תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 1

עע"ם 319/05 - יחזקאל בונשטיין ואח' נגד המועצה המקומית זכרון יעקב ואח'

*דחייה עקב שיהוי של תביעה לביטול שינוי תב"ע, ודחיית בקשה לביטול הפקעת מקרקעין כאשר עברו עשרות שנים והרשות המפקיעה אינה עושה שימוש במקרקעין למטרה שביסוד ההפקעה(מחוזי חיפה - עת"מ 1065/03 - הערעור נדחה).
א. בבעלות המערערים שטח מקרקעין שגודלו כ-4.8 דונם המצוי בזיכרון יעקב (להלן: החלקה). בתחילת שנות ה-70 יזמה המשיבה את שינויה של תוכנית מיתאר מקומית. התוכנית אושרה באמצע שנת 1973. בשנת 1977 הפקיעה המשיבה 2, (להלן: הוועדה המקומית), מספר חלקות, ובכללן מגרש 18/5 של המערערים. ביהמ"ש לעניינים מנהליים דחה את עתירתם של המערערים לביטול הפקעת המגרש ולהחזרת המקרקעין לייעודם המקורי, למגורים. טענות המערערים המכוונות כנגד חוקיות תוכנית המיתאר והפקעת המגרש, שנעשתה עוד לפני כ-30 שנה, נדחו מחמת שיהוי. לגבי טענת המערערים לפיה יש לבטל את ההפקעה בשל כך שעד היום לא מומש הייעוד הציבורי של המגרש - נקבע כי בנסיבות המקרה אין לקבל טענה זו. הערעור נדחה.
ב. ככל שמדובר בטענה נגד שינוי התב"ע - טענה זו נגועה בשיהוי ניכר ויש לדחותה. אשר לטענה כי יש לבטל את ההפקעה בשל אי מימוש מטרת ההפקעה - עילה זו הינה, מטבע הדברים, עילה שמתגבשת אך עם חלוף הזמן. על כן אינה נגועה בשיהוי. השאלה הינה האם זנחו המשיבות את המטרה שעמדה ביסוד פעולת ההפקעה. אין חולק, כי שיהוי של כ-30 שנה במימוש מטרת ההפקעה הינו שיהוי משמעותי, שלא לומר משמעותי ביותר. חרף האמור, אין מקום לביטול ההפקעה. ראשית, בהפקעות רחבות היקף, מורכבות הליכי התכנון ומימוש יעדי ההפקעה עשויים להביא לעיכוב, לעיתים משמעותי ביותר, בפיתוח השטחים המופקעים; שנית, הצורך הציבורי במגרש לא התייתר עם חלוף השנים.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט גו'בראן. עו"ד יוסף ישורון למערערים, עוה"ד יוסף ברזלי, אסף גורה וערן אטינגר למשיבים. 1.2.07).

רע"א 4874/04 - יצחק רביבו ואח' נגד נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ

*דחיית תביעה נגד חברת ביטוח בגין תאונת דרכים, כאשר רשיונו של הנהג המבוטח לא חודש במשך 20 שנה והוא החזיק ברשיון נהיגה זר שאינו תקף בישראל(מחוזי י-ם - ע.א. 5085/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. בתאונת דרכים שארעה בנובמבר 99 נפגעו המבקש, שנהג ברכב, ושלושת ילדיו (המבקשים 2-4). תוקף הרישיון הישראלי של המבקש פג בשנת 1980, ובמשך קרוב לעשרים שנים לא חודש. אותה שנה עברו המבקש ומשפחתו לארצות-הברית, ושבו לישראל בשנת 1994. בעת התאונה, החזיק המבקש ברישיון נהיגה זר, שאין בו כדי להתיר נהיגה בישראל. לאחר קרות התאונה, חידש המבקש את רישיונו הישראלי. סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, קובע: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:... (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה;". בימ"ש השלום סבר כי היעדר רישיון הנהיגה אינו אלא פגם טכני הבא בגדר הסיפא שעניינה "רשיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה", ועל כן חייב את המשיבה בתשלום פיצויים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי "הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. לא ניתן לראות ברישיון שלא חודש משך קרוב לעשרים שנה כ"רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". תקנה 172א לתקנות התעבורה, משקפת עמדה זו, בקבעה כי "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות... ". אכן, הנטייה היא לפרש את סעיף 7(3) כך שיחול על מקרים שבהם היעדר הרישיון נובע מעניין מהותי, בעוד שהיעדר רישיון מטעמים טכניים לא יאיין את הזכאות לפיצויים. אלא, שכאמור, לא ניתן להכשיר באמצעות
הסיפא של סעיף 7(3) השתמטות ארוכת-טווח מחידוש רישיון העולה כדי נהיגה ללא רישיון כלל. גם העובדה שהנהג החזיק ברישיון זר אינה מסייעת לו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד עמוס אברון ורועי אילוז למבקשים, עוה"ד עוזי לוי ומחמוד דחלה למשיבה. 8.2.07).

ע.א. 1292/05 - מדינת ישראל... נגד חי גל מהנדסים וקבלנים בע"מ ואח'

*דחיית בקשתה של המדינה לקיזוז חובות נגד חברה קבלנית שביצעה, בין היתר, עבודות עבור המדינה, וניתן בעניינה צו הקפאת הליכים(מחוזי חיפה - בש"א 1041/04 - הערעור נדחה).

א. בין המשיבה (להלן: החברה), לבין משרד הבינוי והשיכון, נקשרו הסכמים שעניינם ביצוע עבודות קבלניות על-ידי החברה. בשנת 2002 נקלעה החברה לקשיים, ניתן בעניינה צו הקפאת הליכים והסדר הנושים שגובש קיבל את אישורו של ביהמ"ש. על דעת הצדדים, הוסכם כי החברה תמשיך בביצוע הפרוייקטים נשוא הסכמיה עם המדינה. הפרוייקטים הושלמו, למעט אחד - (להלן: פרוייקט קריית ים). המערערת טוענת, כי החברה הפרה את החוזה שעניינו פרוייקט קריית ים, והפרה זו הסבה למערערת נזקים בסך 2 מיליון ש"ח לפחות. לדעת המערערת, עומדת לה בנסיבות המקרה זכות קיזוז, ומכוחה, רשאית היא לעכב בידה תשלומים המגיעים לחברה בגין הפרוייקטים האחרים, שהושלמו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "אין יסוד לעיכוב כזה", ואם אכן מגיעים למדינה כספים, ניתן יהיה לשלמם מתוך קופת הנאמן. הערעור נדחה.
ב. בערעור ניצבת שאלה שהיא משפטית במהותה: האם ניתן לקזז את החובות ההדדיים של הצדדים. ביחס לשאלה זו, אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי, לפיה זכות קיזוז כזו לא קמה לה למערערת. יש להבחין בין הוראת הקיזוז הכללית המצויה בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), לבין הוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הקובעת דין קיזוז מיוחד במסגרת הליכי חדלות פירעון. תכליתו של סעיף 53 היא למנוע תביעות הדדיות, ואילו סעיף 74 נועד למנוע אי-צדק העלול להיגרם עקב פשיטת הרגל, לאמור: שאחד הצדדים לעסקה יזכה במלוא חובו, ומשנהו אך בדיבידנד על חובו הנגדי. דין הקיזוז המיוחד - זה המעוגן בהוראת סעיף 74 - דוחה מפניו את סעיף 53 לחוק החוזים. אכן, מקום בו התקיימו לפני פשיטת הרגל התנאים לקיזוז חובות לפי הדין הכללי, אין הזכות מתאיינת עם פשיטת הרגל. אלא שבענייננו, לא שיכנעה המדינה כי עוד קודם למועד הקובע התגבשה לטובתה זכות קיזוז לפי הדין הכללי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, חיות. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד ישראל בלום למערערת, עוה"ד גיל הירשמן ושחר כהן למשיבה. 7.2.07).

