ע.א. 4016/05 + 3966/05 - אבי גולדבליט נגד ברכה שבת ואח'
*התרשלותו של עו"ד שבחר ב"טקטיקה" לא נכונה בניהול משפט ולא יידע את הלקוח על נקיטת ה"טקטיקה". *גובה הפיצוי של עו"ד ללקוחו בגין התרשלות עוה"ד בניהול משפט(מחוזי חיפה - ת.א. 1588/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב היה בתקופה הרלוונטית, בעל השליטה במשיבות 2, 4 ו-5 (להלן - החברות). בנק איגוד (להלן - הבנק) הגיש לבימ"ש השלום בחיפה נגד המשיבים 1 ו-2 תביעה בסדר דין מקוצר בגין חוב. המערער, עורך דין, שנשכר לייצגם בתביעה זו, הגיש לביהמ"ש בקשה למתן רשות להתגונן (להלן - הבקשה). המשיב לא הופיע לחקירה על תצהירו במועד הדיון בבקשה, וכך נדחתה הבקשה וניתן פסק דין נגד המשיבים 1 ו-2 (להלן - פסק הדין). הוגש ערעור על פסק הדין, אך בטרם הספיק להישמע, הגיעו המשיבים לפשרה עם הבנק. בעת השגת פשרה, לא ייצג עוד המערער את המשיבים. המשיב תבע את המערער, בגין רשלנות מקצועית, בטענה כי כלל לא הוזמן לדיון בבקשה לרשות ערעור. המערער טען, לעומתו, כי המשיב לא סיפק את המסמכים הדרושים לביסוס הבקשה, ולכן, לקראת הדיון בבקשה, החליט כי יתייצב לבדו לדיון, וכי במקרה הגרוע ביותר - אם בקשתו לדחיית הדיון לא תיענה, יינתן פסק דין בהיעדר הגנה, שעליו, אליבא דמערער, יהיה קל יותר לערער מאשר על פסק דין שיינתן אגב דיון בבקשה לגופה (להלן - הטקטיקה). ביהמ"ש המחוזי קבע, עובדתית, כי לא הודע למשיב על הטקטיקה בה נוקט המערער. לאור זאת, קבע כי בהתנהגותו של המערער יש משום התרשלות, וכי היה ניתן לאיין התרשלות זו לו היה המערער מסביר למשיב את הסיכונים והסיכויים הטמונים בטקטיקה המוצעת. בעניין הנזק שנגרם למשיב, קבע ביהמ"ש כי לא היתה בידי המשיבים עילת הגנה מול תביעתו של הבנק, והגיע למסקנה כי המשיבים לא הוכיחו נזק בר כימות. עם זאת, קבע, כי למשיבים נגרם נזק "כללי" בשל שלילת הסיכוי כי בקשתם להתגונן תתקבל. עוד קבע כי למשיבים נגרמו נזקים "שאינם ממון". את הנזקים האלה העמיד על סך של 50,000 ש"ח למשיב 1 ו-25,000 ש"ח למשיבה 3. את הפיצוי למשיבה 2, בגין "נזקים כלליים", העמיד ביהמ"ש על סך 100,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. טענותיו של המערער בעניין עצם התרשלותו, דינן להידחות. משעה שבוחר עורך דין "טקטיקה", עליו להודיע ללקוחו על משמעותה המלאה ועל הסיכונים הגלומים בה. באשר לנזק - בימ"ש קמא קבע כי לא עלה בידי המשיבים להוכיח כי לטענות ההגנה שלהם מול הבנק היה סיכוי ממשי, וכך גם ביחס לעילת תביעתם נגד הבנק. על כן יש לדחות את הערעור הנגדי. מנגד, טענות המערער בדבר פסיקת "נזק כללי", אף הן דינן להידחות. הכלל הוא כי מקום בו הוכח נזק, והנזק קשה לכימות, יכול ביהמ"ש לפסוק פיצויים אף אם שיעורם לא הוכח באופן מדויק. בקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק זה, אין להתערב. יש ממש בטענת המערער, לפיה פסק ביהמ"ש למשיבים 1 ו-3 פיצויים בשל נזק שאינו ממוני, מבלי שטענו לנזק זה. משכך, דין פסיקת הפיצויים בשל נזקים לא ממוניים למשיבים 1 ו-3 להתבטל.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חשין. עו"ד ח. גלזר למערער, עוה"ד א. גלסברג ור. אביב למשיבים. 2.1.07).
ע.פ. 3055/06 - רמי גרובי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד על יסוד זיהוי השודד ע"י המתלוננת בזיהוי ספוטנטני כשפגשה בו ברחוב. *חומרת העונש בעבירת שוד(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8321/04 - הערעור נדחה).
א. עובדת זרה, (להלן: המתלוננת) ביקרה בסניף הדואר בבאר שבע, בו ניהלה שיחה עם פקידה ביחס לכשרותו של שטר בן $100 שהחזיקה. מאן דהוא, ששמע את השיחה פנה אל המתלוננת עם צאתה מסניף הדואר, הציג עצמו כשוטר וביקש לבחון את השטר שמדובר בו. בהמשך דרש ממנה כי תיתן לו את ארנקה שהכיל כסף ומכשיר טלפון סלולרי.
בשלב מסויים חשדה המתלוננת כי מדובר במתחזה ודרשה ממנו כי יחזיר לה את הפלאפון ואת שאר חפציה. בתגובה, הכה אותה האלמוני, לקח את תיקה וארנקה, ונימלט. כחודש לאחר מכן, זיהתה המתלוננת ברחוב את המערער כמי שביצע את השוד, וכך נעצר המערער. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת שוד וגזר לו 30 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר על תנאי. כן הופעל מאסר על תנאי של 6 חודשים, חציו בחופף וחציו במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. השאלה היחידה למעשה שעמדה על הפרק היתה אם יתכן שהמתלוננת טעתה בזיהויו של המערער. בימ"ש קמא סבר כי הזיהוי איתן דיו וניתן לסמוך עליו. הנדבך השני לראיות מצוי בגירסתו של המערער. התרשמותו הכללית של ביהמ"ש היתה כי המערער אינו ראוי לאימון. בחקירתו במשטרה טען המערער כי לא היה כלל בב"ש באותו יום. בעדותו בביהמ"ש אישר שהיה בבאר שבע באותו יום. לדבריו, אשתו היא שהזכירה לו כי שהה בעיר זו בדרך לירושלים. אין ספק כי הסוגיה המרכזית ולמעשה היחידה בתיק זה הינה סוגיית הזיהוי. לדעת הסניגורית, הזיהוי לוקה משום שאין מדובר במסדר זיהוי אלא בזיהוי ספונטאני, ולא היא. זיהוי ספונטאני יכול להיות עדיף ואמין יותר מאשר זיהוי חי, בנסיבות מסוימות. אין ספק שככל שחולף הזמן, נפגמת חדות הזיכרון. כמשקל נגד לפרק הזמן שחלף בין הזיהוי לאירוע יש להעמיד את פרק הזמן הארוך יחסית, כמחצית השעה, שבו ראתה המתלוננת את המערער. יתירה מזאת: שהות של כחצי שעה ויותר בין המתלוננת למערער, כמוה כמעט כהיכרות של ממש. במיוחד כך כאשר המזהה (המתלוננת) מתמקד באותו פרק זמן אך ורק באדם שבפניו, ואין ספק שזה היה המצב בין השניים.
