תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 4

ע.א. 5025/03 - מנהל מיסוי מקרקעין איזור ת"א נגד אורלי חברה לבנין ופיתוח בע"מ

*תשלומים בחוזה רכישת מקרקעין המתייחסים להוצאות של אגרות והיטלים בקבלת היתרי בניה לפני המכירה - אימתי נכללים בתמורה לצורך חוק מיסוי מקרקעין. *את שומת המס עושים לפי העיסקה שבוצעה ולא לפי האפשרות התאורטית לעשותה כשהיא פטורה ממס(הערעור נתקבל).
א. חברה לבניין (להלן: מרלז) רכשה מחברת חלמיש זכויות במגרש. בהסכם (להלן: החוזה המקורי) התחייבה מרלז לדאוג לקבלת היתר הבניה ולבנות יחידות דיור. מרלז הגישה בקשה להיתר בניה והוועדה המקומית לתכנון אישרה את מתן ההיתר, אך ההיתר לא הוצא משום שמרלז לא שילמה את ההיטלים והאגרות (להלן ? האגרות) הנדרשים. כשנה לאחר מכן, מכרו מרלז ושותפתה (נאות אמיר) (להלן: המוכרות), את זכויותיהן במגרש למשיבה (להלן: החוזה נשוא השומה). במסגרת החוזה התחייבה המשיבה לשלם כ- 1.9 מיליון דולר עבור המגרש וכן לשלם את האגרות שתשלומם היווה תנאי להוצאת היתר הבניה, בסכום של 1,452 מליון ?. למחרת חתימת החוזה נשוא השומה, הוסדר תשלום האגרות והוצא למרלז היתר הבניה. בשומה שהוציא המערער הוא קבע כי התשלום לצורך מימון האגרות, מהווה חלק מהתמורה עבור המגרש, לצורך חוק מיסוי מקרקעין. המשיבה עררה לוועדת הערר, וזו קיבלה את הערר. הערעור נתקבל.
ב. העיסקה שנקשרה בין המוכרות לבין המשיבה כללה, מבחינת תוכנה הכלכלי, לא רק את רכישת הזכויות הקנייניות במגרש אלא גם את הזכות הנלווית שעמדה למרלז לקבלת היתר בנייה מיידי, על פי הבקשה והתוכניות שהגישה. זכות זו נושאת ערך כלכלי ממשי ובמקרה הנדון שימשה זכות זו מנוף חיוני לקיומה של העיסקה כולה, על פי התנאים שהציבה חלמיש. היבט כלכלי נוסף שבגינו ערכו הצדדים את העיסקה במתכונת זו נוגע לפריסת תשלומי האגרות וההיטלים לשבעה תשלומים, שמרלז היתה זכאית לה בהיותה חברה בהתאחדות הקבלנים. פריסתו של סכום זה איננה עניין של מה בכך.
ג. המשיבה טענה כי יכלה להגיש בקשה על שמה לקבלת היתר בנייה במגרש, ברם, כלל ידוע ומקובל הוא בדיני המס כי יש לשום את העיסקה על פי האופן שבו נערכה בפועל ולא על פי אפשרות תיאורטית לעריכתה, ככל שהצדדים לא בחרו לממשה. אין מקום להבחנה שהבחינה ועדת הערר בין התחייבותו של קונה לממן את האגרות וההיטלים שעל המוכר לשלם לצורך הוצאת ההיתר על שמו (כפי שנעשה במקרה שלפנינו), ובין התחייבותו של קונה להחזיר למוכר בדיעבד את סכומי האגרות וההיטלים ששילם לצורך הוצאת היתר כאמור. בשני המקרים כאחד החייב בתשלום האגרות וההיטלים הוא המוכר כמי שהגיש את הבקשה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עו"ד בצלאל בן דוד למשיבה. 16.8.06).

בג"צ 5769/05 + 5770/05 - נגה ויזל נגד מפכ"ל המשטרה ואח'

פיטורי שוטרת מחמת אי התאמתה לשירות במשטרה. אי התערבות בשיקול דעת היועהמ"ש שלא לקיים חקירה בתלונה של שוטרת על אלימות פיזית ומילולית של מפקדה במשטרה(העתירה נדחתה).

א. העותרת, עורכת דין, שירתה במשטרה במשך 6 שנים, עד לפיטוריה ביום 18.5.05. במשך שנים אלה הועברה בין יחידות משטרה רבות לאחר שלא הצליחה להשתלב באף אחת מהן. ביום 7.6.04 הגישה העותרת תלונה למחלקה לחקירות שוטרים (להלן: "מח"ש") נגד מפקדה ביחידה הכלכלית, על אלימות פיזית ומילולית. התיק נסגר מחוסר עניין לציבור. ביום 9.6.04 הורה מפקד היחידה הכלכלית על הוצאתה של העותרת לחופשה בגין התנהגות שאינה הולמת. לאחר שימוע החליט המפכ"ל על פיטוריה. העותרת מבקשת להצהיר כי הפיטורין מבוטלים. עוד היא עותרת כי בג"צ יורה על פתיחת חקירה בעניין תלונתה נגד מפקד היחידה הכלכלית. העתירה נדחתה.
ב. ההחלטה על פיטורי העותרת נתקבלה משיקולים ענייניים, והיא נשענת על בסיס איתן שהתגבש לאורך כל שנות שירותיה. "זכות השמיעה" הוכרה זה מכבר כזכות אינהרנטית של כל מי שעלול להיפגע מהחלטה מינהלית, וגם במישור זה נשמרו זכויותיה של העותרת. אשר להחלטת מח"ש שלא לפתוח בחקירה בעניין תלונתה כנגד מפקד היחידה הכלכלית - לא נפל כל דופי בשיקול דעתו של מנהל המח"ש, שסבר כי אין בקיום החקירה עניין לציבור. הנושא נבחן גם על ידי נציגי היוהמ"ש לממשלה, והם הגיעו למסקנה דומה. על יסוד הגישה בדבר התערבות מצומצמת בשיקוליו של היוהמ"ש, לא הונחה תשתית אשר תצדיק התערבות בהחלטתו.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד דוד אופק לעותרת, עו"ד מיכל לייסר למשיבים. 23.8.06).

ע.א. 9248/05 - מתן י. מערכות תקשורת... בע"מ נגד מילטל... בע"מ ואח'

אין חובה על ביהמ"ש להתייחס בפסק דינו לכל טענה שהועלתה. היקף השינויים ומהותם בין מוצרים כדי שהמוצר השני לא יחשב כמפר יצירה מוגנת לפי חוק זכויות יוצרים(מחוזי ת"א - ה"פ 224/98 - הערעור נדחה).