ע.פ. 7015/06 + 6220/06 - אנטולי ספרבציקוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של אינוס וקבלת ערעור על חומרת העונש בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1072/03 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המערער והמתלוננת, הוא אז בן 58 והיא כבת 50, לאחר היכרות קצרה שנראתה למתלוננת כבעלת פוטנציאל להתפתחות חיובית, נסעו ברכבו של המערער לחוף הים, שם ישבו שעות אחדות, האזינו למוסיקה ושוחחו, תוך שתיית אלכוהול עד כי היו שתויים - אך לא שיכורים. במהלך הזמן היו נשיקות וחיבוקים, בהסכמה. בשלב כלשהו ניסה המערער, על פי כתב האישום, לבצע מין אורלי, המתלוננת התנגדה וביקשה לברוח, מעדה ונפלה ואיבדה הכרה לזמן קצר. מאן דהו הזמין אמבולנס, אך היא סירבה להתפנות וביקשה מן המערער לקחתה לביתה. בדרך עצר את רכבו, ובהיותה שרויה במצב שמנע התנגדותה אנס אותה, נתן לה 400 שקל והיא לקחה אותם. ביהמ"ש
הרשיע את המערער בניסיון למעשה סדום ובאינוס. באשר לעונש - ביהמ"ש מנה את השיקולים מזה ומזה - עצם המעשים מחד גיסא, ומאידך גיסא עברו הנקי של המערער, רופא שעלה ארצה ולא הצליח להיקלט במקצועו עד כי היה לאלכוהוליסט ומשפחתו התפרקה, והוא דר בעת ההיא במכוניתו. בעקבות זאת גזר על המערער 4 שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, ופיצוי של 4,000 - למתלוננת. המערער מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. אשר להרשעה - מדובר בתיק עובדתי מהחל ועד כלה, וביהמ"ש קמא התרשם מעדויות המתלוננת והמערער ומראיות נוספות, והגיע לתוצאה שאליה הגיע. אכן, המתלוננת לא חפצה מלכתחילה להתלונן, אך דבר זה אינו פוגע במהימנותה באשר לתיאור המעשה. הסירוב לנסוע הביתה באמבולנס אינו מעיד אלא על כך שהמתלוננת לא איבדה באותו שלב את האמון במערער ולא חשבה שיפגע בה בהמשך. קבלת הסכום של 400 - אכן מעוררת תמיהה, אך כפי שנפסק לא אחת, אין לפקוד על המתלוננת בנסיבות המיוחדות של מבוכה באירועי מין, תגובות אנושיות היכולות להיות מסוגים שונים. על כן דין הערעור על ההרשעה להידחות.
ג. אשר לעונש - מחד גיסא, עבירות אינוס מחייבות ענישה ממשית ומכאיבה. מאידך גיסא, יש לתת את הדעת מזוית ראייתה של המתלוננת, לדברים שאמרה, בעדותה, לאמור: "במהלך שלוש שנים הכל עבר לי, כל הפגיעה הלכה, אני סולחת לו. אני לא רוצה לגרום לו נזקים... אם יש אפשרות לסלוח לבן-אדם זה, אז אני סולחת לו... אני לא רוצה שהוא יישב. הוא בן אדם לא רע...". יש ליתן משקל לדברים אלה, בהיבט העונשי ובהיבט הפיצוי. כמו כן, יש להתחשב בנסיבות המיוחדות של המערער כפי שפורטו בפסה"ד של בימ"ש קמא. בשקלול הוחלט כי המערער ירצה בפועל 21 חודשים, ויתר התקופה מתוך 4 שנות המאסר יהיו על תנאי. מנגד, יש מקום לפיצוי גבוה יותר של המתלוננת, שיועמד על 18,000.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד ב. ברוט למשיבה. 5.2.07).

רע"א 8074/06 - ד"ר זיאד בן עבד אלטיף זיידאן נגד שר הבריאות

כדי לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי לאשר ביטול רשיונו של רופא יש צורך בקבלת רשות ערעור. דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי לאשר את ביטול רשיונו של רופא, שהורשע באינוס מטופלת(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הינו רופא קרדיולוג אשר הורשע בעבירות של אינוס ומעשה מגונה כלפי מטופלת במהלך טיפול. בעקבות ההרשעה הוגשה נגד המבקש קובלנה משמעתית לפי סעיף 41(5) לפקודת הרופאים. כנדרש, נערך למבקש שימוע לפני ועדה שהמליצה למשיב על ביטול רישיון הרופא של המבקש. בעקבות המלצת הוועדה הוחלט לבטל את רישיונו של המבקש מלעסוק ברפואה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים שדחה את הערעור. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הגיש המבקש ערעור וליתר ביטחון הגיש במקביל גם בקשת רשות ערעור. הוחלט כי יש צורך בקבלת רשות ערעור וכי יש לדחות את הבקשה.
ב. ההליך הנכון להשגה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הינו הגשת בקשה לרשות ערעור ולא ערעור בזכות. הוועדה הינה גוף מעין שיפוטי, ולפיכך ביהמ"ש המחוזי משמש כערכאת ערעור על החלטות שר הבריאות המתקבלות על בסיס המלצות הוועדה, ולדיון בגבול שלישי יש לבקש רשות ערעור. הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית וקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי רלוונטיות למקרה הספציפי בו מדובר. על כן אין מקום להעניק רשות ערעור. מעבר לכך, הלכה היא כי גדר ההתערבות בהחלטות
הניתנות על ידי שר הבריאות בהתאם לסעיף 41 לפקודה הינו מצומצם ביותר, ונועד למקרים בהם נפל משגה מהותי בשיקול דעתו.
ג. גם לגופו של עניין, אמצעי המשמעת שהוטל על המבקש הינו אמנם האמצעי החמור ביותר שניתן לנקוט כנגד רופא במסגרת הליך משמעתי, ויש בו פגיעה קשה במבקש, בפרנסתו, בשמו הטוב ובמשפחתו. עם זאת, המעשים בהם הורשע המבקש הינם חמורים ביותר. עבירת האינוס היא אחת העבירות החמורות והבזויות בספר החוקים, וביצועה של עבירה זו במהלך טיפול רפואי תוך ניצול תמימותה של המטופלת הינו חמור שבעתיים.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד י. בר סלע ור. בדחי למבקש, עו"ד מיקי חשין למשיבים. 1.2.07).

רע"א 8288/06 - עו"ד אליעזר ברק נגד שמואל בראונשטיין ואח'

*הסכמי שכ"ט של עורכי דין עם לקוח, כאשר הלקוח הפסיק את הקשר עם עו"ד אחד והתיק הועבר לעו"ד אחר, ללא שנערכו הסכמים מפורטים למקרה כגון דא(הבקשה נדחתה).

