תקציר סביר כרך ס"ח חוברת 8

עע"ם 2800/04 + 2373/04 - המועצה המקומית חורפיש ושר הפנים נגד זייד גדבאן ואח'

*לא ניתן לשלם שכר לסגן ראש רשות מקומית, כאשר ראש המועצה לא אצל לו סמכויות(מחוזי חיפה - עת"מ 609/02 - הערעורים נתקבלו).

א. ביום 10.11.1998 התקיימו בחירות במועצה המקומית חורפיש (להלן: "המועצה"). ביום 5.1.1999 התכנסה מליאת המועצה ואישרה הסכם בין ארבע סיעות במועצה לפיו תהיה רוטציה בתפקיד סגן ומ"מ ראש המועצה בין עיסאם בריק (להלן: "בריק") והמשיב, והמכהן בתפקיד סגן ראש המועצה יהיה זכאי לשכר. בריק כיהן ראשון בתפקיד ולקראת תום תקופת כהונתו פנו מספר חברי מועצה בעתירה מנהלית לקבוע כי המשיב נבחר שלא כדין ואינו יכול לקבל לידיו את התפקיד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את העתירה, המשיב ערער לביהמ"ש העליון, ונפסק כי: "הסכם הרוטציה בעינו עומד ואישורו בידי המועצה כמוהו כבחירה כדין של המערער לכהונת סגן לראש המועצה... ". בריק הפסיק את כהונתו ביום 1.6.01, והמשיב החל לכהן בתפקיד רק ביום 12.3.02, יום מתן פסה"ד בערעור האמור, וממועד זה קיבל שכר. המשיב ביקש לשלם לו שכר כסגן עבור תקופת הביניים ובקשתו נדחתה. המשיב עתר לביהמ"ש לעניינים מנהליים בחיפה, וביהמ"ש קבע, כי המשיב זכאי לשכר עבור תקופת הביניים. הערעורים נתקבלו.
ב. ראש המועצה לא אצל סמכויות לבריק או למשיב. חוזר מנכ"ל משרד הפנים קבע כי "ישולם שכר לסגן ראש רשות מקומית רק אם הואצלו לו תפקידים וסמכויות על פי סעיף 17 לחוק". סעיף 17 לחוק בחירת ראש הרשות וסגניו קובע כי "ראש הרשות רשאי, באישור המועצה, לאצול מתפקידיו וסמכויותיו לסגן ראש רשות..". בדנג"ץ 10350/02 (פד"י נ"ה (3) 255 - להלן הלכת מטרו) נקבע כי לא ניתן לשלם שכר לסגן ראש רשות שמילא תפקיד בפועל כאשר לא הואצלו לו סמכויות כדין. המשיב טוען כי אין להחיל עליו את הלכת מטרו מפני שהלכה זו נפסקה לאחר תקופת כהונתו, והחלטתה תהא החלה רטרואקטיבית. גם טענה זו אין לקבל. כבר נפסק כי "נקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה שיפוטית חדשה חלה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית".

(בפני השופטים: ריבלין, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד נעים בדר וערן אטינגר למערערים, עוה"ד זכי כמאל ורימא כמאל למשיב. 25.9.06).

ע.א. 8981/04 - אבי מלכה - "מסעדת אווזי הזהב" נגד אווזי שכונת התקווה...

*אימתי "שם תיאורי" יכול להירשם כ"סימן מסחרי"(מחוזי ב"ש - ת.א. 1038/02 - הערעור נתקבל).

א. אחד, יהודה אווזי, הקים בשנת 1970 מסעדה אשר נשאה את השם "יהודה אווזי". המשיבות רכשו מאווזי, במהלך שנות ה-90, את המוניטין והזכויות. כיום הן מפעילות רשת מסעדות בפריסה ארצית. במאי 2001, פתחו המשיבות מסעדה בבאר שבע, תחת השם "יהודה אווזי". בשנת 1997 העביר המערער לבאר שבע מסעדה שהיתה לו בעיר אחרת. כשבועיים לפני פתיחת מסעדתן של המשיבות, שינה המערער את שם מסעדתו וקרא לה "אווזי הזהב". המשיבות דרשו ממנו לשנות את שם המסעדה ומשסירב, הגישו תובענה להצהיר כי המערער מנוע מלעשות כל שימוש במילה "אווזי". המשיבות טענו כי הן זכאיות לסעד זה הן מכוח עוולת גניבת העין שבחוק עוולות מסחריות, הן מכוח דיני עשיית העושר ולא במשפט, והן מכוח פקודת סימני המסחר, בשל הפרת סימנן המסחרי הרשום. ביהמ"ש קבע שנתמלאו יסודות עוולת גניבת העין, וכי קיים חשש להטעיית הציבור. מנימוקים דומים, קיבל ביהמ"ש את טענות המשיבות גם לגבי הפרת סימן המסחר שלהן. בקובעו כך, אסר ביהמ"ש קמא על המערער לעשות כל שימוש בשם "אווזי" (גם כמילת סמיכות). הערעור נתקבל.
ב. בעוד שהשם "אווז-י" הינו בר הגנה, על אף היותו שם תיאורי, הוא אינו מוגן בפני צירוף מילים הכולל הטייה, כגון "אווזי הזהב". בימ"ש קמא קיבל את טענות המשיבות לפיהן קיים חשש כי הציבור יטעה בין השם "אווזי", לבין השם "אווזי" כמילת סמיכות. המערער, מצדו, גורס כי אין כל חשש אמיתי להטעיית הציבור. אין צורך להכריע בסוגיה זו. משנקבע כי ההגנה העומדת לשם "אווזי" אינה מונעת את הטייתו כ "אווז-י", ממילא לא תשתכלל עוולת גניבת העין אף אם ישנו חשש כי הציבור יוטעה. זאת, בתנאי ששתי המילים תודגשנה באותה מידה, ותנועת הניקוד "צירה" תופיע בכל מקום בו עושה המערער שימוש בשם זה - בסמליו, פרסומיו, בפנים המסעדה ומחוצה לה, ועל כל אביזר הנושא את שם המסעדה.

(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד א. כהן למערער, עו"ד רפאל פרקש למשיבות. 27.9.06).

ע.פ. 10822/04 + 10778/04 + 10741/04 + 10736/04 - מרדכי כהן, ז'ק כהן ויעקב פוליצר נגד מדינת ישראל

ניהול הליך במשפט פלילי ללא נוכחות הנאשם בשל הכשלת הליכי המשפט ע"י הנאשם. מידת העונש בעבירות מס(מחוזי ת"א - ת.פ. 40067/99 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו וערעור המדינה נתקבל בחלקו).

