בג"צ 11221/05 - יוסף נאסר נגד היועהמ"ש לממשלה והשופט ג'אמיל נאסר
*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין פלילי שופט שהוגשה נגדו תלונה בטרם נתמנה כשופט(העתירה נדחתה).
א. בשנת 2002 הגיש העותר למשטרה תלונה נגד המשיב 2 (להלן: המשיב) ונגד אחרים. התלונה התייחסה למעשים אשר אירעו, לכאורה, בשנת 1993, טרם מינויו של המשיב לתפקיד שיפוטי. בסופו של יום, החליט המשיב 1 (להלן: היועץ), בשנת 2005, לסגור את תיק החקירה בשל "חוסר ראיות מספיקות". העתירה נגד החלטתו של היועץ נדחתה.
ב. סעיף 62(א) לחסד"פ מורה לאמור: "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין...". המבחן לשם הכרעה בשאלה אם הראיות מספיקות לאישום אם לאו, הינו המבחן בדבר קיומה של אפשרות סבירה להרשעה. ההחלטה בדבר העמדה לדין פלילי נתונה לשיקול דעתן של רשויות התביעה, ובמקרה שלנו לשיקול דעתו של היועץ. מידת ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו של היועץ בעניין העמדה לדין הינה מצומצמת ביותר, ומוגבלת למקרים נדירים ויוצאי דופן. העובדה כי בתחילה החליט היועץ על העמדה לדין (בכפוף לשימוע), וכי שינה עמדתו זו לאחר השימוע שנערך למשיב, אין בה, כשלעצמה, כדי לשנות מהמסקנה האמורה.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חשין. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ג'יאת נאסר ורון שפירא לעותר, עוה"ד דנה בריסקמן וכרם נאצר למשיבים. 19.4.07).
רע"א 5675/06 + 1990/06 - רונלד (רוני) ארבס נגד סיבל נהריה בע"מ ואח'
*דחיית תביעה למימוש ערבות בנקאית לפי חוק מכר דירות, כאשר הדירה הושלמה אך לא בהתאם לתכנית המקורית(הבקשות נדחו).
א. ביום 29.12.96 נחתם הסכם בין המבקש והמשיבה (להלן: סיבל), לפיו ירכוש המבקש מסיבל דירת נופש בסמוך לעיר נהריה. סיבל נקלעה לקשיים כלכליים, ומונה לה כונס נכסים, שהשלים את בנייתו של בניין, בו מצוייה דירתו של המבקש, כבניין דירות רגיל. ביום 29.3.01 הגיש המבקש תביעה נגד סיבל ונגד המשיב 2, הבנק הבינלאומי, בה עתר לפסק דין הצהרתי, לפיו הסכם הרכישה שבינו לבין סיבל בטל, וכי הוא זכאי לממש את ערבויות המכר שניתנו על ידי הבנק. הליכים דומים של רוכשים אחרים התנהלו בבתי משפט שונים, והגיעו אף לפתחו של ביהמ"ש העליון (ע"א 8343/01 פ"ד נח(6) 400 - להלן פרשת סיבל), בה נדונה השאלה האם באי ההתאמה בין המוסכם בחוזה המכר לבין הדירות שנבנו בפועל ניתן לראות אי-מסירה, המקימה עילה לתבוע את מימוש הערבות הבנקאית. השופט טירקל סבר, כי הערבות באה להבטיח רק את העברת הזכויות בדירה, וכל עוד שם "דירה" נקרא עליה, והיא ניתנת להעברה, לא ניתן לממש את הערבות. מנגד סבר השופט ריבלין, כי ניתן "לממש את הערבויות במקרים חריגים של אי-התאמה... עד שיש לראות בה אי-מסירה של הדירה", ובנסיבות אותו עניין קבע כי אי ההתאמה הנטענת אינה מצדיקה את מימוש הערבויות. השופטת חיות הצטרפה לעמדתו העקרונית של השופט ריבלין, אך דעתה היתה כי הדירות שאת בנייתן השלים הכונס שונות מן הממכר במידה כזו, שאין לראות במסירתן משום מסירת הדירות שעליהן הוסכם בהסכם המכר. בפסה"ד במקרה דנא, ציין בימ"ש השלום כי חרף העובדה שהוא כשלעצמו מ-ב-כ--ר את עמדתה של השופטת חיות בפרשת סיבל, לא ניתן להתעלם מן התוצאה האופרטיבית של אותו פסק דין ודחה את התביעה. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובהסכמת הצדדים, ניתן פסק דין הדוחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אשר לטענה לפיה לא נקבע בפרשת סיבל תקדים מחייב - בפרשת סיבל סבר ביהמ"ש העליון (בדעת הרוב של השופטים ריבלין וטירקל), באשר לתוצאה האופרטיבית, כי אין מקום להורות על חילוט הערבויות. משכך, משמעותה של קבלת תביעתו של המבקש בהליך הנוכחי, תהא כי יינתנו פסקי דין סותרים בתביעות זהות המבוססות על מערכת עובדתית זהה. בהקשר זה יצויין, כי גם תביעות נוספות בקשר למימוש הערבויות שניתנו על-ידי הבנק להבטחת דירות בפרויקט - נדחו.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד גיורא בן טל, אלי אליאס ונתן מאיר למבקש. 12.4.07).
בג"צ 2678/07 - נשיא המדינה משה קצב נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*החומר שיש להגיש לנאשם לפני הגשת כתב אישום, לקראת שימוע בפני היועהמ"ש(העתירה נדחתה).
א. המשיב העביר לנשיא המדינה טיוטת כתב אישום שכללה אישומים בעבירות שונות. העותר מבקש להורות למשיבים להעביר לידיו את כל חומר החקירה המצוי בידיהם. לטענתו, רק העברת חומר החקירה כאמור תבטיח מיצויה של זכות הטיעון של הקבועה בסעיף 60א לחסד"פ. עוד הוא מבקש להורות למשיבים להעביר לעיונו חוות דעת שנתנו בכירים בפרקליטות שחיוו דעתם (כך לטענת העותר), כי אין להגיש נגדו כתב אישום. המשיבים טוענים כי הנשיא קיבל זה מכבר את רובו המכריע של חומר החקירה, הכולל את כל הדרוש לצורכי היערכות מלאה לשימוע. העתירה נדחתה.
ב. בעבר, לפני תיקונו של חסד"פ והוספת סעיף 60א, לא היתה זכות השימוע מעוגנת בחוק. שאלת הזיקה בין ההליך הלא סטטוטורי של שימוע לבין זכות העיון נדונה בשעתה בבג"צ 47/91 פ"ד מה(2) 872 (1991) (להלן הלכת ניימן). בעניין זה נקבע כי הזכות לעיין בחומר החקירה קמה רק עם הגשת כתב האישום. בשנת 2000 הוסף סעיף 60א ששינה את המצב המשפטי במובן זה שזכות השימוע עוגנה בחוק. הלכת ניימן שרירה וקיימת גם לאחר הוספת סעיף 60א. בענייננו, החומר שלא גולה נמצא בשוליים של האישומים ולא במרכזם. אין זה גם המקום להכריע, בחילוקי הדעות בשאלה אם מדובר ב"חומר חקירה". מקומו של ליבון סוגיות אלו בהקשר זה או אחר, הוא בגדרי הליך לפי סעיף 74 אם יוגש בסופו של דבר כתב אישום.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד אביגדור פלדמן ואמיר ציון לעותר, עוה"ד אברהם לביא ודינה זילבר למשיבים. 23.4.07).