א. המשיב (להלן: הלקוח) הגיש תביעה נזיקית נגד מעבידו. בתחילה, ייצג אותו המשיב 2, (להלן: עורך-הדין הראשון), במהלך ניהול ההליך הוא התפטר, והמבקש, (להלן: עורך-הדין השני), קיבל על עצמו את המשך הייצוג בתביעה. בסופו של דבר התקבלה התביעה ולזכות הלקוח נפסק סכום של כ-361 אלף ש"ח. בהמשך, הגיש עוה"ד הראשון תביעה נגד הלקוח לקבלת שכר-טרחה. הלקוח שלח הודעת צד ג' לעוה"ד השני, בטענה כי הלה התחייב לשלם לעוה"ד הראשון בגין חלקו בייצוג. עוה"ד השני טען כי הבהיר ללקוח שלא יהיה מוכן להפריש לעוה"ד הראשון כל תשלום. בימ"ש השלום ביקש מלשכת עורכי-הדין במחוז חיפה, מכוח סמכותה הסטטוטורית לפי סעיף 89 לחוק לשכת עורכי הדין, לערוך חוות-דעת בנושא. בחוות-הדעת נקבע כי עוה"ד הראשון זכאי לקבל שכר-טרחה בשיעור של %12 מהסכום הכולל שנפסק בתביעה, וכי בסכום זה ישאו הלקוח ועוה"ד השני, כך שהלקוח ישלם %75 מן הסכום ועוה"ד השני ישלם %25 מן הסכום. לפי חישוב זה חוייב עוה"ד השני לשלם לעה"ד הראשון כ-10,800 ש"ח בתוספת מע"מ. הן הלקוח והן עוה"ד השני ערערו לביהמ"ש המחוזי. אשר לחלוקת השכר בין שני עוה"ד סבר ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות העניין מדובר בחלוקה סבירה, וכן קבע כי אין מקום למחשבה שעל הלקוח היה לשלם בסך-הכל יותר מאשר שכר טרחה אחד. באשר לקביעה על יסוד חוות-הדעת, כי בשכר-הטרחה של עוה"ד הראשון ישאו הלקוח ועורך הדין השני בחלוקה של %75 ו-%25 (בהתאמה), קיבל ביהמ"ש את ערעורו של הלקוח וקבע כי מעבר לסכום שעורך-הדין השני חוייב להשיב ללקוח על-פי פסק דינו של בימ"ש השלום, יש לחייבו לשאת גם ב-%25 משכר-הטרחה של עורך-הדין הראשון, כפי שנקבע בחוות-הדעת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. סעיף 89 לחוק מעניק ללשכת-עורכי הדין סמכות לחוות דעתה בשאלות הנוגעות לשכר-טרחתו של עורך-דין, ככל שהיא נדרשת לעשות כן על-ידי בימ"ש. השאלה האם ובאיזו מידה לאמץ במקרה את חוות-דעתה של הלשכה, נתונה באופן מלא לשיקול-דעתו של ביהמ"ש. אשר לשאלה אם יש מקום לקבוע מגבלה כלשהי על גובה שכר-הטרחה שלקוח יחוייב בתשלומו כאשר הוא נעזר בשירותיו של יותר מעורך-דין אחד: מבלי לשלול את האפשרות כי שאלה זו אמנם תתעורר במקרים מסויימים, אין צורך להכריע בה במקרה שלפנינו, שכן נסיבותיו של המקרה הנוכחי לא העלו צורך בכך.
ג. הן ציבור עורכי-הדין והן ציבור הלקוחות הפוטנציאליים חופשיים לכלכל את צעדיהם באופן שישרת בצורה מיטבית את האינטרסים שלהם. יחד עם זאת, בעריכת הסכם שכר-טרחה בין עורך-דין ללקוח, חשוב להקפיד, בין היתר, על שניים: ראשית, על כך שבהסכם תיכללנה הוראות שתסדרנה את דרך קביעת שכרו של עורך-הדין למקרה
שבו, מטעם כלשהו, יופסק טיפולו לפני סיום; ושנית, ככל שמדובר בהסכם בין לקוח לעורך-דין המחליף עורך-דין קודם, מוטב להקפיד על כך שתיכלל בהסכם התייחסות ברורה לשאלת חלוקת השכר בין עורך-הדין הראשון לעורך הדין השני.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ל. אברבך למבקש. 4.2.07).

רע"פ 8716/06 - עופר גלזר נגד מדינת ישראל

הרשעה בביצוע מעשים מגונים בנשים וחומרת העונש. דחיית בקשה להוספת ראיות בבקשה לרשות ערעור(הבקשה לרשות ערעור נדחתה).

א. בימ"ש השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש בשני אישומים של עשיית מעשה מגונה, ובשני אישומים של הטרדה מינית. בעקבות הרשעתו גזר בימ"ש השלום למבקש ששה חודשי מאסר בפועל, ו-12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח, והוא חוייב לפצות כל אחת מן המתלוננות בסכום של 15,000 ש"ח. ערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הטענות בערעור הן טענות שבעובדה ובמהימנות, ולחלופין טענות פרטניות בלבד שההכרעה בהן נגזרת מנסיבותיו המסויימות של הענין. בכגון אלה אין להתערב. הוא הדין באשר למספר מצומצם של טענות חדשות, אותן מעלה המבקש לראשונה בהליך זה. טענות אלו, לא זו בלבד שאין הן מעלות שאלה כללית, אלא שבחלקן הגדול הן טענות סרק.
ג. באשר לחומרת העונש שנגזר - תחושתו של המבקש היא כי הערכאות קמא החמירו עמו מעבר למקובל ודבר זה מקורו, בין היתר, במעמדו החברתי הרם ובסיקור השלילי - בלשון המבקש: "לינץ' תקשורתי" - לו זכה עניינו. ברם, אין דבר בקביעותיהן של ערכאות קמא, המעלה ולו שמץ של חשש כי בשל שמו או בשל פרסומו של המבקש, ככל שהינם יוצאי דופן, הוחל בעניינו דין שונה מזה הנוהג בדרך כלל לגבי נאשמים בעבירות דומות. יתירה מכך, והוא העיקר, אין העונש חורג לחומרה ממידת העונש הראויה, וזאת בהתחשב בטיב המעשים שבביצועם הורשע המבקש, באופיים, במספר הנשים שנפלו קורבן להם, ובהיעדר החרטה הנשקף מן האופן בו בחר המבקש להשיב לאישומים נגדו. המבקש ביקש להוסיף ראיות חדשות בערעור זה. אין להיענות לבקשה זו. בראיות שביקש המבקש להוסיף אין דבר המוביל למסקנה כי בכוחן לשנות מן התוצאה אליה הגיע בימ"ש השלום.

(בפני: השופט א. לוי. עו"ד עופר דור למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 4.2.07).

ע.א. 220/04 + 11419/03 - חברת השמירה ז.ר. גלעד בע"מ ואח' נגד בלהה שטרן ואח'

*אחריות חברות שמירה שהעסיקו שומר בכניסה למפעל, והלה ירה ללא סיבה באחד העובדים והרגו ואחריות המדינה הנובעת ממתן רשיון לנשיאת נשק לשומר ללא בדיקה מספקת(מחוזי חיפה - ת.א. 751/03 + 1789/94 - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המנוח, ראובן שטרן ז"ל, התכוון לצאת ברכבו משער המפעל שבו עבד. בשער שמר איש אבטחה שהועסק על-ידי חברות השמירה, המערערות. כשהגיע המנוח אל השער, ניגש השומר לרכב, וללא כל התראה החל לירות לתוך הרכב. כתוצאה מכך נהרג המנוח. אלמנתו ובתו הקטינה תבעו את נזקיהם מחברות השמירה, ממדינת ישראל ומחברות הביטוח. התנהגותו של השומר היורה היתה התנהגות חריגה גם קודם לכן, ובמקומות עבודה קודמים, לרבות המשטרה ועיריית תל-אביב, נצפתה התנהגותו המוזרה. עוד הוכח כי מספר חודשים קודם להריגתו של המנוח ירה השומר בכלבו והרגו במספר רב ביותר של כדורים. אף שהדבר נודע למשטרה, לא ננקטו צעדים כלשהם. ביהמ"ש מצא כי חברות השמירה לא קיימו את חובת הזהירות המוטלת עליהן משקיבלו את היורה
לעבודה כשומר נושא נשק בלא לערוך בדיקת מצבו ועברו. על המדינה הוטלה אחריות משני טעמים: על ששלוחיה, לרבות המשטרה, לא פעלו כנדרש בעקבות מקרה הירי הראשון, ועל שהרשויות לא קיימו פיקוח ראוי במסגרת הליכי הרישוי להחזקת נשק. המדינה וחברות השמירה חוייבו לשאת, יחד ולחוד, בנזקי התובעים: חברות השמירה בשיעור של %65 והמדינה בשיעור של %35. חברת הביטוח אסקורציוני ג'נרלי, שביטחה את חברות השמירה, חוייבה, במסגרת פוליסת הביטוח שהוציאה, בסכום של 250,000 ש"ח מתוך סכום הפיצויים, ולסכום זה צורפו הפרשי הצמדה וריבית. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו בעיקרם.
ב. אין פגם בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי, ככל שהן נוגעות לעצם הטלת החבות ולחלוקתה הפנימית. נותרה רק שאלת הריבית וההצמדה המתווספות לחיוב על-פי פוליסת הביטוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על חברת הביטוח לשלם את סכום הפוליסה "כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק" החל ביום 31.10.1992 - הוא יום הוצאת הפוליסה - ועד התשלום בפועל. סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח, מורה כי "סכום הביטוח ישתנה בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן...". לפיכך, על חברת הביטוח לשלם את הסכום שבאחריותה, כפי ערכו הריאלי ביום התשלום בפועל, קרי, 250,000 ש"ח מוצמדים מיום הוצאת הפוליסה ועד יום התשלום בפועל. על סכום זה יש להוסיף ריבית רק מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ברלינר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד יאיר דרגור לחברת השמירה, עו"ד יצחק מנדה לחברת הביטוח, עו"ד תהל ברנדס למדינת ישראל, עוה"ד אורי ירון לתובעים, עו"ד ארז קריטי למל"ל, עו"ד שמואל עירוני לחסוי. 11.2.07).

