תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 13

ע.פ. 8439/03 - פליקס מילנר נגד מדינת ישראל

*זיכוי מעבירה של נסיון לרצח, מחמת חוסר ראיות לכך שהנאשם ידע כי חברו מתכוון לבצע רצח, והרשעה בעבירה של סיוע לאחר מעשה לעבירה של נסיון לרצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 294/00 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בתקופה הרלבנטית היה למערער חבר בשם דני טיקמן (להלן: דני), אשר שירת בבסיס צבאי באיזור חיפה (להלן: הבסיס). בליל 12.10.00 ישבו דני והמערער בקיוסק בקרית ים ולגמו בקבוקי בירה. סמוך לחצות ביקש דני את המערער להסיעו (במכונית של דני) לבסיס, על מנת לקחת נשק, ומשהגיעו למקום נטל דני רובה -16 M ומחסנית מלאה ב-29 כדורים. משם נהג המערער את המכונית לרחוב יפו בחיפה, ובאיזור המסעדות פתח דני בירי אוטומטי לכיוון אנשים שהיו באיזור המסעדות, בהאמינו כי הם ערבים. כתוצאה מכך נפצעו ארבעה אנשים. דני הורשע ונדון למאסר של 14 שנים. גירסת המערער התמצתה בטענתו כי השתכר ואינו זוכר מאום מכל הקורות אותו במהלך הלילה. לטענתו, לא היה לו מושג אודות כוונתו של דני "לירות בערבים". בעדותו כעד תביעה במשפטו של המערער ובאמרותיו בחקירה, מסר דני בעקביות כי לא שיתף את המערער בכוונותיו. ביהמ"ש קמא דחה את טענת סייג האחריות הפלילית של השכרות לו טען המערער, וכן דחה גם את טענות המערער לעניין אי ידיעתו ואי מודעתו לכוונותיו של דני, וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. על פי עדויות דני והמערער, לא אמר דני למערער לאיזו מטרה נטל את הרובה. המדובר בבסיס קבוע בו משרת דני, וחייל הנוטל עמו נשק מבסיסו אינו חזיון נפרץ, ובוודאי שאין בעצם נטילת הנשק כדי להציב תמרור אזהרה בדבר כוונות פליליות בכלל וכוונה לקטילת חפים מפשע בפרט. המערער נהג במכונית וכשהשניים חלפו ברחוב יפו פתח דני במטח יריות במצב "אוטומאט". הפעולה ארכה, על פי העדויות, שניות בודדות. בהינתן חלקיק זמן קצרצר זה, לא נראה כי נשללת האפשרות, לפיה המערער לא היה מודע מראש לדריכת הנשק הפתאומית וליריות ממנו, וכי מודעותו לעניין זה התרחשה בד בבד עם ביצוע פעולת הירי עצמה. בנסיבות אלה, אין לשלול את האפשרות, לפיה בטרם ירה דני את מטח היריות לא בשלה במערער המחשבה הפלילית הנדרשת. לפיכך יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער, מחמת הספק, מהעבירה של ניסיון לרצח.
ג. מאידך, במעשיו, שראשיתם מיד עם סיום מטח הירי של דני, עבור דרך נהיגתו את המכונית, עצירתה לשם סילוק תרמילי הכדורים והמחסנית והמשך הנסיעה עד לבסיס - סייע המערער לדני לאחר מעשה, ובכך עבר את עבירת הסיוע שלאחר מעשה לעבירות הניסיון לרצח ולעבירות ההיזק בזדון שבוצעו על ידי דני. לפיכך יש להרשיע את המערער בסיוע לאחר מעשה העבירות הנ"ל. לאור חומרת מעשי העבירה שביצע דני והסיוע התכוף לאחר מעשה שסייע לו המערער, דין הוא כי ימוצה עם המערער מלוא חומר הדין הקבוע לעבירה זו בחוק, דהיינו שלוש שנות מאסר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד רונן חליוה למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 7.5.07).

ע.א. 2358/04 + 2264/04 + 2121/04 - מינהל מקרקעי ישראל נגד יעקב דיקסטרא ואח'

*נטל הראייה בתביעה לרישום זכויות חכירה במקרקעין, כאשר בחוזה לא נאמר דבר על הצמדת חלק מגרש לנכס שהוחכר לרוכש. *הוצאות משפט לדוגמא(מחוזי ת"א - ת.א. 1858/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב (להלן: דיקסטרא) הגיש תביעה נגד המשיבים 5-3 (להלן: "הדיירים") ונגד המינהל ו"עמידר", בה ביקש להצהיר כי הוא זכאי להירשם כבעל זכויות חכירה ארוכת שנים במבנה שבו חמש חנויות, ובשטח הצמוד אליו (להלן ? "המגרש"). נקודת
המחלוקת התמקדה בזכותו של דיקסטרא למגרש, אשר לזכויות בו טוענים גם דיירים בדירות הבנויות באותו מיתחם. דיקסטרא טען כי עם רכישת הזכויות בחנויות, רכש גם את המגרש הצמוד להן. שניים מן הדיירים טוענים כי המגרש צמוד בחלקים שווים גם לדירות המגורים שלהם. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי חוזי החכירה של עמידר והמינהל הנוגעים למיתחם הם סטנדרטיים, ואין בהם התייחסות לשטח המגרש. ביהמ"ש הוסיף כי "אילו היינו עושים שימוש אך ורק בדיני הראיות, אף אחד מהצדדים לא היה מצליח להוכיח שהוא הוא החוכר לדורות של המגרש", אך לדעתו תוצאה זו אינה צודקת, בין היתר, לאור עמדת המינהל כי הקרקע הוחכרה, אך לא ברור למי. על כן החליט ביהמ"ש להחיל על ענין זה את עקרונות "הצדק החלוקתי" כפי שעוצבו בבג"צ 3939/99 פד"י נו(6) 25), ("פרשת הקשת המזרחית"), ומאחר שהמינהל "השתחרר" מהמגרש, בהכירו בכך כי אחד מהצדדים רכש זכויות חכירה במגרש, אך אין לדעת מי הוא, עקרון "הצדק החלוקתי" מצדיק כי החלקה [המגרש] תחולק לשניים. המחצית תשוייך לחנויות בחלקים שווים, ומחציתה השניה תשוייך לדירות, לרבות הדירות שבעליהן לא צורפו כבעלי דין. עוד הורה ביהמ"ש לעמידר למינהל לשלם כל אחת לדיקסטרא הוצאות בשיעור של 150,000 -, ובסך הכל 300,000 - יחדיו, כהוצאות לדוגמא, בשל אי הסדר שהתגלה ברישומי ומסמכי רשויות אלה. הוגשו ערעור וערעור נגדי - ערעור המינהל והדיירים נתקבל וערעור דיקסטרא נדחה.
ב. הנטל הראייתי היה מוטל על דיקסטרא, לשכנע כי המגרש נכלל במיתחם החנויות שלגביו הוקנו לו זכויות החכירה. שגה ביהמ"ש בפסיקתו, בראש וראשונה בהחילו עקרונות מנחים החלים על רשויות ציבוריות בקביעת מדיניות פעולתן בהקצאת קרקעות, על מחלוקת פרטית שעניינה בירור זכויות פרטים לחלקת קרקע. לעקרונות הצדק החלוקתי שהובהרו בפרשת "הקשת המזרחית", אין השלכה על שאלת קיומן או היעדרן של זכויות קנין בידי דיקסטרא למגרש השנוי במחלוקת. מקום שאין בידי תובע ראיות מספיקות להוכחת זכותו על פי דיני החוזים והקנין, נדונה תביעתו לכשלון, ודינה להידחות. משקבע ביהמ"ש קמא כי דיקסטרא, לא הצליח להוכיח את תביעתו, היה מקום לדחותה. מעבר לכך, משבעלי הדירות לא הגישו תביעה מטעמם, לא היה מקום למתן סעד אופרטיבי המכיר בזכותם לחלק מהמגרש.
ג. ביהמ"ש קמא מתח ביקורת קשה על התנהלות עמידר והמינהל - באשר לחוסר הארגון, אי הסדר, הבלבול, והשיבוש הרב שנתגלה בחומר ובנתונים שנמצאו ברשותם, ופסק לחובתם הוצאות לדוגמא כאמור. בענין זה חרג ביהמ"ש מהמסגרת המקובלת של פסיקת הוצאות. בין ביקורת מוצדקת על חוסר הסדר והארגון הנדרש בנתוני הרשויות, שהביא לערפול בשאלת הזכויות, הטעון בוודאי תיקון, לבין השתת הוצאות עונשיות כבדות, שהציבור הרחב הוא הנושא במימונן, רחוקה הדרך.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, אלון. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ציון אילוז למינהל, עו"ד גדי דהן לעמידר, עו"ד ישראל שדה לדיקסטרא, עו"ד חנוך ארליך לדיירים. 10.7.07).