ג. באשר לחומרת העונש - גיליון ההרשעות הקודמות של המערער מצביע על כך כי המערער אינו מכיר דרך חיים אחרת לבד מביצוע עבירות. עוד לא יבשה הדיו מעל גזר דין אחד והמערער כבר מבצע את העבירה הבאה. חלק לא מבוטל מהרשעותיו הקודמות הן בעבירות מאותו סוג - עבירות מרמה למיניהן, התחזות (בדומה להתחזות לשוטר במקרה הנוכחי) ועבירות רכוש נוספות. לצד עבירת הרכוש שביצע, פגע המערער במתלוננת פיזית, והיא נזקקה לטיפול. משכך, העונש שהוטל עליו איננו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד אנה בריל למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 8.1.07).
בג"צ 6128/06 - אורן אבוקסיס נגד מדינת ישראל שרות בית הסוהר
*סמכויות רשויות בתי הסהר לפטר סוהר החשוד בקבלת שוחד והפרת אמונים, בעוד משפטו הפלילי של הסוהר טרם הסתיים(העתירה נדחתה).
א. העותר הועסק בשירות בתי הסוהר מאז דצמבר 1994. החל בשנת 2002 הוא שימש כעוזר קצין מודיעין בכלא אשל בבאר שבע. בסוף שנת 2004 נעצרו העותר וחשודים נוספים בחשד לקבלת שוחד והפרת אמונים. עם שחרורו של העותר בערובה החליט שרות בתי הסוהר על השעייתו. ביום 1.5.06 הוגש נגדו ונגד שלושה נאשמים נוספים כתב אישום שלפיו היה העותר מעורב, יחד עם קצין המודיעין בכלא, בקבלת כספים מאחד האסירים בתמורה לטובות הנאה שונות, כגון סיוע לצאת לחופשות, קבלת התייחדויות, השתלבות בעבודה בין כתלי הכלא והשפעה על המלצה לשחרורו המוקדם של האסיר שתובא בפני ועדת השחרורים. בעקבות הגשת כתב האישום נערך לעותר שימוע בשירות בתי הסוהר ולאחריו הודיע נציב שירות בתי הסוהר (להלן: הנציב) לעותר על פיטוריו. החלטה זו אושרה על ידי השר לביטחון פנים. העותר מבקש להורות על עיכוב הפיטורין עד למתן פסק דין במשפט הפלילי המתנהל נגדו. העתירה נדחתה.
ב. הנציב פעל במסגרת סמכותו כאשר הורה על פיטוריו של העותר, וזאת בהתאם לסעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר. כבר נפסק כי הנציב רשאי לפטר סוהר אף בטרם הורשע בדין הפלילי, וכי לשם כך די להחלטה שתעוגן בראיות מינהליות הולמות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה וההצדקה לפיטורין אלו. בענייננו, קיימות ראיות מספיקות ברמה המינהלית וההצדקה המינהלית הנדרשת לצורך קבלת החלטת הפיטורין.
ג. העותר טוען כי לו היה עובד מדינה לא היה ניתן לפטרו אלא רק להשעותו, וזאת בהתאם לסעיף 68 לחוק שירות המדינה. העותר צודק בטענתו, אך אין בכך כדי לפסול את החלטת הנציב. המחוקק לא כלל הוראה מעין זו בחוקים הנוגעים לעובדי שירות בתי הסוהר והמשטרה, ונראה שלא בכדי. הן המשטרה והן שירות בתי הסוהר הינם ארגונים היררכיים המצויים בליבת שלטון החוק בישראל ומחייבים באופן מיוחד קיומה של משמעת והתנהגות ללא דופי בשורותיהם.
(בפני השופטות: פרוקצ'יה, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד מ. רובינשטיין וי. איציקוביץ לעותר, עו"ד א. דגן למשיב. 3.1.07).
בש"פ 9699/06 ואח' - מדינת ישראל נגד פלונים
*העברת הדיון בתיקים נגד חשודים בפעילות טרוריסטית ברצועת עזה, מביהמ"ש בירושלים לביהמ"ש בבאר שבע(בקשה להעברת תיקים מי-ם לב"ש - הבקשות נתקבלו).
א. נגד המשיבים הוגשו כתבי אישום לביהמ"ש המחוזי בירושלים המייחסים להם עבירות ביטחון שונות, כגון: מגע עם סוכן חוץ, חברות בארגון טרוריסטי ועבירות נשק שונות. העבירות הנטענות נעברו לכאורה ברצועת עזה. לפיכך, בהיעדרו של בימ"ש אשר לו סמכות מקומית לדון בעניין, קבע היועהמ"ש לממשלה לפי סעיף 8 לחסד"פ כי הסמכות נתונה לביהמ"ש המחוזי בירושלים. המדינה מבקשת להעביר את הדיון לבאר שבע, בהתחשב בשיקולי נוחות וקרבה גיאוגראפית לאיזור בו נעברו העבירות ובו נחקרו הנאשמים, וכן הצורך לחסוך במשאבים. הסניגוריה מתנגדת להעברת הדיון. הבקשה נתקבלה.
ב. לטענת המדינה, ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע קנה סמכות מקומית מכוח הוראת סעיף 6 לחסד"פ, כיוון שניתן לייחס לחשודים גם עבירות שבוצעו בתוך ישראל. רק ב-%20 מהמקרים מוגש כתב אישום לגבי עבירות שכולן בוצעו ברצועת עזה. אין פסול בהליך הטיפול בו נוקטת המדינה ביחס לתיקים אלו ובהחלטה להותיר את החקירה בידי רשות חוקרת הממוקמת במחוז דרום וממילא את הכנת כתב האישום בידי פרקליטות מחוז דרום. השאלה המתעוררת בבקשות דנא היא אם לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה החליט בדבר היעדר סמכות מקומית לבימ"ש אחר, וביהמ"ש המחוזי בירושלים קנה סמכות, יש להיעתר לבקשה להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע. התשובה היא חיובית. נכונה טענת המדינה כי בהיעדר זיקה עניינית לביהמ"ש המחוזי בירושלים ובהתחשב בשיקולי הנוחות והקרבה הגיאוגרפית הנובעים מכך שהחקירה, גיבוש כתב האישום והכנת התיק נעשו במחוז דרום, יש הצדקה להורות על העברת הדיון בתיקים לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד אפרת ברזילי, נעמי כץ-לולב ואלעד פרסקי למבקשת, עו"ד דליה חלק למשיבים. 2.1.07).