בר"ם 863/07 - אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נגד חברת נמלי ישראל... ואח'

*הוצאת צו מניעה להקפאת תוצאות מכרז עד לבירור העתירה נגד הזכייה במכרז (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביום 8.6.2006 פרסמה המשיבה מכרז להכשרת שטח שגודלו 95 דונם לאחסון מכולות בתחום נמל חיפה. ביום 17.12.2006 החליטה ועדת המכרזים של המשיבה להכריז על המשיבה 2 (להלן: סולל בונה פיתוח) כחברה הזוכה במכרז. ביום 20.12.2006 הודיעה ועדת המכרזים למבקשת על החלטתה הנ"ל. ביום 9.1.2007 הגישה המבקשת עתירה מינהלית לביהמ"ש לעניינים מינהליים, ובה ביקשה להצהיר עליה כזוכה במכרז, ולחילופין, להורות על ביטול המכרז. עם העתירה הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים "להקפיא" את יישום תוצאות המכרז. בתגובת המשיבה נטען, כי הצעת סולל בונה פיתוח עמדה בכל תנאי הסף שנקבעו במכרז. בתגובת סולל בונה פיתוח נטען, כי יש לדחות את הבקשה לצו ביניים על הסף, כיוון שהמבקשת לא צירפה את עותק ההצעה שהגישה למכרז, וטעם זה כשלעצמו, די בו להביא למסקנה כי סיכויי העתירה להתקבל אפסיים. ביום 25.1.2007 החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשה למתן צו ביניים, בקבעו כי "משלא צירפה המבקשת את הצעתה לעתירה סיכוייה לזכות בסעד של זכיה במכרז נמוכים ומשום כך אין מקום להיעתר לבקשה לצו ביניים". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הטענה בדבר אי-צירוף ההצעה של העותרת, ככל שהיא נוגעת לסעד כי היא תזכה במכרז, היא טענת-סף, אך קבלתה מכריעה למעשה את גורל העתירה עצמה, וזאת מבלי שנתקיים בה דיון לגופו של עניין. במצב מסוג זה, וכל עוד לא התקיים דיון בעתירה לגופו של עניין, מן הראוי כי תינתן לעותרת אפשרות להגיש בקשה לתיקון הפגם הדיוני שאכן אירע. אשר לסעד שעניינו ביטול המכרז - טענת הסף בדבר אי-צירוף ההצעה לעתירה נחלשת בכל הקשור לסעד השני, והיא כשלעצמה, אינה סותמת את הגולל על הבקשה לצו ביניים בגין הסעד השני. אבן הבוחן העיקרית בסופו של יום היא
בשיקולי מאזן הנוחות. דחיית הבקשה לצו ביניים בגין הפגם האמור, ללא אפשרות לתקנו, הינה צעד דראסטי מדי. על כן יש לתת צו ארעי כמבוקש.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד אריאל פלביאן ויהודה מלאך למבקשת, עוה"ד רנאטו יאראק, גל הררי ואלי לוטן למשיבים. 4.2.07).

ע.פ. 6795/05 - שלמה אואנינו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של הריגה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בין המערער לבין צעיר בשם תומר סוסן, התנהל ויכוח על ליבה של נערה שהיתה חברתו של כל אחד מהם לזמן מסויים. הויכוח הפך להיות אירוע דמים שבו מצא תומר את מותו לאחר שהמערער דקר אותו בחזהו 3 דקירות. מלכתחילה הורשע המערער בעבירת רצח, ובערעור הומרה ההרשעה בעבירת הריגה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לצורך גזירת הדין, וביהמ"ש הטיל על המערער 18 שנים מאסר בפועל, ושנה אחת על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מלכתחילה המנוח הוא שיזם את המפגש בין השניים. המערער ידע כי למנוח כוונות אלימות באשר לאותו מפגש. במפגש עצמו - המנוח דקר ראשונה את המערער. תקופת מאסר של 18 שנה, מתקרבת, אכן, לתקרת הענישה בגין העבירה בה הורשע המערער. עובדה זו, כמו גם המשמעות שיש לריצוי תקופה כזו על כל אדם, ובמיוחד על אדם צעיר, שחייו זה עתה התחילו הביאה את ביהמ"ש לשקול בכובד ראש את טיעוני הסניגור. בסופו של יום, מדובר במקרה נוסף שבו הסכין החליפה את מקומן של המילים, וחיי אדם קופחו ללא סיבה. המערער הצטייד בסכין ויצא לדרכו כשהוא "יודע ומאמין כי הסכסוך עם המנוח עתיד להיפתר בדרכים אלימות". כל מהלכיו של המערער מצביעים על כך שהוא היה מעוניין באותו עימות אלים כמו המנוח. המערער לא נקלע לסיטואציה של סיכון, אלא הגיע אליה בעיניים פקוחות. בעידן ובחברה שבה הסכינאות היא שפה - אין מנוס משימוש באמצעים האולטימטיביים להדברתה, ותקופת מאסר ממושכת - היא המובהק שבאותם אמצעים אולטימטיביים.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן. ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד מ. חדד למשיבה. 29.1.07).

בג"צ 624/06 - רון-גל הסעות בע"מ ו-25 אחרות נגד שר החינוך ואח'

*אין להתערב בתנאי סף בטחון תקינות רכבים, הנדרשים במכרזים להסעת תלמידים וחיילים ע"י חברות הסעה (העתירה נדחתה).

הרשויות המקומיות בישראל מתקשרות עם חברות הסעה לצורך הסעת תלמידים. ההתקשרות נעשית על-פי נוסח-מכרז שמשגר משרד החינוך לרשויות המקומיות. אחד מהתנאים הנקובים בנוסח-מכרז זה הוא שגילו של הרכב המשמש להסעת התלמידים יהיה עשר שנים לכל היותר. על הנחייה זו (ועל הנחייה דומה בנוגע להסעת חיילים) מלינות העותרות, שהן חברות פרטיות העוסקות בהסעת תלמידים וחיילים. העתירה נדחתה.
סוגיית התנאים הנדרשים על-מנת להבטיח את תקינותם של כלי-הרכב המשמשים להסעת תלמידים וחיילים היא סוגייה בעלת גוון מקצועי מובהק. בג"צ לא יתערב בכגון דא אלא אם נתגלתה בהחלטת הגורמים המוסמכים חריגה ברורה וקיצונית ממתחם הסבירות. אין זה המקרה שבפנינו. קביעת תנאי-זהירות במכרז, שעניינו הגבלת שנת הייצור של רכב הסעה, אינה מהווה פגיעה בזכות החוקתית לחופש העיסוק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן. חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד אילן מדוויר ואביב פריצקי לעותרות, עו"ד דינה זילבר למשיבים. 30.1.07).

