תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 6

ע.פ. 7996/04 + 7969/04 - סרגיי דינצ'יק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות שוד, החזקת כלי פריצה וסכין ומידת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8173/03 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערער הורשע כי ביחד עם אחר שדד את כספו של המתלונן לאחר שהלה משך כסף מסניף בנק בבאר-שבע. יומיים לאחר אירוע השוד, ניסה שוטר לעצור את המערער והלה ניסה להימלט מפניו. בתחנת המשטרה החל המערער להשתולל, ובחיפוש בכליו נמצאו סכין בעלת להב נפתח באורך 9 ס"מ, וכלי פריצה. המערער הודה כי ביום האירוע התעורר סכסוך בינו לבין המתלונן, אלא, שמדובר היה באירוע שולי, שהסתיים ללא כל פגע. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלונן כמהימנה ודחה את גירסת המערער. המערער הורשע בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ובעבירות של החזקת סכין וכלי פריצה ונדון ל - 4 שנות מאסר בפועל, שנה וחצי על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של תשעה חודשים, שישה חודשים במצטבר. המערער מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש. הערעורים נדחו.
ב. באשר לקבלת גירסתו של המתלונן - ביהמ"ש בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. בפרט כך, כאשר מדובר בממצאי מהימנות. בענייננו, לא עלה בידי המערער להצביע על כך שמדובר במקרה חריג שכזה, ולפיכך אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית. באשר להרשעה בהחזקת הסכין - המערער טען כי הוא מסוכסך עם אנשים רבים ולכן הסכין מוחזקת על-ידו לצורכי הגנה עצמית. ברי, כי החזקת סכין כאמצעי לפתרון סכסוכים אינה מהווה מטרה כשרה. ככל שהדבר נוגע לכלי הפריצה, הרי שהמערער התקשה לספק הסבר סביר ואמין לדבר הימצאם בחזקתו.
ג. אשר למידת העונש - לעניין ערעורו של המערער, מדובר בשוד אשר בוצע בצוותא, לאור היום, ותוך שימוש באלימות. לחובת המערער, עומדים גם המלצתו השלילית של שירות המבחן ועברו הפלילי העשיר, הכולל עשר הרשעות קודמות - שבע מתוכן בעבירות רכוש, מרמה ואלימות. על כן יש לדחות את הערעור על חומרת העונש. אף ערעורה של המדינה על קולת העונש יש לדחות. גם אם יתכן כי עונש של ארבע וחצי שנות מאסר מקל במעט עם המערער, הרי עונש זה אינו חורג ברמה ניכרת מרמת הענישה המקובלת בעבירות שוד הדומות בנסיבותיהן למקרה שלפנינו.

(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד נועם בונדר למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 6.9.06).

ע.א. 8251/04 - דולב חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד דוד אייש

* ע.א. 8251/04 - דחיית טענה של חברת ביטוח שתאונת דרכים של התובע הייתה גם תאונת עבודה, כאשר לאחר התאונה הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה" ואח"כ שינה את גירסתו. *אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת שיעור הפיצויים בנזיקין, אלא אם הם בלתי סבירים (מחוזי ב"ש - ת.א. 1244/00 - הערעור נדחה).
א. ביום 23.7.1999 נפגע המשיב, יליד 1957, בתאונת דרכים. לאחר התאונה הגיש המשיב למוסד לביטוח לאומי הודעה על תאונת עבודה בה נאמר: "בדרכי הביתה מסיום עבודה... ארעה התאונה". עם הגשת ההודעה ערך המל"ל בדיקה במסגרתה מסר המשיב לחוקר מטעם המוסד: "אני... לא עשיתי כלום שקשור לעבודה שלי...". לאחר דברים אלו דחה המל"ל את תביעתו של המשיב בקובעו כי אין מדובר בתאונת עבודה. בביהמ"ש המחוזי הצהיר המשיב כי לא היתה זו תאונת עבודה. ביהמ"ש דחה את טענת המערערות כי התאונה הינה תאונת עבודה ופסק למשיב פיצוי של כ-560 אלף -. המערערות טוענות כי הגירסה אותה מסר המשיב לחוקר מטעם המל"ל, הביאה להכשלת התביעה כנגד המוסד, ועל כן אין להתחשב בדחיית התביעה ע"י המוסד ויש לערוך ניכוי רעיוני של התגמולים. הערעור נדחה.
ב. קביעתו של ביהמ"ש קמא כי אין מדובר בתאונת עבודה נסמכה על מכלול הראיות שהוצגו בפניו. נוסף על כך מסקנות הבדיקה העצמאית שערך המל"ל היו כי אין מדובר בתאונת עבודה. המסקנה היא כי התאונה בה נפגע המשיב לא היתה תאונת עבודה.
ג. המשיב לא היה זכאי לתגמולים מטעם המל"ל בגין תאונת עבודה. הדרך היחידה שלו לנסות ולזכות בתגמולים מהמוסד היתה לדבוק בגירסה הראשונה שאינה נכונה עובדתית. הדין אינו מצפה מאדם לדבוק בשקר. טוענות המערערות כי ההודעה שהוגשה למל"ל עליה מתנוססת חתימתו של המשיב, היא בבחינת "הודאת בעל דין" ועליו מונח הנטל לשכנע כי הגירסה שמסר במסגרתה אינה נכונה. אין לקבל טענה זו. ראשית, ביהמ"ש קמא קיבל את גירסתו המאוחרת של המשיב בעדותו וסבר כי היא נתמכת בראיות אחרות ודי בכך כדי לדחות את טענת המערערות כי המשיב לא עשה דבר על מנת לסתור את הודאתו. שנית, וחשוב מכך, הלכה פסוקה היא כי אין בעל דין כבול בעבותות להודאת חוץ שמסר.
ד. אשר לסכומי הפיצוי שקבע בימ"ש קמא - הלכה פסוקה היא כי בימ"ש שלערעור לא יתערב בהערכותיה של הערכאה הדיונית וימירן בהערכתו שלו אלא אם סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק. אין זה המקרה שבפנינו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד ש. ילינק וי. גוטמן למערערות, עו"ד אהרון ברקאי למשיב. 6.9.06).

ע.א. 10839/04 - פקיד שומה באר שבע נגד אליהו גרינברג ואח'

*החלטת פקיד שומא לראות בהוצאות שהוציאה שוכרת של בית עסק לשיפוצים בעסק, כדמי שכירות לבעל העסק, כאשר השוכרת לא שילמה דמי שכירות אחרים במשך כל שנות השכירות(מחוזי ב"ש - עמ"ה 530/01 + 529/01 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הינם בעלי מניות ובעלי שליטה בחברת א.ד.גרינברג בע"מ (להלן: החברה). בבעלותם נכס מקרקעין בבאר שבע (להלן: הנכס). החברה עשתה שימוש בנכס כמרכול מאז שנת 1992, ללא תשלום דמי שכירות. הסכם שכירות בין המשיבים לחברה נחתם רק ביום 1.1.1996, לתקופה שתחילתה ביום 1.1.1996 וסופה ביום 31.12.2000. דמי השכירות החודשיים על פי אותו הסכם הועמדו על 20,000 דולר ארה"ב. החברה לא שילמה למשיבים דמי שכירות אלה. בין השנים 1997-1994 ביצעה החברה שיפורים בנכס בעלות של 1,933 מליון -. באוגוסט 1997 חתמה החברה הסכם עם חברת רבוע כחול ועם המשיבים (להלן: ההסכם המשולש), על העברת החזקה בנכס וכן על העברת כל הציוד והמלאי של המרכול, לרבוע הכחול. לפי ההסכם המשולש "תשלם הרבוע הכחול לחברה דמי פינוי... סך כולל של 1,572,630 ש"ח". המערער ראה בשיפורים אותם ביצעה החברה בנכס, הכנסה מדמי שכירות בידי המשכיר (המשיבים) בשנת המס 1997. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין במערך ההסכמים בין הצדדים הוראה ממנה ניתן ללמוד כי השיפורים היוו תחליף לדמי שכירות. הערעור נתקבל.
ב. על מנת לבחון את תוצאות המס של העיסקה יש לבחון את מהותה על פי כלל הנסיבות. כך, למשל, העובדה שמתקיימים יחסי קרבה בין הצדדים לעיסקה יש לה חשיבות בבחינת מהותה. במקרה שלפנינו, אכן מתקיימים יחסים מיוחדים של קרבה בין החברה-השוכרת ובין המשיבים-בעלי הנכס, המשכירים, שהינם גם בעלי המניות ובעלי השליטה בחברה. העובדה שאין בהסכם השכירות הוראה מפורשת בדבר האפשרות שהחברה תשלם את דמי השכירות עבור השימוש במושכר בדרך של ביצוע שיפורים בנכס, אין בה כדי לשלול את המסקנה כי החברה שילמה למשיבים את דמי השכירות בדרך של הכנסת שיפוצים ושיפורים, בייחוד נוכח העובדה שהחברה השתמשה בנכס משנת 1992 ועד שנת 1997
בלא ששילמה בכסף בעד שימוש זה. ההנחה כי השימוש בנכס ניתן חינם לחברה אין לה אחיזה במציאות העסקית, ומסתבר יותר כי השיפורים מהווים בידי המשיבים הכנסה מדמי שכירות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יהודה ליבליין למערער, עו"ד גיאורגי סילאגי למשיבים. 7.9.06).

