ע.א. 7644/02 - יגאל עמר ואח' נגד חברת מקור הירדן בע"מ ואח'
* ע.א. 7644/02 - אחריות בנזיקין, בעוולת רשלנות, לטביעה בשיט אבובים בנחל החצבני. *שיעור הפיצויים במוות בנחל החצבני עקב רשלנות הנתבעים. *תיקון הודעת ערעור בתביעת פיצויים, כדי להוסיף תביעה בשל "השנים האבודות" של המנוח, לאחר שההלכה בנושא "השנים האבודות" שונתה(מחוזי חיפה - ת.א. 354/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המנוחה יעל עמר מצאה את מותה במהלך שיט אבובים בנחל החצבני, והיא בת 26 שנים (להלן: המנוחה). לשייט יצאה בצוותא עם מספר מטיילים אחרים, והשירות סופק לחבורה על-ידי המשיבים 3-1 - מפעילי האתר. המנוחה נפלה מן האבוב, נלכדה בסלעים וטבעה. עיזבונה ובני משפחתה (בן הזוג והילדים) הגישו תובענה נגד המשיבים. ביהמ"ש המחוזי מצא את המשיבים אחראים לתאונה. נקבע כי הופרה ההוראה שנכללה בתנאי המועצה האזורית להפעלת האתר, לפיה יש ליתן למטיילים הדרכה בכתב; כי בפועל, המטיילים לא הוזהרו לגבי כל הסכנות הצפויות בשיט. בהמשך קבע ביהמ"ש את גובה הפיצויים. הערעור מתייחס לגובה הפיצויים. המשיבים טוענים כי פעלו בהתאם לרישיון ולהיתר שקיבלו, ולחלופין טוענים המשיבים כי המנוחה, נטלה על עצמה סיכון ותרמה ברשלנותה לקרות האירוע. עוד טוענים המשיבים נגד פריטים שונים בפסיקת הפיצויים. ערעור המערערים נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. לאחר שהוגשו הסיכומים ביקשו המערערים לתקן את הודעת הערעור בדרך של הוספת טיעון בראש הנזק על אבדן השתכרות, בעקבות הלכת "השנים האבודות" שנפסקה בע"א פ"ד נח(4) 486 - להלן הלכת אטינגר). יש להתיר את התיקון המבוקש. ביהמ"ש העליון הכיר כבר בתחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת אטינגר, ונהג גמישות בעניין זה עת התבקש להתיר תיקון של כתבי-תביעה או כתבי-ערעור.
ג. אשר לטענות המשיבים לעניין אחריותם - פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, בשאלת האחריות, מבוסס על שורה של ממצאים עובדתיים, שבנפרד ובמצטבר מקימים את אחריותם של המשיבים. דרישת הסבירות הכלולה בעוולת הרשלנות די בה כדי להצריך, למשל, הדרכה ראוייה ומוסמכת של המטיילים ונוכחות של מציל באתר. מדובר בחובות אלמנטריות, במיוחד על רקע הסכנה האפשרית באתר מסוג זה, לשלומם ולחייהם של המטיילים. גם יתר הטענות שהעלו המשיבים במסגרת הערעור שכנגד, ובכלל זה הטענות בדבר הסתכנות מרצון ואשם תורם, זכו למענה ראוי בביהמ"ש המחוזי, ואין כל עילה להתערבות בערעור.
ד. אשר לסוגיית גובה הנזק - אין להתערב בממצאיו העובדתיים של בימ"ש קמא ביחס לשכרם של המנוחה ושל בן-זוגה. ואולם, יש לקבוע את הפיצוי לעיזבון בגין הנזק הלא ממוני ובגין אבדן השתכרות "בשנים האבודות". אשר לנזק הלא ממוני - לאור מכלול הנסיבות יש להעמידו על סכום גלובאלי של 350,000 -. אשר לאבדן ההשתכרות בשנים האבודות, יש להביא בחשבון את ניכוי הוצאות הקיום של המנוחה, המחושבות לפי ההכנסה המשותפת ולאור מספר הנפשות בבית, תוך התחשבות ביציאתם של הילדים לשירות ולאחריו - יציאתם ממעגל התמיכה. הסכום המתקבל בתביעת העיזבון גבוה מן הפיצוי שנפסק לתלויים, ויש לפסוק את הסכום "הגבוה מבין השניים".
(בפני השופטים: ריבלין, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד ישראל וינברג למערערים, עו"ד נחום פלדמן למשיבים. 26.9.06).
רע"א 2896/06 - חיים רוזנצויג עו"ד נגד עירית טבריה
*צו של ראש עירית טבריה, לפי חוק השימוש במגרשים, כי מגרש מסויים ישמש כמגרש חנייה ציבורי(הבקשה נדחתה).
א. ראש העיר טבריה הוציא צו לפי חוק השימוש במגרשים, בו נקבע כי מגרש בבעלות המבקש, ישמש באופן זמני כמגרש חנייה ציבורי. הצו הבהיר את זכויות המבקש,
לפי החוק, ובין היתר כי הוא רשאי להודיע לראש העירייה תוך 60 ימים כי ישתמש במגרש כמגרש חנייה פרטי כמשמעותו בחוק. המבקש הגיש ערר על הצו לבית משפט השלום בטבריה, וביהמ"ש הורה על ביטול הצו. בפסק הדין התייחס ביהמ"ש לכך שלא נערך שימוע למבקש עובר להוצאת הצו. מכיוון שהמבקש עצמו כלל לא העלה את הטענה בדבר אי עריכת שימוע, דן ביהמ"ש בטענות המבקש לגופו של הצו, וקבע כי בסיור שבוצע התברר כי באזור המגרש אין מצוקת חנייה, ועל כן אין המגרש "דרוש לציבור". ביהמ"ש המחוזי בנצרת קיבל את ערעור המשיבה, והורה כי הצו יוותר על כנו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. החוק מתייחס לשתי תכליות מפורשות - שיפור פני העיר ושמירת איכות הסביבה (צו גינון) ופתרון מצוקת החניה - אך ביסודו תכלית נוספת, כפי שנפסק במקרה אחר, "פתרון לבעיות שונות העולות מקיומם של מגרשים ריקים, ובהן הצטברות אשפה במגרשים מסוג זה, פלישות ובניה בלתי חוקית". אין לראות במצוקת החניה באזור חזות הכל כרקע להוצאת הצו. גם ביחס לסוגיית הפיצויים שביקש המבקש, צדק ביהמ"ש כי אין לדרישה מקור נורמטיבי ונקבע כממצא עובדתי כי למבקש לא נגרם נזק.
ג. אשר לחובת השימוע - אכן, חוק השימוש במגרשים אינו מחייב עריכת שימוע עובר להוצאת הצו, אך בלי ספק מן הראוי לערוך שימוע כאמור, גם ללא דרישה מפורשת בחוק. זכויות קנייניות של אדם שמבקשים לפגוע בהן בצורה זו או אחרת, זכותו להישמע בטרם תינקט הפעולה לגביהן. לפיכך, היה מקום כי הדברים שהוחלפו בין המבקש למשיבה בכתב, לאחר מתן הצו, היו נעשים על דרך שימוע, ולוא בכתב, בטרם הוצא הצו. ואולם - בנסיבות שהיו, בהתחשב בחליפת המכתבים ובהליכים המשפטיים, גם אם באו לאחר הצו, אין לאי עריכת השימוע משקל אופרטיבי, ועל כן אין הטענה יכולה להשפיע על התוצאה.
(בפני: השופט רובינשטיין. המבקש לעצמו, עו"ד ד. רביבו למשיבה. 18.9.06).
