ע.א. 2464/04 - עיריית תל אביב נגד חברת שיכון אזרחי בע"מ
*פירוש הסכם להארכת חכירה שהיתה במקורה ל-49 שנה וביטולו של ההסכם(מחוזי ת"א - ה.פ. 912/00 - הערעור נתקבל).
א. בנובמבר 49 נחתם חוזה חכירה בין המערערת (כמחכירה) לבין המשיבה ביחס למבנה דירות (להלן: המבנה). תקופת החכירה היתה 49 שנה, עם אפשרות לחדש את החכירה לתקופה נוספת של 49 שנה. החכירה לא הוארכה ובשנת 2000 הגישה המשיבה המרצת פתיחה בה עתרה, בין היתר, להורות למערערת להאריך את החכרת הנכס למבקשת לתקופה נוספת של 49 שנה. ביהמ"ש נעתר לבקשה. הוא הבהיר כי סעיף 1(2) לחוזה החכירה (להלן: החוזה) קובע כי אם החברה לא הגישה בקשה בכתב להארכת החכירה, על העירייה להודיע לה, לפחות 8 חודשים לפני תום תקופת החכירה, כי עליה לבקש בכתב, תוך חודש, את חידוש החכירה, והעיריה לא עשתה זאת. עוד קבע בימ"ש קמא, כי אין נפקות לעובדה שזמן רב לפני תום תקופת החכירה, פנתה המשיבה לעיריה בבקשה לביטול החכירה, שכן העירייה התנתה את ביטול החכירה בתשלום, והמשיבה לא הסכימה לשלם והחכירה לא בוטלה. הערעור נתקבל.
ב. חוזה החכירה, משנת 49, נועד למצוא פתרונות דיור לאוכלוסיות חלשות. המערערת הקצתה באותה תקופה קרקעות לארגונים וחברות ואלה שימשו כגורם מתווך בינם לבין קבוצות דיירים. הגורמים המתווכים יצאו במקרים רבים מן התמונה לאחר שהדיירים שוכנו במבנים. בשנת 1978 שלחה המשיבה לעירייה מכתב בו נאמר: "... אנו... מוותרים על כל טיפול שלנו בגין העברת זכויותיהם [של המשתכנים] על הדירות... מוותרים על כל זכויותינו בקשר לכך". בתגובה, הודיעה העיריה למשיבה על הסכמתה לביטול החכירה בתנאי שהמשיבה "תשלם לעירייה דמי טיפול להכנת המסמכים...". המשיבה לא שילמה והחכירה לא בוטלה. עם זאת, לפחות מרגע זה ואילך - המשיבה לא ניהלה את המבנה וניתקה מגע עם הדיירים ואף עם העירייה.
ג. הניסיון, בדיעבד, להיאחז בכך שהעירייה התנתה את שחרורה של המשיבה מהחכירה בתשלום, הוא ניסיון המבטא חוסר תום לב, וזאת בלשון המעטה. אי ביצוע התשלום מהווה המשך ישיר להתנערותה הכללית של המשיבה מכל מה שקשור במבנה, ואין בו משום חזרה מהודעתה בדבר ויתור על כל זכויותיה. כמו כן, נתקיים גם התנאי הדורש מהעיריה הודעה למשיבה על הצורך לבקש הארכת החכירה, שכן, כשמונה חודשים לפני סיום תקופת החכירה, פנתה העיריה למשיבה במכתב בו נאמר: " תקופת החכירה ... צפויה להסתיים ביום 31.7.98. אנו מבקשים כבעלים, לקבל את הסכמתכם כי הארכת תקופת החכירה לתקופה נוספת של 49 שנה, תוענק ע"י העירייה ישירות למשתכנים...". גם פרשנות מילולית, ועל אחת כמה וכמה פרשנות הנשענת על אומד דעתם של הצדדים, מצביעה על כך שהמכתב מקיים את דרישות סעיף 1(2).
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד רמי אפרים למערערת, עו"ד יצחק מקמל למשיבה. 11.1.07).
ע.פ. 3506/05 + 3251/05 - אושרי מלול וברק צרפתי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של הריגה תוך קטטה בין שני עוברי אורח בגין בעיטה בכלב של המנוח ע"י המערער(מחוזי חיפה - ת.פ. 208/03 - ערעורו של אושרי על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו, ערעורו של ברק על הרשעתו נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המנוח אבינועם שושן ורעייתו (להלן - ענת) ישבו על ספסל ברחבה שעל שפת ימה של חיפה. שני כלביהם היו לידם. בשלב מסויים עברו בטיילת ברק ואושרי (להלן - המערערים) וחברתו של ברק, (להלן - אורטל). עימם, היה גם כלבם. אחד מהכלבים של המנוח רץ לכיוון כלבם של המערערים. ברק הדף את הכלב ועקב כך פרצה מריבה
מילולית,שהתפתחה לכלל תיגרה אלימה. במהלך העימות בין המנוח לבין ברק, ניסתה ענת להתערב ואז תפס אותה אושרי בחוזקה, חבט בפניה באגרוף, ולטענתה נשברה לה שן כתוצאה ממכת האגרוף. בשלב מסויים, שלף ברק אולר, נעץ את הלהב בליבו של המנוח וגרם למותו. התביעה ביקשה להרשיע את ברק בעבירות של רצח ותקיפה ואת אושרי בעבירות של סיוע להריגה, חבלה חמורה, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש הרשיע את ברק בעבירה של הריגה, ואת אושרי בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות ובחבלה חמורה. ברק נדון פה אחד לעשרים שנות מאסר, מתוכן שמונה עשרה שנים לריצוי בפועל. אושרי נדון ברוב דעות לעשרים וארבעה חודשי מאסר, אשר מחציתם לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. ערעורו של אשרי על הרשעתו ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו וערעורו של ברק על הרשעתו נדחה ועל חומרת ענשו נתקבל.
ב. טענותיו של ברק, מכוונות נגד קביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא ואין מקום להתערב בקביעות אלו. אשר לאושרי - הוא הורשע, כזכור, במעורבות בשלושה מעשים: הכאת המנוח, תפיסתה של ענת בעת המריבה ושבירת השן של ענת. קיים ספק סביר באשר לעבירה של חבלה חמורה שעניינה הפגיעה בשן. לפיכך יש לזכותו מעבירה זו.
ג. באשר לחומרת העונש - ברק היה בן 21 שנים בעת האירוע ולא היה לו עבר פלילי. מדובר כאן בדקירה אחת, שהיתה מעשה ספונטני ולא מתוכנן, תוך כדי מריבה. כמו כן, העונש שהושת חורג מן העונשים שהוטלו במקרים אחרים של הריגה בעקבות מריבה פתאומית, ואף במקרים חמורים יותר. לפיכך יועמד העונש על 17 שנות מאסר, מתוכן 15 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. אשר לענשו של אושרי - בעקבות זיכויו מעבירה של חבלה חמורה, יועמד ענשו על 20 חודשי מאסר, שמונה מהם יהיו לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד רונן חליוה לאושרי, עו"ד דוד יפתח לברק, עו"ד אביגיל פילובסקי למשיב. 11.1.07).
ע.פ. 6137/05 - רובשן שלומוב נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לפיצוי בגין תקופת מעצר והוצאות משפט,כאשר התנהגות הנאשם, שזוכה מעבירת רצח, היא שגרמה להטעיית המשטרה(מחוזי ב"ש - ב.ש. 21525/04 - הערעור נדחה).