ע.פ. 7833/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס במשך 8 שנים, על יסוד עדות המתלוננת, למרות כבישת העדות והסתירות בעדות, וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 928/01 - הערעור נדחה).

א. המערער הינו גיסה של ש' (להלן: המתלוננת), ילידת 1979. לפי הנטען ביצע המערער במתלוננת מעשים מגונים ומעשי אונס במספר רב של הזדמנויות בין השנים 1989-1997. המעשים בוצעו בביתה של המתלוננת, כאשר המערער גר ביחד עם אשתו בבית הוריה של המתלוננת באשדוד; בדרך לבית-הספר בו למדה המתלוננת; בביתו של המערער באילת וכן במקומות ציבוריים נוספים. המערער נהג להכות את המתלוננת,
לעקם את ידיה ולהפשיטה בכוח. בהכרעת-דינו, הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער ברוב דעות. הכרעת-הדין התבססה על עדותה של המתלוננת ומצא לה חיזוקים בשאר הראיות. ביהמ"ש התייחס לטענותיו של המערער בנוגע לסתירות הקיימות, לכאורה, בגירסתה של המתלוננת וקבע כי אין בכך כדי לפגום באמינותה, היות ומדובר בעדות המתייחסת לשנים רבות ולכן לא ניתן לצפות שתהיה מדוייקת. בנוסף, התייחס ביהמ"ש לכך שעדותה של המתלוננת הינה בגדר עדות כבושה, אך קבע, לאור ההלכה הנוהגת לגבי עבירות מין, כי אין בכך כדי לפגום במהימנותה. עם הרשעתו נדון המערער ל-12 שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על-תנאי וכן פיצויי כספי למתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. טענותיו של המערער מופנות בעיקרן כלפי ממצאי עובדה ומהימנות אותם קבע ביהמ"ש המחוזי. הלכה היא, כי ביהמ"ש שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ומיהמנות אותם קבע בימ"ש קמא. המקרה שבפנינו אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהלכה זו. אף לגופו של עניין, בהסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו בביהמ"ש המחוזי, ולאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות, עולה כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר. נאמר בעבר לא פעם כי לא ניתן לצפות ממתלוננת המעידה על מעשים שבוצעו בה במשך תקופה כה ארוכה ומשחזרת חוויה טראומטית שעברה עליה, לדייק בנוגע לכל הפרטים ולספק תיאור כרונולוגי מדוייק של הנעשה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר, בדומה למקרה שבפנינו, מדובר במתלוננת אשר עדותה עוסקת בתקופה ארוכה של כשמונה שנים.
ג. המערער טוען כי אין זה סביר שהמתלוננת לא התלוננה במשך השנים ולא סיפרה לאיש על המעשים שביצע בה. אין לקבל טענה זו. כבר נקבע לא פעם, כי כבישת עדותם של קורבנות מין הינה תופעה מוכרת, בייחוד כאשר מדובר בקטינים ובעבירות אשר מבוצעות בתוך המשפחה. המתלוננת סיפקה הסבר מספק הן לסיבות שבשלן לא התלוננה, והן לסיבות שהביאו אותה, בסופו של יום, לגלות את אשר אירע ולהגיש תלונה במשטרה.
ד. אשר לחומרת העונש - לנוכח חומרת העבירות, התקופה הארוכה שבה הן בוצעו, והעובדה כי מדובר בקרוב משפחה, ממנו מצופה להגן על המתלוננת ולהוות עבורה מודל לחיקוי ולא לפגוע בה ולהרוס את חייה, העונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל ועיקר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד א. כרמל למשיבה. 15.5.07).

ע.פ. 7043/05 - יעקב פלד נגד מדינת ישראל

*השתת שני מאסרים על תנאי, כל אחד ל"עבירות מפעילות תנאי" אחרות(מחוזי נצרת - ת.פ. 2/03 - הערעור נדחה).

א. ביום האירוע פרץ ויכוח בין המערער לשכנתו בחדר המדרגות של הבניין. השכנה הגיעה לסף דלתו של המערער ובידה שקית זבל שהשליך קודם לכן, וביקשה להחזירה לדירתו. המערער טרק את דלת דירתו בראשה של, חסם בידו את דרכי נשימתה וגרם למותה מחנק. המערער הואשם בעבירת רצח, ובגדרו של הסדר טיעון הומרה העבירה שיוחסה לו לעבירת הריגה. בהסדר הטיעון, הסכימו הצדדים לבקש גזירת מאסר בפועל של 14 שנים ומאסר על תנאי. בהתאם לכך גזר ביהמ"ש על המערער מאסר בפועל לתקופה של 14 שנים. אשר למאסר על תנאי, נגזרו "שלוש שנות מאסר על תנאי... ותחולת תנאי זה על כל עבירה מסוג פשע מאלה המנויות בפרק י' לחוק העונשין... על כל עבירה מסוג עוון שנקובה בפרק י' לחוק הנ"ל אנו גוזרים עליו שלושה חודשי מאסר
על תנאי למשך שנתיים". המערער טוען כי התנאי המפעיל, דהיינו "כל עבירה מסוג פשע" וכו' הינו רחב יתר על המידה, בלתי מידתי ודין היה שהעבירות "מפעילות התנאי" תצומצמנה לסוג העבירות הדומות יותר לעבירה בה הורשע. עוד הוא טוען כי אין ביהמ"ש מוסמך להטיל אלא עונש מאסר על תנאי אחד. הערעור נדחה.
ב. הסיווג שסיווג ביהמ"ש קמא את העבירות מפעילות התנאי בכלל, ותת הסיווג שעשה ביניהן - הן לתקופת המאסר על תנאי והן לתקופת התנאי - עולים בקנה אחד עם לשונו של סעיף 52(ד) לחוק, עם רוחו ועם תכליתו. בענייננו צומצם התנאי לסוג הפשעים והעוונות שעניינם המובהק אלימות ("פגיעות בגוף"), תוך אבחנה בתקופת המאסר על תנאי ובתקופת התנאי בין ה"פשעים" ל"עוונות". המערער הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק, אשר העונש הקבוע לצידה הינו 20 שנות מאסר. בגזר הדין הטיל ביהמ"ש קמא על המערער "עונש מאסר" אחד, תוך פיצולו לתקופת מאסר בפועל ולתקופת מאסר על תנאי, וזאת בסיווג ו"תת סיווג" ראויים לעבירות מפעילות התנאי ולתקופת התנאי בהתאם. אין מדובר כל עיקר ב"שני עונשי מאסר על תנאי", כפי שטען בא כוח המערער.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד א. פלד למערער, עו"ד י. שרף למשיבה. 21.5.07).

רע"א 9097/06 + 719/06 - יפה מנע טוויטו ושגיא מנע נגד תקווה זוסמן ואח'

הסכם בוררות צריך להיות בכתב, ואילו על מינוי הבורר די בהסכם בעל פה. הגדרת תיקון "טעות קולמוס" בפסק דין(מחוזי נצרת - ה.פ. 158/03 - הבקשה נדחתה).