רע"א 8008/06 - ישראל פוטשניק נגד צור השכרת רכב בע"מ

*כאשר בוטל פס"ד בערעור והתיק הוחזר לדיון מחדש, ופסה"ד לא שונה, ניתן להמשיך בהליכי הוצל"פ בתיק שנפתח לאחר פסה"ד הראשון ולא נסגר עם ביטול פסה"ד (הבקשה נדחתה).

בין המבקש, ישראלי תושב בריטניה, למשיבה קיים סכסוך כספי משנת 1990 הנוגע לרשלנותו של המבקש כלפי המשיבה, בעיסוקו דאז כסוכן ביטוח. ביום 30.9.1990 ניתן פסק-דין נגד המבקש בהיעדרו (להלן: פסק-הדין הראשון). לשם ביצוע פסה"ד נפתח תיק הוצאה לפועל. המבקש הגיש בקשה לביטול פסה"ד הראשון ובקשתו נתקבלה, אך תיק ההוצאה לפועל לא בוטל. בימ"ש השלום קיים דיון מחודש בתביעת המשיבה, וניתן פסק-דין נוסף, הזהה בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות לפסק-הדין הראשון. המבקש ניהל מספר הליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל. ביום 6.1.2005, כ-13 שנה לאחר מתן פסק-הדין השני, הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביטול ההליכים וסגירת התיק, בשל העובדה, בין היתר, כי התיק נפתח בגין פסק-הדין הראשון אשר בוטל. ראש ההוצאה לפועל דחתה את בקשת המבקש. על החלטתה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב וזו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסמכות לביטולו של הליך הוצאה לפועל, נתון לסמכותו ולשיקול דעתו של ראש ההוצאה לפועל. לא בכל מקרה של ביטול פסק-דין יידרש ראש ההוצאה לפועל לצוות על החזרת כל המצב לקדמותו. בענייננו, הפעילה ראש ההוצאה לפועל את שיקול דעתה באופן ראוי, וירדה לשורש בקשתו של המבקש. המבקש מודה בקיום חובו למשיבה ואף בטיעוניו שלו הוא מדגיש, כי אין כל מניעה לפתיחת תיק חדש בלשכת ההוצאה לפועל על בסיס פסק-הדין השני. משמעות הדבר היא, כי אין כל יתרון למבקש בביטול ההליכים הקיימים, למעט העיכוב והנזק שייגרם למשיבה בגביית חובה, המגיע לה כדין.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד שלוה פוטשניק למבקש, עו"ד דן גנור למשיבה. 29.1.07).

ע.פ. 1154/07 - מדינת ישראל נגד פלוני

*דחיית בקשת המדינה לעכב ביצוע עונש של עבודות שירות, כאשר המדינה מערערת על קולת העונש (בקשה לעיכוב ביצוע עונש של עבודות שירות עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המשיב הורשע במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על-פי עובדות כתב האישום היה המשיב שותף בתקיפתו של המתלונן, על רקע קשריו עם אחותו של נאשם נוסף (להלן: האח). ביהמ"ש החליט לבטל את הרשעתו של המשיב. תחתיה נקבע כי המשיב ביצע את המיוחס לו בכתב האישום, ונגזר עליו לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות; העמדה במבחן למשך שנה; התחייבות בסך 3,000 - להימנע מעבירה שיש בה אלימות; מתן פיצוי למתלונן בסך 5,000 -. ביהמ"ש דחה את בקשתה של המדינה לעיכוב את ביצוע העונש. המבקשת טוענת כי התחלת ריצוי העונש תסכל את ערעור המדינה ותכבול את שיקול דעתו של ביהמ"ש שלערעור, בעוד שעיכוב הביצוע לא יגרום כל נזק למשיב. הבקשה נדחתה.
באת-כוח המשיב העלתה טענה מקדמית לפיה לא ניתן לעכב צו שרות לתועלת הציבור אשר ניתן ללא הרשעת הנאשם, שכן לא מדובר בעונש. באשר לטענה זו - ניתן לראות בצו שירות כאמור אמצעי ענישה, וזאת גם אם הוא נלווה לאי הרשעתו של הנאשם. כך שניתן לעכב את ביצועו. לגופו של עניין, מדיניותו של ביהמ"ש הינה להיעתר לבקשות המדינה לעכב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות עד להכרעה בערעור, כדי שלא לפגוע בזכות הערעור של המדינה, שעלולה להיפגע באופן ממשי אם ירצה הנידון את עונשו או חלק משמעותי שלו. אותם טעמים עומדים בבסיס עיכוב צו שירות לתועלת הציבור. עם זאת, מקרה זה מעלה שורה של נסיבות מיוחדות המצדיקות דחיית בקשתה של המדינה. ראשית, נסיבות המקרה מצביעות על הכיוון השיקומי ככיוון הנכון בתיק. לכך יש להוסיף את העובדה שהמדינה הסכימה במסגרת הסדר הטיעון כי הסינגוריה
תטען לביטול הרשעתו של המשיב. יש בכך, למצער בנסיבות מקרה זה, כדי להשפיע על ההחלטה אם להיענות לבקשת המדינה. חלקו של ערעור המדינה נסב על אי הרשעתו של המשיב. אם תחליט ערכאת הערעור כי מן הראוי להרשיעו, הרי שהשלמת ריצוי העבודות לתועלת הציבור לא יהיה בה כדי להשפיע על החלטה זו. באשר להחמרה בעונש - הסנגורית הצהירה כי לא תטען שיש להימנע מהחמרה בעונש בשל כך שהמשיב סיים לרצות את העבודות לתועלת הציבור, או את חלקן. שיקול נוסף הינו הנזק שיגרם למשיב מעיכוב הביצוע. המשיב אמור להתחייל בעוד כשנה וחצי. החשש מפגיעה בשירותו הצבאי של המשיב עולה ככל שריצוי עונשו מתאחר ומתקרב למועד גיוסו.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. וסטרמן למבקשת, עו"ד ת. קיש למשיב. 14.2.07).

בש"פ 59/07 + 22/07 - מדינת ישראל נגד מאיר ז'אנו ואח'

*דחיית בקשות, בשני תיקים נפרדים, להארכות מעצר מעבר ל-9 חודשים, כאשר הנאשמים בעבירות פשיעה ורצח כבר יושבים במעצר למעלה משנתיים וחצי (בקשות להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשות נדחו).

בשתי הבקשות עותרת המדינה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, מכוח סעיף 62 לחסד"פ. שתי הבקשות עוסקות באירועים שונים ומשיבים שונים, אולם, רב המשותף בין שתי הבקשות, ובעיקר משותפת להן ההתלבטות הכרוכה בהארכת מעצרו של נאשם השוהה חודשים רבים מאחורי סורג ובריח, זמן ניכר מעבר למועד שקצב המחוקק בסעיף 61 לחוק המעצרים. בשתי הבקשות מיוחסות למשיבים עבירות במסגרת ארגוני פשיעה, נסיון לרצח ורצח. עם הגשתם של כתבי האישום, עתרה המדינה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. המשיבים כולם עצורים למעלה משנתיים וחצי. עתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת. הבקשות נדחו.
השימוש בסעיף 62 לחוק המעצרים בתיקי פשע חמור, הוא שהפך לאחרונה להיות הכלל, בעוד שתיקים מסוג זה המסתיימים תוך תשעה חודשים, הם עתה החריג והיוצא מהכלל. זהו, מצב בלתי נסבל. זכותם של נאשמים היא כי דינם יוכרע, לשבט או לחסד, תוך פרק זמן סביר, הואיל ולעתים קשים הם עינויי הדין לא פחות מאשר העונש לו צפוי הנאשם, אם יורשע. אכן, עבירות קשות יוחסו למשיבים, ואפשר שאם יורשעו ימצאו את עצמם שנים רבות מאחורי סורג ובריח. אולם, גם לנאשמים מסוגם זכות בסיסית אחת - שמשפטם יתנהל במהירות ובדרך עניינית. בנסיבות אלו הגיעה השעה להכריע את הכף לטובת זכותם לחרות על פני כל שיקול אחר. על כן ישוחררו המשיבים ממעצרם לאחר שיציעו חלופה שתיבחן על ידי שירות המבחן ותימצא על ידי ביהמ"ש המחוזי ראויה והולמת.

