תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 25

ע.פ. 2218/06 - כמאל הייב נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות תעבורה חמורות מכח החזקה שבעל הרכב הוא שנהג, כאשר קיימות ראיות נוספות כי הנאשם נהג ברכב. הרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה(מחוזי חיפה - ת.פ. 1099/05 - הערעור נדחה).

א. ביום האירוע, בשעה 30:22 לערך הגיעה ניידת משטרה, אשר בתוכה ישבו שני מתנדבים, למקום בו עמד רכבו של המערער, שהיה אותה עת ב"שלילת רשיון". משהבחין המערער בניידת, נמלט מהמקום תוך שהוא נוסע במהירות מופרזת, עוקף כלי רכב, סוטה לנתיב הנסיעה הנגדי, ומסכן בכך את חייו ואת חיי המשתמשים בדרך. בשלב זה הוזעקה למקום ניידת נוספת, בה היו השוטרים דהרי ומעתוק. משהבחין המערער בניידת הנוספת, פנה לתוך כפר טובה שם עצר את רכבו בנתיב הנסיעה הנגדי לנתיב בו נסעה הניידת הנוספת, ויצא מן הרכב. השוטר דהרי הציע לו כי ישבו וידברו. בתגובה פתח המערער בנסיעה בכוונה לפגוע ביושבי הניידת הנוספת, ונמלט מהמקום. המערער אישר כי הרכב רשום על שמו, אך טען כי בפועל שייך הרכב לאביו, ואין לו כל ידיעה לגבי זהותו של הנהג אשר נהג ברכב בעת האירוע. בהכרעת דינו קבע ביהמ"ש, כי המערער הוא אשר נהג ברכב. בהידרשו לעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, קבע ביהמ"ש כי לא יכולה כלל להיות מחלוקת על התקיימותו של היסוד העובדתי שבעבירה זו. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 30 חדשי מאסר בפועל, 12 חדשים על תנאי, פסילה מנהיגה ל-10 שנים וקנס של 5,000 -. כן הופעל מאסר על תנאי של 12 חדשים, מחציתם במצטבר. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי המשיבה היא זו שצריכה להוכיח את אשמתו בנהיגה ללא רשיון, וכי אין לדרוש ממנו להוכיח כי אדם אחר נהג ברכב. המערער מודע לחזקה הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, אך טוען שאין חזקה זו חלה על עבירות חמורות שהנדבך הפלילי בהן הוא משמעותי, דוגמת אלו שבהן הורשע. אין צורך להידרש לטענות אלו, משקבע ביהמ"ש כי המערער הוא שנהג ברכב, בהסתמכו לעניין זה על עדותו של העד דהרי (לעניין הזיהוי) ועל עדותו של העד מעתוק (כחיזוק), שהיו מהימנות עליו.
ג. אשר לטענתו החלופית של המערער כנגד הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה - המערער טוען, כי מן הבחינה העובדתית, הנהיגה באירוע לא עלתה כדי סיכון חיי אדם. אף טענה זו דינה להידחות. תכליתה של עבירה זו מחייבת את החלתה של הלכת הצפיות. רוצה לומר, מקום בו הנוהג ברכב צפה, כאפשרות קרובה לוודאי, כי התנהגותו מסכנת את העושים שימוש בדרך, הרי שמתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו. בימ"ש קמא קבע כי המערער צפה אפשרות כאמור וגם בקביעה זו אין מקום להתערב.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד גיל משה למערער, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 22.1.07).

ע.א. 4398/03 + 4285/03 + 2299/03 - מדינת ישראל ואח' נגד יפה טרלובסקי ואח'

* ע.א. 4398/03 + 4285/03 + 2299/03 - קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות רפואית בהולדה לבין הנזק שנגרם ליילוד וגובה הנזק. *המבחנים להחלת "הלכת אלסוחה" באשר לנזק משני הנגרם כתוצאה מהפגיעה בניזוק הראשוני, בשל החשיפה לסבלו. *פיצויים לניזוק בגין אובדן ההשתכרות ב"שנ(מחוזי י-ם - ת.א. 1254/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבה 2 (להלן - נעמה או הקטינה) נולדה ביום 3.10.1993 בבית החולים הממשלתי שיבא בתל-השומר, כשהיא סובלת מפגיעה מוחית קשה ומפגיעה רב מערכתית. הקטינה והאם הגישו תביעת נזיקין נגד המדינה ונגד שלושה מרופאי בית החולים. בתביעה נטען שהנזק המוחי ממנו סובלת הקטינה נגרם עקב התרשלותם של המערערים. בפסק דין חלקי נקבע כי הטיפול במשיבות לקה בהתרשלות בשני עניינים: האחד, בשחרורה
של האם לביתה לפני הלידה, במקום להשאירה להשגחה בבית החולים; השני, בתהליך ההרדמה שבוצע במהלך הניתוח הקיסרי, ועקב התרשלות זו חל עיכוב של כ-10 דקות בביצוע הניתוח. בגין נזק לא ממוני נפסק לקטינה סכום של 450,000 -. עבור אובדן השתכרות נפסק לה פיצוי בגובה השכר הממוצע במשק החל ביום הגיעה לגיל 20 ועד גיל 65 או עד לאחר אריכות ימיה, לפי המוקדם. נקבע, שסכומי הפיצויים לעתיד ישולמו בתשלומים עתיים. לאם נפסק בראש נזק כאב וסבל סכום של 400,000 ש"ח. כן נפסק לה פיצוי עבור סיוע נפשי, בהיקף של שעה אחת בשבוע. ערעורם של המערערים מתייחס לסוגיית הקשר הסיבתי, היינו, האם הטיפול הרפואי הוא שגרם לנזק, ואם כן באיזו מידה וכן שאלת גובה הנזק. גם המשיבות מערערות על שיעור הפיצויים. לאחר הגשת הערעור, בעקבות פס"ד אטינגר (ע"א 140/00 פ"ד נח(4) 486), שבו נקבעה זכאות לפיצויים בגין "השנים האבודות", ביקשו המשיבות לתקן את ערעורן, כך שתוכר זכאותן לקבל פיצוי עבור "השנים האבודות". המערערים התנגדו לתיקון המבוקש, בטענה כי פס"ד אטינגר מהווה שינוי מהותי של ההלכה ועל-כן אין להחילו על התדיינות תלויה ועומדת. הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. נקודת המוצא בקביעת קיומו של הקשר הסיבתי, ע"י בימ"ש קמא, היתה הקביעה שהעובר סבל ממצוקה עוברית קשה וממושכת וכן סבל מתשניק חמור. קביעת הקשר הסיבתי הושתתה על חוות דעת של מומחה שלפיה אין ספק שתשניק הוא אשר גרם לנזק הנוכחי, ושהסממנים אשר התקיימו במקרה זה אצל הקטינה מקובלים על כל החוקרים ככאלה, שבהתקיימם ניתן לבסס קשר סיבתי בין התשניק לבין הנזק המוחי. על כן אין לקבל את הערעור בנושא הקשר הסיבתי.
ג. לחילופין, טוענים המערערים, היה על ביהמ"ש לקבוע את אחריותם לנזק בשיעור חלקי בלבד, אשר יביא בחשבון את ההסתברות כי נזקה של הקטינה לא נגרם עקב אירועי הלידה או עקב אירועי הלידה בלבד, אלא נגרם (גם) בשל סיבות אחרות, ובהן אירועים שהתרחשו במהלך ההיריון, סיבות גנטיות ואחרות. במצב דברים זה, טוענים המערערים, היה על ביהמ"ש קמא להפעיל את הדוקטרינה של "אובדן סיכויי ההחלמה", ולהעמיד את אחריותם לנזק על שיעור של %20 בלבד. אין לקבל טענה זו. לדוקטרינה של "אובדן סיכויי החלמה" יש להיזקק במקרים בהם "מתקיימת עמימות ראייתית המצדיקה היאחזות בראש נזק חלופי זה". בענייננו, נקבע כאמור שהמשיבות הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותם של המערערים לבין הנזק, וממילא אין מתקיימת "עמימות ראייתית" המצדיקה היזקקות לדוקטרינה של "אובדן סיכויי החלמה".
ד. אשר לערעורי הצדדים בדבר גובה הנזק - אומדנת ביהמ"ש קמא את היקף הנזקים היא אומדנא סבירה. בעניין אחד יש לקבל את ערעור המערערים. ביהמ"ש פסק לאם פיצוי בגין כאב וסבל, משום ש""נגזר על יפה (האם), כתוצאה מרשלנות הנתבעים, להתייסר ולחיות בצער ובסבל לכל חייה". בעניין זה טוענים המערערים, כי האם אינה עומדת במבחנים שנקבעו בהלכת אלסוחה (רע"א 444/87 פ"ד מד(3) 397), בייחוד בתנאי הדורש קיומו של נזק נפשי קשה, היינו מחלת נפש ולמצער פגיעה נפשית רצינית. ביהמ"ש המחוזי פסק שמבחני הלכת אלסוחה אינם חלים כאן, שכן התרשלותם של המערערים בוצעה כלפי האם, ומשכך היא נמנית על נפגעי "המעגל הראשון", שאינם נופלים בגדרה של הלכת אלסוחה. ברם, מקום שבו מדובר בנזק שנגרם לנפגע באופן ישיר כתוצאה ממעשה העוולה, כי אז לפנינו נזק ראשוני שאינו כפוף לתנאי הלכת אלסוחה. אולם, כאשר הנזק נגרם כתוצאה מהפגיעה בניזוק הראשוני, בשל החשיפה לסבלו, כי אז מדובר בנזק משני, שפיצוי בגינו כפוף לתנאי הלכת אלסוחה.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לאפשר לאם לקבל טיפול פסיכולוגי, והוא פסק לה פיצוי לעתיד בפריט זה. ב"כ המערערים טוען גם כאן, שפסיקת פיצוי עבור טיפול נפשי לאם חורג מהלכת אלסוחה. ברם, מדובר בפיצוי שנועד לספק את הצורך של הקטינה. אין מדובר בתביעה עצמאית של האם בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה, אלא בסיוע נפשי הנדרש כדי לאפשר את המשך הטיפול בקטינה.
ו. לעניין אובדן ההשתכרות של הקטינה ב"שנים האבודות", בינתיים נפסק כי להלכת אטינגר תחולה רטרוספקטיבית אשר חלה גם על תיקים תלויים ועומדים, ובעקבות הלכה זו יש לאפשר תיקון כתבי הטענות, הן בערכאה הדיונית והן במסגרת הערעור, כל עוד פסק הדין לא הפך לסופי. לפיכך, יש להתיר את תיקון כתב הערעור וכתב התביעה כמבוקש, ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בתביעה בגין אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות".

