תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 5

רע"א 9178/05 + 8259/05 - ל.ה.ט.מ. לקידום... בע"מ נגד סגולה בר כוכבא

*טענה נגד סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון באישור פסק בורר בנושא יחסי עובד מעביד, ניתן להעלות בהתנגדות לאישור פסק הבורר. *כאשר פסק בורר דן בנושא יחסי עובד מעביד וגם בנושאים אחרים יש סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון באישורו או ביטולו של פסק(הבקשה נדחתה).
א. בבית דין לדיני ממונות בירושלים, ניתן פסק בוררות שתכליתו ליישב סכסוך בבית ספר תיכון "אוהל ברכה", בין המבקשת, שהפעילה את בית הספר, לבין מורות המלמדות בו, ביניהן המשיבה. פסק הבוררות קבע סדרי תשלומי שכר ותגמולי פנסיה למורות, לצד חיוב המבקשת במימון ציוד לבית הספר. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בקשה לאישור פסק הבוררות. בתגובה, הגישה המבקשת מסמך המוכתר "התנגדות לאישור פסק בוררות ולתיקון פסק בוררות", בו חלקה על סמכות ביהמ"ש המחוזי, בהסתמך על סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, הקובע כי הסמכות הייחודית בבוררות שעניינה יחסי עובד ומעביד נתונה לביה"ד האיזורי לעבודה. ביהמ"ש דחה את התנגדות המבקשת, בקבעו כי הדרך להתנגד לבקשה לאישור פסק בורר הינה על ידי הגשת המרצת פתיחה לביטול הפסק, ותשלום אגרה מתאימה, ונתן למבקשת זמן נוסף להגיש בקשה לביטול הפסק (להלן - "החלטת הביניים"). משלא הוגשה בקשה כזו אישר ביהמ"ש את פסק הבורר. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
ב. את טענת חוסר הסמכות היתה המבקשת רשאית להעלות לאו דווקא במסגרת בקשה לביטול הפסק, אלא כטענת סף נפרדת, שהרי עניינה מתמקד לא בפסק הבוררות גופו, אלא בטענה חיצונית הנוגעת לסמכות ערכאת השיפוט האמורה לפקח על הבוררות. עם זאת, לטענה זו אין מקום לגופה. סעיף 28 הנ"ל מתייחס למקרה שבו הבוררות כולה עוסקת בנושא הנתון לסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה. לא כך הוא, במקום שנושא הבוררות מורכב מעניינים הקשורים ביחסי עובד ומעביד, ועניינים אחרים גם יחד, שאז הסמכות שמורה לביהמ"ש המחוזי. במקרה שלפנינו, המחלוקת בין הצדדים עסקה גם בדרכי הפעלתו של בית הספר בידי המבקשת. לצד קביעות שונות במישור היחסים שבין עובד-מעביד, פסקו הבוררים אף בשאלות שחרגו מכך. לפיכך, ביהמ"ש המוסמך לפקח על הבוררות במקרה זה הוא ביהמ"ש המחוזי.
ג. מושכלות ראשונים הם כי בית המשפט יאשר פסק בוררות ולא יזקק להתנגדות לאישור פסק הבוררות אלא בדרך בקשה לביטולו. משלא היתה בפני בית המשפט המחוזי בקשה תקינה לביטול הפסק, דין בקשתה של המשיבה לאישור הפסק היה להתקבל, וכך נהג בית המשפט המחוזי, וכדין נהג כך.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דן לפידור למבקשת, עו"ד משה שור למשיבה. 17.8.06).

רע"א 10353/05 - צרפתי צבי בע"מ ואח' נגד עיריית מודיעין

מעשה בי"ד והשתק פלוגתא. הסגת הכלל של מעשה בי"ד מפני שיקולים שבטובת הציבור לעניין גביית ארנונה(הבקשה נדחתה).

א. המבקשות ביצעו פרוייקט בנייה בעיר מודיעין. לדרישת המשיבה הן שילמו אגרות והיטלים שכללו "אגרת חיבור מים" בהתאם לסעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים). מאחר שהמשיבה לא ביצעה חיבור למים בפועל טענו המבקשות כי האגרה נגבתה שלא כדין וביקשו להשיבה. המבקשות סמכו תביעתן על ע"א 3888/99 פ"ד נו(1) 835, (להלן: פס"ד מודיעין) בו נקבע כי אגרות חיבור המים נגבו ע"י העיריה שלא כדין מאחר שלא בוצע חיבור מים בפועל. המשיבה טענה כי גבתה את האגרה כדין מחוץ לסמכותה לפי סעיף 20 הנ"ל. המבקשות ביקשו למחוק מכתב ההגנה את הסעיפים בהם נטען כי הגבייה מעוגנת בהוראות החוק, וזאת מחמת מעשה בי"ד (בפס"ד מודיעין). בימ"ש השלום דחה את הבקשה בקשת המבקשות, וקבע כי היקף השתרעותם של פסה"ד הקודמים מוגבל לסוגיה הנוגעת לסעיף 20 לפקודה ואינו חל על סעיפי ההסמכה האחרים
להם טוענת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת רשות ערעור של המבקשות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מדובר בהחלטת ביניים של בימ"ש השלום שאושרה בביהמ"ש המחוזי. בכגון דא, אף אם מדובר בנושא אשר כשלעצמו אינו מבוטל מבחינה משפטית, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי צריך להיעשות במשורה. לעיצומו של עניין, בפסק דין מודיעין המשיבה טענה לגבי סמכותה לגבות את האגרה לפי סעיף 20 לפקודה בלבד. לפיכך, בדין נקבע כי קיים מעשה בית דין בהליך נשוא דיוננו, בנוגע לסעיף 20 לפקודה בלבד. אכן, כלל ההשתק בדבר מעשה בית דין הוחל בפסיקה באופן רחב, על כל טענה שבעל דין יכול היה להעלותה במסגרת ההתדיינות הראשונה בין הצדדים, ולכאורה היה על המשיבה להעלות את הטענות בדבר מקורות אחרים לסמכותה לגבות את האגרה כבר במסגרת ההליכים הקודמים. ואולם, בסופו של יום, תנאי ראשון לקיומו של מעשה בית-דין מכוח הכלל של השתק פלוגתא, הוא שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות אחת היא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
ג. המקרה שלפנינו הוא גבולי בגדרים אלה. המשיבה מבקשת להתגונן מפני תביעת המבקשות בטענה כי יש לה סמכות לגבות את האגרה לפי הוראות חוק שאותן נקבה בכתב הגנתה ושלא העלתה בעבר. לפיכך, מדובר - במובן המשפטי - בפלוגתא שניתן לראותה, לא בקלות אמנם, כשונה משפטית מזו שנדונה בפסק דין מודיעין. יתר על כן, העובדה שמדובר בתביעת השבה, שיש לה מטבעה השלכות ציבוריות, היוותה נימוק נוסף לדחיית בקשת המבקשות, בשל שיקולים שבתקנת הציבור. ואכן, הכלל בדבר מעשה בית דין עשוי - שוב בדוחק - להיסוג מפני שיקולים שבכגון דא, הנוגעים במקרה זה לשירותי אספקת מים לכלל ציבור התושבים ולתפקודה התקין של המשיבה.

(בפני: השופט רובינשטיין. 17.8.06).

