תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 14

עע"ם 8635/05 - עיריית יבנה נגד רונית ארנפרוינד כהן ואח'

*ביטול החלטת העיריה להרחיב חיוב ארנונה למגורים לשטחי מרתף, שהוצאו בשנים קודמות במפורש מגדר שטחים החייבים בארנונה(מחוזי ת"א - עת"מ 1155/05 - הערעור נדחה).

א. ביום 8.3.1999 קיימה מועצת עיריית יבנה ישיבה שלא מן המניין בה הרחיבה את חיוב הארנונה למגורים, לשטחי מרתף, אשר הוצאו במפורש מגדר השטחים החייבים בארנונה למגורים בצווים מאז 1987. שינוי נוסף אשר נכלל בצו לשנת 1999 התייחס להעלאה בשיעור הארנונה החורגת ממה שהותר על פי תקנות 7 ו-8 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (להלן: תקנות הארנונה), והיא פנתה לשרי הפנים והאוצר (להלן: השרים), בבקשה לקבל "אישור חריג לעיריית יבנה להעלות את הארנונה מעבר ל-%7.8 כקבוע בתקנות". בפנייתה אל השרים לא הזכירה המערערת את השינוי שהתייחס להכללת שטחי המרתף בגדר השטחים המחוייבים בארנונה למגורים. הגדרת המונח 'בנין' בסעיף 269 לפקודת העיריות, אליה מפנה סעיף 7 לחוק ההסדרים במשק המדינה, מאפשרת למועצת העירייה להגדיר את שטח המבנה החייב בארנונה. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי נגד החלטת המועצה בנושא המרתפים. בימ"ש קמא סבר כי החלטת המועצה התקבלה שלא כדין והורה על ביטולה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 8 לחוק ההסדרים לשנת 1992 והתקנות שהותקנו מכוחו אינם כוללים הוראות מדוייקות באשר לשיטת חישוב השטח החייב בארנונה, למעט החובה הקבועה להטיל את החיוב על פי יחידות שטח (מטרים רבועים). בהיעדר הוראות מדוייקות לעניין זה, נוהגות הרשויות המקומיות לקבוע בצווי הארנונה את שיטת חישוב השטח, כל אחת לפי השיטה הנראית לה. בשיטת החישוב שקבעה המערערת ובצווי הארנונה שהוצאו על ידה מאז 1987 ועד 1998 נאמר כי "ילקחו בחשבון... כל השטחים... למעט: מרתף...". עתה טוענת המערערת כי היתה מחוייבת לשנות את שיטת החישוב הנ"ל משום ששטח המרתפים הוחרג על פיה שלא כחוק. טענה זו אין בה ממש. לא נקבעה בהסדר הסטאטוטורי שיטת חישוב אחידה ומחייבת לעניין זה, ומשנקבעה על ידי רשות מקומית בשנת מס פלונית שיטת חישוב, אין היא רשאית לשנותה בשנה שלאחר מכן. החלטת המערערת לשנות את שיטת חישוב השטחים, נוגדת את ההגבלה שבתקנה 2(ב).
ג. אין צורך להידרש לטענות שהעלו הצדדים באשר לשאלה אם ניתן במקרה הנדון אישור השרים לתוספת שטח המרתפים. זאת משום שתקנה 9 לתקנות הארנונה המאפשרת לרשות מקומית - באישור השרים - לחרוג מן ההגבלות הקבועות בתקנות, אינה חלה על ההגבלה שבתקנה 2(ב), והיא מתייחסת אך ורק לאפשרות של חריגה מן המגבלות הנוגעות לשינוי סיווג או תת סיווג של הנכס, ולסכום הארנונה למטר רבוע. המקרה נשוא הערעור שבפנינו שונה מן המקרה אשר נדון לאחרונה בעע"מ 11641/04 תק על 2006(3) 642 (2006) (להלן: פרשת סלע). בפרשת סלע "שתקו" צווי הארנונה הקודמים של המשיבה לעניין שטח המרתף ולעניין חישובו בגדר השטח החייב בארנונה, ואילו במקרה שלפנינו החריגו צווי הארנונה של המערערת באופן מפורש עד שנת 1999 את שטחי המרתפים מן השטח הנכלל בחישוב.