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ארבל, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עו"ד עמיר אלמגור למערערים, עו"ד יעקב אבימור למשיבות. 23.1.07).

ע.א. 9589/04 + 7301/04 - קרדן בע"מ נגד באולינג... בע"מ ואח'

*קשר סיבתי בין מצג שווא בחוזה שכירות לבין גרימת הנזק הנטען(מחוזי ת"א - ת.א. 344/96 - הערעור נתקבל).

א. קרדן השכירה לבאולינג נכס מקרקעין כדי שזו האחרונה תקים בו מועדון באולינג. בהסכם השכירות צויין כי השטח המושכר, "כולל שטחי חנייה בחזית הבית". באולינג לא יכלה לנצל בלילות את מקומות החניה, שכן על פי תקנון הבית המשותף, ל"אולמי גילטון", המצויים במתחם ומקיימים אירועים, זכות שימוש בשטחי החניה בלילות. לטענת באולינג קיום מקומות חניה היה תנאי בל יעבור להפעלת עיסקה. קרדן טענה, כי במועד עריכת החוזה הובא לידיעת השוכרים עניין זכות השימוש של גילטון בחניה בלילות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתה של באולינג וקבע כי קרדן לא גילתה לה את זכותה של גילטון להשתמש בחניות בלילות. לפיכך חייב ביהמ"ש את המערערת בפיצוי באולינג על נזקיה. הערעור נתקבל.
ב. בשאלה אם היה מצג שווא והפרה מצד קרדן, אף שיש ספק בממצאיו של ביהמ"ש המחוזי, הרי בשל העקרון של אי התערבות בממצאי מהימנות אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי. ואולם, הראיות אינן מלמדות על קשר סיבתי בין עניין החנייה לבין כשלון עסקיה של באולינג. למעשה, באולינג כלל לא הציבה גירסה אותה ניתן לקבל בנושא הקשר הסיבתי וזאת בשל כך שהמצהיר היחיד מטעמה, היה פעיל בבאולינג רק עד ינואר 1990, ואילו "הפיצוץ" בין הצדדים ארע, במאי 1990. יש משמעות מכרעת לכך, שלא הועמד מצהיר היודע מידיעה אישית את ההתרחשויות בין הצדדים, ואת הסיבות לכך שבאולינג חדלה מניהול עסקיה במושכר.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד אברהם יוסף ודוד מושביץ למערערת, עו"ד זפט מרים למשיבים. 23.1.07).

ע.א. 6018/03 - משה אוליאר נגד מסא א.א. יייזום וניהול נכסים בע"מ

פרשנות הסכם יזמות במקרקעין. דחיית בקשה למינוי כונס נכסים, לחתימה על מסמכים הנדרשים בבקשה להיתרי בנייה(מחוזי ת"א - ת.א. 2661/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. לבעלי הדין חלקות מקרקעין גובלים בעיר ראשון-לציון. ביום 12.9.94 נחתם בין הצדדים "הסכם יזמות" אשר במסגרתו הוחלט על איחוד זכויות הבנייה בשתי החלקות, לשם שינוי תוכנית המתאר, באופן שיאפשר בניית אגף של חנויות ומשרדים. בד בבד חתמו הצדדים על טיוטת הסכם קומבינציה ועל מפרט טכני. בשנת 2000 הגיש
המערער תובענה להורות על ביטולו של הסכם היזמות משתי עילות חלופיות: התקיימותו של תנאי מפסיק הקבוע בסעיף 6(ב) להסכם לפיו היה על המשיבה להוציא היתר בנייה לפרוייקט תוך 18 חודשים והמשיבה לא עמדה בתנאי זה; המשיבה הפרה את ההסכם בשורה של הפרות יסודיות של תנאי ההסכם. לחלופין, עתר המערער להורות על אכיפת התחייבויותיה של המשיבה (להלן: מסא) כלפיו. מנגד טענה מסא כי הסכם היזמות לא הותנה בהוצאת היתר בנייה, וכי התנאי שנקבע בו, מתייחס למועד אישור תיקונה של התב"ע וזה התקיים במלואו. במקביל, הגישה מסא תובענה שכנגד, לחייב את המערער בפיצויים מוסכמים ולמתן צו לאכיפת ההסכם ולמינוי בא-כוחה ככונס נכסים לצורך ביצוע החתימות הנדרשות. ביהמ"ש קיבל את גירסתה של מסא לפיה התנאי המתלה בהסכם התייחס רק לכך שהבקשה לאישור תוכנית הבנייה תאושר בתוך 18 חודשים. אשר לטענת המערער בדבר הפרתם היסודית של תנאי ההסכם, קבע ביהמ"ש כי אף אחת מן ההפרות שנטענו לא הוכחה כדבעי. אשר לתובענה הנגדית של מסא, ביהמ"ש קבע כי נוכח עתירתו החלופית של המערער לאכיפת ההסכם יש לראות בכך הסכמה להורות על אכיפת ההסכם. יחד עם זאת, ציין ביהמ"ש כי אין למנות את בא-כוחה של מסא ככונס נכסים. הערעורים נדחו.
ב. המערער טוען כי פרשנותו הלשונית של סעיף 6 להסכם, כמו גם התכלית הכלכלית שעמדה ביסודו, מובילות שתיהן למסקנה כי הצדדים קצבו תקופת זמן מוגדרת להשגת ההיתר - היא 18 חודשים. ברם, הפרשנות של המערער אינה עולה בקנה אחד עם אמירות שונות של המערער לאחר כריתת ההסכם, שיש בהן כדי לשפוך אור על כוונת הצדדים במועד חתימת ההסכם ועל האופן שבו פירש המערער סוגיה זו בהסכם. אכן, אף אם לא הוקצב בהסכם זמן מקסימאלי לקיום חיוב זה, היה על מסא לקיימו בתוך "זמן סביר". השאלה היא, אם יש לומר כי בנסיבות העניין חלף "הזמן הסביר" לקבלת היתר הבנייה. התשובה היא שלילית.
ג. אשר לערעורה של מסא בעניין מינוי בא-כוחה ככונס נכסים - על-פי התפתחות הפסיקה ניתן למנות כונס נכסים, בנסיבות מיוחדות, גם כסעד עיקרי, קבוע ויחיד. בהקשר של חוזי בנייה, נקבע לא אחת כי ניתן להשתמש בסעד האמור כדי לאפשר אכיפתם של חוזים מסוג זה, וכך לסלק את תוצאות הפרתם. יחד עם זאת, מדובר בסעד דרסטי, אשר תוצאותיו כלפי בעל הדין המפר חמורות. במקרה דנן, העיכוב בחתימה על חלק מן המסמכים ע"י המערער נבע, בין היתר, מקיומם של הליכים משפטיים תלויים ועומדים, הן בשלב בו התנהלה התביעה בביהמ"ש המחוזי, והן בשלב הנוכחי של הערעור. עם סיומם כעת של הליכי הערעור, אין די ראיות כדי לקבוע כי המערער לא יהיה מסוגל או לא יהיה מוכן לבצע את צו ביהמ"ש לאכיפת החוזה.