ע.א. 10977/03 - דור אנרגיה (1988) בע"מ נגד עיריית בני ברק ואח'

*שינוי הגדרת "תחנת דלק" לצורך תשלום ארנונה. *סמכויות מנהל הארנונה ברשות המקומית לדון בהשגות של חיובי ארנונה. *כאשר תכליתו של דבר חקיקה בנושא מסים אינה ברורה יש לפרשו באורח דייקני לטובת הנישום(מחוזי ת"א - ת.א. 1937/00 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בשנת הכספים 1987/1988 הגדירה המועצה "תחנות דלק" בצו הארנונה בשנת הכספים 1988/1989 נוספו להגדרת המלים "לרבות קרקע תפוסה". במהלך השנים הבאות שונתה ההגדרה לתחנות דלק בצווי הארנונה של המועצה מספר פעמים. הסעד שביקשה המערערת בביהמ"ש הוא הצהרה, כי התעריפים החוקיים לשנות הכספים 1990/1 - 2000 תואמים את התעריף הנמוך, כפי שנקבע בכל אחת משנות הכספים הרלבנטיות, ולא "התעריף הגבוה", שבהם חוייבה המערערת בפועל. ביהמ"ש קמא דחה את תביעתה של המערערת. באשר לשנות המס 1990/91 - 1993 - בשל התיישנות, ולגופה של התביעה, קרי, באשר לשינויים בצווי הארנונה שלגביהם נתגלע עיקר המחלוקת, נקבע כי בדין חייבה העירייה את המערערת בתעריף הגבוה. המשיבות טענו מספר טענות סף, והן: התיישנות, שיהוי והיעדר סמכות עניינית. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לנושא הסמכות - סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), קובע את סמכותו של מנהל הארנונה לדון בהשגת החייבים בארנונה על חיובם. יש לפרש בהרחבה את סמכות מנהל הארנונה לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות. אך אין בכך כדי לנעול את הדלת בפני הליך שיפוטי, משמוצו ההליכים במערכת המינהל, או כשהנושאים מלכתחילה הם בעלי אופי משפטי או עקרוני מובהק, או בעלי חשיבות ציבורית. בענייננו, טענות המערערת הן עקרוניות, ומופנות כנגד עצם חוקיותם של צווי הארנונה. על כן אין מקום לדחות את הערעור בנימוק של היותו נתון לסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר.
ג. בסוגיית ההתיישנות מקובלת קביעתו של ביהמ"ש קמא כי התיישנה תביעת המערערת ביחס לשנות הכספים 1990/91 - 1993. אין לקבל את טענת המערערת כי מאחר שתביעתה אינה תביעת השבה, אלא עוסקת "בסוגיית חוקיותם של תעריפי הארנונה", לא ניתן לטעון בעניינה להתיישנות.
ד. אשר לשאלה הפרשנית של צו הארנונה לעניין "תחנות דלק" בשנת הכספים 1987/88 (להלן - "ההגדרה") - אף אם נאמר כי כפות המאזניים מעויינות בפרשנות ההגדרה, עדיין תיטה הכף לפרשנות המערערת. בדיני המיסים, כאשר תכליתו של דבר החקיקה אינה ברורה, יש לפרשה באופן דווקני, המקל עם הנישום. פרשנות ההגדרה אם כן, אינה מטילה על הקרקע הפנויה בשנות הכספים 1988/89 - 1987/88 את התעריף הגבוה. ואולם בשנת 1996 קיבלה העיריה את אישור השרים, כפי שנקבע בחוק להעלאת תעריף הארנונה. ומשכך, תעריף אשר הוטל על הקרקע המשמשת תחנות דלק משנת 1996 ואילך, הוטל כדין, ואילו לשנים הקודמות 1995, 1994, יש לקבל את הערעור.
ה. את טענת השיהוי שהעלתה העיריה גם לגבי שנתיים אלו, אין לקבל. אמנם, פנייתה הראשונה של המערערת אל העירייה נעשתה באמצע שנת 1998, זמן רב לאחר השנים הרלוונטיות, 1994-1995, אולם, גביית תשלומי הארנונה משנת 1986 עד לשנת 1995 נעשתה בניגוד לחוק ובחריגה מסמכותה של העירייה, ומהווה פגיעה בשלטון החוק. אמנם, אין בכל פגם במעשי הרשות כדי לפסול טענה בדבר שיהוי. אך בענייננו, מחזקות נסיבות חריגתה של העיריה מסמכותה את המסקנה לדחיית טענת השיהוי.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד הנריק רוסטוביץ למערערת, עו"ד אילנה בראף שניר למשיבות. 30.8.06).

ע.א. 3725/04 - מערוף דיבה נגד יוסף עדווין ואח'

*דחיית בקשות לדחיית משפט כאשר המבקש משך את המשפט ע"י אי התייצבות לדיונים ואי ציות לצווי גילוי מסמכים וכד'(מחוזי י-ם - ת.א. 1291/99 - הערעור נדחה).

א. האחים יוסף וחליל עדווין, המשיבים 1-2, שותפים בעסק של שיווק משקאות במזרח ירושלים (להלן: "העסק"). תייסיר עדווין, הוא אחיהם. במועד הרלוונטי עבד תייסיר בבית העסק כשומר לילה. במהלך השנים 1996-1997 התגלה חוסר במלאי של העסק. הושם מארב והמערער ותייסיר נתפסו בעת גניבת בקבוקי שתייה. המשיבים הגישו תביעה נגד תייסיר ונגד המערער בגין החסר במלאי. המערער לא התייצב לישיבת קדם-משפט, לא הגיש תצהירים ולא ציית לצו לגילוי מסמכים. אעפ"כ קבע ביהמ"ש ישיבת הוכחות, אך גם אז לא התייצב המערער. בנסיבות אלה, נמחק כתב-הגנתו של המערער וניתן נגדו פס"ד. לבקשתו, בוטל פסה"ד וישיבת הוכחות נקבעה ליום 16.11.2003. שלושה ימים קודם למועד ההוכחות, הגיש ב"כ המערער בקשה דחופה לדחיית מועד הדיון וביהמ"ש דחה את הבקשה. בפתח ישיבת ההוכחות ביקש ב"כ המערער להשתחרר מן הייצוג וביהמ"ש דחה בקשתו. ביהמ"ש ציין כי הטענה שלא עלה בידי ב"כ המערער לקבל את התיק מעורך-הדין הקודם, אינה מצדיקה את דחיית הישיבה. הישיבה נקבעה מספר חודשים מראש ולא היתה מניעה לצלם את התיק ובו תצהירי התובעים במזכירות ביהמ"ש, או אצל באי-כוחם של הצדדים האחרים בתיק. לגוף העניין קיבל ביהמ"ש המחוזי את התביעה. הערעור נדחה.

ב. בפני ביהמ"ש עמד פסיפס של ראיות, מהן יכול היה להסיק כי המערער ותייסיר גנבו במשך תקופה ארוכה סחורה מן המשיבים. השאלה היא, אם חייב היה ביהמ"ש להיעתר לבקשות הדחייה או לבקשה לשמיעה חוזרת של חלק מעדי-התביעה. התשובה היא שלילית. ברקע הדברים יש לזכור כי לבקשת המערער בוטל פסק-דין שניתן נגדו עקב אי-התייצבות. אכן, סדרי הדין אינם מיטת סדום, אך אין הם הפקר. את כל

החומר הנדרש ניתן היה להשיג לאו דווקא מידי באי-כוחו הקודמים של המערער, ולא ניתן היה להשאיר את ההכנה לתיק והשגת החומר לדקה התשעים.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד גדי ירום ויהושע קרמר למערער, עוה"ד עמאד עווידה, ראובן יהושע וג'רג' שוכרי למשיבים. 31.8.06).

בג"צ 1063/06 + 303/06 + 153/06 + 8179/05 - טקסי "המרכז" בע"מ ואח' נגד כנסת ישראל ואח'

*חוקיות חלק מחוק לתיקון פקודת התעבורה והתקנות שלפיו, בנושא הסדר ענף מוניות השירות, ודחיית טענה כי הוראות אלה פוגעות, שלא כדין, בחופש העיסוק(העתירות נדחו).