ע.א. 10457/04 ואח' - ג'מיל עבדאללה אטריק נגד החברה לתפעול החוף השקט בטבריה ואח'
*החייבים בפיצויים ושיעור הפיצויים עקב התנהלות רשלנית שגרמה לטביעת התובע בכנרת. *אשם תורם של מי שטבע בכנרת ותובע פיצויים. *קביעת פיצויים בשל השנים האבודות בדרך האומדן(מחוזי ת"א - ת.א. 3096/99 - ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המנוח ג'מיל עבדאללה אטריק, יליד 13.9.1976, טבע ביום - 7.9.1999 במימי "החוף השקט" שבכנרת. החוף מצוי בסמוך למלון "מרקור" שבטבריה, שם שהה המנוח עם זוגתו לרגל ירח הדבש (להלן: המלון). בשעת בוקר - זמן קצר לפני שעת פתיחת החוף לרחצה - ירדו המנוח ורעייתו אל החוף. המנוח לא ידע לשחות. בחוף לא היה מציל. המנוח נכנס למים רדודים, צעד מספר צעדים, כשברכיו מעל לקו המים, ולפתע נפל למדרון תת-מימי שעומקו כ-11 מטרים. למקום הוזעק מציל מחוף סמוך, והתברר כי דרוש ציוד-צלילה, במלון לא היה ציוד כזה, הציוד הובא מן החוף הסמוך והמנוח נמשה כשהוא ללא דופק וללא נשימה. לאחר שטופל בבית החולים נותר המנוח במצב
וגטטיבי. במצב זה היה עד למותו ביום 24.12.05, לאחר שניתן פסק-הדין נשוא הערעורים. הנתבעות היו אלה: החברה שהפעילה את המלון ואת "החוף השקט" (מכוח זכות חכירה, וחברת הביטוח שלה, מדינת ישראל ועיריית טבריה. מדובר במצוקים תת-ימיים תלולים ועמוקים, שנוצרו במספר חופים בכנרת - ובכלל זה בחוף השקט על-ידי חברת החוף השקט שביקשה להוסיף שטח-יבשה לחוף. המנוח לא היה היחיד שקיפח את חייו בנסיבות דומות בחופי הכינרת. ביהמ"ש המחוזי מצא את כל הנתבעים אחראים לנזקו של המנוח - כל אחד לפי חלקו. ביהמ"ש לא ראה לייחס למנוח אשם תורם. אשר לשיעור הפיצויים, העריך ביהמ"ש כי למנוח נותרו לחיות 19 שנים ממועד הטביעה. הערכה זו לא התממשה, והמנוח נפטר, כאמור, לפני מתן פסק-דין זה. ביהמ"ש אמד את הפיצוי עבור כאב וסבל בסכום של 600,000 -, את הפסד ההשתכרות בשנות החיים שנותרו למנוח, לפי תוחלת החיים הצפויה. ביהמ"ש הוסיף ופסק פיצויים למנוח בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות" לפי אומדן. בא-כוחו של המנוח משיג על סכום הפיצויים שנפסק, שהוא לדעתו נמוך מן הראוי. יתר הערעורים עוסקים, בנוסף, גם בשאלת עצם החבות אשמו התורם של המנוח. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. אין לקבל את טענות הנתבעות, שביקשו - כל אחת מהן - להסיר מעליהן את האחריות למחדל. המצוק התת-ימי, במרחק מטרים ספורים מן החוף, הגביר עד-מאד את הסיכון שהיה צפון במימי "החוף השקט". התרחשות אסון בסופו של דבר היתה קרובה לוודאות. רק לאחר שטבע המנוח ננקטו האמצעים שראוי היה לנקוט בהם מלכתחילה. מחדל זה הינו רשלנות מצד הנתבעות כולן, שכן כל אחת מהן יכולה וצריכה היתה לפקוח עיניים לנוכח הסכנה ולקדם את פניה באופן המתחייב. אחריות משמעותית ביותר לקרות האירוע רובצת לפתחה של חברת החוף השקט שהחזיקה בחוף, תפעלה אותו והזמינה את אורחיה לבלות בו. חברת החוף השקט אחראית ליצירת המדרגה או להחמרת הסיכון הכרוך בה, בשל פעולות ייבוש שביצעה. גם המדינה והעירייה לא דאגו להפעיל את סמכויותיהן הסטטוטוריות בכל הנוגע לבטיחות המתרחצים במקום.
ג. מאידך יש לקבל את טענת הנתבעות לפיה יש לייחס גם למנוח אחריות מסויימת לאירוע. בחירתו של המנוח, אדם בוגר, להיכנס למים בשעה שלא נכח מציל בחוף, וחרף העובדה שהוא לא ידע לשחות, היתה בחירה שיש עמה סיכון. על רקע מכלול הנסיבות, יש לראות במנוח כמי שנושא באשם תורם לנזקו, בשיעור נמוך של %15.
ד. באשר לערעורים בנוגע לגובה הפיצוי שנפסק - בינתיים נפטר המנוח. בעקבות הפטירה יש להפחית את סכומי הפיצויים שחושבו לאור ההנחה בדבר תוחלת החיים הצפויה של המנוח. כמו-כן, יופחת הפיצוי בראשי נזק אחרים הנובעים מהאמור. בכל הנוגע לשנים האבודות, הרי מקום שבו מדובר בניזוק שיש לו תלויים, דרך החישוב שהותוותה בפסיקה מבוססת על חישוב לפי שיטת הידות. במקרה דנא נקט ביהמ"ש בדרך האומדן, ובנסיבות המיוחדות של המקרה אין להתערב בבחירה זו. יש להוסיף לפיצוי סכום מתאים, המביא בחשבון את תוספת השנים האבודות שמקצתן בתקופה בה העריך ביהמ"ש כי שכרו יעלה. טעות נפלה בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, שניכה מס הכנסה מבסיס השכר ששימש לחישוב הפיצוי עבור הפסד השתכרות. כיוון שעסקינן בתביעת רשלנות, לא היה מקום לניכוי כזה. אולם, בשל מותו של המנוח בוטל לגמרי הפיצוי עבור הפסד השתכרות בתקופה שלגביה נוכה המס, ותחתיו בה פיצוי עבור "השנים האבודות", שנעשה לפי אומדן גלובאלי, וטענתו של בא-כוח המערער בדבר ניכוי המס איבדה אפוא מנפקותה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אילן קנר למערער, עוה"ד אהוד שטיין, ענבל כהן, לימוד פלד ואפרים ולדמן לנתבעות. 17.4.07).
בג"צ 8269/05 - פלונית נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*דחיית עתירה לביטול תקנה הקובעת כי נכה שעבר למוסד, לא יקבל את הגימלה הניתנת לנכה בהיותו בביתו, עבור טיפול אישי ועוזרת בית(העתירה נדחתה).
א. סעיף 206 לחוק הביטוח הלאומי מזכה נכים בגמלה עבור טיפול אישי ועזרת-בית. תקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), שוללת את הזכות לקבלת הגמלה ממי שהוא "נכה המוחזק בדרך כלל במוסד... ". העותרת אובחנה כחולה במחלת אלצהיימר בהיותה בת 57 וטופלה ע"י בנותיה. בשנת 2001, הועברה העותרת למוסד פרטי העוסק בטיפול באנשים מסוגה, ובהמשך הועברה למוסד פרטי אחר. שני המוסדות פועלים ללא היתר. בנותיה של העותרת הביעו סיפוק רב מהטיפול שניתן בהם לאמן. כל עוד שהתה העותרת בביתה היתה זכאית מכח סעיף 206 לגימלת שירותים מיוחדים, שעמדה על סך 2,200 ש"ח לחודש. עם המעבר מביתה למוסד - ועל-פי הוראת תקנה 6 הנ"ל, נשללה הימנה גמלה זו. בעתירה נתבקש בג"צ להצהיר על בטלותה של תקנה 6. העתירה נדחתה.
ב. בקבעו את גמלת השירותים המיוחדים, הכיר המחוקק בצרכיו הייחודיים של חולה, המבקש להמשיך ולשהות בביתו, והוא זקוק לשם כך לסיוע במימון השירותים שבכוחם לאפשר לו את המשך קיומה של שגרת החיים. המחוקק ביקש לעודד אדם לעשות כן, מתוך הנחה כי השהות בבית מגלמת בחובה יתרון לחולה, ובנוסף, הפחתת העומס הרב המוטל על מוסדות העוסקים בטיפול באוכלוסיה נזקקת, וכן חסכון כספי. בהשקיעה כספים בהקמתם ואחזקתם של מוסדות סיעודיים, כמו גם בפיקוח עליהם, נוטלת המדינה חלק במתן האפשרות לחולים להיעזר במוסדות אלה. כל עוד סבורה המדינה, על-פי חוות דעתם של אנשי מקצוע, כי מוטב לחולה כי יטופל בביתו, יהא הוא זכאי לסיוע כספי לצורך זה, ואולם, מקום בו האשפוז עדיף, כי אז עשוי הסיוע הממלכתי לחולה ללבוש צורה אחרת - של תמיכה ממשלתית במוסדות אשפוז.