(בפני השופטים: הנשיאה ביייניש, א. לוי, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד עפר שפיר למערערת, עו"ד אמיר איבצן למשיבים. 15.5.07).

ע.א. 5368/06 - הדר חברה לביטוח נגד עזבון המנוח תאבת חוסאם ז"ל ואח'

*שיעור יתרת החסכון בפיצויים בגין הפסד הכנסה של רווק ב"שנים האבודות"(מחוזי חיפה - ת.א. 501/04 - הערעור נדחה).

א. המנוח תאבת חוסאם ז"ל, נהרג ביום 13.3.04 בתאונת דרכים, בהיותו בן 36. בעת פטירתו היה המנוח רווק. ביהמ"ש החיל על המקרה את הלכת ע"א 10990/05 ( סביר ס"ז 293 - להלן: פרשת פינץ), העמיד את שיעור הפיצוי לעיזבון על %30
משכרו של המנוח כשהוא מוכפל בתקופת ההפסד, ודחה את טענת המערערת כי מתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתה בשיעור הפיצוי. הטענה התבססה על נתוני השתכרותו של המנוח ועל עובדת היותו רווק, כמו גם על נתונים כלליים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ועל העובדה שהמנוח לא הותיר אחריו כל ירושה ולא היו לו חסכונות בבנק. טענתה המרכזית של המערערת, מבטחת הרכב, הנה כי בפרשת פינץ לא אומצה קביעה-מבוססת-עובדות לעניין שיעור "החיסכון" במסגרת "השנים האבודות" של רווקים חסרי תלויים, וכי לפיכך לא נוצרה גם הלכה מחייבת בעניין זה. מכל מקום - כך היא טוענת - מקרהו הפרטי של המנוח מחייב סטייה מן הקביעות שנעשו בפרשת פינץ. הערעור נדחה.
ב. במקרהו של נפגע חסר תלויים יש לדבוק בהנחה העובדתית פרי מומחיותם של השופטים בערכאות המבררות, כי יתרת הכנסותיו המזכה בפיצוי עומדת על %30 משכרו. ככלל, אין לסטות מן ההנחה הזו, וברגיל גם אין לעשות שימוש בנתונים סטטיסטיים. בדין בחר, איפוא, ביהמ"ש המחוזי שלא לסטות מדרך המלך ושלא להביא בחשבון חישוביו הנחות סקטוריאליות שהצדדים בתיק זה נדרשו להן - לכאן ולכאן. ביהמ"ש המחוזי נדרש לפיכך לשימוש בחזקות העובדתיות האחרות, אלה הנוגעות לשיעור ההפרש שבין הכנסה להוצאות, הפרש המבטא, על-פי המקובל, את הערך הכלכלי שנגרע מן הנפגע. על ערך זה בא הפיצוי בגין "השנים האבודות" לשפות. ביהמ"ש המחוזי בחר אפוא בתיק זה בדרך הראויה לשומת הפיצוי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד זיו מנדלוביץ למערערת, עו"ד אליעזר קליין למשיבים. 10.5.07).

רע"א 8024/06 - dtL emitiraM nihploD ואח' נגד קרוז... בע"מ ואח'

