תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 10

ע.א. 1184/04 - גרשון קרויזר ואח' נגד אנטשיל שוורץ

שינוי חזית" בתביעה. הפרת חובת נאמנות בשותפות(מחוזי י-ם - ת.א. 1263/98 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1995 נקשרה שותפות בין המערערים למשיב לצורך רכישת קרקעות באזור הכפרים שריפת ומלחה בירושלים. המשיב הזרים לשותפות כ-428 אלף דולר. המשיב הגיש תביעה נגד שותפיו (המערערים) להשבת סכום השקעתו כשבפיו טענות שונות. ביהמ"ש קמא קיבל את טענתו של המשיב כי המערערים הפרו חובות אמון ונאמנות כלפיו, כאשר העבירו לידי מוכרי הקרקע הפוטנציאליים סכומי כסף גדולים, (להלן: התשלומים הנוספים), בניגוד לתנאי ההסכמים ביניהם לבין המוכרים וללא ידיעתו. באשר לטענת המשיבים כי המערער ידע על העברת הסכומים הנוספים, קבע ביהמ"ש, כי מדובר בטענת הגנה שהנטל להוכחתה מוטל על המערערים, והם לא הרימו נטל זה. על בסיס הקביעה כי המערערים נהגו בחוסר אחריות, חוסר זהירות ובחוסר סבירות, פסק ביהמ"ש כי על המערערים להשיב לתובע סכום של 391 אלף $. הערעור נדחה.
ב. לא נפלה שגגה מעם בימ"ש קמא כאשר בחן את סוגיית התשלומים הנוספים לגופה. הכלל הוא כי: "כאשר חורג בעל דין ממסגרת הפלוגתאות ללא מחאה מטעם הצד שכנגד, חל הכלל בדבר 'שינוי חזית', שלפיו רואים כאילו הוספו לדיון פלוגתאות או הורחבו פלוגתאות". גם אם הטענה בדבר הפרת חובות הנאמנות טענה חדשה היא, גם אז יכול היה ביהמ"ש להידרש לה, שכן אין מדובר בעילת תביעה חדשה, אלא במסקנה משפטית העולה ממסכת העובדות. הטענה כי המערערים נהגו בחוסר תום לב והפרו את חובת הנאמנות נמצאת בגדרה של התביעה שהגיש המשיב כנגד המערערים.
ג. לטענת המערערים, גם תשלום שנעשה בחוסר סבירות אינו בהכרח פסול, ומשכך היה על המשיב להוכיח את טענת הפרת חובת הנאמנות. כל סוגיית נטל הראיה היא תיאורטית ואין לה משמעות, משום שבפועל קבע ביהמ"ש כי מדובר בתשלומים לא סבירים, עליהם לא ידע המשיב ואותם לא אישר. מכל מקום הטענה כי המשיב ידע על הפעולות וידיעתו הכשירה אותן, היא טענה המקדמת את עניינם של המערערים, שעל כן, עליהם לשכנע את ביהמ"ש בנכונותה. לאותה מסקנה ניתן להגיע גם מכוח הכלל של הודאה והדחה. המערערים הודו שקיבלו את הכסף וכן שחרגו בתשלומים למוכרים. משום כך, הנטל עליהם להוכיח כי המשיב הסכים לכך. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בהתייחס להוראות פקודת השותפויות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד דורון לנגה ודניאל מ. דמביץ למערערים, עוה"ד שניאור ז. יפה ואמנון פרוידמן למשיב. 15.4.07).

בג"צ 1780/06 + 1213/06 + 2645/04 - פארס אברהים נאסר ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש ואח'

*תוואי גדר הבטחון באיזור מודיעין(העתירות נדחו).

א. לפנינו שלוש עתירות התוקפות את חוקיותו של צו תפיסת מקרקעין, אשר הוצא על ידי המשיב לצורך הקמת גדר הביטחון, מצפון לישוב מודיעין עלית שבגוש מודיעין, באזור יו"ש. הגדר באיזור זה נועדה להגן על תושבי מודיעין עלית ועל תושבי גוש מודיעין והעיר מודיעין הסמוכים אליה. התוואי המתוכנן באדמות הכפר דיר קדיס הותווה לראשונה בסוף שנת 2003. מאז שונה התוואי מספר פעמים. על פי התוואי החמישי, הורחקה הגדר בכמאה מטרים מבתי מודיעין עלית, עד כ-330 מטרים מהבתים המצויים מדרום לגבעה. לעומת הטענות של הישובים הערביים גם נגד התוואי החמישי,
מבקשים היישובים מודיעין וחברות נדל"ן, לבטל את התוואי החמישי ולהקים את הגדר בתוואי הראשון שקבע המפקד הצבאי. העתירות נדחו.
ב. שאלת המפתח בעתירות היישובים הערביים לעניין תוואי הגדר הינה, האם המיתווה של גדר ההפרדה הוא מידתי. התשובה לשאלה זו חיובית. אשר לטענות הנגדיות בעניין התפתחותה העתידית של מודיעין עלית והתחשבות בתכניות מתאר, אין בהן כדי להצדיק חזרה לתוואי הראשון. טענותיהן העיקריות של חברות הנדל"ן נוגעות, למעשה, לפגיעה הכלכלית שתיגרם להן עקב בניית גדר ההפרדה בתוואי החמישי. לשיקולים כספיים אלה משקל מוגבל במכלול השיקולים שעל המפקד הצבאי לשקול ולאזן בנסיבות העניין. סיכומו של דבר, התוואי הראשון, בו תומכות המועצה המקומית מודיעין עלית וחברות הנדל"ן, אכן יפחית מן הפגיעה בעותרות אלה, אך יגרור פגיעה ממשית בתושבים הפלסטינים.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד אבנר פינצ'וק ודן יקיר ליישובים הערביים, עוה"ד רנאטו יאראק ושירה חי-עם לחברות הנדל"ן, עו"ד גלעד רוגל למועצה המקומית מודיעין, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 25.4.07).