על"ע 3201/06 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד בן ציון צנעני, עו"ד
*השעייה זמנית של עו"ד שהורשע בפלילים, למרות שהגיש ערעור על פסה"ד המרשיע(הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע בבימ"ש השלום בעבירות גניבה על ידי מורשה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בסכום של 150,000 דולר, וכן בעבירות מס שונות המתייחסות לסכום האמור. דינו נגזר ל-15 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס. בהכרעת הדין קבע בימ,ש השלום כי המשיב ייצג את המתלונן, שמואל שטרנקלר, כעורך דין בעסקת רכישת מקרקעין, ומסר לשטרנקלר כי מחיר המקרקעין הנו 1,250,000 דולר כאשר המחיר היה 850,000 דולר בלבד. מתוך הסכום העודף נטל לעצמו 150,000 דולר אותם קיבל במזומן. המשיב לא רשם סכום זה כהכנסה, וכן לא שילם מע"מ בגין סכום זה. על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור לביהמ"ש המחוזי והערעור טרם נשמע. ביני לביני הגיש הוועד המחוזי לבית הדין המשמעתי במחוז ת"א בקשה להשעייתו הזמנית של המשיב לפי סעיף 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין. בית הדין המחוזי קיבל את הבקשה וקבע כי המשיב יושעה מעיסוק בעריכת דין עד להחלטה בערעורו בביהמ"ש המחוזי. על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי וערעורו נתקבל. בית הדין הארצי קבע כי לאור הפגיעה הקשה הצפוייה למערער וללקוחותיו עקב השעייתו הזמנית, ולנוכח מידת מסוכנותו הפחותה יש לצמצם את ההשעייה הזמנית שגזר בית הדין המחוזי ולהחילה רק על הופעות בפני בתי משפט.
הערעור נתקבל.
ב. המשיב הורשע בעבירות חמורות. חזקת החפות אינה עומדת לו עוד. העובדות בהן הורשע, מעלות תמונה של מעשים פליליים המבוססים בחלקם הגדול על ניצול קשרי
האמון שיצר עם לקוחו - המתלונן. בנסיבות אלו, אין קשר רציונאלי בין ההשעייה החלקית (איסור להופיע בבתי המשפט), לבין ההחלטה שלא להשעות את המשיב מעיסוקים אחרים, בראש ובראשונה עיסוק בעריכת דין בין כותלי משרדו. באת כוח המשיב, טענה כי אל לו לביהמ"ש לקבוע סטנדרטים להתנהגותם של עורכי דין תוך התערבות בהחלטות בית הדין המשמעתי הארצי המורכב מאנשי מקצוע. כבר נקבע כי ביהמ"ש יתערב בהחלטותיהן של ערכאות משמעתיות כאשר יהיה סבור ששיקול הדעת הופעל בצורה בלתי סבירה. בית הדין שגה במשקל האינטרסים היחסיים אותם יש להביא בחשבון בשלב שלאחר הרשעה אך לפני שפסק הדין הפך חלוט. על כן החלטתו של בית הדין המשמעתי המחוזי מוחזרת על כנה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד עמוס ויצמן למערער, עו"ד דפנה וינברג למשיב. 18.9.06).
בר"ם 5793/06 - ד"ר ח'אלד דיאב נגד הוועדה המקומית לתכנון - נצרת ואח'
*אימתי ניתן להגיש בקשה לרשות ערעור בנושא הנדון בפני ביהמ"ש לעניינים מינהליים. *מתן צו ביניים נגד היתר בנייה, בשל החשש כי עד שיסתיים המשפט תושלם מלאכת הבנייה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. ביום 18.6.2006 הגיש המבקש לביהמ"ש לענינים מינהליים בנצרת עתירה מינהלית התוקפת את היתר הבניה שהעניקה המשיבה (להלן - הוועדה) למשיב 2 ביום 16.3.2006 (להלן - ההיתר הנוכחי). לטענת המבקש, ההיתר הנוכחי מנוגד לתכנית בנין עיר שבתוקף, ולכן הוא בלתי חוקי ובטל. עם העתירה הגיש המבקש בקשה למתן צו ביניים, ובהמשך מספר בקשות נוספות. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצו ביניים וכך דחה את הבקשות הנוספות. על כך נתבקש מתן רשות ערעור. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, הגביל את הזכות להגיש בקשת רשות ערעור אך לעניינים המנויים בסעיף 12(ב) לחוק. בבקשה זו מתבקש ביהמ"ש ליתן רשות ערעור גם על החלטות שאינן נכללות בגדרים שנקבעו בסעיף 12(ב). על כן, בקשת רשות הערעור, ככל שהיא מתייחסת להחלטות החורגות ממסגרת הסעיף, דינה להידחות על הסף. נותר לדון רק בבקשה המתייחסת להחלטה בעניין צו הביניים. ביהמ"ש קבע כי המבקש נקט "שיהוי ניכר", לפחות מחודש דצמבר 2005 ועד לפנייתו לביהמ"ש, וכי הדבר הביא לשינוי מצבו של המשיב לרעה. בבוא ביהמ"ש להכריע בבקשה למתן צו ביניים, עליו לבחון שני שיקולים עיקריים - סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. בנוגע לסיכויי העתירה - רוב הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים, הם נושאים המחייבים הכרעה עובדתית בערכאה הדיונית. לעניין מאזן הנוחות - מדובר בביצוען של עבודות בניה. בהתחשב בשלב המתקדם בו הן מצויות, גובר החשש כי המשיב ישלים את מלאכת הבניה, בטרם יסתיים בירור ההליך לגופו. נראה איפוא כי אם בסופו של יום תתקבל עתירתו של המבקש, יהיה זה קשה להשיב את המצב לקדמותו. על כן יש הצדקה למתן צו הביניים.
ג. לטענת השיהוי, נתקבלה ע"י בימ"ש קמא כבסיס להחלטתו. בסוגיית השיהוי יש לבחון, בין היתר, את "השיהוי הסובייקטיבי", קרי, האם יש בהתנהגות העותרים כדי לרמז על כך שויתרו על זכויותיהם ואת "השיהוי האובייקטיבי", במסגרתו נבדקת הפגיעה באינטרסים ראויים של הרשות הציבורית או של צדדים שלישיים - לעניין היסוד הסובייקטיבי - רצף האירועים איננו מלמד על ויתור. אשר לשיהוי האובייקטיבי - ההשתהות בהגשת העתירה לא גרמה למשיב נזק משמעותי.
(בפני: השופט חשין. עו"ד עלא דיאב למבקש, עוה"ד זוהיר פ. נערה למשיבה, עו"ד מועין ח'ורי למשיב 2. 20.9.06).
ע.פ. 4378/05 + 4347/05 - ניקולאי בשקירוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה והחמרה בעונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 998/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער והמתלוננת קיימו מערכת יחסים אינטימית במשך שנתיים. באחד הימים הגיעו הביתה, לגמו אלכוהול וקיימו יחסי מין. בשלב כלשהו נטל המערער סכין מטבח, וממניע שלא הובהר, שיסף את גרונה של המתלוננת, מתוך כוונה לגרום למותה. בהמשך, דקר המערער את המתלוננת וגרם לה חתכים עמוקים בפניה ובפיה. המתלוננת נמלטה לחדר השירותים, וכעבור זמן מה נמצאה מוטלת על הקרקע בחצר הבניין. ביהמ"ש המחוזי, התרשם כי המתלוננת קפצה לחצר הבניין כדי להימלט מפני המערער, ולא נדחפה ע"י המערער, כגירסת המדינה. המערער הורשע בעבירות של נסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה ונדון ל-13.5 שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי. המערער מלין על הרשעתו, ולחלופין, על חומרת העונש, והמדינה משיגה על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה ושל המדינה נתקבל.
