תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 3

בר"ם 4717/06 - אדם טבע ודין ואח' נגד עירית קרית אתא ואח'

*דחיית בקשה לאכיפה בהליכי בזיון ביהמ"ש, של פס"ד שניתן בהסכמה והצדדים חלוקים בשאלות עובדתיות הנוגעות לביצוע פסה"ד(הבקשה לרשות ערעור נדחה).

א. המבקשים הגישו עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בה נטען, כי על המשיבים להפעיל את סמכותם להעביר ממקומו את השוק העירוני הפועל ברח' יוספטל בקרית אתא. ביום 20.1.2005 ניתן פסק דין לאמר: "קיימת תמימות דעים בדבר הצורך במעבר... לשוק עירוני חדש... הרוכלים הפעילים בשוק... תומכים... במעבר לשוק החדש... נוכח הסכמה זו... עירית קרית אתא חייבת להמשיך ביוזמה... ולהוציאה מהכוח אל הפועל... מן הראוי שתוכן תכנית מעבר הניתנת לביצוע בתוך 12 חודשים... רשמתי לפני את הודעת כל הנוכחים... כי ישתפו פעולה... בהכנת תכנית המעבר...". משחלף מועד 12 החודשים והשוק העירוני נותר במקומו, הגישו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. העיריה השיבה כי אין באפשרותה להעביר את השוק נוכח סירובם של הרוכלים להשתתף בעלות הכלכלית של ההעברה, וכי יש להפנות את בעלי הדין להליך משפטי שלא במסגרת פקודת בזיון ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת העיריה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. פסק הדין בדבר העברת השוק ניתן בהסתמך על הסכמת הצדדים. אכן, גם פסק דין שניתן בהסכמה, כמוהו ככל פסק דין אחר, ניתן לאכיפה בהליכי בזיון. ואולם נסיבות ההסכמה בענייננו הן נסיבות מיוחדות: ראשית, ההסכמה נשענת על "תמימות דעים" בדבר המטרה המשותפת לצדדים, על ציפייה ל"שיתוף פעולה" עתידי, ועל הבנה בדבר נחיצותן של הסכמות נוספות, משלימות, לאחר מתן פסק הדין; שנית, פסק הדין קלט לתוכו - על דרך הביטוי "רשמתי לפני" - גם את התחייבות הרוכלים והמבקשים לשתף פעולה עם העיריה. דהיינו, פסק הדין מטיל חובות הדדיות ומוסכמות על הצדדים, ולא רק על העיריה כפי שטענו המבקשים.
ג. המסגרת הדיונית לפי פקודת בזיון ביהמ"ש מטרתה לקיים הליך מהיר ויעיל שיוביל לקיום צו ביהמ"ש, כאשר פסק הדין שאכיפתו מתבקשת הוא ברור וחד משמעי. בענייננו, כאמור, ישנה שורה של מחלוקות עובדתיות ומשפטיות בין הצדדים. על כן הדרך הדיונית של פקודת בזיון ביהמ"ש אינה מתאימה. בפני הצד הטוען להפרת ההסכמה פתוחה דרך אכיפה ע"י התדיינות אזרחית רגילה בביהמ"ש המוסמך.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד עמית ברכה למבקשים. 6.8.06).

ע.פ. 3506/06 + 7632/05 - ג'ומעה ומטלב אלאטרש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, של מי שיש ליד הנהג שנמלט מהמשטרה ונהג בפראות. *חומרת העונש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8112/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. על-פי כתב האישום שהוגש נגד המערערים, נהג מטלב ברכבו בבאר-שבע, כשעמו ברכב ג'ומעה ואדם נוסף. שוטר סימן למערערים לעצור, ובתגובה, הגביר מטלב את מהירות נסיעתו תוך שהוא נוהג בצורה פראית ותוך סיכון לרכבים שבדרך. לאחר שנעצרו לבסוף, יצא ג'ומעה מהרכב ונגח בפניו של אחד השוטרים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והפרעה לשוטר. כן הרשיע את ג'ומעה בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. על מטלב נגזרו 40 חודשים מאסר בפועל, 12 חודשים על תנאי, ופסילה מנהיגה למשך חמש שנים. על ג'ומעה נגזרו 48 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה למשך חמש שנים. ג'ומעה מערער על הכרעת-הדין וגזר-הדין וערעורו של מטלב מופנה כנגד גזר-הדין בלבד. לטענתו של ג'ומעה, שגה ביהמ"ש, משייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חרף העובדה שלא הוא נהג ברכב. הערעורים נדחו.
ב. מהתנהגותו של ג'ומעה לאחר עצירת הרכב, ניתן ללמוד לא רק על שותפותו לניסיונו של מטלב לברוח מהשוטרים, אלא גם לשותפותו בנהיגה הפרועה והמסוכנת עד לעצירת הרכב, כשתקיפת השוטר יש בה ביטוי למודעותו לדרך הנהיגה, ולתמיכתו בה. משנוצרה התשתית הראייתית לשותפתו לעבירה, היה עליו להביא ראיות לסתור את שותפותו בביצועה. ג'ומעה לא מסר עדות כדי להסביר את התנהגותו ולנתק עצמו מהשותפות לנהיגה.
ג. אשר לחומרת העונש - המערערים הורשעו בנהיגה פרועה ברחובותיה של העיר באר-שבע, תוך סיכון ממשי ביותר לחייהם של הנהגים מסביבם, וכל זאת, כדי לחמוק מפני השוטרים שדלקו אחריהם ומתוך ניסיון למנוע מהם לבצע את תפקידם. בנסיבות אלו, ראויים המערערים למלוא העונש שהוטל עליהם.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד מתתיהו סלע ואורי סלע למערערים, עו"ד דגנית כהן-וויליאמס למשיבה. 2.8.06).

ע.פ. 9162/05 + 8513/05 - מדינת ישראל נגד נאיל סבובה

*באירוע פלילי משותף ניתן להרשיע אדם בחבלה מחמירה, כאשר השותף דקר בסכין את המתלונן. *החמרה בעונש בעבירות של חבלה מחמירה ותקיפה(מחוזי נצרת - ת.פ. 1131/04 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב הואשם בכך שיחד עם נאשם נוסף (להלן חוסין) הגיע לדירת המתלוננת, חברתו לשעבר של המשיב הטוען לאבהות על בנה, שעה ששהו בדירה גם חברה לחיים, המתלונן, וכן ילדיה. המשיב ביקש לקחת את הילד, ובויכוח שפרץ קילל המשיב את המתלונן והלה היכהו מכה יחידה. בהמשך, תוך שימוש בסכין והצמדתו לגוף המתלונן, לקחוהו השנים לרכבו של המשיב שם היכה המשיב את המתלונן וחוסין דקר אותו בנסותו לצאת מן הרכב. אחר כך התקשר המשיב למתלוננת באמרו כי אם לא תחזור מתלונתה, ילדיה "יישארו בלי אמא". חוסין הגיע להסדר טיעון עם המדינה, ונדון ל-30 חודשי מאסר. המשיב ניהל משפט הוכחות, זוכה מחמת הספק מחלק ניכר של העבירות, והורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה בעקבות הכאת המתלונן במגבה של המכונית, איומים, הדחה בחקירה ותקיפה. עונשו נגזר לתקופה של 30 חודשי מאסר בפועל, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 12 חודש. בנוסף נדון למאסר על תנאי של 12 חודש, קנס של 10,000 - ופיצוי למתלוננת סך 5,000 -. כיוון שהמתלונן בחר שלא להעיד לא נגזר פיצוי לטובתו. ערעור המדינה מופנה כלפי אי החלתם של דיני השותפות על מעשי חוסין והמשיב וכן על קולת העונש, וערעור המשיב מופנה כנגד ההשוואה בינו לחוסין בעונש. ערעור המדינה נתקבל וערעור המשיב נדחה.
ב. הדין עם באת כוח המדינה באשר לשותפות המשיב בעבירה של חבלה מחמירה, והיא הדקירה בסכין שנעשתה בידי חוסין. מדובר באירוע משותף, שלאורכו נמצאו שניהם בצוותא חדא, המשיב וחוסין חבלו במתלונן, זה במגבה (ג'ק) וזה בסכין, וכל אחד מהם היה מודע למעשה האחר.
ג. אשר לעונש - אכן, המשיב זוכה מחלק ניכר מן העבירות שבכתב האישום. לכך יש לייחס משקל. אך חלקו בפרשה מרכזי, וכן עברו הפלילי טבול באלימות, גם כלפי חברתו לשעבר, המתלוננת דהאידנא, עבירה שריצה עליה עונש מאסר של 18 חודשים בפועל,וחלפו רק יומיים מעת ששוחרר מכלאו, וכבר חזר ועבר עבירות אלה. בהתחשב בכך שבימ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם בערעור על קולת העונש, יועמד
ענשו של המשיב על 39 חודשי מאסר בפועל, ויחד עם המאסר על תנאי שהופעל יעמוד על 51 חודש. בנוסף יש מקום לפיצוי בסך 5,000 -.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דפנה ברלינר למערערת, עו"ד תופיק אבו אחמד למשיב. 3.8.06).