דחיית טענה של שיהוי וויתור, בבקשה לעיכוב הליכים עקב קיומו של תנאי בוררות. חיוב בהוצאות משפט(מחוזי ת"א ה.פ. 1222/03, בש"א 21441/05 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת היא חברה רשומה במלטה שבבעלותה האוניה "דולפין". המבקשת 2 (להלן: "אושן") היא חברה רשומה בברמודה, אשר חכרה את האוניה לנסיעות נופש. המשיבה (להלן - "קרוז") היא חברה ישראלית שהתקשרה בהסכם עם אושן, לצורך שיווק והפעלת האוניה. קרוז המציאה לאושן ערבות בנקאית אוטונומית של בנק הפועלים, המשיב 2, להבטחת הסכומים שהיא חייבת לשלמם על-פי ההסכם. סעיף 12 להסכם בין קרוז לאושן כולל סעיף בוררות, לפיו כל חילוקי הדעות בין הצדדים יוכרעו על-ידי בורר יחיד מוסכם בלונדון על-פי הדין האנגלי. המבקשת פנתה לבנק הפועלים בבקשה לחילוט הערבות, שהועברה אליה ע"י אושן. קרוז פנתה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה לאסור על המבקשות לממש את הערבות הבנקאית. ביהמ"ש הוציא צו מניעה זמני. במסגרת הליך הביניים, טענה אושן כי יש להפנות את הסכסוך לבוררות. הצו הזמני נותר בעינו עד לדיון בהליך העיקרי מכוח הסכמת הצדדים, ומבלי לפגוע בטענותיהם. ביום 12.8.05 פנו המבקשות למשיבה בבקשה להסכים על בורר, וביום 2.10.05 הגישו בקשה לעיכוב הליכי המשפט בישראל בשל סעיף הבוררות. אחת הטענות שעוררה קרוז נגד הבקשה לעיכוב ההליכים היתה כי המבקשות השתהו בהגשת הבקשה. כן נטען כי ניתן לראות בהסכמת אושן ודולפין למתן צו מניעה זמני משום ויתור על טענתן כי יש להעביר את הסכסוך לבוררות, והסכמה מכללא לנהל את התביעה בביהמ"ש. הבנק לא התנגד להעברת הסכסוך לבוררות. בימ"ש קמא דחה את בקשת העיכוב מטעמי שיהוי וויתור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. השופטת פרוקצ'יה: דרישת עיכוב ההליכים נטענה בהזדמנות הראשונה. בעקבות דיון בצו הזמני הוסכם בין הצדדים לאמור: "הגענו להבנה, שמבלי לפגוע בטענות הצדדים, צו המניעה ישאר בעינו עד לדיון בתיק העיקרי". ניסוח זה של ההסכמה ניתן לפרשו כהסכמה הטומנת בחובה ויתור והסכמה לברר את המחלוקת בין הצדדים בהליך שיפוטי בביהמ"ש במסגרת ה"תיק העיקרי", ומאידך ניתן לפרשו כהסכמה לצו הזמני אגב שמירה על כל טענותיהן של המבקשות, לרבות טענות בדבר עיכוב ההליכים. בנסיבות הענין, האפשרות השניה מתיישבת עם עמדת המבקשות בפתח הדיון בצו הזמני, ומכל מקום, אין בניסוח ההסכמה משום אינדיקציה מפורשת או משתמעת, ממנה ניתן להסיק ויתור על קיום בוררות בין הצדדים.
ג. נכון הוא כי חלפו כמעט שנתיים מאז הגשת המרצת הפתיחה ועד להגשת בקשת המבקשות לעיכוב הליכים. אולם בין לבין, הן העלו את טענותיהן בענין זה במסגרת הדיון בצו הזמני. בהקשר לבוררות נפסק, כי הליך מוקדם, כגון בקשה לדחיית אגרה, אינו מהווה טיעון לגופה של התובענה. גם אם טוב היו עושות המבקשות אילו הקדימו להגיש את בקשתן לעיכוב ההליכים, אין מדובר מבחינתן במהלך דיוני הגובל בחוסר תום לב, או בפגיעה ממשית בבעל הדין שכנגד, או בסטייה מהותית מכללי דיון בסיסיים, היורדת לשורש תקינותו של ההליך השיפוטי.
ד. המשיבה תשלם למבקשות שכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח. ה. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): התנהלות המבקשות בהליך בביהמ"ש קמא אינה מותירה טעם טוב. בנסיבות אין לעשות צו להוצאות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, רובינשטיין. עו"ד פ.ג. נשיץ למבקשות, עוה"ד נ. פלר ממן, א. ירדני וא. קיסרי למשיבה, עו"ד א. גאון לבנק הפועלים. 28.5.07).