א. בסוף שנת 1994 נוצר קשר בין המערערת לבין המשיבה, שמטרתו שידרוג מערכות מדי מים של המשיבה, לתקשורת אלחוטית שייצרה המערערת. קשר זה לא השתכלל כדי הסכם. במהלך התקופה הרלוונטית (בין השנים 96-1994) סיפקה המערערת למשיבה מערכות כאמור. בשנת 1998 הגישה המערערת תובענה נגד המשיבה לצו הצהרתי ולצו מניעה, בטענה כי המשיבה מייצרת ומשווקת מערכת מדידת מים אלחוטית (להלן: כרטיס מילטל) המהווה העתקה של כרטיס מתן. הכרטיס, כך על-פי הנטען, מוגן על-פי חוק זכות-יוצרים (להלן: החוק) ופקודת זכות-יוצרים (להלן: הפקודה), וכן על-פי טיוטות ההסכם שהועברו בין הצדדים. בתשובתה העלתה המשיבה שתי טענות מרכזיות: היא נטלה חלק פעיל בפיתוח כרטיס מתן; כרטיס מילטל הינו יצירה מקורית, ולא העתקה של כרטיס מתן. לאחר מכן הגישה המערערת תביעה אזרחית, על סכום של כ- 2,500,000 ש"ח. בפסק דינו קבע ביהמ"ש כי: כרטיס מתן מהווה יצירה מוגנת על-פי החוק, והיא שייכת למערערת; לא נחתם הסכם מחייב בין המערערת למשיבה וכיוון שכך, לא רכשה מילטל זכויות בכרטיס. מאידך קבע ביהמ"ש כי: "מתן לא השכילה להוכיח באמצעות המומחים בהם הסתייעה, כי מילטל העתיקה את [כרטיס מתן]". הערעור נדחה.
ב. השגותיה של המערערת עניינן הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו ע"י בימ"ש קמא, שבהם, ככלל, לא יתערב ביהמ"ש שלערעור. אין חובה כי ביהמ"ש ימנה בפסק דינו אחת לאחת כל טענה שהועלתה, יזכיר כל מסמך שהוגש ויתייחס לכל שורה בחוות הדעת המקצועיות, על מנת לצאת ידי חובת הנמקה. אי התייחסות אין פירושה כי ביהמ"ש שכח או התעלם מנושא, תת נושא, או סוגיה.
ג. לשיטתה של המערערת, היקף השינויים בין כרטיס מתן לכרטיס מילטל אינו עולה על %15, ובכך אין די, אלא צריך להיות שינוי של מעל %50 כדי שהכרטיס לא יחשב כהעתקה. בדיקה השוואתית של אחוזי השינוי מהבחינה הכמותית, יתכן שיש בה משום אינדיקציה מסויימת לגבי היקף השוני המהותי בין המוצרים, אולם בכך לא סגי. הבדיקה צריכה להיות מהותית, וזהו אף השוני הנדרש. כאשר נקודת הכובד והגרעין המרכזי שביצירה, הועתקו - אין משמעות לכך ש-%90 מחלקיה הנותרים הינם מקוריים, כך גם להיפך. בענייננו, די בהבדלים האיכותיים והמהותיים עליהם מצביע בימ"ש קמא, כדי לבסס את טענת מקוריות כרטיס מילטל.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד דן שפט למערערת, עו"ד ראובן בכר למשיבות. 22.8.06).

ע.א. 9491/04 - שמעון שטרית ואח' נגד אריסון השקעות בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לאישור הגשתה של תביעה נגזרת. *אימתי יש לאפשר למבקש להגיש תביעה נגזרת, עיון במסכים שבידי הנתבע אף קודם לאישור התביעה הנגזרת. *אי התערבות בהחלטה שלא לפסוק הוצאות משפט למרות הדחייה של בקשה להגיש תביעה נגזרת(מחוזי ת"א - ת.א. 1931/00 ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערערים הינם חברי ההסתדרות (המשיבה 4), שהינה בעלת השליטה במשיבה 5, קרן ההסתדרות. בשנת 1995, החליטה קרן ההסתדרות למכור את מניותיה בחברת שיכון ובינוי, שהיוו באותה עת %94 מהון המניות של החברה. לצורך המכירה הוזמנו שלוש חוות דעת. באחת מהן הועמד שווי החברה על סך של 271-314 מיליון ש"ח, בשניה על סך 701-814 מיליון ש"ח, ובשלישית על סך 550-602 מיליון ש"ח. בסופו של דבר נמכרה החברה לעובדיה תמורת 307 מיליון ש"ח, וכן ויתור מצד העובדים על זכויות סוציאליות, ששוויין הוערך בסך של 250 מיליון ש"ח. מימון הרכישה נעשה באמצעות הלוואות בנקאיות להן ערבה אריסון ובתמורה קיבלה אריסון %15 מהון המניות. המערערים הגישו בקשה לאישור תביעה נגזרת, בשם ההסתדרות ובשם קרן ההסתדרות, נגד המכירה. עיקר טענתם היתה כי המשיבים 2-3 פעלו תוך ניגוד עניינים, והציגו מצגים מטעים שהובילו למכירתה של שיכון ובינוי ב"נזיד עדשים". במסגרת ההליכים ביקשו לעיין, בין היתר, בשלוש חוות הדעת הנזכרות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם בקבעו כי בשלב בו טרם אושרה הגשת תביעה נגזרת, אין למערערים מעמד של תובעים. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את הבקשה לאישור התביעה הנגזרת, בקבעו כי המערערים לא הביאו בפניו ולו - בדל ראיה לביסוס טענתם לפיה שיכון ובינוי נמכרה בעבור "נזיד עדשים". על אף התוצאה אליה הגיע, החליט ביהמ"ש שלא לפסוק הוצאות לטובת המשיבים. ערעור המערערים מופנה נגד דחיית הבקשות לאישור הגשת תביעה נגזרת ולהתיר גילוי ועיון במסמכים. הערעור שכנגד מופנה נגד אי פסיקת הוצאות. הערעורים נדחו.
ב. המערערים סבורים כי אף אם כשלו בהוכחת טענותיהם, אין לזקוף זאת לחובתם, שכן החסר בראיות נבע מכך שלא התאפשר להם לעיין בשלוש חוות הדעת האמורות. אכן, צודקים המערערים כי היה על ביהמ"ש להורות על העברת חוות הדעת לעיונם, אך אין די בכך כדי להצדיק התערבות בהחלטה שלא לאשר הגשת תביעה נגזרת. יהיו מקרים לא מעטים בהם יהא מקום להליכי גילוי ועיון בהיקף מסויים כבר בשלב בו נדונה הבקשה להתיר הגשת תביעה נגזרת וספק אם יש לשלול לחלוטין את כוחו של ביהמ"ש ליתן צו שכזה. בנסיבות העניין, ובשל מרכזיותן של חוות הדעת בטענות בעלי הדין כולם, נראה כי היה מקום להורות על העברתן לעיון המערערים. מכל מקום, אין בחוות הדעת כדי לבסס די הצורך את טענות המערערים.
ג. אשר לערעור שכנגד על אי פסיקת ההוצאות - לא מתקיימות במקרה זה הנסיבות החריגות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי בדבר הוצאות משפט. לאור סירובם של המשיבים להעביר לידי המערערים את חוות הדעת, אין מקום לחייב את המערערים בהוצאות בערעור על אף דחייתו, ובנסיבות אין אף מקום לחיוב בהוצאות בעניין הערעור שכנגד.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, ברלינר. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד מ. קפלנסקי וג. קפלנסקי למערערים, עוה"ד פ. רובין, ר. כספי, ג. טיכו, ר. צמח, ע. מנור, נ. כנפי למשיבים. 23.8.06).

ע.א. 1002/05 - מזור מושב עובדים... בע"מ נגד מנהל מיסוי מקרקעין רחובות

*חיוב עיסקה במקרקעין של אגודה שיתופית במס שבח מקרקעין כאשר חברי וועד האגודה מכהנים גם כחברי הוועד המקומי של היישוב השיתופי(הערעור נדחה).

א. המערערת, אגודה שיתופית, המאגדת חלק מתושבי המושב השיתופי מזור, הינה בעלת זכויות במקרקעין הכלולים בתחומי המושב מכוח חוזה שכירות בינה ובין מינהל
מקרקעי ישראל (להלן: חוזה המשבצת). במהלך השנים 1998 - 2000 התקשרה המערערת בשבעה חוזים לפיהם מכרה בתי מגורים ומגרשים בשטח המושב לרוכשים שונים (להלן: עסקאות המכר). המערערת ביקשה פטור ממס שבח לפי סעיף 72 לחוק מיסוי מקרקעין, (להלן: החוק), בטענה כי מדובר במכירת זכות במקרקעין על ידי רשות מקומית. את טענתה זו ביססה המערערת, בין היתר, על הוראת סעיף 91(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), לפיה מכהנים חברי ועד ההנהלה של האגודה השיתופית גם כחברי הוועד המקומי של היישוב השיתופי (להלן: הוועד המקומי). עוד טענה המערערת כי תמורת המכירות שימשה לצורך השקעה בתשתיות ובפיתוח בתחומי המושב, לרווחת תושביו כולם. המשיב דחה את בקשת המערערת וזו הגישה עררים לוועדת הערר שאימצה את עמדת המשיב. הערעור נדחה.
ב. סעיף 90 לחוק, מגביל את זכות הערעור על החלטותיהן של ועדות הערר לשאלות משפטיות בלבד. סעיף 72 מעניק פטור ממס שבח במכירת זכויות במקרקעין על ידי גופים לאומיים ושלטוניים ובכללם רשויות מקומיות. מקום שבו בוצעה מכירה על ידי גוף אחר שאינו נמנה עם איזה מן הגופים הללו, לא מוענק הפטור. זאת אפילו הוכח כי כספי התמורה נועדו לשמש למטרות ציבוריות. במקרה שלפנינו קבעה ועדת הערר כממצא שבעובדה כי הזכויות נשוא עסקאות המכר שייכות היו לאגודה השיתופית, המערערת, וכי היא זו שהתקשרה בעסקאות. מסקנה זו אינה נתונה לערעור נוכח הכלל הקבוע בסעיף 90, הגודר את זכות הערעור לשאלות משפטיות בלבד.
ג. המערערת סבורה כי יש מקום לדון בערעור במצב הדברים המיוחד הנובע ממעמדו הכפול של ועד ההנהלה באגודה שיתופית גם כוועד מקומי המהווה רשות מוניציפאלית. אכו, כפל התפקידים של ועד ההנהלה באגודה שיתופית עשוי בהחלט לעורר קשיים בסימון הקו המפריד בין פעולותיו כוועד הנהלה של האגודה לפעולותיו כוועד מקומי מוניציפאלי. יחד עם זאת, יש להקפיד על הפרדה זו ולהישמר מעירוב תחומים בלתי ראוי בין פעולותיו של הוועד בכל אחת מן הפונקציות שאותן הוא ממלא. במקרה שלפנינו מצאה ועדת הערר אינדיקציות ברורות בחומר הראיות לכך שעיסקאות המכר בוצעו על ידי ועד ההנהלה של האגודה ולא על ידי הוועד המקומי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד דן אבישר ואלון צדיק למערערת, עו"ד יריב אבן חיים למשיב. 13.8.06).