א. המערער, אחיו, ואחר שזהותו אינה ידועה, הגיעו לביתו של המנוח רפיל אברומוב ז"ל (להלן: המנוח), וכאשר הלה פתח את דלת ביתו דקר אחי המערער את המנוח וגרם למותו. המערער הואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, והוא ואחיו נעצרו עד תום ההליכים בהסכמתם. בתום 9 חדשי מעצר, הוארך ביום 22.1.04, בהסכמה, מעצרם בתשעים יום. ב- 4.4.04 שוחררו השניים מן המעצר. ביום 19.10.04, בעקבות שינוי כתב האישום והסדר טיעון שבא בעקבותיו, זוכה המערער ואילו אחיו הודה והורשע בעבירה של הריגה. בעקבות הזיכוי, עתר המערער לקבלת פיצויים, הן בגין תקופת מעצרו והן בגין הוצאות ניהול הגנתו. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע פיצוי לנאשם על מעצרו או מאסרו, בשני מקרים: כאשר חזרת התביעה מהאישום הביאה לזיכוי; כאשר בוטל האישום בהסכמה לאחר תשובת הנאשם. המערער שלפנינו עמד בתנאי הסף. ברם, על הנאשם להוכיח גם קיומה של אחת משתי עילות זכאות הקיימות בחוק, ואלו הן: עילת "לא היה יסוד להאשמה" ועילת "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". במסגרת עילת "לא היה יסוד להאשמה" בוחן ביהמ"ש את תשתית הראיות שהיו בידי התביעה לפני הגשת כתב האישום, ואם היה די בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה. יש להצביע על מחדלים של התביעה
אשר הביאו לאישום מיותר. בענייננו: המדובר היה בתשתית ראייתית ראויה ולא בכדי הסכים המערער למעצרו עד תום ההליכים ואף להארכה מעבר ל-9 חודשים.
ג. אשר לעילת "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי" - זו עילה אשר במסגרתה יכול ביהמ"ש להתחשב במגוון שיקולים אשר לא באו לידי ביטוי בעילה הקודמת. במקרה שבפנינו התשתית הראייתית הצביעה במפורש על מציאותו של המערער באירוע דקירת המנוח. התכחשות המערער לכך - הטעתה את המשטרה וחסמה למעשה את הדרך בפני מחשבה כי יתכן שמדובר בנוכחות תמימה. התשתית התערערה עקב התפתחות מאוחרת אשר אינה מהווה עילה לפיצוי.
(בפני השופטים: לוי, ברלינר, חשין. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד יעקב שקלאר למערער. 8.1.07).
ע.פ. 8325/05 - מאיר בלס ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של זיוף המחאות, ע"י חתימה על גב ההמחאה בשם המוטב של ההמחאה וקבלת דבר במרמה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40289/03 - הערעור נדחה).
א. בשנת 2002 נחשפה פרשת הבנק למסחר (להלן: "הבנק"). מי שהיתה סגנית מנהל מחלקת ההשקעות של הבנק, אסתר אלון (להלן: "אתי") הודתה והורשעה במעילה וגניבה של סכומי עתק מכספי הבנק. המערערים היו בתקופה הרלוונטית שותפים בבעלות של עסק להמרת מט"ח (להלן: "העסק"). בין היתר עסקו בניכיון שיקים ומתן הלוואות בריבית. את הגניבה ביצעה אתי על ידי כך שזייפה מסמכים, ולדרישתה הונפקו שיקים בנקאיים של הבנק למסחר, כאשר שמות המוטבים היו לקוחות הבנק או שמות בדויים. 19 מהשיקים הללו, בסכום כולל של 8,468 מליון ש"ח הועברו למערערים, אשר קיבלו עמלה, בתמורה לפדיון השיקים במזומן, בשקלים או בדולרים. המערערים חתמו או רשמו על גב חלק מהשיקים את שמות המוטבים בשיק. בימ"ש קמא קבע כי בכך זייפו המערערים את השיקים. התייחסותו של ביהמ"ש לעבירות אחרות לפי חוק הלבנת הון היתה קצרה ולקונית, והוא הרשיע את המערערים גם בעבירות אלה וגזר להם שנה מאסר בפועל ושנה על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערערים טוענים כי לא נתקיים בהם הרכיב הנפשי הנדרש בביצוע עבירות הזיוף. סעיף 418 לחוק העונשין קובע: "המזייף מסמך... דינו... ". רכיבי העבירה מוגדרים בסעיף 414 לחוק (סעיף ההגדרות): " זיוף - אחת מאלה: (2) שינוי מסמך - לרבות הוספת פרט או השמטת פרט - בכוונה לרמות... (3) חתימת מסמך... באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני". באשר ליסוד המעשה המהווה "שינוי מסמך" - הוספת חתימת היסב על גבו של שיק בשמו של המוטב ממלאת דרישה זו. אשר ליסוד הנפשי הנדרש לשם השלמת עבירת הזיוף וכן עבירת השימוש במסמך מזויף הנגזרת ממנה - המערערים ידעו כי ללא חתימת ההיסב לא יכובדו השיקים על ידי הבנק ולא יופקדו בחשבונם, ואף הסבירו זאת בהודעותיהם במשטרה.
ג. אשר לעבירה של קבלת דבר במרמה - אותן עובדות שמקימות את עבירות הזיוף, מקימות גם את עבירת המרמה. ההבדל בין זיוף ומרמה "רגילים" לבין זיוף ומרמה בנסיבות מחמירות - אינו הבדל של מהות, אלא של היקף, מימדים, מידת התחכום, המאמץ או התכנון שהושקע בו וכיו"ב. בענייננו, נתקיימו הנסיבות המחמירות כאמור.
ד. אשר לעבירת הלבנת ההון - יש ממש בטרונייתם של המערערים לעניין היעדרו של דיון מעמיק ביסודות העבירה בפסק דינו של בימ"ש קמא. אך בסופו של יום, נראה כי גם קיומו לא היה מביא למסקנה שונה מזו שהגיע אליה בימ"ש קמא. סוף דבר: יש לדחות את הערעור על ההרשעה באשר לכל העבירות בהן הורשעו המערערים.
ה. אשר לחומרת העונש - כל הנימוקים שהעלו הסנגורים להקלה בעונש הם נימוקים כבדי משקל, אלא שבימ"ש קמא נתן להם את המשקל הנכון, כאשר הטיל עליהם שנת מאסר אחת בלבד. מדובר בסדרת עבירות קשות וחמורות, ובסכומי כסף גדולים במיוחד. העונש אינו חורג לחומרא במידה המצדיקה התערבות בו.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד דוד ליבאי ודנה וייס למערערים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 10.1.07).
ע.פ. 9806/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של התעללות, השלטת טרור, אינוס ומעשי סדום של הנאשם באשתו וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1210/02 - הערעור נדחה).