ע.פ. 6196/04 + 2073/04 - ע.פ. 2073/04 - זאב אמדורסקי נגד מדינת ישראל + ע.פ. 6196/04 - מדינת ישראל נגד משה עלמני

*הרשעה בעבירות של יבוא סמים והחמרה בעונש(ערעורו של אמדורסקי על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת ענשו של עלמני נתקבל).

א. אמדורסקי ועלמני יצאו מספר פעמים לארגנטינה וייבאו לישראל קוקאין. הם הואשמו בשני אישומים של יבוא סמים: יבוא 7.5 ק"ג ויבוא כ-5 ק"ג. כתב האישום הראשון שהוגש בפרשה זו היה נגד עלמני, והוא התייחס למעשה לעובדות האישום השני. באותו שלב, אמדורסקי עדיין לא נעצר. עלמני הודה בעובדות, הורשע ונגזרו עליו 9 שנות מאסר מהן 7.5 לריצוי בפועל. כעבור זמן הסגיר עצמו אמדורסקי למשטרה, הועמד לדין, הורשע ונדון ל-5 שנות מאסר בפועל בגין אישום אחד ו-6 שנות מאסר, בהן 4 שנות מאסר בפועל בגין האישום האחר. שני העונשים מצטברים. עובדות האישום הראשון לא היו ידועות לתביעה בשעה שהוגש כתב האישום נגד עלמני. עובדות אלה נחשפו רק לאחר שאמדורסקי נעצר, ואז הוגש כתב אישום נוסף נגד עלמני, והוא הורשע ונדון ל- 2.5 שנות מאסר בפועל, במצטבר לעונש הקודם. ערעורו של אמדורסקי מופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזה"ד וערעורה של המדינה מופנה כנגד גזה"ד בעניינו של עלמני בתיק השני. ערעורו של אמדורסקי נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. באשר לאמדורסקי הועלתה טענה הנוגעת למצבו הנפשי. ברם, בפני ביהמ"ש היו מספר עדויות פסיכיאטריות של מומחים שלפיהן אמדורסקי צלול, בעל בוחן מציאות תקין, ובעל הבנה למצבו. אין גם שגגה במסקנתו של ביהמ"ש לעניין אמינותן של ההודאות שמסר. יש על כן לדחות את הערעור לענין הכרעת הדין. באשר לענשו של אמדורסקי - מי שמביא ארצה 12.5 ק"ג קוקאין, כמוהו כמי שהביא מגיפה לישראל, שהרי כמות כזו של סם, יכולה לשמש להכנת עשרות אלפי מנות סם, לעשרות אלפי אנשים. מדובר ב-3 נסיעות שונות, ב-3 מועדים שונים, על כל אחת מהן קיבל שכר. אכן מדובר בפרשה אחת - משום שהנפשות הפועלות הן אותן נפשות והשיטה חזרה על עצמה. יחד עם זאת, השלם - אינו מטשטש את חלקיו הנפרדים, ואלה ראויים לענישה נפרדת.
ג. אשר לערעור המדינה על קולת העונש של עלמני - האישום הראשון נחשף - כאשר הדיון באישום השני בעניינו של עלמני טרם הסתיים, והוא יכול היה לצרפו בדיון שהתנהל בתיק הראשון. עלמני בחר שלא לצרפו. את החלטתה להסתפק בעונש של 2,5 שנות מאסר נימקה השופטת קמא, בראיית הפרשה כולה כמכלול, תוך שהענישה בגין האישום הראשון מצטרפת לענישה שהוטלה בגין האישום השני. המדינה אינה מתעלמת מהיבט זה, אלא שלשיטתה, הענישה הכוללת, של 10 שנות מאסר, בגין יבוא ארצה של 12.5 ק"ג קוקאין, בהתחשב בחלקו של עלמני - חורגת לקולא. לא היתה מחלוקת על כך שעלמני בכיר מאמדורסקי, והוא ש"גייס" למעשה את אמדורסקי. לעניין הענישה, יש משמעות להיררכיה. בהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש יועמד העונש במשפט השני על ארבע שנות מאסר בפועל.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד דוד זילברמן לאמדורסקי, עו"ד אבי חימי לעלמני, עוה"ד מאיה חדד וגלי פילובסקי למדינה. 4.9.06).

בג"צ 2223/04 - יעקב ניסים לוי נגד מדינת ישראל

דחיית טענה נגד חוקיות חוק לתשלום קצבאות לחיילי מילואים, שהוחל רק על נפגעים ממועד מסויים ואילך ולא לגבי אלה שנפגעו לפני מועד זה. לא כל פגיעה בזכות חוקתית לשוויון היא פגיעה שלא כדין(העתירה נדחתה).

א. העותר נפצע בשנת 1995 במהלך שירות מילואים ונקבעו לו %55 נכות לצמיתות. ביום 19.5.2002 נכנס לתוקפו חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם, להלן:"חוק הקצבאות"), המעניק לחייל שנפגע במהלך ועקב שירות המילואים קצבה בגין נכות תפקודית, בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לו על ידי צה"ל. עד כניסתו לתוקף של החוק הוסדרו זכויותיהם של נכי צה"ל שנפגעו במהלך שירות המילואים וכן זכויות שאריהם במסגרת חוק הנכים (תגמולים ושיקום), וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה, בדומה לחיילים שנפגעו בשירותם הסדיר. מטרתו העיקרית של חוק הקצבאות, היא הטבת תנאי הקצבאות של חיילי מילואים שנפגעו במהלך שרות המילואים. סעיף 19 לחוק (להלן:"סעיף התחולה") מגביל את תחולת הוראותיו למי שנפצע החל ביום 1.1.1999. הטענה העיקרית של העותר, שנפצע קודם לתחולת החוק, היא טענה של פגיעה בזכות החוקתית לשוויון. העתירה נדחתה.
ב. גם אם יוצאים מתוך הנחה שאכן נפגעה הזכות החוקתית לשוויון, מבלי להכריע בדבר, הרי לא כל פגיעה בזכות היא פגיעה שלא כדין. לא פעם פוגע חוק בזכות חוקתית, אך חוקתיותו של החוק עומדת בעינה, שכן הפגיעה מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה המונה ארבעה תנאים שבהתקיימם תוכר פגיעה בזכות אדם כחוקתית. על הפגיעה להיעשות בחוק; החוק הפוגע חייב להלום את ערכיה של מדינת ישראל; החוק נועד לתכלית ראוייה; על החוק לפגוע בזכות במידה שאינה עולה על הנדרש. כל התנאים מתקיימים בענייננו. אילוץ תקציבי הוא שיקול לגיטימי במסגרת גיבושה של מדיניות ציבורית ומדיניות כזו יכולה להיות ראוייה גם אם גרמה לפגיעה בשוויון.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. העותר לעצמו, עו"ד ערן אטינגר למשיבה. 4.9.06).