א. העתירות מכוונות כנגד חוקתיות חלק מהוראותיו של החוק לתיקון פקודת התעבורה (להלן החוק) וכנגד חוקיות חלק מהוראותיהן של התקנות שהותקנו מכוחו. עניינם של החוק והתקנות ברפורמה בענף מוניות השירות, אשר נועדה להסדיר את הפעילות בענף ואת הרישוי בו. בשנת 1994 נערך ניסיון ראשון לרגולציה של שירות מוניות, שנועד להסדיר פעילות קיימת של קוי שירות בלתי חוקיים, ולקבוע אמות מידה להענקה של רישיונות חדשים. עם השנים הוברר כי לא פחתה התופעה של הפעלת קווים באופן בלתי חוקי, בעיקר בשל קשיי האכיפה. בתום עבודת מטה גובשה מדיניות חדשה. הוכנה הצעת חוק ממשלתית וזו נתקבלה בכנסת. לעותרים טענות שונות נגד החוק ותנאיו. העתירות נדחו.
ב. החוק התקבל, בחודש מרץ 2005 והעתירות הוגשו זמן ניכר לאחר מכן. האם יש בכך שיהוי המצדיק דחיית העתירה מטעם זה בלבד- שיהוי הוא אחד השיקולים המובאים בגדריו של שיקול הדעת השיפוטי. במרבית העתירות הנדונות, נטען שהתקנות פורסמו אך בחודש דצמבר 2005. יתירה מכך, דומה כי הסוגיות שמעלות העתירות בתחום חופש העיסוק ראויות להיבחן לגופן, אף אם המסקנה היא לבסוף כי אין מקום להיעתר להן. על כן אין מקום לדחיית העתירות מחמת שיהוי ומטעם זה בלבד.
ג. העותרים טענו כנגד חלק מן הסעיפים בציינם כי יש בהם כדי לפגוע בחופש העיסוק ובחופש התחרות. סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק ("פסקת ההגבלה"), אוסר לפגוע בחופש העיסוק, אלא בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: הפגיעה נעשית בחוק או מכוח הסמכה מפורשת בחוק, היא הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, היא נועדה לתכלית ראויה ואין היא במידה העולה על הנדרש. הפגיעה שלפנינו היא בחוק ובתקנות מכוחו; היא הולמת את ערכיה של מדינת ישראל. האם נעשתה לתכלית ראויה- המשיבים מתארים את תכלית הרגולציה בתחום התחבורה הציבורית בניסיון "להבטיח קיומם של שירותים אמינים, זמינים ונגישים בעלי עלות סבירה וברמה נאותה". אין סיבה לפקפק בתכלית זו שהיא ראויה ובמידה אשר אינה עולה על הנדרש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, בייניש, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. 28.8.06).

בג"צ 3713/06 - טל השקעות ובנין בע"מ ואח' נגד מפקד פיקוד מרכז ואח'

*התערבות המשטרה לטובת בעלי מקרקעין במקרה של "פלישה טריה" למקרקעין(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה פינוי פלישה טריה אל נכס בחברון. בג"צ נתבקש להורות למשיבים להימנע מפינויים של העותרים מבניין בן 3 קומות בחברון ולהורות על ביטול הודעת פינוי מהנכס שהוציא מפקד מרחב חברון במשטרת ישראל. בעתירה נטען כי העותרת, שכרה כדין את הנכס מפלסטיני בשם האני אל באטש לפי הסכם שכירות מיום 8.2.2005. החזקה נמסרה לעותרת כבר בפברואר 2005 וזו החלה לאחסן בנכס מיטלטלין ואף החליפה את מנעולי הנכס והיתה היחידה שהיתה לה גישה לנכס. ביום
6.4.2006 נכנסו העותרים 2 ו-3 לנכס כבני רשות של העותרת. העותרים ביקשו גם צו ביניים למניעת פינויים. המשיבים הגישו תגובה מקדמית במסגרתה טענו כי מסמכים שונים שהציגו העותרים בעניין בעלותו הנטענת של אל-בטאש בקרקע, מסמכים מזוייפים הם, וכי העותרים פלשו לנכס שלא כדין, כי הפלישה טריה היא וכי עליהם לסייע לבעלים המחזיקים בסילוק הפלישה. העתירה נדחתה.
ב. חובתה של המשטרה היא לסייע למחזיק בנכס, שמידו הוצאה החזקה, כאשר נעשית פלישה והיא עדיין "טריה" ולמשטרה נתגלה בצורה ברורה כי מעשה הפלישה אינו מוטל בספק. בענייננו הוכיחו המתלוננים את התנאים המחייבים את המשטרה לסייע להם בהפעלת זכות העזרה העצמית ובדין נחלצו המשיבים להגנת חזקתם.
ג. כדי לשמור על השלום ולהבטיח, ככל הניתן, פינוי שקט, איפשר ביהמ"ש ביום 4.5.06 פסק זמן עד למחרת בשעה 00:11 בבוקר, הוא יום ו' בשבוע, לביצוע הפינוי. לאחר מתן ההחלטה, הגישו המשיבים 3-1 בקשה דחופה להבהרת פסק הדין. הם ציינו כי לאור החלטתו של ביהמ"ש המאפשרת לבצע פינוי בכוח, אם יהיה בכך צורך, ביום ו' החל מהשעה 00:11, עלול להיגרם חילול שבת. "מרוץ" 30 הימים לפינוי פלישה טריה יחלוף ביום ו', ויש חשש שאם ידרש פינוי בכוח לא ניתן יהיה להשלימו עד כניסת השבת. על כן, התבקש ביהמ"ש להבהיר כי הגשת העתירה עצרה את מרוץ 30 הימים. הבקשה נענתה בחיוב.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד מ. קורינאלדי לעותרים, עוה"ד ג. שירמן וס. שחאדי למשיבים. 30.8.06).

בג"צ 1260/06 - הקואליציה למען שימור הרי ירושלים נגד המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח'

*כאשר מתמנה חוקר לבדיקת התנגדויות לתכנית מיתאר מחוזית, אין חובה על המועצה הארצית לשמוע את המתנגדים לאחר שהחוקר שמע אותם והגיש את הדו"ח שלו (העתירה נדחתה).

המועצה הארצית לתכנון ולבניה החליטה בשנת 2004 להפקיד תוכנית מיתאר מחוזית, שמטרתה להרחיב את השטח הבנוי של ירושלים לכיוון מערב. בעקבות ההפקדה הוגשו כ-16,000 התנגדויות. העותרת היתה בין המתנגדים, והתנגדותה נתמכה על ידי למעלה מ-11,000 איש. המועצה הארצית החליטה למנות חוקר. הלה קיים שבע ישיבות ושמיעת התנגדותה של העותרת ארכה כיומיים. החוקר הגיש דו"ח של למעלה מ-200 עמודים, בו פירט את תמציתן של ההתנגדויות וכן את המלצותיו. העותרת פנתה למועצה הארצית לאחר הגשת הדו"ח, לאפשר לה לטעון בפני המועצה הארצית, ובקשתה נדחתה. העתירה נדחתה.
חוק התכנון והבניה אינו מזכיר כלל את האפשרות שבצד שמיעה של מתנגדים בפני חוקר תהא בידם אפשרות להשמיע טענותיהם בפני מוסד התכנון. אכן, מוסד התכנון רשאי להזמין את המתנגדים לדיון, אף שהם נשמעו בפני החוקר. השאלה היא האם נפל פגם בהחלטתה של המועצה הארצית שלא ליתן זכות טיעון נוספת לעותרת. התשובה היא שלילית. החשש הוא שמתן זכות טיעון נוספת בפני מוסד התכנון יביא לכך ש"מטרת מינויו של החוקר תימצא מסוכלת".

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ב. היימן לעותרת, עוה"ד ד. חורין וא. ימין למשיבים. 10.8.06).