בג"צ 9163/02 - יעקב וינטראוב נגד שר העבודה והרווחה ואח'

דחיית עתירה נגד האפלייה בין אלמן לאלמנה בחוק הביטוח הלאומי, באשר לעותר סעד אלטרנטיבי בביה"ד לעבודה. ביטול האבחנה בין אלמן לאלמנה בחוק הביטוח הלאומי, הוא עניין למחוקק ולא לבג"צ(העתירה נדחתה).

א. קצבת השאירים לה זכאים אלמנים בעקבות פטירת בני זוגם מעוגנת בחוק הביטוח הלאומי. סעיף 238 לחוק מגדיר "אלמנה" כ"מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו...", ואילו "אלמן" מוגדר כ"מי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עמו ילד או...". העותר התאלמן בהיותו כבן 47, כשעמו שני ילדים קטינים. משהשתחררה בתו הצעירה משירותה בצה"ל, מיאן המוסד להמשיך ולשלם לו קצבת שאירים. העותר טוען כי ההוראות מפלות בין גברים לנשים הפלייה אסורה. המשיבים מבקשים לדחות את העתירה על הסף, שכן על העותר למצות את ההליכים בביה"ד לעבודה שלו נתונה סמכות דיון ייחודית בעניין שבפנינו. העתירה נדחתה.
ב. אכן, לעותר קיים סעד חלופי, אותו היה עליו לנצל לפני פנייתו לבג"צ. זאת ועוד, נראה כי הוראת סעיף 238 - ככל שמדובר במרכיביה נשוא העתירה - היא בבחינת "דין שמור" מפני תקיפה חוקתית, זאת בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פרשנות ברוח בקשתו של העותר, שתבטל את האבחנה בין אלמן לאלמנה, אינה בגדר פעילות פרשנות משפטית. השינוי שהעותר חפץ בו הוא עניין המונח לפתחו של המחוקק, וביהמ"ש נדרש לנהוג בריסון ובזהירות בנושא כגון דא.

(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, ברלינר. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד שלומי פרידמן לעותר, עו"ד עירית אלטשולר למשיבים. 9.8.06).

רע"ב 2546/06 - טאלב גית נגד היועץ המשפטי לממשלה

*דחיית בקשה לשחרור מוקדם מבית הסהר של אסיר בטחוני(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע בעבר בעבירות בטחוניות חמורות, נשפט למאסר עולם, ושוחרר במסגרת "עיסקת ג'יבריל". בשנת 2004 הורשע בעבירות קשירת קשר לביצוע פשע וחטיפת אדם, ונדון ל-30 חודשי מאסר בפועל ולמאסר על תנאי. בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, נדונה לראשונה בפני ועדת השחרורים ביום 27.9.05, ונדחתה. נימוקי הוועדה התבססו על חומרת העבירות בגינן נאסר, עברו הפלילי-בטחוני החמור, וקביעה כי דוחו"ת מידע סודיים שאמינותם אמנם נמוכה שוללים את טענתו כי חל מפנה אידיאולוגי בהתייחסותו לסכסוך הישראלי-ערבי. נגד החלטה זו עתר המבקש לביהמ"ש המחוזי, אשר החליט להחזיר את הענין לוועדת השחרורים. הוועדה קיימה דיון מחודש והחליטה על שחרורו של המבקש על תנאי. המדינה עתרה נגד החלטה זו לביהמ"ש המחוזי, שקבע כי ההחלטה חורגת ממיתחם הסבירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הנטל לבסס הצדקה לשחרור על תנאי מוטל על מבקש השחרור ועליו להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים: ראשית, כי הוועדה שוכנעה שהאסיר ראוי לשחרור מוקדם, ושנית, כי השחרור אינו מסכן את שלום הציבור. על הועדה לשקול שיקולים שונים, ובכללם, היבטי הסיכון לשלום הציבור הצפוי משחרור האסיר, אופי העבירה, הרשעות קודמות של האסיר וחומרתן וכד'. במקרה דנא, משקלם המצטבר של הנתונים
הרלבנטיים במקרה דנא מביא למסקנה כי החלטת ועדת השחרורים חרגה ממיתחם הסבירות, ולכן צדק ביהמ"ש המחוזי כשהחליט להתערב בה ולשנותה.
ג. נותרה טענתו של המבקש בדבר פגמים בהתנהלותה של הוועדה בכל הקשור לעיון בחומר החסוי. על פי סעיף 17 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, רשאי היועץ המשפטי להציג בפני הוועדה מידע חסוי שלא בנוכחות האסיר. אם החליטה שלא לגלות לאסיר את תוכנו של מידע חסוי, עליה להעביר לאסיר פרטים או תמצית של המידע החסוי. במקרה שלפנינו, ההליך האמור לא ננקט. יחד עם זאת, אין הפגם יורד לשורש ההליך. שתי ערכאות שיפוט עיינו בחומר החסוי, ומצאו כי יש בו נתונים רציניים התורמים באופן משמעותי למסקנה בדבר מסוכנותו של המבקש. כמו כן, המבקש ובא כוחו לא העלו, ולו ברמז, עד לערעור זה את הטענה כי זכותו של האסיר לעניין קבלת פרטים או תמצית של חומר החקירה לא קויימה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, חיות. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יצחק ז'ילבר-חדד למבקש, עו"ד אבינועם סגל-אלעד למשיב. 1.8.06).

בג"צ 1073/04 - עומר סלאמה ואח' נגד אלוף פיקוד מרכז ואח'

כאשר בעתירה לבג"צ מבוקשים שני סעדים, שרק לאחד מהם יש סעד חלופי, ישתמש בג"צ בשיקול דעתו וידון בשני הסעדים המבוקשים. דחיית עתירה נגד מיקום גדר הבטחון של "עוטף ירושלים"(העתירה נדחתה).