ג. ברחבי הארץ פועלים כיום לפחות 60 מוסדות ללא רשיון, בהם מוחזקים חולים סיעודיים או תשושי נפש. בשנים האחרונות פועלות הרשויות להביא לסגירתם של מוסדות אלה, ולחלופין, שהמוסדות יקבלו את ההיתרים הנדרשים ויעמדו בתנאים הקבועים בחוק. בכך שהמדינה אינה מסבסדת את שהותו של החולה במוסד שאינו מורשה, היא מגנה לא רק על החולה, אלא אף על הקופה הציבורית. בעתירה זו ביקשו העותרות - הלכה למעשה - כי המדינה תשתתף במימון אשפוזה של אמן החולה במוסד שאין לו היתר לפעול. עם דבר זה אין להשלים.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס, נאור. החלטה - השופט לוי. עוה"ד רון טלר ומוטי קניאל לעותר, עו"ד רויטמן יובל למשיבים. 29.4.07).
ע.פ. 10467/06 + 10444/06 - ציון עייני ואורן דרמון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת בריונות של תקיפת צעירות שסירבו להיענות להצעה של בילוי עם הנאשמים(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו ברוב דעות).
א. כתב האישום בו הורשעו המערערים מגולל מסכת קשה לפיה הם ניגשו, יחד עם אדם נוסף שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר), אל רכב בו היו חמש המתלוננות, ואשר חנה לצד הדרך בשעה 00:02 ברמת גן, והציעו למתלוננות לצאת עימן. המתלוננות סרבו. או אז החלו השלושה לקלל את המתלוננות קללות בעלות אופי מיני, תקפו את המתלוננות במכות, בעיטות ואגרופים וגרמו להן חבלות של ממש. בפני ביהמ"ש המחוזי הונחו תסקירי שירות המבחן, בהם הומלץ על שילובם של המערערים במסגרת טיפולית לצד חיובם בשעות שירות לתועלת הציבור, וכן נשמעו עדי אופי. ביהמ"ש ציין כי מדובר בנסיבות חריגות של מעשה בריונות שבוצע ללא סיבה של ממש, וכן
ראה כשיקול לחומרא, את העובדה שהמערערים נמנעו מלמסור את שמו של האחר. ביהמ"ש הרשיע את המערערים, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (ריבוי מקרים) וגזר לכל אחד מהם עונש של 28 חודשי מאסר, מתוכם 14 חודשים לריצוי בפועל. הערעורים על חומרת העונש נדחו ברוב דעות.
ב. השופטת ארבל (דעת מיעוט): עניין לנו בשני צעירים שזו להם הסתבכותם הראשונה עם החוק. הם ניהלו אורח חיים נורמטיבי ודרכם לא היתה דרך עבריינית. תסקירי שירות המבחן מלמדים כי מאחורי שני המערערים ניצבת משפחה נורמטיבית ותומכת המוכנה לעשות כל שלאל ידה כדי לסייע בשיקומו של הבן שסרח. יש חשש שמא שהות ממושכת בכלא תדרדר את המערערים אל מחוזות עברייניים, וניתן לסייע בידם שלא להגיע אליהם. אשר לדרמון, מדובר בצעיר שזמן קצר ביותר עובר לביצוע המעשים חצה את גבול הקטינות. קיימת אפשרות כי יגויס לצה"ל וניתן לקוות כי לא ישוב לבצע מעשים דומים בעתיד. לפיכך, יוטלו עליו שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ופיצוי למתלוננות. אשר לעיני - הוא היה כבן 24 בעת שביצע את העבירות. ניתן להקל מעונש המאסר שהוטל על עיני באופן שהוא ירצה מאסר של 9 חודשים וכן יחוייב, בפיצוי המתלוננות.
ג. השופט לוי: אכן, שני המערערים הם אנשים צעירים. שניהם ללא עבר פלילי, שאורח חייהם היה עד כה נורמטיבי. עייני שרת שרות צבאי מלא ועובד באופן מסודר לפרנסתו, בעוד שדרמון עומד בפני שרות החובה בצה"ל, ואפשר שעונש המאסר שהושת עליו ימנע זאת. מנגד ניצבת חומרתן המופלגת של העבירות. מדובר בהתנהגות אלימה, בריונית ושלוחת רסן, שגם אם מבצעיה התנהגו עד כה באופן נורמטיבי, ככל הנראה טמון בהם זרע פורענות, ומכאן סכנתם לרבים. על התנהגות מסוג זה יש ביד קשה. העונש שנגזר הוא עונש מתון ביותר, ואין עילה כלשהי להתערבותו בגזר הדין.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ברלינר. עוה"ד א. כהן וצ. אמיר למערערים, עו"ד ב.ע. ברוט למשיב. 25.4.07).
ע.א. 1857/05 + 5954/04 - פקיד שומה י-ם נגד משה סמי ונגד איקאפוד בע"מ
*בהשגת נישום על שומת מס, שעליה על פקיד השומה להגיב בצו תוך שנה, צריך הצו להשלח לנישום בתוך השנה ולא די בכך שפקיד השומה חתם על הצו(מחוזי י-ם - הערעור נגד סמי נתקבל ונגד איקאפוד נדחה).
א. כאשר מגיש נישום השגה על השומה שנערכה לו רשאי פקיד שומה, לפי סעיף 152 לפקודת מס הכנסה, להחליט בהשגה באחת משתי דרכים: להגיע לכלל הסכם עם הנישום אודות השומה הנכונה; לקבוע את המס בצו שבכתב. לצידן של שתי סמכויות אלו, קובע הסעיף כי על פקיד השומה להפעיל את סמכותו בתוך שנה מיום בו הוגשה ההשגה ואם לא עשה כן יראו את ההשגה כאילו התקבלה. המערער טוען, כי די לו לפקיד השומה כי יקבע את המס בצו שבכתב, גם אם אינו שולח אותו לנישום. המשיבים טוענים כי נדרשת הוצאת הצו מכלל שליטתו של הפקיד. במחלוקת דומה נפסקה הלכה לפני שנים רבות (ע"א 568/78, פ"ד לג(3) 735 (1979) - להלן פרשת "ביר"), ולפיה משעה שקבע הפקיד את המס בצו שבכתב, רואים את ההשגות כאילו נדחו, בין אם הומצא הצו לנישום באופן מיידי ובין שנשאר אצל הפקיד ללא ידיעת איש זולתו. פסקי הדין של ביהמ"ש המחוזי הנתונים לערעור קבעו כי הלכה זו אינה מחייבת את ביהמ"ש בפירושו של סעיף 152. ראשית, משום שבפרשת ביר נדון פירושו של סעיף אחר, הוא סעיף 145 לפקודת מס הכנסה, ושנית, דברי ביהמ"ש בעניין ביר היו אמרת אגב. קביעתו של ביהמ"ש היתה כי פקיד השומה ייחשב כמי ש"השתמש בסמכותו" רק לאחר
שהוציא את הצו מחזקתו. בשני המשפטים קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור הנישומים. הערעור בעניינו של סמי נתקבל ובעניין איקאפוד נדחה.
ב. באשר לשאלה אם ראוי לסטות מן ההלכה שנקבעה בעבר בעניין ביר- - התשובה לכך היא חיובית. זוהי הלכה ותיקה אשר אינה נותנת לתכלית החקיקה את המשקל השמור לה על פי דיני הפרשנות הנוהגים כיום. נותרה שאלה אחרת - שינוי מכאן ולהבא או גם על עניינים תלויים ועומדים. שאלת תחולתן של הלכות חדשות נדונה זה לא מכבר ברע"א 8925/04. בפרשה זו נקבע, כי, ככלל, תחולנה הלכותיו של ביהמ"ש למפרע. אין סיבה שלא לנהוג כך גם בענייננו. מכאן שלכאורה יש לדחות את הערעורים.
