ע.פ. 11125/04 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 3036/04 - הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות).
א. המערער, יליד 1958, הגיע לישראל מאוקראינה במאי 2003. שלושה חודשים אחר כך, הגיעה ארצה בתו, יחד עם בנה (נכדו של המערער) יליד 2001, ועברו להתגורר עמו בדירתו בכרמיאל. המערער הורשע בעבירות מספר של אינוס בתו במהלך מגוריה עמו בדירתו, שעה שהיתה מכורה לסמים, וחסרת יכולת בגידול בנה. עם הרשעתו, גזר ביהמ"ש למערער 17 שנות מאסר, מתוכן 15 שנים מאסר בפועל והיתרה על תנאי. הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות.
ב. המתלוננת, הינה ילידת 1982. עבירות האינוס במתלוננת נעברו ע"י המערער באוגוסט 2003, דהיינו בהיותה בת 21 שנים. לאור זאת, טעה ביהמ"ש בהרשיעו את המערער בעבירות האינוס לפי סעיף 345 לחוק העונשין בנסיבות האמורות בסעיף 351(א) לחוק, לאמור "באדם שהוא קטין והוא בן משפחתו... דינו - מאסר עשרים שנה". משנמצא כי הבת היתה בת 21, אין מדובר באינוסה של קטינה, ועל כן לא יחולו על אינוסה אלא הוראות סעיף 345 בלבד, לפיהן העונש המקסימלי הינו 16 שנות מאסר. על כן יש להמיר את ההרשעה לעבירות האינוס לפי סעיף 345 לחוק.
ג. השופט אלון: בהתחשב בחומרת העבירות ונסיבותיהן, מן הראוי להורות על נשיאת עונשי המאסר, בגין העבירות הרבות, תוך צבירה חלקית של תקופות המאסר זו לזו. עונש המקסימום הקבוע לכל אחד ממעשי האינוס הינו 16 שנות מאסר. על כן, העונש שהוטל על המערער, דהיינו 17 שנות מאסר, מתוכן 15 לריצוי בפועל, נמצא בשולי השוליים של צבירת העונשים. תוצאה עונשית זאת ראוייה והולמת ואין מקום להקל בעונש.
ד. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): גם כשמדובר במערער שביזה מכל וכל את אבהותו וחשף היעדר עכבות מוסריות תוך גילוי עריות, ומבלי להפחית במאומה מהיחס לעבירותיו, יש להידרש לשגגה שיצאה מלפני ביהמ"ש קמא, בעקבות שגגת התביעה בראשונה. זאת - על-ידי החזרת גזירת הדין לבימ"ש קמא, כעניין שבשיקול דעת שיפוטי, שיתן דעתו ויגזור את הדין על פי הוראת הדין המתאימה, ככל שימצא לנכון.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, אלון. עו"ד יעקב מרגולוב למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 10.5.07).
ע.פ. 6082/05 + 5813/05 + 4972/05 - מרינה קלינינא ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לרצח וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1172/03 - הערעור נדחה).
א. המערערת מרינה, ילידת 1980, נכנסה לישראל בשנת 2002 ללא היתר, ועסקה בזנות. היא התידדה עם המערער מוסא יליד 1974, והשנים עברו להתגורר יחדיו. המערער באדרהוא חברו של מוסא. במהלך אוקטובר 2003 קשרו שלושת המערערים לשדוד סוחר תכשיטים (להלן: המתלונן) שהיה מוכר למרינה. לצורך ביצוע השוד הזמינה מרינה את המתלונן לדירתה, בתואנה כי היא מעוניינת לרכוש ממנו תכשיטים. מוסא ובאדר ארבו לו בדירה, כשבאדר ההצטייד ברובה 16 ,Mומוסא הצטייד בסכין ובאזיקים. מיד לאחר שנכנס המתלונן לדירה איימו עליו השניים ברובה והסכין. באדר ערך חיפוש על גופו של המתלונן ונטל ממנו את אקדחו, ומהמזוודה שנשא המתלונן, לקח ותכשיטים וארנק. הם הושיבו אותו על הספה וכבלו את ידיו באזיקים,וכך החזיקו השלושה את המתלונן הכפות, החבול והמאויים משך כשש שעות, עד 00:01 לאחר חצות. או אז הכניסו אותו למושב האחורי של מכונית, נסעו ליפו והגיעו לצוק בשפת הים סמוך למזבלה. המתלונן הכפות הוצא מהמכונית, הוכה ונדקר ונדחף מראש הצוק.
המתלונן התדרדר ונעצר בגדר תייל. מוסא ירד למקום ודחפו פעם נוספת, עד שהתדרדר את מלוא המורד ועשה עצמו כמת. השלושה חזרו לדירתה של מרינה וחילקו ביניהם את השלל. המתלונן ניצל ופונה לבית חולים לקבלת טיפול רפואי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שלושת המערערים בביצוע שורה של עבירות ובכללן נסיון לרצח וגזר להם 10 שנים מאסר בפועל. מוסא ובאדר מערערים על חומרת העונש ומרינה טוענת כי לא הוכחו כנדרש היסודות העובדתיים והנפשיים הנדרשים כדי להרשיעה בעבירה של נסיון לרצח. הערעורים נדחו.
ב. בעניינה של מרינה מצא ביהמ"ש את הראיות להתקיימות כוונת קטילה בשותפותה המלאה והמודעת לשני המערערים. באדר ומוסא אישרו למעשה בהודעותיהם כי המטרה לשמה כלאו את המתלונן בדירת מרינה שעות ארוכות, היתה להמתין לשעת לילה מאוחרת שבה יוכלו להוציאו מהדירה למקום מבודד על מנת להורגו. שותפותה של מרינה לכוונת הקטילה מתבקשת מאליה נוכח מרכיבי המעשה והעובדה המפורטים לעיל, שכללו כאמור גם אמירות - כמעט מפורשות - של שני שותפיה בדבר כוונת הקטילה קודם לביצוע ניסיון הרצח, ובדבר ביצוע הקטילה, שלא צלחה, מיד לאחר ביצוע המעשים.
ג. העונש שנגזר על המערערים, אינו קל. ברם, באיזון הכולל שבין החומרה הנפשעת של מעשיהם לבין נסיבותיהם האישיות, נהג ביהמ"ש קמא בשלושת המערערים ברמת ענישה הרחוקה ממיצוי דינם. העונש שהוטל על שלושתם נוטה דווקא לקולא.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד א. כהן, ש. זילברמן וג. בש למערערים, עו"ד א. גורדון למשיבה. 10.5.07).
בג"צ 10416/05 - דראר מוחמד אלחרוב נגד ביהמ"ש הצבאי ביהודה ואח'
*חומרת העונש שנגזר ע"י בימ"ש צבאי ועקרון אחידות הענישה בעבירות בטחון של ניסיון פיגוע התאבדות(העתירה נדחתה).
א. בשנת 1999 הקים העותר, יחד עם שלושה אחרים, חוליית חמאס צבאית במסגרתה תכננו לרכוש אמל"ח ולבצע פיגועים, ואף פנו לסוחרי נשק לשם רכישת האמל"ח. אדם בשם סאלם דוויב גייס בהוראת העותר את נדאל משעל, תושב ירושלים, לביצוע פיגוע התאבדות. העותר פנה לאדם בשם אחמד דירייה וביקש ממנו להשיג חגורת נפץ לצורך ביצוע הפיגוע, והעותר שכר דירה בה אימן דירייה את משעל בהפעלת המטען. העותר מסר למשעל דף שהכין ובו פסוקים מהקוראן, שמו של משעל וטקסט שעניינו נטילת אחריות על הפיגוע המתוכנן, וצילם את משעל קורא מן הדף. העותר סיכם עם משעל כי הפיגוע יתבצע בשכונת קטמון בירושלים. משעל הגיע לבית הקפה "קפית", ניסה להפעיל את המטען אך כתוצאה מתקלה טכנית הדבר לא עלה בידו. בפסק דינו הרשיע ביהמ"ש את העותר בנסיון גרימת מוות בכוונה ודחה את טענתו כי העובדות מקימות עבירה של סיוע לניסיון לגרימת מוות בכוונה בלבד. משהורשע העותר בדינו גזר עליו ביהמ"ש הצבאי ברוב דעות עונש של מאסר עולם. דעת המיעוט היתה כי יש להטיל על העותר 27 שנות מאסר בלבד.