(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד אוהד גורדון ועמית אופק למבקשת, עוה"ד דוד יפתח, אביגדור פלדמן, זאב וישניא וויקטור אוזן למשיבים. 24.1.07).

ע.פ. 4576/05 - מדינת ישראל נגד ולדימיר סטוליארוב

*החמרה בעונש בעבירות שוד נשק ואיומים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב ושותפיו לעבירה, הובילו אדם אשר עבד כשומר בקרית-גת למקום מבודד, ושם נטלו ממנו את אקדחו שנשא לצרכי עבודתו. המשיב ושותפיו דרשו מקורבנם להימנע מלהתלונן בפני רשויות החוק, והורו לו לטעון, אם ייחקר, כי אלמוני תקף אותו, גנב את הנשק ונמלט. בעקבות כך מסר המתלונן למשטרה גירסה כוזבת בדבר נסיבות גניבתו של הנשק. המשיב הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, שוד בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה, ונדון לששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על-תנאי, ופיצוי המתלונן בסכום של 2,500 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב נטל חלק בשוד של אדם וגניבת נשקו. הוא לא הביע חרטה, וגם לאחר שהורשע בדין הוסיף לטעון כי הנו קורבנה של מערכת אכיפת החוק. העניין היחיד העומד לזכותו היא השיהוי הניכר שחל בהליכים בעניינו. לפיכך, ישא המשיב מאסר בפועל של 18 חודשים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אלעד פרסקי למערערת, עו"ד יעקב גסר למשיב. 16.1.07).

בג"צ 1299/05 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*ככלל, אין בג"צ מתערב בהחלטות היועהמ"ש שאין מקום להגיש אישום פלילי לביהמ"ש או לבי"ד משמעתי (העתירות נדחו).

העותר היה במועד הרלבנטי בן כ-14 שנים, ונחשד בביצוע עבירות סמים. לביתו הגיעו שני שוטרים שלקחו אותו לחקירת משטרה. העותר הגיש תלונה למח"ש נגד השוטרים. טענתו היתה כי במהלך החקירה השוטרים צעקו עליו, עיקמו את ידו ונתנו לו "כאפות" בראש. בעקבות התלונה נערכה חקירה במח"ש והוחלט שלא להעמיד לדין את השוטרים מחוסר ראיות מספיקות. בעתירה טוען העותר כי היקף הראיות המצטברות לחובתם של השוטרים מצדיק פתיחת הליך פלילי. גורמי התביעה טוענים בתגובתם, כי הראיות בתיק החקירה אינן תומכות בגירסת העותר במידה מספקת. העתירה נדחתה.
כלל הוא כי אין בג"צ נוטה להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושאי חקירה והעמדה לדין. קיום חקירה פלילית והגשת אישום פלילי, כמו גם אישום בתחום המשמעת, הם עניינים הנתונים לשיקול דעת רחב של רשויות התביעה. המקרה שלפנינו אינו מצדיק התערבות, בין לענין העמדה לדין במישור הפלילי, ובין במישור המשמעתי. העמדה לדין מותנית בהכרה בקיום אפשרות סבירה להרשעת הנאשם, המותנית מצידה בקיומן של ראיות העשויות להצביע מעבר לספק סביר על אשמתו. אין לומר, כי החלטת רשויות התביעה לפיה תנאי זה אינו מתקיים במקרה זה, חורגת ממתחם הסבירות או לוקה בפגם אחר בשיקול הדעת, המצדיקים התערבות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, לוי, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד שחר מנדלמן לעותר, עו"ד דני חורין למשיבים. 23.1.07).

ע.פ. 602/06 - אשר אברהם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של שוד בנק המבוססת על זיהוי הנאשם בתמונות שנקלטו במצלמות הבנק וביהמ"ש צפה בהן והשתכנע בזיהוי הנאשם וכך גם ביהמ"ש העליון (הערעור נדחה).

ביום 20.4.05 הגיע מאן דהוא לסניף בנק, כיוון אקדח לעבר הפקידה ודרש "כל מה שיש לך". המתלוננת מסרה לידי השודד 4,470 ש"ח והלה נמלט. השודד נקלט במצלמות הבנק. השאלה היחידה שבמחלוקת היתה אם המערער הוא האיש שבתמונה. ביהמ"ש קמא התבונן בתמונות וגם במערער שלפניו, וקבע קטגורית כי "מי הנצפה במצלמות הבנק כשודד... הוא הנאשם בו חוזה ביהמ"ש במספר ישיבות לא מבוטל הוא הנאשם כחזותו". לאותו תהליך של זיהוי הצטרפו ראיות נוספות, שחיזקו את המסקנה שהמערער הוא השודד. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. הערעור נדחה.
הגם שמדובר בסיטואציה ייחודית, שבה ביהמ"ש הופך לעד, או קרוב לכך - הנה לא נפגמה יכולתה של ערכאת הערעור להעמיד תחת שבט ביקורתה את ממצאיו של ביהמ"ש. אדרבה - במובנים רבים, יכולת הביקורת מקיפה ושלמה יותר, שהרי את ההשוואה בין פניו של המערער העומד בפניו לתמונות המהוות מוצג, יכולה לבצע גם ערכאת הערעור. ואכן השופטים בערעור ראו את התמונות ולא התעורר בלבם ספק של ממש שמא טעות נפלה בזיהוי ע"י בימ"ש קמא. די בזיהוי זה כראיה יחידה כדי להביא
להרשעתו של המערער. בפועל, קיימות ראיות נוספות המחזקות את המסקנה כי מדובר באדם הנכון.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד מוטי פנציאס למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 22.1.07).

ע.פ. 6453/06 - סעיד וחאלד עבאס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של יריות ברובי ציד במרכז הכפר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

ביום 4.10.2000, בשעות אחר הצהריים, עמדו המערערים על גג בית בכפר כנא וירו ברובי צייד. באותה עת ירו שלושה רעולי פנים אל עבר היושבים בחצר ביתה של חיתם עבאס, הסמוך לבית שעליו עמדו המערערים. ביהמ"ש בנצרת גזר על המערערים ארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, וכן עשרה חודשי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
היורה בנשק במקום שבו מצויים אנשים, חייב להביא בחשבון כי כתוצאה ממעשה הירי, אף אם נעשה בפזיזות וברשלנות ולא מתוך כוונת מכוון, עלולות להיגרם פגיעות בגוף או בנפש, ומעשה חמור כזה מחייב עונש הולם על דרך של מאסר בפועל. העובדה שבימ"ש קמא הסתפק במקרה דנן בעונש של ארבעה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, ממצה התחשבות ראויה במכלול הנסיבות לקולא אותם ציינו המערערים. אשר למעורב אחר בפרשה שנדון למאסר על תנאי בלבד - היו בעניינו של האחר שיקולים קונקרטיים אשר בגינם הושג עמו הסדר-טיעון, לא רק לעניין סעיפי האישום, אלא גם לעניין העונש וביהמ"ש מצא לנכון לאשרו.