א. הבקשה ברע"א 716/06 - המנוח, אבי מנע ז"ל, והמשיבה היו אח ואחות. הם ניהלו עסק משותף, והיה ביניהם "הסכם נאמנות" בו נכלל סעיף בוררות. לאחר שהתגלעה מחלוקת בין השניים, העבירו את הנושא שבמחלוקת לרו"ח לוגסי (להלן: לוגסי) כדי שיכריע בה, ולאחר שהגיע לוגסי לממצאים בעניין סכום ההשקעה של המשיבה, נוסח ע"י הצדדים הסכם פשרה ביניהם, והם ביקשו מלוגאסי לתת להסכם תוקף של פסק בורר, וזה נתן לו תוקף של פסק בורר. ביהמ"ש נתבקש לאשר את הפסק והוא קבע כי מדובר אכן בפסק בורר תקף, ונתן לו אישור במסגרת חוק הבוררות. ביהמ"ש פסק כי העובדה שפסק הבורר התייחס גם לעניינים שחרגו מגדר העניינים שבשלהם פנו הצדדים מלכתחילה ללוגסי, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן גם העניינים הנוספים נכללים בסמכות הבורר במסגרת הסכם הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות אינה ניתנת כענין שבשגרה, אלא במקרים חריגים בלבד, כשמתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת. הנתונים שביסוד הליך זה אינם עונים לתנאים הנדרשים למתן רשות ערעור. גם לגופו של עניין אין עילה להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש קמא. בין הצדדים היה הסכם בוררות. במסגרת הסדר זה פנו ללוגסי, אשר בתחילה בדק עבורם את הנושא העיקרי שבמחלוקת. אין חשיבות לשאלה האם בשלב בדיקה זו פעל כבר לוגסי כבורר, או שמא שימש "בודק" בלבד, שכן לאחר הבדיקה ערכו הצדדים הסכם פשרה ביניהם וחזרו ללוגסי כדי שיתן להסכם זה תוקף של פסק בורר, כפי שהוא אכן עשה. בפנייה משותפת זו מינו הצדדים למעשה את לוגסי לפעול כבורר והם לא היו חייבים לעגן מינוי זה בכתב. הסכם בוררות, אכן צריך להיות ערוך בכתב, ואולם די בהסכם בעל פה לצורך מינויו של בורר.
ג. הבקשה ברע"א 9097/06 - בבקשה זו, עותרים המבקשים לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את בקשתם "לתקן טעות קולמוס" בפסק הדין. עילתה של הבקשה ברצונם של המבקשים להחליף את בעלי הדין מטעם המבקשים, באופן שבמקום שהם יופיעו
כצדדים בהליך, יופיע "עזבון המנוח אבי מנע ז"ל" כבעל דין. ביהמ"ש הסביר בהחלטתו כי ההליך המקורי כלל, אמנם, את המנוח כבעל דין, אלא שהוא נפטר במהלך הדיון, ובעקבות זאת הגישו המבקשים בקשה להפוך לבעלי דין במקום המנוח, ובקשתם נתקבלה. משכך, הם נעשו בעלי דין בהליך זה, ואין כל טעות קולמוס או טעות אחרת בפסק הדין בעניין זה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ד. לטענת המבקשים בבקשת רשות הערעור, היותם בעלי דין ישירים בהליך בו ניתן פסק הדין, איפשרה לנושים לרדת לנכסיהם האישיים, כגון משכורתה של המבקשת, וזאת מעבר לנכסי העיזבון שהועברו אליהם בהתאם לדיני הירושה. ברם, ראשית, אין שאלה זו של שינוי בעלי דין מעלה עניין עקרוני הראוי למתן רשות ערעור; שנית, הסוגיה אותה מעלים המבקשים אינה ענין של טעות קולמוס הניתנת לתיקון בגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט או תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עמי זנטי למבקשים, עו"ד יעקב רוזנשטיין. למשיבים. 21.5.07).

ע.פ. 4882/06 - פליקס טרטורה נגד מדינת ישראל

*יסודות העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וקיום היסוד הנפשי של הכוונה, בהשתוללות במרדף בכבישים. *חומרת העונש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בהשתוללות במרדף בכבישים(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8251/03 - הערעור נדחה).
א. המערער נהג במכונית כשלצידו יושב חברו ולאדיסלב. לפני מכוניתו נסע ג'יפ משטרתי ובו ארבעה שוטרי מג"ב. הם הבחינו כי השניים אינם חגורים בחגורות בטיחות וסימנו למערער לעצור. בתגובה, עקף המערער את הג'יפ ופתח בדהירה פרועה שנמשכה כעשרים דקות ברחובות וצמתים בבאר שבע, תוך חציית צמתים באדום, נסיעה בנתיב נגדי, וכיוצא באלה. המערער הועמד לדין וכפר בתיאור דרך נהיגתו את המכונית כפי שהעידו עדי התביעה. הוא הוסיף וטען, כי פתח בנסיעת ההימלטות לאחר שנתקף בחרדה נוכח השוטרים שלדבריו איימו עליו בנשקם. בימ"ש קמא העדיף את גירסאות השוטרים, ועל יסודן, וראיות נוספות לגבי הדרך בה נהג המערער, קבע כי הנסיעה שנסע המערער הקימה את יסודות העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הן במרכיבי העובדה והן ביסוד הנפשי הנדרש לעניין זה. בגזר הדין נדון המערער למאסר בפועל של שלוש שנים ונפסל מלהחזיק ברשיון נהיגה לחמש שנים. הערעור נדחה.
ב. היסוד הנפשי של ה"כוונה" הנדרשת לעניין העבירות הנדונות הוא בהתקיימות יסוד הצפיות אצל הנאשם לאפשרות הקרובה לוודאי הנוצרת, עקב דרך נהיגתו הפרועה את רכבו, לסיכון חייהם ושלומם של נוסעים ועוברי דרך. הסקת ציפיות זו בעניינו של המערער מתבקשת אכן מאליה נוכח דרך נהיגתו את המכונית במרדף הימלטות פרוע משך עשרים דקות בטבורה של עיר.
ג. טוען הסניגור, שלא היתה הצדקה למרדף בו פתחו השוטרים אחר המערער, כאשר החשד היחידי שחשדו בו היה בכך שנהג ללא חגורת בטיחות. ברם, לא השוטרים הם שפתחו במרדף אחרי המערער, אלא הוא זה שסירב להוראתם החוקית לעצור ותחת זאת פתח בהימלטות פרועה, מסוכנת ומסכנת חיים. אפילו נניח מקרה בו מתברר בדיעבד כי לא היה מקום להוראת שוטר לנהג מכונית לעצור את רכבו, גם אז טעותם של השוטרים אין לה דבר עם חובתו של כל אזרח לציית להוראתם של אנשי החוק לעצור את רכבו, ומכל מקום לא עומדת לו הפריבילגיה לפתוח במנוסה פרועה רק משום שסבר כי לא היתה עילה להורות לו לעצור את רכבו.
ד. אשר למידת העונש - מדיניות ענישה מחמירה נדרשת בכגון דא, ואף נקבעו בפסיקה לעניין זה אמות מידה עונשיות שמן הראוי כי יעמדו ביסוד שיקולי הענישה הראויים
בעבירות אלה. ביהמ"ש קמא לא מיצה עם המערער את מידת הדין אלא איזן לזכותו את הנסיבות האישיות, ובעיקר הפנמתו את חומרת מעשיו והתובנות שנתגבשו בו כתוצאה מהליכי החקירה והמשפט, על אף עברו המכביד בפלילים ועל אף שתלוי היה כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. תקופת המאסר שנגזרה על המערער וחפיפת עונש מאסר על תנאי שהופעל כנגדו מהווים איזון ראוי ונאות.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 24.5.07).