ע.פ. 1374/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות מין בקטינים, כשהובטח להם שישתתפו תמורת תשלום בסרט פורנוגרפי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הציע לשני צעירים קטינים (להלן: המתלוננים) להשתתף בסרט פורנוגראפי, לאחר שהציג עצמו, במרמה, כסוכן דוגמנות שלרשותו עומדים צלם וסטודיו להכנת סרטים. המתלוננים באו לדירתו בתל-אביב והסכימו לביצועם של מעשים מגונים תוך שסברו כי מדובר בהכנה לקראת הסרט שבו אמורים היו להשתתף תמורת תשלום גבוה שהובטח להם. בית משפט קמא הטיל על המערער 9 שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה אחת במצטבר. כך שסך הכל על המערער לרצות 10 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
עבור מערער זה, ביצוע עבירות בכלל וביצוע עבירות מין במיוחד, מהווה דרך חיים ולא אפיזודה חד-פעמית. על המערער הוטלו במהלך חייו עונשי מאסר המסתכמים יחד ב-19 שנים, ונראה כי לא היה בהן כדי להרתיעו. משום שמדובר בדפוס התנהגות ובמסוכנות שלא פגה, מצא בית משפט קמא לנכון להרחיקו מהציבור לתקופה ארוכה. ואולם, הסניגור המציא מספר פסקי דין המשקפים, לשיטתו, את נורמת הענישה הנוהגת בעבירות מסוג אלה בהן הורשע המערער, ונראה כי הענישה שהוטלה בתיק הנוכחי, גם תוך התחשבות בעברו המכביד של המערער, יש בה משום החמרת יתר. לפיכך יועמד העונש על שבע שנים מאסר בפועל והמאסר על תנאי שהופעל ירוצה במצטבר.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד ארז מלמד למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 10.1.07).
ע.פ. 6393/06 + 2151/06 - אחמד ג'ג'ניני נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירת שוד (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בעבירות שוד והחזקת סכין שלא כדין, נגזרו לו שנה וחצי מאסר בפועל שנה מאסר על-תנאי, והוא חוייב לפצות את המתלונן בסכום של 1000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 10 חודשים באופן מצטבר. בתאריך 26.6.05, בשעת לילה, ניגש המערער למתלונן שעצר את רכבו לפני רמזור אדום, ודרש ממנו להתקרב לעברו. משהמתלונן לא עשה זאת, נכנס המערער לרכב כשהוא מאיים בסכין על המתלונן ודרש ממנו להחנות את הרכב בצד הדרך, בסמוך למקום בו ניצבה חברתו. המתלונן זינק בבהלה מרכבו, ואת פרק הזמן הזה ניצל המערער כדי לגנוב מכשיר טלפון סלולארי וכ-500 ש"ח שמצא ברכב. סמוך לאחר האירוע נתפס המערער כשהוא מחזיק בסכין וכן בטלפון הסלולארי שגנב מרכבו של המתלונן. ביהמ"ש גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 10 חדשים. שני הצדדים ערערו על מידת העונש וערעור המדינה ועל קולת העונש נתקבל.
חרף גילו הצעיר יש למשיב שורה ארוכה של עבירות קודמות, וביניהן שוד מזויין שביצע בחודש יולי 1999. בגין אותה עבירה ותיקים נוספים שצרף, נדון המשיב ל-40 חודשי מאסר, והוא לא למד מכך דבר. אין לך ראיה טובה יותר למסוכנותו של המערער מאשר העובדה שלאחר שחרורו ממאסר חזר לחיי פשע, אף שנגדו עמד מאסר על-תנאי. לפיכך ישא המערער במאסר בפועל של 3 שנים בגין תיק זה. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: בייניש, א. לוי, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד חוזה אביב למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 28.12.06).
ע.פ. 3144/06 - מדינת ישראל נגד שלומי ונתנאל משה
*החמרה בעונש בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
בשעת לילה מאוחרת, בחודש ספטמבר 2005, פנה המתלונן למשיבים וביקש מהם סיגריה, ומשסרבו לו, קילל אותם. בתגובה, רדפו המשיבים אחר המתלונן אשר נס על נפשו, וכשהדביקוהו, הכו אותו נמרצות, משיב 1 דקר אותו מספר פעמים בראשו ובעינו, ומשיב 2 הלם בו עם אבן על ראשו. המשיבים הורשעו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות. על משיב 1 הוטלו 20 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי, והופעלו שני עונשי מאסר על-תנאי (חודשיים ו-15 חודשים), חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך שהוא נכלא ל-30 חודשים. על משיב 2 הוטלו 24 חודשי מאסר בפועל, ו-14 חודשי מאסר על-תנאי, והופעלו שני עונשי מאסר על-תנאי (חודשיים ו-16 חודשים), חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך שהוא נכלא ל-35 חודשים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
חומרת מעשיהם של המשיבים הנה מופלגת, והתמונה המצטיירת היא כי מדובר במשיבים אלימים, שטרם הפנימו את הפסול שבמעשיהם. לשני המערערים עבר פלילי. אין בעונשים שגזר בית המשפט המחוזי כדי להלום את חומרתו של האירוע ותוצאתו הקשה. אין גם מקום לאבחן בין המשיבים בשאלת העונש הראוי להם, הואיל ומול עברו הפלילי המכביד של משיב 2, ניצבת מעורבותו וחלקו הפעיל של משיב 1 בפרשה הנוכחית. לפיכך המאסר בפועל בו ישאו המשיבים יועמד 3 שנים וחצי. מתוך תקופות עונשי המאסר על-תנאי שהופעלו יצטברו לכל אחד מהמשיבים עשרה חדשי מאסר. המאסר על-תנאי שנגזר בתיק הנוכחי - יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד זיו אריאלי למערערת, עוה"ד טל אברהם וסיגל דבורי למשיבים. 5.12.06).
ע.פ. 4041/06 - אברהם (ארתור) אשורוב נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש, בהסכמה, בהמלצת שרות המבחן, בעבירות שוד ותקיפה.374
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהסכמה).
המערער ושניים אחרים תקפו רוכב אופנים, פועל זר מסין, חסמו את דרכו, נטלו ממנו את מכשיר הטלפון שלו, בעטו בבטנו והלמו באגרוף בעינו. הם ניסו לגנוב גם את ארנקו של הקרבן, אולם הוא מנע זאת. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 8 חדשים מאסר בפועל, 8 חודשים מאסר על-תנאי ופיקוח שירות המבחן במשך 12 חודשים. כמו כן, הפעיל בית המשפט המחוזי, בחופף, מאסר על-תנאי של 8 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמה.
חרף גילו הצעיר הספיק המערער לצבור לחובתו עבירות נוספות, וגם מאלימות הוא לא משך את ידו. יתר על כן, המערער ביצע את השוד שעה שמעל לראשו ריחף מאסר על-תנאי. מאידך, וזה העיקר, בסוף חודש ספטמבר 2005 שולב המערער בתהליך טיפולי לנפגעי סמים, הכולל טיפול פרטני וקבוצתי. כבר בתסקיר הראשון הובעה הדעה כי המערער מגלה מוטיבציה ונכונות להתמיד בטיפול. שרות המבחן המליץ שלא לקטוע את התהליך החיובי, וגם באת-כוח המשיבה, חרף חששותיה, נתנה את הסכמתה לכך. לפיכך יחוייב המערער לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות, ויהיה נתון במשך שנתיים בפקוח שרות המבחן. כמו כן, המאסר המותנה בן שמונת החודשים יוארך בשנה נוספת.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד אביטל מולד למערער, עו"ד נעמי כץ לולב למשיבה. 16.11.06).