א. המערער והמתלוננת היו נשואים כ-27 שנה, והם הורים לבן (מאומץ) יליד 1991 (להלן: הקטין). המערער הואשם, בין היתר, כי לאורך שנים ארוכות התעלל באשתו. ההתעללות כללה ביצוע עבירות מין קשות במתלוננת, בהן מעשי אונס ומעשי סדום, לצד השלטת טרור והשמעת קללות גידופים ואיומים. כתב האישום כלל חטיבה כללית שהתייחסה לחיי הנישואין כיחידת זמן אחת, ללא תאריכים, חטיבה פרטנית שנקבה בשני תאריכים ספציפיים, בראשון בהם אנס המערער את המתלוננת; בשני - ניסה לאנוס אותה. ימים ספורים לאחר מכן נמלטה המתלוננת עם הקטין למעון לנשים מוכות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו ככל שאלה קשורות במתלוננת, וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. כמו כן חוייב לפצות את המתלוננת בסך 10,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. העדות המרכזית במשפט היתה של המתלוננת. ביהמ"ש סבר כי מדובר בתיאור אותנטי המשקף נכונה את חיי הנישואין של בני הזוג והתנהגותו של המערער כלפיה. גירסת המתלוננת לא נפרסה במלואה בשלב הראשון של תלונתה ועל כך אמר ביהמ"ש כי גירסתה היא גירסה "מתפתחת". ביהמ"ש קיבל את הסברה כי הזמן והטיפול שקיבלה - סייעו בידה לחשוף את כל הפרשה. בנוסף קבע ביהמ"ש כי חשיפה הדרגתית מעין זו אופיינית לקורבנות עבירות מין. באשר לעדות הקטין - קביעת ביהמ"ש היתה כי גרעין עדותו אמת, דהיינו: הוא היה עד לאלימות פיזית ומילולית בין הוריו. כיון שכך, יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ג. באשר לחומרת העונש - כאשר מדובר בעבירות מסוג זה, שבוצעו לאורך תקופה של שנים רבות, נמצא העונש ברף התחתון. בכך נתן בימ"ש קמא משקל גם לעמדת המתלוננת אשר אמרה כי איננה חפצה בהכנסתו של המערער אל מאחורי סורג ובריח, לקשר הטוב שבין המערער לקטין והחשיבות שיש לקשר זה עבור הילד וכן לאישיותו של המערער ולעובדה כי בני הזוג התגרשו בינתיים. אין מקום ללכת כברת דרך נוספת מעבר לזו שהלך בימ"ש קמא לקראת המערער.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד ציון אמיר וענת הדד למערער, עו"ד אהד גורדון למשיבה. 8.1.07).
רע"פ 4105/06 + בש"פ 4797/06 - באסל ג'אבר נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד רמי וכפיר לוי
*בש"פ 4797/06 - חילוט רכב בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים(בקשת באסל נדחתה ובקשת המדינה נתקבלה).
א. סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (להלן: הפקודה), קובע כי לביהמ"ש, הגוזר את דינו של נאשם בפלילים, סמכות להורות על חילוט רכוש בתנאים מסויימים. סעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל, דן אף הוא בחילוט
רכוש; עניינו בעבירות הקשורות בשוהים בלתי חוקיים. נגד באסל ג'אבר, (להלן: המבקש), הוגש כתב אישום המייחס לו, בין היתר, שלוש עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים. הוא הורשע, נדון למאסר וכן הורה ביהמ"ש על חילוט מכוניתו לפי סעיף 39(א) לפקודה, נוכח העובדה כי מכוניתו שימשה להסעתם של השוהים הבלתי חוקיים. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי, בין היתר, נגד חילוט הרכב וערעור זה נדחה. מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען נגד חילוט הרכב.
ב. המשיב 1, רמי לוי, הורשע בבימ"ש השלום בפתח תקוה, בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, ועבירות נוספות לפי פקודת התעבורה. המשיב 2, כפיר לוי, הוא הבעלים של הרכב המוחזק בידי המדינה. משיב 1 הגיש בקשה לשחרור הרכב. בימ"ש השלום דחה את הבקשה. נקבע, כי "למרות קיומן של ההוראות הקבועות בסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל" עדיין ניתן לתפוס את הרכב מכוח הוראת סעיף 39(א) לפקודה. המשיבים הגישו ערר לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, שקבע כי מקום שתפיסת חפצים מוסדרת בדבר חקיקה אחר ולא בפקודה - אין תפיסתם והחזקתם כפופות להוראות הפקודה. ביהמ"ש הוסיף כי אם יורשע משיב 1 בעבירות המיוחסות לו - תהא זו הרשעתו הראשונה בעבירות לפי סעיף 12(ג) או 12(ג5), ולפיכך לא ניתן יהיה להורות על חילוט הרכב. נוכח האמור הורה ביהמ"ש על החזרת הרכב לידי המשיב 1. דין עררה של המדינה להתקבל, ודין עררו של באסל להדחות.
ג. הוראת סעיף 39 לפקודה, עניינה הרשות הנתונה לביהמ"ש לחילוט החפץ ששימש לעבירה או כשכר עבירה. סמכות ביהמ"ש לפי סעיף 39 היא סמכות שבשיקול דעת. ביולי 2001 הוגשה הצעת חוק שהיה שלא כדין (תיקוני חקיקה), תוך תוספת הוראות בחוק הכניסה לישראל. באשר לנושא החילוט נאמר בהצעת החוק כי "מוצע להחמיר במקרה של ביצוע עבירה חוזרת של הסעה שלא כדין...; במקרים אלה ביהמ"ש יורה על חילוט הרכב... אלא אם כן ראה מנסיבות מיוחדות שלא לעשות כן". ההצעה עמדה כל כולה בסימן החמרה. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב סבר כי חוק ספציפי גובר על חוק כללי, ועל כן התייחס לתוך הכניסה לישראל. אולם, המצב המשפטי הנכון הוא כי סעיף 39(א) על עמדו עומד ובכל עת, והוא אינו הוראת שעה. הוא מקנה שיקול דעת לביהמ"ש לחילוט החל מעבירה ראשונה. ואולם, במקרה של עבירה נוספת, מחמירות הוראות הדין - על פי חקיקת השעה: שיקול הדעת של ביהמ"ש מצטמצם, ותחת שיקול דעת אם לחלט, בא שיקול הדעת אם לא לחלט.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אשרף עדווי לבאסל, עו"ד שועאע מנצור ללוי, עוה"ד אורי כרמל ואוהד גורדון למדינה. 2.1.07).
ע.פ. 8387/99 - מוראד מסארווה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח כפול המבוססת על עדויות מהימנות ובדיקות דנ"א(מחוזי ת"א - ת.פ. 4050/98 - הערעור נדחה).
א. בליל ה-5.7.95, בין השעות 4-2 לפנות בוקר, נרצחו שני מאבטחים ששמרו על אתר של חברת החשמל בסמוך לעיר קלנסוואה. בתאריך זה, בשעה 44:3, לפנות בוקר, יצא המערער מתוך רכב פרטי סמוך לבית-החולים "מאיר" בכפר סבא, כשהוא ירוי בבטנו, התמוטט ואושפז. בבגדיו נמצאה מחסנית כדורים. מכנסי המערער היו ספוגים בדם. בעודו מאושפז בבית-החולים, נחקר המערער ומסר כי שני אלמונים ירו לעברו. לאחר כשנה נעצר תושב טול כרם, (להלן: עימאד) בחשד למעורבותו בעבירות רכוש. במהלך חקירתו, הפליל עימאד את המערער - כבדרך אגב - כמי שהיה מעורב ברצח השומרים. בעקבות כך, נגבתה מן המערער הודעה נוספת, בה שב והכחיש כל קשר לחשדות שהועלו נגדו. לאחר שנתיים נוספות, בשנת 1998, נעצר אחיו של המערער (להלן:
"איאד"), בחשד למעורבות בעבירות רכוש. לתאו של איאד הוכנסו מדובבים, והוא סיפר להם, במספר הזדמנויות, כי אחיו, המערער, נטל חלק ברצח המאבטחים, ואף נפצע בבטנו במהלך האירוע. המערער נעצר ונחקר בפעם השלישית. הוחלט לבחון מחדש ממצאים שונים שנתקבלו בבדיקות הד.נ.א שנערכו בשנים קודמות, והפעם באמצעות טכנולוגיה חדישה ועדכנית. בבדיקה זו נמצא כי הפרופיל הגנטי בכתמי הדם שעל מכנסי המערער, זהה לפרופיל הגנטי של אחד השומרים. בעקבות זאת הועמד המערער לדין והורשע, בין היתר, בביצועו של הרצח הכפול ונגזר דינו לשני מאסרי עולם מצטברים. הערעור נדחה.