(בפני השופטים: הנשיאה בינייש, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. בן דור למערער, עו"ד אסאיבצן למשיבה. 21.1.07).

ע.פ. 3230/05 - ליסן גולה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של רצח ודחיית טענה של אי מסוגלות לעמוד לדין(מחוזי ת"א - ת.פ. 1120/03 - הערעור נדחה).

א. בחדרו הנעול של המערער במעונות הסטודנטים שבאוניברסיטת תל-אביב, נתגלו גופתה הירויה של חברתו של המערער טייקו הילו ז"ל, ובסמוך לה המערער, שהיה פצוע ומחוסר הכרה כתוצאה מקליע אקדח שחדר לראשו. המערער אושפז ועבר תהליך שיקום. המערער הואשם ברציחתה של המנוחה. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער אשם בעבירה של רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. במרכזו של הערעור ניצבת שאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין. אין חולק על כך כי בעת שרצח את המנוחה היה המערער כשיר לעמוד לדין. השאלה היא אם הוא מסוגל כיום לעמוד לדין. כדי להכריז על הפסקתם של הליכים פליליים המתנהלים נגד נאשם, אין די בכך שיימצא כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין. בנוסף, צריך ביהמ"ש להשתכנע כי מצב זה נובע מאחת משתי חלופות: היותו חולה במחלת נפש או שהוכר כמפגר. אי המסוגלות לעמוד לדין והגורם לכך - הינם תנאים מצטברים. במסגרת בחינת מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, בודק ביהמ"ש אם הוא מסוגל לתפקד כראוי כדי להתגונן ולקחת חלק פעיל בהליך המשפטי. לאחר שביהמ"ש בוחן אם הנאשם מסוגל לעמוד לדין, עליו להמשיך ולבחון אם הנאשם סובל ממחלת נפש או הוכר כמפגר. אין חולק כי בעקבות ניסיונו של המערער לשים קץ לחייו, נפגעה יכולת התפקוד שלו ונגרמו לו נזקים מוחיים חמורים ובלתי הפיכים. ברם, השאלה היא אם חומרתו של נזק זה שללה את כושרו לעמוד לדין. התשובה לכך היא שלילית.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד איתי בן נון למערער, עו"ד דפנה ברלינר למשיבה. 22.1.07).

ע.א. 4024/06 - שמעון קינן נגד יוסף הירשברנד ואח'

*דחיית בקשה לערעור בגלגול שלישי, על החלטה בבקשה לתיקון טעות בפסק דין. *המועד של 21 יום הקבוע לסמכות ביהמ"ש לתקן טעות בפס"ד, מתייחס למועד בקשת התיקון ולא למועד הדיון בבקשה ע"י ביהמ"ש(מחוזי ת"א - ת.א. 2006/05 - הבקשה נדחתה).
א. המבקש והמשיבים 1-2 התקשרו בחוזה להקמת חברת חקירות, היא המשיבה 3. הקשר לא צלח והמשיבים הגישו לבית משפט השלום נגד המערער תביעה להשבת סכומי כסף שקיבל מלקוחות החברה. בימ"ש השלום דחה את התביעה ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים בחלקו וחייב את המבקש בתשלום סכום של כ- 137 אלף -. כלפי פסק דין זה הוגשה בקשה לרשות ערעור. ביום 21.3.06 הגישו המשיבים "בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין" להבהיר כי הסכום בו חוייב המבקש ישא ריבית מהיום בו הוא הועבר לידי המבקש ולא מיום הגשת התביעה (כפי שהשתמע מפסק הדין). הבקשה נתקבלה ע"י הרכב שונה של ביהמ"ש. נקבע כי אין מדובר בתיקון מהותי אלא בהבהרה של עניין, שבהיסח הדעת לא נוסח באופן בהיר; עוד נקבע כי לא חלף המועד לתיקון פסק הדין, כיון שהבקשה הוגשה בתוך 21 יום. או אז תוקנה גם בקשת רשות הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בכל הנוגע לפסק דינו המקורי של בית המשפט המחוזי - אין הבקשה מעלה שאלה משפטית כללית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אין גם להיעתר לבקשה בכל הנוגע לבקשת הערעור על החלטת התיקון. ראשית, סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט קובע, כי החלטה על תיקון של פס"ד אינה ניתנת לערעור אלא בערעור על פסק הדין או ההחלטה האחרת. במקרה נשוא ענייננו, שבו בבקשת רשות הערעור על פסה"ד אין מקום לדון בגלגול שלישי, כאמור, דינה של הבקשה לעניין התיקון כדין בקשת רשות הערעור כולה, ואין להיעתר לה.
ג. ניסוחו של סעיף 81 אינו בהיר דיו. לפי נוסח החוק יוצא שאם הוגשה הבקשה לתיקון בתוך תקופת 21 הימים, אך בגלל עיכובי-מזכירות היא נדונה לאחר המועד, שוב אין בית המשפט רשאי להיזקק לה, ללא הארכה של המועד. ברם, ההלכה אימצה את הפרשנות לפיה הגבלת 21 הימים מתייחסת לפתיחת הליך התיקון ולא לסמכות בית המשפט לדון בבקשה. גישה זו נכונה היא. אשר לטענה שרק המותב שדן בתיק מוסמך להכריע בבקשה לפי סעיף 81 - אכן, ראוי שבקשות לפי סעיף 81 יובאו לפני ההרכב שדן בתיק, אך אין עדיפות זו שוללת את סמכותו של הרכב אחר לדון בבקשה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ליאור רוב למבקש. 28.1.07).

בג"צ 8543/03 - פלונית ופלוני נגד פלונית ואח'

*נטילת חלק בניהול דיונים בביה"ד הרבני במשך שנים, המקנה לביה"ד סמכות לדון במשמורת הילדים(העתירה נדחתה).