א. המערערים, ז'ק כהן, ואחיו מרדכי, פעלו בין השנים 1994-1998 בשוק הדלק באמצעות מספר חברות שהיו בשליטתם, וביניהן, חברת "רה-סול אנרגיה". בכתב אישום בשתי פרשיות של העלמת מס בסכומים של מאות מיליוני שקלים. בגין הפרשייה האחת, הם נאשמו בהימנעות מתשלום בלו על דלקים שמשכו מבתי-הזיקוק (להלן:"בז"ן"); בשנייה, הם נאשמו בכך שבצוותא עם פוליצר עשו שימוש בחשבוניות מס פיקטיביות במטרה להתחמק מתשלום מס ערך מוסף. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם, וגזר לז'ק 15 שנות מאסר, מתוכן 12 שנים לריצוי בפועל, וקנס בסך 5 מיליון ש"ח. למרדכי נגזרו 7 שנות מאסר, מתוכן 5 שנים לריצוי בפועל, וקנס בסך מיליון ש"ח וחצי. לפוליצר נגזרו 6 שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל. וקנס בסך 750,000 ש"ח. על רה-סול הוטל קנס בסך 3 מיליון ש"ח: ג'ק ורה-סול מערערים על הרשעתם ועל חומרת העונש. מרדכי מערער על חומרת העונש. פוליצר מערער על גובה הקנס. מנגד, מבקשת המדינה להחמיר בעונש המאסר בפועל שנגזר לפוליצר. כל הערעורים נדחו פרט לערעור המדינה נגד פוליצר שנתקבל בחלקו.
ב. המערערים טוענים, כי ההליך המשפטי בעניינם היה פגום, הואיל ונוהל בהיעדרו של ז'ק, שלאורך ניהול המשפט הציג תעודות רפואיות ולא הופיע למשפטו, ולא ניתנה לו אפשרות להציג את הגנתו במלואה. לבית-משפט קמא היתה סמכות לקבוע כי ההליך ינוהל בהיעדרו של ז'ק מכוח הוראת סעיף 131 לחסד"פ, המסמיך את ביהמ"ש "להרחיק מאולם ביהמ"ש נאשם המפריע לדיוני ביהמ"ש". מהוראת סעיף 131, ניתן להסיק כי סירוב קונסיסטנטי של נאשם להתייצב לישיבות ביהמ"ש, עשוי להיחשב ל"הפרעה" ולהוות הצדקה לניהול המשפט בהיעדרו. כמו כן, סמכותו של ביהמ"ש לנהל את ההליך בהיעדרו של הנאשם או להגביל את ניהולה של פרשת ההגנה, נגזרת מסמכותו הטבועה של ביהמ"ש למנוע פעולה או מחדל מצדו של בעל-דין, שיש בהם כדי להכשיל הליכי משפט. ז'ק אמנם המציא לביהמ"ש תעודות וחוות-דעת רפואיות, אולם, חלקן לא נערך כדין, ופעמים רבות נמנע ז'ק מלהמציא את התיעוד הרפואי שנדרש ממנו במועד.
ג. טענת המערערים כי משהרשיע אותם בית-משפט קמא בעבירות לפי חוקי המס הרלוונטיים, לא היה מקום להרשיעם במקביל בעבירות מרמה - אין בה ממש. הכלל הפרשני, לפיו חוק ספציפי גובר על חוק כללי, בתוקפו עומד, אולם "כשמעשה פלוני הוא עבירה
לפי חוקים שונים, ובכלל זה גם לפי חוק מיוחד מכאן ולפי חוק כללי מכאן, ניתן להרשיע את הנאשם בשל כל אחת מן העבירות, הן לפי החוק המיוחד והן לפי החוק הכללי, ובלבד שלא יוטל עליו עונש 'יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה'". במקרה שלפנינו, מחדלי הדיווח נכרכו בכוונת מרמה, ומשכך, לא היתה מניעה להרשעת המערערים בעבירות לפי חוק העונשין במקביל להרשעה בעבירות המס.
ד. באשר לטענת המערערים, לפיה לא היה מקום להרשיעם ב-226 עבירות לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מע"מ, אלא ב-33 עבירות מסוג זה בלבד, כמספר הדו"חות שהגישו - עמדתם זו של המערערים נגזרת מהגישה לפיה "אם חייב ניכה מס תשומות על בסיס חשבונית מס פיקטיבית לא ניתן יהיה להאשימו בעבירה... אלא בעבירה של הגשת דו"ח הכולל ידיעה בלתי נכונה". גישה אחרת היא שמניין ההרשעות ייגזר ממספר החשבוניות הפיקטיביות בהן עשה הנישום שימוש, ולא ממספר הדו"חות בהם נכללו. גישה שניה זו היא הגישה הנכונה.
ה. נוכח האמור, גם אין לראות את המעשים כעבירה בודדת מרובת פריטים. מעשיהם של המערערים נפרשו על פני תקופת זמן ארוכה ביותר. נוכח האמור, בדין הרשיע בית-משפט קמא את המערערים בעבירות מרובות לפי סעיף 26 לחוק הבלו, ולא בעבירה אחת מרובת-פריטים. מטעמים דומים, אין לקבל את טענת המערערים, לפיה כל פעולת ניכוי המתבצעת בעת הגשת הדו"ח התקופתי, אף אם היא נסמכת לכאורה על מספר רב של מסמכים שאינם כדין, מהווה עבירה אחת רבת-פריטים.
ו. בהשגותיו של ז'ק לעניין חומרתו של העונש, אין ממש. ז'ק גזל מקופת הציבור מאות מיליוני שקלים והוא לא תיקן את הנזק לו גרם על ידי השבת הכספים שגזל. ערעורו של מרדכי מופנה כנגד חומרת גזר הדין ויש לדחותו. מעמדו בהיררכיה הניהולית של החברות היה אמנם נמוך מזה של ז'ק, אולם בכך, אין כדי לאיין את חלקו בעשייה העבריינית. אשר לערעורו של פוליצר והערעור שכנגד - הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו ערעור המדינה יתקבל, כך שעונש המאסר בו ישא פוליצר יועמד על 5 שנים תחת 4 שנות המאסר שגזר לו ביהמ"ש המחוזי. בגדר ההסדר הוסכם עוד, כי ערעורו של פוליצר יתקבל אף הוא, כך שהקנס שהוטל עליו יועמד על סכום של 500,000 -. לבסוף, הוסכם, כי הקנס ישולם ב-24 תשלומים חודשיים שווים. ההסדר אליו הגיעו הצדדים הנו סביר, ויש לקבל אותו בשלמותו.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד עאמר יוסף, ש. קליין, אורי קינן, ע. ברטוב למערערים, עו"ד י. תדמור למדינה. 26.9.06).