רע"פ 3641/06 - ד"ר מנחם צ'צ'קס נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לערעור נוסף על חומרת העונש בעבירות מס (הבקשה נדחתה).

המבקש, שהינו רופא ומוהל הואשם בשורה של עבירות מס בין השנים 1997-2001. במהלך תקופה זו, המבקש לא הנפיק חשבוניות מס לפחות לשלושים
וחמישה מתוך שלוש מאות לקוחותיו; לא ניהל פנקסי חשבונות כנדרש בהוראות; וכן הכין וקיים פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים בכך שלא רשם בהם תקבולים מעסקו בסכום של לפחות 248,290 -, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס בסכום של 36,076 ש"ח. בית-משפט השלום בפתח-תקווה הרשיע את המבקש - על-פי הודאתו וגזר עליו שנה מאסר בפועל, שנה על תנאי וקנס בסך 70,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על חומרת העונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הרשות לערעור שני, מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי". כמו-כן, טענות בנוגע לחומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. אך דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. העבירות אותן ביצע המבקש הינן עבירות כלכליות חמורות, אשר בוצעו לאורך שנים, בשיטתיות ומתוך תאוות בצע. מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות כלכליות מסוג זה, הינה מדיניות ענישה מרתיעה במיוחד. טענתו של המבקש בדבר שמו הטוב שנפגע בשל העמדתו לדין, טוב היה לולא נטענה, היות ועל פגיעה זו היה עליו לתת את הדעת לפני ביצוע העבירות.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גל פרידמן למבקש, עו"ד קמיל עטילה למשיבה. 28.8.06).

בג"צ 4068/06 - שמואל לם נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*דחיית בקשה להכיר בעותר כ"עותר ציבורי" נגד פס"ד של ביה"ד לעבודה במחלוקת בין קרן פנסיה לבין "נפגע פרטי" ע"י הקרן (העתירה נדחתה).

העותר מבקש כי יבוטל פסק הדין של בית-הדין הארצי לעבודה, שניתן במחלוקת שבין קרן מקפת מרכז לפנסיה ולתגמולים (המשיבה 2 להלן: המשיבה) ובין מלכה ניצן, בטענה, כי פסק-הדין נגוע בטעויות משפטיות מהותיות, המחייבות את התערבותו של בג"צ. כנגד פסק-הדין, כאמור, קובל העותר, הטוען לזכות עמידה כעותר ציבורי. ימים מספר לאחר הגשת העתירה, הגישה ניצן גם היא עתירה לבג"צ בה היא מעלה טענות דומות לאלו של העותר. העתירה נדחתה.
הזכות לעתור לבג"צ כעותר ציבורי הוכרה ואף הורחבה במשפט הישראלי, בייחוד בנושאים בעלי ערך ציבורי חשוב ומשמעותי, אשר יש להם השלכה לתקינות המינהל הציבורי ולשלטון החוק. בד בבד, קבע בג"צ סייגים לזכות העמידה כעותר ציבורי. בין סייגים אלו נכללה האפשרות לעתור בנעליו של נפגע פרטי, הבוחר שלא לעתור בעצמו. על כן ספק אם היה מקום לקבל את עתירתו של העותר כעותר ציבורי, בעוד ניצן, הנפגעת הישירה בפרשה זו, בחרה שלא לעתור נגד פסק-הדין. לאחר שניצן בעצמה עתרה לבג"צ בוודאי שיש מקום להידרש לעתירתה האישית ולא לעותר הציבורי.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. העותר לעצמו, עוה"ד אלישע שור ונטע ברומברג למשיבים. 27.8.06).

רע"א 4340/06 - עו"ד יוסף לילוף נגד בנק איגוד לישראל בע"מ

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד בתביעת בנק, כאשר החיוב מסתכם בלמעלה מ-13 מליון - ויש סיכוי לערעור (הבקשה נתקבלה).

המבקש ניהל חשבון אצל המשיב, (להלן - הבנק), שבאמצעותו השקיע וסחר באופציות בשוק המעו"ף בראשית שנת 2000. בשלב מסויים, טען הבנק כי החשבון יצא מכלל איזון ובעקבות זאת הגיעו הצדדים למספר הסכמות. לאחר מכן טען הבנק כי המבקש הפר את ההסכמות ועל כן מימש את תיק ההשקעות בחשבונו. בעקבות המימוש נוצרה יתרת חובה בחשבון, בגינה הגיש הבנק נגד המבקש תביעה על סך של 4,660 מליון ש"ח. בפסק-דינו דחה בית-המשפט המחוזי (השופט קלינג) את תביעת הבנק. בית-המשפט קבע כי על הבנק (כתובע) רובץ הנטל להוכיח כיצד נוצר החוב
וניסיון כזה לא נעשה על-ידי הבנק. הבנק הגיש ערעור על פסק-הדין, והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון ויכריע בשאלה אם הפר הבנק את ההסכמים שבינו לבין המבקש. לאחר דיון נתן ביהמ"ש המחוזי, הפעם מפי השופטת רונן, פס"ד בו קבע כי על המבקש הנטל להוכיח את טענת ההגנה שלו והמבקש לא עמד בנטל זה. לאור זאת, קיבל בית-המשפט את תביעת הבנק. המבקש הגיש ערעור על פסק-הדין, והוא מבקש עיכוב ביצוע פסק-הדין. הבקשה נתקבלה.
על פני הדברים לא ניתן לומר כי הערעור חסר סיכוי. מונחים שני פסקי-דין שונים, שניתנו על-ידי שני שופטים שונים, ובשני פסקי-הדין נקבעו תוצאות הפוכות. כך, בין היתר, קבע השופט קלינג כי נטל הוכחת החוב ואופן היווצרותו מוטל על הבנק, ואילו השופטת רונן קבעה כי הנטל מוטל על המבקש דווקא להוכיח כי הבנק ביצע פעולות שלא היה רשאי לבצע. ועוד זאת, טענת המבקש כי בית-משפט קמא חרג מן המסגרת הדיונית שנקבעה על-ידי ביהמ"ש העליון בערעור על פסק-דינו של השופט קלינג, טעונה בירור אף היא. אשר למאזן הנוחות - המבקש חוייב בסכום נכבד (העומד כיום לטענתו על למעלה מ- 13 מליון ש"ח) וביצוע פסק-הדין יגרום לו, כטענתו, להתמוטטות כלכלית. על כן יעוכב פסה"ד עד למתן פסק-הדין בערעור.

(בפני: השופט חשין. המבקש לעצמו, עוה"ד ניר מילשטיין וליטל דיין למשיב. 25.8.06).