ב. המסקנה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי, לפיה עדותו של עימאד מהימנה עליו, הינה הכרעה המושתת על קביעות שבעובדה ומהימנות, ואין עילה להתערב בה. דברים אלה יפים גם ביחס להשגות המערער נגד עדותו של איאד, לגביו נקבע כי לא פעל תחת לחצים כלשהם. רבות הן הטענות בפיו של המערער כנגד בדיקות הד.נ.א. ראיית הד.נ.א מורכבת משני רכיבים השלובים זה בזה: עדותו של המומחה אודות התאמתו של האפיון הגנטי בין מקורות הד.נ.א השונים, וההערכה הסטטיסטית לגבי שכיחות ההתאמה בקרב אוכלוסיות שונות. הכרעת דינה של ערכאה קמא הנה מדוייקת וקבילה, ולא עלה בידי המערער להוכיח כי נפלה בה טעות בולטת או משמעותית, ולפיכך, אין מקום להתערב בה.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד ישראל קליין למערער, עו"ד אתי כהנא למשיבה. 10.1.07).
ע.א. 2543/04 - עזבון המנוח גולן אליהו ואח' נגד עוואללה סולימאן ואח'
*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים עקב הפסדי השתכרות והצורך בעריכת החישובים המתאימים של תשלומי המל"ל וניכויים(מחוזי י-ם - ת.א. 1529/98 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המנוח, אליהו גולן, נהרג בתאונת דרכים שארעה באוגוסט 96, בעת שנסע ברכבו של המשיב, שהשימוש בו היה מבוטח על-ידי המשיבה 2 (להלן - המשיבה). המנוח היה בן 49 ושבעה חודשים במותו, והניח אחריו אישה ושישה ילדים. האלמנה והילדים הגישו תביעה לפיצויים, כיורשים וכתלויים. המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלות הנוגעות לשיעור הפיצויים. באשר לתביעת התלויים דן ביהמ"ש בשלושה נושאים: חישוב הכנסת המנוח עובר לפטירתו; תקופת התלות (של הילדים); גיל הפרישה של המנוח. ביהמ"ש קבע כי עובר לתאונה, השתכר המנוח כגובה השכר הממוצע במשק. בנוגע לתקופת התלות, קבע כי התלויים במנוח הם אלמנתו, וילדיו עד לסיום שירותם הצבאי. בהתייחס לגיל הפרישה, קבע ביהמ"ש, גיל 70. ביהמ"ש לא פסק פיצוי בגין אבדן התמיכה לתלויים, בקבעו כי לאחר פטירת המנוח הוכפלה הכנסת המשפחה. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי מהסכום שפסק יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי, בציינו כי "על פי חישוב תשלומי המל"ל, כפי שחישבם ב"כ הנתבעים, סביר להניח כי תביעת התובעים 'נבלעה' ודין התביעה להידחות". הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המקור להכנסת המנוח היה מהשכרת בניין תעשייתי שבנה (כ-4,8 אלף - לחודש). הכנסה זו מגלמת בתוכה שני מרכיבים: הון ועבודה. מרכיב ההון משקף את זכויות המנוח בבניין התעשייתי ששימש אותו בייצור הכנסתו בחייו. מרכיב העבודה מבטא את העבודה שהשקיע המנוח בניהול הבניין והשכרתו. אמנם, לאחר פטירת המנוח גדלה הכנסת המערערים מהשכרת הבניין באופן משמעותי, בזכות ניהולו המוצלח יותר על-ידי האלמנה, ואולם, אין בכך כדי לשלול את העובדה כי עובר לפטירתו, ההכנסה שהניב המערער מהשכרת הבניין וניהולו, היתה פרי עמלו, ועבודתו זו היא שהצמיחה - יחד עם זכויותיו בבניין - את ההכנסה החודשית. המערערים, כתלויים, זכאים לפיצוי
בשל אבדן מרכיב העבודה, להבדיל ממרכיב ההון, בגובה מחצית מן השכר הממוצע במשק. על כן יוחזר התיק לבימ"ש קמא, כדי שיחשב ויקבע את סכום הפיצוי בראש הנזק של אבדן התמיכה לתלויים. בימ"ש קמא לא פסק למערערים פיצוי בגין נזק לא ממוני. גם בעניין זה ידון ביהמ"ש עם החזרת הדיון אליו. בימ"ש קמא לא ערך את החישובים המתאימים בנוגע לתשלומי המל"ל וניכויים, באומרו כי "סביר להניח" שתביעת המערערים "נבלעה" ודין התביעה להידחות. לא ניתן להסתפק בקביעה זו, ועל-כן ידון בכך בימ"ש קמא. חישוב תשלומי המל"ל וניכויים ייעשה לגבי כל אחד מהמערערים בנפרד.
ג. המערערים טוענים כי בכל מקרה זכאים הם ל- %25 מסך כל הפיצויים שייפסקו לטובתם, אף אם הפיצויים כולם "נבלעים" בתקבולי המל"ל. בפסק-דינו, לא נדרש כלל בימ"ש קמא לטענה זו. עם החזרת הדיון ידון ויכריע ביהמ"ש גם בטענה זו. כמו כן לאור הלכת אטינגר שנפסקה לאחר מתן פסק-דינו של בימ"ש קמא, יש מקום לדון גם בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות "בשנים האבודות".
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ע. אוריון וש. זלמן פונדמינסקי למערערים, עו"ד א. שטיין למשיבים. 2.1.07).
בג"צ 8550/06 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול ירושלים ואח'
*הפרשנות של המונחים "הצדדים הנוגעים בדבר" ו"כל המעוניין בדבר", היכולים להתנגד לקיום צוואה לפי חוק הירושה והסכמתם הנדרשת לעניין הערכאה שתוסמך לדון בקיומה (העתירה נדחתה).
המשיבה 5 הגישה לביה"ד הרבני בתל אביב בקשה לצו קיום צוואה של אביה, לפיה היא הזוכה היחידה בעזבון. בנו של המנוח - המשיב 4 - אינו זוכה לפי הצוואה. העותרת, אשתו של המשיב 4 הגישה "התנגדות לביצוע צוואה". נטען כי הצוואה מזוייפת, ושמטרתה לנשל את המשיב 4 מהירושה, על מנת שהעותרת לא תוכל לעקל כספים אלה במסגרת הליכי גביית חוב מזונות. בהמשך ביקשה העותרת להעביר את הדיון בהתנגדות לביהמ"ש לענייני משפחה. נטען כי לפי סעיף 155 לחוק הירושה, מוסמך בית דין דתי לתת צו קיום צוואה רק "אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסמכתם לכך". לטענת העותרת היא נושת אחד היורשים לפי דין ולכן היא באה בגדרי "הנוגעים בדבר", וללא הסכמתה אין לבית הדין סמכות לדון בבקשה. בית הדין האזורי קבע כי "אין למתנגדת מעמד להעלות טענה כנגד פגם בצוואה". בערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול נקבע כי בכל הנוגע לסמכות ביה"ד מחייב סעיף 155 לחוק הירושה את הסכמת "הצדדים הנוגעים בדבר". לעומת זאת התנגדות לצו קיום צוואה יכול להגיש "כל המעונין בדבר". בית הדין קבע כי הדיבור "הצדדים הנוגעים בדבר" מתייחס למעגל מצומצם יותר, שאינו כולל נושה של יורש ומסיבה זו לא נדרשה הסכמת העותרת לקיום הדיון בבית הדין. מאידך גיסא, המונח "כל המעונין בדבר" מתייחס למעגל רחב יותר, הכולל "גם אלו שזכאים לטובת הנאה מן העזבון, או מיורש של העזבון", ומסיבה זו זכאית גם העותרת להתנגד לקיום הצוואה. העותרת טוענת כי נדרשת הסכמתה על מנת להקנות סמכות לבית הדין. העתירה נדחתה.