ע.א. 1480/04 - מליבו ישראל בע"מ נגד משרד הבינוי והשיכון

*תקפו של סעיף בהסכם המונע הגשת תביעות נגד אחד הצדדים, כשהנתבע שילם לתובע, תמורה עבור הסעיף של "היעדר תביעות". * תיקון "טעות סופר" בפס"ד של הערכאה הראשונה ע"י ערכאת הערעור(מחוזי י-ם - ת.א. 1529/99 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביום 14.10.91 חתמו המערערת, (להלן: מליבו), והמדינה על הסכם מסגרת להקמתן של יחידות דיור ע"י מליבו בצפת ולרכישתן על ידי המדינה (להלן - חוזה הפרוגרמה). המדינה רכשה 534 דירות ומליבו וזו קיבלה תמורה בסכום כולל של כ- 78,928 מליון ש"ח. ביום 11.11.99 הגישה מליבו נגד המדינה תביעה על סכום של כ-9.9 מליון - עבור תוספות. התביעה התייחסה, בין היתר, לשני פריטים שונים: דרישתה של המדינה לבניית חלק מיחידות הדיור בצורה היוצרת מעין חצר פנימית; בניית הפרוייקט באופן המחזק את עמידותם של המבנים מפני רעידות אדמה. המדינה הגישה תביעה שכנגד, המתייחסת לתניית היעדר תביעות, אשר כלולה במחירון. לטענת המדינה, משהגישה נגדה מליבו תובענה כספית מחוייבת היא להשיב את תוספת היעדר התביעות אשר שולמה לה.
ב. בשלב קדם המשפט הסכימו בעלי הדין כי תחילה יכריע בית משפט קמא בשאלת חבותה של המדינה ביחס לפריטים האמורים. בהחלטת ביהמ"ש (להלן: החלטת החבות) נקבע, כי מליבו זכאית לתוספת תשלום לפי הפריט הראשון. בית המשפט אימץ את התחשיב של מליבו, ופסק לטובתה את מלוא הסכום שנתבע בגין הפריט הראשון. אף בעניין הפריט השני הכריע ביהמ"ש לטובת מליבו. בעקבות החלטת החבות, התגלעה בין בעלי הדין מחלוקת בשאלה אם רשאית המדינה, בהמשך המשפט, להביא ראיות ביחס לשני הפריטים אשר נדונו במסגרת החלטה זו. ביום 29.12.03 נתן בית משפט קמא את פסק דינו הכולל. לעניין הפריט הראשון נפסק, כי יש לקבל את התחשיב של המדינה ולא של מליבו. בקביעה זו הפך ביהמ"ש על פיה את הכרעתו במסגרת החלטת החבות. לעניין הפריט השני, אימץ בית המשפט את תחשיבה של מליבו. כן קיבל בית המשפט בחלקה את התובענה ככל שהיא נוגעת לפריטים האחרים. בנוסף, קיבל ביהמ"ש את התביעה שכנגד ופסק כי על מליבו להשיב למדינה סכום של כ-6.7 מיליון ש"ח, המבטא את תוספת היעדר התביעות אשר שולמה לה. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. לעניין דחיית תביעתה בגין הפריט הראשון, טוענת מליבו, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לאחר שקיבל בהחלטת החבות את תחשיבה של מליבו. ברם, משנוכח בית המשפט כי דרך התנהלותו של ההליך גרמה לתקלה דיונית, שהביאה להחלטה על סכום התשלום ולא רק על החבות, כפי שהוסכם בהסכם הדיוני, מוסמך היה, ואפשר שאף חייב היה, להביא לתיקונה על דרך מתן אפשרות למדינה להביא ראיותיה בשלב השני של ההליך.
ד. במסגרת הפריט השני תבעה מליבו כ- 2,367 מליון -, בית המשפט קיבל במלואו את תחשיבה של מליבו, ואעפ"כ פסק לטובתה סכום של כ- 2,236 מליון ש"ח. טענתה היחידה של המדינה בעניין זה היא, כי בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט מסורה הסמכות לתיקון טעות סופר לבית המשפט המחוזי. ברי, כי אין בהוראה האמורה כדי לשלול את סמכותה של ערכאת הערעור לתקן טעות כאמור, במסגרת ערעור המוגש לה. יש מקום, אם כן, לקבל את ערעורה של מליבו בכל הנוגע לסוגיה זו.
ה. תניית היעדר תביעות כלולה במחירון. לטענת מליבו, תנייה זו אינה מתייחסת לכל תביעה כספית, אלא לתביעות כספיות שעניינן השגה על מחיר הבנייה הבסיסי. מנגד, טוענת המדינה כי אין התנייה מוגבלת לתביעות כספיות מסויימות. בחינת לשונה של התנייה מעלה, כי היא אינה כוללת הגבלה כלשהי. עם זאת, יש ליתן את הדעת להשפעתה של תניית היעדר התביעות על אפשרותה של מליבו לממש את זכות הגישה לערכאות. כאשר אין אפשרות לפרש את החוזה באופן שיסיר את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, עשוי בית המשפט לפסוק כי ההוראה סותרת את תקנת הציבור, ועל כן היא בטלה בהתאם לאמור בסעיף 30 לחוק החוזים. קיימות ארבע אפשרויות פרשניות באשר לתנייה: פירוש המעניק לה תוקף בלתי מסוייג; קביעה לפיה תניית היעדר התביעות בטלה, בהיותה נוגדת את תקנת הציבור; התנייה תחול רק ביחס לתובענות כספיות אשר טענות ההגנה המועלות במסגרתן הינן כנות וסבירות, חלופה שאומצה על ידי בית משפט קמא שפסק כי מליבו לא הגבילה את תביעתה אך לפריטים אשר עמדת המדינה לגביהם עשויה להיחשב כבלתי סבירה וכחסרת תום לב; בהתאם לחלופה הרביעית, יש לפרש את התניה כך שהיא תחול רק בתובענות כספיות אשר מבוססות על טענות בלתי סבירות או מחוסרות תום לב. מבין ארבע החלופות הנזכרות יש להעדיף את זו הרביעית. מאחר שביהמ"ש אימץ את החלופה השלישית, הוא לא הכריע בשאלת כנותה וסבירותה של עמדת מליבו. משכך, ישלימו בעלי הדין סיכומיהם לגבי השאלה, האם הטענות
השונות אשר הועלו על ידי מליבו הינן כנות וסבירות, ואם כך הן - אין נפקא מינה לשאלה אם טענות ההגנה של המדינה הן סבירות ובתום לב.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גרוניס, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ח. סאמט, ל. עין-שי ונ. סברוב למערערת, עוה"ד י. בלום וד. אהרוני למשיבה. 17.9.06).

ע.א. 7937/04 - מנהל מס שבח תל אביב נגד דבורה אביב ואח'

*כאשר במכירת מקרקעין יש פטור חלקי ממס שבח בשל דירת מגורים הנמצאת במקרקעין, יותר ניכוי הוצאות לצורך חיוב במס שבח, רק באופן יחסי לחלק במקרקעין החייב במס שבח(מחוזי ת"א - בו"ע 1048/00 - הערעור נתקבל).

א. המשיבים היו בעלי זכות חכירה מהמינהל בנחלה בכפר סירקין, אותה מכרו תמורת 2,830 מליון ש"ח (להלן: התמורה הכוללת). על מקרקעי הנחלה עמד בית מגורים, ביחס אליו ניתן פטור ממס שבח, על סך של 1,200 מליון ש"ח מתוך התמורה הכוללת, כאשר על יתרת התמורה הוטל מס שבח (להלן: התמורה החייבת). המשיבים ביקשו לנכות מסכום התמורה החייבת, את כל דמי ההסכמה ששילמו למינהל ואת שכר הטרחה ששילמו לעורכי דין. המערער התיר את הניכוי רק לגבי החלק היחסי בתשלומים, לפי היחס בין התמורה החייבת לבין התמורה הכוללת. ועדת הערר קבעה כי ביחס לשכה"ט הסכום ניתן לפיצול ויש להתיר בניכוי רק את החלק שבהוצאות המתייחס למקרקעין שמכירתם חייבת במס. מאידך קבע כי דמי ההסכמה למינהל אינם ניתנים לפיצול, ולכן יש לנכות את מלוא הסכום. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 49א לחוק מיסוי מקרקעין קובע פטור ממס שבח במכירת דירת מגורים מזכה. הפטור ניתן לדירת המגורים, ולא לזכויות נוספות הנמכרות עימה. על כן מתעורר לעיתים הצורך לבצע פיצול, לצורך חישוב בסיס מס השבח, בין דירת המגורים לבין שאר הזכויות הנמכרות עימה. עיקרון משלים לטכניקת הפיצול הוא עיקרון היחסיות בניכוי הוצאות. לפי עיקרון היחסיות, יש להתיר ניכויה של הוצאה לשם קביעת סכום השבח, רק אם ההוצאה הוצאה ביחס לחלק במקרקעין או לחלק בזכות אשר חייבים במס. דמי הסכמה אשר שילמו ביחס למקרקעין בכללותם, יש לנכות באופן יחסי, היינו, רק אותו חלק בתשלום שמתייחס לחלק במקרקעין החייב במס שבח.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. אבן חיים למערער, עו"ד מ. ורשבסקי למשיבים. 25.9.06).

ע.פ. 10800/04 - ארתור גרגורי רומנצקו נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות רצח תוך דחיית טענת שכרות מלאה או חלקית. קיום יסוד ה"החלטה להמית" בעבירת רצח(מחוזי ב"ש - ת.פ. 955/02 - הערעור נדחה).