בש"פ 6400/06 - אבראהים מוסא נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סם, בהתחשב בנסיבות האישיות של העורר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בבאר-שבע בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. לפי כתב האישום החזיק העורר ברכבו, יחד עם שניים אחרים, כ-10 ק"ג קנבוס. בית משפט השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש מיקד את הדיון בשאלת חלופת המעצר, וציין כי התסקיר שהגיש שירות המבחן נמנע מהמלצה, בשל היעדר היכולת להעריך את מסוכנות העורר והאפשרות כי יעמוד בתנאי מעצר בית. בתסקיר נוסף שהוגש, הומלץ על שחרור העורר לחלופת מעצר וצויין כי גורמי הטיפול, מוכנים לבדוק את התאמת העורר לטיפול גמילה מסמים במסגרת טיפולית אמבולטורית. בו ביום דן בית משפט השלום שנית בבקשת המעצר, והחליט להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי דחה את עררו של העורר. הערר נתקבל.
המדובר באדם בן 30, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנטנים הצורך סמים מסוג קנבוס מזה מספר שנים על רקע בעיות אישיות. לדעת השירות ניתן לבדוק את התאמת העורר לטיפול גמילה אמבולטורי, והומלץ על שחרורו למעצר בית מלא בבית הוריו תוך יציאות לפגישות עם גורמי טיפול. אין ספק כי 10 ק"ג של סם, גם מסוג קנבוס, הם כמות מסחרית, וקשה להלום טענה של צריכה עצמית. כמו כן, הכלל בעבירות הקשורות בכמות גדולה של סמים הוא מעצר. בין המקרים החריגים האפשריים, עשויים להיות צעירים בעלי עבר נקי, לגביהם יש לקוות כי מעדו בעבירה וכי יחזרו למוטב. בגדרים אלה ניתן לשקול גם במקרה דנן, כשעסקינן באיש בן 30 ללא עבר פלילי, אפשרות לחלופה. אכן, גישתה הבסיסית של הפסיקה היא שתהליך גמילה מועדו אם בעת ריצוי עונש בבית האסורים ואם לאחר שחרור, אך לא בתקופת הביניים של מעצר. אך גם לכך יש חריגים. מכל מקום, בהנחה כי העורר יידון ל-11 חודש מאסר לערך כשותפיו, ובהנחה כי בשל עברו הנקי יזכה לשחרור על תנאי של שליש, הריהו מצוי היום, לאחר קרוב לארבעה חודשים במעצר, מעל למחצית ריצוי העונש.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מ. כנאענה לעורר, עו"ד י. בן שמואל למשיבה. 15.8.06).

בש"פ 6405/06 - מדינת ישראל נגד ירון אנג'ל

*היענות חלקית לבקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח, כאשר לתקופת ההארכה של 90 יום לא נקבעו כלל ישיבות ביהמ"ש וכבר ברור שיהיה צורך בהארכה נוספת (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה). המשיב הואשם בעבירת רצח בצוותא עם אדם אחר, ובעבירות של נשיאת נשק, זיוף ונהיגה ללא רישיון תקף, ונעצר עד תום ההליכים. שמיעת ההוכחות במשפט טרם החלה עקב בקשות דחייה חוזרות ונשנות מטעם באי הכוח השונים של המשיב. נקבעו בתיק חמישה מועדי הוכחות במהלך החודשים דצמבר-ינואר הקרובים. בא כוחו של המשיב טוען כי כבר מעתה ברור שיהא צורך בהארכה נוספת, ואף בהארכות שמעבר לה. לטענתו, סעיף 125 לחסד"פ המחייב דיון מיום ליום, הפך כליל לאות מתה. באשר לסעיף 62, נטען כי נוסחת האיזון שקבע המחוקק נהפכה על פניה, והכלל הוא לכאורה ההארכה תחת אשר יהא החריג. הבקשה נתקבלה בחלקה.
באשר לסעיף 125 לחסד"פ והחובה שבו לשמוע משפטים מיום אל יום שאינה מקויימת - עיקר הדברים נובע מן הגידול במספרי התיקים לעומת מספר השופטים, מן העומס ומן המורכבות, ולא מעט תיקים נדחים גם מסיבות הכרוכות בצדדים. אשר לסעיף 62, שהוא הדרך שקבע המחוקק כחריג לסעיף 61 שלפיו ישתחרר מי שמשפטו לא נסתיים בתוך 9 חודשים - בסעיף זה אכן נעשה שימוש במידה העולה על מה שצפה המחוקק. קשה להלום ככלל, למעט במקרים חריגים ביותר, מתן הארכה לתקופה שבה לא נקבעו כל עיקר ישיבות בית המשפט בתיק הפלילי, והמצב הוא מלכתחילה שלא רק שתיתכן הארכה נוספת, אלא שהיא ניתנת כבר מעכשיו. אולם, המקרה הנוכחי אינו כשלעצמו מתאים כלל לטרוניות מצד המשיב; לא פחות מתשע דחיות ביקשו הוא ובאי כוחו (שהתחלפו) במהלך הדיונים בתיק המעצר ובתיק העיקרי, בין דצמבר 2005 למאי 2006. בהינתן המסוכנות הברורה העולה מן העבירה ומן העבר הפלילי - אין מנוס מהארכה. המעצר יוארך ב-45 יום. הצדדים יפנו ללא דיחוי לבית המשפט המחוזי לשם קביעת דיונים מהותיים גם בהארכה הנוכחית, לקיום מצוות המחוקק.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד גלי פילובסקי למבקשת, עו"ד רצון דרחי למשיב. 21.8.06)

בש"פ 6427/06 - חמדאן נימר נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות במשפחה, תוך הזמנת תסקיר מעצר כדי לבדוק אפשרות של שחרור בערובה (הוחלט על הזמנת תסקיר מעצר).

העורר ושני הוריו הואשמו בשני אישומים שעניינם אלימות קשה במשפחה. לפי האישום הראשון, סיפרה אחותו הקטינה של העורר (להלן האחות) לאביה (להלן האב), כי היא מאוהבת בבחור פלוני. בתגובה הכה האב את האחות והזהיר אותה, כי המשך הקשר עם אותו פלוני יגרום להרחקתה מהמשפחה. באישום השני נטען, כי באחד הימים רכש העורר שרשרת ברזל ומנעול, ויחד עם אביו כבל את רגלה הימנית של האחות לסורג ברזל בביתם. לאחר מכן עזבו בני המשפחה את הבית בהותירם את האחות אזוקה. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום על מעצרם של העורר ואביו עד תום ההליכים, ועררם לבית המשפט המחוזי נדחה. הוחלט על הזמנת תסקיר מעצר.
עבירת אלימות מעין זו שלפנינו, מגבשת מסוכנות סטטוטורית. אלא שגם במקרים אלה מורה החוק, כי יש לבדוק אם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה מזה. העורר, אדם בעל תעודת בגרות והמלצה טובה מבית ספרו, השתתף בהשפלה אלימה של האחות. הרגש האנושי הבסיסי אומר כי, יוותר מאחורי סורג ובריח עד תום משפטו. אך השאלה מורכבת יותר דווקא במקרי העבירות הקרויות בשם המפוקפק "כבוד המשפחה". האם ניתן להפיג את המסוכנות- האם הרחקת העורר למעלה מ-100 ק"מ מאחותו בפיקוח מתאים ובערבויות, מאפשרת חלופת מעצר- בראש וראשונה תלוי הדבר בשאלה מה יגרום הדבר למתלוננת. לפיכך יוגש תסקיר משלים של שירות המבחן
באשר למצבה של המתלוננת כיום. בית משפט השלום יחליט כטוב בעיניו לאחר קבלת התסקיר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד משה מרוז לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה 14.8.06).

ע.פ. 10546/05 + 4947/05 - פלונים נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה של קטינים שיידו אבנים אל כלי רכב תוך סיכון חיי אדם, שלא להרשיעם בדין (הערעורים נדחו).

באישום שהוגש לביהמ"ש המחוזי נגד שישה נאשמים, כולם קטינים, הושג הסדר טיעון ועל פיו הודו הנאשמים בכך כי יידו אבנים אל עבר כלי רכב נוסעים בכביש המוביל לפסגת זאב בירושלים בשני אירועים נפרדים. ביהמ"ש נמנע מהרשעה של אחד מהשישה, והאחרים הורשעו בביצוע שתי עבירות של סיכון חיי אדם. ונגזרו להם ענשים שונים. הטענה העיקרית שבערעורים היא שעל ביהמ"ש המחוזי היה להימנע מהרשעה. הערעורים נדחו.
כאשר עסקינן בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, בהשלכת אבנים לעבר מכוניות נוסעות, הגישה הראויה אמורה להוביל להרשעה. המערערים מסתמכים על פסק הדין שניתן בע"פ 7211/04 [סביר ס"ז 179]. אף באותו עניין מדובר היה בקטינים, שהואשמו בנטילת חלק בהתפרעויות אלימות. ביהמ"ש המחוזי החליט באותו מקרה שלא להרשיע את הנאשמים, וביהמ"ש העליון החליט, ברוב דעות, לדחות את ערעורה של המדינה. באותו מקרה ננקט מהלך מיוחד על ידי שירות המבחן. הוכנה תוכנית שיקומית מיוחדת שהצליחה מאוד. ועוד, במקרה ההוא מצא ביהמ"ש המחוזי לראוי שלא להרשיע, מה שאין כן במקרה זה בו סבר ביהמ"ש שיש מקום להרשעה. אכן, קיים חשש שמא ההרשעה תשפיע לרעה על עתידם של הקטינים, אך הדין כולל הסדר להביא למחיקה של הרשעות, אף מחוץ לגדרו של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. לכן, בבוא היום ובהנחה כי המערערים לא יחזרו לבצע עבירות, יוכלו הם לפעול על מנת שיוסר הכתם שהביאו הם על עצמם.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד עוואדה, דבאח ויחיא למערערים, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 3.8.06).