ע.פ. 6253/04 - דוד דהרי נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות נסיון שידול לרצח, נשיאת נשק ושיבוש הליכי משפט וחומרת העונש. "עד מדינה" וסיוע לעדותו(מחוזי ת"א - ת.פ. 1140/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם, בכתב האישום המקורי, כי בחודש יוני 2002 פנה לדוד אילוז (להלן - אילוז), שהיה מצוי אותה עת בחובות כספיים, והבטיח לסייע לו, בתמורה לכך שירצח אדם בשם שאול רוקח, בעבר שותפו של המערער. ביום 8.7.02, מסר המערער לאילוז אקדח, כדורים ומשתיק קול. ביום 10.7.02 טס המערער לספרד למשך ארבעה ימים כדי להרחיק עצמו מהרצח. אילוז, שלא רצה לבצע את הרצח אך חשש לפנות בגלוי למשטרה, גרם למעצרו שלו על ידי המשטרה כשהאקדח והתחמושת ברשותו. הדיון בביהמ"ש המחוזי התמקד בשאלת מהימנותו של אילוז כעד. שאלה נוספת היתה האם יש לראות באילוז "עד מדינה" שעדותו טעונה סיוע. ביהמ"ש קבע כי אילוז מהימן וכי אין לראות בו עד מדינה. מכל מקום, ציין, די בראיות החיצוניות לעדותו, כדי להוות סיוע. עם הרשעתו בעבירות של נסיון שידול לרצח, נשיאת נשק ושיבוש הליכי משפט, נגזרו למערער 8 שנים מאסר בפועל, שנתיים על תנאי וכן הופעלו במצטבר 8 חדשי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עדות שיש בה אי דיוקים ואף סתירות אינה נחשבת מיניה וביה בלתי מהימנה, ולא כל סתירה מעלה חשש לאמירת שקר. בקביעת מהימנותו של עד מתחשב ביהמ"ש באופיו של המעיד בפניו, ואופי זה עשוי ליתן הסבר לאותם אי-דיוקים ופרכות שנמצאו בעדות. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לסתירות בעדותו של אילוז והביא אותן בחשבון הדברים כשבחן את מהימנות עדותו. לכל אלה יש להוסיף את השורה הארוכה של ראיות חיצוניות לעדותו של אילוז המבססות את מהימנות עדותו.
ג. אשר לטענה כי ביהמ"ש שגה משלא ראה באילוז עד מדינה שעדותו טעונה סיוע - שלושה יסודות הופכים עד לעד מדינה: שותפות לעבירה בגינה עומד הנאשם לדין; קבלת טובת הנאה מטעם התביעה; וקשר סיבתי בין ההטבה לבין מתן העדות. בענייננו, לא התקיימו יסודות אלה. בהתחשב בעובדות המקרה, לפיהן פעל אילוז תחת לחציו ואיומיו של המערער, ספק אם ניתן לראות בו שותף לעבירות בהן הואשם המערער. גם אם ניתן לראות באילוז שותף לעבירה הרי שספק אם מתקיימים התנאים הנוגעים לטובת ההנאה ולקשר הסיבתי. אף לו- הוגדר אילוז כ"עד מדינה" הרי שדי בראיות החיצוניות לעדות זו, כדי להוות סיוע לעדותו. המערער מוסיף וטוען כי זכותו למשפט הוגן נפגעה הואיל וביהמ"ש המחוזי הורה על הפסקת חקירתו הנגדית של אילוז.
ברם ביהמ"ש המחוזי את החקירה הנגדית לאחר שמצא כי היא מוצתה עד תום וכי אין טעם להמשיכה. אין סיבה להתערב במסקנתו זו.
ד. בכתב אישום מתוקן, הואשם המערער כי קשר המערער קשר עם אדם בשם יוסף טוויל לגרום לאילוז לחזור בו מהודעתו המפלילה את המערער. גם בכל הנוגע לאישום השני הסתמכה התביעה בעיקר על עדותו של אילוז.
ה. אשר למידת העונש - המערער הינו כבן 50 שנה. הוא טוען כי בהתחשב במצבו הבריאותי גזר דין של קרוב ל-9 שנות מאסר בפועל משמעו כי ימות בין כותלי בית הסוהר. ביהמ"ש המחוזי הציב את חומרת מעשיו של המערער אל מול מצבו הבריאותי. בקביעת גזה"ד נתן ביהמ"ש משקל משמעותי למצבו הבריאותי של המערער. אין בטענותיו של המערער טעם שיצדיק התערבות בעונש.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ניר רוטנברג למערער, עו"ד רחל מטר למשיבה. 26.4.07).

רע"פ 8858/06 + 8731/06 - עאטף זאהר נגד התובע הצבאי הראשי

*הרשעת קצין צה"ל בבי"ד צבאי בעבירות מין בפקידה בלשכתו, חומרת העונש, והחלטה שלא להענישו בגירוש מהצבא(בקשות שני הצדדים לרשות ערעור - הבקשות נדחו).

א. המבקש, קצין צה"ל בדרגת אלוף משנה, שימש בין השנים 2003 עד 2004 כראש מינהל אוכלוסיות מיוחדות באגף כוח-אדם. המתלוננת החלה את שרות החובה שלה בחודש מאי 2002, והוצבה לשרת כפקידה בלשכת המבקש במחנה בן-עמי. בכתב-אישום שהוגש לבית הדין הצבאי המיוחד (להלן: "בד"מ"), יוחסה למבקש שורה ארוכה של עבירות מין אותן ביצע, על פי הנטען, בגופה של המתלוננת, החל בחודש נובמבר 2003 במשך שנה תמימה. אף שעדותה של המתלוננת זכתה לאמונו של בד"מ הרי הוא זיכה את המבקש, ברוב דעות, מאחדות מן העבירות שיוחסו לו - אינוס, הטרדה מינית ואיומים - ומאידך, הרשיעו בעבירות של בעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות, מעשים מגונים, ניסיון למעשה מגונה והתנהגות בלתי הולמת. שופט המיעוט סבר כי נכון להרשיע את המבקש בכל הוראות החיקוק בהן נקב כתב האישום. בעקבות כך נדון המבקש למאסר, מאסר על-תנאי ולהורדה בדרגה. בעקבות ערעורים שהגישו המבקש והמשיב לבית הדין הצבאי לערעורים, (להלן: בד"ע), נדחה ערעורו של המבקש, ומאידך התקבל ערעור המשיב, באופן חלקי. בעקבות כך החמיר בד"ע במידה ניכרת את עונש המאסר בו על המבקש לשאת, והוא הורד לדרגת טוראי. שני הצדדים עותרים לרשות לערער בפני ביהמ"ש העליון. הבקשות נדחו.
ב. המתלוננת לא מיהרה לחשוף את סודם של המעשים שבוצעו בה במהלך שרות החובה, ואף לא כשנקראה לשרות מילואים פעיל. בחודש יוני 2004 (ארבעה חודשים לאחר השחרור), היא נבדקה על ידי גניקולוג ועלה חשד כי נדבקה בהרפס. כחלוף חודש גילתה המתלוננת לראשונה, בשיחתה עם הגניקולוג, כי הותקפה מינית במהלך השירות הצבאי, ולאחר 3 חודשים נוספים חשפה את הפרשה גם בפני אמה ואחיותיה, ובעקבות כך החלה לקבל טיפול פסיכולוגי, במהלכו החליטה להגיש את תלונתה למשטרה. המבקש הכחיש מכל וכל את ביצוען של העבירות שיוחסו לו, והודה כי בינו למתלוננת היו מספר מגעים אינטימיים בהסכמה שלא הגיעו לכדי קיום יחסי-מין. נקודת המוצא של שתי הערכאות היתה כי גירסתה של המתלוננת מהימנה ונתמכת בראיות חיזוק לרוב. שתי הערכאות קבעו כי המערער היה מודע לאי-הסכמתה של המתלוננת למעשיו. בכל הנסיבות יש לדחות את בקשתו לרשות ערעור.
ג. בקשת המשיב לרשות ערעור מכוונת נגד ההחלטה שלא להורות על גירוש המערער מהצבא. בד"ע נמנע מלעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 27 לחש"צ, ולכך הוא מנה שני טעמים: ראשית, גירוש המבקש מהצבא יהיה כרוך בתוצאה קשה ולא-מידתית - שלילת זכאותו לגמלה - שנזקה לא יצטמצם למבקש בלבד, אלא יפגע גם באשתו וילדיו; שנית, להשקפת בד"ע, ראוי כי השימוש בסמכות הגירוש ייעשה במקרים חריגים, כמו פגיעה קשה בביטחון המדינה. בנסיבותיו של המקרה דנא, התחייבה החמרה משמעותית בעונש המאסר שהושת על המבקש בידי בד"ע. מאידך, ונוכח העובדה כי המבקש שוב לא יוכל לפקד על חיילים, וספק אם ייקרא בכלל לשירות מילואים, נראה כי החלטתו של בד"ע שלא להורות על גירושו של המבקש מן הצבא, נמצאת במתחם הסבירות.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עו"ד פלדמן אביגדור למבקש, עוה"ד לירון ליבמן, בת אל ארז לוינסקי וסיגל טורג'מן למשיב, עו"ד עופר רון למתלוננת. 30.4.07).