על"ע 6398/06 - יעקב טל נגד ועד מחוז ת"א-לשכת עוה"ד

* על"ע 6398/06 - הרשעה בעבירות משמעת, הנובעות מהתנהגות הנאשם בעת הפעלת הליכי הוצל"פ לביצוע פס"ד לתשלום מזונות. *הפרת הבטחה ליו"ר ההוצל"פ, ששחרר את הנאשם כדי שיוכל להופיע במשפט שנקבע לו, תוך הבטחה שלאחר מכן יתייצב למאסר שהושת עליו אם לא ישלם סכום מסויים למ(הערעור נדחה).
א. המערער חתם על הסכם גירושין, שאושר ע"י ביהמ"ש, בגדרו חוייב לשלם דמי מזונות חודשיים לבנו. משלא עמד בתשלומים, ננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל, ואף הוצאו נגדו פקודות מאסר. באחד הימים אותר המערער בדירה בראשון לציון, שוטרים הוזעקו למקום, והמערער סירב לפתוח את דלת ביתו. השוטרים נאלצו להסתייע בשירותיו של פורץ מנעולים בכדי לבצע את הצו. יום לאחר מכן, הובא המערער בפני ראש ההוצל"פ, אשר קבע כי המערער ישוחרר ממאסר כנגד תשלום 15,000 ש"ח, וכי אם ימנע מלעשות כן, יהא עליו לרצות תקופת מאסר בת 20 ימים. בד בבד, נענה ראש ההוצל"פ לבקשת המערער כי יידחה המאסר כדי שיוכל להופיע במשפט שנקבע לו לאותו יום, בכפוף להתחייבותו המפורשת להתייצב למחרת היום בבית הסוהר לשם ריצוי המאסר, באם לא ישלם את הסכום הנ"ל. המערער לא שילם את הסכום האמור, ואף לא התייצב לריצוי תקופת המאסר כפי שהבטיח, והוצאה נגדו פקודת מאסר חדשה. בגין אלה הוגש נגד המערער משפט משמעתי, בו הואשם גם בכך שלא הגיב לשתי פניות מטעם הקובל שנשלחו אליו. ביה"ד המחוזי של המשיב הרשיע את המערער בעבירות של פגיעה בכבוד ביהמ"ש, פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין, והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, וגזר לו עונש השעייה בפועל של ארבע שנים, ושנת השעייה נוספת על תנאי. בנוסף, הופעל בחופף עונש השעיה על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו. ערעור שהגיש המערער לבית הדין הארצי נדחה. הערעור נדחה.
ב. הערעור עוסק, רובו ככולו, בהשגות על קביעותיו העובדתיות של ביה"ד. אין ערכאת הערעור נדרשת, כענין שבשגרה, לממצאים שבעובדה אשר נקבעו על-ידי הערכה הדיונית. כלל זה, כוחו יפה ביתר שאת כאשר עניין לנו בערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, שכן אז עסקינן בגלגולו השלישי של ההליך.
ג. המערער טוען כי אי פירעון חוב אזרחי אינו מהווה עבירת משמעת. ברם, הקובלנה אינה נוגעת לעצם קיומו של חוב המזונות, כי אם להתנהלותו של המערער בעת הפעלת הליכי ההוצאה לפועל נגדו. זאת, שעה שהוא נמנע מלהיענות להוראות השוטרים, ואגב כך ניסה לסכל את ביצוע צו המאסר נגדו, ולא פחות חמור מכך כאשר הפר, ובאופן בוטה, את ההתחייבות שנתן לראש ההוצאה לפועל.
ד. אין להתערב בעונש ההשעייה שנגזר של המערער. עונש זה, מבטא באופן הולם את החומרה הרבה הגלומה במעשיו של המערער, כמו גם את האינטרסים הציבוריים החשובים הנוגעים להגנה על כבוד מקצוע עריכת הדין ולשמירה על יחסי האמון בין עורכי הדין לביהמ"ש ועל רמת שירותים מקצועיים נאותה שתינתן לציבור הרחב.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד יוסי שקד למבקש, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 14.5.07).

עע"ם 3493/06 - עמי אלראי ואח' נגד קרן הגימלאות של אגד בע"מ ואח'

*חברות "אגד" וקרן הגמלאות של חברי אגד, אינן נכנסות להגדרת "רשות ציבורית" כמובנה בחוק חופש המידע(מחוזי ת"א - עת"מ 1428/05 - הערעור נדחה).

א. המערערים - גימלאים של המשיבה 2 (להלן: אגד) וחברים מן המניין במשיבה 1 (להלן: קרן הגמלאות) - ביקשו לקבל, במסגרת עתירה מינהלית שהגישו לבימ"ש קמא, מסמכים המצויים בידי המשיבות. ביהמ"ש דחה את העתירה, לאחר שמצא כי המשיבות אינן בגדר "רשות ציבורית" כמובנה בחוק חופש המידע. ביהמ"ש בחן את החלת חוק חופש המידע על המשיבות באמצעות החלופה (10) להגדרת "רשות ציבורית" שבסעיף 2 לחוק חופש המידע, שזה נוסחה: "'רשות ציבורית'... גוף אחר, הממלא תפקיד ציבורי, שהוא גוף מבוקר... שקבע שר המשפטים...", ולאחר שניתח את מאפייני המשיבות, קבע ביהמ"ש כי אין הן בגדר "גוף אחר, הממלא תפקיד ציבורי", ועל כן "שתי המשיבות אינן נכללות בחוק חופש המידע". הערעור נדחה.
ב. צדק בימ"ש קמא כי אין המשיבות נכללות בסעיף 10 הנ"ל. שאלה אחרת היא, אם המשיבות חייבות בחובת גילוי מכוח הסדרים משפטיים אחרים. שאלה זו לא עמדה להכרעה ולא היתה יכולה להיות מוכרעת על ידי ביהמ"ש קמא, אשר מוגבל לבחינת החובה על פי חוק חופש המידע.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד ארנון שוטלנד למערערים, עוה"ד אוי נוי, לילך כוהנים, ארנה קדר וקרן כוכבי למשיבות. 16.5.07).

ע.פ. 5106/06 + 5104/06 - אנזור בנייורישלויל ושלווה שימשילשוילי נגד מ"י

*הרשעה בעבירות של קשירת קשר לייבוא סמים וחומרת העונש. *מחדלי חקירה. *קשירת קשר לייבוא סמים לישראל, אינה מהווה "עבירת חוץ" המצריכה אישור היועהמ"ש להגשת אישום בגינה(מחוזי חיפה - ת.פ. 4150/05 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. המערערים הורשעו בקשירת קשר עם אדם נוסף לייבא לישראל סמים, תמורתם היו אמורים לקבל 14,000 אירו. לצורך קידום הקשר הזמינו המערערים כרטיסי טיסה מבלגיה לישראל, כשהמערער שלווה משלם עבור הכרטיסים. בהמשך אותו יום הגיעו המערערים אל שדה התעופה בבריסל כשבידם מזוודה ובה 48 אלף כדורי סם מסוג MDMAןטסו לישראל. ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו כי שני המערערים מסרו הודאות מלאות בהן פירטו את השתלשלות העניינים, וכי הודאותיהם של השניים תואמות ותומכות זו בזו, וכן הן נתמכות בחומר הראיות: כרטיסי הטיסה חזרה לישראל נרכשו לשניהם יחד, הטיסה המשותפת תוך הקפדה שלא לשבת יחד, העובדה ששניהם מצביעים על אדם שלישי, גדי שמו, שנתן להם את המזוודה בביתו, כאשר עקבות ד.נ.א של אותו גדי נמצאו בגופיה מאותה מזוודה. לעת גזירת העונש עמד ביהמ"ש על חומרת העבירות שביצעו המערערים. ביהמ"ש עמד אף על נסיבותיהם האישיות של המערערים - שניהם מבוגרים, בעלי משפחות, שנקלעו למצב כלכלי לא נוח שייתכן ותרם לכך שבחרו לבצע את העבירות, ולשניהם בעיות בריאותיות. לבסוף גזר לכל אחד מהם של תשע שנות מאסר, מתוכן שבע שנים לריצוי בפועל, וכן קנס בסך 20,000 - או מאסר של שישה חודשים תמורתו. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. הבסיס להרשעתם של המערערים הינו הודאותיהם. מסכת הראיות משתלבת לכדי מארג מרשיע שלא עלה בידם של המערערים להציג לו הסבר חלופי. במצב זה נאחזים הם בטענות ללחץ בלתי הוגן שהופעל עליהם לטענתם בחקירה, באופן שפגם בחופשיות רצונם במסירת ההודאות, ובטענות למחדלי חקירה. בנסיבות העניין אין לקבל את הטענות באשר לפגם שדבק בהודאות המערערים. אשר למחדלי החקירה הנטענים, כידוע,
מקום בו לא קופחה הגנת הנאשם לא די במחדל החקירה עצמו כדי להביא לזיכוי הנאשם. ביהמ"ש המחוזי בחן את המחדלים הנטענים, אך לא מצא כי מוליכים הם לזיכויים של המערערים. בכך אין להתערב.
ג. שתי טענות נוספות העלה בא כוחו של אנזור. האחת, כי מדובר ב"עבירת חוץ" ועל כן היה על התביעה להציג אישור היועהמ"ש לממשלה להעמדתם לדין של המערערים. טענה זו דינה להדחות. סעיף 7 לחוק העונשין, קובע כי "עבירת פנים" הינה: "עבירה שנעברה... בתוך שטח ישראל; מעשה הכנה לעבור עבירה... שנעשו מחוץ לשטח ישראל, ובלבד שהעבירה, כולה או מקצתה, היתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל". אין מקום לספק כי מדובר ב"עבירות פנים" באשר יבוא הסם נושא פניו אל שטח מדינת ישראל. טענה אחרת שהועלתה על ידי סניגורו של שלווה היא כי לא הוכחה עבירת הקשר. אין בטענה זו ממש. עצם ההתקשרות שהמערערים היו צד לה מוכחת מהצטברותן של העובדות הנסיבות המקרה.
ד. אשר למידת העונש - למערערים עומדות נסיבות לקולא כמצויין לעיל. שיקולים אלה נלקחו בחשבון בגזירת הדין. החרטה שהביעו המערערים לא ניתן לייחס לה אלא משקל מוגבל באשר קיים קושי באחיזת החבל משני קצותיו - כפירה באשמה מזה והכאת על חטא מזה. ודוק: אין בדבר משום "ענישת" מי שבחר לנהל הגנתו עד להכרעת הדין, אלא מניעת היתרון הנתון למי שמודה. רכיב הקנס שהושת על המערערים גם הוא אינו מצדיק התערבות.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ז. ניר לאנזור, ועו"ד ר. בנדל לשלווה, עו"ד י. שרף למשיבה. 21.5.07).