בית הדין הרבני הגדול נדרש לסוגיית פרשנותו של המונח "הנוגעים בדבר" בסעיף 155 לחוק הירושה. בעשותו כן, ובהתחשב בכך שהמדובר בפרשנותו של דבר חקיקה אזרחי, עקב אחר פסיקתו של ביהמ"ש העליון. בית הדין הלך בדרך פרשנית אפשרית שהתווה ביהמ"ש העליון ואין בה דופי. מדובר בנושה, שעל פי כל פירוש קשה לראותו כ"נוגע בדבר" היכול לחסום את סמכות בית הדין.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רן שובל לעותרת, עו"ד אריאל שי למשיבים. 25.12.06).
דנג"צ 10030/06 - התנועה לאיכות השלטון נגד ראש ממשלת ישראל ואח'
*דחיית בקשה לדיון נוסף בפס"ד שנפסק במותב של 7 שופטים, אם כי אין מניעה עקרונית לדיון נוסף בפס"ד שניתן במותב של יותר מ-3 שופטים (העתירה נדחתה).
בבג"ץ 7607/06 נדחתה עתירה להורות למשיבים 1 ו-2 להחליט על הקמת ועדת חקירת ממלכתית, לפי חוק ועדות חקירה, (להלן: חוק ועדות חקירה), לחקירת אירועי מלחמת לבנון השנייה. כן נדחתה דרישתה של העותרת להורות למשיבים 1 ו-2 לבטל את החלטתם בדבר מינוי ועדת בדיקה לפי סעיף 8א לחוק הממשלה, לחקר ארועי המלחמה (להלן: ועדת וינוגרד). הרכב של שבעה שופטים דן בעתירה ודחה אותה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
בעבר התעוררה השאלה, (עניין נחמני), אם ניתן לקיים דיון נוסף בפסק דין של ביהמ"ש העליון, אשר הכריע בדין במותב שדנו בו חמשה שופטים. ביהמ"ש קבע בדעת רוב כי יש לפרש את התנאי לעריכת דיון נוסף, לפיו הדיון יתקיים ב"עניין שפסק בו ביהמ"ש העליון בשלושה", כך שהמספר של שלושה שופטים מהווה דרישת מינימום, אך אין מניעה מבחינת הסמכות להורות על עריכת דיון נוסף בפסק דין שניתן על ידי מותב שכלל יותר משלושה שופטים. מאז שניתן פסק הדין בעניין נחמני חזר ביהמ"ש העליון מספר פעמים על ההלכה כי דיון נוסף בפסק דין שניתן על ידי מותב של חמישה שופטים ייערך רק במקרים חריגים שבחריגים. דברים אלה נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בפסק דין שניתן על ידי מותב של שבעה שופטים. קשה להעלות על הדעת מהו המקרה החריג שבו תופעל סמכות זו. במקרה דנן על אף חשיבותה הציבורית והמשפטית של ההלכה שנקבעה בפסק הדין, נוכח העובדה שפסק הדין ניתן על ידי הרכב מורחב של שבעה השופטים אין מקום להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין. זאת ועוד, פסק הדין, מהווה, למעשה, חוליה נוספת בשרשרת פסה"ד שניתנו בבג"צ, המבוססים על ההלכה לפיה היקף הביקורת השיפוטית על ההחלטה להקים או לא להקים ועדת חקירה לבדיקת עניין מסויים ועל אופי החקירה שתיעשה לבדיקת אותו עניין הינו מוגבל ביותר.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד אליעד שרגא, ברק כלב ודפנה קירו-כהן לעותרת. 10.1.07).
בש"פ 10827/06 - מדינת ישראל נגד פנחס דגן
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של סחר בסמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת סם מסוכן, סחר בסם והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. כתב האישום מחזיק שלושה אישומים. האישום הראשון מכוון נגד המשיב ונאשם נוסף (להלן - טריוך), האישום השני - נגד טריוך בלבד, והשלישי - רק נגד המשיב. עם הגשת כתב האישום, ביקשה העוררת לעצןר את המשיב וטריוך עד תום ההליכים. שירות המבחן המליץ על שחרורו של המשיב לחלופה בתנאי מעצר בית מלא בפיקוחם של אשתו ואחיו, בציינו את התרשמותו כי יוכלו להוות עבורו גורם מפקח סמכותי ומציב גבולות. בהחלטתו דחה בימ"ש השלום המלצה זו, והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיבה בקובעו כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים בהם ניתן להפיג, בדרך של חלופת מעצר, את המסוכנות הלכאורית העולה מעבירות סמים חמורות. הערר נתקבל.
העבירות המיוחסות למשיב מקימות חזקת מסוכנות. ככלל, בעבירות מעין אלו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן להפיג את מסוכנות הנאשמים בהן באמצעות חלופת מעצר. המשיב בחר לכאורה לשלוח ידו בעיסוק הממאיר של הספקת סמים קשים ואף קשר קשר עם אחרים, ובתוכם קטין, לסחור בהם. לא ניתן לראות במיוחס לו בגדר מעידה חד-פעמית, או לראות את מעורבותו כשולית בלבד.
(בפני: השופט חשין. עו"ד זיו אריאלי לעוררת, עו"ד בני נהרי למשיב. 10.1.07).
ע.פ. 3486/05 - מג'ד (חוסאם) כנאענה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות בטחוניות, כולל סיוע לארגוני טרור בנסיון לבצע פיגועים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה חבר בתנועת "בני הכפר", ואחיו (להלן: מחמד) היה מזכיר התנועה. במהלך שנת 2001 הכיר המערער, באמצעות מחמד, את איברהים עג'ווה, תושב ירדן (להלן: עג'ווה), ומאותו מועד ועד סמוך למעצרו של המערער היו השניים בקשר. בשלב כלשהו הבין המערער כי עג'ווה משתייך לפלג אבו מוסא של ארגון הפת"ח, שהינו ארגון טרור. במהלך השנים 2003-2002 נסע המערער במספר הזדמנויות לירדן, על פי בקשת מחמד, והביא מעג'ווה כסף בסכום כולל של כ-12 אלף דולר. מחודש אפריל 2002 החל המערער מבצע שליחויות שונות שהטיל עליו עג'ווה, ואשר נועדו לפגוע בבטחון המדינה. ביהמ"ש המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, קשר לסייע לאויב במלחמה ומתן שרות להתאחדות בלתי מותרת, וגזר לו עשר שנים וחצי מאסר בפועל ו-4 שנים על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מכוח הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, עתרה המשיבה לשמונה עד שתים-עשרה שנות מאסר ולטענת המערער הדבר המלמד כי גם על פי השקפתה של המדינה מאסר בן 8 שנים הינו עונש ההולם את חומרתן של העבירות. אין צורך לומר שהעבירות בהן חטא המערער מופלגות הן בחומרתן. מדובר באזרח ישראלי, שהחליט להעדיף את הנאמנות האחת לה הוא טוען על פני האחרת, אף שבכך כרוכה סכנת חיים לכל. אכן, המשיבה הציעה לביהמ"ש טווח ענישה שהרף התחתון שלו נמוך מזה שגזר ביהמ"ש המחוזי. אולם, הצעת המשיבה כללה גם רף עליון, והרי בסופו של דבר נתון שיקול הדעת לגזירת העונש לביהמ"ש, ולו בלבד.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד פלדמן אביגדור למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 20.11.06).