ע.פ. 7925/06 - עיסא אבו עראר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הצתה והקלה בעונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8310/05 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המערער, יליד שנת 1981, הורשע ונגזר דינו יחד עם אח-יו, שלא עירער. שניהם תושבי ערוער. בקרבת מקום מביתם מתגוררים קרובי משפחתם, המתלונן, ואחיו טאלב. הרקע לעבירה הוא סכסוך משפחתי. בשעות הקטנות של 5.10.2005, סמוך לשעה 20:01, הבחין המתלונן כי מכונית השייכת לאחיו הוצתה. המתלונן הודיע למשטרה על פרטי האירוע כשעתיים לאחריו. הוא סיפר בהודעתו כי ראה את המערער בורח מכיוון הרכב שעלה באש, ונכנס לרכב שבו המתין לו אחיו, ואז ברחו שניהם. ביומיים שלאחר מכן נחקר המתלונן ומסר עוד שלוש הודעות. בעדותו בביהמ"ש העלה המתלונן גירסה חדשה, לפיה נתברר לו זמן מה לאחר האירוע, כי להצתה אחראי אדם אחר. ביהמ"ש המחוזי דחה גירסה זו, הרשיע את המערער בהצתה ובחבלה במזיד ברכב, וגזר לו מאסר בפועל של 24 חודשים, מאסר על תנאי, של 12 חודשים, קנס בסך 5,000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסכום של 3,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. אשר להרשעה - אין כל דופי בהכרעות ביהמ"ש קמא. אין לראות את ההודעה במשטרה שעות בודדות לאחר האירוע כמושהית או כבושה, בתנאים של סכסוך משפחתי ורצון להתייעצות.
ג. אשר לעונש - אף שחלקו בעבירה גדול יותר משל אחיו, שנדון ל-30 חודשי מאסר, לאחר שגם צירף תיק ובו שלל עבירות, הרי עברו הנקי של המערער, גילו הצעיר והתקוה שהיתה זו מעידה חד פעמית, מטים את הכף להקלה בעונש. לפיכך, מאסרו של המערער יעמוד אמנם על 36 חודש, אלא שבמקום 24 חודשי מאסר בפועל יהיו 18 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חדשים על תנאי.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד בני זיתונה למערער, עו"ד ע. לינדר למשיבה. 25.4.07).

רע"א 1560/06 - אמנון לוי ואח' נגד רמי שקלים ואח'

*מחיקת ערעור שכנגד המתייחס להנמקת פסה"ד של ביהמ"ש ולא לתוצאותיו (הבקשה נדחתה).

בימ"ש השלום דן בתביעת לשון הרע שהגישו המשיבים נגד המבקשים. הדיון בתובענה פוצל: תחילה נדונה סוגיית האחריות ולאחר-מכן שאלת גובה הנזק. בשלב הראשון פסק ביהמ"ש לטובת המשיבים, קרי: הוטלה אחריות על
המבקשים, תוך חיובם בהוצאות בסך 50,000 ש"ח. בשלב השני נפסק כי אין המבקשים חבים בפיצוי כלשהו למשיבים, ונפסקו לטובתם הוצאות בסך 50,000 ש"ח. המשיבים הגישו ערעור על פסק-הדין. המבקשים הגישו ערעור שכנגד. רשם ביהמ"ש המחוזי הורה על מחיקת הערעור שכנגד, בקבעו כי: "מי שזכה בפסד דין לטובתו, אינו יכול לערער, גם אם הנמקת ביהמ"ש לאורך הדרך נראית לו שגויה". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה, כי ערעור שכנגד יוגש רק במקום שבו בדעת המשיב לטעון כי החלטת ביהמ"ש בערכאה הקודמת טעונה שינוי. שינוי - לענין זה - משמעותו שינוי התוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש. המבקשים טוענים כי כבר בהחלטה הנוגעת לעניין האחריות ניתן כנגדם "סעד", וכי בשל כך יש להתיר להם לערער עליה. טענה זו דינה להידחות. החלטה מסוג זה אינה מקימה זכות ערעור, כי אם ערעור ברשות גרידא.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד גדעון קורן וגלית מרציאנו למבקשים, עו"ד ערן לב למשיבים. 17.4.07).

ע.א. 10319/06 - נורדן נפט (1998) בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*חיוב בתשלום אגרה ופטור מהפקדת ערבון, בערעור על סעד זמני לניהול רכוש, שניתן במשפט פלילי לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה (הבקשה נתקבלה בחלקה).

נגד המערערות הוגש כתב אישום אשר במסגרתו יוחסו להן שורה של עבירות, וביניהן עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, (להלן: חוק איסור הלבנת הון). סעיף 21 לחוק מסמיך את ביהמ"ש ליתן סעדים זמניים בנוגע לניהול של רכוש, כאשר הוגש כתב אישום הכולל בקשה לחילוט. מכוח סעיף זה, ניתן צו זמני על רכושן וכספן של המערערות. ההליך דנא נסוב על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים אשר קיבל באופן חלקי את בקשת המערערות לביטול הצו והורה לצמצם את היקפו אך לא לבטלו. לטענת המערערות, ההליך שבכותרת הינו הליך פלילי במהותו ולכן אין מקום לחייבן בתשלום אגרה או בהפקדת ערבון. הבקשה נתקבלה בחלקה.עסקינן בחילוט זמני אשר הוטל בהליך פלילי. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ראוי לפטור את המערערות מהפקדת ערבון אולם אין לפטור אותן מחובת תשלום אגרה.

(בפני: הרשמת ליבוביץ. 17.4.07).

ע.א. 10412/06 - נורית כוחיי נגד רשות שדות התעופה בישראל ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בטענה של גיבוש דעה קדומה לפני שמיעת הראיות (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערת הגישה נגד המשיבות תביעה לפיצוי בשל נזק גוף שנגרם לה, לטענתה, על ידי מסוע מזוודות בנמל התעופה בן גוריון. משיבות 2 ו- 3 ביקשו לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. לאחר קבלת תגובת המערערת. ותגובת משיבות 2 ו-3 לתגובה, כתב ביהמ"ש החלטה בבקשה, בהתאם לסמכותו על פי תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי. לאחר כתיבת ההחלטה, סבר ביהמ"ש כי נכון יהיה להכריע בבקשה לאחר העדת המערערת באשר לנסיבות פציעתה. היא העידה, ובתום חקירתה הביע ביהמ"ש דעתו, כי על פי דברי המערערת עצמה, אין מנוס מהמסקנה כי התובענה התיישנה. באת-כוח המערערת הגישה בקשת פסלות, בה נטען כי החלטת ביהמ"ש בסוגיית ההתיישנות נקבעה ונכתבה עוד קודם למועד הדיון, למרות שהצדדים זומנו לדיון, בין היתר, לצורך דיון בסוגיית ההתיישנות. נטען עוד כי ביהמ"ש הוסיף וציין כי גם במידה והמערערת תעבור את משוכת ההתיישנות, עדיין, לדעתו, יש לייחס למערערת אשם תורם של %100, למרות שהראיות בתיק טרם נשמעו. ביהמ"ש, דחה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
אכן, כתיבת טיוטת ההחלטה מלמדת כי ביהמ"ש גיבש לעצמו עמדה על סמך הבקשה והתגובה לה, שהיו בפניו באותה עת. ואולם, ביהמ"ש ציין בהחלטתו בבקשת הפסלות, כי לאחר שכתב את ההחלטה בבקשה לדחייה על הסף, סבר שיהיה נכון להכריע בבקשה לאחר העדת המערערת באשר לנסיבות פציעתה. לכן, בהתאם לסמכותו, הורה למערערת להעיד. בנסיבות אלה, אין בעצם כתיבתה של הטיוטה, כדי להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי. אשר להערת ביהמ"ש בנוגע לאשם התורם מצד המערערת - על פי הנטען, העיר השופט, הערה על סמך נסיונו האישי, במהלך נסיעותיו לחו"ל. אין בהערה זו, אף אם אכן נאמרה, כדי להעיד על חשש ממשי למשוא פנים וחוסר פתיחות לשכנוע במידה והתביעה תידון לגופה.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד אבי סגל למערערת. 23.4.07).