א. המערער היה חייל בשירות סדיר. הוא בילה בדיסקוטק בבאר שבע עם חברו, (להלן: "דימיטרי" או "דימה"). בסביבות השעה שתיים וחצי לפנות בוקר עלו השניים על מוניתו של אברהם שמאייב (להלן: המנוח) על מנת לנסוע לכיוון ערד. עבור הנסיעה כולה, כולל עצירה שעצר בבית החייל, דרש המנוח 180 שקלים. בדרך ביקש דימיטרי מהנהג לעצור בצד הכביש באשר הוא חש ברע וינסה להקיא. לאחר שדימיטרי יצא מהמונית, פרץ ויכוח בין המערער למנוח בעניין תמורת הנסיעה. במהלך הויכוח יצא המערער מן המונית, הכניס מחסנית אל רובהו, דרך אותו, ירה צרור של 18 קליעים לכיוונו של המנוח, וגרם למותו. לאחר מכן הוציא את גופתו מן המונית, הניח אותה על הכביש, ונמלט לבד עם המונית, אותה נטש לאחר מכן. המערער הודה בגרימת מותו של המנוח, וטען כי בעת מעשה היה נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים וסמים, כך שהתקיים לגביו הסייג לאחריות פלילית, המצוי בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, וניתן להרשיעו בעבירת הריגה ולא ברצח. מנגד, טענה המשיבה כי תפקודו של המערער
לפני הרצח ולאחריו, מצביע על כך שהיה מודע היטב למעשיו, ואין עומדת לו הגנת שכרות, לא הגנה מלאה ולא הגנה חלקית. בית המשפט דחה את טענות המערער באשר להתקיימותו של הסייג לאחריות פלילית שעניינו שכרות, הרשיעו בעבירת רצח, וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. על מנת שהטוען לשכרות יחסה תחת סייג השכרות - המלאה או החלקית - לא די כי יעורר ספק סביר בכך שצרך אלכוהול או היה תחת השפעת אלכוהול. יש לבחון את השפעת האלכוהול על הטוען לקיומו של הסייג. התנהגותו של המערער במהלך האירוע ולאחריו מלמדת על כך שפעל מתוך שיקול דעת ובכוונת מכוון. המערער יצא מן המונית ונעמד לצד חלון דלת הנהג; הוא הכניס את המחסנית אל הרובה, סובב את הנצרה, דרך את הנשק וירה 18 כדורים, היריות כוונו לעבר מקום רגיש - ראשו של המנוח; לאחר הרצח הוציא המערער את המנוח מן הרכב על ידי כך שמשך אותו מכיסאו, והשאירו על הכביש ונהג את המונית עד שנטש אותה; המערער זכר לקחת את נשקו, אותו הניח על גג המונית כשעסק בהוצאת המנוח ממנה; כמו כן זכר לקחת את הנשק כשנטש את המונית; עם הגיעו לבית החייל כיבס את בגדיו המוכתמים מדם.
ג. אשר ל"החלטה להמית" - יסוד ה"החלטה להמית" יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו. המבחן להתקיימותו, נעוץ בשאלה האם, גם בפרק זמן קצר זה, חזה הממית את תוצאות מעשיו, וחפץ בהגשמת כוונתו. עשיית רצף הפעולות של הכנסת המחסנית, דריכת הנשק, שחרור הנצרה, כיוון הנשק ולחיצה על ההדק, מעידים על מודעותו והבנתו של המערער. העובדה שכל הפעולות גם יחד התבצעו בפרק זמן מינימלי, כפי שטען הסינגור, אינה מכרסמת במסקנה המתחייבת מביצוען.
ד. כחלק מן הטיעון לפיו המערער לא היה מודע למעשיו, הפנה הסינגור גם להיעדרו של כל מניע למעשה. כידוע, מניע אינו נמנה עם יסודות העבירה. עם זאת, לקיומו או היעדרו של מניע עשוי להיות משקל ראייתי להוכחת יסודות העבירה. כעניין שבעובדה הוכח במקרה זה מניע. דימיטרי העיד כי מתחילת הנסיעה הביע המערער אי שביעות רצון מן הסכום שדרש המנוח עבורה, וכעסו הלך והתפתח לאורך הנסיעה. באמת מידה של היגיון צרוף, תשלום של 160 או 180 ש"ח אינו יכול להוות מניע לרצח. לרוע המזל, המציאות מוכיחה כי כל נושא שולי זניח ואיזוטרי ככל שיהיה, יכול להוות מניע.

(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד יובל נחמני למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 18.9.06).

רע"א 3130/05 - יורשי המנוחה אנט רבינוביץ ז"ל נגד האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מירה רובינק ז"ל

*בצוואה בה נקבע הסדר של "יורש אחר יורש", אם היורש השני מת לפני היורש הראשון, נותר חלקו של היורש השני בידי היורש הראשון, ראינו חוזר לעיזבון של המצווה אלא אם המצווה הורה אחרת(מחוזי ת"א - המ' 176/02 - הערעור נדחה).
א. המנוח יוליאן רובינק (להלן: המצווה) נפטר ביום 18.1.79. בצוואתו קבע: "... את כל רכושי... הריני משאיר... לאשתי מירה רובינק... יתרת רכושי... אשר לא ינוצל על ידי אשתי... יעבור אחרי פטירת אשתי... ויחולק בצורה כדלקמן: א. ..%5. לגב' יפה זורניצקי... ב. %45 לבת אחותי אנט (אניטה) רבינוביץ... ג. %50 (חמישים אחוזים)... ליורשיה החוקיים של אשתי הנ"ל...". ביום 14.6.1979 קויימה צוואתו של המצווה. גב' רובינק נפטרה ביום 16.2.1993. ביום 10.2.1994 קויימה צוואתה לפיה מתחלק עזבונה בין קרן ליב"י ובין אוניברסיטת תל-אביב. האפוטרופוס הכללי מונה כמנהל עזבונה. גב' זורניצקי נפטרה לפני גב' רובינק. כך גם גב' רבינוביץ. יורשיה של רבינוביץ, המבקשים, ביקשו מהמשיב לשחרר לידיהם את חלקה של רבינוביץ. הם טענו כי משנפטרה רבינוביץ ( היורשת השניה) לפני גב' רובינק (היורשת הראשונה), מנתה של רבינוביץ חוזרת לעזבון המוריש המצווה,
המבקשים הם יורשיו על-פי דין של המצווה, ומשכך הם זכאים לקבל את מנתה של רבינוביץ. המשיב סבר כי משנפטרה רבינוביץ לפני גב' רובינק, חלקה של רבינוביץ עובר לעזבונה של גב' רובינק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתו של המשיב. הערעור נדחה.
ב. סעיף 42 לחוק הירושה, הדן בסוגיית יורש אחר יורש, מורה, בין השאר, כי אם היורש השני מת לפני היורש הראשון "הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת", ואז הצוואה ממשיכה לעמוד בעינה כצוואה רגילה, על פיה זוכה היורש הראשון בכל מה שציווה המוריש. זהו דין חוק הירושה. עם זאת, המצווה רשאי לקבוע בצוואה על דרך יורש אחר יורש הוראות (מפורשות או משתמעות) שיש בהן, על פי פרשנותן לפי אומד דעת המצווה, כדי לשנות מהוראותיו (הדיספוזיטיביות) של סעיף 42 לחוק הירושה. כך, למשל, סעיף 42(ב) לחוק הירושה קובע כי היורש הראשון "רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו", אך המצווה רשאי לשנות מתוצאה זו. בדומה, מצווה רשאי לקבוע הוראה על דרך יורש אחר יורש ולהוסיף (במפורש או במשתמע) כי היורש הראשון רשאי לגרוע מזכותו של היורש השני על ידי צוואה. כן רשאי הוא לקבוע (במפורש או במשתמע) כי אם היורש השני נפטר לפני היורש הראשון, והיורש הראשון עם מותו שייר ממה שירש מהמצווה, יעבור רכוש זה ליורשיו של המצווה על פי דין. בענייננו, אין כל אפשרות להסיק מהצוואה כי אומד דעתו של המצווה היה כי אם תמות היורשת השנייה לפני רעייתו, יחזור חלקה לעזבון המצווה וממנו ליורשיו על פי דין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, רובינשטיין, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יצחק אינדיג למבקשים, עו"ד צבי קויש למשיב. 14.9.06).

בג"צ 1886/06 - מאנקו יבוא ושיווק... בע"מ ואח' נגד משרד האוצר ואח'

*עיכוב שחרור משמשים מיובשים ממחסני הרישוי של המכס, כאשר ליבואן אין האישורים הנדרשים של רשויות הבריאות(העתירה נדחתה).