ב. הסניגור סבור כי הרשעת המערער נסמכת על ראיות נסיבתיות שאינן תומכות בהכרח בתרחיש המפליל. על פי השקפתו, יש באותן ראיות נסיבתיות כדי להצביע על האפשרות שפציעתה של המתלוננת נגרמה כתוצאה ממעשה אובדני. לחילופין טוען המערער כי חל בעניינו הסייג בדבר היעדר אחריות פלילית מחמת שיכרות. גם בהנחה כי נשמעו מפיה של המתלוננת בעבר מחשבות אובדניות, אין לכך קשר כלשהו למה שהתרחש ביום האירוע. משמעות מיוחדת נודעת לשקרים של המערער במהלך חקירתו ובעדותו בביהמ"ש. נראה כי הוא ניסה לבנות לו קו הגנה, בבחינת יש מאין, אולם נוכח הראיות שהוצגו, ברור עתה כי קו הגנה זה משולל כל יסוד. מאותם טעמים אין לומר כי הונחה תשתית לטענת "השכרות". טענה זו לא הוכחה.
ג. שני הצדדים משיגים על מידת העונש. בעניין זה יש לקבל את ערעור המדינה. המערער ביקש להמית את המתלוננת, והוא עשה זאת בדרך שמעטות דומות לה באכזריותה. בדרך נס לא נגרם מותה. המתלוננת נותרה משותקת בידה הימנית ובחלק מפלג גופה הימני, היא סובלת מקשיי דיבור ואובדן זיכרון מוחלט של האירועים, וכל זאת לאחר חודשי אשפוז ממושכים בבית החולים. על כן היה ראוי כי ייגזר למערער העונש המרבי הקבוע בחוק. הואיל ואין דרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד ענשו של המערער על 16 שנות מאסר בלבד. המאסר על-תנאי שנגזר על המערער, נותר על כנו.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד עופר אשכנזי וקרן קלר למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 20.9.06).
ע.פ. 3576/05 + 3222/05 + 3183/05 - אחמד אבו אלעמל ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות של נסיון אינוס ושוד (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
זוג תלמידי חוץ מארצות הברית (להלן - המתלוננים) טיילו בטיילת ארמון הנציב בירושלים. המערער וחבריו שהו במקום והוא הציע להם לשדוד מכשיר טלפון שהיה בידיה של המתלוננת ולאנוס אותה. בהמשך חסמו את דרכם של המתלוננים. לאחר מכן נישק המערער את המתלוננת בכח והמערערים 1 ו-2 הפרידו את המתלוננים זה מזה בכח. המערער 3 ביחד עם אדם נוסף שהיה בחבורה, השכיבו את המתלונן על הרצפה והמערער 3 חנק אותו עם אלה. לאחר מכן, זרק המערער 1 את המתלוננת על הדשא, וביצע בה מעשה מגונה. רק הגעתם של עוברי אורח הצילה את המתלוננת מהשלמת האינוס. המערער 1 הורשע בעבירת ניסיון אינוס וכן שוד בנסיבות מחמירות. המערערים 2 ו-3 הורשעו בעבירת סיוע לניסיון
אינוס וכן עבירת שוד בנסיבות מחמירות. המערער 2 הורשע גם בעבירה של תקיפה באירוע אחר, כאשר ביחד עם אחר תקף אדם שישב בגן ציבורי בשכונת תלפיות בירושלים. על המערער 1 הוטלו 5.5 שנות מאסר בפועל. על המערער 2 הוטלו 3.5 שנות מאסר בפועל. על המערער 3 הוטלו 3 שנות מאסר בפועל. בנוסף, נגזרו לכל אחד מהמערערים שנה וחצי מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
מדובר במסכת עובדות קשה ומכוערת במיוחד. המערערים התנפלו על עוברי אורח תמימים והתעללו בהם פיזית ונפשית. לצד עבירת המין מדובר גם באלימות קשה. שיחק להם מזלם של המתלוננים, ולא פחות מכך מזלם של המערערים, בכך שהמעשים לא הושלמו עקב הגעתם של עוברי אורח. גם בשלב שבו הדברים הופסקו, הסיוט ילווה את השניים עוד זמן רב.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד דוד ונטורה, מוחמד ח'לאילה ומחמוד רבאח למערערים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 18.9.06).
רע"א 10971/05 - מרדכי זהבי נגד עיריית קרית ביאליק
*לא ניתן לטעון בפני ראש ההוצל"פ טענת "פרעתי" שהיתה קיימת טרם מתן פסה"ד נשוא ההוצל"פ (הבקשה נדחתה).
בשנת 1993 הגישה המשיבה לבימ"ש השלום בחיפה תביעה נגד המבקש לתשלום מסי ארנונה עבור נכס מסחרי אשר בבעלותו. הנושא הועבר לבורר, והלה קבע, כי על המבקש לשלם למשיבה את מסי הארנונה על הנכס החל ביום 1.7.92, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. ביום 3.5.98 אישר בימ"ש השלום את פסק הבורר. ביום 3.6.98 פתחה המשיבה תיק בלשכת ההוצל"פ לביצוע פסק-הדין. התיק הגיע לביהמ"ש המחוזי שם הסכימו הצדדים כי הערעור יידחה אך "המשיבה תזקוף על חשבון החוב כספים ששולמו על-ידי המערער ועל-ידי מר חג'ג'... על חשבון הארנונה מ-1.7.92". להסכם ניתן תוקף של פסק-דין. ביום 23.11.99 העלה המבקש בפני ראש ההוצל"פ טענת "פרעתי", בה טען כי החוב סולק בתשלומים ששולמו על-ידי חג'ג'. התעוררה השאלה אם לראש ההוצל"פ יש סמכות לדון בטענת "פרעתי" לגבי הסכומים אשר לכאורה שולמו לפני מתן פסק-הדין. ביהמ"ש המחוזי, אליו הועברה ההכרעה בשאלה זו ע"י ראש ההוצל"פ, החליט כי לראש ההוצל"פ אין סמכות לדון בנושא, וכי המבקש רשאי להוכיח את טענות הפרעון בהליך שיגיש לביהמ"ש המוסמך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההלכה היא כי לא ניתן לטעון בפני ראש ההוצל"פ טענת פירעון שהייתה קיימת טרם מועד מתן פסק-הדין. הלכה זו תקפה גם במקרה זה, למרות ההסכם בין הצדדים, המתייחס לסכומים ששולמו לפני שניתן פסק-הדין. בין הצדדים אין הסכמה לגבי התשלומים אשר כביכול שולמו טרם מתן פסק-הדין, והמחלוקת לגביהם אינה מחלוקת עובדתית פשוטה, אלא מחלוקת סבוכה. בנסיבות אלו, טענות שיש למבקש בנוגע לסכום החוב, ובנוגע לסכומים שלכאורה שולמו על-חשבון אותו חוב, עליו להפנות לביהמ"ש המוסמך.
(בפני: השופט ג'יבראן. עו"ד דורון רז למבקש, עו"ד עופר טל למשיבה. 28.9.06).
רע"א 824/06 - בנק הפועלים בע"מ נגד שלמה גרתי
*דחיית בקשה של בנק להכריז על החייב שנגדו ניתן פס"ד כ"חייב מוגבל" (הבקשה נדחתה).
המשיב חוייב לשלם למבקש סך של 75,380 - בגין יתרת חוב בחשבונו. משלא פרע המשיב את החוב, פתח המבקש בהליכי הוצל"פ נגדו. ראש ההוצל"פ הורה כי המשיב ישלם את החוב בשיעורים חודשיים של 150 -. המבקש עתר להכריז על המשיב כחייב מוגבל באמצעים בנימוק שלפיו אין ביכולת המשיב לפרוע את החוב בתקופות הקבועות בסעיף 69ג(א) לחוק ההוצל"פ, נוכח גובה החוב וצו התשלומים שניתן.
ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי שדחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההוראות בנוגע להכרזה על חייב כמוגבל באמצעים, בפרק ז'1 לחוק ההוצל"פ, התווספו לחוק בשנת 1994 כחלק מסדרה של תיקונים מקיפים לחוק זה, שעניינם צמצום השימוש במאסר כאמצעי לאכיפת חיובים. מנגנון ה"הכרזה" נועד ליתן פתרון למצב, בו נקבע הסדר תשלומים על פי המועדים הקבועים בסעיף 69ג לחוק, וידוע מראש כי החייב אינו יכול לעמוד בהסדר זה, ולכן יהיה צפוי למאסר. ההסדר הקבוע במנגנון מאפשר לחייבים, לפרוע את חובותיהם תוך שמירה על זכויותיהם. מנגד, מאפשר ההסדר להטיל מגבלות שונות על אותם חייבים. בהחלטת ראש ההוצל"פ נקבע, כי החשש שהמשיב ייצור חובות נוספים אינו גבוה. מנגד, כך נקבע, הכרזת המשיב כמוגבל באמצעים עלולה לפגוע באופן ממשי במאמצי השיקום שלו ובמיוחד במאמציו לשיקום מצבו הכלכלי, וכך תיפגע יכולתו לפרוע את חובו. טעמים אלה מאזנים בין כלל השיקולים כאמור.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אברהם וכסלר למבקש, עו"ד יהודה צור למשיב. 27.9.06).
רע"א 915/06 - ד"ר דניאל אייזנברג ואח' נגד פרינטלייף קום בע"מ ואח'
*התנגדות נתבע למתן פטור מחלקה הארי של אגרת התביעה (הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בשבתו כבימ"ש של פירוק, אישר לכונס הנכסים והמנהל המיוחד של המשיבה להגיש תובענה כספית על סך כ-30 מיליון ש"ח נגד המבקשים ונגד המשיבים 2-9. עוד אישר ביהמ"ש הסדר לפיו יוענק למשיבה פטור מחלקה הארי של האגרה. בבקשת רשות הערעור תוקפים המבקשים את ההחלטה המאפשרת הגשת התביעה וכן את אישור ההסדר לעניין אגרת המשפט. הבקשה נתקבלה בחלקה.
באשר לאישור הגשת התביעה אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא. באשר להסדר האגרה הדין עם המבקשים. כיום, הכלל הוא כי הנתבע רשאי להשמיע בפני ביהמ"ש את עמדתו באשר לחבותו של התובע בתשלום האגרה. החלטתו של בימ"ש קמא ניתנה בלא שהתאפשר למבקשים לשטוח טענותיהם ביחס לסוגית האגרה. בכך טעה ביהמ"ש. יצויין, כי ככלל, ובהיעדר טעם מיוחד נוגד, ראוי שבקשות בענייני אגרת משפט דוגמת זו, תוכרענה על ידי הערכאה אשר אליה מוגשת התובענה, ולא על ידי ביהמ"ש שעל הפירוק. זאת ועוד, במסגרת הבקשה למתן הוראות כלל לא התבקש ביהמ"ש לאשר את ההסדר בעניין האגרה. הסוגייה של שיעור אגרת המשפט אשר תשולם בגדרה של התובענה, תוכרע אם וכאשר תוגש בקשה מיוחדת בנושא זה לערכאה שתדון בתובענה.
(בפני: השופט גרוניס. 18.9.06).
בג"צ 2311/06 - גנאדי אובודנקו ואח' נגד משרד הפנים
*דחיית עתירה הקשורה לאישור כניסה לישראל באשר יש לפנות לביהמ"ש לעניינים מינהליים (העתירה נדחתה).
העותרת 3 (ילידת 7.11.1991, להלן: הבת) היא בתה של העותרת 2 (להלן: האם) מנישואין קודמים. לאחר גירושיה התחתנה האם, בשנת 2002, בנישואים אזרחיים ברוסיה עם העותר שהוא אזרח ישראלי. לבני הזוג בת שנולדה בשנת 2002 (להלן: הבת השניה). לאם ולבת השניה ניתנו אשרות כניסה לישראל. ביום 1.9.2005 קיבלה האם אשרת תושב ארעי והחלה בהליך המדורג לקבלת אזרחות. ביום 13.3.2006 הגיש העותר את העתירה להורות למשיב להעניק לבת אישור כניסה לישראל וכן "מעמד בישראל" כדי להתחיל המדורג להתאזרחות. לטענתו, כיוון שסוף ההליך הוא, מתן
אזרחות לאם ולבת הרי שהעתירה היא בסמכות בג"צ. לטענת המשיב דין העתירה להידחות על הסף, שכן העותר מבקש, הלכה למעשה, להסדיר את כניסתה של הבת לישראל, מכוח חוק הכניסה לישראל, ועתירה נגד החלטתו של משרד הפנים בעניין זה היא בסמכותו של ביהמ"ש לענינים מינהליים. העתירה נדחתה.
בשלב זה, כאשר הקטין הנלווה אינו שוהה בארץ, יש להסדיר תחילה את כניסתו לישראל כשלב נפרד ועצמאי מכוח חוק הכניסה לישראל, לפיכך, ככל שיש לעותר השגות על החלטת המשיב בעניין הסדרת כניסת הבת לישראל, פתוחה בפניו הדרך להגיש את עתירתו לביהמ"ש לעניינים מינהליים.
(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מקסיק לורה לעותרים, עו"ד גלעד שירמן למשיב. 18.9.06).
עע"מ 4332/06 - איגור ספרו ואח' נגד משרד הפנים
*דרישה מאשה השוהה בארץ באורח לא חוקי וטוענת למעמד של "ידועה בציבור" של אזרח ישראל, לעזוב את הארץ לפני שתידון הסדרת כניסתה לישראל (הערעור נדחה).
המערער הוא אזרח ישראלי - המערערת היא אזרחית רוסיה, אמו של המערער 3, קטין יליד 1995. המערערת ובנה הגיעו ארצה ביום 6.1.06 במסגרת טיול מאורגן, ובידם אשרת תייר לשבוע (עד 12.1.06). ב-9.1.06 נטשו את הקבוצה בה טיילו, והאם הגישה למשרד הפנים בקשה להארכתה של אשרת השהיה. הבקשה סורבה ב-12.1.06, והמערערת נדרשה לעזוב את הארץ, אך לא עשתה כן. ביום 2.2.06 נעצרה המערערת בבית המערער, הועברה למתקן משמורת ושוחררה בערבות. הוצאו נגדה ונגד בנה צווי הרחקה, וביום 8.2.06 הגישו עתירה בה נטען, כי רצונם של המערערת והמערער להינשא וכי ההיכרות ביניהם יסודה בילדותם ברוסיה. בימ"ש קמא דחה את העתירה. בערעור נטען, בעיקר, כי המערערים ידועים בציבור, וגישת ביהמ"ש היא כי אין לבקש "ידועים בציבור" השוהים שלא כדין לעזוב את הארץ לשם בדיקת עניינם, ויש לבחון את טענתם בדבר היותם ידועים בציבור לגופה. המערערים תומכים יתדותיהם בפסק הדין בעע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן [סביר ס"ז 215], שבו נדחתה מדיניות גורפת של דרישת יציאה מבן זוג זר "ידוע בציבור" השוהה בארץ שלא כדין. מנגד - לשיטת המשיב, טענת החיים כידועים בציבור לא הוכחה כל עיקר. הערעור נדחה.
קבלת ערעור זה פירושה הסרת חסמים גמורה כלפי הפרות חוק בתחום הכניסה לישראל, בחינת הפקר, לית דין ולית דיין. אכן, בג"צ קבע לגבי בני זוג של ישראלים, הן בגדרי נישואין (פרשת סטמקה - בג"צ 3648/87, פד"י נ"ג (2) 728) והן כידועים בציבור (פרשת אורן), כי מדיניות גורפת של דרישה ליציאה מן הארץ עד שתיבחן בקשת בני הזוג להסדרת כניסתם לארץ, אינה עומדת במבחן המידתיות ולכן בוטלה. ואולם, לא נפסלה החלתה של דרישת היציאה מן הארץ על בסיס פרטני, מקום שכבר בירור ראשוני מעלה יסוד סביר לחשש כי הקשר הזוגי הנטען הינו קשר פיקטיבי, או שניכר בבירור כי עומק הקשר אינו עולה כדי יחסי ידועים בציבור.