ע.פ. 10549/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

הקלה בעונש - ברוב דעות - בעבירת אינוס של קטין בקטינה. ערכאת ערעור מוסמכת להגדיל את סכום הפיצוי למתלוננת בעבירת אינוס, תוך כדי הקלה בעונש המאסר(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המערער, יליד ,1987 היה בעת המעשה בן 18 ומקצת. המתלוננת ילידת 1988 פגשה בו ובחבריו (לאחר ששתה אלכוהול) בשעת ערב, בפנימיה בה למדו שניהם. המערער ביקש מן המתלוננת לשבת לשוחח עמו שעה שחבריו עזבו, והיא סירבה. המערער משך אותה בכוח לעבר שיחים סמוכים והחל לנשקה על פיה. היא ביקשה כי ירפה אך הוא הפילה על הרצפה, וביצע בה מעשה מגונה בכח. לקראת גזה"ד הוגשו לביהמ"ש תסקיר של שירות המבחן לגבי המערערו תסקיר נפגע עבירת מין. ביהמ"ש גזר למערער 30 חדשי מאסר, מתוכם 15 חדשים בפועל וכן פיצויים של 18 אלף - למתלוננת. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: בפנינו מחד גיסא המערער, אדם צעיר שעתידו לפניו, שהמיט על עצמו צרה, והמיט צרה גדולה על המתלוננת, תוך חריצת עקבות עמוקות בנשמתה. המתלוננת נפגעה קשה, ותהליך שיקומה טרם התייצב כראוי וכמיוחל. מנגד, המערער הוכיח עד כה גישה של חרטה ואמפטיה. לא מעד לפני העבירה ולאחריה - וכבר חלפו קרוב לשנתיים מאז העבירה - וראוי כי עונשו לא יפגע פגיעה לא מידתית בחייו ובעתידו. בגדרי הענישה האינדיבידואלית, ונוכח המלצותיו של שירות המבחן והיותו של המערער ממש בראשית בגירותו, יש לקבל את הערעור במידת מה, במובן זה שמתוך המאסר הכולל של שלושים חודש, תהא שנה אחת (במקום 15 חודש) לריצוי בפועל, והשאר מאסר על תנאי. כמו כן, נוכח הדגשת הפיצוי בתסקיר הנוגע למתלוננת, יוגדל הפיצוי לה ב-6,000 ש"ח.
ג. לעניין הפיצוי הנוסף, יש לציין כי כיוון שהמדובר בפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שתכליתו ומהותו אזרחית, ואינו בחינת עונש, חלה לכאורה לעניין זה הוראת סעיף 213(1) לחסד"פ המתירה לבימ"ש שלערעור, בין השאר, "לשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת", ואין חלה לכאורה הוראת סעיף 217 לחסד"פ, על פיה אין להגדיל בגדרי ערעור עונש שהוטל על נאשם, אלא אם הוגש ערעור על קולתו. אף אם תמצי לומר שבכל זאת סעיף 217 חל בנדון דידן, עדיין אין לראות בהגדלת סכום הפיצויים הגדלת העונש כמשמעה בהוראה 217, וזאת נוכח קיצור תקופת המאסר. אופן ענישה של הגדלת קנס אל מול קיצור מאסר, קנה לו שביתה מסויימת ואם כך בעניין קנס שהוא לכולי עלמא עונש, קל וחומר לגבי פיצויים בהליך הפלילי מכוח סעיף 77.
ד. השופטת ארבל (דעת מיעוט): גם אם מדובר במעידה חד פעמית לא ניתן להתעלם מהכוח שהפעיל המערער במהלך האירוע ומהתעלמותו משוועותיה של המתלוננת, כשהוא אף מכסה פיה על מנת שלא תזעיק עזרה. התמונה העולה מתסקיר נפגע עבירת מין, אך ממחישה את חומרת האירוע ששיבש את כל מהלך חייה של המתלוננת וכפי הנראה צפוי לה תהליך החלמה ארוך. גם בהינתן הנסיבות לקולא, לא יהא זה נכון להתערב בעונש כפי שגזר ביהמ"ש המחוזי.
ה. השופטת ברלינר: הגם שהפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין - אינו בבחינת עונש,כפי שציין השופט רובינשטיין, אין ספק שהגדלתו - מחייבת איזון מסויים אל מול רכיבי הענישה שהוטלו על הנאשם שמדובר בו, במיוחד כך כאשר הדבר נעשה ביוזמת ביהמ"ש. במקרה הנוכחי, כיון שהרושם הוא כי הוספת הפיצוי תתרום תרומה של ממש לשיקומה של המתלוננת, מסכימה להצעתו של השופט רובינשטיין.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ברלינר. עו"ד אפרת פינק למערער, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 7.5.07).

בש"פ 3974/07 - אלכסנדר פרצוב נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הראיות הנדרשות לצורך מעצר עד תום הליכי הסגרה, והנושאים שיש לדון בהם בהליכי אישור ההסגרה ולא בהליכי המעצר לצרכי ההסגרה(מחוזי י-ם - ב"ש 9232/07 - הערר נדחה).