א. העותר 2 והמשיבה 1 הינם בני-זוג גרושים. העותרת 1 - קטינה כבת 13 - הינה בתם של בני-הזוג. בהסכם הגירושין נקבע כי החזקת הבת תהיה בידי האם תוך מתן זכויות ביקור נרחבות לאב. בשנת 2000 הצטרפה המשיבה לזרם חב"ד והחלה לקיים אורח חיים דתי-חרדי. על רקע זה, העבירה המשיבה את הילדה לבית-הספר החרדי בית-חנה. מסוף שנת 1996 ועד אמצע שנת 2003, שהתה הילדה במשמורת אמה עם הסדרי ראייה לעותר. בשנת 2003 נישאה המשיבה לגבר אשר לפי הנטען מכור לסמים ולאלכוהול, בעל תיקים פליליים ורקע פסיכיאטרי. על רקע זה, פנה העותר לביה"ד הרבני האזורי בבקשה לקבלת המשמורת על הילדה. במקביל, עתר האב לביהמ"ש לענייני משפחה בבקשה לצו הצהרתי זמני לפיו תהיה הבת במשמורתו וביהמ"ש נעתר לבקשתו. מספר ימים לאחר מכן, הוציא ביה"ד הרבני האזורי צו-ביניים לפיו משמורת הילדה והחזקתה בשלב זה, תמשכנה להיות אצל האם. במסגרת עתירה זו התבקש בג"צ להורות לביה"ד להימנע מלדון "בכל הנוגע לחינוכה או למשמורתה" של הילדה, וניתן צו ביניים לעיכוב ביצוע פסק-דינו של ביה"ד. לאחר הליכים שונים, הסוגיה היחידה שנותרה להכרעה בבג"צ הינה מי היא ערכאת השיפוט המוסמכת לדון בשאלת משמורתה הקבועה של הילדה. העתירה נדחתה ונקבע כי הסמכות היא לביה"ד הרבני.
ב. העותר והמשיבה ניהלו הליך גירושין בפני ביה"ד הרבני. במסגרת אותו הליך, אישר ביה"ד את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פסק-דין. הסכם הגירושין התייחס, בין היתר, לנושא החזקת הבת. עם זאת, בית-הדין אישר את ההסכם האמור בלא לדון בסוגיות שנכללו במסגרתו. לפיכך, אף אם מלכתחילה עשוי היה בית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בסוגית המשמורת כעניין הכרוך מעצם טיבו וטבעו בגירושין, הרי בפועל באו הצדדים לידי הסכמה בנוגע להחזקת הילדה, ולפיכך לא התקיים דיון מהותי לגופה של הסוגיה האמורה. בנסיבות אלה, אין באישור הסכם הגירושין, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט נמשכת בסוגית המשמורת.
ג. מאידך, במשך קרוב לשלוש שנים נטל העותר חלק פעיל בהליכים שהתנהלו בפני בית-הדין בעניינה של הילדה ואף הגיש בקשות מטעמו, בלא שטען כנגד סמכות שיפוטו. בנסיבות אלה, מתבקשת המסקנה כי העותר הסכים מכללא לסמכות שיפוטו של ביה"ד בנוגע להחזקת הקטינה ולחינוכה. לפיכך, בעת שפנה העותר לבהמ"ש לענייני משפחה בבקשה לסעד הצהרתי שיתיר לו להחזיק בילדה, כבר רכש בית-הדין הרבני סמכות לדון בסוגית המשמורת מכוח הסכמת הצדדים. בהתחשב בכך, ונוכח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על בית-המשפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לסוגיה זו.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, נאור. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד אברהם גל לעותרים, עו"ד פנינה שפירא למשיבה. 28.1.07).

בג"צ 612/07 - פלונים נגד מדינת ישראל ואח'

*אין המדינה חייבת למסור פרטים על מקום המצאה של אשה שנמלטה מבעלה למעון מוגן, ודי שמסרה לו כי האשה נמצאת במעון כזה (העתירה נדחתה).

העותרים, אב משפחה וילדיו, מבקשים לחייב את המשיבים למסור להם פרטים אודות מקום הימצאה של אם המשפחה ומצב בריאותה, לאחר שזו נעדרת מביתה מזה זמן. על פי הנטען, ביום 30.12.06 בחצות, נעלמו עקבותיה של אם המשפחה כאשר עזבה את ביתה בלא להודיע דבר על כך לעותרים. לאחר שהעותרים החלו בחיפושים אחריה, והודיעו למשטרה על היעדרה, מסרה המשטרה למשפחה כי האם שוהה במעון
מוגן ואינה מוכנה לגלות את מקומו. המדינה מציינת כי האם אינה מעוניינת שבני משפחתה ידעו את מקום הימצאה. העתירה נדחתה.
הסעדים שנתבקשו בעתירה נתמלאו בכך שהמדינה מסרה לעותרים את הפרטים המבוקשים אודות אם המשפחה, ככל שהנסיבות מתירות. מהפרטים הללו עולה כי לאם שלום ומצבה הכללי תקין, כי היא שוהה במעון מוגן, ואיננה מעוניינת, נכון לעת זו, לחזור לביתה וליצור קשר ישיר עם מי מן העותרים. אין מקום לדרישת פרטים נוספים נוכח זכותה של האם לפרטיות, המהווה זכות יסוד הראוייה להגנה מיוחדת.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ותד סיף אלדין לעותרים, עו"ד אביטל סומפולינסקי למשיבים. 31.1.07).

בש"פ 841/07 - מדינת ישראל נגד פלוני

*שחרור זמני בערובה בעבירות מין במשפחה, כאשר שירות המבחן לא הגיש במועד תסקיר מעצר (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב עומד לדין על שורה של עבירות מין במשפחה, אשר, על פי האישום, בוצעו על ידו באחותו מאז היתה בת 12 ועד להיותה בת 17. המדינה ביקשה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. במהלך הדיון ביום 10.1.07, הסכימו הצדדים על הגשת תסקיר מעצר לצורך בחינה של חלופת מעצר אפשרית. לצורך המתנה להגשת תסקיר מעצר, נדחה הדיון ליום 25.1.07, ובמהלך זמן זה הושאר המשיב במעצר. ביום 22.1.07 הודיע שירות המבחן כי טרם הצליח להיפגש עם המשיב, וכי לצורך הגשת תסקיר יידרש לו שבוע נוסף. ביום 25.1.07, ובלא שהוגש התסקיר, התקיים דיון לגוף הבקשה. ביהמ"ש המחוזי בחן חלופת מעצר זמנית אפשרית אף בלא תסקיר, והורה לשחרר את המשיב לחלופת המעצר שבחן. הערר נדחה.
אין ספק כי עדיף היה שביהמ"ש ידון בדחיפות בשאלת מעצרו או שחרורו של המשיב כאשר מלוא הנתונים בפניו, ובכללם תסקיר המעצר. עם זאת, אין זה מסוג המקרים בהם שחרור עצור לחלופה זמנית עד לקבלת החלטה סופית לאחר הגשת תסקיר, הצפויה להתקבל בתוך ימים ספורים, הינו צעד הסוטה סטייה מהותית מאמות מידה סבירות ומקובלות בתחום זה. בנסיבות אלה, אין הצדקה להתערב בשיקול הדעת שהופעל על ידי בימ"ש קמא, לאחר שבחן את החלופה ואת הגורמים המפקחים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יאיר חמודות לעוררת, עוה"ד שרון קינן ורונן רוזנבלום למשיב. 30.1.07).

ע.פ. 6768/05 - מדינת ישראל נגד פלוני

*קולת העונש בעבירות מין במשפחה (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

המשיב הוא בן דודה של המתלוננת, קטינה ילידת 1990. בעת היות הקטינה בגילאי 13-11 ביצע בה המשיב שורה של מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי, הרשיע את המשיב על פי הודאתו וגזר לו מאסר של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי, צו מבחן למשך 18 חודשים, ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 20,000 -. בשיקולי הענישה, התחשב בית המשפט קמא בחומרתם של המעשים שביצע המשיב, ובחומרת הפגיעה במתלוננת, וכנגדם, שקל את היבטי השיקום, המניעה והתיקון של המשיב. שירות המבחן ממליץ בתסקירו המשלים להותיר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי בעינו, תוך הטלת תקופת מבחן נוספת של שנה. הערעור על קולת העונש נדחה, פרט להוספת תקופת מבחן של שנה.
הפגיעות שמעשי העבירה הותירו במתלוננת הן קשות ומתמשכות, ויש לייחס להן את מלוא המשקל באיזון השיקולים לעניין הענישה. יחד עם זאת, קיימות נסיבות לקולא שמשקלן המצטבר הוא רב במיוחד: ראשית, המשיב היה קטין, ועל גבול הבגירות
בזמן ביצוען של חלק מהעבירות; שנית, תהליך השיקום אותו עבר המשיב הוא יוצא דופן, ונתאפשר במידה מכרעת על ידי שיתוף פעולה מלא ומרשים של המשיב. קטיעת ההליך הטיפולי ע"י הטלת מאסר בפועל ישים לאל מאמץ כביר שהושקע. כפי המומלץ ע"י שירות המבחן תתווסף תקופת מבחן של שנה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה, עו"ד אליעד וינשל למערערת, עו"ד רויטל סויד למשיב. 25.1.07).