בג"צ 8619/06 + 8397/06 - עו"ד ווסר אדוארדו ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*מיגון בתי הספר בישובים "עוטפי עזה"(העתירה נתקבלה).

א. העותר בבג"ץ 8397/06 הוא תושב קיבוץ כפר עזה, המשתייך למועצה האזורית שער הנגב. שני ילדיו של העותר לומדים בבית הספר האזורי "שער הנגב", שבו לומדים כ-1200 תלמידים מיישובי הסביבה. בית ספר זה נמצא בטווח הפגיעה של רקטות ה"קסאם" הנורות מרצועת עזה. העותרים בבג"ץ 8619/06 הם ועד ההורים בשדרות וגורמים נוספים המעוניינים במיגון בתי הספר וגני הילדים בעיר, המצויים תחת איום הפגיעה של רקטות ה"קסאם". שתי העתירות מעוררת את שאלת סבירות אופן המיגון עליו החליטו המשיבים ביחס לבתי הספר ב"עוטף עזה". העתירות נתקבלו.
ב. בחודש יוני 2006, בעקבות נפילה של רקטת קסאם בשטח בית ספר בשדרות, החליט שר הביטחון כי יש לפעול למיגונם של בתי הספר ביישובי "עוטף עזה". ביום 2.7.06 אימצה הממשלה את תכנית המיגון שהוכנה על-ידי פיקוד העורף, לפיה יש למגן את בתי הספר ביישובי עוטף עזה, בשיטת "המרחבים המוגנים". היינו, חלק מהכיתות ימוגנו וחלק אחר של הכיתות לא ימוגנו כלל, אך יהיו סמוכות למרחב ממוגן, כך שיתאפשר לתלמידי אותן כיתות להגיע למרחב המוגן עם הישמע ההתרעה על ירי רקטות "קסאם". הממשלה קבעה לוח זמנים להשלמת המיגון. היא לא עמדה בלוח הזמנים. באשר לשיטת המיגון נטען על-ידי באי-כוח העותרים כי שיטת "המרחבים המוגנים", אינה מתאימה למצב בו ההתרעה לפני נפילת רקטות ה"קסאם" היא של כחמש-עשרה שניות בלבד. השאלה העומדת כיום במוקד המחלוקת, הינה האם יש לחייב את המדינה למגן את בתי הספר בשיטת המיגון המלא, או שמא ניתן להסתפק במיגונן של כיתות אלה בשיטת "המרחבים המוגנים".
ג. נקודת המוצא לבחינת בחירתם של המשיבים לבסס את מיגונן של כיתות מסוימות בבתי הספר ב"עוטף עזה" על שיטת "המרחבים המוגנים" הינה כי בחירה זו מבטאת את עמדתה המקצועית של הרשות המינהלית, שהיא בעלת המומחיות בעניין, ועל כן לא בנקל יתערב ביהמ"ש, המבקר את שיקול דעתה של אותה רשות, בהכרעתה המקצועית. אף בעובדה שלבחירה בין שיטות המיגון השונות ישנן משמעויות כספיות, ושבחירה זו מבטאת, בין השאר, סדרי עדיפויות תקציביים מסויימים בדבר אופן חלוקת המשאבים בחברה, יש כדי להשפיע על המידה שבה ייטה ב"גצ להתערב באותה בחירה. אולם, מנגד, כל תחומי פעולתה של הרשות אינם חסינים באופן מוחלט מפני ביקורת שיפוטית. במקרה דנן, לאחר שהוצגה התשתית העובדתית הרלוונטית עליה נסמכת ההחלטה שלא למגן את בתי הספר במיגון מלא אלא בשיטת "המרחבים המוגנים", אין מנוס מן המסקנה כי החלטה זו חורגת ממתחם הסבירות.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד אורי קידר וקרן רז מורג לעותרים, עוה"ד רענן גלעדי ושמואל קדם למשיבים. 29.5.07).