ג. אולם, בערעור הגישה המדינה ראיה חדשה, והיא כי ביום 30.1.2002, ערר סמי לוועדה לקבילות פנקסים. ערר זה נדחה ביום 11.9.2002. כך שבתוך השנה בה צריך היה, לכאורה, פקיד השומה לפסוק, נכללו כמעט שמונה חודשים בהם עמד ערר לוועדה לקבילות פנקסים. בהקשר זה קובע סעיף 130(ד) לפקודת מס הכנסה כך: "על החלטת פקיד השומה [...] ניתן לערור לפני הועדה לקבילות פנקסים... התקופה מיום הגשת הערר... עד קבלת החלטת הועדה לא תובא בחשבון התקופות האמורות...". מכאן כי את שמונה החודשים שבין הגשת הערר לבין ההחלטה בו, יש להוסיף לתקופה שעמדה לרשותו של פקיד השומה כדי להחליט בהשגה. כך שהמצאת הצו לסמי היתה בתוך התקופה. יש לקבל את הראיה החדשה ועל סמך ראיה זו מתקבל גם הערעור.
ד. בעניין איקאפוד ניתן הצו שבועיים לאחר שחלפה שנה מאז הוגשה ההשגה - הצו טרם הודפס. בנסיבות אלה פקיד השומה לא עמד בתנאי סעיף 152 לפקודת מס הכנסה, הצווים שהוציא בטלים והשגות איקאפוד תיראנה כאילו התקבלו.
(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יהודה ליבליין למערער, עוה"ד יואב ציוני ואייל וגנר לסמי, עו"ד סביון סגרון לאיקאפוד. 22.4.07).
עע"ם 1847/06 - בזק... בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'
*אין פגם בסיבוב הבהרות לשאלות במכרז שפורסם וטרם עבר המועד להגשת ההצעות במכרז(מחוזי י-ם - עת"מ 126/06 - הערעור נדחה).
א. ביום 29.9.2005 פרסמה המדינה מכרז לאספקת שירותי תקשורת למשרדי הממשלה. לאחר כנס ספקים שנערך, ולאחר שני סבבים של שאלות הבהרה שאיפשרה המדינה למשתתפים הפוטנציאליים במכרז ושבעקבותיהן שונו חלק מתנאי המכרז, הגישו המערערת וכן המשיבות 2-4 הצעות במכרז. אך עוד טרם שנקף המועד האחרון להגשת הצעות, הגישה המערערת עתירה לביטול המכרז ולחלופין לשינוי תנאיו. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את הטענות שהעלתה המערערת נגד המכרז. הערעור נדחה.
ב. אשר לטענה כי המשיבה ניהלה מו"מ פסול עם המשתתפות במכרז במסווה של שאלות הבהרה - העקרונות של שוויון ותחרות הוגנת שביסוד דיני המכרזים, אכן אוסרים ככלל על עורך המכרז לשנות את תנאיו לאחר צאתו של המכרז לדרך. עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם לא ייפגם המכרז בשל כך בלבד שקויים לאחר פרסומו הליך של הבהרות. הליך אותנטי של השגות והבהרות - להבדיל ממשא ומתן מוסווה ופסול לצורך שיפור מעמדו של מתחרה פוטנציאלי מסויים - יש לו יתרונות שאין לבטלם. המתווה הרצוי בהקשר זה, הוא כי יש לאפשר לכל מי שרכש את מסמכי המכרז לפנות אל עורך המכרז ולבקש הבהרה, או אף להשיג על תנאי מתנאיו, ובלבד שעשה כן בתוך זמן סביר לפני המועד האחרון שנקבע להגשת ההצעות. תשובתו של עורך המכרז לפנייה כזו מן הראוי שתובא לידיעתם של כלל המשתתפים הפוטנציאליים במכרז, וככל שיש בה משום שינוי
תנאי המכרז מן הראוי ליתן לה פומבי באופן שיאפשר גם למי שלא רכש את מסמכי המכרז עד אותו שלב לשקול האם נוכח השינוי ברצונו להשתתף בו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד עמוס תיבי למערערת, עוה"ד אבי ליכט, משה שלו, נאוה אילן, תמנע פורת, שרון רוזנפלד וניר פרבר למשיבים. 25.4.07).
ע.פ. 2677/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין על יסוד עדות המתלוננת שהגישה את תלונתה לאחר שעברו שנתיים מביצוע המעשים ונתנה הסבר לכבישת עדותה. *חומרת העונש בעבירות מין בקטינה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 912/02 - הערעור נדחה).
א. בתקופת הקיץ, של שנת 1996 הועסקה נ.ב., ילידת 1985, (להלן: המתלוננת), על ידי המערער במספרה בקרית-גת. במהלך ארבעת חודשי עבודתה, נהג המערער לבצע במתלוננת עבירות מין. המערער טען, כי עסקינן בעלילה שקרית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גירסתו של המערער מופרכת וכי גירסת המתלוננת אמינה עליו, וכן מצא חיזוקים ותמיכות לגירסת המתלוננת. לפיכך, הרשיע ביהמ"ש את המערער. בבואו לגזור את דינו, התחשב ביהמ"ש בכמה נסיבות מקלות, כגון, היעדר הרשעות קודמות, תפקודו החיובי של המערער בקהילה ובמשפחה, העובדה שגם אחרי שנעברו עבירות אלה לא עבר, במשך כעשר שנים, עבירות נוספות וכן העובדה שמאז ביצוע העבירות חלפו כעשר שנים. ביהמ"ש הטיל על המערער מאסר לתקופה של שבע שנים, מהן חמש שנים לריצוי בפועל, וכן חייב אותו לפצות את המתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המערער, באופן שאי התייחסות כזו פירושה, כטענת המערער, התעלמות "לחלוטין". ביהמ"ש מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה. טענותיו של המערער עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי ועל ממצאי מהימנות. הלכה היא, כי, ככלל, בית המשפט שלערעור, לא יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים של הערכאה הראשונה.
ג. המתלוננת סיפרה על קרות האירועים בחלוף כשנתיים מאז התרחשותם. ברם, כבישת עדויותיהם של קרבנות עבירות מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה. רגשות כמו פחד, בושה ומבוכה בולמים את קורבן העבירה מלהתלונן. במקרה דנן, מתווספת תחושת חוסר המוצא, התלות והמחוייבות של קורבן העבירה ביחס למעבידה כמו גם לפרנסת משפחתה. מימד נוסף נלווה לכך שעה שקרבן העבירה הינה קטינה אינה תופסת את מלוא משמעות מעשה העבירה, בסמוך להתרחשותו. אין מדובר בשיהוי שנמשך שנים ארוכות, והתלוננת נתנה הסבר לכבישת העדות.
ד. אשר למידת העונש - המערער, שהינו כיום בן 42 ואב לארבעה ילדים, הפך קטינה, רכה בשנים, קרבן לסטייתו. אין מדובר במעשה חד פעמי, אלא בהתנהגות שנמשכה מספר חודשים. יש להעביר מסר חד וברור, כי בתי המשפט לא יירתעו מלמצות את הדין עם עברייני מין. כל שכן, כאשר עסקינן בעבריינות מין כלפי קטינים. העונש שהוטל על המערער הינו עונש מתון וראוי, אשר אינו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד ע. אופק למשיבה. 18.4.07).