ע.פ. 5993/05 - רונן בן חיים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של גניבת רכב ושימוש במסמכים מזוייפים כדי למכרו (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בגניבת רכב ושימוש במסמכים מזוייפים כדי למכור את הרכב. בעקבות פרסום מודעה בעתון על מכירת הרכב פנו המתלונן ואשתו אל המערער וקנו את הרכב במחיר של 90,000 -. המתלונן משך 88,000 - מהבנק, אליו הגיע יחד עם המערער, אולם לאחר שבחן את תעודת הזהות, המזוייפת, של המערער, התעורר חשדו, ועל כן הציע לו המערער לנסוע לקרית ביאליק להיווכח במסמכים נוספים בכשרות בעלותו ברכב. משהגיעו לקרית ביאליק, פגשו באחר, עמו קשר המערער קשר מראש. המערער ריסס גז מדמיע אל עיני המתלונן וחבט בו, והשניים נמלטו כשהם נוטלים עימם בכוח מהמתלונן מסמכים וכסף. על פי אישום נוסף בו הורשע המערער, הוא החזיק 11 שטרות מזוייפים הנחזים כשטרות של 100 - כל אחד. הושג הסדר טיעון בין הצדדים, לפיו המשיבה תעתור לעונש של 60 חודשי מאסר בעוד המערער יעתור לעונש של 30 חודשי מאסר. כן הוסכם כי יושתו על המערער עונשים נוספים. ביהמ"ש מצא כי ההסדר סביר, אך סבר כי ראוי לגזור על המערער עונש ברף העליון של הענישה המוסכמת וגזר לו 60 חודשי מאסר, מהם 48 חודשים מאסר בפועל, פסילה מנהיגה של 6 שנים, תשלום פיצויים למתלונן וחילוט הרכוש שנתפס בביתו. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר במעשים שבוצעו בתחכום ותוך תכנון מוקדם, תוך קשירת קשר עם אחר, והופנו נגד קרבן תמים, אדם מבוגר שכל חפצו היה לרכוש רכב. אכן, נסיבותיו האישיות של המערער יש להן משקל בגזירת הדין, ואולם הקושי שלו לשהות במאסר, חיוניות עזרתו לבני משפחתו החולים ומצבו הכלכלי הקשה, כל אלה היו צריכים להילקח על ידו בחשבון עובר לביצוע העבירות. כמו כן למערער עבר פלילי עשיר.

(בפני השופטות: ארבל, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מירב כהן למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 10.8.06).

רע"א 8831/05 - אברהם ונעמי הרר נגד דיאליט בע"מ

*אישור צו מניעה זמני נגד שימוש בארץ במכונות ליטוש יהלומים שנטען כי הן מפרות מדגם רשום, וביטול צו מניעה זמני באותו נושא לשימוש במכונות בחו"ל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

המשיבה פיתחה בשנת 2001 מכונות לליטוש יהלומים (להלן - מכונות המשיבה), והיא בעלת מדגם רשום, לגבי מתקן לליטוש אוטומטי של אבני חן. ביום 1.6.2004 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשים למתן צו מניעה קבוע ופיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מחיקוי ומהעתקה של מכונותיה. כעשרה חודשים לאחר הגשת התביעה, הגישה בקשה לצו מניעה זמני, שיחול הן בישראל והן מחוץ לגבולות מדינת ישראל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
יש לבטל את צו המניעה ככל שהוא מתייחס למעשים מחוץ לגבולות המדינה וככל שהוא חל על "מכלולים פנימיים" ועל "ציוד היקפי" במכונות המבקשים. באשר לפעילות המבקשים מחוץ לגבולות המדינה - הסיכויים שתתקבל טענה לפיה פעולה מחוץ לישראל מהווה הפרה כאמור, אינם גבוהים. הקניין הרוחני הינו יצירה נורמטיבית מופשטת. בהיעדרו של נכס מוחשי, החוק או ההלכה הם הקובעים מתי תקום זכות קניין רוחני, ומה יהיו תנאי קיומה, תחום פרישתה, ומגבלותיה; הואיל והחוק הלאומי הוא שהכיר בהן ועיצבן, מוגבלת תחולתן של הזכויות על-פי-רוב לטריטוריה בה חל אותו חוק. המשיבה מוסיפה וטוענת כי עומדת לה גם זכות לכאורה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, זכות שאינה מוגבלת, לטענתה, לתחומי מדינת ישראל. גם סיכוייה של טענה זו להתקבל אינם כה טובים עד שיצדיקו מתן סעד זמני.

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד ח. בוכניק למבקשים, עוה"ד י. קלדרון, ח. קלדרון וצ. חליו למשיבה. 29.8.06).

בש"פ 768/06 - מדינת ישראל נגד פלוני

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של תקיפה ומעשים מגונים של אב בבתו הקטינה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בכך שבמהלך החודשים נובמבר ודצמבר 2004, תקף את בתו, קטינה ילידת 1991 (להלן: המתלוננת), משך את שערות ראשה, הכה אותה בבעיטות ואגרופים בגופה והורה לה לעלות לחדרה, שם עשה בה מעשים מגונים. כך בהמשך מספר פעמים תקף אותה ועשה בה מעשים מגונים. עם הגשת כתב האישום, ביקשה העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים ובקשתה נדחתה. הערר נתקבל.
למשיב עבר פלילי הכולל הרשעות קודמות בעבירות של אלימות, בדומה לנטען בכתב האישום נשוא ערר זה. המשיב עצמו מודה בכמחצית מהמקרים שעניינם עבירות האלימות. גם בחינתם של תסקירי שירות המבחן, מעידים על התרשמות חד-משמעית, כי המשיב מסוכן ויש לשלול מכל וכל את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. אשר על כן, המשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אוהד גורדון לעוררת, עו"ד שלומי בלומנפלד למשיב. 30.1.06).

בש"מ 987/06 - פלונים נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לגילוי ראייה חסוייה בבקשת אשה לקבל מעמד של תושב ארעי שנדחתה עקב מעורבות בני משפחתה בשטחים בפעולות טרור (בקשה לגילוי ראיה חסויה - הבקשה נדחתה).