ע.פ. 2404/04 + 2132/04 - סלים, ג'דעאן, וסעיד קייס נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח כפול על רקע כבוד המשפחה וגזירת שני עונשי מאסר עולם מצטבריםץ(מחוזי חיפה - ת.פ. 439/01 - הערעורים של ג'דעאן וסעיד נדחו פה אחד וערעורו של סלים נדחה ברוב דעות).

א. מוחמד קייס בעלה של המנוחה מהא קייס, חשד כי היא מנהלת מערכת יחסים עם המנוח האני עזאם. באחד הלילות, הגיע הביתה והפתיע את המנוחים, האשה ומאהבה, כשהם מצויים במצב אינטימי. משנודע הדבר לאביה של המנוחה, הוא פנה לבניו, ואלה הגיעו - עוד באותו לילה - לביתה של המנוחה, אך לא מצאוה-. החיפושים אחר המנוחה וילדיה נמשכו בימים הבאים, ולבסוף פגשו במנוחים ובחמשת ילדי המנוחה באחד מרחובותיה של אילת. לאחר ויכוח, שיכנעו אותה לשוב עם המנוח לאזור הצפון, כדי שיערך להם טקס "עקד" בפני שייח', ובו יינשאו זה לזו על-פי כללי הדת. לבסוף חזרו במספר מכוניות ומונית, והאחים הפנו את המונית ובה המנוחים למטע זיתים בין הכפר אבו סנאן לבין הכפר ג'ת, שם נרצחו בני הזוג. המערערים, אחיה של המנוחה הורשעו ברצח אחותם ובן זוגה, על רקע מה שנראה בעיניהם כ"חילול כבוד המשפחה". את דינם של שלשת המערערים גזר ביהמ"ש לשני מאסרי עולם. הערעורים של ג'דעאן וסעיד נדחו פה אחד וערעורו של סלים נדחה ברוב דעות.
ב. השופט לוי: הרשעתם של המערערים נסמכת על שורה של ראיות נסיבתיות, אשר צירופן זו לזו הוביל למסקנה בדבר מעורבותם ברצח המנוחים. הסקת מסקנות על יסודה של מערכת ראיות נסיבתיות מושתתת על ההיגיון הבריא, ניסיון החיים והשכל הישר, וכאשר הרכבתן של הראיות הנסיבתיות מובילה ליצירת פאזל שלם, ממנו מצטיירת מסקנה מפלילה, עובר הנטל לכתפי הנאשם, להציע תרחיש חלופי לאותן ראיות ולעורר ספק סביר באשמתו. על יסוד אלה יש לדחות את הערעורים של סעיד וג'דעאן על הרשעתם וכן על העונש שהושת עליהם, שני מאסרי-עולם מצטברים, שכן מדובר בסדרת מעשים המחייבת ענישה מצטברת.
ג. (דעת מיעוט): גם לחובתו של המערער סלים ניצבה שורה של ראיות נסיבתיות, המטילה צל כבד על מעשיו בליל הרצח. אולם אל מול כל אלה ניצב תרחיש אותו סיפק סלים לחוקריו, המרחיק אותו ממעשי הרצח. אכן, סלים נמנע מלהעיד להגנתו, ולכך עשוייה עלולה להיות תוצאת לוואי בעלת משקל (סעיף 162 לחסד"פ), אך אין לשלול את האפשרות כי סלים לא העיד כדי שלא לסבך את אחיו בעבירות החמורות שיוחסו להם. על כן יש לזכות את סלים מעבירת הרצח בה הורשע. עם זאת, יש להרשיע את
סלים בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לאותו חוק, לאחר שהודה בכך שהגיע למטע הזיתים, והסתיר את גופותיהם של המנוחים.
ד. השופטת פרוקצ'יה: בנסיבות מקרה זה, יש לייחס לשתיקתו של סלים את מלוא ערכה הראייתי כחיזוק לראיות התביעה. אין ספק כי שתיקתו של סלים נבעה משיקולי הגנתו הוא, ואין לה דבר עם כוונה להגן על מי משותפיו לעבירות. מצבור הראיות, מצביע בבירור על מעורבותו של סלים בשני מעשי הרצח.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, נאור. עוה"ד אביגדור פלדמן וששי גז למערערים, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 28.5.07).