(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד וליד ח'טיב למערערים, עו"ד עמית אופק למשיבה. 18.1.07).

בג"צ 9225/06 - פלוני נגד ביהמ"ש הצבאי בשומרון ואח'

*דחיית עתירה נגד פס"ד מאסר עולם שנגזר על העותר ע"י בימ"ש צבאי בגין עבירות רצח וחברות בארגוני טרור (העתירה נדחתה).

העותר הורשע בביהמ"ש הצבאי שומרון בשורה של עבירות שעניינן רצח, חברות בהתאחדות בלתי מותרת, הנחת פצצה, ניסיון לגרימת מוות בכוונה וניסיון ירי. ביהמ"ש הצבאי דחה את טענות העותר שהועלו במשפט זוטא, לפיהן חקירתו בשב"כ איננה חוקית באשר היא נמשכה ברצף על פני שעות רבות (27 שעות). נקבע, כי אמרתו של העותר, אשר נכתבה בכתב ידו, נגבתה ממנו כדין ושלא בנוכחותם של חוקרי שב"כ, ועל כן התנתק הקשר שבין חקירותיו הקודמות לבין קבילות ההודעות המשטרתיות. ביהמ"ש הצבאי גזר על העותר עונש של מאסר עולם וכן 20 שנות מאסר במצטבר.
ביהמ"ש הצבאי לערעורים דחה את ערעורו של העותר. העתירה נדחתה.
הלכה מכבר היא, כי בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקתם של בתי המשפט הצבאיים. התערבות בג"צ תישקל אך באותם מקרים "בהם מתגלים פגמים ממשיים בהחלטה, דוגמת חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק, וכן מקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק". טענות העותר אינן באות בכלל אלה.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד זאכי כמאל לעותר, עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס למשיבים. 17.1.07).

ע.פ. 10582/05 + 10574/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*החמרה בעונש בעבירה של התעללות מזעזעת של הנאשם באשתו וילדיו, כולל אינוס הבת הקטינה (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

בשנת 1986 נישא המערער ל-ר' ונולדו להם שישה ילדים. בית המשפחה בירושלים היה עבור בני
משפחתו של המערער לגיהינום עלי אדמות. במשך 12 שנים היה המערער מכה את אשתו תוך גרימת חבלות של ממש. במשך עשר שנים היה גם מכה את ילדיו, מצליף בהם בחגורתו וגורם להם שטפי דם בכל חלקי גופם. המערער אף פיתח שיטת עינויים ייחודית: הוא נהג להכריח את ילדיו לבלוע כפיות של "סחוג" חריף. כאשר בכו הילדים והתחננו כי יפסיק, היה מכריח אותם לבלוע כפיות נוספות. אם היו עומדים בסירובם לבלוע - היה מכה אותם. כאשר הקיאה א' כתוצאה משיטת התעללות זו - הכריח אותה המערער לאכול את הקיא. כאשר היתה בתו א' בת אחת-עשרה, העיר אותה המערער משנתה באחד הלילות והורה לה לפשוט את בגדיה. א' סירבה והמערער הכה אותה והפשיט אותה מבגדיה. הצליף בגבה. נשכה וצבטה עד זוב דם והטיח את ראשה בקיר. החל מארוע זה הפכו למערער האינוס והמעשה המגונה לדרך אב בבתו. בפעם אחרת, כאשר סירבה הבת להיענות לקריאותיו של אביה, כיבה על ידיה סיגריה, פעם אחרת - יצק על ידה שמן רותח, עוד פעם - מגהץ לוהט, והזהיר אותה לבל תספר על מעשיו, ולא - ירצח אותה. ביהמ"ש גזר למערער שמונה-עשרה שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי וכן גזר עליו לשלם למשפחתו פיצוי בסך מאה אלף שקלים, מתוכם חמישים אלף שקלים יוקצו לשיקומה של א'. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעור על קולת העונש נתקבל.
מול חומרת מעשיו של המערער, בגינם ניתן היה להורות על מאסרו למשך עשרות בשנים אם לא למעלה מכך, אין עומדים שיקולים משמעותיים להקלה בעונש. במצב דברים זה, שמונה-עשרה שנות מאסר, דהיינו עונש הפחות מן העונש המירבי בגין עבירת אינוס אחת, אינו הולם את נסיבות הענין. רק בשל כך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין, וכן בשל כך שהוא הודה וחסך מבני משפחתו את הצורך להעיד, יועמד ענשו על 23 שנים מאסר בפועל בלבד. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד מאיה חדד למערערת, עו"ד גיל משה למשיב. 24.1.07).

רע"א 5756/06 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד פי.אד בע"מ ואח'

*בקשה לעיון במסמכים (הבקשה נדחתה).

המבקשת (להלן: אליהו), ביטחה את עסקן של המשיבות בפוליסה, הכוללת, בין היתר, כיסוי לנזקי דליקה. פרצה דליקה במבנה של המשיבות, ולאחר שדרישת המשיבות לשיפוי על-פי הפוליסה נדחתה על-ידי המבקשת, הוגשה על-ידיהן תביעה לביהמ"ש המחוזי. בבקשה שהוגשה לרשם, במסגרת קדם משפט, טען בא-כוח המשיבות, כי כיוון שבמסגרת כתב-ההגנה נטען על-ידי המבקשת שבידה דו"חות חקירה בקשר למשיבות שנערכו בעבור מב-ט-חים קודמים, מבקש הוא להעמיד דו"חות אלה לרשותו. עוד ביקש כי יועמד לרשותו דו"ח שערך חוקר דליקות מטעם המבקשת, שעות אחדות לאחר הדליקה. הרשם קיבל את הבקשה. ערעורה של המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אשר למסמכים הקשורים בתביעות קודמות ובהליכים קודמים שבהם היו המשיבות מעורבות - המדובר בהאשמות חמורות כלפי המשיבות, ואין להעלות על הדעת כי נטענו בעלמא, ללא תשתית. אשר לדו"ח חוקר הדליקות - מדובר במקרה של חוקר אשר נשלח למקום התפרצות הדליקה, על-פי השגרה הנהוגה במקרי דליקה. לשיטת המבקשת, נסיבות הכנתו של דו"ח זה מחילות עליו את החיסיון המוחלט השמור למסמך שהוכן למשפט. אולם, אין לומר כי חוקר הדליקות הוזמן כשמטרתה הדומיננטית של הזמנתו היא הכנת משפט. אשר על כן אין מקום להיעתרות לבקשה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד פ.ג. נשיץ ונטע היכל למבקשת. 21.1.07).

בג"צ 7574/06 - הסוללים... בע"מ ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*זכותו של המינהל להקצות קרקע בישוב קהילתי קטן לבני זוג ערבים, כאשר התקנון של הישוב מונע, למעשה, הקצאת קרקע לערבים (העתירה נדחתה).