ע.פ. 8110/05 - עאטף זחאיקה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, הסעת שוהים בלתי חוקיים ונסיעה פרועה תוך המלטות מהמשטרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בעת שהיה בתקופת פסילה, נהג המערער ברכב מסחרי בו הסיע, מירושלים לנצרת, 12 תושבי שטחים ששהו בישראל שלא כדין. בצומת משמר העמק היה מוצב מחסום בקורת של המשטרה, ומשהבחין בו, ביצע המערער פניית פרסה, והחל נמלט בנסיעה מהירה, כאשר שוטרים דולקים בעקבותיו. מרדף זה הסתיים לאחר שעה ארוכה בנצרת עילית, ובמהלכו ביצע המערער שורה ארוכה של עבירות תעבורה, תוך סיכון חייהם של שוטרים ומשתמשים אחרים בדרך. המערער הורשע בתיק זה והוסיף והודה בעובדותיהם של ארבעה תיקים אחרים אותם ביקש לצרף. ביהמ"ש גזר למערער 10 שנים מאסר בפועל, 36 חודשים מאסר על-תנאי, ופסילה מנהיגה במשך 10 שנים. כמו כן, הופעלו, במצטבר, שני מאסרים על-תנאי, כך שבסך הכל תקופת כליאתו אמורה להימשך 11 שנים ו-7 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העונש שהושת על המערער חורג במידה רבה ממדיניות הענישה הנוהגת. לפיכך יועמד עונש המאסר בו ישא המערער בפועל בגין הפרשה הנוכחית, על 5 שנים. יתר חלקי גזר-דינו יעמדו בעינם, כך שהתוצאה הסופית היא שתקופת המאסר בה ישא המערער תעמוד על 6 שנים ו-11 חודשים.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד רונן בנדל למערער, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 23.11.06).
ע.פ. 8297/05 + 8282/05 - סלימאן זינאתי ואמיל בריק נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של סחר בסמים בהתחשב בכלל של אחידות הענישה (ערעורים על חומרת העונש - ערעורו של סלימאן נתקבל).
המערערים, ונאשם נוסף בשם סאמי חאלדי, קשרו קשר לרכוש ולסחור בסמים מסוג חשיש, הרואין ו- .MDMAבגדרו של הסכם טיעון הודו המערערים והורשעו בעבירה של סיוע להחזקת סם שלא לשימוש עצמי, קשירת קשר לבצע פשע, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ועבירות נוספות. סלימאן נדון ל-48 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשים על-תנאי וקנס בסך 15 אלף ש"ח, והוא נפסל מנהיגה במשך שנתיים. כמו כן, הופעל נגדו מאסר על-תנאי בן 15 חודשים, מחציתו במצטבר. אמיל נדון ל-18 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשים על-תנאי, קנס בסך 15 אלף ש"ח, ופסילה מנהיגה למשך שנתיים. סאמי נדון ל-30 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 15 אלף ש"ח, והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך שנתיים. כמו כן הופעל מאסר על-תנאי בן 4 חודשים שעמד נגדו, מחציתו במצטבר. ערעורו של סלימאן על חומרת העונש נתקבל וערעורו של אמיל נדחה.
אכן, ביהמ"ש המחוזי החמיר עם סלימאן בהשוואה לחבריו, כאשר הטעם לכך היה עברו הפלילי. אולם, בגזר הדין לא נשמר איזון ראוי בין עונשו של סלימאן, כמסייע, לעונשו של מי שהוגדר כעבריין העיקרי - סאמי חאלדי. עובדה אחרונה זו היא המצדיקה להקל עם סלימאן, אף שבנסיבות אחרות לא היה מקום להקל בענשו. לפיכך יועמד ענשו של סלימאן בגין התיק הנוכחי על 3 שנים מאסר בפועל. באשר לאמיל - אכן, אין לו עבר פלילי, אולם במעשיו הוכיח כי נשקפת ממנו סכנה לציבור, כאשר נתן את ידו לביצוען של עבירות אשר חומרתן מופלגת ונזקן רב. על כן אין להקל בעונשו.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד חורי סרי לסלימאן, עו"ד תמי אולמן לבריק, עו"ד יעל שרף למשיבה. 11.12.06).
רע"א 3047/06 - לאה ואריה עזר נגד איסק ואסתר אדזיאשוילי
*דחיית טענה של דיירות מוגנת מכח "הזדהות החזקות" כאשר הדייר המקורי איבד את זכותו כדייר מוגן (הבקשה נדחתה).
המשיבים, בעלי דירה בת"א, הגישו נגד המבקשת, דיירת מוגנת בדירה ונגד בנה המבקש, תביעת פינוי. באשר למבקשת טענו כי נטשה את הדירה ולכן איבדה את הגנתו של חוק הגנת הדייר. באשר למבקש, נטען, כי אין לו זכויות משל עצמו במושכר, ולכן, עם נטישת המבקשת, עליו לפנות את הדירה. המבקשת מעולם לא גרה בדירה, ומאז שכרה אותה בשכירות מוגנת בשנת 1967, מבעליה הקודמים, התגוררה במקום אחר בתל אביב, ובדירה התגוררו אמה ובנה (להלן המנוח) שנפטרו. בימ"ש השלום קבע כי אמה של המבקשת ובנה הם אלה שהיו זכאים להגנת החוק, וכאשר הלכו לעולמם - איבדה המבקשת את זכותה כדיירת מוגנת. באשר למבקש, נדחתה טענתו כאילו ידעו בעלי הדירה דאז והסכימו שהדירה נועדה מלכתחילה גם למגוריו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש מנסה לבסס את טענתו על כלל "הזדהות החזקות". כלל זה משמש הגנה כנגד טענת נטישה, מקום שהאנשים, שנכנסו לגור במושכר ביחד עם "השוכר הרשמי", מוסיפים לגור בו גם לאחר שעזב אותו הלה באורח מוחלט. בענייננו הוכח, כי המבקשת שכרה את הדירה לשימושם של אמה והמנוח והיא נהנתה מהגנתו של החוק בהיותה "הדייר הרשמי" - כמי ששכרה את הדירה בשכירות מוגנת. דא עקא, משהלכו אמה של המבקשת ובנה לבית עולמם, איבדה המבקשת את זכותה כדיירת מוגנת בדירה. עצם תשלום דמי השכירות על ידי המבקש אין בידו להפכו לדייר מוגן בדירה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אריה עזר למבקשים. 27.11.06).
בש"א 3811/06 - דן אורמן נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל ואח'
*דחיית בקשה להעברת דיון מבימ"ש השלום בת"א לבימ"ש אחר, כאשר בימ"ש שלום פסל עצמו מלדון בתובענה שביסודה בקשה לבטל ממצאים של שופט אחר בתיק אחר (בקשה להעברת דיון לבימ"ש אחר - הבקשה נדחתה).
המבקש, שמאי מקרקעין, פנה בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, לקבלת סעד הצהרתי הקובע כי ביקר בנכס מסויים טרם עריכת חוות דעת שמאית לגבי הנכס לצורך הגשתו במשפט אחר, וכי לא היה לו כל אינטרס אישי באותו נכס. התובענה הוגשה בעקבות פסק דין קודם של ביהמ"ש המחוזי (השופטת פלפל), בו העיד המבקש כעד מומחה מטעם המשיב, ולטענת המבקש, נקבעו בפסה"ד ממצאים עובדתיים הפוגעים בו פגיעה קשה. במהלך דיון קדם משפט בהליך הנוכחי פסל ביהמ"ש (השופטת ש' גדות) את עצמו, מלדון בהליך. בהחלטת הפסלות נכתב כי "נוכח העובדה שעניינה של התובענה הוא תיקון ממצאים עובדתיים שקבעה השופטת פלפל, שמיעת התיק תפגע פגיעה מהותית במראית פני הצדק". התיק הועבר לסגן נשיא ביהמ"ש המחוזי, לשם קביעת המותב. סגן הנשיא לא ניתב את התיק לשופט אחר, בציינו כי "לא ראיתי לפנות לנשיא ביהמ"ש העליון ולבקש העברת דיון לבימ"ש אחר באשר אני עצמי לא סבור שיש מניעה לבירור התובענה על ידי כל שופט של בימ"ש זה". הבקשה להעברת הדיון לבימ"ש אחר נדחתה.