ע.פ. 5033/00 - יוסף נוף נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס על יסוד עדות המתלוננת הלקוייה בנפשה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ע.פ. 4047/98 - הערעור נדחה).

א. המתלוננת, עובדת סוציאלית במקצועה, נשואה ואם לילדים קטנים, סבלה ממחלת המאניה-דיפרסיה. במועד הרלבנטי לאישום אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "תל-השומר". משהשתפר מצבה הותר לה לצאת מחוץ לכתלי בית החולים ולטייל באיזור הסמוך לו. באחד הימים פגשה המתלוננת את המערער והתפתחה ביניהם שיחה (להלן - "הפגישה המוקדמת"). המערער הציג עצמו בשם בדוי, ואילו המתלוננת הציגה עצמה כמתנדבת בבית החולים וסיפרה כי היא מחפשת עבודה. בתגובה, אמר לה המערער כי הוא זקוק למזכירה במשרה חלקית מסר לה מספר טלפון, המתלוננת התקשרה למערער והם קבעו להיפגש במסעדה הסמוכה לבית החולים. הוא הגיע למקום עם חבר ומשם הציע לה הסעה למשרדו, אלא שהם הגיעו לדירה פרטית והוסבר לה כי המשרד עובר שיפוצים. בדירה זו ביצע המערער במתלוננת עבירות מין, כולל אונס. המתלוננת נחבלה קשות כתוצאה מהאירוע. לאחר תום הארועים, התלבשה המתלוננת, ונתלוותה למערער ואיתמר בדרכם לרכב שהסיעה בחזרה לבית החולים. כאשר ירדה מהרכב, רשמה את מספרו ופרטים נוספים שזכרה מהאירוע. עקב מעשי האינוס, הדרדר מצבה הנפשי של המתלוננת באופן חמור ביותר. ביהמ"ש בחן את גירסת המתלוננת מול גירסת המערער ומצא את גירסתה מהימנה. המערער הורשע, בין היתר, בעבירות מין כולל אינוס וחבלה, ונדון ל - 12 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. טענתו העיקרית של המערער היא כי אמינות גירסת המתלוננת צריכה להישלל לאור מצבה הנפשי הבלתי יציב. מחלתה מסוג מניה-דפרסיה הביאה אותה, על-פי הטענה, לבדות דברים מליבה ולהוציא דברים מהקשרם. ברם, עדות לקוי בנפשו אינה פסולה. על עדות כזו לעמוד במספר מבחנים: על ביהמ"ש להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העד ומהדרך בה הוא מעיד; יש לבחון את העדות על-פי מבחנה הפנימי וכלל סימני האמת העולים מהעדות; יש לעמוד על קיומם של סימנים חיצוניים שיש בהם כדי לאמת או להפריך את העדות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדות זו עברה את מבחני הקבילות ועמדה גם במבחן המשקל. בכך אין להתערב.
ג. ביהמ"ש קמא ניתח בהרחבה ובפירוט את מכלול הראיות מהן ניתן ללמוד כי מעשי הבעילה של המערער במתלוננת בוצעו בניגוד להסכמתה, ותוך שימוש בכח שמטרתו לגבור על התנגדותה. קביעותיו אלה בתחום העובדה נשענות על בסיס ראייתי מוצק, ואין עילה להתערב בהן ולשנותן. לצורך עבירת אינוס על פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, נדרש יסוד של היעדר הסכמה חפשית. התנגדות האשה, ולו התנגדות מילולית או על דרך התנהגות, תיחשב אי הסכמה לבעילה. בענייננו, החבלות שהותירו מעשי
המערער על גופה, מעידים לא רק על היעדר הסכמה מצידה, אלא על התנגדותה למעשים, וכן על שימוש בכח כפי שנדרש באותה שעה בהגדרת העבירה בחוק העונשין.
ד. אשר לחומרת העונש - הסניגור העלה את מצבו האישי הקשה של המערער בכלא. הוא ציין כי במהלך מאסרו ביצע מספר נסיונות אובדניים, ושאל את נפשו למות. אין להתערב בעונש שנגזר. מעשי המין במתלוננת בוצעו תוך שימוש בכח וכפייה, והיה בהם מימד ברוטלי, אכזרי ומשפיל. כל אלה מצדיקים ענישה מחמירה. מצטרפים לכך הנזקים הגופניים, ובמיוחד הנזק הנפשי הקשה שנגרם למתלוננת בעקבות מעשי העביר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ששי גז וגיל דחוח למערער, עו"ד רבקה לוי גולדברג למשיבה. 3.3.05).