א. העותרים מתגוררים בשכונת אבו מע'יר במזרח ירושלים. בתיהם מצויים בתוך השטח המוניציפאלי של ירושלים, בסמוך לגבול תחום השיפוט של העיר. לעותרים מעמד של תושבי קבע בישראל. גדר הביטחון של "עוטף ירושלים" עוברת בתוך השטח המוניציפאלי של ירושלים, ממערב לבתי השכונה וחוצצת בין השכונה לבין ירושלים. תוואי הגדר במקטע זה נתפס במסגרת צו תפיסה של מנכ"ל משרד הביטחון. בעתירה הועלו טענות נגד צו התפיסה וכן התבקש שינוי תוואי גדר הביטחון, כך שהגדר תעבור מזרחית לשכונה. בתגובתם טוענים המשיבים כי בכל הנוגע לצו התפיסה, דין העתירה להידחות על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי של פנייה לוועדת הערעורים הפועלת לפי החוק להסדר תפיסת מקרקעים. לגופו של תוואי הגדר, טוענים המשיבים כי התוואי שנבחר הוא התוואי המתחייב ממכלול השיקולים הרלבנטיים. העתירה נדחתה.
ב. באשר לקיומו של סעד חלופי - מסלול הערעור לוועדת הערעורים אינו שולל את סמכותו של בג"צ ובמקרה דנן ראוי שהעתירה תתברר בבג"צ. ראשית, המקרה אינו מעורר מחלוקות עובדתיות. שנית, מדובר בעתירה בת שני ראשים השלובים זה בזה: הראש האחד הוא צו תפיסת המקרקעין, והראש השני הוא הסדרי מעבר בין שני עברי הגדר. הביקורת השיפוטית אליה נדרשת ועדת הערעור מוגבלת, בעיקרו של דבר, לחוקיות צווי התפיסה ואילו הביקורת השיפוטית בבג"צ נפרשת גם על הסדרי המעבר.
ג. לגופם של דברים, יש לדחות את העתירה. הגדר מוקמת משיקולים בטחוניים. בראשם עומד הצורך למנוע חדירת גורמים חבלניים מאיזור יהודה ושומרון לשטח ישראל, ובפרט לעיר ירושלים. אכן, הפעלת סמכויות הפוגעות בזכויות יסוד חוקתיות תיעשה על פי אמות המידה הקבועות בפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד בעניין זכויות אדם. אפילו התוואי אינו מצוי בשטחי האיזור, על המשיבים להביא בחשבון גם את הצרכים והאינטרסים של האוכלוסיה באיזור. צווי תפיסת המקרקעין צריכים לעמוד, איפוא, בדרישת המידתיות. האם צו התפיסה דנן ותוואי גדר ההפרדה בסמוך לשכונה הוא מידתי- התשובה היא חיובית. אי לכך, העתירה נדחית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, א. לוי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אלכס בראייב לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 6.8.06).

ע.א. 2744/05 - מנהל מיסוי מקרקעין ת"א נגד אוסיף חברה לייזום... בע"מ

*הכרה בדירות המושכרות בפרוייקט "דיור מוגן", כ"דירות מגורים" המהוות מלאי עסקי אצל הקבלן, לצורך קביעת שיעור מופחת של "מס מכירה"(מחוזי ת"א - תיק ו"ע 1134/02 - הערעור נדחה).

א. המשיבה התקשרה עם עיריית תל אביב בהסכם פיתוח, לחכירת מקרקעין לצורך הקמת מבנים לדיור מוגן. בהמשך נחתם הסכם בין המשיבה לחברת פאלאס לפיו רכשה פאלאס מהמשיבה זכויות לחכירת משנה בבניין הכולל יחידות מגורים ושטחים ציבוריים המיועדים לשימוש משותף של דיירי הפרוייקט (להלן: הממכר). בהסכם נקבע כי פאלאס תתקשר עם הדיירים להשכרת יחידות דיור מוגן לתקופה שאינה עולה על 24 שנים. המשיבה דיווחה לשלטונות מיסוי המקרקעין, בשומה עצמית לפי מס מכירה בשיעור של %0.8 משווי הממכר, בהסתמך על הוראת סעיף 72ד(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, כנוסחו במועד המכירה, הקובע שיעור מס מופחת על מכירת דירת מגורים שהיא מלאי עסקי. השומה העצמית נדחתה ע"י המערער, מן הטעם שהממכר משמש לפאלאס כעסק של בית אבות ולא כדירות מגורים. עררה של המשיבה לוועדת הערר נתקבל. ועדת הערר קבעה כי מדובר במבנה המורכב מיחידות דיור עצמאיות אשר להן מאפיינים של דירת מגורים, וניתן לראות בהן "דירת מגורים" כהגדרתה בחוק. אשר לשיעור המס החל לגבי השטחים הציבוריים בפרוייקט, קבעה ועדת הערר כי אין לסווגם כחלק מיחידות הדיור, שכן הם משרתים גם צדדים שלישיים. הערעור נדחה.
ב. ההקלה במס מכירה הניתנת על פי הוראת הסעיף הנ"ל, מותנית, בין היתר, בהתקיימותו של התנאי כי הממכר יהא "דירת מגורים". את המונח "דירת מגורים" יש לפרש על פי התכלית שמיועדת ההקלה במס מכירה להשיג. התכלית היא עידוד הבנייה למגורים והוזלת עלויותיה לקבלן ומתן ההקלה במס מכירה מהווה תמריץ לקבלנים לבנות יחידות מגורים ובכלל זה יחידות מגורים במסגרת דיור מוגן. מתן הקלה במס מכירה לקבלן משפיע גם על המחיר שיידרש עבור יחידות מגורים אלה מאת רוכשיהן ויגרום קרוב לוודאי להוזלתו, כיעד שראה המחוקק לנגד עיניו. העובדה כי פאלאס רוכשת את הפרוייקט מתוך כוונה להפעילו כעסק של דיור מוגן וכן העובדה כי היא עצמה לא תעשה שימוש ביחידות הדיור לצורך מגורים, אין בהן כדי להכשיל את התקיימותה של התכלית האמורה. די בכך שכל אחד מהדיירים בפרוייקט יתגורר ביחידת הדיור שרכש וינהל בה את חייו באופן עצמאי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יהודה ליבליין למערער, עוה"ד ארז ללצ'וק ועופר נועם למשיבה. 10.8.06).

ע.א. 4512/05 + 4431/05 - המגן... בע"מ ואח' נגד אורנית צרור ואח'