בש"פ 2778/06 + 2752/06 + 2270/06 - צבי קרוכמל ואח' נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד שמעון אלמקייס ואח'

*העובדה שמסמך מסויים הוגש לשופט המעצרים או בקשה לצו חיפוש אינה הופכת את המסמך ל"חומר תביעה" שיש להציגו בפני הסניגוריה. *הכלל שתרשומות פנימיות של הרשויות החוקרות והמאשימה אינן חלק מ"חומר הראיות"(עררים וערר נגדי - העררים נדחו והערר הנגדי נתקבל).
א. העררים והערר שכנגד סבים על החלטות בימ"ש קמא בהרכבים שונים בעניין "חומר חקירה" שעל התביעה להציג בפני הסניגוריה. העררים נדחו והערר הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. לעררים השונים רלבנטיים, לכאורה, בסוגיות המצריכות הכרעה, שני כללים והחריגים להם: הכלל האחד הוא כי תרשומות פנימיות של הרשויות החוקרת והמאשימה אינן חלק מחומר החקירה; הכלל האחר הוא כי הגשת חומר לשופט הדן בהארכת מעצר (או בבקשה לצו חיפוש) אינה הופכת חומר זה, מעצמה, לחלק מחומר החקירה. אך אין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל.
ג. באשר לחומר שהוצג בפני שופטי המעצרים - בבג"צ 1885/91 פ"ד מ"ה (2) 630 (1991) (להלן הילכת צוברי), דחה ביהמ"ש את הטענה כי עצם העובדה שמסמך מסויים הוגש לעיונו של השופט בקשר לדיון בבקשה למעצר של החשוד הופכת אותו מסמך ל"חומר חקירה" שיש להעמידו לעיון הסניגוריה. עתה נטען כי כיום, בחלוף 15 שנה ולאור חוקי היסוד שהתחדשו, יש מקום לשקול מחדש את ההלכה. ברם, אין בהשתנות העתים כשלעצמה כדי להביא לשינוי ההלכה, וגם אין טעם טוב לעשות כן.
ד. על דרך העקרון יש להבחין בין "חומרי הגלם" (ראיות, לאו דווקא קבילות) הנאספים על ידי פעולות חקירה שונות (עדויות, ראיות חפציות, מזכרים בענין פעולות חקירה) לבין עיבוד וריכוז של חומר כזה או התכתבויות פנימיות. התכתבויות פנימיות שעניינן עיבוד חומרי חקירה - אינן חומר חקירה. הוא הדין בהתכתבויות פנימיות בה מנחה הפרקליטות את המשטרה כיצד להמשיך לפעול, או שגורם אחד במשטרה מנחה את משנהו, או שהמשטרה מעבירה תיק לפרקליטות עם המלצה וסיכום המצוי בתיק החקירה. בענייננו, המסמכים הסודיים שהוצגו בפני השופטים, הם מסמכים "קלאסיים" של תיאור פעולות חקירה שהיו ושיהיו בשלבים השונים של הליכי המעצר. הא ותו לא. לגבי מסמכים אלה דין הערר להדחות. מאידך, לאחר עיון במסמכים שבמחלוקת שנקבע לגביהם שהם מהווים חומר חקירה, יש להיעתר לערר של המדינה.

(בפני: השופטת נאור. 7.9.06).

בש"פ 6640/06 - צבי קרוכמל נגד מדינת ישראל

*כאשר "חומר חקירה" עשוי לפגוע בפרטיותם של קרבנות העבירה, ניתן להגביל את זכות העיון והעתקת החומר למשרדי הפרקליטות מבלי שהחומר המועתק יוצא מבנין הפרקליטות(הערר נדחה).

א. העורר ואחרים, עובדים ומנהלים במשרדי חקירות, הואשמו בעבירות שעיקרן חדירה לחומר מחשב, האזנת סתר ופגיעה בפרטיות. עבירות אלה בוצעו במסגרת הפרשה המכונה "פרשת הסוס הטרויאני", שבה ניצלו, כנטען, חוקרים פרטיים, תוכנת מחשב בלתי חוקית, לצורך חדירה והוצאת מידע ממחשבי חברות ופרטים. הערר עוסק במגבלות העיון בחומרים שהוכרו כ"חומר חקירה". בהחלטתו אימץ ביהמ"ש את הצעתה של המשיבה, ולפיה תינתן לנאשמים אפשרות לעיין בחומר החקירה ולהעתיקו, אלא שפעולות אלה ייעשו מבלי להוציא את החומר המקורי או המועתק ממשרדים שיוקצו בבנין הפרקליטות, ובהתאם לנהלים שייקבעו. הגבלה זו נועדה להבטיח, שחומר החקירה לא יופץ ברבים באופן שיפגע בפרטיותם ובאינטרסים העסקיים של קרבנות העבירה. הערר נדחה.
ב. כבר נפסק, כי "הזכות 'להעתיקו' הינה זכות נלוית לזכות העיון, ועיקרה - נוחיותו של הנאשם או הסניגור". עם זאת, אין פירוש הדבר כי האיזונים אינם מצדיקים הגבלות באשר למקום החזקתו ואחסונו של החומר. אין מדובר כאן בהגבלת היקף החומר הנמסר לעיון ההגנה, קרי, זכות העיון נשמרת במלואה; אין מדובר גם בהגבלה על זכות ההעתקה, שכן גם זו נשמרת במלואה; המדובר ב"זכות ההחזקה הנפרדת", היינו, אך ורק בפגיעה (שאינה גדולה יתר על המידה) בנוחיות של הנאשמים והסניגורים. לא נגרע מזכותו המהותית של הנאשם להתגונן, בשעה שכל החומר כולו מועמד לעיונו ולהעתקתו, ויכול הוא יחד עם סניגורו וצוותו להצליב ולבדוק כל חומר, אלא שעליו לעשות כן בבנין הפרקליטות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ק. סודרי לעורר, עוה"ד ת. פרוש וח. ויסמונסקי למשיבה. 7.9.06).

עע"ם 7024/03 - עו"ד אריה גבע נגד עירית הרצליה ואח'