ב. המחלוקת בין השופטים התמקדה בשאלת אחידות הענישה נוכח העונשים שנגזרו על יתר חברי החוליה. משעל, המתאבד המיועד, הועמד לדין בפני ביהמ"ש המחוזי בירושלים, ונגזרו עליו 22 שנות מאסר. דירייה, הועמד לדין בפני ביהמ"ש הצבאי ביהודה ועניינו הגיע לביהמ"ש הצבאי לערעורים שגזר לו מאסר עולם. דוויב נדון
ל-35 שנות מאסר, הוא ערער על פסק הדין והתביעה הצבאית ערערה על קולת העונש ועתרה להטלת מאסר עולם על הנאשם. ערעורים אלה טרם הוכרעו. העתירה נדחתה.
ג. בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של ביהמ"ש הצבאי לערעורים. התערבותו מצטמצמת לשאלות שאינן במדרג הערעורי הרגיל, למשל, כאשר מתגלים בהם פגמים ממשיים מסוג חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי וכדומה. במקרה שלפנינו דן ביהמ"ש הצבאי לערעורים בהרחבה בטענות העותר לעניין אחידות הענישה, ופירט באופן מקיף וממצה את הטעמים שבגינם לא היה בעיניו מקום להשוות את עונשו לעונשם של משעל ודירייה. ביהמ"ש הכיר בחשיבותו ובמעמדו המיוחד של עיקרון אחידות הענישה, אך סבר כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שיקולי ההרתעה והגמול, וכן הצורך בשמירה על ביטחון הציבור מכריעים את הכף ומצדיקים את השוני בענישה. החלטה זו סבירה וראויה היא. באשר למשעל, ההחלטה בדבר העמדתו לדין בישראל התבססה על כך שמדובר בתושב ישראל והיא התקבלה בטרם נעצרו יתר חברי החוליה והעותר ביניהם. בנסיבות אלו ונוכח החומרה היתירה שבמעשי העותר כיוזם הפיגוע וכמשלחו של המחבל המתאבד, נראה כי השוני בענישה בין העותר למשעל מבוסס על טעמים ראויים גם לגופם של דברים.
(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד זכי כמאל לעותר, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 24.5.07).
ע.פ. 5213/06 - יצחק וונדמו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד על יסוד זיהוי המתלונן וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1017/05 - הערעור נדחה).
א. בצהרי יום שבת, עשה המתלונן, קשיש בן 83, את דרכו מבית קפה במרכז ירושלים לביתו. בדרכו עיכב אותו המערער ומנע ממנו להמשיך בדרכו. מספר בחורים סייעו למתלונן להיחלץ מהמערער. לאחר שהמשיך המתלונן ללכת תקף אותו המערער מאחור וניסה להוציא את ארנקו, אך המתלונן מנע זאת ממנו, ולבסוף תקף אותו המערער מאחור בכוח רב, הפילו ארצה, ולקח את ארנקו. המתלונן פנה לתחנת המשטרה, ועל סמך תיאורו נעצר המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהתבססו על שלושה נדבכים: זיהוי המערער על ידי המתלונן במסדר זיהוי תמונות; תפיסתו של המערער על פי תיאורו של המתלונן, ובסמיכות זמן ומקום למקום האירוע; התאמה בין מספר וסוג השטרות שהמתלונן העיד כי נשדדו ממנו לבין השטרות שנמצאו אצל המערער בעת מעצרו. בגזר דינו הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערער שש שנות מאסר בפועל; הפעיל מאסר על תנאי בן 10 חודשים מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר; 18 חודשי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אין ממש בטענותיו של הסניגור לעניין זיהויו של המערער כמבצע העבירה. ביהמ"ש ביסס את הזיהוי על מסכת ראיות המשתלבות אחת בשניה באופן שיוצר תמונה ברורה של המערער כמבצע העבירה. באשר לזיהו במסדר זיהוי תמונות - צדק ביהמ"ש משנתן לו משקל כלשהו גם אם נמוך. לכך נוסף תיאורו המדוייק כמעט לחלוטין של המערער על ידי המתלונן, תיאור שעל פיו נתפס ונעצר המערער סמוך למקום האירוע, כאשר ברשותו סכום כסף זהה לזה שנשדד מהמתלונן. צירוף מקרים כשלעצמו אינו יכול להסביר את כל ההתאמות הללו, בייחוד כאשר מביטים עליהן כמכלול.
ג. המערער העלה בערעור הגנת שכרות. אכן, עבירת השוד הינה עבירה התנהגותית בעלת יסוד נפשי של מטרה. לא ניתן להרשיע נאשם בעבירת התנהגות הדורשת יסוד נפשי של מטרה אם הוכח סייג השכרות המלאה או החלקית. ברם, הטענה בדבר תחולתו של סייג השכרות כלל לא עלתה בפני ביהמ"ש המחוזי, כך שלא נקבעה תשתית עובדתית
כלשהי בעניין. בנוסף, מתוך התשתית העובדתית הקיימת, סייג זה אינו חל. השתלשלות האירועים מעידה בבירור על מטרתו של המערער לאיים ולבצע מעשה אלימות כלפי המתלונן, על מנת להשיג את כספו המצוי בארנקו ולמנוע את התנגדות המתלונן, כפי שדורש סעיף 402 לחוק העונשין. אין גם מקום להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מ. מויס למערער, עו"ד ד. כהן-ויליאמס למשיבה. 9.5.07).
ע.פ. 2264/07 - שלום בכר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של איומים, גרימת נזק והצתות, וטענות נגד קבלת הודאות במשטרה כראיות(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8308/05 - הערעור נדחה).
א. ביום 21.9.05 בסמוך לחצות הגיע המערער לתחנת מוניות בערד, ואיים לשרוף את ביתה ורכבה של הנהגת רונית לוי ולהכות את בן זוגה. הרקע למעשים אלו נעוץ, בעובדה שבן זוגה של רונית הגיש לפני כשלוש שנים תלונה נגד המערער על כך שהצית את המונית שלו. לפי האישום השני, ביום 30.9.05, בשעת לילה, ניקב המערער שניים מצמיגי מכונית השייכת לשכנו, רומן גרינברג. האישום השלישי מייחס למערער עבירה של הצתה והיזק במזיד, כאשר בשעת לילה מאוחרת, שפך חומר דליק על דלת דירתם של שכניו, ארקדי פיי ואשתו, והציתה, באשר סבר כי ארקדי קילל אותו ושיסה בו את כלבו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנות מאסר, שתיים מתוכן לריצוי בפועל. בנוסף הפעיל ביהמ"ש עונש מאסר מותנה של שנה במצטבר. הערעור נדחה.