ע.פ. 6899/04 - דב פרוכטר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות מין בקטינה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ואשתו התגוררו בזמנים הרלוואנטיים לכתב האישום בשכנות למשפחתה של המתלוננת, שהיתה כבת 10, והמתלוננת נהגה לבקר את אשת המערער בביתה. המערער הואשם בעבירות של מעשה מגונה בפני קטין; ומעשה מגונה בקטין, בהתייחס למעשיו כלפי המתלוננת. בתום עדותה של המתלוננת, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו המערער הודה והורשע בעובדות כתב האישום המתוקן. לא הושגה הסכמה לעניין העונש. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל הנסיבות האישיות, הן של המערער והן של המתלוננת, ובכלל זה נתן את דעתו לנזק הנפשי הקשה שנגרם למתלוננת, וגזר למערער 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
חומרתן הרבה של עבירות המין, בפרט כאשר מדובר בעבירות שבוצעו כנגד קטינים, הודגשה לא פעם בפסיקה. על העונש המוטל על המערער לשקף את חומרתן המצטברת של כל אחת מן העבירות אותן ביצע במתלוננת ואת הנזקים הקשים אשר גרם לה. ניסיונותיו של המערער להטיל את האחריות או חלקה על המתלוננת, שהיתה בעת ביצוע מעשיו אך כבת 11-10 שנים, מצביעים על המסוכנות הגלומה בו.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד גיל גבאי למערער, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 21.12.06).
ע.א. 8700/06 - בנק הפועלים בע"מ ואח' נגד ארטיפו בע"מ ואח'
*מחיקתו על הסף, של ערעור על פסיקתא של רשם בימ"ש מחוזי, המהווה "החלטה אחרת" שעליה יש לערער לשופט ביהמ"ש המחוזי (בקשת המשיבים למחיקת הערעור על הסף נתקבלה).
עניינו של ההליך בהשגה על פסיקתא שניתנה על ידי רשם ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (להלן: הפסיקתא), בה חוייב מערער 2, על יסוד החלטת ביהמ"ש קמא שניתנה כ-3 שנים קודם לכן, (להלן: ההחלטה), לשלם למשיבה 2 כ-341 אלף -. בקשת משיבה 1 למחיקת הערעור מבוססת, בין היתר, על כך שהפסיקתא הינה "החלטה אחרת" שכן ההחלטה והפסיקתא עניינן תשלום דמי השכירות לצד ג', כך שאינן מסיימות את המחלוקת בין הצדדים הישירים לסכסוך ובהיותה "החלטה אחרת", היא ניתנת לערעור לפני שופט ביהמ"ש קמא. הערעור נמחק.
ההחלטה העיקרית שסיימה את המחלוקת הינה "ההחלטה" לפיה על המערערים לשלם למשיבה 2 את דמי שכירת החנות. תוצאת ההחלטה ברורה, ואילו המחלוקת נתגלעה בשלב מאוחר יותר לעניין יישומה, בשאלת תשלומי הפרשי ריבית והצמדה. הפסיקתא קבעה אך את אופן חישוב הסכום שישולם. משכך, היא טפלה להחלטה ומהווה "החלטה אחרת". לפיכך, הדרך הראויה לתקוף את הפסיקתא היתה הגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הרשם מרזל. עו"ד ליפשיץ למערערים, עו"ד ברון למשיבה. 4.1.07).
ע.פ. 10633/05 - ליאור יהודה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של תקיפת מאבטח וחבלה חמורה בתגרה במועדון (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער, יליד 1982, הגיע ביחד עם שלושה אחרים, למועדון בהרצליה, במוצאי שבת בשעה 00:04 בבוקר. בעקבות תלונה של בחורה בפני המאבטחים כי המערער וחבריו מציקים לה, נדרשו המערער ושניים מחבריו על ידי אחד המאבטחים, ברכאת שמו, לעזוב את המועדון. השלושה עזבו את המועדון ועברו את הגדר המקיפה את המועדון. ברכאת שב למועדון וביקש ממאבטח נוסף להתלוות אליו, על מנת לדבר עם המערער וחבריו. משיצאו שני המאבטחים מהמועדון, קפצו המערער ואחד מחבריו על ברכאת ועל המאבטח הנוסף. המערער דקר את ברכאת
באמצעות סכין מתקפלת, וחברו ניפץ בקבוק זכוכית על ראשו של המאבטח הנוסף. המערער ביצע עבירות אלו מספר חודשים בלבד לאחר שחרורו המוקדם ברשיון מן המאסר שהושת עליו בתיק קודם, בו הורשע בעבירות של חבלה חמורה וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. באותו מקרה הושת על המערער עונש של חמש שנות מאסר, מהן שלוש שנים לריצוי בפועל. ביהמ"ש גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי וכן הפעיל במצטבר שנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל בנושא הפעלת המאסר על תנאי שיהיה בחלקו חופף.
בשים לב לפסיקה קודמת, בה השיתו בתי המשפט עונש של 4 שנות מאסר בפועל, במקרים כגון אלה, נראה כי אף שהפעלת עונש המאסר על תנאי עומדת בפני עצמה, נכון יהיה לחפוף שנה אחת מעונש זה עם חמש שנות המאסר, כך שסך הכל ירצה המערער שש שנות מאסר בפועל. מאידך, אין להתחשב בשנת המאסר הנוספת שיהיה על המערער לרצות בגין ביצוע העבירה בעת היותו אסיר ברישיון.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד י. ברזילי למערער, עו"ד ל. בלומנפלד מגד למשיבה. 4.1.07).
ע.פ. 1522/06 + 990/06 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש בעבירה של הכאת אשה ע"י בעלה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
באפריל 04 תקף המשיב את אשתו (להלן: המתלוננת), על רקע רצונה לעזוב את הבית ולהיפרד ממנו, הוא הכה אותה נמרצות יום אחרי יום, כאשר בפעם השניה הנחית סכין על עורפה וגרם לה חתכים עמוקים. לנוכח חומרת הפגיעה, התעשת המשיב והחל לטפל במתלוננת ולחבוש את פצעיה, ואף הזעיק את שכנתם הרופאה. במסגרת הטיעונים לעונש העידה המתלוננת לזכותו של המשיב. ביהמ"ש קבע כי מדובר באירוע חמור וקשה, וכי המתלוננת, כאישה מוכה, אינה מצליחה להבין כי האחריות המלאה למעשים רובצת על המשיב, ולפיכך לוקחת אחריות אף על עצמה. ביהמ"ש גזר על המשיב מאסר בפועל של 5 שנים, שירוצו בחופף לעונש מאסר על תנאי שהופעל בן שישה חודשים, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
הכאת האישה בביתה אשר אמור להיות מבצרה הוא דבר אשר מצריך תגובה הולמת של מערכת המשפט. על כך יש להוסיף את הנסיבות החמורות של האירועים. כן יש לזכור את הפגיעה הנפשית הקשה הן במתלוננת והן בבנות הקטנות שהיו עדות לאירוע מזעזע זה. מבלי למצות עם המשיב את הדין כדרכה של ערכאת הערעור, יועמד ענשו של המשיב על מאסר בפועל של שש שנים. כמו כן המאסר על תנאי בן שישה חודשים שהופעל ירוצה במצטבר.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד נ. כץ לולב למערערת, עוה"ד ח. לרנאו וט. לויטס למשיב. 8.1.07).