*החומר שעל הרשות הציבורית להציג לפי חוק חופש המידע, והשלבים שבהם אין חובה להציג מידע המתייחס לדיונים פנימיים לקראת קביעת המדיניות של הרשות. *דחיית טענת שיהוי בהגשת עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים(מחוזי ת"א - עת"מ 1291/02 - הערעור נתקבל).
א. בעקבות העלאת חיובו בארנונה בשנת 1999, טען המערער בפני המשיבה נגד העדפת שכונות היוקרה בעיר. במחצית שנת 2000 הקימה העיריה ועדה לבדיקת חלוקת נטל הארנונה. באוגוסט 2001 פנה המערער אל הממונה על המידע בעיריית הרצליה, וביקש לעיין ולצלם במידת הצורך את המידע שהיה בפני הוועדה. המערער נענה כי העיריה
טוענת לחיסיון המידע על פי סעיף 9(ב)(2) וסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע. המערער הגיש לביהמ"ש עתירה על פי סעיף 17(א) לחוק, והבהיר כי אם יש במידע המבוקש פרטים שמסירתם לידיו עלולה להוות פגיעה בצנעת הפרט, הוא אינו מבקש לקבל פרטים אלה, וכן הוא נכון לקבל את המידע ללא המלצות הוועדה וללא ייחוס הדברים הכתובים בפרוטוקולים לדובריהם. ביהמ"ש דחה את טענת השיהוי שהעלו המשיבות. לגופם של דברים טענו המשיבות כי עבודת הוועדה הופסקה בטרם הספיקה לגבש מסקנות והמלצות סופיות. המשיבות הוסיפו כי בידי העיריה מידע משני סוגים: האחד - חומר הנוגע לחיובי ארנונה ברשויות מקומיות אחרות, אותו יכול המערער להשיג מאותן רשויות; השני - מידע המצוי בפרוטוקולי הוועדה, אשר לטענת המשיבות אין העיריה מחוייבת בגילויו. ביהמ"ש קבע כי דיוני הוועדה היו דיונים פנימיים לצורך גיבוש מדיניות, אשר נקטעו באיבם, ואיזון האינטרסים בעניין נוטה בבירור לטובת העיריה, הטוענת לחיסוי. הערעור נתקבל.
ב. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) קובעת כי עתירה מנהלית תוגש במועד שנקבע לכך בדין, ואם לא נקבע מועד כאמור, יש להגישה בלא שיהוי, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין. העתירה דנא הוגשה למעלה מחמישה חודשים לאחר שקיבל המערער את החלטת המשיבה לדחות את בקשתו. ואולם, בפרק הזמן שחלף קיים המערער התכתבות רציפה עם המשיבה, כאשר מפניותיו עולה כי נמנע מלהגיש עתירה כיוון שהמתין למענה. בנסיבות העניין נעשה ניסיון כן של המערער למצות סעדיו אל מול הרשות ולסיים את העניין ללא פניה לערכאות. כמו כן, בנסיבות העניין אין מדובר בחריגה מופלגת היוצרת קושי אמיתי להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית את החלטת הרשות.
ג. סעיף 1 לחוק חופש המידע קובע כי "לכל אזרח... הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". יחד עם זאת נקבע בחוק כי "רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:... מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב;... מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות..." וכד'. עסקינן בשני סייגים: סייג שמהותו זמנית - אפשרות הרשות לעצב לה מדיניות מבלי שתידרש לחשוף בפני הציבור את פרטי המדיניות המתגבשת כל עוד לא הושלמה המלאכה. משנשלמה המלאכה, אין סייג זה עומד עוד לרשות; סייג המתיר לרשות לא למסור מידע בעל אופי פנימי. בשני המקרים, הדבר נתון לשיקול דעתה של הרשות.
ד. אשר למידע הנוגע לצווי ארנונה של רשויות מקומיות אחרות -ככלל, אין להחיל את הסייג לחובת הגילוי על מידע עובדתי שנאסף ע"י הרשות לצורך גיבוש מדיניות, והדברים ראויים במקרה זה. משליקטה העיריה את מכלול החומר בעניין זה ואין היא נדרשת לכל פעולה או להקצאת משאבים נוספת על מנת לאפשר למערער לעיין בו, ראוי לאפשר למערער לעיין במידע זה.
ה. אשר לפרוטוקולי ישיבות הוועדה - ייתכנו מקרים בהם אין ליתן פומבי למידע שנאסף בידי הרשות בשלבי גיבוש מדיניות שלא הושלמה. בענייננו, קשה לומר כי קיים עוד טעם להמשיך ולהחסות את המידע על מנת לאפשר גיבוש מדיניות. המהלכים לגיבוש מדיניות בנושא הופסקו לפני כשש שנים. חשיפת עמדות ודעות שהובעו בנושא לפני שנים לא תשפיע על יכולתה של הרשות לגבש לה מדיניות בעתיד אם תבקש לחדש את הדיונים בנושא. לפיכך, אין לומר כי במקרה זה עומד לעיריה הסייג האמור.
ו. מאידך קיים הסייג שלפיו פרוטוקולי הוועדה מהווים "דיונים פנימיים". משעומד לעיריה הסייג של "דיונים פנימיים" יש לבחון את סבירות החלטתה והאם משקפת היא איזון ראוי בין האינטרסים הנוגעים לעניין. עסקינן בוועדת בדיקה שדיוניה
הסתיימו בשלב התחלתי ביותר. על כן, נראה כי הטעם העיקרי לחיסיון תכנם - הבטחת איכות ההחלטות על ידי מתן אפשרות לקיים דיון חופשי, ענייני וחף מלחצים - נחלש במידה ניכרת. במקרה זה אין חשש ממשי מפני פגיעה בחופשיות הדיונים ובאפשרות לגבש החלטה מקצועית ועניינית בנושא, אם יתאפשר למערער לעיין בפרוטוקולי הוועדה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. המערער לעצמו, עו"ד א. בראף-שניר למשיבים, עו"ד ד. בריסקמן ליועץ המשפטי לממשלה. 6.9.06).

ע.א. 10961/04 - המוסד לביטוח לאומי נגד מתן גוטר ואח'

*הגשת ערעור על "אמרת אגב" של בימ"ש קמא. *תביעת עובדים של חברה בפירוק שפוטרו לתשלום "דמי הודעה מוקדמת" על פיטורין, יכולה להכלל בהגדרת "שכר עבודה" לצורך קבלת גימלה מהמוסד לביטוח לאומי(מחוזי ת"א - תיק פש"ר 1554/03 - הערעור נדחה).
א. חברת קומגייטס - המשיבה 3 - נקלעה לקשיים עסקיים, לרבות אי תשלום שכר לעובדיה. ביום 20.5.03 הוצאו עובדי החברה לחופשה ללא תשלום, בלא הסכמתם. ביום 12.6.03 ניתן צו פירוק זמני לחברה, וביום 17.8.03 אישר ביהמ"ש למפרקת הזמנית לפטר את עובדי החברה. ביהמ"ש קבע, כי יש לראות את מועד צו הפירוק הזמני כמועד הפיטורין דה פקטו. אשר לאי מתן ההודעה המוקדמת הנדרשת, נפסק כי יש לשלם דמי הודעה מוקדמת. ולבסוף, נאמר בפסה"ד "בשולי הדברים", כי "עמדת הביטוח הלאומי, המסרב לכלול את רכיב ההודעה המוקדמת בגימלה, נראית על פניה תמוהה ונוגדת את פסיקתם העדכנית של בתי הדין לעבודה". כלפי סיפת הדברים מופנה הערעור. לטענת המערער כוללת הגמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי שכר עבודה ופיצויי פיטורין בלבד, ואינה כוללת תשלום תמורת ההודעה המוקדמת. מנגד, טענו המשיבים, ראשית, כי פרוצדורלית אין מקום לערער על "קביעת אגב - אוביטר", כפי שהיתה החלטת ביהמ"ש קמא בנושא זה; שנית, מהותית, נטען כי יש לפרש "שכר עבודה" בחוק הביטוח הלאומי פירוש רחב יותר, ולראות את דמי ההודעה המוקדמת כבאים "עקב עבודתו" של העובד לפי חוק הגנת השכר שאליו מפנה חוק הביטוח הלאומי. הערעור נדחה.
ב. אשר לטענתם הפרוצדורלית של המשיבים, לפיה הדרך הנכונה שבפני המערער היתה הגשת ערעור על החלטתו של המנהל המיוחד לכלול את דמי ההודעה המוקדמת בתביעת החוב - בדקדקנות פרוצדורלית יתכן שיש ממש בטענה זו, אך באופן מהותי אין פסול בכך שהערעור הוגש כלפי "אמרת האגב" של ביהמ"ש המחוזי, מהטעם הפשוט שבכגון דא, נוכח השפעתו הגדולה של ביהמ"ש המחוזי בנושאי פירוקים, מטבע הדברים הופכת אמרת האגב למעין תקדים שרבים נאחזים בו, וכך נתפסה גם במקרה זה.
ג. לגופם של דברים, פסיקת העבר ראתה בדמי הודעה מוקדמת פיצוי ולא שכר. אילו צעדנו בשביל הסלול בפסיקת העבר היה מקום לקבלת הערעור; ואולם, נראה שבתכלית החקיקה קרוב הפיצוי בעבור הודעה מוקדמת להוות כמעין שכר. לאחר דיון רחב בנושא הוחלט כי אין מקום לקבלת הערעור.

(בפני השופטים: ריבלין, א. לוי, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ר. בן רחמים סובול למערער, עוה"ד א. דויטש, א. בסט, א. קורן וצ. קויש למשיבים. 4.9.06).