ע.פ. 11733/05 + 11541/05 - אברהם ענקרי נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על הרשעה בעבירות של הטרדה וסחיטה באיומים וקבלת ערעור על זיכוי בחלק מהאישומים. *משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל ממשקלן של ראיות ישירות. *מידת העונש בעבירות הטרדה וסחיטה באיומים(מחוזי ת"א - ת.פ. 40079/05 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. רכב בו נהג בנו של המערער התנגש עם רכב בו נהגה המתלוננת. חברת הביטוח של המתלוננת דחתה את תביעתו של המערער לשלם פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכבו, ובעקבות כך שיגר בא-כוחו מכתב למתלוננת בו נדרשה לשלם לו כ-15,000 ש"ח. לאחר האירוע סבלו המתלוננת ובני ביתה מהטרדות טלפוניות חוזרות ונשנות, אשר לוו באיומים חמורים. במהלך תקופה זו, מכוניתה של המתלוננת נמשחה בצבע שחור, צמיגיה נוקבו מספר פעמים. נוכח החשד כי המערער קשור למעשים שתוארו, הוצא נגדו צו הרחקה מן המתלוננת ובמהלכה של תקופה זו פסקו ההטרדות והאיומים, והם התחדשו רק לאחר שנמסר למערער, כי תיק החקירה נגדו נסגר. בהמשך הוצת רכבה של המתלוננת ונעשה נסיון להצית את ביתה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של ניסיון להצתה, על יסודן של ראיות נסיבתיות, וזיכה אותו מן העבירות האחרות. דינו נגזר לחמש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים ומחצה מאסר בפועל. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה על הזיכוי החלקי ועל קולת העונש נתקבל.
ב. הרשעתו של המערער מושתתת, רובה ככולה, על ראיות נסיבתיות. משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות. נאם הנאשם מציע הסבר תמים, שאינו תיאורטי או מרוחק, המתיישב עם חפותו, לא יהיה די בראיות הנסיבתיות לשם הרשעתו. מידת הרתיעה של ערכאת הערעור מלהתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, קטנה יותר כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית מבוססת על הסקת מסקנות לוגיות מן הראיות אשר הוצגו בפניה.
ג. מן התשתית העובדתית שנפרשה בפני בימ"ש קמא, הוא הסיק כי מסכת האירועים אחת היא. כיוון שכך לא ניתן להפריד בין קיומו של אירוע אחד למשנהו, והראיות הנסיבתיות, אשר היוו תשתית איתנה להרשעתו של המערער בעבירה של ניסיון להצתה הבית, יפות אף לשם ביסוס הרשעתו ביתר העבירות מהן זוכה. תחילתה של הפרשיה העגומה בתאונת דרכים מינורית, בעקבותיה, החלה מסכת של איומים והטרדות חוזרות ונשנות, אשר פסקו לזמן מה עם מתן צו הרחקה כנגד המערער, והגיעו אל סיומן עם מעצרו והגשת כתב אישום נגדו. סמיכות זמנים זו אינה מקרית או מפתיעה, ויש בה כדי לקשור את המערער לביצועם של המעשים. אכן, מניע אינו מהווה יסוד מיסודותיה של העבירה הפלילית, אולם, העובדה כי למערער היה מניע לביצועם של מעשים אלו תומכת, ולו באופן המינורי ביותר, באחריותו למעשים הללו. בפני בימ"ש קמא הונחו גם ראיות חפציות, אשר יש בהן כדי לקשור את המערער לפרשה.
ד. בעקבות קבלת הערעור על הזיכוי החלקי, יש להחמיר בענשו של המערער. מסכת האיומים וההטרדות נמשכה חודשים רבים, במהלכם שיגרת חייהם של המתלוננים שונתה ללא היכר. מטבע הדברים, חוששים קורבנותיהם של מעשי סחיטה להתלונן. לפיכך, משנתגלו עבירות אלו, על רמת הענישה לכלול מסר שיהיה בו להרתיע הן את העבריין והן את הציבור בכללותו וכן לעודד קורבנות נוספים לדווח על אשר עוללו להם. אשר על כן, ובהתחשב בכך שאין בימ"ש של ערעור ממצה את הדין עם הנאשם, יועמד עונשו של המערער על 6 שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: בייניש, ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד יעקב לשצינסקי למערער, עו"ד דפנה ברלינר למשיבה. 21.8.06).

בש"פ 4586/06 - ניסים חלידו ואח' נגד מדינת ישראל

*דיון בהארכת תוקף ערובות ותנאי שחרור בערובה של נאשם שלא הוגש נגדו כתב אישום בתוך 180 יום מיום השחרור בערובה צריך להיערך בתוך תקופת 180 הימים ובפני הנאשם(הערר נתקבל).

א. נגד העוררים מתנהלת חקירה בחשד של ביצוע עבירות התחמקות מתשלום מס הכנסה תוך שימוש במרמה, ערמה ותחבולה. במהלך החקירה נעצרו העוררים ובהסכמת הצדדים, שוחררו בכפוף להפקדת ערובות כספיות ובתנאים מגבילים, ובכללם איסור יציאה מן הארץ. משלא הוגש כתב אישום נגד העוררים בתוך 180 ימים מיום שחרורם, הגישה המשיבה ביום 7.3.2006 בקשה לפי סעיף 58(א) לחסד"פ, (להלן: חוק המעצרים), להארכת תוקף הערובות ותנאי השחרור ב-180 ימים נוספים. בקשת ההארכה הוגשה כשבוע ימים לפני שחלפו 180 הימים. למחרת הגשתה, הורה בימ"ש השלום, בלא לקיים דיון במעמד הצדדים, על הארכת תוקף הערובות ותנאי השחרור עד למתן החלטה אחרת. כמו כן, נקבע דיון בבקשה, במעמד הצדדים, ליום 29.3.2006. העוררים הגישו ערר לביהמ"ש המחוזי בו טענו כי על פי הוראת סעיף 57 לחוק המעצרים לא היה ביהמ"ש מוסמך להאריך את תוקף הערובות והתנאים, בלא לקיים דיון במעמד הצדדים. בינתיים, ובטרם שניתנה החלטה בערר, התקיים דיון בבימ"ש השלום בו הוחלט על הארכת תוקף הערובות והתנאים ב-180 ימים. גם ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפי סעיף 58 לחסד"פ רשאי היה ביהמ"ש להאריך את תוקפם של הערובות והתנאים ב-180 ימים. הערר נתקבל.
ב. לפי סעיף 58 הנ"ל, תוקפם של ערובה ותנאי שחרור מתבטל בתום 180 ימים אם לא הוגש כתב אישום בתוך פרק זמן זה, אך ביהמ"ש מוסמך להאריך את התקופהר, "בתוך תקופת הערובה", כאמור בחוק, ב-180 ימים נוספים. לא הוארך המועד כאמור, מופטרים החשוד וערביו מן הערובה. סעיף 57 לחוק המעצרים מוסיף וקובע כי דיון בהארכת תוקפם של ערובה ותנאי שחרור יש לקיים במעמד הצדדים. במקרה שלפנינו, הדיון שהתקיים בתוך תקופת הערובה המקורית התקיים שלא בנוכחות העוררים ואילו הדיון שהתקיים במעמד הצדדים, התקיים בחלוף תקופת הערובה. המשיבה סבורה כי ביהמ"ש רשאי להורות על הארכת תקופת הערובה במעמד צד אחד לתקופת ביניים, מכוח סעיף 3 לחסד"פ וסעיף 17 לחוק הפרשנות, בדומה לסמכות הנתונה לו להורות על "מעצר ביניים" בבקשה למעצר עד תום ההליכים. ברם, לעניין סדר הדין בבקשה להארכת תקופת הערובה ותנאי השחרור קבע החוק הוראות מפורטות, ועל כן אין להידרש בהקשר זה להוראת סעיף 3.