(בפני השופטים: ריבלין, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אבי אפטקמן וליאת אהרנוביץ למערערים, עו"ד רננה קידר למשיב. 21.9.06).
רע"א 4664/06 - יוסף צארום נגד יהודה פלרמוטר ואח'
*נטל ההוכחה בדבר אי תשלום דמי מפתח, לעניין קביעת שיעור שכה"ד עבור המושכר (הבקשה נדחתה).
המבקש מנהל אטליז, (להלן העסק), בנכס אותו שכר אבי המבקש בשנת 1936 מסבם של המשיבים, שהיה הבעלים המקורי של העסק. לאחר פטירתו של הסב הועבר הנכס בירושה למשיבים. המשיבים הגישו בקשה לפסיקת דמי שכירות לבית הדין לשכירות בתל אביב, בה עתרו לשחרר את דמי השכירות מן התקרה המירבית הקבועה בסעיף 52א לחוק הגנת הדייר, זאת לפי תקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר, שעניינה
בבית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח. בפסק דינו ציין בית הדין, כי עניינה של הפלוגתא הוא בשאלה האם שולמו דמי מפתח עבור העסק. נקבע, כי הנטל להוכיח את אי התשלום רובץ לפתחם של המשיבים, אולם נוכח העובדה כי המדובר בהוכחת יסוד שלילי - נטל זה מופחת. לגופם של דברים נקבע שלא שולמו דמי מפתח. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. בבקשה לרשות ערעור נטען, כי היא מעלה את שאלת נטל ההוכחה ומידתה וכי לשאלה זו חשיבות ציבורית ומשפטית, המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופם של דברים נטען, כי שולמו דמי מפתח עבור העסק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראשית, בית הדין רק חזר על ההלכה הפסוקה בעניין נטל ההוכחה של יסוד עובדתי הנושא עימו אופי שלילי. גם ביישום ההלכה על נסיבות המקרה לא נפלה שגגה. המשיבים הוכיחו כי דמי מפתח בעבור העסק לא שולמו. פסק דינו של בית הדין לשכירות ניתן על יסוד חומר הראיות ועל סמך העדויות שנשמעו בפניו. ליבן של טענות המבקש הוא בהתערבות בממצאי עובדה ומהימנות. בטענות כגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, לא כל שכן כאשר המדובר במתן רשות ערעור בגלגול שלישי.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד יהודית ארד ויובל ארד למבקש. 17.9.06).
בע"מ 4832/06 - פלוני נגד פלונית
*הצורך ברשות ערעור אשר החלטת בימ"ש קמא הוכתרה בכותרת "פסק דין חלקי" ולמעשה מדובר ב"החלטה אחרת" (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש והמשיבה נפגשו לראשונה בשנת 1992. החל בשנת 1997 ועד לשנת 2000 חיו יחד כידועים בציבור. השאלה העומדת להכרעה היא מעמד היחסים בין הצדדים בשנים 1992-1997. המבקש טען כי רק בשנת 1997 הפכו הצדדים לידועים בציבור. מנגד טענה המשיבה כי החל בשנת 1992 חיו חיי שיתוף, ותבעה מחצית מהרכוש שנצבר בהתאם להלכת השיתוף. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את גירסת המבקש, וקבע כי הצדדים חיו כידועים בציבור רק החל בשנת 1997. כלפי החלטה זו, שהוכתרה "פסק דין חלקי", הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, שקיבל את הערעור, וקבע כי הצדדים חיו כ"ידועים בציבור" החל בשנת 1992. המבקש טוען כי שגה ביהמ"ש המחוזי בכך שהתערב בקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש לענייני משפחה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה הוכתרה כ"פסק דין חלקי", וככל הנראה מסיבה זו דן בה ביהמ"ש המחוזי כבערעור. ברם, היה מקום לסווג את ה"החלטה" ככזאת ולא כפסק דין חלקי. ההחלטה הקובעת את התקופה בה חיו הצדדים כידועים בציבור היתה נדבך ראשון בדרך לסעד שביקשה המשיבה - החלת הלכת השיתוף וחלוקת הרכוש בהתאם. סוגיות אלה עדיין תלויות ועומדות בפני ביהמ"ש לענייני משפחה. הדרך להשגה על ההחלטה היא הגשתה של בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ולא ערעור. על כן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי יתבטל. אם תוגש עתה לביהמ"ש המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור, יידרש אליה ביהמ"ש בהתאם לנסיבות.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד י. סלומון למבקש, עו"ד מ. גורן למשיבה. 17.9.06).
ע.פ. 5952/06 - אהרון אופר נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהכללת עובדות שחלה עליהן התיישנות בכתב האישום (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות של פרסום תועבה והחזקת פרסומי תועבה. בפרק העובדות של כתב האישום צויינו עובדות שאירעו החל בשנת 1994. בישיבה הראשונה של ביהמ"ש העלתה ב"כ המערער טענת התיישנות. לגבי עובדות אלה. עוד טענה כי אזכורן פגע בזכותו של המערער למשפט הוגן. המדינה
טענה בתגובה כי מדובר ברצף אחד של אירועים מתמשכים המהווים החזקה ופרסום פרסומי תועבה, שתחילתם בשנת 1994 ואשר נמשכו עד ליולי 04. סגנית הנשיא קיבלה את טענת ההתיישנות, אך לא קיבלה את טענתה הנוספת של ב"כ המערער באשר לפגיעה בזכותו של המערער למשפט הוגן וצודק, וקבעה כי עובדות אלו יוותרו בכתב האישום כחומר רקע בלבד. בעקבות החלטה זו ביקשה ב"כ המערער שביהמ"ש יפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
אין עילה המצביעה על חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. מרבית המקרים אליהם הפנו הסניגורים, עניינם בחשיפה משמעותית של ביהמ"ש לחומר בלתי קביל, בהם ביהמ"ש נחשף בהליכים קודמים לעברו הפלילי של הנידון ואף קבע ממצאים באשר למהימנותו. בענייננו, אין מדובר בחשיפה לחומר בלתי קביל. כיוון שהמדינה סיווגה את העבירה כעבירה מתמשכת היא פרטה את כל העובדות שעשויות להיות רלוונטיות לשיטתה. עובדות הרקע יובאו בפני כל בימ"ש שידון בעניינו של המערער.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד תמר אולמן ושאדי סרוג'י למערער, עו"ד בת-עמי ברוט למשיבה. 19.9.06).
רע"פ 7410/06 - גבריאל בן חיים נגד מדינת ישראל
*ניסוח כתב האישום בעבירה של פגיעה בחוק הגנת הפרטיות ואי הכללת האמירה כי נגרמה פגיעה של ממש במתלונן (הבקשה נדחתה).
כתב-אישום שהוגש לבימ"ש השלום בת"א ייחס למבקש חדירה למאגרי המידע במחשבי מס הכנסה ועריכת עשרות שאילתות אשר כולן נוגעות למידע אישי ופיננסי אודות המתלונן. את המידע שיגר המבקש לאגף הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, ואף לביהמ"ש המחוזי בת"א, במסגרת הליך האזרחי. בימ"ש השלום דחה טענה מקדמית של המבקש לפיה כתב-האישום לא פירט מהי "הפגיעה הממשית" שנגרמה למתלונן, כנדרש, לטענתו, בסעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות. ביהמ"ש קבע, כי העובדות שהוכחו יצרו פגיעה של ממש במתלונן, כמו גם בציבור, נוכח המעילה באמון שנובעת מביצועה של העבירה. לאור כל זאת, הרשיע בימ"ש את המבקש בעבירה של "הפרת סודיות", על-פי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, (להלן: החוק), והשית עליו 8 חודשי מאסר, מתוכם חודשיים שירוצו בדרך של עבודות שירות והיתרה על תנאי. בנוסף, הטיל ביהמ"ש על המבקש קנס בסך 6,000 ש"ח. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה בעיקרו. בקשת רשות הערעור מתייחסת להרשעה, ולחילופין לחומרת העונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לטענה לפיה על התביעה לכלול באישום לפי סעיף 16 לחוק את האמירה כי נגרמה פגיעה של ממש ולפרטה - העובדה שנגרמה פגיעה של ממש, אינה אחד מיסודותיה של העבירה לפי סעיף 16 לחוק, והגנה זו אף מופיעה בנפרד בגדר סעיף 6. לעניין הטענה כי פגיעה בציבור הרחב אינה מספקת כדי לענות על דרישת סעיף 6 לחוק, וכי על המאשימה להוכיח פגיעה של ממש אשר נגרמה למתלונן - שתי הערכאות קמא התייחסו לטענה זו וקבעו כי העובדות שהוכחו בפניהן מגלמות פגיעה של ממש במתלונן, כמו גם בציבור הרשאי להאמין כי הרשויות מקיימות שמירה על מידע חסוי.