א. בעתירה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי ביקש המשיב להצהיר כי העורר הוא בר-הסגרה לאוקראינה, בקשה שבמרכזה חשד למעורבותו, בשנת 1997, ברצח שוטר אוקראיני. במקביל, פנה המשיב לבימ"ש קמא, וביקש להורות על מעצרו של העורר עד להכרעה בבקשת ההסגרה. בימ"ש קמא נעתר לבקשת המשיב, והורה על מעצרו של העורר. טענת העורר, כי הסגרתו עלולה לפגוע בתקנת הציבור, נוכח החשש כי פעולתן של רשויות אכיפת החוק באוקראינה פוגעת בזכויות יסוד, ובעיקר בזכות להליך הוגן, נדחתה מבלי שנבדקה לגופה. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי המקום לבירורן של טענות אלה הוא בעת הדיון בעתירה להסגרה, ולא בהליכי המעצר. הערר נדחה.
ב. בסוגיית המעצר בטרם הסגרה, כמו במעצר בהליך פלילי, הכלל הוא כי מקום בו ניתן להימנע ממעצר יש לעשות כן, תוך הבטחתן של התכליות המבוקשות באמצעים אחרים, פוגעניים פחות. קנה המידה בהליכי המעצר יהא דומה לזה על-פיו מוערכת התשתית הראיתית בבקשות למעצר שאינו קשור בהסגרה. כשם שאין הדיון בשאלת המעצר נדרש לניתוח מעמיק של הראיות ומהימנותן, ודי לו בכך כי על פני הדברים קיימות די ראיות לכאורה, כך גם בסוגיית ההסגרה. אם יעלה בידי המדינה להראות, כי על פני הדברים מתקיימות לכאורה דרישות הסף שבחוק ההסגרה, ומן העבר האחר לא יצליח מי שהסגרתו מתבקשת להראות כי אין מאום בטענה זו, יהא בכך כדי להסיר - בסוגיה זו - את המניעה למעצרו של אותו אדם. אם בהכרעה בשאלת ההסגרה לגופה מוכן ביהמ"ש להסתפק בתשתית לכאורית בלבד, הרי זה הדין גם בהליך המעצר.
ג. באשר לטענה כי לא נתמלאה דרישת הסף של הדדיות - אמנם, חוק ההסגרה האוקראיני אינו מאפשר את הסגרתם של אזרחיה או תושבי הקבע שלה, שביצעו עבירה מחוץ לשטחה, אולם, את אלה ניתן להעמיד לדין בבתי-המשפט המקומיים, ובכך יש משום יישומו של עקרון ההדדיות; אשר לשאלת המידתיות - אף שטרם הוגש כתב אישום נגד העורר באוקראינה, הרי שעונה הוא על המונח "נאשם" כמשמעותו בסעיף 2א(א)(2) לחוק ההסגרה, די בכך שבקשת ההסגרה מציינת, כי בכוונת גורמי החוק האוקראינים להעמיד את העורר למשפט במדינה זו; אשר לבקשה להחלת כלל תקנת הציבור - טענה זו מתייחסת בעיקר לתנאים להם חושש העורר כי ייחשף עם הסגרתו לאוקראינה. ואולם, סוגיה זו, דינה להתברר בגדר בחינתה של שאלת ההסגרה גופה. בשלב זה די בחומר שהציגה המשיבה לענין הביקורת לה נתונים גורמי אכיפת החוק באוקראינה מצדה של מועצת אירופה.
ד. כלום יש מקום להורות על חלופת מעצר- העבירה בה מואשם העורר - עבירת הרצח - היא מן החמורות שבנמצא. די בה כדי להקים חזקת מסוכנות, אשר לשם הפרכתה דרושים טעמים מיוחדים וחריגים. חזקה זו לא נסתרה.

(בפני: השופט א. לוי. עוה"ד ודים שוב ודויד הלוי לעורר, עוה"ד גל לברטוב, ג'ני קרמנב ואליעד וינשל למשיב. 20.5.07).

על"ע 6869/06 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד עו"ד אמיליה ויניצקי-לבהר

*תחליף המצאה לחו"ל בהליכי ערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד (בקשה לתחליף המצאה לחו"ל - הבקשה נתקבלה בתנאים מסויימים).

ההליך נסוב על פסק דינו של ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין אשר דחה את ערעורו של המערער, על קולת העונש שהושת על המשיבה. לטענת המערער, המשיבה עזבה את הארץ וכתובתה אינה ידועה. במצב דברים זה, בקשת המערער היא, להתיר לו להמציא למשיבה את הערעור באמצעות תחליף המצאה לפי דרכי ההמצאה שנהגו בערכאות הקודמות, קרי על ידי פרסום בעיתון "הארץ" הנמכר גם בחו"ל. הבקשה נתקבלה בתנאים מסויימים.
המערער לא הבהיר מניין הוא שואב את טענתו לפיה המשיבה נמצאת בארצות הברית ולא הונחה על ידו כל תשתית ראייתית לאימות טענתו זו. כמו כן, לא הובהר באיזו מדינה בתוך ארצות הברית נמצאת המשיבה ומהם הצעדים בהם נקט המערער לאיתור מענה. במצב דברים זה, על המערער להשלים את הבקשה באופנים הבאים: יש לוודא שאכן המשיבה עדיין שוהה בחו"ל; המערער יפרט את כל הפעולות שביצע לשם איתור כתובת המשיבה בחו"ל ומה היו תוצאות פעולותיו; כמו כן, יציע תחליף המצאה אשר תאפשר המצאה יעילה ככול הניתן למשיבה. ככול שהמערער מעוניין כי תחליף ההמצאה ייעשה בדרך של פרסום בעיתון דווקא, יבהיר המערער האם מופץ העיתון במדינה בה מתגוררת המשיבה ובאיזו תדירות.

(בפני: הרשמת ליבוביץ. 8.5.07).

ע.פ. 9737/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מין של קטינים בקטינה בכיתה ח' בבי"ס יסודי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

חבורה של קטינים, בני 13-14, פגעו פגיעות מיניות ואחרות קשות בקטינה בת גילם, בהיותם בכתה ח' בבית ספר יסודי. על רקע זה הורשע המערער על-ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה, לפי הודאתו, בסדרה ארוכה של עבירות אינוס בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם ביצוע עבירת מין, כליאת שווא,
מעשה סדום, מעשים מגונים ופציעה בנסיבות מחמירות, וזאת בארבעה אישומים. על המערער נגזרו חמש שנים וחצי מאסר, מתוכן ארבע שנים בפועל, וכן חוייב המערער בפיצוי המתלוננת בסך 20,000 -. שירות המבחן לנוער הגיש תסקירים אחדים שתיארו רקע משפחתי קשה, עד לניסיון אבדני של אם המערער לאחר גירושיה. לא הוצבע על סטיה מינית של המערער. עוד הוגש לביהמ"ש קמא תסקיר נפגע עבירת מין הנוגע למתלוננת - תסקיר מן הקשים מסוגו. בגזרו את הדין, שקל ביהמ"ש את כל השיקולים הרלבנטיים, וציין בין השאר, כי "על אף שבענישת קטינים יש חשיבות יתרה להליכי שיקום ושילוב בחברה, לא ניתן להתעלם משיקולי ענישה כמו גמול, לרבות הבעת הסלידה וההוקעה, וההרתעה". הערעור על חומרת העונש נדחה.
חומרתם היתירה של המעשים, מכריעה את הכף, נגד הנסיבות האישיות. גם מי שמעוניין בכל לבו בשיקום ובטיפול כמצוות חוק הנוער, לא כל שכן קטינים בגיל 13-14, אינו יכול שלא ליתן במקרה זה עדיפות - במובן הענישה - לשיקולי ההרתעה והגמול. חומרת העבירות גדולה עד מאוד, ואילו בבגירים עסקנו, היה מדובר בסדרי גודל של ענישה המתבטאת במכפלות העונש שנגזר כאן. בשל קטינות המערער נגזר עונש שגם אם הוא חמור יחסית במדרג ענישתם של קטינים, אינו חמור ביחס לעוצמת העבירות.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד משה סרוגוביץ למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 3.5.07).

עש"ם 893/07 - אלי קורנפלד נגד נציבות שירות המדינה

*חומרת העונש בהרשעה משמעתית של התבטאות גסה ומעליבה מצד מורה נגד מנהלת בית הספר (הערעור נדחה).