עש"ם 7635/05 - ירדנה שרתוק נגד נציבות שירות המדינה

*הרשעה בעבירה משמעתית, שעניינה נסיון לנצל נכות קלה להקלות בעבודה, ואי גילוי כל פרטי הנכות לרופא התעסוקתי וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערערת, ילידת 1957, מועסקת כאחות במכון הלב בבית החולים וולפסון, ונמנית על שירות המדינה משנת 1986. למערערת נגרמה חבלה בברך, ונקבעו לה %10 נכות על-ידי ועדה רפואית במל"ל, תוך שהוכרה יכולתה לתיפקוד מלא בעבודתה. בבדיקת מיפוי עצמות נקבע כי אין ממצא פתולוגי בברך. המערערת פנתה לרופא תעסוקתי בקופת-חולים, הציגה בפניו את קביעת המל"ל בלא שצרפה לכך את ממצאי מיפוי העצמות, ועל בסיס החומר שהוצג בפניו, המליץ הרופא על מתן הקלות למערערת בביצוע עבודתה. בעקבות זאת, פנתה המערערת אל אגף משאבי אנוש בבית החולים, כדי שיפעל ליישום ההקלות האמורות. בהמשך לכך, פעלה הנהלת בית החולים לכינוסה של ועדה רפואית, לצורך בחינת התאמתה של המערערת לעבודה כאחות. מהלך זה הבהיר למערערת כי היא עלולה לעמוד בפני סכנת פיטורין. משכך, פנתה פעם נוספת לרופא התעסוקתי, והציגה בפניו את ממצאי מיפוי העצמות. בעקבות פגישה זו, קבע הרופא כי היא יכולה להמשיך בעבודתה ללא מגבלות. או אז הוגשה תובענה משמעתית נגד המערערת. בהכרעת הדין, קבע בית הדין למשמעת, כי המערערת עשתה שימוש מניפולטיבי במסמך המיפוי לצרכיה, וכי לולא עמדה בפני חרב הפיטורין, היתה, קרוב לודאי, עושה שימוש פסול בהקלות להן זכתה שלא כדין. על כן הרשיעה בעבירות משמעתיות וגזר דינה לנזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת לחצי שנה והפקעת שליש ממשכורתה הקובעת. הערעור נדחה.
הכרעת הדין מושתתת על הנחה מוצדקת לפיה התנהגות המערערת פגעה בנורמות ההתנהגות הראויות המחייבות עובד מדינה, ובמיוחד עובד הנמנה על השירות הרפואי הציבורי. אשר לענין העונש - בשים לב למכלול השיקולים להחמרה ולהקלה כאחד, אין להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על המערערת בבית הדין.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד דרור גל והדס רקח למערערת, עו"ד בת אור כהנוביץ' למשיבה. 29.1.07).

עש"ם 8273/05 - בנימין שרעבי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש המשמעתי בעבירה של הסעת שבחי"ם ברכב ממשלתי שהועמד לרשות העובד במסגרת עבודתו בשירות המדינה (ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).

המערער, יליד שנת 1947, הועסק במשרד התמ"ת כנהג, החל בשנת 1982. ביולי 04 הסיע ברכב שהיה ברשותו בתוקף תפקידו, ארבעה פלסטינים, אשר שהו בישראל שלא כדין, הועמד לדין פלילי והורשע. בעקבות הרשעתו הועמד לדין משמעתי. בגזר דינו המשמעתי, ייחס בית הדין חומרה לשימוש שעשה המערער ברכב ממשלתי שהיה בחזקתו, וקבע, כי על המערער היה להיות מודע לפוטנציאל הסיכון הביטחוני שהיה כרוך בהסעת השבחי"ם ולאפשרות כי מי מהם עלול להשתלט על הרכב ולעשות בו שימוש לרעה, תוך ניצול חזותו כרכב ממשלתי. ביה"ד גזר למערער פיטורין משירות המדינה החל ביום 1.8.05, ופסילה מלמלא תפקיד של נהג בשירות הציבורי במשך חמש שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מעבר לחומרת עבירת המשמעת נשוא הליך זה, היה שירותו של המערער נגוע בשורה של עבירות פליליות ומשמעתיות. אכן, לא ניתן להתעלם מנסיבותיו האישיות של המערער ומהצורך לתת להן משקל ראוי בהטלת אמצעי המשמעת. בענין זה, יש לציין את גילו של המערער - כבן 59, את העובדה כי הוא עובד מדינה ותיק המועסק בשירות זה למעלה מעשרים שנה, וכי הוא חסר הכשרה מקצועית נוספת העשויה לשמש אותו במציאת עבודה מחוץ לשירות הציבורי. באיזון הכולל, נראה כי אין מקום להתערב באמצעי המשמעת שהטיל בית הדין על המערער.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד קובי סודרי למערער, עו"ד מלי אומיד למשיבה. 28.1.07).

עש"ם 9964/05 + 9848/05 - יוסף מזוז נגד מדינת ישראל

*החמרה בעונש משמעתי בעבירה של הזנת נתונים כוזבים במחשב והוצאת תלושי משכורת כוזבים, לצורך קבלת הנחה בתשלומים במעון לילדים (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש המשמעתי - הערעור על קולת העונש נתקבל).

המערער, יליד 1958, הועסק במועד הרלבנטי לתובענה כמנהל ענף שכר בבית-החולים "זיו" בצפת. הוא עבד בשירות המדינה מאז 1982. הוא נתבקש להמציא תלושי שכר למעון בו טופלה בתו, וכדי לזכות בהנחה ניכרת בתשלומי המעון, ביצע שינויים בתלושי השכר על-ידי הפקת תלושים שהזין בהם נתונים כוזבים. הוא הורשע בפלילים ובעקבות ההליך הפלילי, הועמד המערער לדין משמעתי, הורשע בעבירות משמעתיות בהן הואשם, וביה"ד גזר לו פיטורין משירות המדינה, פסילה לפרק זמן של 5 שנים ממילוי תפקיד בשירות המדינה בתחום ניהול כספי ענייני תקציב ונזיפה. המערער ערער על חומרת העונש והמדינה על קולתו. ערעור המדינה נתקבל.
אין מנוס מהותרת אמצעי הפיטורין משירות המדינה שהוטל על המערער על כנו. אדם שהפר את אמונה של המערכת הציבורית בדרך ובמידה בהם נהג המערער, אינו יכול להימנות על השירות הציבורי, ולו למשך תקופת זמן משמעותית. באשר לערעור הנגדי - יש ממש בעמדתה של המדינה השוללת את האפשרות להמשיך ולהעסיק את המערער בתפקידים מסויימים בשירות המדינה ברצף אחד מיד לאחר ביצוע העבירות על ידו, בלא יצירת ניתוק מוחלט בינו לבין מערכת השירות הציבורי, ולו לתקופה מסויימת. לפיכך יש לקבל באופן חלקי את ערעור המדינה, כך שהמערער יפסל למשך שלוש שנים מלמלא כל תפקיד בשירות המדינה; לאחר מכן, ייפסל לתפקיד בשירות המדינה הקשור בניהול כספים או ענייני תקציב, וזאת למשך שנתיים נוספות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אריה בן ארי למערער, עו"ד מלי אומיד למדינה. 25.1.07).

ער"ם 5217/06 - זוהר אלסברי נגד עיריית תל אביב

*חומרת העונש של מפקח על קבלנים בעירית ת"א, שהוציא במרמה כסף מאשה תוך הבטחה שיסדר במחלקה שלו עבודה לה ולבנה (ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).