על"ע 9417/05 + 9013/05 -עו"ד יורם יהודה נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד

*הרשעה בעבירות אתיקה של עו"ד ומידת העונש. *סירובו של עו"ד להחזיר כספים שקיבל מלקוח, אינה מהווה עבירה על סעיף 40(א) לכללי האתיקה, שעניינו חובת עו"ד להעביר ללקוחו כספים שקיבל עבור הלקוח(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. פלוני - שבינתיים הלך לעולמו (להלן: המנוח) ניהל התדיינות משפטית ממושכת נגד אשתו. המנוח - שהיה כבן 85 - פנה למערער כדי שייצגו בהליכים משפטיים שונים בסכסוך זה. במהלך יוני 1998 שיכנע המערער את המנוח לחתום על הסכמי מתנה שבגדרם יועברו אל המערער הכספים שברשות המנוח, המופקדים בחשבונו בבנק,
וכן מכוניתו, כדי שאלה לא יעוקלו על ידי אשתו. הבעלות במכונית הועברה למערער, וכן כספי המנוח, בסך של 394,000 -. הכספים הועברו לחשבון נאמנות ש"נוהל" על ידי שני עורכי דין שהחזיקו בו בנאמנות בעבור המערער. לאחר מכן מנע המערער מהמנוח את השליטה בכספים וסירב להחזירם לו. לאחר שפנה אליו בא כוחו החדש של המנוח, החזיר המערער חלק מהכספים, למעט כ-167,000 ש"ח בתוספת מע"מ. המערער טען כי סכום זה מגיע לו בעבור שכר טרחתו. ביה"ד המחוזי של הלשכה הרשיע את המערער בעבירות של הפרת חובת הנאמנות ללקוח, אי שמירה על כבוד המקצוע ואי העברת כספים ללקוח, וגזר על המערער עונש השעייה של חמש שנים, העונש אותו ביקש המשיב. ביה"ד הארצי החליט ברוב דעות כי יש לזכות את המערער מעבירה לפי כלל 40, הקובע כי: "(א) עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו", שכן כלל זה עוסק אך בעיכוב כספי לקוח שקיבל עורך הדין מצד ג' כלשהו. העונש נותר על כנו, ברוב דעות. הערעורים נדחו.
ב. ביה"ד המחוזי קבע כי תלונה שעליה חתום המנוח, היא ראייה המקיימת, בנסיבות המקרה, את הדרישות לחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. המערער משיג על קביעה זו, אולם אין צורך לדון בכך, שכן ביה"ד קיבל את הראיות השנויות במחלוקת אף בהתאם לסמכותו לפי סעיף 67 לחוק לשכת עורכי הדין, שזו לשונו: "בית דין משמעתי רשאי... לקבל ראיה אף אם לא היתה כשרה להתקבל בבימ"ש". יתר על כן: אף אילו נפסלו עדויות, כטענת המערער, יש להותיר את הרשעת המערער על כנה. אין חולק כי כספו של המנוח עשה את דרכו לידי המערער וכי רכבו של המנוח נרשם בבעלות המערער. המערער לא הציג הסבר המתקבל על הדעת לפשר הימצאות רכושו של המנוח בידיו. קרובים הדברים לומר, כי ניתן להרשיעו אף על פי גירסתו שלו בלבד.
ג. אשר לחומרת העונש - אין ביהמ"ש נוהג להתערב בעונשים שנקבעו על ידי בתי הדין המשמעתיים מקום בו לא חרגו ממדיניות הענישה הראויה, וזאת אף אם לדעת ביהמ"ש העונש מחמיר או מקל במעט עם הנאשם. במקרה דנן, לא ניתן לומר כי עונשו של המערער מחמיר עמו נוכח חומרת המעשים ונסיונו לשים בערמה את ידו על רכושו של לקוחו, אדם בא בימים, המצוי בסערת רגשות עקב סכסוך משפחתי קשה.
ד. אשר לערעור הנגדי של הלשכה בענין תחולת סעיף 40 (א) - לטענת הלשכה, יש לפרש את הוראת סעיף 40 (א) באופן תכליתי ולקבוע כי המערער הפרו, שכן, מה לי אם עיכב כספים שנמסרו לידיו עבור לקוחו ומה לי אם נמסרו לידיו על ידי לקוחו, אלו ואלו כספי הלקוח הם. משעסקינן בהוראה ספציפית בדין מעין-פלילי, יש לפרשה באורח דווקני. פרשנות מרחיבה כפי שהציע המשיב אינה נצרכת, וגם אין באי קבלתה כאן כדי לומר שבכך נסגרו הדרכים ונסתתמו הצינורות להגנה על המקצוע. חובת הנאמנות הכללית של עורך דין כלפי לקוחו, היא רחבת היקף, ויש בה כדי לענות על הנצרך לאכיפה המשמעתית. אם סבורה הלשכה שיש צורך בסעיף ספציפי לסיטואציות כגון אלה שלפנינו, בידיה לפעול לתיקון הכללים. על כן אין להיעתר לערעור זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. המערער לעצמו, עו"ד אפרים היים למשיב. 31.8.06).

בג"צ 6620/04 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד הוועדה הציבורית לקביעת השתתפות בהוצאות משפטיות ואח'

*השתתפות המדינה בהוצאות משפטיות של ח"כ הנגבי שנוהלה נגדו חקירה משטרתית ולבסוף נסגר התיק נגדו, וגובה סכום ההשתתפות(העתירה נדחתה בחלקה פה אחד, ובחלקה נתקבלה ברוב דעות).

א. בין השנים 96-1994 כיהן צחי הנגבי כחבר כנסת ויו"ר ועדת הכלכלה. בחודש מרץ 1998 פתחה המשטרה בחקירה נגדו בשל פרשה שכונתה פרשת "דרך צלחה", עמותה
שהוקמה על-ידי הנגבי, בסוף שנת 1994. החקירה נפתחה עקב חשד כי עשה שימוש בעמותה כדי לקבל שכר וטובות הנאה עבור פעולות אותן היה אמור לבצע מכח תפקידו כחבר כנסת. לאחר חקירה ממושכת, דיונים רבים ותהפוכות בעמדתה של הפרקליטות, נסגר תיק החקירה מחוסר ראיות. בהחלטתו, ציין היועץ המשפטי כי "המעשים בהם מדובר הצביעו על אי תקינות שהגיעה לתחומה של עבירה, אך בסופו של יום סברנו כי אין סיכוי סביר להרשעה". הנגבי הגיש בקשה על-פי סעיף 10א לחוק חסינות חברי הכנסת להשתתפות בהוצאות היעוץ המשפטי לו נזקק בשל החקירה. הבקשה הוגשה לוועדה הציבורית שהוקמה מכוח הסעיף. בהחלטתה קבעה הועדה כי קיים ספק בדבר קיומו של הקשר הסיבתי "בין כל המעשים הפליליים שיוחסו לשר הנגבי... לבין מילוי תפקידו כחבר כנסת". הספק, לדעת הוועדה "חייב למצוא ביטוי בשיעור ההשתתפות בהוצאות המשפטיות", ועל כן אושר סכום שהוא כמחצית מדרישתו של הנגבי, היינו, 300,000 ש"ח. העותרת טוענת כי החקירה מתייחסת לפעולתו של הנגבי כמנכ"ל העמותה, פעילות שאינה חלק מתפקידו כחבר כנסת, ומכאן שאין הוא זכאי להשתתפות בהוצאות שהיו לו. כן טוענת העותרת כי התיק נסגר תוך מתיחת ביקורת על התנהלותו של הנגבי פעילותו בניגוד עניינים אסור. במהלך הדיון התייחס בא-כוח העותרת גם להיקף התשלום, שעל-פי התעריף הנוהג, הסכום שלו היה זכאי - עמד לכל היותר על 23,000 ש"ח. העתירה נדחתה בחלקה פה אחד ובחלקה נתקבלה ברוב דעות.
ב. השופטת ברלינר: החשדות נגד הנגבי נוצרו על קו התפר שבין העיסוק בעמותה, לבין היותו חבר כנסת. על כן אין יסוד לחלקה הראשון של העתירה. אין גם ממש בחלקה השני של העתירה. סעיף 5(1) רישא לכללים המסדירים את השתתפות המדינה בהוצאות כאמור קובע: "חבר הכנסת לא יהיה זכאי לשירותים משפטיים בגין הליך פלילי בו הורשע בפסק דין סופי". זוהי אמירה קטגורית, שאין בה גווני ביניים. רק פסק דין סופי המרשיע את חבר הכנסת ישלול את זכאותו לחלוטין. כל מצבי הביניים לא יפלו בקטגוריה זאת, וחבר הכנסת יהיה זכאי להשתתפות בהליך שלא הסתיים בהרשעה.
ג. (דעת מיעוט): ב"כ העותרים בטיעון בעל-פה טען כי לכל היותר היה מקום לפסוק להנגבי את הסכום המכסימלי על-פי התעריף הנוהג, קרי - 23,000 ש"ח לפי התעריף המינימלי, ולא מעבר לכך. בנוסף לכך שהטענה לא נכללה בעתירה, אין ממש בטענה גם לגופה. הסכום של 23,000 ש"ח, הוא סכום לא ריאלי בעליל שאינו מתאים לנסיבות שהוכחו בפועל, קרי היקף החקירה, ומספר שעות העבודה שהשקיע ב"כ של הנגבי.
ד. השופט ריבלין: זכאותו של חבר הכנסת היא ל"השתתפות" בהוצאות משפטיות שנשא בהן. השתתפות זו - שיעורה נקבע על-ידי הוועדה, בהתאם לכללים ועל-פי שיקול הדעת המסור לה. יש לייחס משמעות רבה לנסיבות המיוחדות של הפרשה. יש בהן כדי להצדיק הפחתה משמעותית של שיעור ההשתתפות שפסקה הוועדה. ראשית - לפי התעריף הנוהג, זכאי הנגבי להשתתפות בשיעור של 23,000 ש"ח. הסטייה מ-23,000 ש"ח ל-300,000 ש"ח היא משמעותית ביותר ויש לבחנה בזהירות. הסכום של 300,000 ש"ח, הינו סכום מופרז עד כדי אי-סבירות. על כן יש להעמידו על סך של 100,000 ש"ח.