בעצם העובדה כי המרצת הפתיחה מופנית כנגד קביעות עובדתיות בפסק דין קודם של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, אין כדי להביא מניה וביה לפסילת כל אחד משופטי ביהמ"ש. אין יסוד לפקפק במקצועיות של שופטי ביהמ"ש וביכולתם לקיים את הדיון ללא משוא פנים. גם אין מתקיימים במקרה דנן טעמים הקשורים למראית פני קיומו של הליך הוגן וצודק, המצדיקים העברת הדיון לבימ"ש אחר.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד דרור ארד אילון למבקש. 5.12.06).
ע.פ. 6294/06 - פלונים נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש של קטינים שעברו עבירות של יידוי בקבוקי תבערה לעבר כוחות צה"ל ברמת הגולן ועבירות בטחוניות נוספות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
שלושת המערערים הם קטינים, תושבי מג'דל אל-שמס, שקשרו קשר לפעול נגד צה"ל ברמת-הגולן. ב - 4 לילות בחודש אוקטובר 2005 הם הניחו על גדר המערכת המפרידה בין ישראל לסוריה חפצים שונים (משטח עץ וסולמות), ובעקבות כך הוכרזה כוננות וכוחות צה"ל הוזעקו לאזור. באישום נוסף נטען, כי בשני מועדים יידו המערערים בקבוקי תבערה לעבר כוחות צה"ל. המערערים הורשעו בעבירות של קשירת קשר לבצע עוון ופשע, תקלה ציבורית, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, וייצור נשק (בקבוקי תבערה). הוגשו לביהמ"ש תסקירים של שרות המבחן, ובהמשך גזר ביהמ"ש לכל אחד מהמערערים 9 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מדובר במי שהיו קטינים, ואחד מהם עדיין קטין, ללא הרשעות קודמות, שגם אם חטאו בעבירות קשות, מצווה ביהמ"ש לתת את דעתו גם לסיכויי שיקומם. לעניין זה יש לייחס משקל רב לממצאיו של שרות המבחן והמלצתו, להורות על החזקתם של המערערים במעון נעול, מתוך כוונה שלא לקטוע את התהליכים הטיפוליים בהם החלו. בנסיבות אלו נראה כי הנזק הכרוך בכליאתם של המערערים במתקן כליאה עולה לאין שיעור על התועלת שבו, ועל כן יש לקבל את הערעור, לבטל את המאסר בפועל שהושת על המערערים, והם יוחזקו במעון נעול במשך שנתיים. תקופת המאסר על-תנאי אותה גזר ביהמ"ש המחוזי תעמוד בעינה.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד צמל לאה ונביל חנג'ר למערערים, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 5.12.06).
בש"פ 9472/06 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של תקיפת בת זוג וקיומה של רמת סיכון גבוהה למתלוננת מצד המשיב (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בבימ"ש השלום בירושלים בעבירות של תקיפת בת-זוג, איומים, והפרת הוראה חוקית. כתב האישום מגולל מסכת של התעללות פיזית ונפשית של המשיב ברעייתו במשך השנים האחרונות. בעקבות אירועים אלו, הורה בימ"ש השלום בירושלים, כי המשיב יורחק מהמתלוננת למשך 30 יום ולא יצור עמה קשר ישיר או עקיף או ינסה לאתרה, במקלט לנשים מוכות (להלן: המקלט) בו חסתה עם ילדיה. אעפ"כ הגיע המשיב אל כניסת המקלט, עבר שם הלוך ושוב מספר פעמים ואף ניסה להציץ לתוכו. עם הגשת כתב האישום, נתבקש בימ"ש השלום לעצור את המשיב עד תום ההליכים. שירות המבחן הגיש שני התסקירים בהם קבע כי קיימת רמת סיכון גבוהה למתלוננת מצד המשיב. בימ"ש השלום הורה על כן כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב. באשר להפרת צו ההרחקה, קבע ביהמ"ש, כי בהפרה ראשונה אין למצות את הדין עם המפר ומן הראוי להתרות בו. בהתאם לכך, קבע ביהמ"ש, כי יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו בעפולה. הערר נתקבל.
בדיני נפשות עסקינן. כבר הוכח מספר פעמים, כי אך כפסע בין איום - למעשה ובין סטירת לחי - לנטילת נפש ממש. לא אחת בעבר, שוחררו נאשמים באלימות כלפי בנות-זוג ממעצרם, וניצלו אמון זה למעשי אלימות קשים. בנסיבות דנא יש בשחרורו של המשיב ממעצר משום נטילת סיכון בלתי-סביר לביטחונה של המתלוננת, ויש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ליאנה בלומפלד-מגד לעוררת, עו"ד שמעון פרנקו למשיב. 19.11.06).
בש"פ 9693/06 - עדנאן אלקרינאוי ואח' נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד ומרמה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררים הואשמו כי ביחד עם אדם נוסף, גנבו כ-700 מטרים של כבלי חשמל מחממות במושב ישע, כאשר על-מנת לבצע את הגניבה השחיתו מתקני חשמל והוציאו את שעוני השבת שהיו מותקנים בחממות. העורר 1 הואשם כי השתמש בכרטיס אשראי אותו גנב מבן משפחתו ושילם באמצעותו 88 פעמים בבתי עסק שונים, בסכום כולל של כ- 13 אלף ש"ח. לפי המתואר באישום השלישי, העוררים, ביחד עם שני אנשים נוספים, שדדו תחנת דלק בחבל אשכול בנגב המערבי, כאשר הם מצוידים באקדח צעצוע. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. הערר נתקבל והוחלט לבקש תסקיר מעצר.
אכן, העבירות המיוחסות לעוררים הינן עבירות חמורות שבוצעו לאחר תכנון מוקדם, אך אף במקרים בהם מתקיימת חזקת המסוכנות, יש לבחון את האפשרות של שחרור לחלופת מעצר. העוררים הינם צעירים, ללא עבר פלילי, אשר ביצעו רצף של אירועים פליליים בתקופה לא ארוכה, עובדה העשויה להעיד על כך שמדובר במעידה חד-פעמית ולא בניהול אורח חיים עברייני. לאור נסיבותיהם האישיות של העוררים ונסיבות המקרה, יש מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר על-מנת לבחון את האפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. לאחר קבלת התסקיר, וככל שזה יהיה חיובי, יורה ביהמ"ש המחוזי לשחרר את העוררים לחלופת מעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד רון סולקין, אלי גולן ועלי אלגרינאוי לעוררים, עו"ד דפנה ברלינר למשיבה. 7.12.06).