בע"מ 902/07 - פלונית נגד פלונים
*החזרת קטינים שבניגוד להוראות בימ"ש בהולנד, עזבה עם הקטינים את המדינה ובאה לישראל, למרות שהקטינים ביקשו להשאר בישראל(מחוזי חיפה - ע.מ. 393/06 - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המבקשת, אזרחית ישראלית, יצאה להולנד ושם הכירה את המשיב, אזרח ותושב הולנד. השניים נישאו בהולנד ב-1990, ושם הקימו את משפחתם. מנישואיהם נולדו
להם שלושה ילדים. בנם הבכור נולד ב-1991, בתם ב-1995 ובנם הקטן ב-1997. המבקשת והמשיב התגרשו בהולנד בדצמבר 1999, ובהסכם הגירושין נקבע כי הילדים יהיו במשמורתם המשותפת ויגורו במקום מגורי האשה בהולנד. בינואר 2004, על פי החלטת בית המשפט בהולנד, עבר הבן הבכור להתגורר בבית המשיב. ביום 26.1.05 ניתנה, לבקשת האב, החלטת בית המשפט בהולנד, בה נקבע כי "האם אינה רשאית, ללא הסכמת האב, לעזוב את הולנד עם הקטינים...". אעפ"כ עזבה המשיבה את הולנד עם שני הקטינים לישראל ביום 1.7.05. המשיב פנה ביום 24.5.06 לביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, בתובענה לצוות על החזרתם של הילדים להולנד, וזאת בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק אמנת האג (החזקת ילדים חטופים). המבקשת העלתה בכתב הגנתה את הטענה כי חל בעניינם, בין היתר, החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לחוק, לאמור, כאשר הילד מתנגד להחזרתו והוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את טענת המבקשת. את רצונם של הילדים להשאר בישראל והתנגדותם לחזור להולנד הסיק ביהמ"ש מתוך ראיון שראיין את שני הילדים בלשכתו בנוכחות פקידת הסעד, ומהתבטאויות שונות שלהם בפני פקידת הסעד וגורמים נוספים. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט אלון: פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה ניתן מתוך גישה פרשנית מרחיבה עד למאוד של תחולת החריג, מתוך הקלה מפליגה ברמת נטל ההוכחה שנדרשה ממבקשת החלת החריג דנן, ומתוך הפרזה ב"אוטונומית הרצון" שנתייחסה בו לעניין שני הקטינים נשוא הליכים אלה. פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה לא איזן כראוי בין יישום תכליתה העיקרית של האמנה לבין האיפוק והריסון הנדרשים בהפעלת החריגים לאותה תכלית, לאמור מניעת חטיפת ילדים שלא כדין והחזרתם למקום ממנו נחטפו.
ג. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשם שני אלה: מינוי של מומחה לעניין הקטינים וכן שמיעת הקטינים עצמם. כאמור, שופטת ביהמ"ש לענייני משפחה התרשמה, כמותה כפקידת הסעד, מרצון הילדים להישאר בישראל. באמנה נאמר בבירור שאם התברר לרשות השיפוטית "כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו", לא תצווה על החזרתו. במקרה דנא מצטרפים לכך מספר גורמים נוספים - ראשית, גיל הקטינים, מצוי במיתחם שבו נודעת חשיבות לדעתם; שנית, לא היתה - אף כי גם לא נתבקשה - חוות דעת מומחה; שלישית, וזו עיקר, הזמן שחלף, מצב שבו מצויים הקטינים כמעט 22 חודש בישראל, ופיתחו עולם לימודי וחברתי כאן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. עו"ד ירון אלטרזון למבקשת, עו"ד אפרת ורדה למשיב. 26.4.07).
ע.א. 3180/05 - ד"ר ריאד נעים זריק נגד עודה ג'רייס ואח'
*הנתונים המקימים זכות עדיפה בין שני רוכשי קרקעות, כאשר הרוכש הראשון לא הספיק לרשום את הקרקע על שמו ולא רשם הערת אזהרה, והרוכש השני פעל שלא בתום לב ברכישה(מחוזי נצרת - ת.א. 607/03 - הערעור נדחה).
א. המחלוקת נשוא ערעור זה נסבה סביב חלקת קרקע (להלן: המגרש), המצויה בשטחה של חלקה אחרת (להלן: החלקה). החלקה רשומה על שם מדינת ישראל. בתאריך 2.5.91 הועברה ההחזקה בחלק מהחלקה לידי אביו של המשיב 2, והקרקע נותרה רשומה על שם המדינה. בשנת 92 נפטר האב והמשיב 2 ירש את המגרש. בתאריך 23.11.93 ערכו המשיב 2 והמשיב 1 חוזה לפיו מכר המשיב 2 למשיב 1 1,000 מ"ר מהמגרש, (להלן: העסקה הראשונה). הערת אזהרה לא נרשמה, והמשיב 1 לא תפס חזקה בנכס. בתאריך 20.6.99 ערכו המשיב 2 והמערער חוזה לפיו מכר המשיב 2 למערער 900 מ"ר מהמגרש
(להלן: העסקה השנייה). המערער לא תפס חזקה במגרש ולא רשם הערת אזהרה לטובתו. בשנת 1999 הגיש המשיב 1 תביעה נגד המשיב 2 לסעד הצהרתי בנוגע לאכיפת העסקה הראשונה. הנושא הגיע לביהמ"ש העליון שהכריע לטובת המשיב 1 במישור היחסים שבינו לבין המשיב 2. הואיל והמערער לא היה צד להתדיינות זו, קבע ביהמ"ש כי מימוש זכותו של המשיב 1 כפוף להכרעת ביהמ"ש בשאלת העסקאות הנוגדות. ביהמ"ש המחוזי בנצרת דן בשאלה למי מן העסקאות נתונה העדיפות, והחיל על מסכת העובדות, את סעיף 9 לחוק המקרקעין (להלן: החוק), המורה כי ככלל הבכורה נתונה לעסקה הראשונה בזמן, אלא אם כן מתקיימים התנאים המנויים בסיפא של הסעיף (תום לב, תמורה והשלמת הרישום מצידו של הקונה השני בזמן), שמעניקים את הבכורה לעסקה השנייה בזמן. ביהמ"ש המחוזי מצא, כי זכותו של הקונה הראשון עדיפה. הערעור נדחה.
ב. השופטת ארבל: סעיף 9 לחוק המקרקעין רחב דיו, על מנת לחול על מקרים בהם האדם שהתחייב למכור לא היה בעל הזכות הקניינית במקרקעין בעת ההתחייבות. במקרה כזה סביר שלא יתקיים התנאי השלישי סיפא, דהיינו, השלמת הקניין ברישום מצידו של הקונה השני, ובכל זאת חלים על הכללים המופיעים בסעיף 9 לחוק, כללי חובת תום הלב שבחוק חוזים. מחדל ברישום הערת אזהרה בספרי רישום המקרקעין, ע"י הקונה הראשון, יכול ויהווה הפרת חובת תום הלב מצד הקונה הראשון. אך לא בכל מקרה יש באי רישומה של הערת האזהרה משום הפרת חובת תום הלב, כגון, כאשר לא ניתן לרשום הערת אזהרה משום שהמקרקעין אינם רשומים על שם המוכר. החובות המוטלות על הקונה הראשון ותום לבו, קיימות רק מקום בו הקונה השני תם לב. ביהמ"ש קמא קבע בסוגייה זו כי המערער נהג בחוסר תום לב שעה שערך את העיסקה. חוסר תום ליבו עומד לו לרועץ ומונע ממנו את קבלת העדיפות, ומכאן שדין הערעור להדחות. לאחר שנקבע חוסר תום לבו של המערער, אין צורך לשוב ולבחון את תום לבו של המשיב.
ג. השופט לוי: באשר למערער - מן הממד האובייקטיבי של חובת תום הלב - אותו ניתן, לעגן בסעיף 9 לחוק המקרקעין גופו, אף בלא צורך להיזקק לחובת תום הלב הכללית, מתחייב כי מחדלו של הלה בעריכתן של הבדיקות הנחוצות באשר למצב הזכויות בקרקע יביא, בנסיבות המקרה, לנסיגת זכותו מפני זו של משיב 1. באשר למשיב 1 - במצב הדברים העובדתי בו התנה המינהל את הסכמתו לרישומה של הערת אזהרה בסילוק חובו של משיב 2 - תנאי המכביד במידה משמעותית על הסיכוי לרשום הערה כזו, אין זה פשוט כלל ועיקר להטיל על משיב 1 את הנטל לגרום את הרישום.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, ארבל. עו"ד ח. סבית למערער, עו"ד ז. כמאל למשיב 1, עו"ד א. דכואר למשיב 2, עו"ד מ. חשין למינהל. 29.4.07).