ע.פ. 2111/06 - סאלם חמדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של נהיגה בתקופת פסילה ונסיעה פרועה תוך הימלטות מהמשטרה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג בלילה ברכב, בכביש בנגב, בעודו פסול לנהיגה, והגיע למחסום ביקורת של המשטרה, ובו דוקרנים ופנסי אזהרה. שוטר סימן לו לעצור, אך המערער התקדם לעברו והאיץ את רכבו הישר אל השוטר בנסיון לדרסו. השוטר קפץ הצידה ונפגע ברגלו. המערער נסע לעבר שני שוטרים אחרים, ובשל הסכנה לחייהם ירה השוטר הראשון יריית אזהרה באויר; האחרים קפצו
הצידה והצליחו להימלט מן הדריסה. המערער חלף בין דוקרני המחסום והמשיך בדרכו לעבר היישוב תל-שבע בנסיעה פרועה, התנגש במכוניות והמשיך לשעוט בנתיבו ובנתיב הנגדי וכיוצא באלה. המערער הורשע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונהיגה בזמן פסילה ונדון למאסר בפועל של 4 שנים, מאסר על תנאי לשנה ופסילה מנהיגה ל-5 שנים מיום שחרורו. הערעור על חומרת העונש נדחה.
"מכת האיזור" בנגב, שדומה שהיתה כמעט ל"מכת מדינה", מתבטאת במרדפים פרועים מסכני חיי אדם. את הקול הקורא לענישה מחמירה בכגון דא יש להמשיך ולהשמיע. שתי הרשעותיו הפליליות של המערער בתחום הרכוש והסמים, בהן נענש באורח קל, היו בשנים 1992-1991, ואולם מאז 1991 עד 2005 הורשע 46 פעמים בעבירות תעבורה מסוגים שונים, מהן קלות יותר ומהן חמורות, ובהן עבירות מהירות, נהיגה ללא רישיון ועוד, ואף נפסל פעמיים לנהיגה בתקופה הרלבנטית לענייננו. העבירה הנוכחית היתה "קפיצת מדרגה" קשה בהתנהגותו. על כן אין להתערב בעונש שהושת עליו.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מאיר מורגנשטרן למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 10.1.07).
ע.פ. 2141/06 + 2119/06 - שרגא רוזנברג נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירה של חבלה חמורה, כאשר הנאשם, רופא היה בגילופין, והותקף ע"י שלשה צעירים שתויים וירה בהם (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
המערער, רופא שיניים, נשוי ואב לחמישה ילדים, ללא עבר פלילי, יצא מביתו, כשהוא בגילופין, מתוך כוונה להגיע לביתו של חבר. בדרכו נתקל המערער בשלושה צעירים. גם אחד או שניים מהם היו שתויים. השלושה תקפו את המערער, דחפו אותו, תפסו את ראשו באחיזת חניקה, הכו בו ובעטו בגבו, כאשר היה לאחר ניתוח גב. או אז שלף המערער אקדח בו החזיק ברשיון וירה שלושה כדורים לעבר פלג גופם העליון של התוקפים. האחד נפצע באוזנו השמאלית, השני נפגע בריאתו והשלישי נפגע בראשו. המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ונדון לחמש שנים מאסר בפועל, עשרה חודשים מאסר על-תנאי, והוא חוייב, בהסכמתו בפיצויים הכספי של הנפגעים. הוגשו ערעור וערעור נגדי על מידת העונש והערעורים נדחו.
מדובר באיש משפחה, שבהתנהגותו לא נמצא עד כה דופי, וגם לקהילה בה הוא חי תרם רבות. לפתע, מצא המערער את עצמו נוטל חלק בהתרחשות ששינתה את חייו מן היסוד, ומאז הוא מכה על חטאו ומתייסר גם מתוך הכרה בנזק הנורא שגרם למתלוננים. העולה מכך, כי בעניינו אין צורך לתת משקל בענישה להרתעת היחיד. ברם, הפן האחר מקורו בכך שגם אם היה המערער קרבן לאלימות אותה לא צפה, היתה תגובתו, קשה ביותר, וחרגה באופן קיצוני מהסביר. המערער היה רשאי להגן על עצמו, אולם בפניו היו פתוחות דרכי פעולה שונות, פוגעניות פחות. בנסיבות העניין אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 1.1.07).
ע.פ. 3160/06 - מדינת ישראל נגד רמי אהרונוב
*החמרה בעונש בעבירות של אינוס ומעשי סדום במתלוננת בת 15 (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב וחמישה אחרים הואשמו במעשי אונס ומעשי סדום במתלוננת בת כ-15 שנים. למשיב יוחס גם מתן סטירה למתלוננת, ואיום כי תוכה אם לא תעשה כחפצם של הנאשמים. המשיב היה בן 17 בעת המעשה, וגם חלק מן הנאשמים האחרים היו קטינים. הנאשמים האחרים הודו בהסדר טיעון
ודינם נגזר לשלוש שנות מאסר, מהן 18 חודשים בפועל. המשיב, שהודה תחילה אף הוא, חזר בו מן ההודאה וכפר. פרשת הראיות במשפטו הסתיימה ב-7.7.1999. רק במארס 2002 נשמעו הסיכומים הכרעת הדין, שתחילה נקבעה ל-2002, נדחתה והגיעה ל-2004. באותו מועד לא אותר המשיב, והכרעת הדין נחתמה בהיעדרו. בהכרעת הדין הורשע המשיב בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות, ובעבירת מעשה סדום. ב-27.6.05 הושמעה הכרעת הדין, ולאחר דחיות לשם קבלת תסקיר, נשמעו בינואר 2006 הטיעונים לעונש ודינו של המשיב נגזר ל-6 חדשי מאסר בעבודות שירות, 18 חדשי מאסר על תנאי ופיצויים למתלוננת. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אין מנוס מהשתתו של מאסר בפועל על המשיב. פשיטא כי אילולא היה מדובר במי שהיה קטין בעת ביצוע העבירות וחלוף הזמן הרב, היה מקום לענישה מחמירה משמעותית, של שנות מאסר; והרי נסיבות לקולא של הודאה, חסכון זמן וייתור עדותה של המתלוננת, אינן מתקיימות במשיב כשם שהתקיימו בחבריו בשעתו. ואולם, לזכות המשיב עומדים כיום למעלה מעשור של התנהגות נורמטיבית, וחלוף הזמן הרב, המוטלת בעיקר לפתחו של ביהמ"ש, יושת על המשיב עונש של שנה אחת מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד דגנית כהן-ויליאמס למערערת, עו"ד גלית מבורך למשיב. 3.1.07).
רע"א 10732/06 - ארגון הנהגים ברעננה בע"מ ואח' נגד רעננית הסעות וטיולים בע"מ ואח'
*הנסיבות בהן ניתן להורות לנתבע להגיש תצהירי עדות ראשית, למרות ששניים מעדי התביעה טרם הגישו תצהירי עדות ראשית (הבקשה נדחתה).