העותר הוא קיבוץ המאוגד כאגודה שיתופית. בשנת 1999 החל הקיבוץ בהקמת שכונה קהילתית בשם "נוף אלונים" (להלן - שכונת ההרחבה). העותרת 2 היא אגודה שיתופית המאגדת בתוכה את כלל תושבי הקיבוץ ותושבי שכונת ההרחבה כאחד. המשיב, הינו בעל הסמכות על פי דין להחליט בדבר הקצאת הקרקעות בהרחבה הקהילתית. המשיבים 2 ו-3 הינם בני זוג, ערבים ישראליים, אשר ביקשו לרכוש קרקע בשכונת ההרחבה (להלן - בני הזוג). בקשתם נדחתה על הסף על ידי ועדת הקבלה של היישוב, לנוכח אי עמידתם בחלק מתנאי הסף שנקבעו בתקנון האגודה השיתופית: שירות צבאי, וכשירות לחברות בהסתדרות הציונית העולמית. המינהל החליט להקצות קרקע למשיבים. העותרים מבקשים שבג"צ יאשר את תקפותם של תנאי הסף, וכפועל יוצא מכך יבטל את החלטת המינהל. אליבא דעותרים, מדובר ב"יישוב קהילתי קטן", אשר הפיכתו ל"יישוב מעורב" תשפיע באופן משמעותי על אורח החיים בו, שהינו חלק מ"ההסכמה המקורית" שבבסיס הקמת היישוב. המינהל טוען כי חובתו, כרשות ציבורית, להימנע מליתן תוקף לתנאים המובילים לדחייתה על הסף של בקשה להתקבל ליישוב, אך בשל שיקולי לאום. העתירה נדחתה.
מינהל מקרקעי ישראל הוא המוסמך על פי דין "לנהל את מקרקעי ישראל", ומועצת מקרקעי ישראל היא בעלת הסמכות לקבוע את "המדיניות הקרקעית", על פיה יפעל המינהל ולפקח על ביצועם. במסגרת סמכויות אלו, כוח ההכרעה בעניין הקצאת קרקעות חייב להישאר בידי המינהל, אף שרשאי הוא לקבוע כי יישובים מסוגים שונים יוכלו להמליץ על זהות המתקבלים אליהם. משכך, אין המינהל כפוף לתנאי הסף.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד א. גושן וד. גושן לעותרים, עו"ד א. קורן למינהל, עו"ד ז.פ. נערה למשיבים 2,3. 22.1.07).

רע"א 7711/06 - המכללה המשותפת בע"מ נגד שרית מנדל ואח'

*הצורך בקבלת רשות ערעור על החלטת בימ"ש לתביעות קטנות ודחיית הבקשה לרשות ערעור (הבקשה נדחתה).

המבקשת נתבעה בידי המשיבים - סטודנטים בקורס עיצוב ואדריכלות פנים אצל המבקשת - בגין הפרת חוזה. ביהמ"ש לתביעות קטנות קבע כי על המבקשת להחזיר למשיבים %75 משכר הלימוד ששילמו, (להלן: פסק הדין). בהחלטה משלימה הורה ביהמ"ש "להצמיד את הסכומים שנפסקו על פי פסקי הדין... ובתוספת ריבית חוקית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה". (להלן: ההחלטה המשלימה). לאחר הליכים שונים ביקשה המבקשת מראש ההוצל"פ, בין היתר, להבהיר מהו מועד תחולתם של הפרשי הריבית וההצמדה, אך מאחר שביום 10.7.06 פנה בא כוח המשיבים לביהמ"ש לתביעות קטנות בבקשה להבהיר את פסה"ד, מיאן ראש ההוצל"פ לומר את דברו בעניין. ביהמ"ש לתביעות קטנות קבע כי אמנם "צריך היה להגיש את הבקשה תוך פנייה לראש ההוצאה לפועל בבקשה נוספת להבהרת פסק הדין... עם זאת... [ו]אני מבהיר בזאת כי... יש לחשב את הפרשי הריבית וההצמדה החל מיום התשלום בפועל". ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור על החלטת ההבהרה, תוך שהוא קובע כי "אין ערעור על החלטה של בימ"ש לתביעות קטנות". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, הדרך הנכונה לא היתה פניית הצדדים לביהמ"ש לתביעות קטנות ישירות, אלא באמצעות בקשה לראש ההוצל"פ. אין ביהמ"ש קונה סמכות לדון במחלוקת בין צדדים, שלגביה סיים את מלאכתו וניתנה הכרעתו בה, אלא כדי לתקן טעות שנפלה בדבריו כאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, או מכוח בקשת הבהרה של ראש ההוצאה לפועל. טענותיה של המבקשת מצביעות איפוא על פגמים פרוצדורליים שנפלו בהליכי הערכאות
הקודמות; ואולם, אין הן מעוררות שאלות משפטיות העומדות באמות המידה שנקבעו בפסיקה לגבי מקרים, בהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד שלומי גמבש למבקשת, עו"ד אמנון משה שילה למשיבים. 18.1.07).

בש"פ 5906/05 + ע.פ. 4793/05 - בתיה ויוסף נבון נגד מיכל ובועז עצמון

*ע.פ. 4793/05 - דרכי הערעור על החלטת בימ"ש מחוזי שקיבל ערעור על החלטת בימ"ש שלום בבקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש ודחיית בקשה לרשות ערעור (הבקשה של נבון נדחתה והערעור של עצמון נתקבל).

בני הזוג עצמון (להלן - עצמון) הגישו נגד נבון בקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש (להלן - הפקודה). המשיבים בבקשה היו בני הזוג נבון (להלן - נבון). בימ"ש השלום בירושלים דחה את הבקשה. עצמון הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי, ביהמ"ש דן בבקשה כבערעור והחליט לקבלו. ביהמ"ש הורה כי היה ונבון לא יבצעו את שהוטל עליהם לבצע יחוייבו בתשלום קנס בסכום של 3,000 ש"ח לכל שבוע של הפרה. נבון הגישו בקשת רשות ערעור והתעוררה השאלה אם עמדה לנבון זכות ערעור נגד פסק הדין. הרשם החליט כי דרך התקיפה הנכונה הינה זו של ערעור בזכות. עצמון הגישו ערעור על החלטתו של הרשם. הוחלט כי צריך להגיש בקשה לרשות ערעור ולגופה נדחתה הבקשה.
הרשם פסק, כאמור, כי ניתן לערער בזכות, על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, בהסתמכו על האמור בסעיף 8(1) לפקודה, כי ניתן לערער על החלטה המטילה סנקציה בשל סירוב לציית לצו שיפוטי, כפי שניתן לערער על פסק דין פלילי המטיל עונש. את הערעור על החלטה זו יש לקבל. נבון נדרשים לרשות ערעור. לגופה של הבקשה - יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. הנושא אינו בא בגדר ההלכה שנפסקה בחניון חיפה לגבי השאלה מתי תינתן רשות ערעור במה שמכונה "גלגול שלישי".

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד י. זפט לנבון, עו"ד א. אקסלרד לעצמו. 6.2.07).

רע"א 10227/06 - משה בובליל נגד עו"ד חיים אינדיג ואח'

*דחיית בקשה למחוק המרצת פתיחה כאשר בקשת המחיקה לא נתמכה בתצהיר (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תובענה על דרך המרצת פתיחה נגד המבקש ונגד המשיבים 2-8. המבקש עתר לביטול המרצת הפתיחה ולחלופין להעברתה למסלול של תביעה רגילה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי בקשת המבקש לא נתמכה בתצהיר ועל כן לא ניתן לקבוע שמדובר בסכסוך עובדתי מורכב, שיצריך העדתם של עדים רבים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה אם תובענה ראויה להתברר על דרך המרצת פתיחה תוכרע על יסוד המורכבות העובדתית של ההליך, הצורך לשמוע עדים רבים והחשש לפגיעה דיונית במשיב. הכרעה בשאלה האם עסקינן במחלוקת עובדתית מורכבת ומסובכת תלויה במידה מכרעת בטענות שבתצהיר התומך בתשובה. עם הגשתה של הבקשה לביטולה של המרצת הפתיחה הגיש המבקש בקשה לדחיית המועד להגשת התשובה להמרצת הפתיחה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. משמע, בפני ביהמ"ש לא נמצאה תשובה להמרצת הפתיחה אלא אך בקשה לביטול ולחלופין להעבירה למסלול של תביעה רגילה. בקשת הביטול לא נתמכה בתצהיר. הגשת בקשה לביטול המרצת הפתיחה או להעברתה למסלול של תביעה רגילה, בלא שנלוותה לבקשה תשובה להמרצת הפתיחה, לא תאפשר לביהמ"ש לפעול ביעילות מירבית. בכל הנסיבות יש לדחות את הבקשה.