ע.פ. 7220/05 - האני נימר נגד מדינת ישראל

*זיכוי מהרשעה בעבירת אינוס של אשה לקוייה בנפשה, שיש לה התייחסויות מיוחדות לאירועים שונים בעלי אופי מיני(מחוזי י-ם - ת.פ. 720/04 - הערעור נתקבל).

א. המערער עבד כנהג הסעות בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". על-פי כתב האישום, הסיע את ל' (להלן - המתלוננת), ילידת 10.8.84, לביתה בשכונת נווה-יעקב. ל' היתה מטופלת בבית החולים אותה עת. עם הגיעם לאיזור פסגת זאב, עצר המערער את מיניבוס ההסעות, והציע לל' לעשן עימה סיגריה. לאחר מכן שיכנע את ל' לעבור למושב האחורי של המיניבוס. או אז, השכיב אותה בכוח על המושב, וניסה לאנוס אותה. המערער הודה בהיכרותו את המתלוננת ובהסעתה לביתה ביום האירוע, אך כפר בסיפור האקט המיני. בביהמ"ש הובהר כי המתלוננת סבלה וסובלת מבעיות נפשיות קשות לאורך שנים שהצריכו אישפוז, לעיתים במחלקה סגורה, וטיפול נפשי מתמיד, כולל טיפול תרופתי. ביהמ"ש החליט ברוב דעות כי בגירסאות המנוגדות שלפניו, יש להעדיף את זו של המתלוננת, הרשיע ברוב דעות את המערער, בניסיון לאינוס, וגזר עליו עונש מאסר בפועל של 5 שנים, מאסר על תנאי, קנס, ופיצוי למתלוננת. ביהמ"ש העליון הורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. הערעור נתקבל.
ב. לפנינו מערך ראיות הבנוי על גירסה מול גירסה. בצד שתי גירסאות נוגדות אלה, אין בפנינו כל ממצאים אובייקטיביים העשויים לאשש גירסה זו או אחרת. מצויים, אכן, חיזוקים מסויימים לגרסתה של המתלוננת, אך חיזוקים אלה, על-פי אופיים, גם הם בעלי היבט סובייקטיבי, בהיותם תיאור מצבה הנפשי הסובייקטיבי של המתלוננת, אשר, כידוע, סובלת ממצב נפשי קשה, והיתה במועד הרלבנטי מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי.
ג. אילו עמדה תשתית הראיות על אלה בלבד, לא היה מקום להתערב בהכרעת הדין. אולם, חומר הראיות אינו מסתכם בכך. במהלך המשפט, הוגש בהסכמה מסמך רפואי מהמרכז לבריאות הנפש "איתנים". מהמסמך עולים הפרטים הבאים: המתלוננת הופנתה לבית החולים לאחר ניסיון אובדני כחצי שנה לפני האישפו, סבלה המתלוננת משלושה התקפי חרדה בבית הספר. הרקע להתקפי החרדה הוא "ניצול מיני על ידי שכן המבוגר ממנה, שנמשך מספר שנים, כאשר היא היתה בכתות ה'-ח'". את דבר הניצול המיני חשפה לראשונה במפגש קבוצתי, וסירבה לשתף את ההורים בכך. במסגרות טיפוליות שונות תוארה המתלוננת כמי שהתנהגה בהתנהגות מינית מוחצנת, דברה על מין בצורה בוטה, ובין היתר, פיסלה אברי מין זיכריים. מצב הדברים, הוא, איפוא, כי נותרה מסכת ענפה של נתוני רקע הנוגעים הן למחלתה הנפשית של המתלוננת, והן לסימפטומים מיוחדים הקשורים להתייחסותה לאירועים שונים בעלי אופי מיני שתוארו על ידה כגובלים בניצול ובהטרדה, שמהותם לא נבדקה ולא נשקלה לצורך קביעת משקלם והשלכתם על מידת ביסוסה האובייקטיבי של גירסת המתלוננת בפרשה זו.
ד. הנטל להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר הוא אמצעי בעל חשיבות עליונה בהתמודדות מפני הרשעות שווא שיסודן בטעות עובדתית. אכן, בימ"ש של ערעור לא יתערב דרך כלל בקביעות עובדתיות של ערכאה דיונית מקום שקביעותיה נעשו על יסוד התרשמות ישירה מן הראיות. בענייננו, אין מתעוררת שאלת מהימנותן של העדויות שהושמעו בפני ביהמ"ש קמא. יש צורך להעריך את משקלן של העדויות, ולהחליט האם די בהן, לאור הנתונים הנוספים שעלו, כדי להכריע, מעל לכל ספק סביר, בהבדלי הגרסאות שעלו. אין זה בטוח כי בהערכת המהימנות נתן ביהמ"ש דעתו באופן מלא למלוא תמרורי האזהרה הנדלקים בהינתן עדות בידי מי שלוקה במצבו הנפשי. אולם גם אם אין לחלוק על קביעת המהימנות ביחס לעדותה של המתלוננת, קיים קושי מהותי בייחוס משקל מרשיע לגירסתה. יש לזכור בהקשר זה כי המערער היה עד לאירוע זה אדם נורמטיבי, נקי מכל כתם פלילי, בעל משפחה, ומי שעסק בהסעות של מטופלים במוסדות לאורך שנים, בלא שעלתה כנגדו טענה כלשהי. עולה הספק הסביר, ומצדיק את זיכויו של המערער מן הספק מעבירת ניסיון האינוס בה הורשע.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יוסף תוסיה כהן למערער, עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 31.5.07).