המשיבות מנהלות תביעה נגד מבקשים 1 - 2 בבימ"ש השלום בתל אביב. מבקשים 1 - 2 שלחו הודעת צד שלישי למבקשת 3. המשיבות הגישו בקשה לזמן לעדות שני עדים מבלי שיגישו תצהירי עדות ראשית בטרם יעידו. זאת, נוכח סירובם של עדים אלה ליתן תצהירים. בימ"ש השלום התיר את זימונם של שני העדים, והוסיף וקבע, כי אף במצב בו חלק מעדי התובע מסרבים למסור עדויות בכתב, קרי תצהירים, יש לחייב את הנתבע להגיש את תצהירי העדות הראשית מטעמו, וכי רק במקרים נדירים יש לסטות מכלל זה. על כן הורה ביהמ"ש למבקשים -1 2 להגיש תצהירי עדות ראשית כבר עתה. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל אביב ובקשתם נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עסקינן בהחלטה שליבה הוא דרך ניהול המשפט המסורה לידיה ולשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. בכגון דא אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, לא כל שכן כאשר מדובר בגלגול שלישי. אכן, ככלל יש לנהוג כאמור בתקנה 158(א), קרי התובע יסיים להביא את ראיותיו בטרם יתחיל הנתבע לעשות כן. עם זאת, במקרים בהם עלה בידי התובע לשכנע את ביהמ"ש בקיומו של טעם ממשי וראוי המצדיק סטייה מכלל זה, אין מניעה כי ביהמ"ש יחליט כפי שנעשה בענייננו.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אילן אלמקייס ואטיאס נווה למבקשים. 1.1.07).
רע"א 6983/06 - שמואל אחימן נגד המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור
*קבלת ראיות חדשות בערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת יו"ר ההוצל"פ (הבקשה נדחתה).
למבקש חלקה חקלאית בתחומה של המשיבה. במסגרת ביצוען של עבודות תשתית עבור המשיבה על-ידי חברת מילבר, הונח צינור בחלקתו של המבקש. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, לפיו התחייבו המשיבה ו"מילבר" לפנות את החלקה ולהוציא
את צינור מים מתוכה. לאחר מספר הליכים משפטיים, ומשלא פונה צינור המים, פנה המבקש בינואר 98 להליכי הוצאה לפועל. הדיון נמשך בלשכת ההוצל"פ כמעט שבע שנים, והתקיים בפני מותבים שונים. לאחר דיונים רבים, נתן ראש ההוצל"פ, את החלטתו ושני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי. המשיבה הגישה בקשה לצירופן של ראיות חדשות בערעור. היא טענה, כי נוכח אופיו של הליך הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, יש לאפשר הגשתן של ראיות חדשות במסגרת הליך הערעור, אף שלא הובאו מלכתחילה בפני הערכאה הדיונית. ביהמ"ש המחוזי החליט לקבל את בקשת המשיבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המדובר בנושא דיוני. החלטות דיוניות באופיין, הנוגעות לסדר הבאת הראיות, וכן שאלות בדבר מידת הרלבנטיות של הראיות, נתונות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. באשר להליך הערעור בהוצל"פ נקבע בעבר כי "ביהמ"ש המחוזי כערכאת ערעור רשאי - וגם חייב - להיזקק לטענות שבעובדה, אף אם לא הובאו לפני ראש ההוצאה לפועל, או שלא היו שם נתמכות בראיות כדבעי". בענייננו החליט ביהמ"ש המחוזי לקבל את הראיות לאחר שיקול ותוך הנמקה ולא סטה מן ההלכה הקיימת.
(בפני: השופט רובינשטיין. 28.11.06).
ע.א. 8181/06 - הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל ואח'
*עיכוב ביצוע חלקי של פס"ד, שעניינו תשלום סכומי פיצויים גבוהים לתובעים בתאונת דרכים על המבקשת מוטל הנטל להוכיח שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן נוחות. באשר לסיכויי הערעור, מועלות שאלות אחדות, שהדעת נותנת כי יתלבנו בערעור. שיקול מרכזי בגדרי מאזן הנוחות הוא יכולתו של המשיב-הזוכה להחזיר מצב לקדמותו באם יתקבל הערעור. לעניין זה, ככלל, אין די באמירה כללית בדבר יכולתו הכלכלית של המשיב, ויש לתמוך את הטענה בתשתית ראייתית מספקת. ברם, כיוון שעסקינן בסכום כסף גבוה, קם חשש מסויים לפיו יתקשו המשיבים להשיבו במלואו, ככל שהמבקשת תזכה בערעורה. חשש זה אינו מייחד עצמו למשיבים דנן דווקא, והדעת נותנת כי אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכום בסדר גודל זה. בנסיבות דידן אין חשש לפגיעה ברווחתם של המשיבים עד להכרעה בערעור, על פי הסכומים המשולמים מיידית. נוכח האמור יוקפא סך 500 אלף - ביחס למשיבים 1-3, ו-200,000 - ביחס למשיבים 4-5, כך שהסכומים ישולמו לבאי כוחם אך יוחזקו בחשבון נאמנות על ידיהם עד להכרעה בערעור.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ד. חיות למבקשת, עוה"ד א. גאנם וי. סגל למשיבים. 13.11.06).
רע"א 8808/06 - פלוני נגד קצין התגמולים - משרד הבטחון
*דחיית תביעה בגין נכות צה"ל, כאשר נטען כי התובע חלה במחלת נפש לאחר שהודח מקורס קצינים, ונקבע כי אין קשר בין הנכות לבין השירות הצבאי (הבקשה נדחתה).
המבקש החל את שירותו הצבאי כעתודאי בתחום הנדסת החשמל. הוא גוייס לטירונות בת שלושה חודשים בשנת 1991, והודח מן הטירונות כעבור חודשיים בעקבות פליטת כדור מנשקו. בשנת 1994 זומן המבקש לקורס קצינים. במהלך הקורס נתקל בקשיים רבים והודח מהקורס. המבקש טוען כי טקס הדחתו מהקורס היה משפיל, חלה הידרדרות נוספת במצבו הנפשי, הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי ואובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית. תביעה שהגיש המבקש להכיר בו כנכה על פי נדחתה, בנימוק שאין קשר בין המחלה לתנאי השירות. ערעור שהגיש המבקש לוועדת הערעורים התקבל. הוועדה קבעה כי מחלת הנפש אצל המבקש פרצה לאחר הדחתו מקורס הקצינים וקיים קשר ברור של סיבה ומסובב בין המתחים והלחצים בקורס הקצינים. ביהמ"ש
המחוזי קיבל את ערעור המשיב וציין כי החלטת הוועדה ניתנה זמן קצר עובר להכרעה בדנ"א 5343/00 פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: עניין אביאן), בו נקבע כי על התובע פיצויים לפי החוק להוכיח קשר סובייקטיבי-אובייקטיבי בין הנכות לבין השירות הצבאי, בשונה מהמצב המשפטי ששרר עובר להכרעה בעניין זה, שאז נדרש התובע להוכיח קשר סובייקטיבי גרידא. ביהמ"ש המחוזי הוסיף וקבע כי המבקש לא הוכיח לחצים, פחדים או מתחים הנובעים דווקא מייחודיות השירות הצבאי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענות המערער מופנות נגד האופן בו יישם ביהמ"ש המחוזי את ההלכה הפסוקה ובכך לא די על מנת להצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בערעור על החלטת הוועדה, ערעור שממילא מוגבל על ידי החוק לשאלה משפטית בלבד. גם לגופו של עניין אין הצדקה להתערב בפסה"ד. המתחים והלחצים עימם התמודד המבקש אמנם נובעים מאירועים הייחודיים לשירות הצבאי. כך למשל, הדחה מקורס הקצינים אינה אירוע שיכול להתרחש בחיי האזרחות. ואולם, אין משמעו של דבר כי מדובר בלחצים ומתחים שאין מקבילים להם בחיי האזרחות, ובמובן זה אין הם נובעים מייחודו של השירות הצבאי. מתחים שכאלה, תחושת כישלון צורב ומעמדים קשים, יכולים להתרחש גם במסגרת עבודה אזרחית.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ט. אדורם למבקש. 13.12.06).