* ע.א. 4512/05 + 4431/05 - שיעורי פיצויים לשאירים ונתמכים בתאונת דרכים בה נהרג אב המשפחה. *הקשר בין פיצויים לתלויים ופיצויים לנתמכים, הקיזוז ביניהם, ופסיקת "הסכום הגבוה מבין השניים". *שיעורי הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" ושיטת הידות תוך הכללת הכנסת בן הזוג(מחוזי ת"א - ת.א. 1924/99 - התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחודש).
א. במהלך עבודתו כנהג משאית-מנוף, התחשמל ליאור צרור ז"ל (להלן: המנוח), בהיותו בן 27 שנים. המשיבות, אלמנתו ובתו, הגישו תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כיורשות וכתלויות. ביהמ"ש בחן, בנפרד, את תביעת התלויות ואת תביעת העיזבון. בתביעת התלויות אמד ביהמ"ש את הפסד התמיכה עקב מותו של המנוח לפי כושר ההשתכרות שלו. כנגד הפסד זה העמיד ביהמ"ש את הכנסתה של האלמנה, כחלק מהקופה המשותפת, את שיעור התמיכה שזוכה לה האלמנה מאת בן-זוגה הנוכחי, שעמו אמנם לא נישאה, אך הקימה בית משותף והביאה לעולם ילדה. ביהמ"ש הוסיף ופסק לתלויות פיצוי בגין הפסד שירותי בן-זוג ואב והוצאות לוויה, מצבה ואבל. בתביעת העיזבון, פסק ביהמ"ש פיצוי בגין הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות", למשך
33 שנים, תוך הפחתת "ידת הקיום" של המנוח. סכום נוסף נפסק לעיזבון בגין כאבו וסבלו של המנוח. לאחר סכימת הפיצויים בראשי הנזק השונים, נתקבל בתביעת התלויות סכום של כ-816 אלף ש"ח, ובתביעת העיזבון כ- 1,817 מליון ש"ח. ביהמ"ש פסק, כי: "התובעות זכאיות... לפיצוי הגבוה מבין השניים". הערעורים מצמצמים עצמם לשתי סוגיות עיקריות:, דרך חישוב הפיצוי בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות "בשנים האבודות", מקום בו קיימת זהות בין היורשים לתלויים; סוגיית הזכאות "לגבוה מבין השניים". התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
ב. שאלת אופן חישוב הפיצויים בגין הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות" נדונה, והוכרעה, בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (סביר ס"ז 293). מקום בו מדובר בתביעת עיזבון של ניזוק שיש לו תלויים, יש לשום את הפיצוי - בהיעדר נסיבות מיוחדות המצביעות אחרת - לפי שיטת הידות, בה יש להביא בחשבון גם ידת חסכון וידת משק הבית, והפיצוי הוא בגובה הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום של המנוח. יישום שיטת הידות נעשה תוך הכללת הכנסת בן-הזוג או בת-הזוג בגדר הקופה המשותפת לצורך גזירת ידת הקיום. ביהמ"ש המחוזי לא הביא, כך נראה, עניינים אלה בחשבון, ודין טענותיהן של המערערות להתקבל איפוא. ככלל בהפחתת הקיום (הצריכה) של המנוח, יש להפחית גם סכום המשקף את צריכתו בתקופה שמתום תוחלת חיי העבודה שלו ועד תום תוחלת חייו. בנסיבות העניין, לא נפסק, פיצוי עבור התקופה שלאחר היציאה הצפויה לגמלאות, ואין עילה להורות על ניכוי הוצאות המחייה שהיו צפויות בתקופה זו.
ג. הכלל בדבר פסיקת "הגבוה מבין השניים", קרי: את הגבוהה מבין תביעת העזבון לתביעת התלויים, הוא כלל של פרקטיקה. בחישוב נזקם של התלויים עקב מות המנוח, יש להביא בחשבון גם את ה"הטבה הכספית" שבאה לידיהם - אם באה - בעקבות פטירתו, ובכלל זה פיצויים שהגיעו לידי התלויים בכובעם כיורשים. הספק מתעורר מקום בו תוצאת החלתה של הלכת הניכוי איננה מניעת כפל-פיצוי או פיצוי-ביתר, אלא מניעת פיצוי. עקרון השבת המצב לקדמותו צריך לחול בשתי החזיתות: חזית התלויים וחזית העיזבון. לא תמיד על ביהמ"ש לפסוק רק את "הגבוה מבין השניים". אם תביעת העיזבון גבוהה יותר, אך בתביעת התלויים נפסק פיצוי עבור אבדן שירותים - אין לנכות פיצוי זה מתביעת העיזבון. בכל הנוגע ליחס שבין הפיצוי עבור הפסדי תמיכה (בתביעת התלויים) לבין הפיצוי בגין הפסדי השתכרות (בתביעת העיזבון), יש לקבוע מנגנון של ניכוי או קיזוז, המתחייב ממהותו המיוחדת של הנושא.
ד. בענייננו, תביעת העיזבון כוללת הפסד השתכרות "בשנים האבודות"; כאב וסבל; הוצאות לוויה, מצבה ואבל. תביעת התלויים כוללת הפסדי תמיכה באלמנה; הפסדי תמיכה בבת; הפסד שירותי בן-זוג ואב; הוצאות לוויה, מצבה ואבל. ביהמ"ש הורה לשלם את הפיצוי בתביעת העיזבון, גבוהה מבין השתים. נראה כי היה מקום לפסוק גם את פיצוי לתלויים בגין אובדן שירותי בן-זוג ואב. דא עקא, שהמשיבות כלל אינן מבקשות זאת. הן מבקשות הוספת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. נזק זה נכלל בתביעת העיזבון (כאב וסבל), ותביעת העיזבון, בהיותה "הגבוהה מבין השתיים", אכן נפסקה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, גרוניס. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אלון בלגה למערערות, עו"ד אילן קנר למשיבים. 10.8.06).

ע.א. 4162/04 - חברת בונוביל 1995 בע"מ נגד עו"ד יוסי דרוד ואח'

*דחיית בקשה של מנהל חברה בפירוק להגיש תביעה בשם החברה, כאשר לתביעה אין כל יסוד(מחוזי ת"א - בש"א 17772/03 - הערעור נדחה).

א. ביום 7.1.96 הגיש המשיב 5, (להלן - הבנק הבינלאומי), בקשה לאכיפת שעבוד צף נגד חברת בונוביל 89 ולמינוי כונס נכסים לנכסיה. המשיב מונה ככונס נכסים זמני, והגיש לביהמ"ש בקשה למתן הוראות, למכור מלאי סחורות המצוי בחנויות
ובמחסן של בונוביל 89. הבקשה נענתה בחיוב. עקב חשדו של המשיב כי רכוש של בונוביל 89 הוברח לבעלות המערערת (בונוביל 95), הוא ביקש הוראות, לתפוס רכוש זה אצל בונוביל 95 וביהמ"ש נענה בחיוב לבקשה. ביום 7.4.96 שוחרר המשיב 1 מתפקידו ותחתיו נתמנה המשיב 2, עורך-הדין הירשמן. ביום 9.9.98 שוחרר גם המשיב 2 מתפקידו. ביום 31.1.96 הוגשה בקשה לפירוקה של בונוביל 95, ועורך דין אנושי מונה למנהל מיוחד שלה. ביום 10.9.03 הגיש המנהל המיוחד בקשה לקבלת רשות להגשת תביעה נגד המשיבים, בשל תפיסת רכוש שהיה בבעלותה של בונוביל 95. ביהמ"ש קמא סירב להתיר הגשת תביעה נגד המשיבים, בציינו כי שיחרורו של כונס נכסים מתפקידו על ידי ביהמ"ש כולל באופן אוטומטי הפטר מכל חבות הנובעת מתפקידו. הערעור נדחה.
ב. התביעה נגד המשיבים נשענת על קנה כה רצוץ עד כי ראוי, לטובתה של בונוביל 95, כי ביהמ"ש לא יאשרה. מסקנה זו נלמדת מכלל נתוני התיק, ובמיוחד מהעובדה כי טענות בונוביל 95 עמדו לנגד עיני ביהמ"ש, לפחות בהזדמנות אחת, בה ניתנה החלטה אשר בונוביל 95 עצמה ראתה אותה כמכריעה לחובתה, ולמרות זאת זנחה במשך שנים את המאמץ להביא לביטולה.

(בפני השופטים:הנשיא ברק, א. לוי, גרוניס. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ד. אנושי למערערת, עו"ד ע. מוטרלה למשיב 1, עו"ד הירשמן לעצמו, עו"ד ע. שפילמן לבנק, עו"ד ה. אילסר לכונס הרשמי. 10.8.06).

ע.פ. 6040/05 - אסעד אלנבארי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של יריות וחבלה הנשענת על הודעות העדים במשטרה, כשהעדים חזרו בהם בעת מתן העדות בביהמ"ש וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40304/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. בן דודו של המערער, (להלן - סולימאן), נורה בשתי רגליו. סולימאן לא העיד במשפט ואין בחומר הראיות הודעות מפיו. כחודש לפני יום האירוע התפתח סכסוך בין המערער לבין אחיו של סולימאן, (להלן - סאלם), הלה הגיש נגדו תלונה במשטרה ונאסר על המערער להתקרב לביתו של סאלם. ביום האירוע הגיע המערער במכוניתו, מלווה בחברו (להלן - עינאד), לביתו של סאלם. לאחר מריבה מילולית, נכנס המערער עם הרכב לתוך מתחם הבית ונהג שם בפראות, תוך סיכון חייו של סאלם ושל בני משפחתו. לאחר מכן יצאו המערער ועינאד לעבר חורשה סמוכה, כשהמערער מצוייד באקדח. סאלם הזעיק את סולימאן, התפתחה מריבה בינו לבין המערער, ובמהלכה ירה המערער בסולימאן. תיאור העובדות האמורת בכתב האישום התבסס בעיקרו על הודעות שנגבו מסאלם ומאביו של המערער אברהים. בעדותם חזרו בהם השניים מהודעותיהם והוכרזו כעדים עויינים. בימ"ש קמא הרשיע את המערער וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הרשעת המערער נשענת בראש ובראשונה על יסוד הודעותיהם של סאלם ושל אברהים. ברם, לא רק על הודעות אלה נשענת ההרשעה, אלא גם על מספר ראיות נסיבתיות, המהוות חיזוק לראייה זו (כנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות). העדפת הודעותיהם של סאלם ושל אברהים על פני עדויותיהם במשפט הוסברה על ידי ביהמ"ש, בין היתר, ב"סולחה" שנערכה בין שתי המשפחות, שהביאה לשינוי בעדויות. הסבר זה הגיוני הוא. הודעתו של אברהים אמינה, בעיקרה, משום שאין כל סיבה לכך שיספר עובדות כוזבות שיש בהן כדי להפליל את בנו. יש ממש בטענות המערער בדבר מחדלים בחקירה מצד המשטרה והתביעה. מחדלי חקירה עשויים להביא לזיכויו של נאשם. עם זאת,
לא כל מחדל יביא לתוצאה של זיכוי. במקרה דנן, לאור מכלול הראיות, אין להתערב במסקנתו של בימ"ש קמא, ולפיה המערער הוא שביצע את הירי בסולימאן.
ג. אשר לחומרת העונש - ביהמ"ש לא התעלם מכך שהירי בוצע לעבר רגליו של סולימאן, "דבר המצביע על כוונת פציעה בלבד". מנגד, ציין בימ"ש קמא את הנסיבות המחמירות, ובכללן הרשעותיו הקודמות של המערער, בעבירות סמים וחבלה ברכב, בגינן נדון על עונש של 16 חודשי מאסר בפועל. העונש שהוטל עליו בענייננו, הינו מאוזן וראוי בנסיבות העניין.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד חיים קאזיס וניאף אבו קידר למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 9.8.06).