(בפני: השופט א. לוי. 19.9.06).
בש"פ 7570/06 - סופיה בן יוסף נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשמת (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררת הואשמה כי קשרה קשר עם אחר לשדוד את כספו של בעל מספרה (להלן: המתלונן). העוררת קבעה תור במספרה לשעות הערב, ובהמשך התקשרה אל המספרה, הודיעה שהיא מאחרת וביקשה מהמתלונן
שימתין לה. בשעה 00:22 לערך יצאה העוררת את המספרה והמתלונן נסע גם הוא אל ביתו. כעשרים דקות מאוחר יותר התקשרה העוררת אל המתלונן וביקשה שיסייע לה בבעיות ברכב. המתלונן חזר לכיוון המספרה, ונכנס אל הרכב בו המתינה העוררת. בשלב זה הגיח ממקום מסתור הנאשם הנוסף, והשניים שדדו את המתלונן. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העוררת עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הערעור נתקבל.
מדובר בצעירה שגם אם אינה נתונה במצוקה כלכלית, נתונה היא ככל הנראה במצוקה כלשהי בשל מכלול נסיבות חייה, ובפרט פטירתו של אביה, עליית נישואיה על שרטון, כך שנותרה מטופלת בילדה קטנה אותה עליה לפרנס תוך שהיא מנסה ככל הנראה במקביל לרכוש השכלה. זוהי לה ההסתבכות הראשונה בפלילים ויש לקוות כי את שחוותה מאז מעצרה תשים לנגד עיניה כתמרור אזהרה לבאות. על אלה יש להוסיף את הנזק שסביר כי נגרם לבתה הפעוטה. לפיכך תשוחרר העותרת בתנאי מעצר בית.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. לוונטל לעוררת, עו"ד ש. כהן למשיבה. 21.9.06).
בש"פ 7624/06 - מדינת ישראל נגד נביל פרעוני
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של יריות לעבר המתלונן (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
ביום 3.7.06, בשעות הערב, פרץ סכסוך בין אדם בשם בוטרוס סביר (להלן: בוטרוס) לבין שכנו, מרזוק דאוד (להלן: המתלונן), אשר מתגוררים שניהם בתרשיחא. בשלב מסויים, הזעיק בוטרוס את המשיב, קרוב משפחתו, למקום האירוע. בכתב האישום נטען כי המשיב הגיע לביתו של המתלונן וכי לאחר דין ודברים שניהל עמו, ירה לעברו בניסיון לפגוע בו. בהמשך, חזר המשיב לזירה וירה שוב לעבר ביתו של המתלונן. כמו כן הואשם באיום על אשתו של בוטרוס (להלן: לוסיה) וכן הדחה למסור עדויות שקריות בהתייחס לאירועים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הגם שקיימות ראיות הקושרות את המשיב לביצוע העבירות, והגם שהעבירות המיוחסות לו מקימות עילת מעצר, הרי שאין מקום להורות על מעצרו, בשים לב לחולשת הראיות ולעובדה כי חזקת המסוכנות נסתרה במקרה זה. הערר נתקבל.
אשר לקיומן של ראיות לכאורה - יש בתשתית הראייתית, כפי שפורטה, כדי לבסס, לכאורה, את האישומים כנגד המשיב, ועל כן, כדי להצדיק את הותרתו במעצר עד תום ההליכים. אשר למסוכנות הנשקפת מן המשיב - מדובר במסוכנות ממשית, אשר למצער בשלב זה, לא ניתן להפיגה באמצעות חלופת המעצר שהתקבלה על-ידי ביהמ"ש המחוזי. לפיכך המשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. וסטרמן לעוררת, עוה"ד מ. גלעד וי. זמיר למשיב. 21.9.06).
רע"א 2180/06 - גני דולינגר - חברה לבנין... ואח' נגד חברת... שופרסל בע"מ
*קבלת התנגדות של דייר בבית משותף, לבנייה על הרכוש המשותף ע"י דייר אחר (הבקשה נדחתה).
המשיבה היא הבעלים של יחידה בבית משותף. המבקשים 2-5 (להלן: המבקשים) הם הבעלים של יחידה אחרת בבית (להלן: "חלקה 15"). בתקנון הבית המשותף הוצמד גג הבניין לחלקה 15 ונקבע כי המבקשים זכאים לעשות בגג כל פעולה שימצאו לנכון, לרבות בנייה, וכן נקבע כי אחוזי הבנייה שייכים בלעדית למבקשים וניתנים לניצול בכל עת, תוך שימוש סביר ברכוש המשותף לצרכי הבנייה. בשנת 1996 התקשרו המבקשים בהסכם עם המבקשת, חברה קבלנית, ופתחו בהליכים להקמת מבנה מגורים ומשרדים בן שש קומות על גג הבניין. המבקשת קיבלה היתר בנייה
שלפיו אמור חלק מהמבנה להיבנות על חלק מן הרכוש המשותף. המשיבה, התנגדה לכך והגישה תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב נגד הבנייה. ביהמ"ש קבע כי אין בתקנון הסכמה לבנייה על הרכוש המשותף, אלא לכל היותר לשימוש זמני בו לצרכי בנייה, וכי אחוזי הבנייה שהוקנו למבקשים יכולים להיות מנוצלים על הגג בלבד. המבקשים עירערו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עיקרה של הבקשה הוא נסיון המבקשים להשיג על פרשנותן של הערכאות דלמטה לתקנון, ולכך אין מקום במסגרת ערעור בגלגול שלישי. אכן, כל זכות (במובן הרחב) המעוגנת בחוק המקרקעין צריכה להיות מופעלת בתום לב, ולפיכך ראוי להפעיל את עקרון תום-הלב על השימוש בזכות קנין במקרקעין. השאלה אם עשתה המשיבה שימוש בזכותה ברכוש המשותף בתום לב היא שאלה עובדתית, אשר נבחנה נוכח טענות המבקשים בשתי ערכאות. אין דרכה של הערכאה השלישית להידרש מחדש לשאלות עובדתיות, שהוכרעו בערכאות הקודמות.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד י. פרוכטמן וי. גורנשטיין למבקשים. 18.9.06).
בר"ם 5957/06 - בני סעיד חמודה נגד עסאם שחאדה ואח'
*החלטת בימ"ש קמא על עיכוב ביצוע פס"ד שביטל זכייה במכרז והכריז על המבקשת כזוכה (הבקשה נדחתה).