ב. באשר להרשעת המערער באישום הראשון, הנוגע לעבירת האיומים - ביהמ"ש קיבל כמהימנה את עדותו של עד התביעה. בימ"ש שלערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, בפרט כאשר אלו נוגעות לממצאי מהימנות. בפי המערער טענות שונות אף לעניין הרשעתו בשני האישומים הנוספים. טענתו העיקרית בהקשר זה נוגעת לאי יידועו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין וללחצים שהופעלו עליו על ידי חוקרי המשטרה בעת גביית הודאותיו. אף בטענות אלו אין ממש. גם אם המערער חש באי-נוחות כלשהי במהלך חקירתו, הרי שאין הדבר בהכרח מעיד על כך שהופעלו נגדו אמצעי חקירה בלתי-הוגנים. באשר לטענה כי המערער לא יודע על זכותו להיוועץ עם עורך דין, הרי שהיה מקום לדחותה, אך מן הטעם שהיא הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. לא זו אף זו, מעיון בעדויות השונות מתקבלת תמונה שונה לחלוטין. אין ממש אף בטענה לפיה האליבי שהציג המערער בתחילת חקירתו לא נבדק כדבעי על ידי המשטרה. לאחר שהמערער הודה במעשים המיוחסים לו, התייתר הצורך לבדוק את האליבי שהועלה על ידו.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד נ. בונדר למערער, עו"ד ע. לינדר למשיבה. 2.5.07).
בר"ם 4991/04 - מנהלת הארנונה בעירית חיפה נגד שילוח חברה לביטוח בע"מ
*הטלת ארנונה על השטח היחסי ברכוש המשותף, בתעריף זהה של הנכס העיקרי בבנין(מחוזי (מינהלי) חיפה - עמ"נ 221/02 - הערעור נתקבל).
א. בחזקת המשיבה היה נכס אשר שימש אותה למשרדים (להלן הנכס). ביולי 99 הודיעה המערערת למשיבה על חיובה בארנונה על פי תעריף "מבטחים" כהגדרתו בצו הארנונה של העיריה על שטח של 369 מ"ר (להלן השטח העיקרי), וכן על שטח נוסף של 76 מ"ר, בגין חלקה היחסי של המשיבה בשטחים המשותפים בבנין בו מצוי הנכס. לאחר שהמערערת דחתה את השגות המשיבה על חיוביה, פנתה המערערת לוועדת הערר שליד עיריית חיפה, וזו דחתה את השגותיה. ועדת הערר, קבעה, בין היתר, כי ראוי שהשטחים
המשותפים יסווגו בסיווג זהה לסיווג השטח העיקר. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי הסיווג הראוי לשטחים המשותפים הוא הסיווג השיורי הקבוע בפריט 19 לצו הארנונה "לבניינים שלא נקבע להם... שיעור ארנונה". הערעור נתקבל.
ב. כבר נפסק בעבר כי שטחים משותפים, כדוגמת השטחים המשותפים במקרה דנן, יחוייבו בתעריף הזהה לזה בו מחוייבים השטחים העיקריים, תוך ראיית השטח המשותף כמעין "שלוחה" של השטח העיקרי. אין לקבל את טענת המשיבה, כי הטלת תעריף "מבטחים" על השטח המשותף חורגת ממידת הסבירות. ראשית, ערר בפני ועדת הערר אינו ההליך המתאים לתקיפת סבירות התעריפים. סמכויותיה של ועדת הערר, אינן כוללות את הסמכות לדון בטענות כגון סבירות התעריף. שנית, ולמעלה מן הצורך, משנקבע שאין מקום להבדיל בין השטח העיקרי לשטח המשותף, ממילא כל טענה כנגד סבירות התעריף המוטל על השטח המשותף, היא בעת ובעונה אחת טענה גם כנגד סבירות התעריף המוטל על השטח העיקרי, ובענייננו לא נשמעה טענה כנגד סבירותו של תעריף זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד תמי אלמוג למבקשת, עו"ד ארז גבע למשיב. 3.5.07).
ע.א. 6279/04 - עזבון המנוח מוסא אבו צבחה ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית תביעת פיצויים נגד המדינה בגין רצח מחבל שנתפס ע"י מתנחלים, ולאחר שהצבא הגיע למקום, ירה מתנחל בנשק שנמסר לידו ע"י המדינה לצרכי שמירה בישובו(מחוזי י-ם - ת.א. 1367/99 - הערעור נדחה).
א. מוסא אבו-צבחא (להלן: המנוח), שוטט ליד הישוב סוסיא. שניים מתושבי היישוב תפסו אותו והוא התנפל על אחד מהם ודקר אותו בסכין בכתפו. השניים התגברו על המנוח, הסכין הוצאה מידו, הוא הושכב על הארץ, ידיו נכפתו, רימון רסס שהוסתר בחגורתו ניטל ממנו והוא הופשט מבגדיו העליונים. אותה עת שמע המשיב 2 (פורמלי) יורם שקולניק, במכשיר הקשר, דיווח כי מחבל נתפס, וכי השתלטו עליו. הוא נטל עימו תת מקלע עוזי שהחזיק בידיו מטעם קצין הבטחון של היישוב, ואקדח שהחזיק ברשיון ועלה למקום. סמוך לאחר מכן הגיעו למקום גם מספר חיילים. שקולניק דרך את תת המקלע, ירה צרור כדורים באבו סבח והרגו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי בהתחשב בכך היה נתון להשגחת הצבא, ושקולניק החזיק בנשק שניתן לו על-ידי רשויות הביטחון, מוטלת היתה על המשיבה חובת זהירות מושגית כלפי המנוח. עם זאת, הוסיף, כי אפילו אם מסירת תת-המקלע לשקולניק היתה כרוכה ברשלנות מצד המשיבה, עדיין, משמדובר באדם שהחזיק ממילא בנשק נוסף, האקדח, ברישיון ופעל באופן רצוני ומכוון - האירוע היה מתרחש כך או כך. מכל מקום, קבע, מעשהו הזדוני של שקולניק לא היה בגדר הצפיות הסבירה של אלה שהפקידו בידיו את הנשק. ביהמ"ש המחוזי דן גם בטענה בדבר התרשלות בשמירה על המנוח, ופסק שאף אם החובה הופרה, הזיקה הסיבתית לנזק לא נקשרה, שכן כוח של שלושה חיילים לא יכול היה למנוע ירי פתאומי,, מהיר ורצוני כלפי המנוח. התביעה, אם כן, נדחתה. הערעור נדחה .
ב. המבחן המרכזי בכגון דא הוא מבחן הצפיות. מסירת הנשק למתיישבים לצורך הגנה עצמית יוחדה, לטענת המדינה, למתיישבים "שנמצאו מתאימים לכך". אף מקום בו קיימת התרשלות במתן נשק לאזרח, אין משמעות הדבר, מניה וביה, הטלת אחריות על מפקיד הנשק לתוצאות של השימוש בו. בענייננו, קבע ביהמ"ש קמא כי מעשהו המכוון של שקולניק היה בלתי-צפוי עד כדי ניתוקו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות במתן הנשק - ככל שהיתה - לבין הנזק שנגרם. מסקנה זו אינה נקייה מספקות. אך, מכל מקום, נקבע שלא הוכח כי מסירת הנשק לשקולניק היתה כרוכה, היא עצמה, בהתרשלות. זו קביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה.
ג. אשר לשאלת השמירה על המנוח - אילו התגבשה מסקנה בדבר התרשלותו של כוח החיילים, קשה היה להצטרף למסקנתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר היעדר זיקה סיבתית בין ההתרשלות לנזק. אולם, לא ניתן לקבוע שכוח החיילים התרשל בשמירה על המנוח. בפרק הזמן הקצר שבין הגעת הכוח למקום לבין אירוע הירי הפתאומי, סבר מפקד הכוח, שהאירוע הסתיים, וביקש לברר מה התרחש. אז, לפתע, ירה שקולניק במנוח ממרחק של מספר מטרים - והרגו. בנסיבות, בזמן-אמת, לא ניתן לקבוע כי כוח החיילים נהג באורח העולה כדי רשלנות.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עו"ד מיכל שרביט למדינה, עו"ד גבריאל מלאך לשקולניק. 2.5.07).