(בפני: השופטת חיות. עוה"ד בועז פיינברג וקובי גולדמן לעוררים, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 22.8.06).

עע"ם 2955/05 - עיריית תל אביב נגד יצחק לוי ואח'

*כאשר במכרז זכו מספר מציעים לגבי חלקים שונים של העבודה, וזכייתו של אחד הזוכים מתבטלת, ניתן למסור את חלקו לזוכים האחרים ואין חובה לקבל במקומו את הבא אחריו בתור של הזוכים(מחוזי ת"א - עת"מ 2237/04 - הערעור נתקבל).
א. בחודש מאי 2003 פירסמה המערערת, (להלן: העירייה), מכרז לביצוע עבודות חשמל ברשת המאור העירונית. ועדת המכרזים המליצה להכריז על המתמודדות שדורגו במקומות הראשון עד הרביעי כזוכות במכרז. הזוכה הרביעי לא חתם על החוזה במועד שנקבע לכך, וזכייתו בוטלה. המשיב, שהצעתו דורגה במקום החמישי, פנה אל ועדת המכרזים, וטען שלאחר שבוטלה הצעתו של הזוכה הרביעי, יש להכריז עליו כעל זוכה נוסף. ועדת המכרזים דחתה את טענתו, והוא עתר לביהמ"ש המחוזי. בפסק דינו קבע ביהמ"ש שיש לצרף את המשיב כזוכה נוסף במכרז. ביהמ"ש המחוזי סמך פסיקתו על ההלכה שנפסקה בבג"ץ 2709/91 פ"ד מה(4) 428 (להלן - פרשת חפציבה), שלפיה, עם ביטול זכייתו של מתמודד במכרז, ובהיעדר מניעה מלפנות לבעל ההצעה הבאה בתור יש להעניק לו את הזכייה. הערעור נתקבל.
ב. הרשות רשאית להחליט, על-פי שיקול דעתה, אם להקצות את חלקו בעבודות של הזוכה שזכייתו בוטלה בין הזוכים הנותרים, או אם לפנות אל בעל ההצעה הבאה בתור ולצרפו כזוכה נוסף במכרז. בפרשת חפציבה התמודדו שני מציעים בלבד, והשאלה שנשאלה במסגרתה היתה האם כאשר מתבטלת זכייתו של הזוכה הראשון, יש לערוך מכרז חדש, או על ועדת המכרזים לשקול התקשרות עם המציע השני. בענייננו, כלל לא התעורר הצורך בעריכת מכרז חדש, וממילא השיקולים עליהם נסמך ביהמ"ש בפרשת חפציבה אינם רלוונטיים לענייננו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, רובינשטיין, חיות. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד רתם עוזר - בהרב למערערת, עוה"ד רומינה מאיר רפה ויורם בונן למשיב, עוה"ד אריה לין ואבנר הקר למשיבים האחרים. 14.8.06).

בג"צ 1759/06 - מפלגת העבודה ואח' נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית ואח'

*התנאים הנדרשים מחברי כנסת הפורשים מסיעתם, כדי שיוכלו להיות מועמדים בכנסת הבאה ברשימה שהיתה מיוצגת גם בכנסת הנוכחית(העתירה נדחתה).

א. המשיבים 4-2 (שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון) כיהנו בכנסת השש-עשרה כחברים מטעמה של מפלגת העבודה. בשלהי חודש נובמבר 2005 הודיעו על פרישתם
ממפלגת העבודה ועל הצטרפותם לתנועת קדימה. הודעת הפרישה לא לוותה בהליך בפני ועדת הכנסת כנדרש בסעיף 61 לחוק הכנסת. באמצע חודש ינואר 2006 הודיעו המשיבים 4-2 על התפטרותם מהכנסת ועל כוונתם להתמודד בבחירות לכנסת השבע-עשרה ברשימת מפלגת קדימה. העותרים פנו אל יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בבקשה לפסול את מועמדותם של המשיבים, משום שהם פרשו מסיעתם ולא התפטרו מכהונתם בסמוך לפרישתם. לטענתם חל כאן סעיף 6א(א) לחוק יסוד: הכנסת, לפיו: "חבר הכנסת שפרש מסיעתו ולא התפטר מכהונתו סמוך לפרישתו, לא ייכלל, בבחירות לכנסת שלאחריה... ". בקשת העותרים נדחתה. המשיבה קבעה כי פרישה של חבר כנסת מסיעתו יכולה להיעשות רק על-פי ההליך הקבוע בסעיף 61 לחוק הכנסת, המחייב קביעה של ועדת הכנסת בדבר הפרישה. טענת העותרים היא כי פרישה מסיעה צורות רבות לה, ואין לומר שהחלטתה של ועדת הכנסת לפי סעיף 61 לחוק הכנסת היא קונסטיטוטיבית לעניין זה. העתירה נדחתה.
ב. אף אם ההליך לפי סעיף 61 לחוק הכנסת איננו קונסטיטוטיבי לעניין הפרישה לפי סעיף 6א לחוק יסוד: הכנסת, ואף אם ניתן לראות במשיבים 4-2 כמי שפרשו מסיעתם לצורך סעיף זה, לא מתקיים בהם הסייג הקבוע בסעיף, שכן יש לראות אותם כמי שהתפטרו מכהונתם "בסמוך" לפרישתם. אכן, התפטרות 45 יום לאחר הפרישה אינה מהווה תקופה קצרה. אולם, בהתחשב בכך שמדובר היה בתקופת בחירות, וכי במהלך 45 ימים אלה לא התקיימו דיונים או הצבעות בעלות חשיבות רבה, ולא נטען כי המשיבים הצביעו בכנסת בניגוד לעמדת הסיעה ממנה פרשו, יש לראות במשיבים 4-2 כמי שהתפטרו מכהונתם "בסמוך" לאחר פרישתם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיא ברק. 14.8.06).

בג"צ 2593/06 - פלונים נגד ביה"ד הרבני האזורי פתח תקוה ואח'

*אי התערבות בג"צ בפסיקת מזונות ע"י בי"ד רבני(העתירה נדחתה ברוב דעות).