בחודש ינואר 2006 פרסמה המשיבה 2 (להלן: המועצה) מכרז שעניינו פרוייקט להנחת צנרת מים ברחבי המועצה. הצעתו של המשיב 1 (להלן: המשיב) היתה הזולה ביותר והוא הוכרז כזוכה במכרז. המבקשת, שהצעתה היתה השנייה, הגישה עתירה לבטל את זכייתו של המשיב ולהכריז עליה כזוכה. ביהמ"ש קמא קיבל את העתירה ופסק כי הצעתו של המשיב חרגה מתנאי המכרז ודינה להיפסל, ומאידך הכריז על המבקשת כזוכה במכרז. המשיב הגיש ערעור על פסה"ד, ובד בבד הגיש לביהמ"ש קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביהמ"ש נעתר לבקשה בציינו כי "בהיעדר עיכוב יסוכל הערעור ויחול שינוי בלתי הפיך במצב הקיים". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע, בוחן ביהמ"ש, ככלל, את סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות. בענייני מכרזים, לאור הקושי האינהרנטי הטמון בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לתוצאות ההליך כולו ולבעלי הדין, יש צורך בבחינה זהירה ומדוקדקת ובאיזון עדין בין השיקולים השונים. בענייננו, אין לקבל את עמדת המבקשת כי סיכויי הערעור "קלושים ביותר אם לא אפסיים". כמו כן אין לקבל את עמדתה כי מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים. על פניו נראה שהשאלה שבמחלוקת היא שאלה של פרשנות סעיף מסעיפי המכרז וכן משמעותם של הסברים שניתנו בעל-פה במהלך סיור קבלנים. אשר לשאלת מאזן הנוחות - בדרך כלל בענייני מכרזים הנזק שנגרם איננו נזק בלתי הפיך. אין לקבל את עמדת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד עסאם ח'טיב למבקש, עוה"ד נאהדה שחאדה למשיב, עו"ד יוסף אלברק למועצה המקומית. 28.9.06).
בג"צ 6219/06 - ארגון בתי חולים פרטיים לחולים כרוניים ואח' נגד משרד האוצר ואח'
*דחיית עתירה נגד החלטה על פרסום מכרז, באשר על העותרים לפנות לביהמ"ש לעניינים מינהליים (העתירה נדחתה על הסף).
משרד הבריאות רוכש שירותי אשפוז לחולים סיעודיים ולתשושי נפש שנמצאו זכאים לכך. רכישת שירותים אלה התבצעה עד כה שלא בדרך של מכרז. לפני מספר שנים ניסתה המדינה לערוך שינוי והסדר בתחום זה. משרד האוצר מינה ועדת מכרזים בינמשרדית מיוחדת, לצורך עריכת מכרז בין המוסדות הגריאטריים לרכישת שירותי האשפוז וקביעת תעריף האשפוז. הוועדה החליטה כי בשלב זה ייערך מכרז במסגרת "פיילוט" (ניסיון) אשר יכלול את המוסדות הגריאטריים
בנפת פתח-תקוה בלבד (להלן - מכרז פ"ת). העותרים, מפנים את העתירה נגד החלטה זו. העתירה נדחתה על הסף.
לרשות העותרים עומד סעד חלופי, של עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים. על-פי סעיף 5(1) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, עתירה בענייני מכרזים של גופים המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים, יידונו בבימ"ש לעניינים מינהליים. עניינה של העתירה שלפנינו בשירותים שרוכשת המדינה מאת מוסדות אשפוז סיעודיים, שעליהם נמנים העותרים. על כן, לכאורה, על שירותים מסוג זה חלה חובת מכרז. ככל שיש לעותרים טענות או ציפיות לפטור מחובת המכרז בנסיבות העניין, יוכלו להעלותן בפני ביהמ"ש לעניינים מינהליים.
-(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ראובן רייף, עמרי קאופמן, אילן שביט, ירון סילבר וטל ארליכמן לעותרים, עוה"ד מיכל צוק ושמאי בקר למשיבים. 18.9.06).
עע"ם 7205/06 - החברה הצפונית לאיסוף אשפה נגד עירית קרית שמונה ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד שביטל זכייתה של המבקשת במכרז. *מי שביהמ"ש פסק נגדו בנושא מכרזים, רשאי להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לביהמ"ש שלערעור מבלי שפנה קודם לערכאה הדיונית (הבקשה נתקבלה).
המשיבה פירסמה בנובמבר 2004 מכרז לפינוי אשפה ופסולת לתקופה של שלוש שנים. המבקשת זכתה במכרז. המשיבה 2, שהשתתפה במכרז, הגישה עתירה מנהלית שבה תקפה את זכייתה של המבקשת. לאחר בחינת המצב המשפטי, החליט ביהמ"ש כי "זכייתה של המשיבה 1 (המבקשת בפנינו) במכרז נשוא העתירה תבוטל, העיריה וועדת המכרזים יקיימו דיון חוזר בתוצאות המכרז...". המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, והיא מבקשת להורות על עיכוב ביצועו. לטענת המבקשת, מדובר בערעור שסיכוייו טובים. עוד טוענת המבקשת כי מאזן הנוחות מצביע בבירור לטובתה וכי אי מתן צו לעיכוב הביצוע, עלול להביא לסיכול הערעור. הבקשה נתקבלה.
מתעוררת שאלה מקדמית האם מוטל על המבקשת לפנות קודם לערכאה הדיונית ולבקש שם עיכוב ביצוע, לפני פנייתה לביהמ"ש של ערכאת הערעור. בסוגיה זו דעות שונות. הדעות נעות בין קביעה חד משמעית כי קיימת חובה כזו בהליך המנהלי כבכל הליך אזרחי אחר, לבין גישה כי לא קיימת חובה שכזו, כאשר ביניהן גישת ביניים האומרת כי חובה - איננה קיימת ואולם אי פניה לביהמ"ש שנתן את ההחלטה, מהווה שיקול לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. גישת הביניים היא הגישה הראויה. לפיכך, העובדה שלא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע לביהמ"ש לעניינים מינהלים, איננה מונעת דיון בבקשה דנא. לגופו של עניין, יש מקום להיענות לבקשה. אין לומר כי מדובר בערעור "נטול סיכויים לחלוטין" כטענת המשיבה. גם מאזן הנוחות מצביע לכאורה על הצורך בקבלת הבקשה. המבקשת היא זו שמספקת כרגע את שרותי פינוי האשפה בקרית שמונה. עם עיכוב הביצוע, המצב הנוכחי יישאר בעינו ולא יחול בו שינוי.
(בפני: השופטת ברלינר. 21.9.06).
בג"צ 7664/06 - ע.נ. אתמר ואח' נגד משרד החקלאות ואח'
*עיכוב ביצוע יבוא לולבים, כאשר רשיון היבוא ניתן לייבא לולבים מאל עריש, ולמעשה יובאו מאיזורים אחרים במצרים הנגועים במחלות (העתירה נדחתה).
העותרים, חברות ופרטים העוסקים בייבוא לולבים, קיבלו מהמשיבים רשיונות ליבוא לולבים ממצרים לקראת חג הסוכות תשס"ז. הרשיונות, שהוצאו מכוח תקנה 3 לתקנות הגנת הצומח (יבוא צמחים), כללו שלושה תנאים: צירוף תעודות בריאות; הצהרה על גבי התעודה כי מוצא הלולבים מאל עריש; איוד הלולבים מיד עם הגעתם לישראל להדברת מחלות אפשריות. בהסתמך על הרשיונות רכשו העותרים כ- 700 אלף לולבים. ביום 10.9.06 הועברו על ידי חלק מהעותרים כ - 95,000 לולבים, בהתאם לתנאי הרשיון. ביום 17.9.06 העבירו העותרים למעבר ניצנה כ
- 140 אלף לולבים. לסחורה צורפו תעודות מצריות, והסחורה עברה איוד כנדרש. או אז קיבל נציג העותרים במעבר הגבול הודעה כי אין משחררים את הלולבים. העותרים טוענים כי אין ולא היתה, סיבה חוקית למניעת הייבוא. מנגד טוענים המשיבים כי המדובר במחלת הסגר שאינה מצויה בישראל, ושהיא עלולה לחולל מגפה שתסכן את כלל אוכלוסיית הדקלים בישראל. נטען כי האזור היחיד במצרים שאינו נגוע במחלה הוא אזור אל-עריש, ומסיבה זו הותנה הרשיון בהצגת תעודה רשמית כי מקור הלולבים באזור זה. בעקבות מידע שהגיע למשרד החקלאות התברר שמושל סיני אסר על קטיף לולבים באזור אל-עריש, ולפיכך ברור כי מקור הלולבים באזורים אחרים במצרים. שפנייה לרשויות המצריות, ובהן למנהל שרות ההסגר במצרים, נתקבל אישור כי הקטיף בתחומי צפון סיני אסור. העתירה נדחתה.