(בפני השופטים: ריבלין, ג'ובראן, ברלינר. עו"ד ברק כלב לעותרת, עו"ד ארבל אסטרחן למשיבים. 3.9.06).

ע.פ. 9613/04 - ציון בן סימון נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח המבוססת על רצף של עדויות ראייה שכל אחת מהן מתייחסת לחלק אחר של האירוע. *חשיפתו של ביהמ"ש לעברו של הנאשם העולה מתמלילי החקירה של הנאשם שהוגשו לביהמ"ש בהסכמה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1096/03 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם ברצח מרדכי ויצמן (להלן המנוח) בשוק הפשפשים ביפו, ביריות אקדח. קו ההגנה של המערער היה כי נפלה טעות בזיהוי, וכי הוא אינו האיש אשר
ירה למוות במנוח. ביהמ"ש הרשיע את המערער בציינו כי ההרשעה מבוססת על רצף של עדויות ראייה, שכל אחת מהן מתייחסת לחלק אחר של האירוע, וכן על עדויות מומחים וראיות בדבר התנהגותו של הנאשם לאחר האירוע ובחקירתו. כן נקבע, כי קיימת סבירות גבוהה לכך, שהפצעים שנמצאו סמוך לאחר הרצח בידו השמאלית של המערער נגרמו כתוצאה מהאופן שבו אחז באקדח בזמן הירי, וכן כי בממצאי בדיקת פרופרינט (בדיקה לאיתור סימני מתכת) שנערכה למערער יש משום ראיה כי ירה באקדח. עוד נקבע, כי שקריו של המערער באשר לנסיבות הרצח ומקור פציעתו, סירובו להיבדק בדיקת פרופרינט וההרחקה העצמית מהזירה, משמשים לחובתו. עם הרשעתו ברצח נדון המערער למאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. פסק דינו של ביהמ"ש קמא מושתת רובו ככולו על ממצאים שבעובדה, וככלל אין בימ"ש שלערעור מלהתערב בתחום זה. במקרה דנא, אכן, יש אפשרות לבחון באורח בלתי אמצעי חלק משמעותי מן הראיות המתועדות בקלטות וידאו או שמע. בבחינת הראיות בדרך זו עולה כי צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנותיו. הנדבך הראשון עליו בנוי הערעור, עניינו בטענה לפיה מחומר הראיות עולה כאפשרות סבירה, שאחיו של המערער הוא שירה במנוח. טענה זו נטענה לראשונה בגדרי הערעור. גם אם נתעלם מן העיתוי ומן העובדה שעתה אין ככל הנראה ראיות כנגד האח, טענה מרחיקת לכת כזאת טעונה הפגנת עוצמה מיוחדת. כזו לא הוצגה.
ג. נדבך נוסף בטענותיו של המערער הוא כי המשטרה נמנעה מביצוען של פעולות חקירה, אשר היה בהן כדי להעלות ספק סביר באשמתו. בנסיבות המקרה, אין שקלול המחדלים הנטענים יכול לסייע למערער. בחלק מן המקרים אין מדובר במחדלים; באחרים יש טעם לפגם אך לא במידה שתקעקע את הראיות המצויות בתיק. באשר לאי עריכתו של מסדר זיהוי - אין חובה כזו במקרה כגון דא, בו קיימת היכרות מוקדמת בין העד והחשוד. המערער טען בביהמ"ש המחוזי כנגד שיטות החקירה שנקטו החוקרים. השימוש בתחבולות הוא כורח המציאות והכרח בל יגונה במציאות הקשה של התגברות הפשיעה החמורה, ושל עבריינים אלימים, המפילים חיתתם על קורבנות ועל עדים פוטנציאליים מלמסור עדות במשטרה.
ד. אשכול הטענות האחרון של המערער עניינו בטענה, לפיה נחשף ביהמ"ש המחוזי, בתמלילי החקירה, לעברו הפלילי טרם ניתנה הכרעת הדין. קבלת ראייה פסולה בבימ"ש קמא לא תוביל לזיכוי הנאשם בערכאת הערעור אלא במקרים נדירים, אם קיים ספק סביר בשאלה אם הנאשם היה מורשע אלמלא התקבלה אותה ראיה פסולה, או בשאלה אם יש די ראיות קבילות לביסוס ההרשעה. באי כוחו של המערער ציינו מקומות רבים בתמלילי החקירה של המערער בהם מוזכר עברו הפלילי, אך תמלילים אלה הוגשו בהסכמה. גם לא נמצא כי היחשפות ביהמ"ש לעברו הפלילי של הנאשם, הטתה את לשון המאזניים לחובתו של המערער.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד דוד ליבאי ואלעד רט למערער, עוה"ד מיכאל קרשן ונאוה הורוביץ למשיבה. 4.9.06).

ע.א. 1666/04 - הנסון מוצרי מחצבה (ישראל) בע"מ נגד מועצה אזורית משגב

*שיעורי הארנונה שבהם חוייבה מחצבה והגדרת המחצבה כ"תעשיה"(מחוזי נצרת - ת.א. 1293/01 - הערעור נדחה).

א. המערערת מפעילה מחצבה בשטחה המוניציפאלי של המועצה האזורית משגב. בשטח המחצבה ישנם שטחי קרקע הכוללים דרכים לא סלולות; קרקע לכריית חומר הגלם; קרקע המשמשת לאחסנת חומר הגלם, וכן מתחם ייצור ובו מבנים. צו הארנונה של
המועצה כולל סיווג של מחצבות. כל שטחיה של המערערת נכללו, החל בשנת 1994, תחת סיווג זה. המערערת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי בה טענה כי שיעורי העלאת הארנונה בסיווג זה בצו הארנונה של המשיבה בין השנים 1997-1994 חורגים משיעור ההעלאה המותרת בתקנות הסדרים במשק המדינה ובתקנות התואמות (להלן: תקנות ההסדרים). המערערת סברה כי הסיווג של "מחצבות" הינו תת סיווג של "קרקע תפוסה", כהגדרתה בתקנות ההסדרים, ואילו המשיבה התייחסה לסיווג "מחצבות" כתת סיווג של "תעשיה". ביהמ"ש המחוזי קבע כי כאשר התקנות מגדירות במסגרת המונח "תעשיה" גם מחצבות, הכוונה הינה גם לשטח הקרקע ואין המונח מוגבל למבנים בלבד. המשיבה טוענת כי היה על המערערת לפנות בדרך של השגה וערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), (להלן: חוק הערר), שכן מדובר בשאלה של סיווג נכס כמצוין בסעיף 3(א)(2) לחוק. לגופו של עניין סבורה המשיבה כי צדק ביהמ"ש משקבע כי גם שטחי הקרקע שבמחצבה נכללים במונח "תעשייה". הערעור נדחה.
ב. אשר לטענת המשיבה כי היה על המערערת לפנות לפי חוק הערר בהשגה למנהל הארנונה - גם אם נראה את המחלוקת העיקרית שבין הצדדים כמחלוקת בדבר סיווג הנכס, מקרה זה מצדיק דיון בערכאות משפטיות כבר בשלב הבירור הראשוני, וזאת בשל השאלה העקרונית אותה הוא מעורר.
ג. החל בשנת 1994 הוכנס שינוי בהגדרת המונח "תעשיה" בתקנות ההסדרים לאמור: ""תעשיה" - לרבות מפעלי בניה ומחצבות". לשונה הברורה של הגדרה זו אינה משאירה פתח לפרשנות אחרת. קשה לקבל אף פרשנות שמבחינה בין מבני המחצבה לבין הקרקעות בהן היא עושה שימוש, שכן משמעות המונח "מחצבה" כוללת בחובה קודם כל את הקרקעות מהן נחצב חומר הגלם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. הלוי למערערת, עוה"ד י. קורין ור. אייזנברג למשיבה. 3.9.06).