ע.פ. 1154/07 - מדינת ישראל נגד פלוני

*קבלת ערעור על ביטול הרשעה וגזירת שירות לתועלת הציבור בעבירת אלימות (הערעור נתקבל).

בעקבות סכסוך, ששלבו הראשון כלל אלימות בין המתלונן לאמה של בת זוגו לשעבר של המשיב, (האם היא נאשמת 1 בתיק), הגיעו אחיה של האם (נאשם 2 בתיק) עם המשיב ונאשם 4 במכוניתו של המשיב לזירת העבירה. הנאשמים 2 ו- 4 והמשיב תקפו את המתלונן באגרופים ובבעיטות, ונאשם 2 עשה כן גם בעזרת מוט. ביהמ"ש קמא הרשיע תחילה את המשיב, בעקבות הודאתו, בעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. תסקיר שירות המבחן שהוגש לצורך גזר הדין המליץ על שירות לתועלת הציבור של 150 שעות והשתלבות בקבוצה טיפולית, וכן הומלץ לשקול אי הרשעתו של המשיב כדי שלא לפגוע בעתידו, לרבות בשירותו הצבאי. ביהמ"ש החליט על כן לבטל את ההרשעה וגזר לו שירות לתועלת הציבור בהיקף 150 שעות, העמדה במבחן ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. הערעור נתקבל.
חומרת העבירה שעבר המשיב מחייבת הרשעה. כשהמדובר בבגירים, רק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין. יש על כן מקום להרשעה, לשם הרתעת הרבים מאלימות. לעניין הנזק למשיב אל מול חומרת העבירה, ניתן לקוות שההרשעה לא תעמוד למשיב כשלעצמה לרועץ בגיוסו לצה"ל ובשירותו. על כן יורשעכ המשיב. אך תוך התחשבות בכך שהמדובר במעידה חד פעמית, ונוכח התקדמותו בתהליך השיקום כמדווח על-ידי שירות המבחן, וכדי לסייע לשירותו של המשיב בצה"ל, ההחמרה תהיה בגדרי השירות לתועלת הציבור, שאף הוא בגדר "עונש", תוך העלאת מספר השעות במקום 150 ל-400.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד תרצה קיש למשיב. 19.4.07).

רע"א 1556/06 - יבנה תעשיות בניינים בע"מ נגד דורית דותן ואח'

*החזרת תיק לבימ"ש למתן פס"ד ע"י ההרכב שלפניו נדון הנושא, ולא ע"י ההרכב הראשוני של ביהמ"ש שאחד משופטיו הוחלף בעת הדיון בתיק (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

במחלוקת שעניינה מימושו של "הסכם קומבינציה", דחה בימ"ש השלום את תביעת המבקשת, והיא ערערה לביהמ"ש המחוזי. הערעור נקבע לשמיעה בפני הרכב השופטים סגן הנשיא גרוס, קובו ורובינשטיין, לאחר שהוגשו עיקרי טיעון. בשל היעדרו של סגן הנשיא קויים דיון בלשכה, והיו חילופי דברים והערות. הדבר מצא ביטויו באופן לא מדוייק בפרוטוקול הכולל את שמות שלושת השופטים, אך בחתימת השופטת קובו כאב"ד, והדיון נדחה. ביום 10.10.05 קויים דיון בהרכב השופטות קובו, רובינשטיין ולבהר-שרון, ולאחר שמיעת טיעונים, נדחה התיק לעיון. פסק הדין מיום 5.1.06 ניתן בידי ההרכב המקורי (השופטים
גרוס, קובו ורובינשטיין), ואין חולק כי סגן הנשיא גרוס לא נטל חלק בדיונים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כך: "נמנע משופט... לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה... כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו". תקנה זו נתקנה לעניין ביהמ"ש הדיוני, אך החלתה על ערעור, יפה שבעתיים כשהמדובר בסיכומים בכתב. ואולם, קשה להלום תנועה "מעגלית" מעין זו שהיתה בנידון דידן, ומשנשמע הערעור באולם בפני שלוש השופטות, ולא נתבקשה הסכמת בעלי הדין לשינוי, היה מקום כי פסק הדין יינתן על ידיהן. התיק ישוב לביהמ"ש קמא למתן פסק דין על ידי ההרכב שלפניו נדון ביום 10.10.05.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מירי כהנא-נויפלד למבקשת, עו"ד מיכאל שחור למשיבים. 15.4.07).

רע"א 7899/06 - ראובן גרוס נגד עמידר... בע"מ

*תשלום דמי שימוש ראויים ע"י שותף במקרקעין שהשתמש בהם, או לשלם לשותפו חלק מדמי השכירות, שגבה בהשכרת המקרקעין (הבקשה נדחתה).

מבנה בחיפה (להלן הנכס) שטחו 270 מ"ר ובנוי על מגרש בשטח של 291 מ"ר. רשות הפיתוח היא הבעלים של מחצית הזכויות בנכס, והמבקש היה הבעלים של המחצית האחרת. הנכס לא ניתן לחלוקה בעין. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשימוש שנעשה בנכס בתקופה שבה השכיר המבקש את הנכס להפעלת מסעדה תמורת דמי שכירות. המשיבה טענה בבימ"ש השלום, כי על המבקש לשלם, בגין שימושו בנכס והשכרתו, מחצית מדמי השכירות שקיבל, ולחלופין, לשלם בגין שימושו בנכס את יתרת דמי השימוש המקוריים בתוספת דמי שימוש מינואר 1997 ועד יולי 1997. בימ"ש השלום קבע כי המבקש עשה שימוש בנכס ולכן חייב הוא בתשלום למשיבה; זאת - בין לפי סעיף 33 לחוק המקרקעין כדמי שימוש ראויים, ובין לפי סעיף 35 לחוק, שעניינו חלוקת פירותיו של הנכס. גם טענת המבקש לפיה השכיר רק את חלקו בנכס ולא את חלקה של המשיבה, נדחתה מכיוון שעל-פי סעיף 27 לחוק המקרקעין מתפשטת הבעלות בכל אתר ואתר במקרקעין ואין לשותף פלוני חלק מסויים בהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הזכות לתשלום דמי שימוש ראויים יסודה בסעיף 33 לחוק המקרקעין לפיו "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". החובה קיימת כאשר נמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש מיתר השותפים, גם כאשר לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום ליתר השותפים. בנידון דידן, גם אם המדינה (באמצעות המשיבה) לא מיהרה לפעול למען זכויותיה, העובדה שהושכרו על-ידי המבקש לצד שלישי כ-270 מ"ר מתוך 291 מ"ר, משמעה כי נעשה על-ידי המבקש שימוש בלעדי בנכס, ובכך נמנע בפועל מן המשיבה להשתמש אף היא במקרקעין אלה. ומכל מקום, למשיבה זכות הנובעת מהאמור בסעיף 35 לחוק המקרקעין, לפיו "כל שותף זכאי לחלק מפירות המקרקעין המשותפים לפי חלקו במקרקעין".