א. בדצמבר 2005 הגיע לנמל חיפה משלוח של עשרה טון משמשים מיובשים על שמה של העותרת. בידיה של העותרת היו כנדרש תעודות רישום יבואן ואישור תחנת הסגר של משרד הבריאות. המכסה שהוקצתה לעותרת לייבוא בפטור ממכס עמדה על ארבעה טון, והעותרת שיחררה כמות זו בפטור ממכס. את יתרת המשלוח, הותירה העותרת במחסן רישוי בפיקוח המכס, לשם מכירתה בחלקים לסוחרים שונים, בטרם שחרורה. העותרת 2, שאף היא זכתה בהקצאה לייבוא פטור ממכס, ביקשה לשחרר את יתרת המשלוח על שמה. ברם, למשלוח שביקשה העותרת 2 לשחרר על שמה, צורפו אישור שירות המזון ושחרור מתחנת ההסגר על שם העותרת. כמו-כן, התברר, כי בידי העותרת 2 אין אישור שירות המזון ממשרד הבריאות. כיוון שכך רשויות המכס לא איפשרו לה לשחרר את הטובין. העתירה נדחתה.
ב. משמשים מיובשים המיובאים מתורכיה פטורים מתשלום מכס, במסגרת מכסת פטור של 50 טונות תוצרת תורכיה. לפי צו יבוא חופשי, יבואן המבקש לייבא משמשים מיובשים, מחוייב להציג שני אישורים: האחד, אישור מהרשות להגנת הצומח, והשני, אישור משירות המזון במשרד הבריאות. במקרה שלפנינו, אין בידי העותרת 2 אישור שירות המזון. העותרות טוענות כי עמדת המשיבים פוגעת בחופש העיסוק שלהן, בתחרות החופשית ובצרכנים. טענה זו אין לקבל. אף אם נאמר, כי התנהגות המשיבים פוגמת ביכולת יבואנים לייבא, מאחר וכל יבואן מוגבל למכסות הפטור שברישיון היבוא שלו, ובכך נפגע חופש העיסוק, הרי פגיעה זו עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה הקבועים בחוק יסוד: חופש העיסוק, ואף לא נפלו בה פגמים המצדיקים התערבותו של בג"צ.
ג. התכלית הראויה העומדת בבסיס נוהל שירות המזון והדרישות המעוגנות בו, היא השמירה על שלומו ובריאותו של ציבור הצרכנים בישראל. הנוהל נועד, להבטיח את תקינותו ואיכותו של מוצר המזון המיובא. האחריות ליבוא המוצר ועמידה בכל הדרישות מוטלת על היבואן הספציפי ועבור טובין ספציפיים. לעותרות הוצעו שתי אפשרויות במסגרתן תוכל העותרת 2 לשחרר את הטובין על שמה, אולם הן התנגדו לאפשרויות אלה בטענה הנוגעת לעלות האגרה הכרוכה בחלופות. מטעמים אלה כולם, ונוכח אי עמידתה של העותרת 2 בדרישות הדין, קיימת מניעה לאפשר לה לשחרר את הטובין מפיקוח אגף המכס.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ריבלין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד גיל נדל לעותרים, עו"ד אמיר אילאיל למשיבים. 27.9.06).

ע.פ. 3595/06 - עמאר דבאש נגד מדינת ישראל

*זיכוי מאשמת שוד כאשר ההרשעה מבוססת על עדות יחידה של עד מזהה ובנסיבות המקרה אין לסמוך על הזיהוי בוודאות מספקת(מחוזי י-ם - ת.פ. 931/05 - הערעור נתקבל).

א. המתלוננת, תושבת הכפר צור באחר שבירושלים, היתה בעת האירוע נשוא ערעור זה, צעירה בת 15 וחצי. גם המערער הוא תושב הכפר והוא מתגורר לא הרחק מבית המתלוננת. ביום האירוע, הלכה המתלוננת לכיוון ביתה בכפר ועמה סכום של 1,000 שקלים. בדרך התנפל עליה אלמוני שפניו היו רעולות בכפייה, הפיל אותה ארצה והכה אותה. במהלך האירוע נפלה הכפייה מעל פני התוקף והמתלוננת ראתה את פניו. הוא לקח מהמתלוננת את הכסף שהיה עמה. המתלוננת נלקחה לבית החולים, נחקרה ומסרה כמה גרסאות. המשטרה קיבלה מידע מודיעיני בעקבותיו נעצר המערער. כשבוע לאחר הארוע נערך מסדר זיהוי והמתלוננת זיהתה את המערער כמי שתקף ושדד אותה. המערער הועמד לדין והורשע בביצוע השוד, כאשר ביהמ"ש קיבל את הזיהוי שזיהתה המתלוננת את המערער. הטענה המרכזית לעניין הזיהוי בערעור, היא, שאין לסמוך על עדותה היחידה של המתלוננת בשאלת הזיהוי. הערעור נתקבל.
ב. המתלוננת מסרה ארבע הודעות במשטרה. בהודעתה הראשונה מיום הארוע, כאשר התבקשה לתאר את השודד, ציינה כי כשנפלה לו הכפייה ראתה אותו ונתנה תאור המתאים למערער. המתלוננת נשאלה אם היא מכירה את התוקף והשיבה: "לא, אבל אם אני אראה אותו אני אכיר אותו". למחרת היום נגבתה מהמתלוננת הודעתה השניה בה נשאלה אם היא חושדת במישהו והשיבה בשלילה. בהודעה השלישית הביעה המתלוננת נכונות לזהות את השודד במסדר זיהוי. בהמשך אותו יום נערך המסדר והיא זיהתה את המערער. לאחר הזיהוי נשאלה המתלוננת על ידי הסניגור אם היא מכירה את מי שהצביעה עליו במסדר והיא השיבה כי ראתה אותו הרבה בשכונה, וכי ביתו מרוחק 70 מטר מביתה. גם בחקירתה הראשית בביהמ"ש אמרה כי ראתה את התוקף פעמיים לפני התקיפה בשכונת מגוריה. עולה מכל האמור כי המתלוננת, ידעה עוד לפני מסדר הזיהוי את מקום מגוריו של המערער הנמצא מרחק קטן מביתה. היה מתבקש, שבחקירותיה, תציע המתלוננת מיוזמתה למשטרה להוביל את החוקרים לבית בו מתגורר האדם שתקף אותה ושדד אותה. מסכת הראיות בשאלת ההיכרות המוקדמת בין המתלוננת לבין המערער יש בה כדי להותיר ספק, בשים לב לכך שמדובר בעדות זיהוי יחידה. אכן, שיטתנו המשפטית מאפשרת הרשעה על סמך עדות יחידה של עד מזהה. אולם כאשר עדות הזיהוי היא יחידה, ונסיבותיה אינן מאפשרות לסמוך על הזיהוי בוודאות מספקת, קשה לבסס את ההרשעה על עדות זו לבדה.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, ברלינר. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד רחל דניאלי ומשה סרגובץ' למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 28.9.06).

בש"א 4959/06 + 4936/06 - כלל פיננסים ניהול בע"מ ואח' נגד אלי ארוך ואח'

*ההליך הנכון לערעור על פס"ד של בימ"ש מחוזי שדחה עתירה לביטול הסכם בוררות. * קבלת ערעור על החלטת הרשמת להאריך מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין בוררות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. בין בעלי הדין נתגלעה מחלוקת בנוגע לתיק ניירות ערך שניהלו המשיבים. נקבע מנגנון בוררות ליישוב הסכסוך. לקראת סיום הליך הבוררות, בטרם ניתן פסק הבורר, ביטלו המערערות את ההסכם ופנו לביהמ"ש המחוזי בבקשת סעד הצהרתי בדבר ביטול הסכם הבוררות והעברת הדיון לביהמ"ש האזרחי. הן ביססו את תובענתן, בין השאר, על כך שהמשיב הפר את סעיף 7 להסכם הבוררות, אשר אסר עליו לבצע נגד המערערות כל פעולה שיש בה פגיעה במערערות. ביהמ"ש המחוזי דחה את תובענת המערערות, בקבעו כי מעשי איומים והטרדה נגד המערערות, בהם הורשע המשיב, אין בהם כדי להוביל לתוצאה המכריזה על ביטול הסכם הבוררות והפסקת ההליך. על פסק-הדין הגישו המערערות ערעור בתוך המועד החוקי להגשת ערעור, ובמקביל הגישו בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, "מחמת הזהירות בלבד". המערערות ביקשו כי שאלת ההליך המתאים תיוותר להכרעה במסגרת הדיון בערעור לגופו. הרשמת החליטה כי לצורך מתן החלטה בבקשה להארכת מועד, נדרשת הכרעה בשאלה המקדמית אם קיימת זכות ערעור או צריך לקבל רשות לערעור. הרשמת דנה בפרשנות סעיף 38 לחוק הבוררות, הקובע כי החלטה של בימ"ש "לפי חוק זה" ניתנת לערעור ברשות בלבד וקבעה כי מדובר בפס"ד "לפי חוק זה", ולכן הדרך לתקיפתו היא באמצעות הגשתה של בקשת רשות ערעור. יחד עם זאת קיבלה הרשמת את הבקשה להארכת מועד להגיש את הבקשה לרשות ערעור. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ב. אשר לטענת המערערות כי הרשמת לא היתה מוסמכת להכריע בשאלת ההליך הנכון לתקיפת פסה"ד - טענה זו דינה להידחות. בימ"ש - ובכלל זה רשם - מוסמך להכריע בכל שאלה שהכרעתה דרושה לצורך פסיקת הדין בעניין שהובא לפניו על-פי סמכותו. הרשמת נדרשה לשאלת הדרך הנכונה לתקיפת פסה"ד כשאלה מקדמית לדיון בבקשה להארכת מועד שהובאה בפניה על-פי סמכותה. על כן, היתה מוסמכת להכריע בשאלת תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות על נסיבות המקרה דנן.
ג. אשר לסוגיה הדיונית גופה - בפסיקה נקבע כי הביטוי "החלטה של בית-המשפט לפי חוק זה" חובק אל תוכו ענייני בוררות שונים הקשורים "בקשר ענייני הדוק" לחוק הבוררות; זאת, בין אם ההליך שבגדרו ניתנה החלטת בית-המשפט מעוגן במפורש בחוק הבוררות ובין אם לאו. בהתאם לאמות מידה אלה, צדקה הרשמת בהחלטתה. עבירות האיומים וההטרדה בהן הורשע המשיב, בוצעו נגד המערערות תוך כדי קיום הליכי הבוררות ובקשר אליהם. אולם, הפרה נטענת של הסכם בוררות אינה מהווה עילה עצמאית לביטול פסק בורר.
ד. אשר לערעור הנגדי של המשיבים - על המבקש הארכת מועד לבסס קיומם של טעמים מיוחדים לכך, וכאלה אינם מתקיימים בנסיבות העניין דנא. כמו כן אין לומר כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור טובים.