ע.פ. 9140/05 - אלכסי סדוקין נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הריגה שבוצעה כאשר המנוח בא מסומם לבית הנאשם לאחר חצות בלילה, מבלי שהיתה בניהם היכרות, ביקש שקיות תה ותקף את המערערו (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, שהיה בעת האירוע כבן 18, התגורר עם אימו בדירה בדרום תל אביב. בשעה 2 אחר חצות הלילה, התדפקו המנוח, שהיה מסומם, ואדם נוסף, שלא היו מוכרים למערער, על דלת ביתו וביקשו ממנו שקיות תה. המערער מסר לידם כמות מסויימת של גרגרי תה. כמות זו לא סיפקה את המנוח. בין השניים החל ויכוח קולני במהלכו הכה המנוח את המערער בפניו. בשלב זה נסוג המערער אל פנים הדירה, נטל סכין מטבח, שב אל פתח הדלת ודקר את המנוח דקירה אחת בליבו והביאה למותו. המערער הזעיק מיד עזרה וניסה לטפל במנוח בכוחות עצמו. בתחילה הואשם המערער ברצח, ולאחר הסדר טיעון הומרה עבירת הרצח בעבירה של הריגה והמערער הורשע בה על פי הודאתו. עם הרשעתו גזר ביהמ"ש על המערער 15 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער לא נשא עמו סכין ולא יצא מביתו כשהוא מצוייד בסכין. הסיטואציה אליה נקלע המערער, שלא באשמתו, היתה מאיימת. הוא הוכה על ידי אדם מסומם שנקש על דלתו באישון לילה, בלוויית אדם אחר. ניתן לגלות הבנה מסויימת לבהלה ולפחד שאחזו במערער באותם רגעים. אין מקום, עם זאת, להיעתר לבקשת הסניגור להפחית בצורה משמעותית את העונש. המערער פגע בחיי אדם ובערך קדושת החיים ולכך יש ליתן משקל מכריע. על כן יועמד ענשו של המערער על 12 שנות מאסר בפועל, ושאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אבי כהן למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 4.9.06).

ע.א. 421/06 - הראל חברה לביטוח בע"מ נגד טויו רם אלקטרוניקס בע"מ ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהצעת פשרה שהציע השופט בקדם משפט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת ומשיבה 4 לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם למשיבה מגניבת מטען אשר היה מבוטח ע"י המערערת. כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה הביע ביהמ"ש דעתו כי לאור כתבי הטענות כפי שהם, יתכן והמהלך הנכון בתיק הוא כזה שהמשיבה (התובעת) תוצא מהתמונה, כך שישולם לה על ידי המערערת סכום הנזק שנגרם לה, והתיק ימשיך להתנהל בין הנתבעות בינן לבין עצמן בשאלת חלוקת האחריות. בהחלטה שניתנה בסיום ישיבת קדם המשפט האחרונה, נקבע התיק להתחלת שמיעת הראיות ביום 9.1.2006. ביום 15.12.2005 הגישה המערערת בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו בטענה כי התבטאויותיו, אגב ניהול קדם המשפט, מלמדות שדעתו "ננעלה" וכי בנסיבות אלה קיים חשש ממשי למשוא פנים. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה, בציינו כי התבטאויותיו היו במסגרת הצעות לפשרה, ואין הן מקימות חשש ממשי למשוא פנים. עוד נקבע כי הגשת הבקשה כחודשיים לאחר העלאת הסדר הפשרה וסמוך למועד ההוכחות, לוקה בשיהוי קיצוני, המצדיק, כשלעצמו, דחיית הבקשה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש רשאי במהלך קדם המשפט להפנות את תשומת ליבו של צד לקשיים בתובענתו. קורה שתוך כדי הצעת פשרה מביע ביהמ"ש דעה זו או אחרת על סיכויי התביעה וההגנה. רק בנסיבות בהן ברור כי דעתו של ביהמ"ש "נעולה" יש מקום להורות על פסילתו. במקרה הנוכחי יש לראות את אמירות ביהמ"ש לעניין הוצאת המשיבה מהתמונה כהערכה לכאורה של מצב דברים משוער, לאור האמור בכתבי הטענות בלבד, ואין להבינן כגיבוש עמדה לגופו של עניין בטרם עת.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אורי אשר למערערת, עו"ד עופר יובל למשיבה. 4.9.06).

ע.פ. 2583/06 - מאיר עמר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת תקיפה של נער שקיים קשר עם אחותו של התוקף למרות התנגדות משפחתה לקשר ביניהם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ואיילה עמר הינם ילדיו של הרב הראשי לישראל. איילה הכירה קטין כבן 17 (להלן: המתלונן) ונקשרו ביניהם קשרי חברות. משנודע לאמה על הקשר, היא פנתה עם בני משפחה אחרים אל המתלונן בדרישה שינתק את הקשר עם איילה, אך ללא הועיל. משנודע הדבר למערער, שלא התגורר בבית הרב, הגיע אל בית הרב בשעות הערב המאוחרות ברכב, כשהוא מבקש מאיילה לרדת אל הרכב בתואנת שווא. הוא הכניסה בניגוד לרצונה לרכב ונסע לבני ברק, שם הורה לה להתקשר למתלונן ולפתותו להגיע אל הרכב. המתלונן הגיע לרכב ונכנס אליו, והמערער הסיעם אל בית חבריו בקלנסואה, שם כלא המערער את אחותו ברכב ואילו את המתלונן הכניס אל חדר, שאליו הגיעו שני חבריו של המערער, שם תקפו את המתלונן. המערער אף גזר את הכיפה של המתלונן ובהמשך גם את פאותיו. בהמשך שבר את משקפיה ואת חלק מתכשיטיה של המתלוננת ונטל ממנה תכשיטים אחרים. בין הצדדים הושג הסדר טיעון לפיו תטען התביעה לעונש של 3 שנות מאסר בפועל, בעוד ההגנה תטען לעונש כראות עיניה, וכן הוסכם כי ייגזר על המערער עונש מאסר מותנה ותשלום פיצוי על סך 35,000 - למתלונן. ביהמ"ש המחוזי, קבע כי המערער היה "הרוח החיה בפרשיה כולה", וגזר לו 32 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי למתלונן בסך 35,000 -. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מעשיו של המערער חמורים הם וקשים, האירוע בו מדובר ברוטלי ואלים ביותר. העונש שנגזר על המערער מבטא גם את הביזוי שביזה את המתלונן, את ההשפלה שביקש להשפילו. גזירת כיפתו של המתלונן ולאחר מכן פאותיו, כשהמתלונן מפוחד וחסר אונים, מוסיפות חומרה יתירה לאירוע. מעשה זה, באופן בלתי נמנע, מעלה זכרם
של ימים אפלים לעמנו ולאנושות, וצריך לגרום זעזוע עמוק לכל שופט באשר הוא.