ע.פ. 3770/05 - עאצי מוחסין נגד מדינת ישראל
*דחיית תביעה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, של מי שישב במעצר ולבסוף זוכה מחמת הספק מאישום של מעורבות בתכנון פיגוע(מחוזי ת"א - ת.פ. 1074/02 - הערעור נדחה).
א. המערער נעצר בחשד שהיה מעורב בתכנון פיגוע נגד רכבת ישראל וביום 4.6.02 הורה ביהמ"ש המחוזי, על מעצרו עד תום ההליכים, בקבעו כי "...יש בראיות כדי ליצור בסיס עובדתי מספיק לצורך הרשעת המשיב...". ביהמ"ש העליון דחה את הערעור על החלטה זו. המערער זוכה במשפטו והגיש בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה.
ב. השופטת ברלינר: סעיף 80 לחוק העונשין, קובע כי "... [ו]ראה ביהמ"ש שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי
אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו". במסגרת עילת "לא היה יסוד להאשמה" בודק ביהמ"ש, האם לפני הגשת כתב האישום, היו ראיות שדי בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה. בענייננו, היתה לתביעה תשתית ראייתית ראויה. אשר לעילת "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - במסגרתה יתחשב ביהמ"ש בשיקולים מגוונים, המתכנסים יחד תחת הכותרת שיקולי צדק. קביעה, כי זיכוי המערער היה מחמת הספק, יש לה השפעה על שאלת פסיקת פיצויים לנאשם. בענייננו, לא יהא זה צודק לפצות אדם שלגביו נקבע כי היה מודע לפעילותם החבלנית של אחרים, נכח בשיחות תכנון לפיגועים בישראל, ידע על סיכון לכלל אזרחיה של מדינת ישראל מהפעילות המתוארת, ועדיין - עמד מן הצד. המערער נתבקש על-ידי אחרים למסור פרטים על מסילת הרכבת בתל-אביב, והבין, כפי שקבע בימ"ש קמא, למה נדרשים פרטים אלה. מי שמסתפק במקרה זה באי היענות להצעה להצטרף לפעילות חבלנית, ואינו תורם את חלקו למניעת אסון אינו האדם שראוי לפצותו.
ג. הנשיאה בייניש: בנסיבות המקרה די בכך שזיכויו של המערער היה זיכוי מחמת הספק ולא זיכוי מוחלט, ושהתנהלותו של המערער בחקירתו הקשתה על בירור האמת, כדי להביא לשלילת זכותו לפיצוי בהתאם לסעיף 80. לעומת זאת, ספק, האם משלא הואשם המערער בעבירה של אי מניעת פשע, לפי סעיף 262 לחוק העונשין, מן הראוי שאי-דיווחו לרשויות על תכנון הפיגוע ישמש כשיקול השולל את זכותו לפיצוי. אולם, אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו בפרשה שלפנינו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, ברלינר. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 26.4.07).
ע.פ. 3395/06 - מאיר כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 394/04 - הערעור נדחה).
א. בתקופה שבין אוגוסט 2003 ועד 16.12.2003 (להלן: התקופה הרלוונטית), היה למערער עסק של שירותי מטבע, דהיינו, המיר מטבעות של מדינות שונות אלה באלה. המערער לא היה רשום במרשם נותני שירותי מטבע. בכתב אישום שהוגש נגדו, נטען כי במהלך התקופה הרלוונטית ביצע המערער כ-84 פעולות של המרת מטבע כאשר שווי השירות בכל פעם היה 50,000 ש"ח לפחות. סך הכל הסתכמו פעולות ההמרה בכ- 7,791 מליון ש"ח. המערער לא העביר דיווחים על כך לרשות המוסמכת לפי חוק איסור הלבנת הון ובכך ביצע עבירה על פי סעיף 3(ב) לחוק. בנוסף, יוחסה למערער עבירה על סעיף 11יב (א) (1) לחוק, האוסרת על עיסוק במתן שירותי מטבע בלא רישום במרשם. המערער הודה בעבירה על פי סעיף 11 וכפר בעבירה על פי סעיף 3(ב). בימ"ש קמא הרשיע את המערער בשתי העבירות וגזר לו 6 חודשי מאסר, מהם חודשיים לריצוי בכלא ו- 4 חדשים בעבודות שירות. כמו כן, הוטלו על המערער 9 חודשי מאסר על תנאי וחולט הסכום שנתפס בעסקו, 100,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. מדברים שאמר המערער בהודעתו עלה כי פעילותו התחלקה לשתי תקופות: עד חודש יוני 2003 לא תיעד כלל את שירותי המטבע שנתן, הגם שאלה מחוייבים בדיווח לרשות המוסמכת. מחודש יולי 2003 שודרגה תכנת המחשב שלו והפעולות נרשמו. באשר לטענה כי המערער התכוון לדווח, אלא שלא ראה בכך בהילות, (כהגדרתו) - כוונה לדחות את הדיווח - כמוה ככוונה שלא לדווח. כמו כן, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום אותרו 5 מקרים בהם ביום אחד נרשמו במערכת ההמרה הממוחשבת פעולות על שם אותו לקוח כאשר סכום כל פעולה נמוך מ- 50,000 ש"ח, אך הסכום הכולל של הפעולות מגיע ל- 50,000 ש"ח, כאשר סעיף 6(א) (2) לצו נותני שירותי מטבע, מחייב לדווח לרשות
המוסמכת "אם שווי השירות שניתן הוא 50,000 ש"ח לפחות". היו גם מספר מקרים של פיצול עסקאות על מנת שסכום כל עסקה לא יעלה על סכום של 50,000 ש"ח. אשר לטענה כי סעיף3(ב) אינו עוסק בנותני שירותי מטבע, אלא למקבל השירות שהוא מלבין הכספים הפוטנציאלי - אין ממש בטיעון זה.
ג. באשר למידת העונש: בענישה כפי שהוטלה - גלומה אמירה ערכית של ביהמ"ש לפיה העבירות שמדובר בהן מחייבות הטלת מאסר בפועל. נסיבותיו האישיות של המערער, הנורמטיביות בדרך חייו עד לאירועים נושא כתב האישום, הפגיעה בעיסוקיו ובפרנסתו - באו לידי ביטוי באורכה של תקופת המאסר במתקן כליאה, שצומצמה לממדי מינימום. כן אין מקום להתערב גם בנושא החילוט. שכן משום שעתרה לחילוט, נמנעה המשיבה מבקשה לקנס. ביהמ"ש אימץ את עמדתה ולא הטיל קנס.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד מאיר אמיר כהן למערער, עו"ד סיון שגיא למשיבה. 30.4.07).
בג"צ 2887/04 - סלים אבו מדיגם ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*מתן צו האוסר ריסוס יבולים חקלאיים של בדואים בנגב, המבוצעים ע"י מינהל מקרקעי ישראל, כדי למנוע השתלטות על מקרקעי המדינה(העתירה נתקבלה).
א. המשיבים מרססים יבולים חקלאיים של בדואים בנגב. הריסוס מתבצע באמצעות מטוסו מהאויר על-ידי מינהל מקרקעי ישראל או מי מטעמו, וזאת לשם פינוי שטחים אליהם היו פלישות לצרכי עיבוד וזריעה חקלאית. העותרים טוענים, כי מדובר בפעולה מסוכנת ביותר, ואין המשיבים נותנים את הדעת להשלכות הרות האסון. המשיבים טוענים, כי בפני המדינה ניצבת בעייה קשה של פלישות חוזרות ונשנות לקרקעות בבעלותה ובחזקתה בנגב על-ידי תושבי הפזורה הבדואית. העתירה נתקבלה.