בג"צ 9037/02 - חוג'יראת רפעה נגד משרד הפנים
*דחיית בקשה של מי שויתרה על אזרחותה הישראלית ועברה לירדן, כי תוחזר לה האזרחות הישראלית (העתירה נדחתה).
העותרת, ילידת 1955, ויתרה ב-1976 על אזרחותה הישראלית. העותרת היא בת למשפחה בדווית שנישאה ב-1976 לבדוי ירדני כאשתו השניה. היא שהתה בירדן כשני עשורים, ילדים לא נולדו לה, ולימים (1997) התאלמנה מבעלה. היא הגיעה ארצה ב-1996, ופנתה למשיב בבקשה להחזרת אזרחות ובקשתה נדחתה. בינתיים הוענק לה מעמד של תושב ארעי והיא מבקשת להורות כי אזרחותה תוחזר לה. העתירה נדחתה. העותרת ביקשה בזמנו הסכמה לויתורה על האזרחות, תוך כוונה לצאת לירדן. בשנת 76 נשלח אל העותרת מכתב שלפיו "שר הפנים השתמש בסמכות הניתנת לו ... ונתן את הסכמתו לויתור". בדין איפוא נדחתה בקשתה.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עמראן ח'טיב לעותרת, עו"ד איתי רביד למשיב. 13.12.06).
רע"א 732/05 - האפוטרופוס הכללי נגד יוסף וסלח סלמה
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי לבטל החלטת בימ"ש שלום שלא לתת רשות להתגונן בתביעה לסילוק יד ממקרקעין.380
(הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש לבימ"ש השלום בירושלים תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המשיבים ממקרקעין שנטען כי הם בבעלות נעדרים ובניהולו של המבקש. נטען כי המשיבים פלשו למקרקעין זה לא מכבר ונטעו בהם עצים. המשיבים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן, בטענה כי המקרקעין נשוא התובענה הם בבעלות עזבונו של אביהם וכי אביהם נהג במקרקעין מנהג בעלים מאז שנת 1936. בימ"ש השלום דחה את הבקשה למתן רשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע שיש לתת להם רשות להתגונן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כאשר מדובר בהחלטה ליתן לנתבע רשות להתגונן - אין ביהמ"ש נוטה להתערב בכך בגלגול שלישי, שהרי לא נמנע מהתובע יומו בביהמ"ש. אשר לטענת המבקש לפיה מדובר ב"הליך הערעורי הראשון בו הוא נוקט, וכי מתן רשות ערעור תביא לידי מימוש זכותו לערער "פעם אחת" על פסק הדין - הטענה חותרת תחת סעיף 41(ב) לחוק בתי
המשפט, הקובע מפורשות כי פסק דין של בימ"ש מחוזי בערעור, ניתן לערעור לפני ביהמ"ש העליון, רק אם ניתנה רשות לכך, והסעיף אינו עוסק בשאלה מי יזם את הליך הערעור לפני ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אופיר פורת למבקש, עו"ד אורי לומברוזו למשיבים. 4.1.07).
בג"צ 4608/02 + 4022/02 - האגודה לזכויות האזרח ואח' נגד שר הפנים ואח'
*דחיית עתירה נגד תקפה של החלטת ממשלה בעניין איחוד משפחות, שכן העתירה הפכה למיותרת משנחקק חוק בנושא זה והחלטת הממשלה כבר אינה רלבנטית (העתירות נדחו).
עניינן של שתי העתירות בהחלטת ממשלה מיום 12.5.2002, אשר קדמה לחקיקתו של חוק האזרחות והכניסה לישראל. סעיף ב' להחלטה הקפיא את הטיפול בבקשות איחוד משפחות, בהן בן-הזוג הזר הינו תושב הרשות הפלסטינית. שתי העתירות הוגשו לאחר קבלת החלטת הממשלה ותקפו את חוקיותה. בטרם ניתן פסק-דין בעתירות, התקבל בכנסת חוק האזרחות והכניסה לישראל אשר נכנס לתוקף ביום 6.8.2003. בסמוך לאחר מכן, הוגשו מספר עתירות שנדונו במאוחד, בנוגע לשאלת חוקתיות החוק ובג"צ דחה בדעת-רוב את העתירות כנגד החוקתיות של חוק האזרחות והכניסה לישראל (להלן: פסק-הדין). העתירות נדחו.
נוכח ההסדר הקבוע בחוק האזרחות והכניסה לישראל, מתייתר הצורך להכריע בשאלת תוקפה של החלטת הממשלה. חוק האזרחות והכניסה לישראל קובע כי, על דרך הכלל, לא ינתן לתושב האיזור מעמד של אזרחות, רישיון לישיבה או היתר לשהייה בישראל. האיסור על מתן מעמד לתושב האיזור אינו מוחלט, ובתיקון תשס"ה לחוק נקבעו סייגים. הוראותיו של חוק האזרחות והכניסה לישראל חלות גם לגבי בקשות שהוגשו בטרם כניסת החוק לתוקף, ומכאן כי אין עוד צורך להידרש לשאלת חוקיות החלטת הממשלה שקדמה לחוק.
(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, חיות. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד עודד פלר, דן יקיר, שרון אברהם-ויס, חסן ג'בארין וארנה כהן לעותרים, עו"ד יוכי גנסין למשיב. 11.1.07).
ע.פ. 8227/05 - ניקולאי גרשנקוף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של הריגה תוך כדי קטטה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
ביום 18.2.02 בשעות הערב, באו ולדימיר חזנוב ודימיטרי גרזינוב (להלן: המנוח) לביתו של המערער. בשלב מסויים, הסיר המערער את הטבעת שענד על אצבעו בכדי לשטוף ידיים והניחה על השולחן. מששב וראה כי הטבעת איננה, שאל את המנוח היכן הטבעת, ומשלא נענה הכה המערער את המנוח בראשו באמצעות משקולת כבדה וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מחמת הספק מעבירת רצח והרשיעו בעבירת הריגה, לנוכח הספק ביחס לשאלה אם הוכח יסוד "היעדר הקנטור" הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הרצח. באשר לעונש שקל ביהמ"ש המחוזי מחד גיסא את הנסיבות לחומרא, ובכללן האלימות הקשה שהתבטאה במעשהו של המערער והעובדה כי המערער הורשע בהריגה רק בשל הספק שנותר ביחס ליסוד "היעדר הקינטור", ומאידך גיסא שקל את הנסיבות לקולא, ובכלל זה נסיבותיו האישיות של המערער. לאחר שקלול השיקולים גזר ביהמ"ש על המערער עונש של 14 שנות מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
על ביהמ"ש להעביר בפסיקותיו מסר כי מי שעושה דין לעצמו ונוטל חיי אדם באכזריות, תוך שהוא נותן פורקן לכעסיו, עתיד לשלם מחיר כבד על התנהגותו. העברת המסר נושאת חשיבות רבה משיקולים של הרתעה אישית של העבריין הנדון ושל
עבריינים בכוח, הטומנים בחובם, מעבר לשיקול התועלתני בדבר מניעת עבירות, גם את השיקול בדבר השמירה על אמון הציבור במנגנון המשפט הפלילי.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד נ. בונדר למערער, עו"ד נ. כץ-לולב למשיבה. 9.1.07).