א. הצדדים הם בני זוג לשעבר אשר התגרשו ביולי 02. במסגרת הסכם הגירושין, התחייב האב לשלם לשני ילדיו מזונות בסכום כולל של 1500 ש"ח לחודש. בסוף שנת 2003, הגישה האשה לביה"ד תביעה להגדלת מזונות. בדיון הודיע האב כי בעוד שבעת הגירושין היה מובטל, הרי עכשיו מצא עבודה, ולכן הוא מסכים לשלם סכום כולל של 3,000 ש"ח לחודש וכך נפסק. ביום 17.4.05 הגיש האב תביעה להקטנת המזונות וביה"ד העמיד את סכום המזונות על 2,000 ש"ח לחודש. ביה"ד לקח בחשבון את גובה משכורתו של האב העומדת על 6,000 ש"ח, את חובו לביטוח הלאומי שהצטבר לסכום גדול עקב פיגורים בתשלומי המזונות, וחובות שהצטברו לחובת בני הזוג בזמן נישואיהם וטרם נפרעו. העותרת טוענת כי הפחתת המזונות בידי בית הדין נעשתה שלא כדין. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטות פרוקצ'יה וחיות נגד דעתו החולקת של השופט לוי.
ב. השופטת פרוקצ'יה: תחום הערכת המזונות ושיעורם, על בסיס נתונים משתנים בחיי הגורמים הנוגעים בדבר, מצוי בידי ביה"ד הרבני מקום שהענין נתון בסמכותו. אין בג"צ אמור להתערב בשיקוליו של ביה"ד, בהפעילו את סמכותו השיפוטית במסגרת הדין. גם אילו דילגנו מעבר לטעמי הסף של אי התערבות, לא היה מקום להתערב בשיקול דעת ערכאת השיפוט הרבנית, וזאת גם אם עשוי להיות שאילו בג"צ דן בענין, היה משקלל אחרת את הנתונים הרלבנטיים, ומעריך בצורה שונה את צרכי הילדים מול יכולותיו של האב, ומגיע לתוצאה המגדילה את סכום המזונות החודשי הראוי.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): הקטנה או הגדלה של שיעור המזונות מותנית בשינוי נסיבות מהותי עד כדי כך שהוא יורד לשורשו של פסק-הדין הקודם. לא הוכח אותו
"שינוי נסיבות" המצדיק את החלטתו של ביה"ד להפחית משיעור המזונות. בתחום הכנסת האב ויכולתו הכלכלית לא חלה הרעה מוכחת כלשהי, למעט אותו חוב שצבר בגין אי-תשלום המזונות לילדיו. בנוסף, ההליכים שהתקיימו בפני ביה"ד לוקים בפגמים דיוניים ומהותיים,המהווים פגיעה בעקרונות יסוד של שפיטה, וממילא גם בצדק הטבעי. לפיכך, יש להורות על דיון מחודש, ראוי ומעמיק, בשאלת מזונותיהם של העותרים.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, חיות. עו"ד דוריס גולשה-נצר לעותרים, עו"ד שמעון יעקבי לביה"ד, האב לעצמו. 16.8.06).

רע"א 3189/06 - אפרים וולפינגר נגד בן ציון ורחל ראובני

אי מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. "החלשת" הגישה שלפיה ביהמ"ש שלערעור אינו מתערב בנושא סמכותו של בימ"ש קמא, שלא הועלתה בערכאה הראשונה(מחוזי נצרת - ע.א. 1228/05 - הבקשה נדחתה).

א. ביום 29.11.00 חתמו הצדדים, שכנים, על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו יוטלו מגבלות מסויימות על בניה שביקש המבקש לבצע בשכנות למשיבים, ונקבעו פיצויים מוסכמים, בגובה 200,000 ש"ח בגין הפרת ההסכם. עם התקדמות העבודות הגישו המשיבים שתי תביעות בעילה של הפרת ההסכם: בראשונה התבקשו צווים למניעת המשך הפרות והריסת עבודות שבוצעו, ובשניה נתבע תשלום הפיצויים המוסכמים (200,000 ש"ח - 3 הפרות). בימ"ש השלום קבע כי המבקש הפר את ההסכם, אך חייב אותו בפיצוי רק בעבור אחת מההפרות. טענות אחרות של המשיבים נדחו. על פסק דין זה ערערו שני הצדדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש וקיבל באופן חלקי את ערעור המשיבים. בבקשה דנא נטען - בין השאר - כי כיוון שהסעד העיקרי שהתבקש בתביעת המשיבים היה צווי הריסה, לא היתה לבימ"ש השלום סמכות לדון בתביעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית כללית. הבקשה שלפנינו אינה מעוררת במהותה שאלה מסוג זה, אלא בסוגיית הסמכות. נושא זה לא הועלה בערכאות הקודמות. אכן, נקבע בעבר כי "ביהמ"ש ייזקק לטענת חוסר סמכות גם כאשר זו הועלתה לראשונה בפני ערכאת הערעור". ואולם, תפיסה זו, נחלשה במידת מה, וכיום, פסק דין קודם יבוטל רק בנסיבות שבהן חוסר הסמכות מובהק. בענייננו, "ההלכה היא, כי תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכות ביהמ"ש המחוזי", אך בימ"ש השלום איחד את הדיון בשתי התביעות שהגישו המשיבים: תביעת הפיצויים והתביעה לצוי מניעה וצוי הריסה. גם לטוען כי ראוי היה להפריד את התביעות, היה צורך להעלות נושא זה בערכאות הקודמות, ואין מקום להידרש לעת הזאת לסוגייה זו, משלא לובנה בעיתה ובזמנה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד תמיר סבאן למבקש. 20.8.06).

בר"ם 5449/06 - עצר מכשירים בע"מ נגד התעשיה האוירית... בע"מ ואח'

*דחיית בקשה למתן צו ביניים נגד התקשרות עם הזוכים במכרז(הערעור נדחה).

א. ביום 1.1.2005 פרסמה המשיבה מכרז סגור לאספקת כלים פניאומטיים וציוד עזר למבנאים (להלן: המכרז). למכרז ניגשו שמונה חברות וביניהן המבקשת, אשר סיפקה בשלושים השנים האחרונות כלים ושירות למשיבה, וכן חברת יעיל נוע סוכנויות (להלן: המשיבה 2), אשר סיפקה למשיבה ציוד קשיחים (מסמרות וברגים) בשנים האחרונות, וחברת ג'ין מהנדסים (להלן: המשיבה 3). ביום 2.10.2005 הודיע סמנכ"ל הרכש של המשיבה, למבקשת, כי לאחר שנבדקו תלונות בדבר ליקויים ותקלות בשירותים שנתנה למשיבה בעבר, הוחלט כי המשיבה לא תתקשר עוד עם המבקשת בהזמנות חדשות.
ועדת המכרזים החליטה להסיר את הצעתה של המבקשת מהמכרז. כעבור כארבעה חודשים, הודע למבקשת כי הצעתה "לא נבחרה כזוכה במכרז", וזו הגישה עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים, נגד החלטת ועדת המכרזים. עם העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים. ביהמ"ש דחה את הבקשה למתן צו ביניים מטעמים של מאזן נוחות ושיהוי. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי ציין כי טיבו של המכרז בענייננו הוא כזה שיאפשר, אם תתקבל העתירה, "להפקיע" את זכותן של הזוכות במכרז ולפצות את המבקשת. טעמו זה של ביהמ"ש המחוזי הוא טעם כבד משקל. טעם זה מתחזק נוכח המצב הקיים כיום "בשטח". בפועל, מבוצעים החוזים עם הזוכים במכרז והצדדים פועלים על פיהם, לרבות בהיבטים של העסקת עובדים, הצטיידות ומלאים, הכנות טכניות ולוגיסטיות ומימון. מתן צו הביניים יביא לשינוי המצב הקיים.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד אילן וינדר למבקשת. 31.8.06).

בג"צ 1766/05 - עמאד סאלח נגד מינהל מקרקעי ישראל

*החלת תנאים חדשים בנוהל הקצאת קרקע לנכים להקמת תחנות דלק, על מי שהוכר כזכאי להקצאה לפני קביעת ההסדר החדש ולא מימש את זכותו (העתירה נדחתה).