ב. השופט ג'ובראן: לא זו בלבד שהמשיבים ביצעו פעולות ריסוס, המשוללות סמכות בחוק, אלא שהם אף ריססו בחומר ריסוס שלא אושר על-ידי הרשות המוסמכת, משרד החקלאות. גם אם פעולות אלו יעילות הן, לטעמו של המינהל, לשם סילוק פולשים מקרקעות המדינה, אין למינהל סמכות לעשותן, לא כל שכן, כאשר קיים ספק, לפיו פעולות אלה עלולות לגרום לנזק לחיי בני האדם ובריאותם.
ג. השופטת ארבל: באשר לעצם סמכותו של המשיב לבצע פעולות של ריסוס מן האוויר כבענייננו - אין לומר כי הפעולות בוצעו בחוסר סמכות. גם לא ניתן להצביע על כך שחשיפה אקראית לחומר הריסוס טומנת בחובה סיכון ממשי או פוטנציאל לסיכון קונקרטי לחיי אדם, כפי שטוענים העותרים. מאידך, די בכך שבחשיפה לחומר הריסוס יש כדי לגרום לגירויי עור ועיניים, ליצור קשיי נשימה - ולו קלים, או לגרום לתחושות בחילה או סחרחורת, על מנת לקבוע שחומר הריסוס עלול, לכל הפחות, להביא לפגיעה בבריאותם של הנחשפים אליו. לחשש מפגיעה בבריאות מצטרפת גם פגיעה בכבודם של האזרחים הבדואים. הפעולה אינה עונה על תנאי המידתיות.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, ג'ובראן. עו"ד מרואן דלאל לעותרים, עו"ד אורית קורן למשיבים. 15.4.07).
ע.פ. 7193/04 - ולדימיר יקירביץ' נגד מדינת ישראל
*הרשעת מנתח לב בעבירות הריגה, רשלנות, סחיטה ושוחד במסגרת טיפוליו בחולים והקלה בעונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 54/98 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער הועסק כמנתח במחלקה לניתוחי לב בבית החולים איכילוב, והחל בשנת 1990 היה מנהל המחלקה. בית החולים איכילוב נמצא בבעלות משותפת של עיריית
תל אביב והמדינה. במקביל עסק המערער, בהיתר, בעבודה פרטית, וביצע ניתוחים פרטיים בבית החולים אסותא. נגד המערער הוגש כתב אישום, המכיל שמונה עשר אישומים. על פי הנטען, התנה המערער, במספר הזדמנויות, מתן טיפול רפואי על ידו בבית החולים איכילוב בקבלת תשלום מהמטופלים (שוחד). במקרה מסויים הפעיל המערער לחץ ואיומים על בתו של אחד המטופלים כדי שזו תשלם עבור ניתוח פרטי שיבוצע על ידו בבית החולים אסותא. (סחיטה באיומים ועושק). כן הואשם באישומי המתה. האחד מתייחס לאשה שעברה ניתוח בלבה. היא היתה מונשמת, ובאבי העורקים בליבה פועם בלון מלאכותי. המערער נכנס ליחידת הטיפול הנמרץ, הפסיק את פעולת הבלון והורה לאחות להפסיק את מתן התרופות. כתוצאה מכך מתה האשה. אישום נוסף עוסק בעניינה של אשה אחרת. בעקבות ניתוח לב שעברה החמיר מצבה ולמקום הוזעק המערער. הוא הורה לצוות הרופאים לא לחבר אותה למכונת הנשמה ולא לבצע בה החייאה אם תזדקק לכך, וכתוצאה מכך מתה באותו יום (הריגה). קבוצת אישומים נוספת הינה אישומי רשלנות. על פי הנטען, במספר מקרים נטש המערער את חדר הניתוח, על אף שהטיפול בחולה עוד לא הסתיים. בסופו של יום הורשע המערער בשבעה עשר מתוך שמונה עשר האישומים שהכיל כתב האישום. ביהמ"ש המחוזי השית על המערער שבע שנים מאסר בפועל וקנס של 200 אלף -. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו.
ב. הטענה נגד ההרשעה בשתי עבירות של הריגה, הינה כי לגבי החולה הסופני, הנוטה למות, יש לרופא המטפל שיקול דעת שלא להאריך באופן מלאכותי את חייו. הקו המרכזי בסיכומי הערעור הוא שהמערער, הפעיל שיקול דעת ראוי, או לפחות שיקול דעת שהוא סבר בתום לב שהוא ראוי, בעניין אי-הארכת חייהן של החולות הנוטות למות. הדין בישראל אינו מתיר להחיש את מותו של אדם ואפילו חולה הוא. המערער גרם למותן של המנוחות ולמצער החיש אותו. בכך מילא הוא אחר היסוד העובדתי שבעבירת ההריגה. בשלב זה יש לבדוק האם התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בהריגה והתשובה היא כי יסוד נפשי זה התקיים.
ג. אשר להרשעתו של המערער בעבירה על פי סעיף 338(א)(7) לחוק העונשין - עבירה זו עניינה במתן טיפול רפואי או כירורגי בדרך נמהרת או רשלנית, והאישומים הנוגעים לעבירה זו נסבו כולם על מקרים בהם המערער, על פי הנטען, עזב את חדר הניתוח תוך כדי מהלך הניתוח והותיר את המשך הניתוח בידי צוות רפואי זוטר, שלא היה מיומן דיו בביצוע הפעולות הרפואיות שנדרשו לצורך המשך הניתוח עד סיומו. היסוד הנפשי המלווה את יסודות העבירה לפי סעיף 338 הינו רשלנות. המשמעות היא, כי אין זה הכרחי שהנאשם יהיה מודע לטיבה הרשלני של פעילותו ולסיכון אותו הוא יוצר, אלא הדרישה היא שחובה היתה עליו להיות מודע להם.
ד. אשר למידת העונש - מדובר באדם ששימש עד להגשתו של כתב האישום כאחד ממנתחי הלב המוכשרים והידועים ביותר בישראל, רופא שבמו ידיו הציל חייהם של חולים רבים. מדובר באדם שכיום הינו בן 70 שנה. העבירות בהן הורשע המערער בוצעו לפני למעלה מעשור שנים. הביטוי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" הולם את מצבו של המערער. בנוסף, לאחר מתן גזר הדין, בנו של המערער מצא את מותו בנסיבות טרגיות והותיר אחריו אלמנה וילדים. התוצאה היא שהערעור על הכרעת הדין נדחה בעיקרו ואילו הערעור על גזר הדין מתקבל כך שתקופת המאסר תהא שש שנים.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. עוה"ד דן שינמן, נוית נגב, איריס סבג ניב ועינת אוריאל למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 30.4.07).
בג"צ 1999/07 - ח"כ זהבה גלאון נגד ועדת הבדיקה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006
*המועד הסביר שבו על ועדת וינוגרד לפרסם את הפרוטוקולים מדיוניה, שבעתירה קודמת הורה בג"צ לפרסמם(העתירה נדחתה ברוב דעות).
א. ביום 6.2.2007 ניתן פס"ד בבג"ץ 258/07 בו נקבע, בין היתר, כי ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון, (להלן: ועדת וינוגרד או הוועדה או המשיבה), תיערך לפרסום חלקי הפרוטוקולים של ישיבות הוועדה שגילויים מותר, במועד סביר ובטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה. כחודש ימים לאחר מכן, כאשר לא פורסם אף פרוטוקול מדיוני הוועדה, הוגשה העתירה דנא. לאחר הדיון שקויים בעתירה, התחייבה הוועדה לפרסם את הפרוטוקולים של שלוש העדויות המרכזיות בתום שבועיים מיום הגשת דו"ח ביניים. השאלה היא האם נוכח התחייבותה האחרונה של הוועדה, יש לחייבה במועד פרסום מוקדם יותר של הפרוטוקולים הנדונים. השתלשלות העניינים יוצאת-הדופן בפרשה זו, מעוררת שתי שאלות עיקריות: ראשית, מה דינה של הטענה לפיה סוגיית פרסום הפרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני ועדת וינוגרד בדלתיים סגורות, מצריכה "עיצוב דין מהותי שלא היה קיים עד כה", והאם טענה זו תישמע מפי הוועדה בשלב זה לאחר מתן פסק-הדין בבג"ץ הקודם. שנית, מהו "המועד הסביר" לפרסום חלקים מהפרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני הוועדה ואשר אין מניעה לפי דין לגלותם, כפי שנקבע בבג"ץ 258/07. העתירה נדחתה ברוב דעות.