ע.פ. 6361/06 + 6039/06 - אסתר אליעזר ואיב אנדרה כהן נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש, בהסכמה, בעבירה של הצתת צמיגים בנתיב תחבורה במחאה נגד ההתנתקות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהסכמה).
ביום 16.5.05, בשעות אחר הצהריים, עמדו המערערים על כביש מס' 2 בין מחלף חבצלת למחלף נתניה לכיוון דרום, עת היה הכביש עמוס. הם החזיקו ברשותם מיכלים ובהם דלק, אבוקת שעווה, מצת וצמיגי מכוניות, שפכו דלק על הצמיגים והציתו צמיג בנתיב הימני של הכביש שהיה סואן אותה עת. המערערים הועמדו לדין ובהסדר טיעון הוסכם כי המשיבה תעתור להטיל על המערערים מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים שירוצה בעבודות שירות. ביהמ"ש המחוזי לא אימץ את הסדר הטיעון בקבעו כי אין בו איזון ראוי בין שיקולי הענישה השונים וחומרת העבירה וגזר למערערים עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן שנה מאסר על תנאי. המשיבה מסכימה לקבלת הערעור. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמה.
לעבירה בה הורשעו המערערים נודעת חומרה יתירה המתבטאת גם בעונש הכבד שנקבע לה בחוק, חומרה הנגזרת מהסיכון לשלומם של עוברים ושבים מעצם ביצוע העבירה. העובדה שמעשיהם של המערערים בוצעו כפעולת מחאה נגד מדיניות הממשלה אינה שוללת את הסיכון שנגרם במעשיהם למשתמשים בנתיב התחבורה. יחד עם זאת, במקרה שבפנינו עמדו בפני המשיבה, בעריכת הסדר הטיעון, שיקולים שונים וביניהם העובדה שהמערערים נורמטיביים ונעדרי עבר פלילי, שהביעו חרטה והודו במהלך ניהול משפטם. כמו כן נלקחה בחשבון העובדה כי מעבר לעונש שיושת עליהם הם שהו במעצר כחודש ולאחר מכן במעצר בית ממושך, דבר שיש בו כדי להוות גורם מרתיע למערערים ולנאשמים בכוח. בנסיבות המקרה יש לקבל את הערעורים במובן זה שהעונש יועמד על 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, בניכוי ימי המעצר, וכן מאסר על תנאי של שנה.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ח. משגב וב. ברקי למערערים, עו"ד נ. כץ לולב למשיבה. 8.1.07).
רע"א 6614/06 - כפרית תעשיות (1993) בע"מ נגד INC INDUSTRIES ICC
*דחיית בקשה להטיל עיקול על נכסי חברת חוץ שהוגשה נגדה תביעה, ונטען כי אי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסה"ד אם התובע יזכה במשפט (הבקשה נדחתה).
המשיבה היא חברה זרה, שמקום מושבה בארצות הברית. נכסיה היחידים בארץ הם מניות של חברת פרוטרום תעשיות בע"מ. המבקשת היא חברה ציבורית הרשומה בישראל. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה נגד המשיבה על סכום של כ-7,158 מליון -. בד בבד עתרה המבקשת למתן צו עיקול זמני על מניות פרוטרום. לאחר הליכים שונים נקבע כי אילוץ בעל דין שזכה בתביעתו נגד נתבע זר להיזקק להליכי הוצאה לפועל במדינה זרה, עולה כדי הכבדה המצדיקה עיקול כאמור, רק במקרה שאותה מדינה אינה נוהגת לכבד פסקי דין של מדינות אחרות, או שלישראל אין עימה אמנה בדבר הדדיות בהכרה ובאכיפה של פסקי דין זרים. לגופו של עניין נקבע, כי כיוון שטענות המשיבה בדבר חוסנה הכלכלי והונה העצמי הגבוה לא נסתרו, וכיוון שהסכימה לחתום על כתב התחייבות לפיו תשלם למבקשת כל סכום בו תחוייב
מבלי שהמבקשת תידרש לבצע הליכי אכיפה מחוץ לישראל, אין מקום לעיקול זמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, "ביהמ"ש או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים... [ו]אם שוכנע... לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". מצב נפוץ של הכבדה הוא מקרה, בו הנתבע ביצע או מתכוון לבצע מעשי הברחה של נכסים או מעשים אחרים, העלולים למנוע או לסכל את מימושו של פסק הדין. לעתים גם גובה סכום התביעה עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של הכבדה. בענייננו, מימוש פסק הדין בחו"ל עלול להערים קשיים: גיוס עורכי דין הבקיאים בדין הזר וניהול הליך לאכיפתו ולמימושו. עם זאת, המדובר בקשיים פרוצדורליים שאינם נוגעים ליכולתו של התובע-הזוכה לממש את פסק הדין, שלא ניתן לראות בהם כאלה שבסופו של יום יעמידו אותו אל מול "שוקת שבורה". אין מקום לקבוע זכות גורפת לעיקול זמני שעה שבחלק מן המקרים ניתן להשתמש באמצעים פוגעניים פחות.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד נאוה שוחט-ברנר ורות אופק למבקשת, עוה"ד זוהר לנדה ורמי קסלר למשיבה. 4.1.07).
בע"ם 8339/06 - פלוני נגד פלונית
*מינוי מומחה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה וחיוב הבעל לשלם בינתיים את שכרו של המומחה (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה מספר תביעות נגד בעלה, המבקש, לסעדים מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג. במסגרת הדיון הגישה המשיבה בקשה "להמצאת מסמכים ומינוי חוקר ו/או כונס נכסים". ביהמ"ש קיבל את הבקשה וקבע כי לעת הזאת ישלם המבקש את הוצאות המומחה, וחלקה של המשיבה בהוצאות יקוזז מחלקה ברכוש המשותף. כלפי החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ונדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סמכויות בימ"ש הדן בקדם משפט, רחבות וחורגות מהמסגרת האדברסרית הרגילה, כל שכן כאשר מדובר בקדם משפט בבימ"ש לענייני משפחה, שלגביו נקבע "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג ביהמ"ש בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". בביהמ"ש לענייני משפחה קובעת תקנה 258יב(א): "ביהמ"ש רשאי, אף שלא בהסכמת בעלי הדין, למנות מומחה מטעמו, שיגיש לו חוות דעת בכתב בכל עניין הנוגע לענייני המשפחה". בהסתמך על תקנה זו ממנים בתי המשפט לענייני משפחה גם מומחים בתחום הכלכלי.
(בפני: השופט רובינשטיין. 4.1.07).