העותר, נכה צה"ל, הוכר בשנת 1986 כמועמד לשיקום באמצעות הקצאת קרקע להקמת תחנת דלק, בהתאם לנוהל הקצאת קרקע לנכי צה"ל שנהוג היה אצל המינהל. בין הצדדים התנהל ויכוח על מיקום תחנת הדלק. בשנת 1998, בטרם הספיק העותר לממש את זכאותו, התגבש הסדר חדש באגף השיקום להקצאת קרקע כאמור. לגבי נכי צה"ל שהומלצו על-ידי אגף השיקום עובר לשינוי ההסדר, התקבלה החלטה ליישומה של הוראת מעבר. ביום 14.3.1999, החליט העותר לקבל הצעה בנוגע למיקום הקמתה של תחנת דלק, ודרש כי יוחלו על העיסקה תנאי ההסדר שנהגו עד לשנת 1998. המינהל דחה את בקשתו, ולטענת העותר, מניעת אפשרותו להשתקם בהתאם לנוהל הישן מהווה פגיעה בהסתמכותו, אשר נבנתה כבר החל בשנת 1986. העתירה נדחתה.
במהלך השנים הוצעו לעותר כחמישה איתורי קרקע ונדחו על-ידו. בינתיים הוחלו תנאי ההסדר החדש. בנסיבות אלו, אין לקבל את טענותיו של העותר בכל הנוגע להסתמכות והציפייה שנוצרו אצלו, ואשר לא ניתן לפגוע בהן בדרך של שינוי נוהל הקצאת הקרקעות. אין לאדם זכות קנוייה שמדיניות כלכלית כלשהי שננקטה על-ידי הרשות, עליה התבסס בחישוביו, תמשיך לחול בעניינו. העותר לא הביא ראיות שיהיה בהן כדי להראות באיזה אופן שינה את מצבו לרעה, בהתבסס על הנוהל הקודם.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד מאיר פורגס לעותר, עו"ד ערן אטינגר למשיבים. 20.8.06).

בש"פ 5825/06 - חנן גולדבלט נגד מדינת ישראל

*הקלה בתנאי שחרור בערובה בעבירות מין (הערר נתקבל בחלקו).

העורר הואשם בשישה אישומים של עבירות מין, שביצע בחמש קטינות וצעירה בת 20, אותן לימד משחק. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בתנאי מעצר בית מוחלט בבית אחותו בכפר הס. בהמשך, הקל ביהמ"ש המחוזי את תנאי מעצר הבית, והתיר לעורר לצאת לעבודה בירושלים. ערר שהגישה המדינה נתקבל חלקית, והשופט ג'ובראן ביטל את ההיתר לצאת לעבודה בירושלים. כחודשיים לאחר מכן, הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר. עיקר טענת העורר היתה כי בחלוף הזמן נתקהתה מסוכנותו, שלא היתה גבוהה מלכתחילה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר נתקבל בחלקו.
בקשתו האחרונה של העורר לעיון חוזר, הוגשה כחודשיים בלבד לאחר החלטתו של השופט ג'ובראן בבקשותיו הקודמות לעיון חוזר. על כן, ביום הגשתה, דינה היה להידחות על הסף. ברם, מאז החלטה זו ועד היום חלפו כ-7 חודשים. אכן, חלוף הזמן אינו מפחית מהפגיעה ברגשות המתלוננות, שעמדה ביסוד החלטתו של השופט ג'ובראן. אך חלוף הזמן מביא להפחתה יחסית במשקלה של מסוכנות זו, אל מול הפגיעה הכלכלית הנמשכת בעורר.על כן יש לאפשר לעורר לצאת לעבודה בתנאי פיקוח.

בפני: השופט חשין. עוה"ד ר. תורן וסולטו לעורר, עו"ד רקפת מוהר (סגל) למשיבה. 29.8.06).

ע.פ. 1286/04 + 1241/04 - כמאל וסמי תורק נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות חבלה וסיוע לרצח (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם).

שני המערערים הואשמו בסידרה של עבירות חמורות. סמי הואשם בעבירות חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לפשע והחזקת נשק. כמאל הואשם בעבירות של קשירת קשר לרצח, סיוע לרצח ועבירות נלוות. השניים הודו במסגרת הסדר טיעון וביהמ"ש השית על סמי עונש מאסר של שמונה שנים וחצי, מתוכן שבע שנים לריצוי בפועל, ועל כמאל גזר מאסר של 28 שנים, מתוכן 26 שנים לריצוי בפועל. כמו כן, הפעיל נגדו ביהמ"ש מאסר מותנה בן שמונה עשר חודשים במצטבר. הערעורים על חומרת העונש נדחו בעיקרם.
במעשיו סייע כמאל סיוע של ממש לאחרים בביצוע מעשי רצח ובגרימת פגיעות גוף חמורות. לחובתו של כמאל נרשמו מאז שנת 1982 כ-25 הרשעות. מן הצד השני, במשך שנים רבות כמאל שיתף פעולה עם המשטרה ועם רשויות הביטחון ללא כל תמורה חומרית, וסיפק פרטי מידע רבים אשר הצילו חיי אזרחים. בשיתוף פעולה זה היה מעורב לעיתים סיכון ממשי לחייו של כמאל. בהתחשב בכל הנסיבות של שני המערערים הוחלט כי מניין תקופת המאסר שהושתה על סמי יחל מיום מעצרו ולא מיום הגשת כתב האישום. באשר לכמאל - הוא ירצה את המאסר המותנה שהופעל בחופף לעונש שהוטל עליו.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, ברלינר. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד א. פלדמן, מ. חורי ול. בן אדווה למערערים, עו"ד א. סגל למשיבה. 16.8.06).

בג"צ 1345/04 - התנועה להגינות בשלטון ואח' נגד ראש ממשלת ישראל ואח'

*דחיית עתירה לבג"צ כאשר המצב החוקי בגדרו הוגשה העתירה שונה בינתיים (העתירה נדחתה).

בשנת 1997 חוקקה הכנסת את חוק המאבק הלאומי בתאונות הדרכים,במטרה "להגביר את הבטיחות בדרכים, לצמצם את התאונות בדרכים ולהפחית את חומרתן". נגד אי יישומו של החוק הוגשה העתירה דנא. העתירה נדחתה.
בטרם ניתן פסה"ד בעתירה חוקקה הכנסת את חוק הרשות הלאומית, אשר ביטל את חוק המאבק הלאומי, וקבע דרכי פעולה והוראות חדשות בכל הקשור לטיפול בתאונות הדרכים. בין היתר, עוסקות הוראות החוק החדש גם בנושאים שבבסיס עתירה זו, ומשנות מהוראות חוק המאבק הלאומי באותם עניינים עצמם. במצב דברים זה, נוכח שינוי המצב המשפטי, התייתר עיקרה של העתירה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, ריבלין. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד מרדכי איזנברג, נחמה ציבין ועינת זליכוב לעותרים, עו"ד מיכל צוק למשיבים. 15.8.06).

בג"צ 6027/04 - ראש מועצת הכפר אלזאוויה ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*דחיית עתירות נגדיות בנושא תוואי גדר ההפרדה שהוגשו הן ע"י תושבי כפרים ערביים באיזור והן, מנגד, ע"י ישובים יהודיים (העתירה נדחתה).

לצורך הקמת גדר ביטחון מזרחית לראש העין ולאורך כביש חוצה
שומרון הוציא אלוף פיקוד המרכז צו תפיסת מקרקעין. על פי הצו נבנית הגדר על אדמות הכפר אלזאוויה, השוכן מדרום לאלקנה ולכביש חוצה שומרון. מעבר לטענות הכלליות כי הקמת הגדר מהווה הפרה של הדין הבינלאומי, נטען כי קיימת פגיעה בזכויות הקניין של התושבים וכן שיקולים זרים בבחירת התוואי. העתירה נדחתה.
על פי דיני התפיסה הלוחמתית, מוסמך המפקד הצבאי להורות על הקמת גדר ביטחון באזור, ולתפוס לשם כך חזקה במקרקעין השייכים לתושבים פלסטינים. בבואו לשקול את תוואי הגדר, על המפקד הצבאי לשקול ולאזן בין מספר שיקולים: השיקול הביטחוני-צבאי; טובתם של בני האוכלוסיה הערבית המקומית שהנם "תושבים מוגנים"; הגנה על זכויות ישראלים הגרים בישובים ישראליים באזור. שיקולים אלה מתנגשים זה בזה ועל המפקד הצבאי לאזן ביניהם. אמת מידה מרכזית באיזון זה היא ה"מידתיות", על שלושת מבחני המשנה שלה. בענייננו, ביסוד התוואי שנקבע מונחים שיקולים ביטחוניים. אין לקבל את טענת העותרים כי הקמת הגדר אינה חוקית, משום שהיא נועדה לשם הגנה על התנחלויות ועל תושביהן. שאלת חוקיות ישיבתם של התושבים הישראלים באיזור אינה עומדת כיום להכרעה. שאלה זו אינה משליכה על חובתו של המפקד הצבאי, להגן על חייהם, ביטחונם וכבודם של כל אחד מן המתיישבים הישראלים. האם התוואי המתוכנן הוא מידתי? התשובה היא חיובית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, ריבלין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד סלימאן שאהין לעותרים, עוה"ד יובל רויטמן וגלעד רוגל למשיבים. 17.8.06).