ב. (הנשיאה בייניש): הדין המחייב ואמות-המידה הפרשניות העקרוניות בסוגיית פרסום תמלילי העדויות שנשמעו בפני ועדת וינוגרד, כבר נדונו והוכרעו ועל הוועדה להפעיל את שיקול-דעתה בהתאם לכך וליישם את אמות-המידה שנקבעו בפסק-הדין האמור. צודקת העותרת בטענה כי "המועד הסביר" לפרסום שלוש העדויות המרכזיות היה עם תום הבדיקה הביטחונית של החומר, ולפיכך היה על הוועדה לפרסם את החלקים המותרים לגילוי לאלתר. אולם, נוכח העובדה שלפי הצהרת הוועדה, דו"ח הביניים צפוי להתפרסם בזמן קרוב ביותר, ובהתחשב בחשיבות הרבה שיש לפרסומו של הדו"ח בהקדם; וכן בהתחשב בכך שמהודעתה האחרונה של המשיבה עולה כי הוועדה סבורה שנותרו עוד פעולות הנדרשות לשם הכנת התמלילים הנדונים לפרסום; הרי מטעמים מעשיים, אין לחייב את הוועדה לפרסם את התמלילים לאלתר.
ג. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): על הוועדה לפרסם לאלתר וללא המתנה נוספת את כל הפרוטוקולים שנבדקו, נסרקו והוכנו לפרסום, ובכללם עדויות שלושת הבכירים, שהוכנו מבעוד יום לפרסום על-פי הודעת המדינה. במתן צו מוחלט יהיה כדי לממש עקרונות יסוד בשיטתנו המשפטית בדבר פומביות, חופש מידע, וזכות הציבור להיות שותף להתנהלות ועדה ציבורית שהופקדה על חקר נושא ציבורי חיוני המצוי בלב ההווייה החברתית.
(בפני השופטים: בייניש, המשנה לנשיאה א. ריבלין, פרוקצ'יה, גרוניס, ג'ובראן. עו"ד דפנה הולץ-לכנר לעותרת, עוה"ד אסנת מנדל וענר הלמן למשיבה. 19.4.07).
ע.א. 8778/04 - מחלבות יטבתה בע"מ נגד תנובה... בישראל בע"מ
*רישום סימן מסחר בשם "אשל" למוצר של תנובה (הערעור נדחה).
בשנת 1958 החלה המשיבה לייצר לבניה - תוצרת חלב ניגרת המכילה %4.5 שומן - בשם "אשל". בשנת 1962 החלה המערערת, לייצר מוצר דומה, שכונה אף הוא בשם 'אשל'. במשך עשרות שנים שיווקה המערערת את מוצריה באזור הדרום בלבד, באמצעות המשיבה. בשנת 1998 פסק שיתוף הפעולה בין השתיים נוכח רכישתה של המערערת על ידי "מחלבות שטראוס". ביום 12.11.97 פנתה המשיבה ללשכת סימני המסחר בבקשה לרישום סימן המסחר 'אשל' ביום 15.4.98 הגישה המערערת בקשה לרישום
סימן מסחר "אשל יטבתה". אשר למבחן תאריכי הגשתן של הבקשות לרישום: נקבע, כי למבחן זה משקל מועט. אשר למבחן מידת השימוש בסימנים: נקבע, כי בתקופה שקדמה להגשת הבקשות, עשתה המשיבה שימוש בסימן "אשל" במשך 40 שנה בהיקף משמעותי ביותר, ואילו המערערת עשתה שימוש מצומצם בסימן באמצעות מערך השיווק של המשיבה. נקבע, כי בהתחשב בתאריך הגשת הבקשה, אופן השימוש בסימן ומבחן תום הלב, ידה של תנובה על העליונה. הערעור נדחה.
המבחנים לאורם נבחנת השאלה זכותו של מי מבין המבקשים עדיפה הם: תאריכי הגשת הבקשה לרישום; מידת השימוש שעשה כל צד בסימן המבוקש על ידו עד להגשת הבקשה וממועד הבקשה; ותום הלב של המבקשים בבחירת הסימן המבוקש. המשיבה הקדימה את המערערת בהגשת בקשתה. מכאן, שלפי מבחן (טכני) זה, של תאריכי הגשת הבקשה, ידה של המשיבה על העליונה. אשר למבחן השימוש עד למועד הגשת הבקשה - תנובה עשתה שימוש בסימן 'אשל' במשך 40 שנה בהיקף משמעותי ביותר. לעומת זאת, יטבתה עשתה שימוש מצומצם בסימן, של כאחוז אחד מהשוק, וזאת באמצעות מערך השיווק של תנובה. אשר למבחן תום הלב - בגדרו של מבחן זה יש לבחון, בין השאר, האם אחד הצדדים בחר את הסימן המבוקש לשם יצירת תחרות בלתי הוגנת ולזכות מן המוניטין שרכש לעצמו הצד האחר או כדי לפגוע במוניטין זה. אכן, עשרות שנים נעשה השימוש בשם זה ע"י המערערת ברשות, ואולם, משבאה שעת פירוד עם רכישתה של המערערת על-ידי שטראוס, לא היה כל מקום להמשך היאחזותה של המערערת בשם "אשל". כך שגם מבחן תום הלב בהקשר המסחרי דנא נוטה לטובתה של המשיבה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עמיר פרידמן למערערת, עוה"ד דוד גילת ואלה מיוחס למשיבה. 30.4.07).
בע"מ 1378/07 - פלונים נגד פלוני
*עו"ד שהגיש תביעת גירושין בשם הבעל במשפט בבי"ד רבני, אינו מהווה "כתובת" למסירת מסמכי בי דין בתביעה שהגישה האשה נגד הבעל בביהמ"ש לענייני משפחה (הבקשה נדחתה).
המשיב, בעלה של המבקשת, ואביהם של המבקשים 2-4, השוהה מאז שנת 1998 בלונדון - הגיש לביה"ד הרבני "תביעת גירושין וכל הכרוך", באמצעות עו"ד ניסנבוים. ביום 11.6.06 הגישו המבקשים תביעת מזונות והחזקת ילדים לביהמ"ש לענייני משפחה. את כתבי בי-דין המציאו לעו"ד ניסנבוים, והלה הודיע למזכירות ביהמ"ש כי הוא מייצג את המשיב רק בבית הדין הרבני, ואין הוא מוסמך לקבל את כתבי התביעה. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי אכן לא בוצעה המצאה כדין. בקשת רשות ערעור שהוגשה לביהמ"ש המחוזי נדחתה. לטענת המבקשים, בסעיף 4 ליפויי הכוח שבידי עו"ד ניסנבוים, מייפה המשיב את כוחו "לייצגני ולהופיע בשמי... בפני כל בתי המשפט... ככל שהדברים נוגעים או קשורים לעניין הנ"ל", ותביעות המשמורת והמזונות קשורות ישירות לתביעה בנושאים אלה עצמם שהוגשה לבית הדין הרבני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, מאפשרת להמציא כתבי בי-דין לעורך דינו של הנמען, אף אם לא הורשה לכך מפורשות. ברם, סעיף 4 בייפוי הכח מסמיך את עו"ד ניסנבוים לייצג את המשיב בבתי משפט רק "ככל שהדברים נוגעים או קשורים לעניין הנ"ל". "העניין הנ"ל" הוא - כפי שמפורש בראש המסמך - "תביעה בבית הדין הרבני האזורי". כאן מדובר בהמצאת כתב בית דין ראשון - אקט המקנה סמכות שיפוט לביהמ"ש, והעובדה שההליך יובא לידיעת המשיב אינה מספקת, ולא כל שכן יפים הדברים ביחס לבעל דין הנמצא מחוץ לגבולות הארץ.
(בפני: השופט רובינשטיין. 29.4.07).