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. רונן למבקש. 30.4.07).

ע.א. 10379/06 - ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נגד עו"ד יואל גולדברג

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה ב"נגיעה אישית" של ביהמ"ש (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המשיב הגיש תביעה נגד המערערים בעילה של לשון הרע, בכתבה שפורסמה במדור הספורט בעיתון. עוד בטרם החל הדיון בתיק,
הגישו המערערים בקשה להעברת התיק לשופט אחר, בנימוק כי בפרסום שהיה במקומון בחיפה, השייך לקבוצת העיתון של "ידיעות אחרונות", שהתייחס לפסק דין של השופטת שנקבעה לדון בתביעה הנוכחית (ללא ציון שמה), הובאו עובדות שגויות ומטעות, מבלי שהכתב עיין בפסק הדין. בעקבות הכתבה, הגישה דוברת הנהלת בתי המשפט במחוז חיפה (להלן: הדוברת) תלונה לעיתון. המערערים סברו כי משאירע אירוע זה, מנועה השופטת מלשבת בתיק הנוכחי, בו עיתון ידיעות אחרונות נתבע, על אף שתביעה זו מתייחסת לעובדות אחרות לגמרי. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
עילת הפסלות לה טוענים המערערים נעוצה בקיומה של "נגיעה אישית", לטענתם, מצד ביהמ"ש. גם אם קראה השופטת את הכתבה, ואפילו אם הדבר קומם אותה, הרי שמדובר בעניין שאינו נוגע לחייה האישיים, אלא לפסק דין שכתבה במסגרת עבודתה, ואשר טופל, כמקובל, על ידי מערך הדוברות. המסקנה המתחייבת היא כי ככל שקיים "עניין אישי", הרי שהוא בעל עוצמה חלשה ומרוחקת, ולפיכך לא קמה עילת פסלות.

(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד תמיר גליק ותום נוימן למערערים. 15.4.07).

רע"א 52/07 - יואל ועמוס מלכיאלי נגד מינהל מקרקעי ישראל

*החובה להגיש מסמכים כראיה ולא להסתפק בצירופם לכתב התביעה (הבקשה נדחתה).

המשיב (להלן המינהל) תבע את המבקשים בסדר דין מקוצר, בגין תפיסת חזקה שלא כדין במקרקעין. לכתב התביעה צורף נסח בדבר בעלותה של רשות הפיתוח. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן. בתצהיר שהוגש נטען, כי הזכויות בנכס נרכשו על ידי המבקשים מבני משפחתם, וכי המינהל מודע להימצאותם בו משנת 1974. בימ"ש השלום דחה את התביעה, בנימוק שלא הוגשה כל ראיה המוכיחה את בעלות המינהל בנכס ואת מיקומו המדוייק. אמנם, הנסח צורף לכתב התביעה, אך לדעת ביהמ"ש "צירוף מסמכים לכתב התביעה תוך הימנעות מהגשתם אינו מהווה ראיה כדין". ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המינהל, בקבעו כי המבקשים הוכיחו את זכותם בנכס, על פי הנסח שצורף לתביעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אמנם, על פי עיקר הדין, יש להגיש ראיה בהליך ולא להסתפק בצירופה לכתב טענות. ואולם, בסדר דין מקוצר עסקינן, שבו מצרפים לתביעה מסמכים המובאים לראיה. מכל מקום, במקרה דנא אין הכחשה של בעלות המינהל. בתצהירים שהוגשו מטעם המבקשים, במסגרת בקשת הרשות להתגונן וכעדות ראשית, נטענו טענות באשר לזכויות מסויימות שיש למבקשים, אך לא נטען כי הבעלות אינה של המינהל.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א"נ ורדי למבקשים, עו"ד ח. זנדברג למשיב. 30.4.07).

ע.א. 2687/07 - פלונית נגד פלונית

*ביטול החלטת שופט להיעתר לבקשת פסילה שנומקה בכך שלפני 10 שנים כתב מכתב כפרקליט בשם אחד הצדדים לדיון (ערעור על החלטת פסילה - הערעור נתקבל).

המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי בירושלים ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, אשר דחה את תביעתה כנגד בתה, המשיבה. את ההליכים מנהל עבור המערערת בנה, בהיותה של המערערת חסויה. המותב שנקבע לשמיעת הערעורים כלל את השופט דרורי. בראשית הדיון נכנס לאולם השופט דרורי לבדו, וניסה לגבש פשרה בתיק. המשיבה ובא-כוחה התנגדו להצעה. אז ביקש ב"כ המשיבה כי השופט דרורי יפסול עצמו, מאחר ושמו של הוזכר בביהמ"ש קמא כמי שייצג את בנה של המערערת בעבר, וכתב בשמו מכתב בעניין נשוא הדיון. המערערת התנגדה לבקשה. נטען כי המכתב אליו מפנה המשיבה נכתב לפני כ- 11 שנים,
כאשר לא היו באותו זמן הליכים בין הצדדים והמכתב אינו עוסק באותם עניינים. השופט סבר כי אין עילת פסילה, אך, כדי שהצדק יראה, החליט לפסול את עצמו. הערעור להתקבל.
המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר על פסילה עצמית ובין אם מדובר על סירוב לפסילה, הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת. בנסיבות העניין שבפנינו, אמנם ישנו קשר מסויים בין המכתב שכתב השופט כעורך דין לבין הסכסוך בין הצדדים, ואולם מדובר בקשר רחוק. לכך יש להוסיף את הזמן שעבר מאז כתב השופט את המכתב. השופט והבן, כלל לא זכרו כי התקיימו ביניהם יחסי עורך דין-לקוח, כשהוצג בפניהם המכתב. מכל אלה עולה כי לא הוכח חשש ממשי לכך שהשופט יפעל במשוא פנים. זאת ועוד, מהחלטת השופט עולה כי החלטתו מונעת אך מתחושות סובייקטיביות של המשיבה ומשיקולי מראית פני הצדק. באשר לטענת מראית פני הצדק, נפסק לא אחת כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענה זו לכל מקרה בו מועלית טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד משה בראון למערערת. 22.4.07).

בש"פ 3286/07 - מדינת ישראל נגד נתנאל עמר

*ביטול שחרור בערובה של תקיפת אשה ע"י חברה לשעבר, וכאשר שירות המבחן הגיש המלצה שלילית בענין השחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם כי הגיע לקיוסק בו ישבה חברתו מזה כחצי שנה (להלן: המתלוננת) ושוחחה עם ידידים. הוא ביקש מ
מנה להיכנס לרכבו כדי לשוחח עימה בעקבות מריבה שפרצה ביניהם, ומשזו סירבה, ניסה להכניס אותה לרכב בכוח ובהמשך שפך עליה כוס קפה, נצמד אליה, טלטלה ואחז בראשה. קצין משטרה שעבר במקום ניסה להפריד בין השניים, והרחיק את המשיב, ובתגובה לקח המשיב מקל וניסה לתקוף את הקצין. בהמשך היכה המשיב את המתלוננת. לאחר שנעצר טילפן המשיב אל המתלוננת מבית המעצר ואיים עליה כי יפגע בה. למשיב מיוחסות גם עבירות שבוצעו לפני האירוע המתואר. לאחר קבלת תסקיר מעצר, ששלל שחרור בערובה, נעתר בימ"ש השלום לבקשת המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. המשיב ערר לביהמ"ש המחוזי, שהחליט לשחרר את המשיב לחלופת המעצר המוצעת. הערר נתקבל.
ככלל נדרשים לביהמ"ש נימוקים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן, ונראה כי נימוקים כאלה אינם בנמצא במקרה דנן. על פי הנטען בכתב האישום ביצע המשיב כלפי המתלוננת שוב ושוב עבירות של תקיפה, איומים והטרדה בשל חוסר יכולתו להשלים עם רצונה לסיים את מערכת היחסים עמו. מעשים אלה יש בהם כדי ללמד על מסוכנות מובהקת ועל הצורך לנהוג בזהירות יתר עת נבחנת אפשרות של שחרור לחלופת מעצר. העובדה שהחלופה מרוחקת משהו ממקום מגוריה של המתלוננת, אין בה כדי לאיין את דבר קיומו של חשש ממשי לשלומה של המתלוננת.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד זיו אריאלי לעוררת, עו"ד ראובן המבורגר למשיב. 16.4.07).