ע.פ. 4898/04 - שמעון לוי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירת הריגה שבוצעה תוך כדי סכסוך שכנים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער והמנוח התגוררו בשכנות בבניין בתל-אביב. המערער שימש כנציגו של בעל הבית בבניין המגורים, ובמסגרת תפקידו גבה את כספי ועד הבית מדיירי הבניין ובכלל זה מן המנוח. בין המערער לבין המנוח נתגלעו סכסוכים סביב סכומי כסף שחב המנוח. ביום 18.5.03 בשעות הערב, בא המערער לדירתו של המנוח, הלה פתח את הדלת, ולאחר חילופי דברים היכה המנוח את המערער. זמן קצר לאחר אירועים אלה, בא המנוח לדירת המערער כאשר מפתח שוודי (לתיקון צינורות) בידו האחת, וכלי אחר, שטיבו לא הובהר, בידו השנייה. משפתח המערער את הדלת, הכה המנוח את המערער בראשו עם המפתח ובתגובה דחף המערער את המנוח והפילו על הרצפה. בהמשך דקר המערער את המנוח בסכין מספר פעמים וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי אישר הסדר טיעון ולפיו הרשיע את המערער בעבירת הריגה. בשאלת העונש לא הגיעו הצדדים להסכמה. ביהמ"ש פירט בגזה"ד את השיקולים לחומרא ולקולא ועל יסודם גזר למערער 10 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אחת מטענות הסניגור היתה כי יש להקל בעונש בהתחשב בכך שהיתה זו הגנה עצמית תוך חריגה מתנאיה. ברם, הסיטואציה, כפי שהתפתחה, לא עמדה על סף הכניסה לגדר סייג ההגנה העצמית. סייג זה דורש התקיימותם של חמישה יסודות מרכזיים: יסוד הנחיצות; יסוד המיידיות; הדרישה כי המעשה נועד "להדוף תקיפה שלא כדין"; יסוד הסכנה המוחשית לאינטרסים המוגנים בסעיף; היסוד השולל את תחולת ההגנה במצב של כניסה למצב בהתנהגות פסולה. חלק ניכר מתנאי ההגנה העצמית אינם מתקיימים במקרה זה. מכל מקום, בנסיבות המקרה העונש אשר הושת על המערער חרג במידת מה מהעונש ההולם את התנהגותו. מתעורר ספק בשאלה מיהו אשר נשא עמו את הסכין והביאה לזירת האירוע, וספק זה צריך שיפעל לטובת המערער. בנוסף, יש לציין את מצבו הנפשי של המערער, שהיה מאושפז במהלך שנת 2001 בבית חולים לחולי נפש. לפיכך יועמד העונש על 8 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ש. דניאלי למערער, עו"ד ב.ע. ברוט למשיבה. 11.1.07).
בש"פ 10083/06 - מדינת ישראל נגד מוחמד שורפי ואח'
*הארכת מעצר ששית מעבר ל-9 חדשים בעבירות שונות במסגרת ארגוני פשע (בקשה להארכת מעצר ששית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיבים עומדים לדין בעבירות של פעילות עבריינית שיטתית וענפה שהתבצעה במסגרת שני ארגוני פשיעה מיפו ומלוד וכללה, בין היתר, ייצור, רכישה, מכירה, החזקה והפצה של סמים מסוכנים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. משנקפו תשעה חודשים הגישה המבקשת בקשה להארכת המעצר בתשעים ימים. במסגרת הדיון הוברר כי טרם נקבע מותב שידון בתיק ועל כן נתבקשה התייחסותו של ביהמ"ש המחוזי. משהודיע ביהמ"ש המחוזי כי יוקם הרכב ייעודי אשר ידון בתיק החל בחודש דצמבר 2005, הוחלט על הארכת מעצרם של חלק מן הנאשמים. הבקשה דנא היא הבקשה השישית להארכת המעצר. הבקשה נתקבלה.
בחלוף פרק זמן כה ממושך נדרשים נימוקים כבדי משקל על מנת להצדיק את המשך המעצר ובהיעדר נימוקים כאלה מן הראוי להסיט את נקודת האיזון אל עבר שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר. במקרה שלפנינו, למרות חלוף הזמן, לא קהתה עוצמת
השיקולים המצדיקים את המשך מעצרם של המשיבים, שהינם, על פי הנטען, ראשי ארגוני הפשיעה והגורמים המובילים בפעילות העבריינית. מכאן מסוכנותם הרבה. עברם הפלילי המכביד של מרבית המשיבים מהווה אף הוא אינדיקציה למסוכנותם הרבה ויש חשש ממשי שאם ישוחררו לחלופת מעצר הם עלולים לשוב לפעילות עבריינית, שאינה זרה להם.
(בפני: השופטת חיות. 24.12.06).
בג"צ 741/05 - סמיר אלהמץ ואח' נגד צה"ל התובעת הצבאית הראשית ואח'
*היענות לדרישה שרשויות הצבא יחקרו אם באירוע שבו נהרגה נערה פלשתינית בת 13, שמרו החיילים על הוראות הפתיחה באש של צה"ל (העתירה נתקבלה).
בבוקרו של יום 5.10.04 נהרגה הנערה הפלסטינית אימאן אלהמץ, בת 13, מירי חיילי צה"ל במוצב "גירית" שבדרומה של רצועת עזה. הרקע לאירוע אינו ברור. בעתירתם ביקשו העותרים להורות לברר האם פעלו החיילים על יסודן של הוראות פתיחה-באש, המתירות ירי על-מנת-להרוג כל פלסטיני המסיג את גבולו של "האזור הביטחוני המיוחד", ואם כך היה, מיהו האחראי לפקודות בלתי-חוקיות אלו. העתירה נתקבלה.
ביסודו של דבר, לא ביישומן של הוראות פתיחה-באש שאינן חוקיות יש לתלות את תוצאתו הקשה של האירוע. על המשיבים לחקור בשאלה כלום נקבעו בגזרה הרלוונטית הוראות פתיחה-באש, בין בלילה ובין ביום, אשר חרגו מן הפקודות הרשמיות הנוהגות בצה"ל. ממצאי החקירה, להוציא פרטים חסויים מטעמים של ביטחון המדינה, יועברו לעותרים מייד עם השלמתה. מאידך, יש לדחות את ראשה הנוסף של העתירה - להורות על חקירתם של חיילים בחשד לביצוען של פקודות בלתי חוקיות. כל זאת, בלא שיהא בדבר כדי לפטור את רשויות הצבא מעריכתם, ככל שהדבר נדרש, של כל בירור או חקירה אחרים, החורגים מגדריה של עתירה זו.
(בפני השופטים: הנשיא (בדימ') ברק, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד לאה צמל ומיכאל ספרד לעותרים, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 14.12.06).
ע.א. 5428/06 - אורית סורוקה נגד כונס הנכסים הרשמי
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור של החלטה המבטלת הכרזת המבקשת כפושטת רגל (בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת, שנקלעה לקשיים כספיים, הגישה לביהמ"ש המחוזי בנצרת בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתה כפושטת רגל. תחילה נעתר ביהמ"ש לבקשתה והשית עליה תשלום חודשי בסך של 100 -. מאוחר יותר ביטל ביהמ"ש את צו הכינוס וקבע כי אין מקום להכריז על המבקשת כפושטת רגל, משום שלא הוכיחה כי חובותיה נוצרו בתום לב. המבקשת הגישה ערעור, בו היא טוענת, כי החלטת בימ"ש קמא "מוטעית מתחילתה ועד סופה". כל כך, בשל הסתמכותו על עמדת הכנ"ר בלבד, אשר מסר לביהמ"ש עובדות לא נכונות וכד'. בד בבד הגישה בקשה לעיכוב ביצוע, עד להכרעה בערעור בעניינה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
עיקרו של הערעור נסוב על קביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא. טענות אלו אין בהן, ככלל, כדי לבסס סיכוי ממשי להצלחת הערעור והן אינן מצדיקות מתן סעד זמני עד להכרעה בו. אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה של המבקשת. פתוחה בפניה הדרך לבקש כי תקויים בפני ראש ההוצאה לפועל חקירה אשר על פיה תיקבע יכולתה לשלם את חובותיה לנושים.
(בפני: השופט חשין. המבקשת לעצמה, עו"ד רחל שני-שרפסקי למשיב. 26.11.06).