ע.פ. 971/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*אין פגם בכך שביהמ"ש תיקן "טעות" בפס"ד, ע"י שהוסיף לאחר שכבר גזר את דינו של הנאשם, החלטה לפיה הוא מרשיע את הנאשם, כשהחלטת ההרשעה נשמטה בטעות מפס"ד. *חומרת העונש בעבירות אלימות(מחוזי ב"ש - ת.פ. 547/05 - הערעור נדחה).
א. ביום 20.10.05 פרץ ויכוח בין המערער, קטין יליד 1990, לבין המתלונן, אף הוא יליד אותה שנה. במהלך הויכוח, דחף המערער את המתלונן, ואילו האחרון חנק אותו. בסמוך לאחר מכן, המערער הלך לביתו, נטל סכין, וחזר עימה לעבר המתלונן, דקר אותו בגבו ובבית החזה. ביהמ"ש המחוזי לנוער בבאר שבע דן את המערער ל-12 חודשי מאסר בפועל, וכן לעונש מאסר על תנאי, צו פיקוח מבחן, ופיצוי המתלונן. זמן קצר לאחר מתן גזר הדין, פנתה המדינה לביהמ"ש בבקשה לתקן טעות בפסק הדין, באומרה כי ביהמ"ש נמנע בטעות מלציין כי הרשיע את הנאשם. ביהמ"ש קיבל את בקשת המדינה. בערעורו משיג המערער על החלטת ההרשעה, בטענה כי ההחלטה המתקנת את גזר הדין, אינה בבחינת תיקון טעות מיקרית, ולכן לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. כן טוען המערער לגופו של העונש, ומשיג על חומרתו. הערעור נדחה.
ב. לענין ההרשעה - רק השמטה מיקרית הביאה לכך שנעדרה מגזר הדין קביעה מפורשת של ביהמ"ש כי הוא מרשיע את הנאשם, אף כי כוונתו לעשות זאת ברורה מהקשר הדברים ומתוכנו של גזר הדין. מעבר לכך, השופטת קמא בהחלטתה קובעת במפורש כי "יש לקבל את הבקשה שכן הרשעת הנאשם הושמטה מיקרית מגזר הדין". כאשר ערכאת שיפוט מודיעה בהחלטה כי חלה השמטה מיקרית בפסק דין שיצא מתחת ידה, יש להעניק להודעה זו את מלוא עוצמת השכנוע, האמינות, והתקינות.
ג. אשר לבקשת המערער שלא להחליט על "הרשעה" - מדובר בעבירות אלימות חמורות, אשר בוצעו תוך שימוש בנשק קר, ואשר נעברו לאחר תכנון קר ויזום שארע בעקבות עימות קודם בין המערער למתלונן. המערער היה, אמנם, קטין בעת שביצע עבירות חמורות אלה, אך בשיקלול הראוי, גובר במקרה זה השיקול הציבורי, והצורך להוקיע את תופעת השימוש בנשק קר וחם אחר על ידי בני נוער. אשר לעונש גופו - בנסיבות החמורות של העבירות שבוצעו, לא חרג ביהמ"ש ממדיניות הענישה הראויה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, אלון. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מיכאל גבאי למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 3.5.07).
בג"צ 4842/06 - פלונים נגד שר הפנים ואח'
*דחיית עתירה להענקת אזרחות לתושב איזור רפיח שנישא לישראלית והוא טוען שהיה סייען של המשטרה. *מעשה בי"ד בהחלטות בג"צ (העתירה נדחתה על הסף).
העותר הינו תושב אזור רפיח, יליד 1965. העותרים 4-2 הם ילדיו שנולדו לו מאשתו הישראלית המנוחה. הקטינים הם בעלי אזרחות ישראלית. החל בשנת 1992 ועד לשנת 1998 סייע העותר למשטרת ישראל. העותר מבקש כי יינתן לו מעמד בישראל מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל, בשל הזדהותו עם ישראל וסיועו
לה, והחשש לחייו באם יאלץ לחזור לתחומי הרשות הפלסטינית, ובהתחשב בעובדת היותו אב לשלושה קטינים, שהם אזרחי ישראל. לטענת המשיבים, תרומתו של העותר למשטרה היתה דלה ובלתי משמעותית. ביום 6.4.03 הוגשה על ידי העותר עתירה קודמת, במסגרתה ביקש כי תוענק לו אזרחות ועתירתו נדחתה. העותר המשיך לשהות בישראל שלא כדין. כשלוש שנים לאחר מכן, הוגשה עתירה זו. העותר טוען כי מאז מתן פסק הדין הקודם, השתנה המצב בעניינו לרעה. העתירה נדחתה.
ראשית, על הנושא חל הכלל של "מעשה בית דין", אם כי יתכנו מקרים בהם עשוי בג"צ להחליט, במסגרת שיקול הדעת הנתון לו, לשוב ולדון בעניין שכבר נדון והוכרע על ידיו. אין זה המקרה שלפנינו; שנית, קודם לפנייתו של עותר לבג"צ, עליו למצות את ההליכים המינהליים ולפנות אל הרשות המוסמכת עצמה לשם קבלת הסעד המבוקש; שלישית, העותר שהה בישראל, ללא היתר, גם לאחר שניתן פסק הדין הקודם ובפנייתו המחודשת לבג"צ, יש משום חוסר ניקיון כפיים. דין העתירה להידחות גם לגופה. נמצא כי תרומתו של העותר למדינת ישראל היתה דלה ובלתי משמעותית, וכי אין נשקפת לו סכנה משהותו באזור. העותר לא הצביע על כל פגם משפטי שיש בו כדי להצדיק התערבות שיפוטית בעמדת הרשות המוסמכת.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד צבי ששון לעותרים. 11.4.07).
ע.א. 2673/04 - קופי טו-גו שיווק (1997) בע"מ נגד ישראל שקד
*דחיית בקשה לרישום "סימן מסחר" (הערעור נדחה).
המערערת עוסקת בהפעלת עגלות דקורטיביות לממכר מוצרי קפה ומוצרים נלווים, וכן בהקמת בתי קפה ו"אספרסו בר" בכל רחבי הארץ. המערערת הינה הבעלים של הזכויות בסימן המסחר "" oG oT eeffoC(מעוצב) (להלן: הסימן). המשיב הינו הבעלים של בית קפה בשם efaC looCהחל בשנת 1996. בשלט שתלה המשיב מעל בית הקפה שבבעלותו, נכתבו מתחת לשם faC looC- - המילים .oG oT eeffoCבחודש אוקטובר 1998, הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תובענה למתן צו המורה למשיב להוריד את השלט "oG oT eeffoC", וכן לפסוק לה פיצויי נזיקין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המערערת בחלקה. בעקבות החלטת ביהמ"ש הסיר המשיב מהשלט את המילה eeffoCבאופן שנותר שלט שלשונו "oG oT efaC looC". המערערת פנתה שוב לביהמ"ש שקבע כי המשיב הפר את הצו וכי במונח"oG oT" יש למערערת זכות שימוש ייחודית. בעקבות החלטה זו הגיש המשיב בקשה לרשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (להלן: הרשם) למחיקת הסימן. בהחלטתו, קבע הרשם כי הסימן אינו יכול להישאר רשום אלא אם תינתן הודעת ויתור לגבי צמד המילים "oG oT" וכן לגבי צירוף המילים eeffoC"" עם המילים oG oT"". הערעור נדחה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד גבריאלי נחום למערער, עו"ד היכל גדעון למשיב. 15.4.07).
בש"פ 10465/06 - אבנר הררי נגד מדינת ישראל
*פיענוח קלטת רב ערוצים של המשטרה לפי דרישת נאשם לצרכי הגנתו, צריכה להיות על חשבון המדינה ולא על חשבון הנאשם (הבקשה נתקבלה).