בש"פ 3386/07 - מדינת ישראל נגד אילן אשד

*ביטול שחרור בערובה בעבירות מין רבות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בכך כי החל בחודש ספטמבר 2006 הוא תר באופן שיטתי באתרי אינטרנט אחר מודעות לחיפוש עבודה שפורסמו בידי נשים צעירות (להלן:"המתלוננות"), יצר עימן קשר, והתחזה - על ידי שינוי קולו לקול של אישה - כפסיכולוגית קוגניטיבית המטפלת מזה שנים רבות בבחור כבן 31 הסובל מאוטיזם ושמו אילן או אייל. באותן שיחות סיפר למתלוננות, כי
משפחתו של המטופל היא עתירת ממון וכי מטפלות שהתגייסו בעבר לטיפול בו הרוויחו ממון רב. המשיב הדגיש, כי נוכח כך שהמטופל סובל מאין אונות הרי שגם אם במהלך הטיפול ייווצר מגע באיבריהן המוצנעים של המתלוננות - אין בכך דבר, הואיל ואין המדובר במגע הנובע מכוונה מינית. לאחר כל אלה, קבע המשיב עם המתלוננות פגישות בבתיהן, והוא הגיע כשהוא מתחזה לאותו מטופל הסובל מאוטיזם. במהלך הטיפולים, כך נטען, גרם המשיב למתלוננות לבצע בו מעשים מיניים ואף ביצע בהן מעשים מיניים. בגין כל אלה, יוחסו למשיב ביצוען של עבירות מין חמורות במתלוננות לרבות עבירות אינוס. עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. שירות המבחן סבר כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות העבירות, ולפיכך נמנע מלהמליץ של שחרורו לחלופת מעצר. למרות זאת הורה בימ"ש קמא על שחרורו של המשיב למעצר בית מוחלט בבית אמו. הערר נתקבל.
האירועים המתוארים בכתב האישום מלמדים על מסוכנות מובהקת הנשקפת מן המשיב ועל הזהירות הרבה הנדרשת בבחינת אפשרות לשחררו לחלופת מעצר, הכרוכה בנטילת סיכון להישנות ההתנהגות העבריינית המיוחסת לו. על כן יש לקבל את הערר. (בפני: השופט פוגלמן. 18.4.07).

רע"א 3457/07 - רחל ובלהה אלדר נגד רפאל הלברטל ואח'

*הדרך להגשת ערעור על החלטת שופטת שהחלה לדון בנושא כרשמת (הבקשה נדחתה).

בתיק שבו התדיינו הצדדים הם הגיעו להסכם לפיו ימכרו המבקשות דירה ששועבדה למשיבים בתוך שישה חודשים, ואם לא יעשו כן תועמד הדירה למכירה באמצעות כונס נכסים. להסכם ניתן תוקף של פסק דין. ביום 1.2.07 הגישו המבקשות תביעה לסעד הצהרתי לפיו הסכם הפשרה בטל או ניתן לביטול, בנימוק שהמבקשת 1 - אשה קשישה - לא היתה בעלת כשרות משפטית לחתום על ההסכם. במקביל הוגשה בקשה לעיכוב ביצועם של הליכי המכירה. ביום 1.2.07 העבירה השופטת כנפי-שטייניץ, עד כה שופטת בימ"ש השלום המכהנת כרשמת ביהמ"ש המחוזי בירושלים ובמינוי בפועל כשופטת ביהמ"ש המחוזי, את הבקשה לתגובת המשיבים. על ההחלטה חתמה כרשמת. ביום 19.2.07 ניתנה החלטה נוספת - לדחיית מועד דיון - ואף עליה חתמה כרשמת. ביום 25.2.07 התקיים דיון בפני אותה שופטת ובו ביום ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה - עליה חתמה כשופטת. כלפי החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 14.3.07 דחתה השופטת מזרחי את הבקשה. בהחלטה נקבע כי החלטת השופטת כנפי-שטייניץ מיום 25.2.07 ניתנה בתארה כשופטת, ולפיכך אין היא - השופטת מזרחי - מוסמכת לדון בערעור על שופטת אותו בימ"ש. כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה בה נטען כי לפי ההלכה הפסוקה, במקרה בו גורם שיפוטי מתחיל את טיפולו בהליך כרשם ומסיימו כשופט, יכול בעל הדין לבחור האם להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי או בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. על כן נתבקשה קביעה כי לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בערעור. הבקשה נדחתה.
הדעת נותנת, כי כאשר בהליך נשוא הערעור מוסמך להכריע גם רשם וגם שופט, רשאי בעל דין להסתמך על ההנחה כי הגורם השיפוטי שהחל את טיפולו בתיק כרשם נתן גם את ההחלטה הסופית בכובעו זה. במקרה דנא לא היה המהלך תקין במובן של "חילוף הכובעים" בחתימה, גם אם נבע מטעות טכנית. מהו הפתרון הנכון בנידון דידן- בידי המבקשות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון על החלטת השופטת כנפי-שטייניץ, והדעת נותנת כי השתלשלות ההליך תהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מוטי מלול למבקשות. 23.4.07).

ע.פ. 10040/04 - אלכסנדר שלום מלוקנדוב

*חומרת העונש בעבירה של סחר בנשים לזנות ואינוס (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער "קיבל לרשותו" את ס.א. (להלן: המתלוננת הראשונה) מבעל מכון ליווי בעכו לשם העסקתה בזנות וכקיזוז חוב שבעל המכון חב למערער. המערער שלל את חירותה של המתלוננת הראשונה, נהג בה "מנהג בעלים" תוך ניצול מצוקתה הרבה ואף ניסה לאנסה. כמו כן שילם סכומי כסף "תמורת" א.ק. (להלן: המתלוננת השנייה) אותה אף "השכיר" לאחר, ואף אנס אותה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער ארבע-עשרה שנות מאסר, מתוכן שתים-עשרה שנים בפועל. כמו כן, חוייב המערער לשלם לכל אחת מן המתלוננות פיצוי בסך 10,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
חברה מתוקנת שחרטה על דגלה הגנה על זכויות אדם אינה יכולה לאפשר "קנייה" ו"מכירה" של בני אנוש כחפצים. המערער לא הסתפק בפגיעה בחירותן ובכבודן של המתלוננות בכך ש"סחר" בהן משל היו קניינו, אלא הוסיף חטא על פשע ותקף אותן מינית. בימ"ש קמא נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער, אך קבע, ובצדק קבע, כי נוכח חומרת מעשיו אין לייחס להן משקל רב מדי.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, חשין. החלטה - השופטת חיות. עו"ד רינת פרידמן למערער, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 27.3.07).

רע"א 8752/06 - לגונה לינן בע"מ ואח' נגד מוסך כחול לבן בע"מ ואח'

*התנאים להחלת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", לצורך העברת נטל הראייה לנתבע (הבקשה נדחתה).