המערער, יליד שנת 1963, שימש מפקח על קבלנים באגף לשיפור פני העיר בעיריית ת"א. במסגרת תפקידו הכיר את המתלוננת, אשר עבדה בעירייה כעובדת בלתי קבועה, בשנים 1993 עד 1996. בתקופה מסויימת שימש המערער בתפקיד פיקוח על עבודת המתלוננת. באחד הימים, באוקטובר 2003 פגש המערער את המתלוננת במקום עבודתה החדש, ואמר לה שניתן להסדיר את חזרתה לעבודה, אך הדבר כרוך בתשלום של 500 דולר, לגורם כלשהו שיסדיר את הענין. המתלוננת נתנה לו 2,000 ש"ח במזומן, וכעבור יום -יומיים, אמר לה שניתן לסדר גם לבנה עבודה בפיקוח העירוני בעיריית בת-ים. הפעם ביקש וקיבל 13 אלף - בנימוק, שהדבר כרוך בתשלום גבוה יותר. משלא התממשו הבטחותיו דרשה המתלוננת כי המערער יחזיר לה את הכסף. הוא לא החזיר את הכסף והמתלוננת הגישה לתביעה העירונית
תלונה נגד המערער. בית הדין המשמעתי הרשיע את המערער בביצוע עבירות משמעת והורה על פיטוריו המיידיים מהעירייה, תוך תשלום מלוא הזכויות הממוניות המגיעות לו מהעירייה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער ניצל, כעובד עירייה, את האימון שנתנה בו אישה שהכיר, כדי לשכנעה, בהבטחות שווא, להעביר לידיו סכומי כסף גדולים, אותם שילשל לכיסו. אכן, בגזירת אמצעי המשמעת יש ליתן את הדעת גם לנסיבותיו האישיות של העובד, תפקודו התקין והיעיל, וכיוצא באלה שיקולים. אך אין מקום להתערב בגישתו העונשית של בית הדין ובאמצעי המשמעת שראה להטיל על המערער.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אמיר דוידוב למערער, עו"ד רונה הגלילי למשיבה. 29.1.07).

רע"א 7513/06 - גב ארי פיתוח... בע"מ ואח' נגד אברהם וסילוה גייר ואח'

*פנייה לביהמ"ש העליון בערעור על החלטת בימ"ש מחוזי שדחה ערעור על צו עיקול זמני של רשם ביהמ"ש, הינה ערעור בגלגול שלישי ויש צורך בקבלת רשות ערעור. *גובה סכום תביעה עשוי להצביע על "הכבדה" בביצוע פס"ד לצורך הטלת עיקול על נכסי הנתבע (הבקשה נדחתה). המשיבים רכשו מהמבקשות, בין השנים 1997-2000, דירות מגורים בפרוייקט ביפו, והם בעלי זכויות ב-20 מתוך 29 הדירות בבניין שבפרוייקט. בשלב מסויים, לאחר ההתקשרות בין הצדדים, ערכו המבקשות שינוי בתכנית הפרוייקט. או אז טענו המשיבים, כי השינוי גרם לירידת ערך דירותיהם, והגישו תובענה נגד המבקשות. לבקשת המשיבים, הוטל על ידי הרשם צו עיקול זמני עד לגובה של 3,536 מליון - על זכויות המבקשות במקרקעין. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשות, בקבעו, כי הסוגיה המרכזית שיש לבחון היא אם עלה בידי המשיבים להראות קיומו של חשש ממשי להכבדה על ביצועו של פסק דין עתידי, והשיב על כך בחיוב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין לקבל את הטענה כי לאחר שבית המשפט המחוזי פסק בערעור על החלטת הרשם, פנייה לביהמ"ש העליון אינה גלגול שלישי. למבקשות היה יומן הערעורי, וכך מכל שכן שעה שאין מדובר בהחלטה ה"סוגרת" את התיק. זאת ועוד, לערכאות הדיוניות ניתן שיקול דעת נרחב באשר לטיפול בבקשות למתן צוי עיקול זמניים, וערכאת הערעור לא תיחפז במתן רשות ערעור על החלטות מעין אלה. לגופו של עניין, כבר נפסק, כי "הכבדה" לצורך צו עיקול, איננה אך הוכחת כוונה להברחת נכסים. לעתים אף גובה סכום התביעה עשוי להיות אות לקיומה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אמיר גבל וגלי פרידהוף למבקשות. 29.1.07).

רע"א 3319/06 - כונס הנכסים הרשמי... כמפרק חברה נגד ניסים ג'ברה ואח'

*היענות לבקשה לתיקון בקשה שהוגשה לביהמ"ש ע"י מפרק חברה לחייב אישית את מנהלי החברה בחיובי החברה ללא הגבלה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש הינו מפרק חברה מסויימת (להלן - החברה). המשיבים הינם בעלי המניות של החברה ושימשו כמנכ"לים של החברה במהלך תקופת פעילותה (בזמנים שונים). ביום 17.4.05 הגיש המבקש לביהמ"ש בקשה מכוח סעיפים 373-374 לפקודת החברות, להצהיר על כך שהמשיבים ניהלו את עסקי החברה בדרכי תרמית וכי הם נושאים באחריות אישית, ללא הגבלה, לכל חובות החברה. כעבור זמן הגיש המבקש בקשה לתיקון הבקשה המקורית. עניינה של הבקשה המחאות רבות שהוציאה החברה תחת ניהולם של המשיבים, כאשר בהמחאות הוטלו במכוון פגמים טכניים המונעים את מימושן. המשיבים התנגדו לבקשת התיקון. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש לבחון את בקשת התיקון לאור המבחנים החלים בהליכים אזרחיים רגילים, וקבע, כי הבקשה לתיקון מוסיפה עילה חדשה שהראיות להוכחתה שונות מהראיות הדרושות להוכחת הבקשה המקורית. על כן דחה את בקשת התיקון. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי תיקון כתב טענות ייעשה לפי הצורך, וכדי שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. התיקון המבוקש במקרה דנא מסייע בבירור השאלות השנויות במחלוקת. סעיפים 373-374 לפקודת החברות מטילים אחריות מקום שעסק של חברה, הנמצאת כיום בפירוק, התנהל בעבר תוך כוונה לרמות את נושיה. הכרעה בנדון זה, ראוי לה שתתקבל על בסיס עיון בכל הטענות העובדתיות המועלות כנגד האופן בו נוהלה החברה. אכן, יש בבקשת התיקון כדי להוסיף עובדות חדשות על אלו שפורטו בבקשה המקורית, אך אין בכך כדי לומר כי בקשת התיקון עוסקת במחלוקת חדשה לחלוטין.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד יוסף בנקל ודקל וייזר למבקש, עוה"ד עפרי פורת, אורן הראל, דן פרידמן ועומר כרמל למשיבים. 28.1.07).

ער"מ 3927/06 - עיריית תל אביב נגד חן אברהם

*החמרה בעונש משמעתי של עובדת עיריה ששלחה מכתבי איום לראש העיריה (ערעור על קולת העונש המשמעתי - הערעור נתקבל).

בינואר 2005 כתבה המשיבה, עובדת עיריית ת"א, מכתב איומים לראש העיריה, שהוכתב לה על ידי ידיד שוטר, שהועסק אף הוא בעיריה. בבימ"ש השלום הושג הסדר טיעון, וביהמ"ש החליט שלא להרשיע את המשיבה והטיל עליה 150 שעות שירות לתועלת הציבור. בעקבות ההליך הפלילי, הוגשה נגד המשיבה תובענה בהליך משמעתי, ובית הדין גזר עליה התראה; העברה, בתיאום עם ראש העיריה, למשרה אחרת בעיריה, באופן שמשכורתה לא תיפגע. העירייה ערערה על קולת אמצעי המשמעת, וביקשה להורות על פיטורי המשיבה. בעקבות הדיון שהתקיים בערעור, הסכימה המערערת למיתונם של אמצעי המשמעת שנדרשו על-ידה, אם כי התנתה את האמצעים המקלים בנקיטת צעדים כספיים. הערעור נתקבל.
בצד השיקול המערכתי הכולל, ומסר ההרתעה הנדרש ביחס להתנהגות פסולה מסוג זו שננקטה בענייננו, ניתן לומר, כי מעורבותה של המשיבה בעבירות היתה משנית והיא שימשה כלי עזר בידי העבריין העיקרי. מדובר כאן במעידה חד-פעמית, אשר נבעה, ככל הנראה, מהסתבכות אישית רגשית של המשיבה, פרי של חולשה הקשורה בעיתוי ובנסיבות שאינן אופייניות לאופן התנהלותה דרך כלל. באיזון כולל, יש לקבל באופן חלקי את ערעור העירייה, ולגזור על המשיבה פיטורין על תנאי; נזיפה חמורה; העברה לתפקיד אחר בעיריה בתיאום עם ראש העיריה. כל קידום לו תהא המשיבה זכאית אלמלא הליך זה, יותלה עד לאחר סיומה של תקופת התנאי בעונש הפיטורין על תנאי.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ערן דובניקוב למערערת, עו"ד שירה אנטין למשיבה. 28.1.07).