עע"ם 8087/05 - חנית אזולאי נגד מנהלת מחלקת רישוי עסקים בעיריית חולון

*דחיית בקשה לצו מניעה זמני נגד ביצוע צו סגירה לעסק המתנהל מזה שנים ללא רשיון(מחוזי ת"א - עת"ם 1330/05 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1999 שכר אחיה של המערערת חנות ומחסן בפסאז' בחולון, ובשנת 2000 קיבל רשיון זמני לשנה אחת לניהול עסק של חנות פירות וירקות. משסורבה בקשתו לחידוש הרשיון הגיש עתירה מינהלית וזו נדחתה. ננקטו נגדו הליכים שונים בגין ניהול עסק ללא רשיון, הפרת צווים שיפוטיים ועוד ועוד, ובמסגרת הליכים אלה ניתן בין השאר גם צו סגירה. בינתיים שכר האח באותו פסאז' שתי חנויות ו-2 מחסנים נוספים. יום לאחר דחיית העתירה המינהלית, שכרה המערערת את החנות והמחסן המקוריים מבעליהם והחלה לקיים בהם חנות ירקות ופירות. עסק זה מתנהל מאז בלא רשיון. בחודש אוקטובר 20.4.2004, הופיע שוטר בבית העסק של האח והודיע כי המשטרה מתעתדת לסייע בביצוע צו סגירה. האח השיב כי בגין החנויות הנוספות ששכר לא הוצא צו סגירה, ואילו ב"חנות ובמחסן המקוריים" הוצא צו הסגירה נגד האח, בעוד שבמקום מתנהל עסק עצמאי של המערערת. הבקשה של המרערת לקבל רשיון סורבה, והיא הגישה עתירה מינהלית לביהמ"ש קמא. ביהמ"ש קבע כי "מה שמנסה המערערת לעשות... זה למעשה 'לתת כיסוי' לאחיה החורג שמפעיל בפועל את המתחם, ובצורה כזו להתחמק מצו הפינוי שהוגש נגדו. נגדו ולא נגדה", ודחה את העתירה. הערעור נדחה.
ב. בסופו של יום מתבקש ביהמ"ש שלערעור להתערב בממצא שבעובדה אותו קבע ביהמ"ש לפיו מדובר בהמשך ניהולו של עסק קודם, עסק לגביו הוצא צו סגירה. בממצא זה אין יסוד להתערב. ועוד: המערערת עשתה דין לעצמה ופעלה בחוסר נקיון כפיים. מאז שנת 2001, מועד בו פקע הרשיון הזמני, מתנהל במקום שלא כדין וברצף שוק פירות וירקות. לפיכך בדין נדחתה העתירה.

(בפני השופטות: נאור, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת נאור. עו"ד מרדכי אינהורן למערערת, עו"ד דניאלה גז למשיבה. 8.8.06).

ע.פ. 1004/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש של קטין שאירגן אינוס ומעשי סדום בחבורה בקטינה(מחוזי חיפה - ת.פ. 206/05 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המערער הורשע, על-פי הודאתו, בביצוע עבירות של אינוס, של מעשה סדום, ושל שידול למעשה סדום ואינוס. על-פי הנטען, פנה המערער, אשר שהה באותה עת בפנימיית "אהבה" שבקריית ביאליק, לשני קטינים אחרים, אחד מהם אחיו, ושידל אותם לקיים יחסי מין עם קטינה, (להלן: המתלוננת), ששהתה אף היא בפנימייה. המערער הביא את המתלוננת אל מאחורי בית-הספר שבמתחם הפנימייה, והשלושה ביצעו בה מעשים מיניים, חרף התנגדותה. בהמשך נגע המערער באיבר מינה של המתלוננת, תוך שהיא
מנסה להזיזו ממנה. במועד ביצוע העבירות היה המערער בן כ-15 שנים וחצי, והמתלוננת היתה בת כ-11 וחצי שנים. תסקיר המבחן גולל בהרחבה את נסיבות חייו הקשות של המערער, אשר חווה בילדותו התעללות מינית קשה מצד אביו ואחיו הבכור וסבל מהזנחה מתמשכת מצד הוריו. ביהמ"ש המחוזי לנוער גזר על המערער 4 שנים מאסר בפועל ושנה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט ג'ובראן: על דרך הכלל, בעת גזירת עונשם של עבריינים קטינים יטה ביהמ"ש להעדיף את השיקול הנוגע לשיקום הקטין על-פני השיקולים האחרים. מלבד סיכויי השיקום של הקטין, מן הראוי ליתן משקל רב במיוחד לנסיבותיו האישיות, כמו גם לגילו. אכן, בשל החומרה הרבה המיוחסת לעבירות מן הסוג הנדון, אין ביהמ"ש נרתע מהטלת עונש מאסר בפועל, גם כשמדובר בקטין אשר גילו בעת ביצוע העבירה קרוב לגיל המינימאלי הנדרש להטלת מאסר. יחד עם זאת, עשוייה מידת הענישה בגין ביצוע העבירות, הדומות לאלו נשוא ענייננו, להשתנות ממקרה למקרה. תוך התלבטות הוחלט שיש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ולהעמיד את ענשו על שנתיים מאסר בפועל ושנה על תנאי.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): המערער ביצע, יחד עם שניים אחרים, אונס קבוצתי בילדה רכה בשנים, תוך שהם משתמשים בה ככלי לסיפוק יצריהם. המערער היה ההוגה והיוזם של המעשים הנפשעים, לאחר ששידל את שני המעורבים האחרים בפרשה והוביל את קרבנם לזירת האירוע, תוך שהוא מורה לה לפשוט את בגדיה. בנסיבות חמורות כאלה, ראוי להעניק משקל נוסף לשיקולי גמול והרתעה, גם כאשר מדובר במי שביצע את העבירה בעת שהיה קטין, וגם כאשר נסיבות חייו קשות הן. על רקע כל אלה, יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. עו"ד אילנית אימבר למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיב. 9.8.06).