העותרים הגישו עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בירושלים, בה ביקשו לחייב את משרד הפנים להעניק לעותרת 2, אשת העותר 1 ואם העותרים 4-3, מעמד של תושב ארעי ותעודת זהות זמנית במסגרת הליך של איחוד משפחות. המשיבה התנגדה לעתירה משיקולים ביטחוניים, עקב פעילות שני אחיה של האשה בארגון ה"תנזים" באזור שכם ועקב מות אחיה הנוסף מאש כוחות הביטחון הישראליים. על המידע שהיווה בסיס להתנגדותה של המשיבה הוצאה תעודת חיסיון על-ידי שר הביטחון. עתירת העותרים היא להסרת החיסיון. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
יש לנהוג בזהירות בהטלת חיסיון על ראיות, המכבידה על יכולת הצד ממנו נמנעה הראיה, לנהל את עניינו המשפטי בצורה מיטבית. העניין שבפנינו אמנם איננו עוסק בניהול משפט פלילי של נאשם, אך הוא נוגע בזכויותיהם הבסיסיות ביותר של העותרים, לקיום חיי משפחה ולשוויון. בבדיקת כל עובדות המקרה עולה כי קיימת הצדקה להטלת החיסיון. המשיבה עשתה מאמץ לגלות את מירב המידע, אשר יוכל לאפשר לעותרים למקד את טענותיהם, וזאת מבלי שהדבר יפגע בדרכי פעולתו ונהליו של שירות הביטחון הכללי, אנשיו או מידע ספציפי אחר.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד לאה צמל לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבה. 27.8.06).

בש"פ 5080/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לגילוי ראיות חסויות הנוגעות לפעילות השב"כ נגד העורר החשוד בעבירות בטחון, כולל נסיונות לרצח (בקשה לגילוי ראיות חסויות - הבקשה נדחתה).

העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי לנוער בבאר-שבע בשורה ארוכה של עבירות בטחון וביניהן מספר נסיונות לרצח, אימונים צבאיים אסורים, חברות בארגון טרור, וכניסה לישראל כשהוא נושא על גופו חגורת-נפץ. הוא נעצר בישראל בסמוך לגבול בטרם הצליח לממש את תכניתו. בהליך זה הוצאה תעודת חסיון על ידי שר הבטחון על ראיות ופרטי מידע המתייחסים למקורות מידע של השב"כ וכל פרט העלול לחושפם; שיטות ודרכי פעולה של השב"כ ואמצעים טכניים להשגת חומר מודיעיני וחומר חקירה. המבקש ביקש להסיר את החסיון ובקשתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כאשר מתבקשת הסרת חסיון שהוצא משיקולי בטחון הציבור, לגבי חומר ראיות העשוי להיות חשוב להגנתו של הנאשם, אין עליונות לשיקולי בטחון על פני שיקולי הצדק. חומר ראיות חיוני להגנת הנאשם יהא עדיף במשקלו אף על פני שיקולי בטחון, ובמצב של ניגוד בין השניים, יכריעו שיקולי הגנת הנאשם והשגת משפט צדק. בענייננו, לאחר בירור מקיף ובדיקת החומר, המסקנה היא כי אין בחומר החסוי עניינים העשויים לשרת את אינטרס ההגנה של הנאשם. לעומת זאת, החומר כורך עניינים רגישים ביותר שגילויים עלול להסב נזק רב לציבור. על כן אין מקום להתערב בהחלטת שר הבטחון המעוגנת בתעודת החסיון שהוגשה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד לאה צמל לעותר, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 31.8.06).

בג"צ 5710/06 - עו"ד שלומי פרידמן ואח' נגד ראש עיריית יהוד ואח'

*דחייה על הסף של עתירה נגד עיריית יהוד על שאינה אוכפת את חוק הגבלת העישון, שכן עתירה זו יש להגיש לביהמ"ש לעניינים מינהליים (העתירה נדחתה על הסף).

העותרים, המתגוררים בעיר יהוד ונוהגים לדבריהם לפקוד "לעיתים תכופות" את קניון הסביונים שבעירם, מבקשים להורות לעיריית יהוד לאכוף בתחומי הקניון את חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים, ולהטיל קנסות על מפירי
החוק בתחומי הקניון. לשאלה, מדוע לא תופנה העתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים, טענו העותרים כי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים לא חל על עתירתם וביהמ"ש המוסמך לדון בעתירה הוא בג"ץ. העתירה נדחתה על הסף.
למעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, כל ההחלטות של רשויות בעניינים המנויים בתוספת הראשונה לחוק הן בסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים. לפיכך עניינה של העתירה מצוי בתחום סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים, הוא הערכאה המוסמכת וההולמת לבירור עניינה של העתירה.
(בפני השופטים: בייניש, גרוניס, נאור. החלטה - השופטת נאור. העותרים לעצמם, עו"ד שרון קרופרו למשיבים. 21.8.06).

בש"פ 6170/06 - מדינת ישראל נגד מרואן נאצר ואח'

*הארכה שלישית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של ארגון פשיעה (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

שלושת המשיבים, ועוד עשרה אחרים (מהם שלוש חברות), הואשמו כי היו מאוגדים בארגון פשיעה שפעל בתבנית מאורגנת, היררכית ושיטתית במשך כארבע שנים. במסגרת הארגון, נעשו פעולות של הוצאות חשבוניות כוזבות, מתן הלוואות, נכיון שיקים ועשיית פעולות ברכוש לשם טשטוש, הסתרה והסוואה של מקור הכספים שהתקבלו בתמורה לחשבוניות הכוזבות. ביום 19.6.2005 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. בחלוף תשעה חודשי מעצר, הוארך מעצרם של המשיבים פעמיים בתשעים ימים. בבקשה דנא להארכה נוספת של המעצר בתשעים ימים עומדת המדינה על מסוכנותם הגדולה של המשיבים והחשש לשיבוש הליכי משפט על ידם. הבקשה נתקבלה.
התמונה העולה מכתב-האישום הנה קשה ומלמדת על שורה ארוכה של עבירות חמורות שהמשיבים ביצעו (לכאורה) במסגרת ארגון פשיעה, שהמשיב 1 עמד בראשו והמשיב 2 היה בין מנהליו ומכווני הפעילות בו.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אליעד וינשל למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיבים. 14.8.06).

בש"פ 6286/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הקלה בתנאי מעצר בית של נאשם בעבירת אינוס, תוך מתן רשות לצאת לעבודה (הערר נתקבל).

העורר והמתלוננת נפגשו ביום 27.12.05 והסכימו לצאת יחדיו. לפנות ערב הגיעו השניים לביתה של המתלוננת שבבאר שבע, שם שוחחו במשך כמה שעות, והעורר הביע באוזניה את רצונו בקשר רציני עמה. לפנות בוקר הסכימה המתלוננת כי יישן עמה במיטתה, והעורר החל לחבקה ולנשקה, בהסכמתה. לאחר מכן, כך גירסת התביעה, חרף התנגדותה, בעל אותה, תוך גרימת חבלות בגופה. משאמרה המתלוננת כי תגיש נגדו תלונה, הציע לה העורר 2,000 ש"ח בעבור שתיקתה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות, המצמיחות עילת מעצר. לאחר הליכים שונים, שיחרר ביהמ"ש המחוזי את העורר למעצר בית. בהמשך הגיש העורר בקשה כי יותר לו לצאת לעבודה עקב המצב הכלכלי הקשה בביתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר על כך נתקבל.
מדובר בעורר צעיר, ללא עבר פלילי, בן יחיד לאם אלמנה וחולה, המצויים שניהם במצב כלכלי קשה. מאז ההחלטה לשחררו מהמעצר, לא נרשמה הפרה כלשהי מצדו. יש לאפשר לעורר לצאת לעבודה במשך שעות היום, אם ימצא העורר מקום עבודה מתאים, ובמסגרתו ערב שיהיה מוכן לפקח עליו באופן צמוד במשך כל שעות העבודה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד חיים קאזיס לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 21.8.06).