המבקשת רכשה רכב משומש, שבוטח על-ידי המבקשת 2. כעבור שבוע נמסר הרכב למשיבה (להלן: המוסך) לצורך תיקון ליקויים. בגמר הטיפול, הוחזר הרכב למנהלה של המבקשת. כעבור יומיים, לאחר שהוחנה הרכב ומנועו כובה, פרצה אש מאזור תא המנוע והתפשטה לרכב סמוך, שהיה בבעלות המשיבה 3 ובוטח על-ידי המשיבה 2. אלה האחרונות הגישו תביעה כנגד המבקשות 1 ו- 2 וכנגד המוסך. בימ"ש השלום קיבל את התביעה נגד המוסך. הסיבה לפרוץ הדליקה נותרה עלומה. עמדתו של בימ"ש השלום, לפיה יש להטיל אחריות על המוסך, התבססה על כך שמיום רכישתו של הרכב ועד כניסתו למוסך - שבוע ימים - הוא נסע מרחק של 1,655 ק"מ - ללא כל תקלה; ואילו לאחר הטיפול במוסך, נסע הרכב 100 ק"מ, במשך כיומיים, ואז, עלה באש. ביהמ"ש המחוזי, שקיבל את הערעור סבר כי המבקשות 1 ו- 2 צריכות היו להראות, פוזיטיבית, שהמוסך הוא האחראי להבערת האש, וזאת לא עשו. לעניין סעיף 41 לפקודה - כלל "הדבר מעיד על עצמו" - הבהיר ביהמ"ש כי לא התקיים "תנאי השליטה" ברכב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר להחלת כלל "הדבר מעיד על עצמו"- לא הוכחה שליטה אפקטיבית של המוסך, נקודתית או נורמטיבית, במועד הרלבנטי, בנכס שגרם לנזק. עצם העובדה שרכב שוהה במוסך אינה מקנה בהכרח, למוסך שליטה בכל מרכיביו של הרכב ובכל היבטי תקינותו. התנאי הנוסף לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו" - עניינו קיומה של הנחת התרשלות, המבוססת על ראיות סטטיסטיות. התרשלות סטטיסטית אין משמעותה ניחוש, תחושת בטן או השערות בלתי-מבוססות. על ביהמ"ש להשתכנע, על בסיס הראיות הרלבנטיות לעניין זה כי אמנם קיימת עדיפות הסתברותית-סטטיסטית לאפשרות של התרשלות מצד הנתבע. ספק אם במקרה זה קיימת תשתית ראייתית לקביעת התרשלות סטטיסטית.

(בפני: המשנה לנשיא ריבלין. עו"ד י. קול למבקשות, עוה"ד ח. באואר וא. רוטקופף למשיבות. 26.4.07).

ע.פ. 972/05 - רומן אברמוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת הריגה תוך כדי ביצוע שוד בדירת קשישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ביקש לבצע שוד בדירה בקרית חיים, ובתחבולה גרם לבעלת הדירה לפתוח לו את הדלת. או אז השתלט המערער על מי שהיתה שם (להלן: המנוחה), הפילה ארצה, חסם את פיה וקשר את ידיה בסרט דביק. בעקבות חיפוש שערך בדירה גנב המערער 3000 ש"ח והסתלק, תוך שהוא מותיר את קורבנו מוטלת כפותה ופיה חסום. כתוצאה מכך נגרם מותה. בכתב-האישום המקורי יוחסו למערער עבירות רצח ושוד, אולם בהמשך גיבשו הצדדים הסכם טיעון מכוחו יוחסה למערער עבירת הריגה ושוד. המערער הודה, הורשע ונדון ל-20 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן 6 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער נהג במנוחה בברוטאליות ובאלימות שאינה יודעת גבול. הוא גרם לקיפוד פתיל חייה של אישה ששרדה את מוראות השואה, ובעת מותה היתה בת 65 בלבד. עבריינים חסרי-לב ומצפון, המבקשים לזכות בשלל קל, בוחרים את קורבנותיהם מתוך החלשים בחברה - אנשים מבוגרים, חולים או חסרי ישע, מתוך הנחה שאלה האחרונים מחזיקים בדירות מגוריהם חסכונות שאגרו לעת זקנה, ושעקב גילם ומצב בריאותם לא יוכלו לגלות התנגדות רבה. בנסיבות אלה העונש המרבי יהווה נקודת מוצא, ממנה ניתן לסטות רק אם יוכחו נימוקים לקולא המצדיקים זאת. לא נמצאו בעניינו של המערער נימוקים מסוג זה.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד פארס בריק למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 22.3.07).

בר"ם 10360/06 - תנופורט (1990) בע"מ נגד מנהל הארנונה... שער הנגב

*סיווג נכס לצרכי ארנונה (הבקשה נדחתה).

באיזור תעשייה הנמצא בשטחי המועצה האזורית שער הנגב מחזיקה המבקשת בנכס ששימש בעבר כבית אריזה ומאז שנת 2000 הוא עומד בשיממונו. בעת שהיה פעיל סווג הנכס לפי סיווג "תעשיה" וכך נותר סיווגו גם לאחר שחדלה בו כל פעילות. המבקשת השיגה על חיובה לפי סיווג תעשיה, בטענה שכיוון שהנכס אינו בשימוש יש לחייבו לפי התעריף הנמוך ביותר האפשרי לפי צו המיסים, "מבנה עזר לחקלאות". השגתה של המבקשת נדחתה והיא עררה לוועדת הערר. זו קבעה כי עצם העובדה שהנכס עומד ריק אינה מצדיקה שינוי סיווגו לסיווג בעל תעריף נמוך יותר. ביהמ"ש לעניינים מנהליים דחה את ערעור המבקשת. ביהמ"ש קבע כי כיוון שהמבנה לא נמצא על קרקע חקלאית, אינו משמש ואף מעולם לא שימש לחקלאות - לא ניתן לסווגו כמבנה עזר לחקלאות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בקשת המבקשת היא לסווג את הנכס בסיווג שמבחינת הגדרתו כלל אינו אפשרי לנכס שבחזקתה. המבקשת לא הציעה סיווג אפשרי אחר מבחינת הגדרתו אשר התעריף בגינו נמוך יותר. למעשה, לא עולה סוגייה משפטית אמיתית בשאלה האם ניתן לסווג את הנכס בסיווג מבנה עזר לחקלאות.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד גליה גרימברג למבקשת. 1.4.07).

ע.א. 10837/06 - קוקו עובדיה נגד אברהם דודי ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת הנוגעת למהותם של 6 שיקים שמשכו המשיבים לטובת המבקש. לטענת המבקש, הנתבע,
השיקים ניתנו לו על ידי המשיבים כדי שהוא ישקיע את הכסף במיזם משותף של הצדדים וכך עשה. המשיבים טענו כי השיקים הועברו למבקש כהלוואה שלא נפרעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה. לאחר מתן פסה"דן, פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור. ביהמ"ש נעתר לבקשה באופן חלקי, וקבע כי המבקש ישלם למשיבים מחצית מהסכום הפסוק, ואילו המחצית השניה תופקד בקופת ביהמ"ש. המבקש טוען כי סיכויי הערעור גבוהים ביותר, וכן קיים, לטענתו, חשש משמעותי ליכולת המשיבים להחזיר את המצב לקדמותו, אם לא יעוכב ביצוע התשלום, והערעור בסופו של דבר יתקבל. הבקשה נדחתה.
על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין, מוטל להוכיח שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. במאזן הנוחות, בפסק דין כספי, שיקול מרכזי הוא, יכולתו של המשיב להחזיר את הכסף באם יתקבל הערעור. לעניין זה, יש לפרט עובדות מהן ניתן להסיק בבירור קיומן של מיגבלות יכולת כלכלית ממשיות להשבת הכסף, שיש, במידת האפשר, לגבותן בתצהיר. בענייננו, טענות הצדדים בעניין זה נבחנו על ידי ביהמ"ש המחוזי. מסקנתו היתה, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, וכי אם קיים חשש מסויים באשר ליכולת ההחזר של המשיבים, נוגע הוא לחלקו של הסכום הפסוק בלבד, ודי בהפקדת מחצית מהסכום הפסוק בקופת ביהמ"ש כדי לענות על חששותיו של המבקש באשר לגורל כספו, אם יזכה בערעור. בכך אין להתערב.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ארנון גרפי למערער, עו"ד משה לברן למשיבים. 22.4.07).