המערער, יליד שנת 1945, הוא מורה ותיק, שהשלים כ-35 שנות עבודה כמורה לחינוך גופני בבית הספר "חוגים" בחיפה. ביום 8.6.03 התבטא המערער באופן גס, בוטה ומשפיל כלפי מנהלת בית הספר דאז, בתחומי בית הספר. בית הדין למשמעת של עובדי המדינה הרשיע את המערער בגין אמירת הדברים כאמור, וגזר לו אמצעי משמעת של נזיפה והפקעת 3/4 משכורת קובעת. הערעור נדחה.
טענות המערער לענין ההרשעה מופנות כולן כנגד קביעותיו העובדתיות של ביה"ד, המתבססות על האמון שנתן בעדי התביעה מחד, ועל חוסר האמינות שאפיינה את יגרסת המערער, ובכגון דא אין ערכאת ערעור מתערבת. יש לדחות את הערעור גם על אמצעי המשמעת שנגזרו. את דבריו הנלוזים נגד המנהלת השמיע המערער לא רק בפני המנהלת, אלא גם במזכירות בית הספר, בנוכחות אנשים אחרים. התבטאויות מבישות כגון אלה שהשמיע המערער הן בגדר התנהגות בלתי הולמת לעובד מדינה, הפוגעת פגיעה קשה בתדמיתו של השירות הציבורי. לדברים אלה נלווית חומרה מיוחדת כאשר מדובר בהתבטאויות כלפי מנהלת מוסד חינוכי, ע"י מורה, האמור לשקף בתפקידו לא רק הקניית ערכים חשובים לתלמידים, אלא גם תרבות של התנהגות נאותה בין אדם לאדם ובין מורה למנהל הממונה עליו.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. המערער לעצמו, עו"ד מורן סילס למשיבה. 28.5.07).

ע.פ. 3598/07 + 1725/07 - מדינת ישראל נגד מעטצם אבן סעיד וקאמל מסעודין

*החמרה בעונש בעבירות של סחיטה באיומים, בדרישה להתמנות כמנהל תחנת דלק בדרום הארץ (ערעורים על קולת העונשים - הערעורים נתקבלו).

המשיבים - בני שבט אלעזאזמה - הועסקו בתחנת דלק בנגב עם עובדים נוספים, שבהם מנהל התחנה ואחרים הם בני שבט קדיראת. המשיב 1 פנה לגורמי הנהלה ודרש לקבל את ניהול תחנת הדלק במקום המנהל הקיים, באמרו כי אם יקבל את הניהול ייפסקו התפרצויות ונזקים שמהם סבלה התחנה לעת ההיא, ואם לאו - יימשכו. קצין משטרה התקשר למשיב 1, הציג עצמו
כעוזר מנכ"ל החברה המפעילה את התחנה, וקבע עמו פגישה במסעדה. לפגישה באו שני המשיבים וציינו בשיחה, כי הבעיות בתחנה יסודן בסכסוך בין משפחת משיב 1 למשפחת המנהל, והמשיב 1 ציין כי אם הוא ינהל את התחנה יהיה שקט, אחרת "ימשיך להיות בלאגן, יהיו פריצות ועוד", ומשיב 2 חיזק את דבריו. משנענה בשלילה, אמר משיב 1 כי אינו רוצה להישמע מאיים, אבל "עכשיו יהיה לו בלאגן ולא יהיה שקט". משיב 1 הודה בסחיטה באיומים, ומשיב 2 - בסיוע לסחיטה באיומים. המשיב 1 נדון למאסר בפועל של 24 חודש ולמאסר על תנאי בן 12 חודש, המשיב 2 נדון ל-6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, ומאסר על תנאי של 6 חודשים. הערעורים על קולת העונשים נתקבלו.
עבירה הסחיטה באיומים דינה המירבי שבע שנות מאסר. הנסחטים במקרים רבים אינם נכונים להתלונן פן יבולע להם. לפיכך נודעת חשיבות מרובה להרתעת הסוחטים. עבירה זו מחייבת מאסר מאחורי סורג ובריח, ובמקרים המתאימים, מאסר שאינו קצר. ואולם, מדובר בהעלאת רף הענישה הנוהגת, ואין מחמירין יתר על המידה בטרם מזהירין כי הרף יועלה; וכן אין זה ממנהגה של ערכאת ערעור למצות את הדין. לפיכך, יועמד עונשו של משיב 1 על 30 חדשי מאסר בפועל. אשר למשיב 2 - מאסר בעבודות שירות אינו די בכגון דא. לפיכך יועמד ענשו על 8 חודשי מאסר בפועל, ואף כאן, גם בהתחשב בעברו הנקי, אין ממצים עמו את הדין.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד ערן אביטל למשיבים. 14.5.07).

בג"צ 2009/07 - מקסימיליאן קליין נגד אגודת ידידי הצופים בארה"ב ואח'

*הגדרת "גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין" לצורך התערבות בג"צ בהחלטותיו (העתירה נדחתה).

העותר, תושב ארה"ב, היה חבר בגרעין "צבר", שהוקם בדצמבר 2005 בארה"ב במסגרת אגודת ידידי הצופים בארה"ב (להלן - האגודה בארה"ב). המדובר בגרעין גילאי 18 ו-19 המגוייסים למסלול המייעד אותם לעלות לישראל, להיקלט, בין היתר, בקיבוץ ולהתגייס לצה"ל. ביום 5.6.2006 הודיע המשרד לקליטת העליה לעותר, כי אושרה עקרונית הגעתו לישראל כ"אזרח עולה". בטרם הגיע העותר לארץ, הודיעה לו המשיבה 2 (תנועת הצופים העברים בישראל - להלן: האגודה בישראל), אשר נוטלת חלק בפרוייקט ההתיישבות, כי הגיעו לידיה "ראיות לכאורה" המלמדות על פרשה מעברו, וכי הטיפול בעניינו הועבר לידי האגודה בארה"ב. בהמשך הודיע מנכ"ל האגודה בארה"ב לעותר כי הוא אינו מאשר את השתתפותו בגרעין העולה לישראל. העתירה נדחתה.
ההחלטה בעניינו של העותר התקבלה עוד ב"פרק האמריקאי", על ידי תאגיד הרשום בארה"ב, וטרם הגעתו של העותר לארץ. מכאן שדין העתירה להידחות על הסף, באשר אין זה גוף הממלא תפקידו ציבורי על פי דין בישראל. העותר ביקש "להוכיח" כי ההחלטה נתקבלה על-ידי האגודה בישראל. ברם, אפילו נניח כי צדק בכך - גם אז דין העתירה להידחות על הסף, משום שגם האגודה בישראל איננה גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין. העותר טען לסמכותו של בג"צ מכוח סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה. ברם, סמכותו של בג"צ היא סמכות המקפלת בתוכה שיקול דעת. על כן, אפילו נופל הענין לגדר סמכותו של בג"צ, עשוי הוא שלא להפעיל את סמכותו, ולהפנות את הצדדים לביהמ"ש האזרחי. את הסעד הנדון יוכל העותר לבקש בתובענה בביהמ"ש האזרחי. די בטעם זה על מנת שבג"צ יימנע מלהיעתר לעתירה.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ארבל. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד רמי בובליל ואילנה בן עזרא לעותר, עוה"ד קלמי שמילוביץ ודרור רכס למשיבים. 7.5.07).

עע"ם 2391/07 - גיורא ודינה מילאנו נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז ואח'

*דחיית בקשה לצו מניעה זמני בערעור על החלטת ועדות התכנון לדחות התנגדות לתכנית בנין מסויימת (הבקשה נדחתה).