העורר עומד לדין בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב באשמת רצח. לפי כתב האישום, רכבו העורר ואדם נוסף על אופנוע בעיר לוד וירו לכיוונו של אדם אשר נפגע ומת. העורר טוען כי קיימת אינדיקציה בחומר החקירה לכך שאופנוע או אופנועים נוספים נמצאו בסביבה ונתון זה עשוי לסייע לעורר בהגנתו. מתברר, כי בידי המשטרה קלטת רב-ערוצית בה הוקלטה התקשורת המשטרתית במרחב השפלה,
הכולל את אזור לוד. על מנת שניתן יהיה לעשות שימוש בקלטת יש צורך בפענוח, אשר ניתן לביצוע על ידי חברה פרטית, וזו דורשת סכום של למעלה מ-3,500 דולר. ביהמ"ש קבע כי על העורר לשאת בעלות הפענוח. הערר נתקבל.
נמצאים אנו בשלב בו על רשויות האכיפה לבצע סיווג ראשוני של החומר שבידיהן. עליהן מוטלת חובת הסיווג. בכדי לקיים חובה זו יש צורך בפענוח. מכך מתבקש שעל המשיבה לשאת בעלות. על המשיבה לדאוג לפענוח הקלטת. הפענוח ייבדק, ואם תימצא התייחסות לאופנוע או אופנועים בכל הנוגע לאירוע נשוא כתב האישום, יועבר החומר להגנה.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד א. עמירם לעורר, עו"ד ז. אריאלי למשיבה. 22.4.07).
רע"פ 2112/07 - נחמיה פורטגנג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של התנגדות למשטרה בפינוי מאחז עמונה (הבקשה נדחתה).
במאחז הבלתי חוקי "עמונה" התקהלו כמה מאות צעירים, אשר התבצרו על גגות הבתים שבמקום ובפתחיהם. לפי כתב האישום, בעת הפינוי של המאחז יידו המתקהלים, והמבקש בתוכם, אבנים בשוטרים ובחיילים. עפ"י הסדר טיעון הודה המבקש בהשתתפות בהתפרעות ובניסיון לתקיפת שוטר. בגדרו של הסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תעתור להרשעה ולמאסר בפועל שלא יעלה על 4 חודשים, ואילו ב"כ המבקש יבקש להימנע מהרשעה ולהטיל על המבקש עבודות שירות לתועלת הציבור. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש, וגזר עליו חודשיים מאסר וכן מאסר על-תנאי של 6 חודשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש הורשע בעבירות חמורות של התפרעות והשתתף ביחד עם מאות אחרים בידוי אבנים לעבר השוטרים והתוצאה היתה כי שוטרים רבים נפגעו מהאבנים שהושלכו לעברם וחלקם אף נשלח לקבלת טיפול רפואי בבתי-חולים. המבקש עבר עבירה והוא צריך לשאת בעונש המתחייב מביצוע אותה עבירה.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד נ. ורצברגר למבקש, עו"ד ד. רוסו למשיבה. 18.4.07).
ע.א. 1485/05 - עישה עבדול ואחד סרסור נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח'
*דחיית תביעה נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים, כאשר התובעת לא הוכיחה שהיו לה זכויות כלשהן בנכס הנפקד (הערעור נדחה).
המערערת הינה בתו של מי שהיה בעלים של מקרקעין בכפר קאסם. בשנת 1925 נפטר האב והמקרקעין נרשמו על-שם אחיה של המערערת. בשנת 1948 עזב האח את הארץ, ונכסיו עברו לידיו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בתביעתה לביהמ"ש טענה המערערת כי מחצית מהזכויות שייכות לה, מכ-ח ירושה, וכי רישום זכויותיה על-שם האפוטרופוס, נעשה בחוסר תום לב ובמרמה. באשר למקור זכויותיה של התובעת במקרקעין, קבע בימ"ש קמא, כי לא הומצאו ראיות בנושא זה. באשר לחוקיות הפקעת המקרקעין, קבע ביהמ"ש כי ההפקעה בוצעה כדין. באשר לטענתה המרכזית של המערערת כי רישום הזכויות על-שם האפוטרופוס או על-שם רשות הפיתוח, נעשה בחוסר תום לב ומרמה, נקבע כי טענה זו לא הוכחה. הערעור נדחה.
המסד, קרי: הוכחת עצם קיומן של זכויות במקרקעין נשוא הערעור, איננו קיים. בהישמט מסד זה אין כלל מקום לדון בטפחות, שהן יתר הטענות המועלות: חוסר תום לב ומרמה, וכן אי חוקיות. אין בידי המערערת ולו בדל מסמך (או ראיה אחרת) המעיד על כך כי הינה בעלת זכויות במקרקעין. אין בעצם עובדת היותה מי שעיבדה את האדמות במקרקעין הנדונים, כדי להוכיח מאום באשר לזכויותיה. גם ניסיונה של המערערת להיתלות בסעיף 51 לפקודת ההסדר, אין מקומו בהליך זה. סעיף זה קובע: "שוכנע פקיד ההסדר שפלוני מחזיק מקרקעין... והמקרקעין רשומים על שמו
של אדם אחר - ירשום את המחזיק ...". ברי כי יישומו של סעיף זה רלוונטי, אך ורק במסגרת הליכי ההסדר בעודם מתנהלים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד בבניק נורית למערער, עו"ד פלד לימור למשיבים. 15.4.07).
ע.א. 9248/03 - .cnI ,.oC kcreM ואח' נגד אוניפארם בע"מ ואח'
*תקפותו של פטנט ונטל ההוכחה בתביעה על הפרת פטנט (הערעור נדחה).
הערעור שבפנינו עניינו בתקפותו של פטנט ישראלי המתייחס לתרופה FOSALAN ולתהליכים לייצור התרופה. השאלות העומדות במוקדו של הערעור הינן: האם הצורה הקריסטלינית החדשה שפיתחה המערערת כמו גם תהליך ייצור התרופה FOSALAN ראויים להגנת פטנט והאם התכשיר אותו החלו לשווק המשיבים הינו תכשיר מפר בהתאם לחוק הפטנטים. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב דחה את תביעת המערערות, בקבעו כי המערערות לא עמדו בתנאים שבסעיף 50(ב) לחוק הפטנטים להעברת נטל ההוכחה אל המשיבים, מכיוון שלא נקטו בכל האמצעים הסבירים כדי לבדוק אם החומר מיוצר ע"י המשיבים בתהליך המוגן, ואף לא הדגימו כי קיימת סבירות גבוהה שהחומר מיוצר בתהליך זה. הערעור נדחה.
עצם מתן הפטנט משמש ראיה לכאורה לתקפותו. המערערות טוענות כי נטל ההוכחה מונח על כתפיו של הנתבע, דהיינו המשיבים, שכן אין ביכולתו של בעל הפטנט לספק ראיות ישירות לגבי התהליך בו משתמש המפר, מה גם שסעיף 50(ב) לחוק מעביר את נטל ההוכחה אל הנתבע. ביהמ"ש קמא קבע כי די בתצהירו של המשיב 2 בכדי להדגים כי התהליך המוגן לא הופר. גם אם נאמר שקביעה זו אינה מניחה את הדעת, הרי שבמקרה דנן, המציאו המשיבים לביהמ"ש תצהיר של ד"ר ברנר שהוגש לרשם הפטנטים הקנדי, בו הלה מציין כי ניתן להפיק את החומר המוגן גם בהליכים מקובלים. תצהיר זה סותר את תצהירו של ד"ר ברנר מטעם המערערות בהליך דנן. המסקנה היא כי אין מדובר בהפרה של התהליך המוגן.
(בפני השופטות: פרוקצ'יה, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ל. וטשטיין וס. אדמוני למערערות, עו"ד ע. לויט למשיבים. 30.4.07).