בע"מ 3115/07 - פלונית נגד פלוני

*שינוי הסדרי ראייה לילד, מכפי שהוסכמו בתנאי הסכם הגירושין (הערר נתקבל).

בין הצדדים נחתם הסכם גירושין כולל אשר אושר ע"י ביהמ"ש ביום 13.3.03. במועד אישור ההסכם היה בנם המשותף (להלן: הבן) כבן שנתיים. הצדדים הסכימו כי הסדרי הראיה בין הבן לבין המשיב ייעשו בשעות קבועות במשך היום. בחלוף שנים אחדות, הגיש המשיב בקשה להרחבת הסדרי הראייה עם בנו בדרך של הרחבת שעות הביקור במשך היום ולינות של הבן אצל המשיב. בהסכמת הצדדים, הופנו בני הזוג ליחידת הסיוע שליד ביהמ"ש, שהמליצה להרחיב את הסדרי הראיה, ולבחון את אפשרות לינת הבן בבית המשיב. בתסקיר של פקידת הסעד הומלץ כי הקטין יתחיל ללון אצל המשיב, יחד עם טיפול פסיכולוגי שייזקק לו. על יסוד התסקיר המשלים, פסק ביהמ"ש, בין השאר, כי הבן ילון אצל המשיב בכל סוף שבוע שני. המבקשת הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה לעיכוב ביצועו של פסה"ד וביהמ"ש דחה את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור העוררת ללא מתן נימוקים. הערר נתקבל.
פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה התבסס על שתי חוות דעת שמצאו כי יש מקום להרחיב את הסדרי הראיה ולכלול בהן גם לינות. למבקשת לא ניתנה הזדמנות של ממש להציג חוות דעת סותרת או לחקור את כותבי חוות הדעת שהוגשו לביהמ"ש, ובכלל זה את פקידת הסעד. כשעסקינן בדיני נפשות, יש חשיבות לקיומה של חקירה נגדית ולמתן הזדמנות לסתירת חוות הדעת, על מנת שכל החומר הרלוונטי יובא בפני השופט קודם להחלטתו. על כן, יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שייתן דעתו לטענות המבקשת ואם ימצא לנכון, יחזיר את התיק לביהמ"ש לענייני משפחה על מנת לאפשר למבקשת להתייחס לחוות הדעת, לנסות לסתור אותן ולחקור את כותביהן.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד צ. טהורי למבקשת, המשיב לעצמו. 15.4.07).

בש"פ 3130/07 - יואב בטיטו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גניבת צינורות ברזל מבסיס חיל אויר נטוש ונהיגה פרועה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם, יחד עם אחרים, וביניהם קטין, כי קשרו קשר להסגת גבול ולגניבת תשתיות ברזל ממקומות שונים ובכללם בסיס חיל האוויר הנטוש "חצור". העורר והקטין התקרבו בבסיס לעבר צינורות ברזל אשר היו מונחים על הקרקע, ובשלב זה התקרב אל הבסיס רכב משטרתי, והשניים נמלטו אל רכבם והחלו בנסיעה מהירה בתוך הבסיס. שניים מן השוטרים דלקו אחר הרכב ושוטר נוסף רץ אל עבר הכביש הראשי המוביל לכניסה לבסיס והמתין לרכבו של העורר. בהגיעו אל הצומת לא שעה העורר להוראותיו של השוטר אשר סימן לו לעצור, ואף הגביר את מהירות הנסיעה ונסע היישר לעברו. העורר התפרץ אל הכביש הראשי והמשיך בנהיגה פרועה לאורך כ-300 מטרים שם פנה לדרך עפר ונעצר כשרכבו הסתבך בתיל. בימ"ש קמא הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אין יסוד לטענת העורר בדבר חולשתן של ראיות התביעה. אשר לחלופת מעצר - העבירות המיוחסות לעורר מעידות על מסוכנות רבה הנשקפת ממנו כמי שבהימלטו מאנשי החוק אינו מהסס לסכן חיי אדם תוך נהיגה פרועה. עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות רכוש, עבירות תעבורה וכן הרשעה בתקיפת שוטר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וכן העובדה שהעבירות המיוחסות לו בוצעו לכאורה בעת שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו בגין הרשעה בעבירות אלה, מחזקים את המסקנה כי קשה לסמוך עליו שיקפיד לקיים את תנאי חלופת המעצר שייקבעו בעניינו.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד דוד גולן לעורר, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 23.4.07).

ע.א. 8519/06 - ברכה יעקב נגד מיכאל גכמן ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד של פינוי במימוש משכנתא (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

בשנת 1999 התקשרה המבקשת בשני הסכמים. בגדרו של ההסכם הראשון קיבלה הלוואה בסך 110,000 ש"ח מידי המשיב 3 - יצחק יחיא - והתחייבה לרשום לטובתו משכנתא על דירה הרשומה על שמה בכפר-סבא (להלן: "הדירה"). לפי ההסכם השני, מכרה המבקשת את הדירה למשיבים 1 ו-2 (להלן: "הזוג גכמן"), תמורת סכום של 135,000 דולר. על יסוד הסכם המכר, ולשם הבטחת פירעונה של הלוואה שנטלו מידי משיב 4 (להלן: "הבנק"), משכנו בני הזוג את זכויותיהם החוזיות בדירה. לימים, משלא הועברו הזכויות בדירה על שם הזוג גכמן ולא נפרעו תשלומי ההלוואה כסדרם, הגיש הבנק בקשה למימוש המשכון. המבקשת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי לביטול המשכנתא וטענה כי נפלה קורבן ל"עסקת עוקץ" שנרקמה על-ידי מספר גורמים שחברו יחדיו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על כל הסעדים שנתבקשו במסגרתה. המבקשת ערערה לביהמ"ש העליון והיא עותרת לעיכוב הליכי הפינוי בנכס נושא הערעור. הבקשה נתקבלה.
אכן, כלל הוא כי הגשתו של ערעור אינה מצדיקה, כשלעצמה, את עיכוב ביצועה של ההחלטה עליה מערערים או מתן סעד זמני, שכן צד שזכה בדין רשאי לממש את זכייתו וליהנות מפירותיה. כאשר עסקינן בפינוי מדירת מגורים, נוטה ביהמ"ש להיענות לבקשות מסוג זה, שכן הפינוי עלול ליצור מצב בלתי הפיך באשר לא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו גם אם הערעור יתקבל. אשר על כן, יעוכב פינויה של המבקשת מן הדירה עד למתן פסק-דין בערעור. צו זה מותנה בכך שהמבקשת תפקיד ערבות בנקאית אוטונומית על סך 50,000 ש"ח, להבטחת נזקי הבנק כתוצאה ממתן הצו הזמני.