טענת העותרים היא כי מאחר שהומצאו תעודות מצריות כדין, היה על המשיבים לכבדן. בסוגיה זו אין מקום להתערב בשיקול דעתם של המשיבים. בנסיבות העניין, לא ניתן לומר, למצער, כי החלטת המשיבים אינה סבירה, או שאינה מיוסדת על ראיות מינהליות מספקות, ומסיבה זו אין מקום להתערב בהחלטתם.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ז. דסברג לעותרים, עו"ד ה. רייכמן למשיבים. 28.9.06).
רע"ב 6104/06 - יעקב שיוביץ נגד שירות בתי הסוהר ואח'
*סירוב שרות בתי הסהר להאריך את חופשותיו של המבקש שנדון למאסר בעבירות מין (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בביצועם של פשעי מין בשלושה מקרובי משפחתה של אישתו והוא מרצה תשע שנות מאסר. ביום 6.10.2005 ניתן למבקש היתר לצאת לחופשות בנות שש שעות כל אחת. במסגרת זו יצא כבר המבקש לעשר חופשות. המבקש הגיש בקשה כי חופשותיו תוארכנה לשתים-עשרה שעות. על מנת לקבל החלטה כאמור קובעים נהליו הפנימיים של שירות בתי הסהר כי יש לקבל תחילה את המלצותיהם של המרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסהר (מב"ן) ושל הוועדה המחוזית לגילוי עריות (וג"ע). עמדתו של מב"ן היתה כי ניתן להאריך את החופשות כמבוקש, ואילו וג"ע סברה שיש בדבר כדי לפגוע בקורבנות עבירותיו של המבקש ולכן נמנעה מלהמליץ על כך. שירות בתי הסהר דחה את הבקשה. המבקש פנה לביהמ"ש לעניינים מנהליים נגד שירות בתי הסהר ועתירתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש העליון אינו נותן רשות ערעור על החלטות ביהמ"ש לעניינים מנהליים בעתירות אסיר כדבר שבשגרה. רשות ערעור ניתנת אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או עניין אחר המעורר עניין לציבור. מקרה זה אינו נמנה עליהם.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד זהבית ברזל למבקש, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 21.9.06).
רע"א 11043/05 - אלטורי מאג'ד נגד אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ
*הכרה בתאונה כ"תאונת דרכים", בגדר שימוש ברכב ע"י עליה וירידה ממנו, כפעולת לוואי של טעינה ופריקה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש עסק בהובלה של מטען במשאית, אליה היתה מחוברת, באמצעות יצול, עגלה נגררת. הוא פרק את המטען וביקש לשוב ולחבר את העגלה למשאית. תוך כדי כך נפל ונחבל, והגיש תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בימ"ש השלום קבע כי נסיבות התאונה באות בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. נקבע כי חיבור העגלה למשאית מהווה פעולת לוואי הכרחית לנסיעה, ועל כן מתקיים "שימוש" כהגדרת תיבה זו בחוק הפיצויים והשימוש הינו למטרות תחבורה. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי חיבור העגלה
למשאית איננו מהווה פעולה הנלווית לפריקת המטען. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי אין לראות את התאונה כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים. ביהמ"ש קבע כי חיבור העגלה למשאית מהווה פעולה אינצדנטלית שהינה חלק אינטגרלי משהשימוש העיקרי של הפריקה, והמקרה בא בגדר השימוש הממעט של טעינה ופריקה. עוד סבר ביהמ"ש המחוזי כי לא מתקיים במקרה זה "שימוש ברכב מנועי" במובן חוק הפיצויים, שכן נפילה בעת ניסיון לעבור מעל היצול איננה נכנסת לאף אחד מן השימושים המוכרים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מקום בו אירוע תאונה מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות, קמה תחולה לחוק הפיצויים, אף אם בד בבד מקיים האירוע את הוראת ההמעטה. אף אם נניח כי האירוע מקיים את חריג הטעינה והפריקה, עדיין השאלה היא אם האירוע מקיים גם את אחד השימושים המוכרים. בימ"ש השלום סבר כי מדובר בפעולת לוואי הכרחית ל"נסיעה". אכן, קו הגבול שבו מתחילה ומסתיימת הנסיעה אינו תמיד קל לשרטוט. ואולם במקרה שבפנינו אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה הואיל ומתקיים כאן שימוש אחר - "ירידה מן הרכב"., אף אם כניסה לרכב או ירידה ממנו מהווה פעולת לוואי של הטעינה והפריקה, עדיין, בא המקרה בגדר חוק הפיצויים, שכן מתקיים גם השימוש המוכר (כניסה או ירידה). המעבר מעל היצול היה כרוך, בהכרח, בעליה ובירידה ממנו וכמוהן כעלייה וירידה מדופן המשאית אל הקרקע. הפסיקה הכירה בנפילה בעת ירידה מארגז משאית כ"ירידה" כמשמעה בהגדרת ה"שימוש ברכב מנועי".
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד ע. ישראלי למבקש, עו"ד א. אלבינצר למשיבה. 26.9.06).
רע"פ 7523/06 - סאמר מואסי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לביטול פס"ד בעבירת תנועה שניתן לפני שנים, כאשר הבקשה הועלתה במסגרת משפט אחר בו ביקשו להפעיל מאסר על תנאי שנגזר במשפט הראשון (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בביהמ"ש לתעבורה בנתניה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה תקף, ללא ביטוח רכב תקף, וכן עבירה של מסירת שם כוזב לשוטר. ביהמ"ש הרשיע את המבקש, בעקבות הודאתו וגזר עליו שנתיים של פסילה בפועל, במצטבר לכל פסילה קודמת; הפעלה במצטבר של עונש פסילה מותנה לשישה חודשים; הארכה לשנתיים נוספות של עונש שנה מאסר על-תנאי שהוטל עליו ע"י ביהמ"ש בחדרה; וכן קנס כספי בסך 2,000 -. ביהמ"ש לתעבורה החליט שלא להטיל על המבקש מאסר בפועל מתוך התחשבות בנסיבותיו האישיות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה ודחה את טענתו של בא-כוח המבקש, לפיה טעה ביהמ"ש לתעבורה בנתניה בהאריכו את המאסר על-תנאי שנגזר בביהמ"ש בחדרה, שכן, לטענתו, עונש זה אינו כדין היות והמבקש לא נכח בדיון במועד גזר-הדין. לעניין מידת העונש, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי ביהמ"ש לתעבורה חרג לקולא בגזרו את עונשו של המבקש והפעיל את עונש המאסר על-תנאי של שנה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, העונש של מאסר על-תנאי לשנה הוטל על המבקש שלא בנוכחותו. היתה פתוחה בפניו האפשרות להגיש בקשה לביטול פסק-הדין ואף להגיש ערעור בזכות לביהמ"ש המחוזי. המבקש לא נקט באף אחת מפעולות אלו. אף בטיעוניו לעונש בפני ביהמ"ש לתעבורה בנתניה, לא טען כי עונש המאסר על-תנאי הינו פגום, ואף ביקש מביהמ"ש כי יורה על הארכת תקופת התנאי. רק בטיעוניו בפני ביהמ"ש המחוזי, העלה לראשונה את הטענה הנדונה. אין המקרה דנא נמנה על אותם מקרים חריגים בהם יש לאפשר תקיפה עקיפה של פסק-דין חלוט במסגרת הליך משפטי אחר. באשר לטענות נגד חומרת העונש - העונש הולם את חומרת העבירות שביצע המבקש ואת עברו הפלילי והתעברותי העשיר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מורסי אבו-בוך למבקש. 25.9.06).