בג"צ 11540/05 - 13 פלונים בדרגת סגן נגד ראש אגף כח אדם בצה"ל ואח'
*דחיית עתירה לבג"צ כאשר קיימת עדיפות לבירור הנושא בתובענה רגילה (העתירה נדחתה).
העותרים אותרו בהיותם תלמידי תיכון לשירות בתכנית "חמ"ן תלפיות", ומשהצטרפו אליה הוכשרו בקורס קדם-צבאי בו החלו באוקטובר 2000 (ללא שכר) והוצע להם לבחור בין שני מסלולים, האחד מהם של קצונה. לטענתם, בחרו במסלול קצונה והתחייבו לשתי שנות קבע (במקום אחת) על יסוד הבטחה מאת מפקדיהם - בהתאם למדיניות ששררה אז - כי יהיו זכאים לתקן סרן מייד עם כניסתם לקבע. כנטען, מינוי מיידי לתקן סרן היה מקובל בעת הרלבנטית, אך ב-2003, זמן מה לפני כניסת העותרים לקבע, הוחלט על מדיניות חדשה שביטלה את המינוי המיידי לתקן סרן. הפסדם החודשי בעת שירותם בקבע בשנה הראשונה, היה, כנטען, 1,700 -, כ-%35 משכרם, וזאת בנחיתות לדרגת שכרם של מי שבחרו במסלול שאינו קצונה. בעתירה נטען כי מדובר בשינוי מדיניות למפרע ופגיעה בזכויות מוקנות, כיון שהעותרים הסתמכו על המדיניות הישנה. העתירה נדחתה.
המקרים האופייניים לבעייתיות של עתירה כגון דא, עניינם עצם השירות, פיטורים הימנו וכדומה, שבהם קשה מאוד לפסוק, בהיעדר שמיעת ראיות בבג"צ כמקובל בבימ"ש דיוני. המקרה דנא שונה במובן זה, שכמעט אין מחלוקת עובדתית. אך המדובר לעת
הזאת באנשים שהשתחררו בינתיים מצה"ל, וחיים את חייהם האזרחיים. על כן בפועל, הגם שההליך הוגש כעתירה במשפט המינהלי, כיום עסקינן בתביעה כספית. המקום הדיוני הנאות הוא ביהמ"ש האזרחי.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, אלון. החלטה - רובינשטיין. עוה"ד ש. צפורי וש. רכבי לעותרים, עו"ד א. דפנה למשיבים. 17.5.07).
רע"א 10572/06 - סלמאן פרג' נגד קצין התגמולים משרד הבטחון
*ועדה רפואית הדנה מחדש בבקשה להעלות אחוזי נכות של מי ששירת כסוהר, מוסמכת גם לקבוע כי אין קשר בין המחלה הנדונה לבין הפגיעה בשירות, למרות שהקשר נקבע ע"י הוועדה הקודמת והדיון החדש נתבקש ע"י הנכה (הבקשה נדחתה). במהלך שירותו כסוהר בשירות בתי הסוהר, לקה המבקש בפגימות בעמוד השדרה המותני, הוכר על-ידי המשיב כנכה לפי חוק הנכים, ונקבעו לו %28 נכות. המבקש טען כי הפגימות בעמוד השדרה גרמו גם להפרעות קשות בתפקודו המיני. על-פי הפניית המשיב, נבדק המבקש ונתקבלה טענתו. כתוצאה מכך החליטה ועדה רפואית עליונה (ור"ע) כי קיים קשר סיבתי חלקי בשיעור של %25, בין הפגימות בעמוד השדרה של המבקש לבין ההפרעות בתפקודו המיני, וקבעה למבקש דרגת נכות של %2.5 (מתוך %10). המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי, בו הוסכם כי התיק יוחזר לדיון מחדש בור"ע, שאליה יצורף אורולוג נוסף. לאחר קבלת ממצאי בדיקה נוספים, קבעה ור"ע כי יש לבטל כליל את ההכרה בקשר שבין הפגימה בתפקוד המיני של המבקש לבין הפגימה שבה לקה בעמוד השדרה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי, בו טען כי ור"ע חרגה מסמכותה בהחלטתה לבטל את ההכרה בפגימה בתפקוד המיני, וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
במסגרת הדיון המחודש, לא היתה ור"ע כבולה להחלטתה של הוועדה הקודמת, שאחרת ממילא לא היה בידיה גם להעלות את אחוזי הנכות של המבקש, דבר שלשמו נתכנסה. באשר לטענת המבקש כי לא הוזהר בנוגע לאפשרות הפחתת אחוזי נכותו - ככלל, כאשר ועדה רפואית רואה אפשרות שהיא תגרע מאחוזי הנכות שהיו לנכה, יש מקום להזהירו בדבר אפשרות כזו על מנת לאפשר לו לטעון טענות נוספות. נסיבות המקרה מצביעות על כך שניתנה למבקש הזדמנות להציג את גירסתו, ובפועל הוא עשה כן, לפיכך, חרף היעדר אזהרה, תאושר החלטתה בדבר הפחתת אחוזי הנכות.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. רוזן למבקש. 1.5.07).
בש"פ 3228/07 - פלוני נגד מדינת מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, הנשוי ל-צ', (להלן: המתלוננת), ואב לארבעת ילדיהם, הואשם כי נסע במונית מירושלים לדירתו במעלה אדומים, כשהוא שתוי, ומשהגיעו ליעדם, אמר העורר לנהג המונית כי אין באמתחתו כסף מזומן ועל-כן עלו השניים לדירתו בה נמצאו באותה עת המתלוננת ושניים מילדי בני הזוג (האחד פעוט והשני כבן עשר וחצי). בעוד נהג המונית ממתין על מפתן הדלת התגלע ויכוח בין העורר לבין המתלוננת. בשלב זה החל העורר לחבוט ולבעוט במתלוננת ומשך אותה לכיוון המטבח, שם נטל סכין וניסה לדקור אותה בבטנה. המתלוננת נאבקה, נחתכה בידה ונפלה אל הרצפה, וגם אז המשיך העורר בניסיונותיו לדקור אותה, עד שהילד ונהג המונית התערבו וגרמו להפסקת האירוע. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בתסקיר מעצר, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר למעצר בית. ביהמ"ש דחה את המלצת שרות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות של אלימות כלפי בן משפחה המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. האירוע האלים נבלם אך בשל התערבות חיצונית מצד נהג המונית ואחד הילדים. המתלוננת מסרה לשירות המבחן כי העורר מגיע הביתה לעיתים קרובות כשהוא שיכור וכי במצבים כאלו הוא מתקשה לשלוט בעצמו. בנסיבות אלה, חלופת המעצר שהוצעה אכן אינה מהווה מענה הולם לסיכון הנשקף מן העורר.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד א. איתן לעורר, עו"ד ב. ברוט למשיבה. 1.5.07).