(בפני: הנשיאה בייניש. 25.9.06).

בג"צ 6283/06 + 6273/06 - התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

*דחיית שתי עתירות נגד מכירת מניות המדינה בחברת בית הזיקוק לנפט אשדוד (העתירות נדחו).

שתי העתירות מתייחסות להליך מכירת מניות המדינה בבית זיקוק לנפט אשדוד בע"מ (להלן - בז"א). עתירה אחת היא עתירתה של התנועה לאיכות השלטון,
אשר עניינה החלטת הממשלה להעניק לרוכש בז"א זכות בעלות במקרקעין בהם קיים בית זיקוק זה, על מתקניו. על פי הנטען, אין מקום להעניק זכות בעלות אלא יש להסתפק במתן זכות חכירה ארוכת שנים, תוך שלמדינה נתונה הזכות לקבל לידיה את המקרקעין, היה וישונה ייעודן ולא ישמשו עוד לזיקוק נפט. עתירה שנייה היא עתירתם של עובדי בז"א, המבקשים להורות למדינה לאפשר להם להשתתף בהליך מכירת מניותיה של בז"א, תוך הארכת המועד להגשת ההצעות לרכישת מניות אלה. המועד להגשת ההצעות היה יום 31.7.06. ביום 30.7.06 נדחו שתי העתירות ועתה ניתנו הנימוקים. העתירות נדחו.
הגשת העתירה על ידי העובדים למעלה מחצי שנה לאחר תחילת הליך המכירה, ושלושה ימים בלבד לפני המועד שנקבע להגשת הצעת המעוניינים שאושרו, לוקה בשיהוי סובייקטיבי כבד. לשיהוי זה לא ניתן כל הסבר. מנגד טענה המדינה כי צירופו של מתמודד חדש להליך המכירה עשוי להוביל לדחייה של שלושה חודשים לפחות בהליך, ולדחייה עלולה להיות השלכה חמורה על ההליך כולו, על כל המשמעויות הנלוות לכך מבחינת המשק הישראלי. עתירתה של התנועה תוקפת את ההחלטה להעניק לבז"א בעלות במקרקעין תחת מתן זכויות חכירה בלבד. על פי הנטען, הענקת זכות בעלות אינה מתחשבת במידה מספקת באינטרס הציבור, במיוחד היה ובעתיד הרחוק תבקש בז"א לשנות את ייעודם של המקרקעין. הטענה הינה מרחיקת ראות שכן היא צופה פני תקופה בה לא יהיה צורך בזיקוק של נפט. השאלה הנשאלת היא האם החלטת הממשלה להעניק זכות בעלות הינה כה בלתי סבירה עד שתצדיק ביטולה על ידי בית המשפט. התשובה היא שלילית.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, חשין. החלטה - השופט גרוניס. 17.9.06).

ע.פ. 7907/05 - מדינת ישראל נגד פדיל אלייב ואח'

*החמרה בעונש בעבירות שוד (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב חבר לשני אנשים נוספים, אחד מהם הוא המשיב 2 שנמלט, ופסק דין זה מתייחס למשיב 1 בלבד. הנאשמים נכנסו לסניף דאר בו שהו שני בעלי הסניף וילדם בן ה-10. המשיב 2 אחז בבעל הסניף ואיים עליו בסכין. שדדו כספים ונמלטו מהמקום. המשיב הורשע בעבירות שוד ובנוסף הורשע בהחזקה ושימוש בסם מסוכן באשר בעת מעצרו נתפסו אצלו 11 גרם חשיש. נגד המשיב היה תלוי עונש מאסר על תנאי בגין עבירות גניבה, בהן הורשע במסגרת עיסקת טיעון. לאחר הודאתו, ביקש המשיב לצרף 4 תיקים התלויים ועומדים כנגדו וכוללים עבירות של החזקת סכין, תקיפת שוטר בשני תיקים, איומים, העלבת שוטר וגרימת נזק לרכוש. שתיים מתוך העבירות בוצעו כאשר המשיב היה במשמורת חוקית. ביהמ"ש גזר על המשיב 4 שנות מאסר בגין העבירות נשוא תיק זה והעבירות המצורפות. עוד הורה כי עונש המאסר על תנאי של שנתיים שהופעל ירוצה באופן חופף. בנוסף הטיל מאסרים על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש הכולל שהוטל על המשיב, רחוק עד למאד מלשקף את חומרת המעשים בהצטברותם. עם זאת, הדין לא ימוצה עם המשיב הן בשל הצורך לשמור על איזון בין חלקיהם של המעורבים השונים, והן משום שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין. המאסר על תנאי שהופעל יופעל כך שמחציתו תהא במצטבר למאסר שהוטל בתיק זה ומחציתו בחופף, כך שתקופת המאסר הכוללת תעמוד על 5 שנים.

(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד עמית אופק למערערת, עו"ד טל ענר למשיב. 12.9.06).

ע.פ. 8205/05 - מוחמד סלימיה נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הריגה, בתגרה שפרצה כאשר המערער דחה הצעת הנרצח לקיים עמו יחסי מין (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המנוח, סלים ג'ראבי, יליד שנת 1934, הזמין את המערער, יליד 1983, ששהה בארץ באופן בלתי חוקי ועבד בביצוע שיפוצים, לעשות שיפוצים בדירתו. משהגיע המערער לדירתו דרש ממנו המנוח לקיים עמו יחסי מין. המערער סרב והתפתחה תגרה במהלכה נטל המערער סכין שמצא בדירה, נעץ אותה במנוח מספר פעמים וגרם למותו. המערער ביקש משכן להזמין אמבולנס, נמלט וחזר לכפרו בשטחים. כשהגיעה המשטרה - נמצאה גופתו של המנוח כשסכין אחוזה בידו. המערער הואשם בתחילה בעבירה של רצח, אך הצדדים הגיעו להסדר טיעון, והוא הורשע בעבירה של הריגה. עם ההרשעה נגזרו על המערער, ברוב דעות, 15 שנות מאסר. דעת המיעוט היתה שיש להטיל עליו 12 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער קיפח חיי אדם ועל כך עליו לתת את הדין. תגובתו של המערער לא היתה הכרחית. הוא יכול היה לברוח מן המקום בלי לפגוע במנוח, בוודאי בלי לפגוע בו פגיעה כה קשה. גם מספר הדקירות - רב הוא. עם זאת נסיבות הענין הן יוצאות דופן: המערער הגיע אל המנוח כשכל כוונתו לעבוד לפרנסתו, מצא עצמו במצב משפיל, כשכבודו נפגע נוכח דרישתו של המנוח. המקרה שונה מן המקרים המקובלים של השימוש ב"תרבות הסכין". המערער לא נטל סכין עמו בצאתו לעבודתו. גם בידו של המנוח, כשמצאוהו השוטרים, היתה סכין; המערער דאג שתוזעק עזרה רפואית, ויש לתת משקל להודאתו, לעברו הנקי, ולגילו הצעיר. בנסיבות אלה תועמד תקופת המאסר על 12 שנים. המאסר על תנאי - יעמוד בעינו.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, ארבל. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יאיר לחן למערער, עו"ד ליאנה מגד למשיבה. 4.9.06).