ע.פ. 4854/06 + בש"פ 3120/06 - מדינת ישראל נגד אבי פרץ

*בש"פ 3120/06 - עיקולים זמניים של רכוש השייך לנאשם בעבירות של הלבנת הון ועשיית פעולה ברכוש אסור. *אין לעקל את חלקה בדירה של אשת נאשם בהלבנת הון(מחוזי ת"א - ב"ש 90498/06 - ערר וערר נגדי - הערר נדחה והערר הנגדי נתקבל בחלקו).
א. נאשמים 1, 2 ו-3 בכתב האישום נשוא ערעור זה, הם אזרחי ישראל, המתגוררים בבלגיה. פרץ, (נאשם 4) מתגורר בישראל. נאשם 1 ואשתו הקימו חברה (נאשמת 5), אשר הצהירה בפני רשויות המס בישראל כי היא עוסקת במסחר בינלאומי של מוצרי חשמל ללא מלאי. במהלך התקופה שבין ינואר 2000 לדצמבר 2003 פעלו הנאשמים באמצעות החברה כדי להעביר לישראל כספים אותם קיבלו כתוצאה מהברחת סיגריות בהיקפי ענק למדינות שונות. פרץ הואשם כי במהלך התקופה הפקיד בחשבון החברה מספר הפקדות, שסכומן הכולל 441,500 דולר במזומן. פרץ מואשם בהלבנת הון, ועשיית פעולה ברכוש אסור. המדינה ביקשה לרשום עיקולים על פרטי רכוש שונים השייכים לפרץ ולרעייתו, הכוללים, בין היתר, דירת מגורים בנתניה הרשומה על שם בני הזוג פרץ. בהחלטתו, הורה, ביהמ"ש על שורה של עיקולים, ובכללם, עיקול דירת בני הזוג פרץ. בערר שהגישה, ביקשה המדינה להגדיל את הערבויות שהוטלו על פרץ כדי להבטיח את התייצבותו למשפט. בני הזוג פרץ טוענים כי העיקולים פוגעים בזכויות הקנין של רעייתו של פרץ, שאין לה כל זיקה למעשי העבירה והיא אינה נאשמת. הוגשו ערר וערר נגדי, הערר נדחה והערר הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. סעדים זמניים כבענייננו, נועדו לשמר את רכושו של נאשם, העשוי להיות מורשע, למקרה שבין אמצעי הענישה שיוטלו עליו ייכלל גם סעד של חילוט רכוש שהוא מחזיק.
סעד זמני כנגד רכוש אינו יכול להיות מופעל כלפי אדם שאינו נאשם, ואין לו זיקה להליך הפלילי, ובכלל זה בן זוג. במקרה דנא לא הוכחו תנאים מיוחדים שעשויים היו להצדיק הטלת עיקול זמני על זכויותיה הרכושיות של האשה, שאינה מעורבת בהליך הפלילי. עיקול זה יש לבטלו.
ג. יש טעם בטענות פרץ לפיהן העיקולים המוטלים בסעדי ביניים אינם אמורים לחרוג מהיקף הרכוש המהווה נשוא העבירות בגינן הוא נאשם. לטענתו, העיקולים שהוטלו עולים בהיקפם על שווי הרכוש נשוא העבירות בהן הוא מואשם. ברם, לא הובאו נתונים ברורים על ערכם של הנכסים המעוקלים, באופן שיאפשר לאמוד את שוויים הכולל, ובמיוחד כיום, לאחר ביטול מחצית מהעיקול שהוטל על דירת המגורים של בני הזוג. לאור זאת, הטענה בענין זה נדחית.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יעל הרשמן ומאיר אבן חן לעוררת, עו"ד רונן רוזנבלום למשיב. 9.8.06).

ע.פ. 4043/05 ואח' - מדינת ישראל נגד מוחמד סלמאן בניית ואח'

*מידת העונש בעבירות של הברחת נשק ממצרים לישראל דרך חבל סיני (ערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו).

אחד המשיבים, אבו סבילה, הינו אזרח ותושב ישראל. שאר המעורבים, (להלן ביחד - המשיבים), הינם תושבי חבל סיני. המשיב אבו סבילה ומשיב אחר, חסין, קשרו קשר לייבא נשק ותחמושת ממצרים לישראל. באירוע אחד במסגרת הקשר הבריח חסין דרך גבול ישראל-מצרים 2 אקדחים, כ-1,500 כדורי רובה וכ-10 רובי קלצ'ניקוב ומסר אותם לאבו סבילה. באירוע אחר ייבא המשיב מוחמד סלמאן יחד עם אחרים, עבור אבו סבילה, 5 רובי קלצ'ניקוב ממצרים לישראל. באירועים אחרים ניסו לייבא 35 רובי קלצ'ניקוב ממצרים לישראל ונתפסו על ידי חיילי צה"ל בקירבת מקום. בגזר דינם של המשיבים עמד ביהמ"ש על החומרה המיוחדת הטמונה בעבירות נשק מהסוג המדובר והצורך בענישה מרתיעה. על חסין, אשר היה מעורב בשני אירועים ומילא בהם תפקיד מרכזי ומוביל, הוטל עונש של 10 שנות מאסר בפועל. על מוחמד סלמאן, שהיה מעורב בשני אירועים נגזרו 8 שנות מאסר בפועל. לגבי מוחמד עיד ציין ביהמ"ש כי הוא השתתף רק באירוע הברחה אחד ונגזרו עליו 6 שנות מאסר בפועל. על אבו סבילה נגזר (ע"י ביהמ"ש בהרכב אחר),עונש של 12 שנות מאסר בפועל. שני הצדדים ערערו על מידת העונש והערעורים נדחו.
העונשים שנגזרו על המעורבים הינם חמורים, אך מוצדקים לאור חומרת המעשים והצורך בנקיטת יד קשה כלפי המעורבים בהם. המדינה בערעורה ביקשה להחמיר בעונשם של המעורבים. ברם, העונשים שנגזרו חמורים הם והולמים את רמת הענישה שהסתמנה בפסיקה. מול חומרתם המופלגת של המעשים, הניח ביהמ"ש את נסיבותיהם האישיות הקשות, את ההודאה במעשים ואת שיתוף הפעולה עם רשויות החקירה של חלקם. כמו כן התחשב ביהמ"ש בקשיים הייחודיים של המשיבים, כתושבים זרים הנתונים במאסר בארץ לא להם.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חשין. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ל. מגד למערערת, עוה"ד י. ליבדרו, א. קנצפולסקי, ק. אסעד חילו, נ. אדלבי וש. זילברמן למשיבים. 10.8.06).

בר"ם 5884/06 - עלי שעבן נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה לודים ואח'

*המועד הקובע למניין תקופת 30 הימים לביצוע צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).

ביום 13.1.2004 ניתנו נגד המבקש צווי הריסה מינהליים על מבנה שבחזקתו (להלן: צו ההריסה). ביום 13.2.2005 דחה ביהמ"ש לעניינים מקומיים
את הבקשה לביטול צו ההריסה, ועיכב את ביצוע ההחלטה עד ליום 6.3.2005, בכדי לאפשר למבקש להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי. ביום האחרון לעיכוב הביצוע הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי, שהחליט על עיכוב ביצוע הצווים עד למתן פסק הדין בערעור. בעוד הערעור הפלילי תלוי ועומד, הגיש המבקש עתירה לבג"צ נגד צו ההריסה, ועתירתו נדחתה על הסף. הערעור הפלילי היה קבוע לדיון ביום 15.6.2006. יומיים קודם לכן הגיש המבקש בקשה למחיקת הערעור הפלילי. בקשתו נתקבלה והערעור בוטל. או אז, הודיעה המשיבה למבקש כי צו ההריסה המינהלי יבוצע תוך 30 יום. המבקש הגיש עתירה מינהלית לביהמ"ש המחוזי, "ליתן צו האוסר על ביצוע צו ההריסה", באשר עברה תקופת 30 הימים שבהם ניתן לביצוע צו ההריסה. יחד עם העתירה הגיש בקשה למתן צו ביניים נגד ההריסה. המשיבה טענה לחוסר סמכות עניינית של ביהמ"ש לעניינים מינהליים לדון בעתירה, וכן התנגדה לגופו של עניין למתן צו הביניים, מטעמי סיכויי העתירה ועיתוי הגשתה. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצו ביניים וקבע כי הערכאה המוסמכת לדון בטענותיו של המבקש היא ביהמ"ש לעניינים מקומיים. לגופו של עניין, קיבל ביהמ"ש את פרשנותה של המשיבה וקבע כי המועד הקובע למניין תקופת 30 הימים לביצוע צו ההריסה המינהלי הוא יום דחיית הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי, ביום בו קיבל ביהמ"ש המחוזי את בקשת המבקש לחזור בו מהערעור הפלילי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הליך הערעור הפלילי היה, לכאורה, המסלול המתאים להעלאת טענותיו של המבקש. ביוזמתו חזר בו המבקש ממסלול הערעור הפלילי ובחר במסלול אחר - עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים. מסלול זה איננו מתאים. הוא אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה העקרונית, לפיה, בהתחשב ברצון לאפשר לפרט להעלות את טענותיו כנגד צו ההריסה במסלול תקיפה אחד, תוך הימנעות מפיצול הדיון בעניינו בין הערכאות השונות, מוסמך ביהמ"ש לעניינים מקומיים לדון בכל טענה התוקפת את צו ההריסה המינהלי.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד רון טורקלטאוב למבקש. 2.8.06).