רע"א 8325/06 - ישעיהו לויט נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו"

*לצורך קבלת פטור מהיטל השבחה, צריך הנישום לגור בפועל בנכס במשך 4 שנים (הבקשה נדחתה).

המבקש היה הבעלים של מקרקעין בקריית אונו, שרכש בשנת 1982. במועד רכישתם, היו המקרקעין מיועדים לשימוש חקלאי, וביום 27.9.96, שונה ייעודם לצורכי מגורים, מסחר ומבני ושטחי ציבור. המבקש הגיש בקשה לקבלת היתר לבניית בית על המקרקעין וקיבל את ההיתר. המשיבה שלחה למבקש הודעה על חובת תשלום היטל השבחה, בה צויין, בין היתר, כי בקביעת סכום ההיטל, נלקח בחשבון פטור בגין בניה של עד 120 מ"ר על פי סעיפים 19(ג)(1) ו-19(ג)(2) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. לצורך קבלת פטור מהיטל השבחה לפי סעיפים אלה נדרש, כי הנישום יתגורר בנכס במשך ארבע שנים לפחות. עם סיום בניית הבית מכר אותו המבקש מבלי שהתגורר בו. לפיכך, נדרש לשלם את ההפרש בסכום היטל ההשבחה לעומת מה
ששילם עקב הפטור. המבקש הגיש לבימ"ש השלום ערעור היטל השבחה, וערעורו נדחה. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. נקבע כי אחד התנאים הנדרשים לצורך קבלת פטור ממס השבחה על פי סעיף 19 הוא, כי הדירה מיועדת לבעל הזכויות או לקרובו, דרישה אשר, כאמור, לא התקיימה במבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על מנת שנישום פלוני יוכל ליהנות מן הפטור הקבוע בסעיף 19 צריך שיתקיימו ארבעה תנאים מצטברים, וביניהם התנאי, כי המקרקעין "משמשים לבניה או להרחבה של דירת מגורים עבור בעליהם או קרובו". לא ניתן בנידון דידן לקבל את הפרשנות, שלפיה אין נדרשים כל עיקר מגורים בפועל בדירה לצרכי קבלת הפטור.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אליעזר הלדנברג למבקש. 28.1.07).

רע"א 9360/06 - מרים וינבך (אקרמן) נגד האוניברסיטה העברית ירושלים

*העברת דיירות מוגנת כ"דייר של דירה שנפטר" או כ"דייר של דירה שזנח את המתגורר בדירה" (הבקשה נדחתה).

המשיבה השכירה דירה בת חדר במרכז תל-אביב לאמה של המבקשת. האם היתה לדיירת מוגנת ובשנת 1964 עזבה את הדירה, והמבקשת - ילידת 1960 - נותרה לגור בה וטופלה בעיקר על-ידי קרובי משפחה. ביולי 2000 הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידן של המבקשת והאם מן הדירה. האם לא התגוננה וניתן נגדה פסק דין של פינוי. מאידך, נדחתה התביעה נגד המבקשת. נקבע, כי במועד עזיבתה של האם את הדירה הפך אביה של המבקשת (להלן האב) לדייר מוגן מכוח הוראת סעיף 22(א) לחוק, שעניינה "דייר של דירה שחדל להחזיק בה בגלל שזנח בן זוגו". כן נקבע, כי לאחר פטירתו של האב, בשנת 1970, הפכה המבקשת לדיירת מוגנת, מכוח הוראת סעיף 27(1) לחוק ביחד עם הוראת סעיף 20(ב) לחוק, העוסקת ב"דייר של דירה שנפטר". בית המשפט הוסיף וקבע, כי אף בהנחה שהאב לא הפך לדייר מוגן, יש לראות את האם כמי שזנחה את המבקשת כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, ולפיכך היא דיירת מוגנת מכוח סעיף זה. ערעורה של המשיבה לביהמ"ש המחוזי נתקבל. נקבע, כי המבקשת צריכה לעמוד באופן עצמאי בתנאיו של סעיף 22(ב) לחוק, ונטל ההוכחה לעניין זה מוטל עליה, ולא עלה בידה להוכיח שנזנחה על ידי האם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לאחר עזיבתה את הדירה, שכרה האם, דירה בקרבת מקום והמשיכה לשמור על קשר עם בתה-המבקשת, גם אם לא כדרך רגילה ומקובלת של יחסי אם ובת. בנסיבות אלה לא ניתן לראות בעזיבת האם ניתוק כולל או ניתוק מכל וכל של הקשר המשפחתי, כנדרש על-פי פירוש סעיף 22(ב) לחוק. המבקשת הוסיפה וטענה, כי גם אם לא הוכחה "זניחה", יש לראות בה דיירת מוגנת, הואיל ואביה הפך להיות דייר בנכס בהתאם לסעיף 22 לחוק, ועם פטירתו הפכה היא לדיירת מוגנת בהתאם לסעיף 20(ב). ברם, כבר נפסק כי "החוק אינו קובע שרשרת אין-סופית של דיירות בדרך 'הורשה' מדייר קודם שנפטר, אלא הוא קובע 'הורשה אחת בלבד מן הדייר המקורי, אמנם תוך הרחבה גם על 'יורש אחרי יורש' או 'יורש נדחה', בתנאי שגם אותו יורש נדחה ממלא אחר תנאי סעיף 22".

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד שי אבני למבקשת. 28.1.07).

בג"צ 694/07 + 659/07 - אלמגור ארגון נפגעי טרור נגד שר הבטחון ואח'

*דחיית עתירה נגד מינוי רמטכ"ל חדש, לפני פרסום דו"ח ועדת וינוגרד (העתירות נדחו).

ביום 17.9.06 החליטה הממשלה על הקמת ועדת בדיקה ממשלתית לפי סעיף 8א לחוק הממשלה, לבדיקת התנהלות הדרג המדיני והביטחוני במהלך מלחמת לבנון השניה (להלן: ועדת וינוגרד או הוועדה). ועדת וינוגרד נמצאת בימים אלה לקראת סיום השלב של גביית העדויות הראשוניות. ב"כ המדינה ציינה כי צפוי שדו"ח הביניים של הוועדה לא יפורסם לפני אמצע חודש מרץ. ביום 14.1.07 הודיע הרמטכ"ל,
רב-אלוף דן חלוץ, על החלטתו לפרוש מתפקידו. בעקבות כך, החליטו שר הביטחון וראש הממשלה להביא לאישור הממשלה את מועמדותו של האלוף במיל' גבי אשכנזי לרמטכ"ל, לאחר בחינתה של הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים. העותרות ביקשו כי בג"צ יורה על הפסקת הליך מינויו של רמטכ"ל חדש עד לפרסום המלצותיה של ועדת וינוגרד, או למצער עד לפרסום דו"ח הביניים. העתירות נדחו.
בהתאם לסעיף 2 לחוק יסוד: הצבא, נתון הצבא למרותה של הממשלה, והשר הממונה מטעמה על הצבא הוא שר הביטחון. סעיף 3 לחוק יסוד: הצבא, מוסיף וקובע כי הרמטכ"ל מתמנה על-ידי הממשלה לפי המלצת שר הביטחון לו כפוף הרמטכ"ל. מטיעוני ב"כ המדינה עולה כי ראש הממשלה ושר הביטחון סבורים כי מצבה הביטחוני הרגיש של מדינת ישראל בימים אלה, מחייב רציפות בכהונתו של הרמטכ"ל וזאת במתכונת של מינוי קבע במשרה מלאה. בהחלטה מסוג זה, נתון לממשלה שיקול-דעת המתאפיין במתחם סבירות רחב, בהיותה נושאת באחריות העליונה לביטחון המדינה. בגדרי אותו מתחם, לא יחליף בג"צ את שיקול דעתה של הממשלה בשיקול דעתו הוא.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד ברק כלב, צרויה מידד-לוזון ונפתלי ורצברג לעותרות, עו"ד אורית קורן למשיבים. 29.1.07).