ע.פ. 6720/06 - ישראל דהרי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע הריסה של מבנים בלתי חוקיים (הערעור נדחה).

המערערים -1 3 הם מנהליו של גן אירועים הפועל בסמוך למושב אלישיב בעמק חפר החל בשנת 1997. בגן מצויים מספר מבנים, שנבנו בהיתר לצורך גידול צמחי נוי. ביום 8.4.97 הגישו המערערים בקשה לשימוש חורג במבנים, על מנת להסב אותם לשימוש לצורך גן האירועים. בקשה זו נדחתה. בשנת 1998 הגישו המערערים תכנית נקודתית לשינוי בתכנית מתאר מקומית, וזו טרם אושרה. ואולם, בינתיים נעשתה ללא היתר בניה רבתי בשטח. המערערים הורשעו בעבירות בניה ובימ"ש השלום בנתניה, הוציא צו הריסה למבנים שבנו ללא היתר, וכן ניתן צו איסור שימוש חורג לגבי הבניה. ביצועם של צווים אלה נדחה למשך שנים עשר חודשים. על פסק דינו של בימ"ש השלום הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. ערעור זה קבוע לנובמבר 2006. ביום 26.3.06, יום לפני תום תריסר החודשים שקצב ביהמ"ש להריסת המבנים, עתרו המערערים לבימ"ש השלום להארכת תקופת עיכוב הביצוע והבקשה נדחתה. גם ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
הערעור הוגש בשיהוי, ובראש וראשונה באורח שאינו מעיד על תום לב. המערערים טוענים כי ביצוע הצו יפגע בזוגות שהזמינו את האולם לאירועים. השאלה היא מדוע לא עשו המערערים את הדבר שנתבקש, קרי, להודיע בזמן לכל המזמינים של האולם על הצורך למצוא תחליף. אין מקום כי חוטא רב שנים יצא נשכר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד יהודה רסלר ושי צוקרמן למערערים, עו"ד בת אור כהנוביץ למשיבים. 22.8.06).

בג"צ 1132/06 + 910/06 + 900/06 - אל על... בע"מ ואח' נגד שר התיירות ואח'

*פרשנות החלטת ממשלה בנושא הענקת מעמד של "מוביל נקוב" בזכויות תעופה בקו תל אביב ניו-יורק (העתירות נדחו).

קיומן של הטיסות הבינלאומיות הסדירות מישראל ואליה מוסדר במערך של הסכמי תעופה דו צדדיים שחתמה ישראל עם רבות ממדינות העולם. בהתאם
להסכמים אלה, קיימת לכל מדינה שהיא צד להסכם הזכות למנות מוביל (להלן: "המוביל הנקוב") שיממש את זכויות התעופה הסדירה המוקנות בהסכם. סמכות המינוי של המוביל מוענקת לשר התיירות. עד שנות התשעים מונתה חברת "אל-על" כמוביל נקוב בכל קווי התעופה הסדירים מישראל ואליה. מאמצע שנות התשעים מונו גם חברת ישראייר וחברת ארקיע כ"מוביל נקוב" במספר קווים. ביום 8.7.2002 הוחלט להפריט את כל אחזקות המדינה באל-על, והממשלה קבעה כי: "חברת אל-על תמשיך לשמש... כמוביל נקוב... מדיניות התעופה, על פיה ישקול שר התחבורה אם להעניק זכויות למוביל נקוב נוסף בקווי תעופה סדירים היא...". בשנת 2003 נמכרו ניירות הערך של אל-על. ביום 22.9.2004 פנתה חברת ישראייר אל הרשויות בבקשה למנותה כ"מוביל נקוב" נוסף בקו תל-אביב-ניו-יורק ובקשתה נתקבלה. לטענת העותרים, החלטת הממשלה קובעת תנאים ממצים למינוי "מוביל נקוב" נוסף. משלא התמלאו תנאי ההחלטה, כך אליבא דעותרים, אין השר רשאי למנות "מוביל נקוב" נוסף. העתירות נדחו.
פרשנות העותרים להחלטת הממשלה היא פרשנות השוללת את שיקול הדעת המוקנה לשר על פי החוק למנות "מוביל נקוב". פרשנות זו עומדת בסתירה מובהקת לעיקרון היסוד במשפט המינהלי כנגד כבילת שיקול הדעת המינהלי. חזקה היא כי החלטת הממשלה הנדונה לא ביקשה לשלול את שיקול דעתו של השר. חזקה פרשנית זו לא נסתרה. משהפעיל השר את שיקול דעתו הוא לא סטה מהחלטת הממשלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - הנשיא ברק. 22.8.06).

ע.פ. 3069/05 - מדינת ישראל נגד אורן אבוטבול ואח'

*החמרה בעונש בעבירת שוד, ע"י ביטול החלטת בימ"ש קמא שלא להרשיע את הנאשמים ולהסתפק בעבודות שירות ללא הרשעה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המשיבים - על-פי הודאתם - בעבירה של שוד מזויין בחבורה. המשיבים 1 ו- 2 הורשעו, בנוסף, בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, והמשיב 1 הורשע, בנוסף, בעבירה של שינוי זהות רכב. לאחר ההרשעה, קיבל ביהמ"ש המחוזי את המלצת שירות המבחן והחליט לבטל את ההרשעה ולגזור על שניים מהמשיבים שירות לתועלת הציבור. כן נקבע כי כל אחד מהמשיבים יפצה את המתלונן בסך 1,500 ש"ח, בחמישה תשלומים שווים ורצופים. ביהמ"ש המחוזי ציין, כי שוכנע, כי נסיבותיהם האישיות, החרטה העמוקה שהביעו, כמו גם השבת השלל, מעידים על צעירים שהפנימו את חומרת מעשיהם, ויש לאפשר להם להמשיך בשיקום ובבניית חייהם, מבלי לחבל בדרכם. הערעור על קולת העונש נתקבל.
עבירות שוד ואלימות, ובמיוחד כאלה המבוצעות בצוותא לאחר תכנון מראש, מצריכות תגובה עונשית חמורה ואפקטיבית. אי הרשעתם של המשיבים בדין יש בה כדי להעביר מסר סלחני ומקל לא רק עם המשיבים עצמם, אלא למעגל החברתי הסובב אותם. שיקולי האינטרס הציבורי מטים את הכף להרשעת המשיבים. אשר על-כן, יש לקבל את ערעורה של המדינה ולהרשיע את המשיבים בעבירות אותן ביצעו, ויחד עם זאת ישאר על כנו העונש שנגזר על המשיבים על-ידי ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד יעל שרף למערערת, עוה"ד רענן בן טובים, אפרת פינק ושאול צור למשיבים. 2.8.06).

ע.א. 6540/05 ואח' - סולל בונה בע"מ ואח' נגד אברמוביץ אבנר ואח'

הוראה על הוצאת מסמכים מתיק מוצגים שהוגש בערעור. הימנעות מפירוט שמותיהם המלאים של כל הצדדים בהודעת הערעור אינה פוסלת את הודעת הערעור (הבקשות נתקבלו בחלקן).

בערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, מבקשות הוצאת מוצגים של המשיבים מתיק המוצגים שבערעור וכן מחיקת טענות המתייחסות אליהן בסיכומיהם. לאחר הגשת הבקשה דנן, הגישו המשיבים בקשה לסילוק הערעורים
של המערערות על הסף, בשל אי צירוף של כל הצדדים הראויים להליכים הדיוניים. בקשת המערערות נתקבלה בחלקה ובקשת המשיבים נדחתה.
יש לקבל בחלקה את בקשת המבקשות להוצאת מסמכים מתיק המוצגים שהגישו המשיבים. אשר לבקשת המשיבים למחיקת ערעורי המבקשות - טעם הבקשה, שהמבקשות לא פרטו בהודעות הערעור את שמותיהם המלאים של כל הצדדים שלקחו חלק בהליך שהתנהל בביהמ"ש קמא. בנסיבות המקרה לא ניתן לראות באופן רישום שמות המשיבים - התובעים בהליך קמא - משום פגם בגינו יימחקו הערעורים, ובייחוד לאור איחוד ערעורי המבקשות עם ערעור המשיבים, אשר לא הותיר מקום לספק ביחס לזהות בעלי הדין כולם, כמו-גם נוכח השיהוי שבבקשה זו.