בש"פ 6103/06 - מדינת ישראל נגד אברהם גבאי ואח'

*הארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חודשים של נאשמים במסגרת ארגון פשיעה (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה לגבי חלק מן המשיבים).

חמשת המשיבים הואשמו לפני כשנה, יחד עם 23 נאשמים נוספים, בכתב אישום עב כרס בו נטען כי הם פעלו במסגרת ארגון פשיעה מאז שלהי שנת 2002. בשתי החלטות נפרדות הוארך מעצרם של המשיבים מעבר ל-9 חדשים. אותה עת, הצפי היה שתחילת שמיעת הראיות תהיה ביום 3.9.2006 אם כי כבר אז הביעו הצדדים פקפוק בשאלה האם המשפט אכן יתחיל במועדו עקב "גילוי" חומר חקירה חדש. בהחלטה מיום 19.7.2006, ימים ספורים לפני הדיון דנא, החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את תחילת שמיעת הראיות ב-3 חודשים, עקב "גילוי" החומר החדש שנמסר לאחרונה לסניגורים. עתה מבקשת המדינה הארכת מעצר שניה של 90 יום. הבקשה נתקבלה לגבי חלק מהמשיבים.
המשיבים 1 ו-3, האשימו את המדינה בהתרשלות בהעברת חומר הראיות לידיהם. משיבים אחרים טענו כי אף שהמדינה לא נהגה כהלכה בהעברת החומר, לא הם ביקשו את הדחייה, אין הם "אשמים" בה, ויש לשחררם. המדינה טוענת שהדחייה נובעת ממעשיהם ומחדליהם של סנגוריהם של המשיבים 1 ו-3, שהביאו לדחיית שמיעת הראיות. נראה
שביהמ"ש הביא בחשבון בהחלטתו בדבר הדחייה את מצוקתם של הסניגורים הציבוריים שמונו למשיבים 1 ו-3, שנכנסו לתמונת הייצוג רק בסוף חודש מאי, מועד בו נודע לסניגור הציבורי המחוזי לראשונה שישנו חומר חקירה נוסף ורב היקף. נראה כי על אף שהתעורר צורך לדחות את תחילת שמיעת הראיות לא יוכלו המשיבים 1-3 להיוושע מכך. משיבים אלה הם העומדים בראש ארגון הפשיעה על כל המשתמע מכך. שונים פני הדברים לגבי המשיבים 4 ו-5. במדרג העבירות חלקם קטן יותר. בשעתו איפשר ביהמ"ש למשיבים אלה לפנות אל ביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר, ובלבד שיהיה בידם "להציע חלופת מעצר הולמת אשר תספק פיקוח מלא והדוק על מעשיהם". אפשרות זו נתונה להם גם היום. לפיכך יוארך מעצרם של חמשת המשיבים בתשעים יום. המשיבים 4 ו-5 יוכלו לפנות בכל עת לביהמ"ש המחוזי בבקשה לשחרור בערובה, ובתנאים של מעצר בית מלא.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד בת עמי ברוט למבקשת, עוה"ד משה שרמן, מרינה גורדין, ומרדכי כץ למשיבים 3-1, עוה"ד ארנון איתן ורון אבישור למשיבים 4,5. 2.8.06).

על"ע 9592/05 + 9012/05 - הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד עו"ד בירנברג אלימלך

*החמרה בעונש השעייה של עו"ד שמעל בכספי לקוח (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).

המשיב הורשע בבה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד, על-פי הודאתו, בכך שגבה מלקוחה $33,100 לתשלום מס רכישה, הפקיד את הסכום בחשבונו הפרטי, אשר עוקל על-ידי נושה שלו, ולא שילם את מס הרכישה. בשלב מסויים אף דיווח ללקוחה, דיווח כוזב, כי שילם את המס והפקיד את מסמכי ההעברה לרישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. ביה"ד המחוזי גזר לו עונש של השעיה בפועל לתקופה של שש שנים. המשיב ערער לביה"ד המשמעתי הארצי, והעלה, בנוסף לטענותיו האחרות, טענה לקולא הקשורה במצבו הרפואי בעת ביצוע העבירות. ביה"ד הארצי החזיר את התיק לביה"ד המחוזי, על-מנת שישקול את השפעת מצבו הרפואי של המשיב על התנהגותו. בגזר-דינו המתוקן מצא ביה"ד המחוזי כי יש להפחית את העונש לארבע שנים וחצי של השעייה בפועל. המשיב ערער בשנית לביה"ד הארצי, ובינתיים הוחלף ההרכב שדן בערעור. ההרכב החדש התעלם מכך שרוב טענותיו של המשיב נדחו כבר על-ידי המותב הקודם ובפסק-דינו הפחית את עונש ההשעיה בפועל לשנה אחת. הערעור נתקבל.
בלא סיבה מנומקת קיבל ביה"ד הארצי את טענותיו של המשיב, אשר נדחו, למעשה, על-ידי המותב הקודם שדן בתיק. גם אם היה רשאי לעשות כן, היה עליו להסביר את סטייתו מעמדת בית הדין בהליך הקודם. טיעון זה בלבד לא היה בו די כדי להצדיק התערבות בפסק הדין, אך יש להתערב בו משום שהעבירות אשר המשיב הורשע בהן, הן מן החמורות שבעבירות המשמעת של עורכי-דין. אלמלא ההודיה והשבת הכסף, אותם הביא בית הדין המחוזי כנימוק לקולא, היה מקום לגזור על המשיב השעיה לתקופה ארוכה עוד יותר. למרות הוותק במקצוע אותו זקף בית הדין הארצי לזכותו של המשיב, התעלם בית הדין מכך שמדובר בעורך-דין שהורשע בעבירות משמעתיות בעבר. לפיכך יושב על כנו פסק-הדין של בית הדין המחוזי.

(בפני השופטים: בייניש, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד עמוס ויצמן למערער, המשיב לעצמו. 3.8.06).

ע.א. 4484/05 - גונן שגב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות הונאה והברחת סמים לישראל (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, רופא ושר לשעבר, הואשם בביצוע שורה של עבירות שעניינן הונאה בכרטיסי חיוב, נסיון לייבא ארצה 32,000
כדורי סם מסוכן, זיוף דרכון דיפלומטי ושימוש בו. הושג הסדר טיעון לפיו תטען המדינה לעונש מאסר בפועל שלא יעלה על 5 שנים, והמערער יהיה רשאי לטעון לעונש מאסר כפי שימצא לנכון. ההסדר כלל הסכמה על קנס בגובה $27,500 וכן הוראות אופרטיביות ביחס לעיקולים שהוטלו על רכושו של המערער. בגזר הדין אימץ ביהמ"ש את הסדר הטיעון ברף הגבוה שלו. על המערער הוטלו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, וכן הקנס האמור. הערעור על חומרת העונש נדחה.
תקופת המאסר שהושתה על המערער מייצגת רף ענישה מתון, נוטה לכף הקולא שבוודאי אינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. בתפקידו בעבר של המערער, כחבר כנסת, הוא פעל נמרצות להדברת נגע הסמים. כחלק מהטיעונים לעונש הציגה התובעת את דברי המערער בכנסת בנושא זה. היעדרו המוחלט של כל מניע אחר לפעולותיו של המערער, משאיר את תאוות הבצע כמניע יחיד. בהקשר לטיעוניו של המערער: הכל יש בהם בדברים מלבד הבעת חרטה כנה ואמיתית. נפח לא מבוטל בטיעונים של הסניגור הוקדש לפרסומים הרבים שנתלוו למעצרו ולמשפטו של המערער. אין ספק שפרשיה מסוג זה, כשהיא משוייכת לאדם שמילא תפקיד שר במדינת ישראל, מעוררת ענין רב וממילא עיסוק בלתי נלאה בתקשורת. חזקה על המערער שבשעה שהסכים להסדר טיעון זה, סבר כי גם הרף הגבוה שלו, עדיין נוטה עימו חסד.