ביד"ם 11745/05 - פלונית נגד פלוני

*דחיית בקשה להקמת בי"ד מיוחד שיקבע אם בי"ד רבני מוסמך לדון בתביעת מזונות של אשה יהודיה נגד בעלה שאינו יהודי, והוא מסכים לסמכות ביה"ד הרבני (פנייה להקמת בית דין מיוחד - הפנייה נדחתה).

המבקשת הינה יהודיה. המשיב אינו יהודי. בני הזוג נישאו באוסטריה בנישואין אזרחיים בשנת 1996. הם פרודים מזה ארבע שנים. הצדדים פנו לביה"ד הרבני, בבקשה לפסוק בתביעת מזונות שהגישה המבקשת והודיעו כי הם מסכימים לקבל על עצמם את סמכות בית הדין לדון בתביעה. המבקשת העמידה את תביעת המזונות על סך 1,500 - לחודש. המשיב הסכים למתן פסק דין בסכום זה. לבית הדין התעורר ספק לעניין סמכותו לדון בנושא והחליט להעביר לבי"ד מיוחד, מכוח סימן 55 לדבר המלך, את השאלה אם מוסמך בית הדין לדון בתביעת מזונות של אשה יהודיה נגד בעלה שאינו יהודי. השאלה היא אם מתקיימים התנאים להקמת בית דין מיוחד. הבקשה נדחתה.
על מנת להורות על הקמתו של בית דין מיוחד, לפי סעיף 55 הנ"ל, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: צריכה להתעורר "שאלה"; השאלה צריכה להיות נוגעת לעניין של "מעמד אישי", השאלה תהא האם העניין מסור לסמכותו הייחודית של בית דין דתי. במקרה דנא ניתן לצאת מתוך הנחה - מבלי לפסוק בדבר - כי מתקיימים התנאי השני והשלישי לפי סימן 55. הקושי שנותר הוא האם במקרה שלפנינו "מתעוררת שאלה". סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, קובע כי "בענייני המעמד האישי של יהודים... יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך". השאלה שמעורר בית הדין היא האם במקרה בו בית הדין דן בענייני מעמד אישי בהסכמת הצדדים, מכוח סעיף 9 הנ"ל, כל הנוגעים בדבר חייבים להיות יהודים. שאלה זו קיבלה לאחרונה תשובה בבג"ץ 9476/96 (להלן: פרשת סרגובי [סביר ס"ח 100]).
בפרשה זו נפסק כי "סמכות השיפוט של ביה"ד הרבני מותנית ביהדותם של הצדדים שבפניהם". בפסה"ד נשלל הפירוש המוצע על ידי ביה"ד, לפיו יש בכוחה של הסכמה בין בני עדות או דתות שונות, להעניק סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי לבי"ד של אחד מהצדדים הנוגעים בדבר. נמצא, כי השאלה הנדונה לובנה והוכרעה בפרשת סרגובי.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד הרב שמעון יעקבי ליועץ המשפטי לשיפוט הרבני. 13.9.06).

ע.א. 44/06 - שמעון שקד נגד קצין התגמולים

*דחיית ערעור על סירוב לבקש פסילה של ועדת ערר לפי חוק הנכים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

תביעת המערער להכרה בזכות על פי חוק הנכים, בגין מחלת הסכרת ממנה הוא סובל, נדחתה על ידי המשיב, בנימוק של היעדר קשר סיבתי בין מחלת הסכרת לבין שירותו הצבאי. המערער ערער לוועדת הערעור לפי חוק הנכים. הדיון בפני הוועדה הוקלט ותומלל. לאחר קבלת התמלול, הוגשה על ידי המערער "בקשה לתיקון טעויות קולמוס" שנפלו בתמלול הדיון. הטעויות תוקנו. לאחר מכן ניתן פסק דין הדוחה את הערעור. בפסק דינה ציטטה הוועדה מתוך פרוטוקול הדיון שתומלל, טרם תיקונו. על רקע זה בוטלה בערעור החלטת הוועדה, והעניין הוחזר אליה. הצדדים הוזמנו לדיון בפני המותב המקורי. או אז הגיש המערער בקשה לפסילת המותב. לטענתו, פסק הדין שבוטל כולל קביעות עובדתיות ומשפטיות נחרצות, ומהווה גיבוש דעה ש"ננעלה", ועשוי להשפיע על המותב בדונו בשנית באותו עניין. הוועדה דחתה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
על מנת לפסול שופט, על ערכאת הערעור להתרשם מן הנסיבות החיצוניות, שקיימת אפשרות מאוד מסתברת כי אכן נבצר מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין או אחד מהם באוביקטיביות הדרושה. בענייננו, חשש ממשי כזה אינו עולה. אשר לטענת המערער כי בגוף מעין שיפוטי, שהמותב בו אינו מורכב משופטים מקצועיים בלבד, שהפעיל אמת מידה שונה באשר לדיני הפסלות - דיני פסלות שופט חלים גם מקום בו מדובר בגופים מעין שיפוטיים, ובשים לב לנסיבות המתחייבות, תידרש לעיתים התאמה של דיני הפסלות המהותיים לאור מיהות השופט, מהות ההליך והתפקיד ואופייה של טענת הפסלות הנטענת. כך, בפרט, מקום בו מקצועיות השופט וניסיונו מונחים ביסוד סטנדרט הבחינה כפי שעוצב בדיני הפסלות. ואולם, במקרה זה, אין צורך להכריע בשאלה אם הרכב המותב מחייב "ריכוך" מבחן החשש הממשי למשוא פנים או לחילופין התחשבות במיהות ההרכב במסגרת מבחן זה. בין כך ובין כך המקרה הנוכחי אינו נופל לגדרי מי מבין מבחנים אלה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יונתן גליק למערער, עו"ד מיכל שרביט למשיב. 11.9.06).

רע"א 4187/06 - מועצה אזורית עמק הירדן נגד עזבון המנוח נאסר מג'יד ואח'

*החלטת בימ"ש מחוזי בערעור על פס"ד בתביעת פיצויים עקב טביעה בחוף הכנרת, להזמין את ב"כ חברת הביטוח של אחת הנתבעות שזכתה בדין, להופיע לדיון בהצעת פשרה, למרות שחברת הביטוח כלל לא היתה נתבעת (הבקשה נדחתה). המבקשת היא בעלת הזכויות בחוף "סוסיתא" שבכינרת (להלן החוף). המבקשת העבירה את הפעלת החוף לידי קיבוץ עין גב (להלן הקיבוץ). המבטחת של המבקשת היא חברת "הביטוח החקלאי", והמשיבה 2 היא המבטחת של הקיבוץ. המשיב הוא עזבונו של נסאר מג'יד (להלן המנוח). ביום 21.7.99 טבע המנוח בחוף. עזבונו הגיש תביעה נזיקית לבימ"ש השלום בחיפה נגד המבקשת ונגד המשיבה 2. הודעת צד ג' נשלחה נגד הקיבוץ. בפסק הדין נקבע, כי לא היתה חובה להציב בחוף שירותי הצלה, והמנוח הוזהר שאין מציל, ונטל על עצמו סיכון בכך שנכנס למים אף על פי שלא ידע לשחות. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי בחיפה. במהלך הדיון בערעור, העלה ביהמ"ש הצעת פשרה, לפיה ישלמו חברת "הביטוח החקלאי" והמשיבה 2 סך 150,000
- בחלקים שווים על מנת "לסגור את התיק". בא כוח המשיבה 2 קיבל את הצעת ביהמ"ש, ואילו בא כוח המבקשת דחה את ההצעה. בהמשך קבע ביהמ"ש את הערעור לישיבת תזכורת והורה כי מנהל מחלקת התביעות של חברת "הביטוח החקלאי" (המבטחת של המבקשת) יתייצב אישית לישיבה. בבקשה זו נטען, כי ההחלטה לזמן את מנהל מחלקת התביעות נועדה אך לשם הפעלת לחץ על המבקשת, על מנת שזו תקבל את הצעת הפשרה של ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 147 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת, כי "שופט בקדם משפט רשאי להורות שבעל דין פלוני יתייצב בעצמו, ואם היה תאגיד - מנהלו, מנהל עסקיו או אדם אחר הממלא בו תפקיד, הכל לפי ראות עיני השופט". אכן, מדובר כאן במי שאינה צד פורמלי להליך - קרי, המבטחת של המבקשת - אך פשיטא שהיא "הצד שבמהות", כמבטחת; סיטואציה כזאת, שבה חברת הביטוח מצוייה בצללים אך מחזיקה במושכות התיק, שכיחה בבתי המשפט. לכן ביקש ביהמ"ש לנהל עמה דיאלוג "ישיר", מן הסתם תוך תחושה כי בכך תהא תרומה לעשיית צדק במקרה שבו קיפח אדם את חייו, גם אם הראיות על פניהן אינן מטילות אחריות, כפי שקבע בימ"ש השלום. דבר זה אף הוא שכיח בבתי המשפט.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יוסף הוד למבקשת, עוה"ד עבדאללה נאסר למשיב, עו"ד עמירם כהן למשיבה 2. 13.9.06).