רע"פ 1492/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*כאשר בימ"ש מחוזי מקבל ערעור על זיכוי בבימ"ש השלום, אין עומדת לנאשם זכות ערעור בערכאה שלישית, אלא בקבלת רשות (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום בחיפה זיכה את המבקש מאישומים של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, שעל פי הנטען ביצע במספר רב של הזדמנויות במהלך השנים 1998-1997, כלפי המתלוננת ס', קטינה ילידת שנת 1987. ביהמ"ש ציין כי קיים ספק המצדיק את הזיכוי. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את השגותיה והרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. הדיון הוחזר לבימ"ש השלום לגזירת העונש, ונגזרו למבקש שישה חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות, 18 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חוייב לפצות את המתלוננת בסכום של 12,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על גזה"ד. לעניין הכרעת-הדין סבור המבקש, כי עומדת לו זכות ערעור. לגישתו, יש לראות בפסק-דינו המרשיע של ביהמ"ש המחוזי כאילו היה הכרעת-דין של הערכאה הדיונית. לגופו של עניין טוען המבקש, כי ביהמ"ש המחוזי שגה בכך שהתערב בממצאי מהימנות. באשר לעונש, טוען המבקש כי היה ראוי להתחשב בגילו המתקדם והיותו סבא לנכדים, בחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ובהתארכותו של ההליך המשפטי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטענה לפיה בנסיבות כגון אלה עומדת לנאשם זכות ערעור, כבר נדחתה פעמים רבות על ידי ביהמ"ש העליון. התפיסה הנוהגת בהקשר זה היא כי הליכים משפטיים יתבררו בפני שתי ערכאות, במנותק מהשאלה מי יזם את הערעור. אף הטענה כי התערבותו של ביהמ"ש המחוזי בהכרעות עובדתיות מצדיקה רשות ערעור, אינה מהווה עילה לקיומו של דיון בפני ערכאה שלישית. טענותיו של המבקש המופנות כנגד חומרת עונשו - אף הן אינן מקימות עילה ליתן לו רשות לערער.
(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד גיא שמר וציון אמיר למבקש. 2.5.07).
בע"מ 9316/06 - פלוני נגד פלונית
*חזקת שיתוף של "ידועה בציבור" עומדת לאשה, אשר לאחר שהתגרשה ונפסק כי הבעל יקבל את הדירה, גרה עם מי שהיה בעלה עשרות שנים בדירה יחד עם ילדם המשותף (הבקשה נדחתה).
המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1972 והתגרשו בשנת 1979. בפסק דין הגירושין, קבע בית הדין הרבני, בין היתר, כי דירת המגורים אשר היתה רשומה על שם שני בעלי הדין (להלן: הדירה) תועבר לבעלותו הבלעדית של המבקש. העברת הזכויות בדירה לא בוצעה, והדירה נותרה רשומה על שם שני הצדדים. בהסכמת המבקש, הוסיפה המשיבה לגור בדירה, בצוותא עם בנם המשותף של בני הזוג, עד לחודש אפריל 2002, שאז עזבה את הדירה. ביום 8.8.2004 הגישה המשיבה בביהמ"ש לענייני משפחה, תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, (בדירה), בטענה כי מכיוון שדמי החכירה בגין הדירה שולמו על ידה במהלך כל השנים, זכאית היא לקבלת מחצית משווי הדירה מכוח חזקת השיתוף בין ידועים בציבור. משלא נתקבל כתב הגנה מטעם המבקש, ניתן פסק דין המורה על פירוק השיתוף בדרך של מכירה. הדירה הועמדה למכירה על ידי כונס נכסים, ובוצע הליך של התמחרות, שפרטיו היו ידועים למבקש. ביום 13.6.05, אושר מכר הדירה על-ידי ראש ההוצאה לפועל. רק ביום 5.9.05, תשעה ימים לפני שפונה
מן הדירה, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה, אשר ניתן בהיעדרו, ובקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המציאות שהתרחשה לאחר חתימת הסכם הגירושין, יש להתייחס אליה במנותק ממנו. אף לו יושם פסק הדין של בית הדין הרבני, והזכויות בדירה היו נרשמות על שם המבקש, היה במגוריהם המשותפים של הצדדים בדירה במשך 25 שנה כידועים בציבור, כדי להעניק למשיבה זכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף. במובן זה, מהווה התנהגות הצדדים שלב פוסט-הסכמי, שמותיר את ההסכם על כנו, ומגדיר מחדש על בסיסו את חלוקת הרכוש בין הצדדים.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. וסים למבקש, עו"ד ע. נהרי למשיבה. 1.5.07).
ע.פ. 7115/04 - יוסף בן ברוך נגד מדינת ישראל
*פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין למי שהיה עצור וזוכה בדינו (הערעור נדחה).
המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בירושלים, כי נטל חלק, יחד עם שלושה אחרים, בתכנונו והוצאתו לפועל של ניסיון פיגוע בקרב האוכלוסיה הערבית בירושלים. מעצרו של המערער החל ביום 7.5.02 ונמשך עד ליום 23.12.03, בו זוכה מכל העבירות שיוחסו לו ושוחרר ממעצרו. האישום נגד המערער היה מבוסס, בעיקרו, על אמרותיו של אחד משלושת הנאשמים האחרים (להלן: שלומי) בחקירתו,טען שלומי כי המערער היה מעורב בתכנון ניסיון הפיגוע והוצאתו אל הפועל. בעדותו בביהמ"ש טען שלומי כי המערער לא היה קשור כלל להתארגנות. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא נמצאו די ראיות להרשעת המערער מעבר לספק סביר, וזיכה אותו. בעקבות זיכויו הגיש המערער בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין לקבלת פיצוי על מעצרו ולשיפוי על ההוצאות שהוציא להגנתו. ביהמ"ש קמא בחן האם מתקיימות ביחס למערער שתי עילות הפיצוי הקבועות בסעיף 80 הנ"ל. בכל הנוגע לעילה הראשונה, שהיא "היעדר יסוד להאשמה", קבע ביהמ"ש המחוזי כי עילה זו אינה מתקיימת לגבי המערער. בכל הנוגע לעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" בחן ביהמ"ש את טיב נסיבות המקרה, החליט כי המערער יפוצה בשיעור של %40 מסכום הפיצוי המירבי בגין מעצר הקבוע בתקנות הפיצויים, ודחה את הבקשה לשיפוי בגין הוצאות הגנתו. הערעור נדחה.
המבחן לקיומו של יסוד להאשמה הוא מבחן אובייקטיבי, בו נבדקת סבירות החלטת התביעה להגיש את כתב האישום. בהתחשב בתשתית הראייתית שהיתה בידי התביעה, החלטה שלא להגיש כתב אישום נגד המערער היתה החלטה בלתי סבירה. העילה האחרת למתן פיצוי לנאשם שזוכה, היא העילה של קיום "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בקביעת שיעור הפיצוי התחשב ביהמ"ש מחד במשך הזמן בו שהה המערער במעצר עד לזיכויו ובכך שבעודו במעצר נשא אישה כשרגליו כבולות באזיקים; מאידך נתן משקל לכך שזיכויו של המערער לא היה זיכוי מוחלט אלא זיכוי מחמת הספק ולכך ששתיקתו של המערער במהלך חקירתו הקשתה על בירור האמת. זיכוי מחמת הספק, משמש שיקול חשוב כנגד מתן הפיצוי.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, גרוניס. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד דפנה ברלינר למשיבה. 2.5.07).
בש"פ 3610/07 - אסף בן דוד נגד מדינת ישראל
*ההליכים הנדרשים למעצרו של עד במשפט רצח, מחשש שהעד לא יופיע במשפט (הערר נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב נשמעות ראיות במשפטם של פרנסואה אבוטבול ואבי אבוטבול בעבירת רצח. העורר הוא עד מפתח במסגרת המשפט הפלילי,
והוא הביע חשש שיבולע לו אם יחליט למסור את הידוע לו אודות אירועי ליל הרצח. המשיבה פנתה לביהמ"ש בבקשה לעצור את העורר עד למועד עדותו, על סמך מידע שבידה, לפיו העורר לא יתייצב להעיד בביהמ"ש. הבקשה התבססה על הוראת סעיף 73(ד) לחוק בתי המשפט שלפיה: "היה לביהמ"ש יסוד להניח כי מי שהוזמן להעיד... לא יתייצב... רשאי ביהמ"ש... - (1)לחייבו במתן ערובה, ואם לא נתן ערובה - לצוות על מעצרו;... ". ביהמ"ש המחוזי קבע כי "לא ניתן להבטיח התייצבותו של העד למשפט - אלא על ידי מעצרו". לפיכך התקבלה בקשת המדינה למעצר העורר עד לסיום עדותו במשפט הפלילי. הערר נתקבל.