רע"ב 844/07 - בנימין רביזדה נגד שרות בתי הסוהר ואח'

*אין לחייב את שירות בתי הסהר לאפשר לאסיר להשתתף, בליווי הבטחה, גם באירועי יום השבעה וגם ביום השלושים, לאחר שהאסיר כבר השתתף בהלוויה של אביו (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירות מס, בגינן הוא מרצה 50 חודשי מאסר, וכן מתנהלים נגדו הליכים בגין עבירות דומות נוספות. בעקבות פטירתו הפתאומית של אביו, השתתף המבקש בהלוויה בליווי אבטחה. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי, בעתירת אסיר, לאפשר לו להשתתף באירועי יום השבעה וביום השלושים לפטירת אביו. שירות בתי הסוהר הסכים לאפשר למבקש לצאת רק לאחד משני אירועים אלה. המבקש עתר לבימ"ש קמא נגד ההחלטה, ונוכח קיום הדיון יום אחד בלבד לפני יום השבעה, הוחלט כי המבקש יצא ליום השבעה, וכי ההחלטה בדבר יום השלושים תינתן במועד מאוחר יותר. בהחלטת ביהמ"ש נקבע בהמשך כי על-פי נוהלי בית הסוהר, ההסדר להוצאת אסיר בליווי אבטחה ניתן לחלופין ליום השבעה או ליום השלושים. על כן נדחתה בקשת המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המגבלות על החירות האישית הנלוות למאסר משפיעות באופן בלתי נמנע על מידת היכולת של האסיר להגשים את ציפייתו הטבעית להיות חלק מאירועים משמעותיים וחשובים בחיי משפחתו הקרובה. בגדר מגבלות אלה עשויים לבוא, בין היתר, שיקולים של בטחון הציבור, בטחון האסיר עצמו, וכן היבטים מערכתיים שונים הקשורים בהיקף המשאבים וביכולת ההיערכות של רשויות שב"ס. לפי נוהל השירות של ביה"ס, השתתפות באזכרה ביום השבעה או ביום השלושים מוצגות כחלופות המוציאות זו את זו. הטעם לכך מוסבר על ידי הרשות המוסמכת בנטל המערכתי הכבד העלול ליפול על שכמו של שב"ס אם יידרש לספק ליווי אבטחה להלוויה ולשני אירועי האבל האחרים. אין פגם בהוראות נוהל אלה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שרון מאירוביץ למבקש, עו"ד אורן פונו למשיבים. 29.1.07).

בר"ם 10510/02 + עע"ם 10549/02 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נגד יוסף כהן ואח'

*עע"ם 10549/02 - דחיית בקשה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, כאשר שינוי תב"ע לא פגע בשימוש במקרקעין אלא בפרנסת המבקשים שיש להם תחנת דלק בכביש שהפך לדרך ללא מוצא (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המשיבים הינם בעלי זכויות במקרקעין, בהם מופעלת תחנת דלק (להלן: המקרקעין). המקרקעין צמודים לדרך 32,
ששימשה ככביש המחבר בין חדרה לבין כביש ארצי 65, הוא כביש נחל עירון (ואדי ערה). בעקבות הליכים תכנוניים הועתקה נקודת החיבור שבין דרך 32 לכביש 65, והמבקשים להגיע לכביש 65, אינם נזקקים עוד לדרך 32 החולפת על פני תחנת הדלק. כתוצאה מיישום ההליכים התכנוניים הפכה דרך 32 לדרך ללא מוצא. המשיבים הגישו תביעת פיצויים לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה. לטענתם, ניתוק דרך 32 והפיכתה לדרך ללא מוצא, גרמה לפגיעה קשה וקיצונית במקרקעין שלהם. תביעתם נדחתה על ידי הוועדה המקומית. ועדת הערר המחוזית דחתה את הערר ובית המשפט קיבל את ערעור המשיבים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
סעיף 197(א) לחוק קובע עקרון כללי, שלפיו תכנית הפוגעת - שלא בדרך הפקעה, במקרקעין המצויים בתחום התכנית או גובלים עמו, מזכה את בעל המקרקעין בפיצויים. השאלה היא אם הנזק שנגרם למקרקעין של המשיבים הינו נזק בר פיצוי, כדין בפגיעה במקרקעין, או שמא מדובר בפגיעה במבקשים עצמם, בעקבות הקטנת נפח התנועה בתחנת הדלק. על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה אין מדובר בנזק בר פיצוי. למעשה, לא נפגע השימוש המלא במקרקעין ולא נפגעה ההנאה המלאה מהם. לכן, הנזק שנגרם הינו נזק כלכלי גרידא שאינו בר פיצוי לפי סעיף 197(א) לחוק.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אליעזר וילצ'יק למבקשת, עו"ד איתי רימון למשיבים 1,2, עו"ד ענר הלמן למדינה. 31.1.07).

ע.א. 2228/05 - חיימוב סטניסלב נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ

*ניכויי המל"ל ומס הכנסה בפיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער נפגע בתאונת דרכים בהיותו בן 19 שנים. ביהמ"ש המחוזי, אימץ את קביעות המומחים הרפואיים בדבר נכות משוקללת של %42, והעמיד את הנכות התפקודית על שיעור של %25. ביהמ"ש הוסיף וקבע סכום גלובאלי של 50,000 ש"ח פיצוי בגין אובדן השתכרות בעבר. לגבי העתיד, חישב ביהמ"ש את הפיצוי בגין אובדן השתכרות לפי הבסיס של השכר הממוצע במשק, והסכום שהתקבל הוא כ-369 אלף ש"ח. מסכום הפיצוי הכולל (830 אלף ש"ח) הורה ביהמ"ש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו למערער ושעשויים להשתלם לו, כפי שחושבו על-ידי האקטואר. ביהמ"ש קבע בין היתר כי את ניכוי הגמלאות שעשויות להשתלם למערער בעתיד יש לבצע לפי חישוב של %25, "בהתאם להפסד השתכרותו החודשי של המבקש". הערעור נתקבל בחלקו.
לגבי ניכוי תגמולי המל"ל העתידיים - אין מחלוקת כי בחודש פברואר שנת 2003 חדל המל"ל לשלם גמלת נכות למערער. חרף זאת, הורה ביהמ"ש קמא על ניכוי הגמלאות שעשויות להשתלם למערער בעתיד אם יגיש תביעה למל"ל. לא ברור על מה נסמכת ההנחה שהמערער יהא זכאי לגמלאות אלה. אדרבא, נראה כי המערער אינו עומד כיום בתנאים לקבלת הגמלה, וטענת המשיבים כי עשויה לחול החמרה במצבו וכי אז יוכל הוא לשוב ולפנות למל"ל ולקבל גמלאות, אינה מצדיקה להניח מראש כי אכן כך יהיה. אשר לניכוי מס הכנסה לצורך חישוב הפסד ההשתכרות בעתיד - ביהמ"ש ניכה מבסיס השכר שנקבע (השכר הממוצע במשק) מס בשיעור של %25. בכך טעה. הלכה היא, לגבי פסיקת פיצויים לקטין, כי בקביעת הפיצוי עבור הפסד השתכרות יש להביא בחשבון את שיעור המס החל בעת קביעת הפיצויים על-פי נתוניו האישיים של הנפגע באותה עת. על כן, יש לקבוע את שיעור המס לפי הטבלאות הרלבנטיות ביחס לרווק המשתכר את השכר הממוצע במשק.