(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד אמיר ציון, פנינת ינאי וגיא שמר למערער, עו"ד נאווה שולר למשיבה. 8.8.06).

עע"ם 3096/06 - אדם טבע ודין נגד ועדת הערר לשמירה על קרקע חקלאית... ואח'

*היקף הסמכות הבלבדית לדון בעתירה הנוגעת לתכנית מחוזית או ארצית הנתונה לבג"צ ולא לביהמ"ש המינהלי (הערעור נדחה).

ועדה מחוזית, הפועלת לפי חוק התכנון והבניה, המליצה בפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה, לאשר תוכנית מיתאר מחוזית. המועצה הארצית התנתה את הפקדת התוכנית, בין היתר, באישורה של הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (להלן - הוועדה לקרקע חקלאית). זו האחרונה התנתה את אישורה בכך שיתווסף תנאי כלשהו לתוכנית. ועדת ערר, המוסמכת לדון בעררים על החלטתה של הוועדה לקרקע חקלאית, החליטה לבטל את התנאי שקבעה הוועדה לקרקע חקלאית. המערערת הגישה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בבאר שבע עתירה כנגד החלטתה של ועדת הערר. ביהמ"ש המחוזי פסק, כי הסמכות לדון בעתירה אינה נתונה לו, אלא לביהמ"ש הגבוה לצדק. הערעור נדחה.
התוספת הראשונה של חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, מגדירה את היקף סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים לדון בעתירות מינהליות. הסמכות הבלבדית בעניין תוכניות מיתאר מחוזיות, כמו גם בעניין תוכניות מיתאר ארציות, נותרה בידי בג"צ. השאלה בערעור זה היא, האם במקרה הנוכחי מדובר בעניינה של תוכנית מיתאר מחוזית. ההליך התכנוני בו מדובר הוא הליך שבסופו, אם תצלח הדרך, תאושר תוכנית מיתאר מחוזית. ההחלטה הספציפית אותה מבקשת המערערת לתקוף הינה החלטה שניתן לכנותה מקדמית ואשר דרושה כחלק מההליך לאישורה של תוכנית מיתאר מחוזית. נראה שבשל חשיבותן והשלכותיהן של תוכניות מיתאר מחוזיות וארציות אלה, נקבע בחוק בתי משפט מינהליים שתישמר לגביהן סמכותו של בג"ץ. הואיל וזה הרציונל, נראה שיש לו תחולה אף לגבי החלטות קודמות להחלטה הסופית, כאשר אותן החלטות מהוות חלק מן ההליך התכנוני הסטטוטורי.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד א. בן ארי למערערת, עו"ד ע. אטינגר למשיבות. 9.8.06).

עע"ם 9963/03 - יצחק זוהר נגד עיריית תל אביב

*ההבחנה בין "מחזיק" בנכס לצורכי ארנונה הכולל גם מחזיק שלא כדין, לבין "מחזיק" לצורך שימוש במגרשים ריקים כמגרשי חניה, שאינו כולל מחזיק בקרקע ללא רשיון (הערעור נדחה).

בבעלות המשיבה מגרש בו קיים המערער חניון. באמצע שנת 2002 החליטה המשיבה לסגור את החניון והמערער הגיש תובענה לבימ"ש השלום ותביעתו נדחתה על הסף. על כך הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי שטרם התברר. ביום 7.1.03 שלח המערער הודעה לראש העיריה בהתאם לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים) ובה הודיע כי הוא ישתמש במגרש כמגרש חניה פרטי, וביקש כי ינתן לו האישור לכך. בקשתו נדחתה ועל כך עתר המערער לביהמ"ש וערעורו נדחה. המחלוקת העיקרית היא אם המערער הינו "מחזיק" במגרש, ולפיכך רשאי להקים חניון פרטי על המגרש בהתאם לסעיף 6 לחוק. ביהמ"ש קמא ציין כי המונח "מחזיק" כמשמעותו בחוק אינו כולל פולש או מחזיק שלא כדין. טענתו המרכזית של המערער הינה כי הינו "מחזיק" כמשמעות המונח בחוק. הערעור נדחה.
בתי המשפט המחוזיים פירשו את המונח "מחזיק" לצורך גביית ארנונה ככולל גם מחזיק שלא כדין או ללא רישיון או היתר. אולם, פירוש המונח "מחזיק" לצורך החוק בענייננו צריך להיעשות בהתאם לתכליתו של החוק, ואין הכרח כי פירוש המונח יהיה זהה, למרות ששני החיקוקים משתמשים באותה הגדרה. על המונח "מחזיק" בהקשרו של החוק להתפרש כמחזיק כדין. המערער לא הוכיח את היותו מחזיק כדין במגרש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ש. גבסין וע. יעקב למערער, עו"ד א. אחרק למשיבה. 1.8.06).

ע.א. 3038/05 - מוחמד מתקאל זידאן נגד המפקד הצבאי באזור יו"ש ואח'

*דחיית תביעת פיצויים של נער פלשתיני שנפצע מיריות תוך תקיפת חיילים שנקלעו לכפר פלשתיני ודחיית גירסת התובע כי נפגע כאשר רעה צאן מחוץ לכפר (הערעור נדחה).

המערער, יליד שנת 1982, מתגורר בכפר בנפת ג'נין. במאי 91, בעת שהיה כבן תשע שנים, נפגע המערער מקליע שנורה על ידי חיילי צה"ל. כשבע שנים לאחר מכן, הגיש תביעה לפיצוי בגין פציעתו. המערער טען בתצהיר עדותו כי יצא לרעות עדר צאן, וכי בהיותו במרחק של כמה מאות מטרים מן הכפר חלפה על פניו קבוצת חיילים ואחד מהם ירה לעברו. לגירסת המשיבים, הגיעו קצין וחייל-נהג (להלן: החיילים) למקום ברכב ביום האירוע, על מנת לבדוק את השטח כהכנה לתרגיל צבאי. בעת שהיו בדרכם חזרה, נחסם כביש היציאה מן הכפר ופוזרו בו מסמרים, אשר גרמו לתקר באחד הגלגלים של הרכב. הרכב נעצר ובאותו שלב החלו עשרות מקומיים ליידות אבנים לעברו. בינתיים החלה החשיכה לרדת, ובשלב כלשהו זרק אחד המקומיים בקבוק תבערה לעבר הרכב. החיילים ירו לעבר זורק הבקבוק והוא נהרג. כמו כן נפצע מן הירי המערער, שאף הוא היה שם. בימ"ש קמא קבע כי "הנתבעת הוכיחה פוזיטיבית כי התובע נורה כשנטל חלק בידוי האבנים" והוסיף וקבע כי מדובר ב"פעילות מלחמתית" כמשמעותה בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים, לפיו "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל". הערעור נדחה.
ברובד העובדתי, אימץ בימ"ש קמא את גירסת המשיבים. אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה כגון אלה, אלא במקרים חריגים המצדיקים זאת. המקרה שבפנינו אינו נמנה עם המקרים המצדיקים התערבות כאמור. קביעתו הנוספת של בימ"ש קמא ולפיה בנסיבות שהוכחו מדובר ב"פעולה מלחמתית" לגביה חל הפטור כאמור, אף היא קביעה נכונה המעוגנת היטב בפסיקתו של ביהמ"ש העליון.