ע.פ. 6324/06 - אלי חנאי נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המערער הורשע בקשירת קשר עם אחר למכור לצד שלישי מקרקעין שאינם בבעלותם, תוך שימוש במסמכים מזויפים, כשהשותף מציג עצמו כבעלים של המקרקעין. נחתם בין המשיבה לבין הנאשמים הסדר טיעון, על-פיו יודו השניים בעובדות כתב-האישום ויורשעו. אשר לעונש, סוכם כי השניים, יחד ולחוד, יפקידו בקופת ביהמ"ש לטובת המתלונן 675,000 ש"ח בתשלומים, ולאחר תשלום מלוא הפיצוי, תעתור המשיבה להשית על המערער עונש של 5 חודשי מאסר (ועל השותף 6 חודשי מאסר), בעבודות שירות, וכן עונש של מאסר על-תנאי. עוד נקבע בהסדר כי אי-עמידה באחד התשלומים של הפיצוי, יגרור לאלתר ביטול הסדר הטיעון לעניין העונש. לאחר שהמערער והשותף לא עמדו בתנאי ההסדר, חזרה בה המשיבה מן ההסדר. ביום 3.4.2006 גזר ביהמ"ש את דינו של השותף והשית עליו, בין היתר, ארבע שנות מאסר בפועל. ביום 8.6.2006 גזר את דינו של המערער והטיל עליו שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. עד למועד זה, שילם המערער כ- 500,000 - מתוך סכום הפיצוי. המערער הגיש ערעור על חומרת העונש ובקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. המשיבה הגישה אף היא ערעור על קולת העונש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש והערעור על כך נתקבל.
הפער בין עונש המאסר שהוצע בהסדר הטיעון לבין עונש המאסר שנגזר על המערער בפועל הנו אכן משמעותי. עד למועד גזר-הדין, השיב המערער - ולו גם באיחור - שלושה-רבעים מהסכום הכולל שהיה עליו לשלם על-פי ההסדר. על-פני הדברים לא ניתן לומר כי הערעור הנו מחוסר סיכוי או כי אין כל ממש בטענות המערער. המערער היה משוחרר במהלך תקופת המשפט והתייצב בפני ביהמ"ש במועד גזר-הדין, על אף שכבר ידע כי על השותף הושת עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת. על כן יש להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר.

(בפני: השופט חשין. עו"ד י. זילברברג למערער, עו"ד א. גורדון למשיבה. 17.8.06).

בש"פ 5115/06 - מכרם חמוד נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים (הערר נתקבל).

העורר הואשם בהחזקת סכין שלא כדין, וביחד עם אחר (להלן - "השותף") הואשם בהחזקת קוקאין במשקל נטו של 20.62 גרם שלא לצריכה עצמית. על ידי שוטרים, ואגב הבדיקה, נמצאה ברכב ליד מושב הנהג סכין בעלת להב באורך של 9 ס"מ, השייכת לעורר. הנאשמים נעצרו ובתחנת המשטרה נערך חיפוש נוסף ברכב, במהלכו נתפסה מתחת לכסא הנוסע שליד הנהג שקית ובתוכה הסמים. בימ"ש השלום הורה על מעצרו של השותף עד תום ההליכים ועל שחרורו של העורר בערובה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים . הערר נתקבל.
נקודת המוצא הינה כי כאשר נמצאים סמים ברכב שבו נוסעים אותה עת מספר אנשים קמה חזקה עובדתית כי הסמים מצויים בחזקתו ובידיעתו של כל אחד מהנוסעים. חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי מתן הסבר סביר שיש בו, למצער, כדי להעלות ספק סביר בדבר ידיעתו של הנאשם אודות הימצאות הסמים ברשותו. בענייננו, חומר הראיות מעלה שאלות משאלות שונות באשר לאפשרות קיומו של הסבר בפי העורר לקיומם של הסמים ברכבו בלא ידיעתו. שאלות אלה נכרכות, בין היתר, עם ההסבר שניתן על ידו לנסיעה המשותפת עם השותף באישון לילה והמשקל שראוי לייחס להסבר זה בתורת טענת הגנה, בד בבד עם שאלות הקשורות להתנהלות שני שלבי החיפוש המשטרתיים
ברכב, כאשר בשלב הראשון לא נמצא דבר ברכב, ואילו בשלב השני נמצאו הסמים מתחת למושב הנוסע. במכלול נסיבות אלה, נכון יהיה לשחרר את העורר בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שמואל זילברמן לעורר, עו"ד קרן איזאק למשיבה. 6.8.06).

רע"א 5533/06 - מזל נחום ואח' נגד קרן אהרונסון בע"מ

*עיכוב ביצוע פס"ד פינוי של דירת מגורים עד לערעור (הבקשה נתקבלה).

המבקשים, אם ושני ילדיה, מתגוררים מאז שנת 1977 בדירה ב"חוות אהרונסון" ליד עתלית. לפני מספר שנים הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד 10 נתבעים, בהם המבקשים, לסילוק ידם מהדירה, אשר הועמדה לרשות בעלה לשעבר של המבקשת (להלן: דוד) ולרשות בני משפחתו, הם המבקשים. בכתב התביעה טענה המשיבה כי בין השנים 1978 ל-2002 הועסק דוד על ידי הקרן, וכי לצורך מילוי תפקידו, הועמדה לרשותו ולרשות בני משפחתו דירת השירות האמורה בשטח החווה. לטענת המשיבה הודיעה ביום 16.6.02 לדוד על פיטוריו, ודרשה ממנו ומבני משפחתו לפנות לאלתר את הדירה. היות והתביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, הגישו המבקשים ודוד בקשות רשות להתגונן. בימ"ש השלום דחה את הטענות שהעלה דוד וקבע כי אין בהן כדי להעמיד לו הגנה של ממש כנגד התביעה. על פסק דין זה הגישו המבקשים ודוד, ערעור לביהמ"ש המחוזי. הם ביקשו בבימ"ש השלום לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, ובקשתם נתקבלה באופן חלקי, כך שעיכוב הביצוע יתבצע כנגד הפקדת ערבות בנקאית על סך 75 אלף -. המבקשים לא הפקידו את הסכום האמור, ופנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע, בה טענו כי אין ידם משגת לשלם את הסכום האמור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
המבקשים מתגוררים בדירה נשוא המחלוקת מזה שנים רבות - דירה זו הינה ביתם, במלוא מובן המילה, ובמרוץ השנים הפכה למרכז חייהם ועולמם. בהינתן שהדיון בערעור שהגישו המבקשים לביהמ"ש המחוזי קבוע לתחילת חודש נובמבר 2006, הנזק שיגרם למשיבה מהמשך שהותם של המבקשים בדירה עד למועד זה, או בסמוך לאחריו, אינו מצדיק את חוסר הנוחות שיגרם למבקשים עקב הצורך להתפנות מביתם.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. דכואר למבקשים, עו"ד י. ישורון למשיבה. 2.8.06).

בש"פ 6236/06 - חגי כמאלי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי יחד עם אדם נוסף נכנס לסניף של בנק הפועלים בבאר-שבע, שם הבחינו בקשישה בת 76, שמשכה כסף מזומן מהבנק. כשיצאה מהבנק תקפו את הקשישה ושדדו ממנה 4,600 -, מסמכים, מפתחות הבית ועוד. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר וחברו עד תום ההליכים. בימ"ש קמא נעתר לבקשה. ביהמ"ש קבע בהחלטתו, כי למרות שמדובר בנאשמים צעירים, ואף שלעורר אין עבר פלילי ותסקיר המעצר בעניינו ממליץ על שחרורו לחלופת מעצר, הרי "קיימים במקרה זה שיקולים שחשיבותם ומשקלם הסגולי גבוהים מהשיקולים לטובת שחרורם לחלופת מעצר". הערר נתקבל.
אין מטרתו של המעצר להשיג תכליות חברתיות כלליות, מעבר לסיכול מסוכנותו של הנאשם. על כן, כל שייבחן בהליך המעצר הוא המקרה הספציפי, ואם חלופת מעצר עשויה לאיין את מסוכנותו של הנאשם. לא ייבחנו כלל, בשלב זה, שיקולי הרתעה ושיקולים דומים אחרים. לפיכך העורר ישוחרר בערובה למעצר בית מלא.