(בפני: הרשם מרזל. 6.8.06).

עמ"ם 6183/06 - אריאל גרונר נגד שר הבטחון

*דחיית ערעור על אישור מעצר מינהלי של תושב גבעה ליד יצהר שבשומרון (הערעור נדחה).

המערער, המתגורר בגבעה ליד יצהר שבשומרון, נעצר ביום 11.7.06 על פי צו מעצר מינהלי. למחרת היום, נחקר במשטרה על החשדות הגלויים נגדו, אותם ציין החוקר בפניו. חקירה זו נערכה בהתאם לפסיקתו של ביהמ"ש העליון, לפיה יש לערוך חקירה פלילית לעציר המינהלי סמוך לאחר מעצרו, על בסיס החומר הגלוי. בחקירתו אמר המערער כי לא ביצע כל עבירה. ביום 12.7.06 קיים בימ"ש קמא דיון בבקשת המדינה לאשר את הצו. במהלך דיון זה נמסרו למערער הנימוקים הגלויים למעצרו. נאמר בהם, בין היתר, כי הוא "חבר בהתאגדות אסורה ששמה למטרה לשבש מהלכים... שעניינם פינוי התיישבות יהודית בשטחי איו"ש". בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי מתקיימת ודאות קרובה למעורבות המערער "בהתארגנות מתוכננת לפעילות אלימה, שיכולה להביא לפגיעה בבני אדם בכלל ובכוחות הבטחון בפרט". הערעור נדחה.
מתוך המידע שהוגש עולה כי אין מדובר במעצר מינהלי שמניעיו פסולים. מתקיימת במערער מסוכנות אובייקטיבית, ברמה של "ודאות קרובה" לפגיעה בבטחון המדינה או בבטחון הציבור. לא ניתן במקרה זה להשיג את מטרת המעצר באמצעים חלופיים, שפגיעתם בחירותו של המערער תהא פחותה.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד נ. ורצברגר וע. קידר למערער, עו"ד ה. רייכמן למשיב. 4.8.06).

בר"ם 6335/06 - אורי לוזון ואח' נגד משטרת ישראל ואח'

*החלטת המשטרה לאסור על חברת שמירה לאבטח אישום באבטחה חמושה וניידת (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המשיבים אסרו על חברת השמירה "בסט מאבטחים בע"מ" (להלן: החברה) לאבטח את המבקשים באבטחה אישית חמושה וניידת (להלן: אבטחה ניידת). המבקשים הגישו עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים, נגד האיסור ועמה בקשה לצו ביניים. לטענת המבקשים, הם נתונים תקופה ארוכה לאיומים על חייהם. משך שנים הם היו מאובטחים על ידי מאבטחי החברה שהיו מלווים אותם באבטחה ניידת. המשיבים טוענים כי המבקשים הינם "בכירים בארגון פשע מסוכן..." והם, כמו גם המאבטחים שלהם, היו מעורבים בשני אירועים אלימים שהתרחשו במלון "דניאל" ובמסעדת מפגש הסטייק. ביהמ"ש לעניינים מינהליים דחה את הבקשה למתן צו ביניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטעמים עליהם הצביעו המשיבים הם, הרצון להפחית באופן כללי את מספר כלי הנשק המצויים ברחובות ישראל, וההערכה כי תופעת האבטחה הניידת של גורמים עבריינים, אשר התעצמה בשנים האחרונות, מסכנת את שלום הציבור. לכאורה יש בסיס לטענתם זו של המשיבים. זאת ועוד: מתגובת המשיבים עולה כי קיים מידע לפיו כלי הנשק
החוקיים שבידי המאבטחים, נוצלו לצורך פעילות עבריינית. בשלב זה יש ליתן משקל מכריע לחובתם של המשיבים להבטיח את שלום הציבור, תוך זיהוי הסכנה הממשית הכרוכה בפגיעה באזרחים תמימים העלולים להיקלע לזירת עימות בין עבריינים.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד יהודה רסלר וירום הלוי למבקשים. 6.8.06).

ע.פ. 4444/06 + 4220/06 - אדוארד קונין נגד מדינת ישראל

*היתר יציאה לחו"ל לקבלת טיפול רפואי של מי שהורשע בעבירה של סחר בבני אדם, נדון למאסר ומשוחרר עד לבירור ערעורו (הבקשה נתקבלה).

המבקש הורשע ביחד עם אחר בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. ונדון ל-15 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס. המבקש הגיש ערעור ובהסכמת המדינה עוכב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. למבקש שתי הרשעות קודמות, אחת מהן בעבירות סחר בבני אדם למטרות זנות. המבקש עתר לקבל היתר לצאת לחוץ לארץ לצורך טיפולים במחלת ניוון שרירים בדרגה מתקדמת ממנה הוא סובל. ב"כ המבקש ציין כי במהלך המשפט נסע מרשו מספר פעמים לטיפולים בצ'כיה ולא התעוררו בהקשר לכך כל תקלות או שיבושים בניהול המשפט. מחוות דעת רפואית שהוגשה, עולה, מצד אחד, כי הטיפולים אינם בבחינת צורך רפואי קריטי, שמצב בריאותו של המבקש וחייו תלויים בהם. ומאידך, יש, ככל הנראה, ערך שולי חיובי למסגרת הטיפולית האינטנסיבית הניתנת במכון בצ'כיה. עוד עולה מחוות הדעת כי אין, ככל הנראה, בישראל מסגרת רפואית דומה. הבקשה נתקבלה.
עזיבת הארץ, לאחר פסק דין מרשיע וגזירת עונש מאסר, צופנת בתוכה סיכונים מובנים של הימלטות. מנגד, מדובר באדם חולה מאד, במחלה חשוכת מרפא. יש לייחס חשיבות לטיפולים האמורים, גם אם אין הם קריטיים לבריאותו ולחייו של החולה. יש להתחשב גם בעובדה שהמבקש יצא במהלך המשפט מספר פעמים לצ'כיה לאותה מטרה, וחזר לדיונים ללא שיבוש. בנתונים אלה, ראוי להיענות לבקשתו של המבקש.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ישראל קליין למבקש, עו"ד שאול כהן למשיבה. 10.8.06).

בש"פ 5101/06 - אלי לוי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים של נאשם בעבירות סחיטה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות של סחיטה באיומים, קשירת קשר לפשע, וחבלה בכוונה מחמירה. בתקופה הרלבנטית התגורר העורר באוסטרליה והקים שם מסעדה בשותפות עם המתלונן. הוא נאלץ בשלב מסויים לחזור לישראל, והתגלעה מחלוקת בין השניים, שבמסגרתה טען העורר כי המתלונן חייב לו סכום של 60,000 דולר. החל בנובמבר 2005 ועד סמוך לחודש אפריל 2006, התקשר העורר מספר רב של פעמים למתלונן ודרש ממנו את הכסף. המתלונן הכחיש את קיום החוב, ואז העורר איים עליו שהוא יודע היכן מתגוררים הוריו בישראל ושיזהר. ביהמ"ש קבע כי יש ראיות לכאורה נגד העורר וכי נוכח מסוכנותו אין לסמוך על שחרורו בכל חלופה, ולפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
מקרה זה הוא מקרה גבולי. מדובר, מצד אחד, בעבירות חמורות של סחיטה באיומים, וקשירת קשר לביצוע פשע. מנגד, מדובר בעורר שאין לו עבר פלילי קודם. על רקע זה, אין להוציא מכלל אפשרות כי מדובר מבחינת העורר בארוע חריג שאינו מאפיין את התנהגותו ודרכו דרך כלל. על כן ניתן לשחרר את העורר בחלופה, בכפוף לכך שבנוסף לתנאי הערבות יחוייב העורר בהרכבת אזיקים אלקטרוניים.