(בפני השופטים: ארבל, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד איתן נאור ואהובה נאור למערער, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 4.9.06).

רע"פ 3725/06 - גשמי ברכה בע"מ נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של איכלוס בניין בניגוד לתנאי היתר הבניה (הבקשה נדחתה).

המבקשת, יחד עם נאשמים אחרים, (בכללם תאגיד), קיבלה היתר בניה לבניין מגורים בן 4 קומות בפתח-תקווה. תנאי בהיתר קבע כי "בעל ההיתר לא יגור בבניין... ולא ירשה לאחר לגור... בו עד לקבלת תעודת גמר". ביום 15.4.99 אוכלס הבניין מבלי שנתקבלה תעודת גמר. ביהמ"ש לעניינים מקומיים הרשיע את המבקשת בעבירה של איכלוס חלק מהבניין במועד בו לא היתה תעודת גמר לבניין, וגזר עליה קנס בסך 40,000 - וכן חייב את המבקשת להוציא תעודת גמר לבניין עד ליום 30.7.05. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור הן ביחס להרשעה והן ביחס לעונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בא-כוח המבקשת טוען כי המבקשת איננה בעלת ההיתר נשוא כתב האישום, ולא ניתן להרשיעה ללא שהורשעה תחילה הנאשמת 1, (להלן: התאגיד). ברם, המבקשת היתה בשעת ביצוע העבירה שותפה בתאגיד שביצע את העבירה, הנאשמת 1, ולפיכך היא הואשמה, בהתאם לסעיף 253 לחוק התכנון והבניה, גם בנפרד, ולא היתה כל מניעה להרשיעה בנפרד מהרשעת הנאשמת 1. לא היה כל צורך להוכיח, כי היא בעלת ההיתר, ודי בכך שהיא נושאת משרה, שותפה, בתאגיד שביצע את העבירה והוא בעל ההיתר.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד רמי שלמון למבקשת, עו"ד בת אור כהנוביץ למשיבה. 7.9.06).

ע.פ. 6015/06 - מדינת ישראל נגד שאדי גיזאוי ואח'

*החמרה בעונש בעבירות שוד וסחיטה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבים הורשעו, על פי הודאתם בהסדר טיעון, בעבירת סחיטה בכוח, שוד ועבירות נוספות שביצעו כלפי עסקים בכרמיאל שסיפקו שירותי גלישה באינטרנט ומשחקי הימורים במחשב. המעשים כללו איומים על הקופאים בבית העסק, דחיפתם ותקיפתם, ונטילת כספים מהקופה. משיב 1 הואשם בשישה אישומים, משיב 2 בשלושה, משיב 3 באחד ומשיב 4 בחמישה. ביהמ"ש קמא ציין כי "העבירות בהן הורשעו הנאשמים חמורות ביותר, וגם אם אינן במדרג הגבוה ביותר של עבירות השוד, עדיין מצטרפות הן לנגע האלימות שפשט במחוזותינו, ואשר חובתו של ביהמ"ש ליתן יד להדבירו". העונשים שהושתו על ארבעת המשיבים נעו בין 20 חודשים מאסר בפועל לבין 6 חדשים, שיבוצעו בעבודות שירות וכן מאסרים על תנאי, הערעור על קולת העונש נתקבל.
המדובר בהתנהגות עבריינית חמורה, בעבירות המטילות אימה על קרבנותיהן, מתוך בצע כסף ותוך ערעור סדרי חברה. על נאשם אחר בפרשה נגזר בביהמ"ש קמא מאסר של 3.5 שנים בפועל ושנה על תנאי, על אישום אחד בלבד. יש צורך במסר שבסוג עבירות מעין אלה ראויה ענישה מרתיעה. בהתחשב בכך שבערכאת ערעור אין ממצים את עומק הדין בערעור המדינה, יועמד עונשו של משיב 1 על 52 חודשי מאסר, מהם 36 חודשי מאסר בפועל, בנוסף להפעלת מאסר על תנאי של 4 חדשים במצטבר; משיב 2 כבר שוחרר מהכלא ולא בקלות מחזיר ביהמ"ש אסיר ששוחרר לכלאו. על כן יוותר עונש המאסר בעינו. עם זאת הוגדל הקנס שיוטל על משיב זה, והוא יעמוד על 20,000 - במקום ששת אלפים; באשר למשיב 3, הוחלט להטיל עליו 20 חודשי מאסר, מהם 8
חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי; עונשו של המשיב 4 יועמד על 40 חודשי מאסר, מהם 28 חודשי מאסר בפועל, והיתרה על תנאי.

(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד תמר פרוש למערערת, עוה"ד נגיב גזאוי, מאדי דאהר, עאדל דבאח למשיבים. 4.9.06).

בש"פ 6209/06 - ראמי אלג'עאפרה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות מירמה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ואחת מנשותיו, (להלן - שרון), הואשמו בעשרות עבירות של קבלת דבר במרמה וניסיון לקבלת דבר במרמה, והכל, בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, העורר ושרון היו מתקשרים עם קבלנים ממוצא ערבי ומזדהים בשמות בדויים כעובדי עיריית ירושלים המחפשים קבלן לביצוע עבודות עבור העירייה בסכומי כסף גדולים. בשיחות עם הקבלנים, הסבירו להם השניים כי עליהם לשאת בחלק המע"מ מעלות העבודה, שאותו עליהם לשלם מראש ובמזומן. לצורך כניסת הקבלנים לישראל, הכינו השניים אישורי כניסה מזוייפים. כאן נטלו את "כספי המע"מ" ונעלמו. כן הואשמו בעבירות מרמה נוספות. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אמנם, אין להתערב בקביעותיו של בימ"ש בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בשל מסוכנות. עם זאת, משאישרה המשיבה כי אין בידיה להוכיח שהעורר המשיך בביצוע העבירות גם בעת היותו במעצר בית ותחת איזוק אלקטרוני, ישוחרר העורר בערובה ובחלופת מעצר.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אחמד עואודה לעורר, עו"ד קרן איזאק למשיבה. 6.9.06).

בג"צ 6309/06 - מושב הודיה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות נגד עו"ד גלעד אבני ואח'

*דחיית עתירה המהווה למעשה ניסיון "לעקוף" הליך פלילי נגד עבריינים לפי חוק התכנון והבניה (העתירה נדחתה).

העותרת הנה "בת-רשות" במקרקעין שבבעלות המדינה ובניהול המשיב. העותרת הקצתה חלק מהמקרקעין לאהרון מלכיאל שהנו חבר בה. בראשית שנת 1999 החל מלכיאל בהקמת גן אירועים, המשתרע על שטח של כ- 20 דונם במקרקעין האמורים. הגן נבנה ללא היתר בניה, תוך התעלמות מצו הפסקה מינהלי ומצווי הפסקה שיפוטיים. בצד ההליכים הפליליים והאחרים שהרשויות נקטו נגד מפעילי גן האירועים, נקטו האחרונים, ומלכיאל בראשם, בהליכים תכנוניים. העותרת אינה חולקת על כך שגן האירועים נבנה ללא היתר כדין. העותרת טוענת כי מאחר שלא היתה צד להליכים אלה, אין היא מודעת לכולם אלא לעיקרי הדברים בלבד, והיא מבקשת להכשיר את גן האירועים. העתירה נדחתה על הסף.
מדובר במקרה חמור של זלזול בחוק, בהחלטות בתי-המשפט ובצווים שיפוטיים. ההליכים הפליליים שהתנהלו בעניין גן האירועים, הופנו אמנם נגד מלכיאל, אשר הקים את גן האירועים והפעיל אותו במשך השנים שלא כדין. עם זאת, אין העותרת יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. העותרת היא שהקצתה למלכיאל את הקרקע ואיפשרה לו להקים עליהם את גן האירועים ולהפעילו. משכלו כל הקיצים, החליטה העותרת להניח בצד את ההליכים הפליליים שננקטו נגד מלכיאל, שכבר היה לו יומו בביהמ"ש, ולפתוח בחזית חדשה - שמלכיאל אינו צד לה - באמצעות עתירה זו. אין מקום לכך שבג"צ יפתח בפני העותרת את הדרך למסלול "עוקף" זה.