ע.פ. 6065/06 - מדינת ישראל נגד יעקב אור חטואל

*החמרה בעונש בעבירת סמים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשלושה אישומים שעניינם סחר והחזקת סמים, הסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע וכן שיבוש מהלכי משפט. מדובר ב-18 ק"ג של סם מסוג חשיש שהמערער היה שותף להעברתם בצורות שונות. לא רק כמות עצומה של סם עברה מיד ליד, אלא גם סכומי כסף גדולים במיוחד היו כרוכים בסחר בתיק זה. בגין כל האישומים הוטלו על המערער 11 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 5,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המערער בן למשפחה שעולם הסמים אינו זר לה. המשיב שהוא יליד 1985 ניהל אורח חיים תקני עד לפרשיות הנוכחיות, הצטיין בספורט הסייף והגיע להישגים בינלאומיים בתחום זה. הוא התגייס לצה"ל כספורטאי מצטיין, והשירות נגדע בגלל התיק הנוכחי. המשיב הודה מיד באשמה. נאשם אחר שהוא בעל הרשעות רבות קודמות ואשר הורשע גם בעבירות רבות יותר, נדון ל-4.5 שנות מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי, חלקו במצטבר, חלקו בחופף, כך שעליו לרצות 66 חודשי מאסר. על נאשם נוסף שהורשע רק בסיוע לעבירה אחת הוטלו 12 חודשי מאסר, כאשר נאשם זה הינו בעל עבירות קודמות, בניגוד למשיב שהוא בעל עבר נקי. העונשים שהוטלו על הנאשמים האחרים בפרשייה זו, יש להם כמובן השלכה על עניינו של המשיב הגם שאינם מכתיבים את התוצאה. בהתחשב בגילו של המשיב, העובדה שמדובר בהסתבכותו הראשונה עם החוק, הודאתו, החרטה שהביע, כמו גם העובדה שהוא נמצא כרגע בסופה של תקופת המאסר שהושתה עליו, ובהתחשב בכך שערכאת ערעור אינה ממצה את הדין בערעור המדינה על קולת העונש, יועמד ענשו של המשיב על 18 חודשים מאסר בפועל, כאשר יתר חלקי גזר הדין ישארו בעינם.

(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד גלי פילובסקי למערערת, עו"ד משה גלעד למשיב. 4.9.06).

ע.פ. 6223/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה לשעבר וביצוע מעשה מגונה באשה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער התגרש מרעייתו (להלן: המתלוננת) בחודש ספטמבר 2005. בהגיעו ביום 9.12.05 לבקר את ילדיו, התפתח ויכוח בינו ובין המתלוננת, במהלכו סטר לה. כעבור כשבועיים נכנס לדירת המתלוננת וביצע בה מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מעשיו של המערער מבטאים התנהגות של המערער כלפי המתלוננת כאילו היא קניינו והוא רשאי לעשות בה כרצונו, וכי מחילתה של המתלוננת במכתבה על מעשיו של המערער מבטאת את "תסמונת האישה המוכה". המערער הורשע בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ומעשה מגונה, ונדון ל-21 חדשים מאסר בפועל ושנה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער תקף את גרושתו בשתי הזדמנויות וביצע בה מעשה מגונה שרף חומרתו גבוה. תסקיר שירות המבחן מצביע על מצב בו שלט המערער במתלוננת במהלך נישואיהם, והמעשים בהם הורשע מלמדים על רצונו להמשיך ולשלוט בה גם לאחר גירושיהם. יש להעביר מסר שהתנהגות כזו של בעל אל אשתו או אל גרושתו אינה מקובלת בחברתנו, לא באופן חד פעמי, וקל וחומר שלא באופן קבוע. העונש שהוטל על המערער אמנם אינו קל, אך לא ניתן לומר כי הוא חורג מרף הענישה הראוי באופן אשר מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ר. קרויט למערער, עו"ד ע. אופן למשיבה. 6.9.06).

בג"צ 6350/06 - איוב אבו צעלוק נגד פרקליטות מחוז מרכז ואח'

*אי התערבות בהחלטת הפרקליטות להגיע להסדר טיעון בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים (העתירה נדחתה).

העותר נהג ברכב מסוג טרנזיט, כאשר עימו ברכב היו אחיו, אשת אחיו, וששת ילדיהם. בסמוך למקום בו היה מעבר לרכב בטחון, האט העותר על מנת לבצע פניית פרסה, על אף שלט שאסר על ביצוע פנייה מעין זו. המשיב 3 נסע מאחורי הטרנזיט, מבלי לשמור על מרחק מספיק, התנגש בחלק האחורי של הטרנזיט, וכתוצאה מכך התהפך הטרנזיט לעבר נתיבי הנסיעה הנגדיים ושמונה מנוסעי הטרנזיט נהרגו. העותר והמשיב 3 הואשמו בגרימת מוות ברשלנות. לאחר שנשמעה פרשת התביעה הגישו הפרקליטות והמשיב 3 לביהמ"ש הודעה על הסדר טיעון, וביקשו לקבוע מועד להצגתו. ביהמ"ש נעתר לבקשה. בדיון שהתקיים במעמד המשיבים 1 ו-3 ובהיעדר העותר, הוגש לביהמ"ש כתב אישום מתוקן לגבי המשיב 3, בו הומר סעיף האישום של גרם מוות ברשלנות בעבירות של אי שמירת מרחק ונהיגה ברשלנות. המשיב 3 הודה והורשע. לטענת העותר, לא נמסרה לו הודעה על דיון זה, ועתירתו מכוונת הן נגד הפרקליטות והן נגד השופטת הדנה בתיק (המשיבה 2). העותר טוען, כי ההסדר אינו מתקבל על הדעת ואינו סביר. העתירה נדחתה.
אשר לפרקליטות - כבר נקבע כי "התביעה הכללית חופשית להחליט את מי להעמיד לדין ועם מי לערוך עיסקה...". את הטענות בדבר ההשלכות של הסדר הטיעון עם המשיב 3 על העותר, יוכל האחרון להעלות בפני ביהמ"ש הדן בתיק, המוסמך לדון אף בטענות אלו. אם יורשע העותר ואם יבקש לערער על פסק הדין, או אז יוכל לתקוף אף את החלטותיו של ביהמ"ש בכל הנוגע להשלכותיו של הסדר הטיעון עליו. אף ביחס לשופטת - סעיף 92 לחסד"פ, מורה כי הסמכות לצוות על תיקונו של כתב אישום במהלך המשפט נתונה בידי ביהמ"ש. הפעלת סמכות דיונית זו דינה ככל החלטת ביניים בהליך הפלילי והכלל הוא כי אין ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי. אין להפוך את ביהמ"ש הגבוה לצדק לערכאת ערעור על החלטות אלו.