סמכותו של ביהמ"ש להורות על מעצרו של עד קמה רק לאחר שהורה ביהמ"ש על מתן ערובה, ולאחר שהעד לא עמד בכך. לפיכך הוחלט לחייב את העורר להפקיד ערבויות להבטחת התייצבותו למתן עדותו. אם לא יופקדו הערבויות, רשאית המשיבה לעתור לבימ"ש קמא ולבקש את מעצרו של העורר.
(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד משה מרוז לעורר, עוה"ד נעמי גרנות ומירב עמר למשיבה. 3.5.07).
רע"א 9910/05 - עיריית קרית ים נגד מילאון בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות בקשה להעברת בורר מתפקידו (הבקשה נדחתה).
המבקשת התקשרה עם המשיבה, חברה פרטית, בחוזה למתן שירותי גבייה לתקופה שמיום 1.10.00 עד ליום 30.9.03 (להלן - "החוזה"). החוזה כלל סעיף בוררות. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות, נתמנה בורר והמשיבה הגישה לבורר תביעה כספית ותביעה לסעד הצהרתי. המבקשת הגישה תביעה שכנגד בה עתרה לסעד כספי. הצדדים הביאו את ראיותיהם וביום 3.6.03, קבע הבורר את הדיון לצורך סיכומי הטענות ליום 30.6.03. הדיון נדחה מפעם לפעם לצרכי מו"מ. ביום 20.1.04 הגישה המשיבה לבורר הודעה, כי המו"מ בין הצדדים לא צלח, וביקשה להוסיף שתי תביעות כספיות ולאפשר לה להמציא מסמכים וראיות הנוגעים לתביעות אלה. המבקשת התנגדה לבקשה הבורר החליט כי המשיבה תהיה רשאית להגיש את המסמכים הדרושים להוכחת תביעותיה החדשות. בעקבות כך עתרה המבקשת לביהמ"ש המחוזי להעביר את הבורר מתפקידו. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש על פי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. המבקשת, טוענת לאפשרות של משוא פנים וכי בדרך התנהלותו אין הבורר ראוי לאמון הצדדים. בטיעונים אלה, מתייחסת המבקשת לענין הפרטני שבבוררות בינה לבין המשיבה, ומצביעה על עניינים מסויימים מהם היא מבקשת להסיק כי קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים של הבורר כלפיה. בהתייחסותה זו אין משום שאלה משפטית או ציבורית כללית בעלת אופי עקרוני החורג מעניינם הפרטני של הצדדים. מכל מקום, המבחן להיות בורר ראוי לאמון הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי, הבוחן אם נתגלתה אפשרות ממשית של משוא פנים מצד הבורר. אין זה המקרה שבפנינו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי גולדהמר למבקשת, עו"ד רפאל שיוביץ למשיבה. 10.5.07).
רע"פ 5074/06 - אושרי צימר נגד מדינת ישראל
*סדרי ריצוי עונשים חופפים, כאשר עונש המאסר הארוך יותר מתבצע בדרך של עבודות שירות, ואילו בגזירת העונש הקצר יותר נקבע ע"י ערכאה שיפוטית אחרת שלא יבוצע בעבודות שירות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו). באישום פלילי בו הורשע המבקש, גזר עליו בימ"ש השלום מאסר לתקופה של 4 חודשים וקבע שאין לאפשר ריצוי העונש בעבודות שירות. ביצוע המאסר נדחה עקב ערעור שהוגש. בין לבין נדון המבקש בפרשה אחרת למאסר של 6 חודשים, מאסר על-תנאי קנס ופיצוי. ביהמ"ש
הטעים כי העונש ירוצה בדרך של עבודות שירות. בערעור על גזר-הדין בפרשה הראשונה טען המבקש כי יש לאפשר לו לרצות את המאסר של 4 חודשים, בדרך של עבודות שירות. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה זו. אך התעוררה שאלה של פרשנות הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, שזו לשונה: "(ב) מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר... לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר". לטענת המבקש, כיוון שביהמ"ש בפרשה המאוחרת לא הורה שהעונשים ירוצו בזה אחר זה, הרי שמכוח סעיף 45(ב) הנ"ל, עליו לשאת רק בעונש מאסר אחד, לתקופה הארוכה ביותר, קרי: 6 חודשי מאסר בעבודות שירות. עמדה זו לא נתקבלה על דעתו של ביהמ"ש המחוזי, שקבע כי בנסיבות כגון אלה שבפנינו, על המבקש לרצות את תקופות המאסר בנפרד, ועם סיום ריצוי העונש השני, ירצה הוא את העונש של המאסר בבית האסורים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
שלוש דרכים הוצעו בענייננו לפירושו של סעיף 45(ב) הנ"ל. אחת, של המערער, הטוען, כי עונש מאסר בעבודות שירות כמוהו ככל עונש מאסר, וכי על כן עליו לשאת בעונש הארוך ביותר, קרי, המאסר לתקופה של 6 חודשים, שירוצה בעבודות שירות. פרשנות שנייה, של המשיבה, גורסת כי מאסר בעבודות שירות הינו אמנם מאסר לצורך סעיף 45(ב), אולם סעיף זה האחרון אין עניינו אופן ריצוי המאסר (מאחורי סורג ובריח או בעבודות שירות), אלא משך המאסר. לכן, על המערער לשאת בעונש מאסר לפי התקופה הארוכה ביותר, כאשר אופן הריצוי אינו מושפע מן הסעיף ולכן 4 חודשים ירוצו מאחורי סורג ובריח והיתר, בדרך של עבודות שירות. פרשנות שלישית, של ביהמ"ש המחוזי, מוציאה את עונש המאסר בעבודות שירות מגדרי סעיף 45(ב), וקובעת כי העונשים ירוצו במצטבר. יש לקבל את פרשנותה של המדינה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד ד"ר אביטל מולד למבקש, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 15.5.07).
רע"פ 3603/07 - ג'ורג' היאגנה נגד מדינת ישראל
*החלטת הממונה על עבודות שירות כי הנאשם אינו מתאים לעבודות שירות (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בבימ"ש השלום בטבריה בעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186 לחוק העונשין. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו המבקש יודה ויורשע. מנגד, תציע המשיבה להטיל על המבקש, בין היתר, מאסר בפועל של חודשיים, אשר ירוצה בעבודות שירות בכפוף לחוות דעת הממונה על עבודות השירות. בהתאם להסדר, נדון המבקש למאסר של 8 חודשים, מהם 2 חודשים בפועל, והיתרה על תנאי. ביהמ"ש הוסיף, כי המבקש מופנה לממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה) לצורך בחינת התאמתו לריצוי המאסר בעבודות שירות. חוות הדעת מטעם הממונה, היתה כי המבקש אינו מתאים לריצוי עונשו בדרך של עבודות שירות. על יסוד כך פסק ביהמ"ש כי המבקש ירצה 2 חודשי מאסר בפועל. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי בנצרת והערעור נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על פי סעיף 51ב לחוק העונשין עומדת לממונה הסמכות להמליץ על התאמתו של נידון למאסר לביצועו בעבודות שירות. ביהמ"ש אכן איננו כבול להמלצה זו של הממונה, אך ההסתמכות הרחבה על המלצתו נובעת מאמונו בהתנהלותו ובשיקוליו המקצועיים. המחוקק קבע מסגרת רחבה למדי, לפיה ישקול הממונה שיקולים הנוגעים למידת התאמתו של המועמד מההיבטים הרפואיים והתעסוקתיים. ברי, כי שיקול כגון עברו הפלילי של המועמד יכול להיחשב ככזה הנופל לגדר קטגוריית ההתאמה התעסוקתית.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד חרבג'י עימראן למבקש, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 9.5.07).