המערערים עתרו נגד החלטת המשיבה (הוועדה המחוזית) לדחות את התנגדותם לתכנית שאושרה על ידי המשיבה 5 (הוועדה המקומית) ושחלה על מגרשם של המשיבים 3-4 שיזמו את התכנית. תכניתם של המשיבים 3-4 הינה לגבי חלקה שבבעלותם בגודל של 884 מ"ר. חלקתם של המערערים נמצאת במתחם סמוך אשר גודלו כ- 18,000 מ"ר. לטענת המערערים, הוועדה המחוזית נקטה במדיניות תכנונית לקויה כאשר אישרה למשיבים 3-4 תכנית נקודתית שתיצור מגבלות לתכנון המגרשים הסמוכים ששטחם גדול בהרבה. לטענת המערערים הם מופלים לרעה לעומת המשיבים 3-4, שבעוד שתכניתם הנקודתית של האחרונים אושרה הרי שתכניות נקודתיות אחרות נדחו. ביהמ"ש ציין כי הועדה המחוזית שקלה בהחלטתה שיקולים תיכנוניים ושבכך אין ביהמ"ש נוהג להתערב, אלא אם חרגה ההחלטה ממתחם הסבירות. מה שלא אירע בענייננו. המבקשים ערערו על פסה"ד, ובמסגרת זו הם מבקשים סעד זמני עד לערעור. הבקשה נדחתה.
בבימ"ש קמא ניתן במהלך המשפט, צו מניעה זמני שהותנה בהפקדת ערבות, אך "כידוע, התנאים למתן סעד זמני בתקופת הערעור מחמירים מאלו שבתקופה הדיונית". מבחינת סיכויי הערעור ובכל הנוגע לפאן ה"תכנוני" טענות המשיבים, לכאורה, אינן נופלות מטענות המערערים, כך שלא ניתן לומר כי סיכויי הערעור בהקשר זה גבוהים. המבקשים גם לא הבהירו מהם אותם נזקים בלתי הפיכים שיגרמו להם בהיעדר הצו המבוקש. המשיבים 3-4 לעומת זאת הסבירו כיצד הם מנסים מזה תקופה ארוכה לקדם את הליכי התכנון בחלקתם וכי הם הוציאו ממון רב בשל כך. גם הוועדה המקומית הסבירה כי מתן צו ביניים משמעותו הקפאת פיתוח של אזור מרכזי תוך פגיעה באינטרס הציבורי. גם טענת האפליה של המערערים, אינה בעלת סיכוי גבוה להתקבל. ככל שהמערערים חושבים כי גם בחלקתם מתקיימות נסיבות המצדיקות תכנון נקודתי הרי שהדרך להעלות טענותיהם פתוחה בפניהם. אין הצדקה בגין כך למנוע את פיתוח חלקתם של המשיבים 3-4.

(בפני: השופטת נאור. עו"ד מיכל אפרת-אלפרין למערערים, עוה"ד מיכל צוק, מנשה וחניש וברק קינן למשיבים. 14.5.07).

בש"פ 3769/07 - חיכמת חטיב ופלוני נגד מדינת ישראל

קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה. פגם בקבלת אישור פרקליטת מחוז להגיש כתב אישום משותף לבוגר וקטין אין בו כדי להצדיק את ביטול כתב האישום (הערר נתקבל בחלקו).

ביום 9.4.07 התפתח ויכוח בין העורר 2 (קטין) לבין שלושת המתלוננים. עם שוך הויכוח, כך לפי כתב האישום, עזב העורר 2 את המקום ושב אליו מספר דקות לאחר מכן עם דודו, העורר 1 והשניים תקפו את המתלוננים בכל חלקי גופם. עם הגשת כתב-האישום עתרה המשיבה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים. העוררים טענו, כטענה מקדמית, כי על מנת להעמיד לדין בכתב-אישום אחד קטין ובגיר נדרשת הסכמה של היועהמ"ש לממשלה, וזו לא ניתנה. עוד נטען, כי בין עדויות המתלוננים נתגלעו סתירות המפחיתות את עוצמתן של הראיות הלכאורית הקיימות נגד העוררים. טענתם המקדמית של העוררים נדחתה בנימוק שהיועהמ"ש רשאי לאצול לפרקליט מחוז את הסמכויות הנתונות לו, ומשהובהר כי היתה אצילת סמכות כזו, וכי בהיעדרה של פרקליטת המחוז אישרה ממלאת מקומה את הגשתו של כתב-האישום במתכונתו הנוכחית - די בכך כדי לעמוד בדרישות החוק. בהמשך נקבע, כי חומר הראיות מעלה קיומן של ראיות לכאוריות וכי מסוכנותם של המבקשים נלמדת גם מן
המעשים החמורים המיוחסים להם. באשר לעורר 1 נקבע, כי אין בנמצא חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. באשר לעורר 2, בשים לב לגילו הצעיר, נתבקש תסקיר של שירות המבחן והוחלט לשחררו לחלופת מעצר. הערר נתקבל בחלקו.
כתב-האישום הוגש נגד שני העוררים, כאמור, באישורה של ממלאת מקום פרקליטת מחוז צפון. אין בכך כדי להצדיק את ביטולו של כתב האישום. ראשית, טענה בדבר בטלותו של כתב האישום היא טענה מקדמית, אותה יש להעלות מיד עם הקראת כתב-האישום, וזה לא נעשה; שנית, לפי דוקטרינת הבטלות היחסית יש להבחין בין הפגם לבין תוצאות הפרתו. נפסק כי דוקטרינה זו תוחל גם בהליכים פליליים מקום בו הפגם שנטען היה פגם של חוסר סמכות ככלל, וכאשר נפל פגם בקבלת הסכמה של היועהמ"ש להגשת כתב אישום בפרט. במקרה שלפנינו, אישורה של פרקליטת המחוז ניתן עם שובה מחו"ל, עוד קודם לישיבת ההקראה. בנסיבות אלה אין חשש לגרימת עיוות דין לנאשם, וממילא הטענה לבטלות כתב האישום אינה יכולה להתקבל. אין גם לקבל את טענת העורר 1, לפיה, שחרורו של העורר 2 לחלופת מעצר צריך היה להוביל, מניה וביה, לשחרורו שלו לחלופת מעצר. עם זאת, נוכח עברו הנקי של העורר 1 יש לבחון שאלה זו לאחר שיוגש תסקיר מעצר של שירות המבחן. עניינו של העורר יוחזר לבימ"ש קמא, אשר יורה לשירות המבחן לבחון קיומה של חלופת מעצר.

(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד ראפי מסאלחה לעוררים, עו"ד עמית אופק למשיבה. 9.5.07).

ע.פ. 570/07 - חיים בן הרוש נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הריגה בתאונת דרכים, כאשר מלכתחילה הוגש כתב אישום בעבירה של גרימת מוות ותוך השתהות בהקראת כתב האישום הומר האישום בעבירה של הריגה והתיק הועבר לביהמ"ש המחוזי (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל חלקית). ב-27.6.2003 - יום ו' בשבוע - בשעות אחר הצהריים המאוחרות - נהג המערער, יליד שנת 1982, ברכב מסחרי לכיוון העיר אלעד. במהלך נסיעתו, חצה המערער קו הפרדה רצוף, למטרת עקיפת רכב שנסע לפניו. שניות ספורות לאחר הכניסה לנתיב אירעה תאונה, ורכבו של המערער פגע ברכב דייהטסו שנסע מולו. הדייהטסו נהדף לנתיב הנגדי, ושם פגע בו רכב פרטי מיצובישי. כתוצאה מהתאונה נהרגו שתיים מנוסעות הדייהטסו, רעייתו של נהג הרכב, ובתם בת כעשרה חודשים. יתר נוסעיו של הרכב,הנהג, ועוד שלושה מילדיהם, נפצעו, חלקם באורח קשה מאוד. גם שניים מנוסעי המיצובישי נפצעו עקב התאונה. המערער הואשם בביהמ"ש לתעבורה בפתח תקוה, בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית. הקראת כתב האישום התעכבה וכעבור 6 חודשים, הודיעה התביעה, על תיקון כתב האישום, והגישה כתב אישום מתוקן לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בו יוחסו למערער עבירות הריגה, נהיגה שגרמה לחבלה של ממש, ונהיגה ללא רשיון רכב תקף. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו שש שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל חלקית.
המערער הובא לדין לראשונה באשמת גרימת מוות, ויכול היה להיות מורשע בעבירה זו, אלא שמשנשתהה נמלכה התביעה, מטעמה ועל פי פניית משפחת הקרבנות, והמירה את העבירה בהריגה. בעבירות גרימת מוות הרף הגבוה במידרג הנוהג הוא ככל הנראה עד שנה וחצי של מאסר, ולא אחת מושת מאסר בעבודות שירות. לא בלי היסוס, נוכח התוצאות הקשות והטרגיות, ונוכח הצורך במאבק בתאונות הדרכים, יש להותיר את העונש הכולל של שש שנות מאסר על כנו, אך להעמיד את רכיב המאסר בפועל על 45 חודש (במקום 54), והשאר על תנאי, ולהוסיף רכיב של פיצוי בסך 20,000 - לפי סעיף 77 לחוק העונשין.