ע.פ. 8168/05 - תמיר פלינק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים, כאשר ב"משפט חוזר" התבססה ההרשעה על תשתית עובדתית שונה מאשר במשפט הראשון, תוך הפעלת סעיף 184 לחוק העונשין(מחוזי נצרת - ת.פ. 1238/00 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם כי בתאריך 26.8.87 בחצות, או בסמוך לכך, נהג ברכב סובארו סטיישן השייך לקיבוץ הסוללים (להלן: רכב הסוללים), בכביש צומת המוביל-טבריה, ויחד עמו היו ברכב האחים תמיר ומוטי הנדלר. בכיוון הנגדי באותו כביש נסעה אותה עת משפחת פחימה, במכונית סובארו הנהוגה בידי אבי המשפחה רפאל פחימה (להלן: רכב פחימה). לפתע סטה המערער שמאלה לתוך המסלול השני התנגש ברכב פחימה וגרם למותם של שני בני הזוג פחימה, ומסעוד פחימה אביו של רפאל ילדיהם בני 7 ו-9 נפצעו קשה וכן נפצעו המערער ואחרים. ביום 2.9.92, הורשע המערער בבימ"ש השלום בנצרת בעבירה של גרם מוות ברשלנות ונדון ל-6 חודשי מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ושלילת רישיונו למשך 9 שנים ועוד 3 שנים על תנאי. המערער לא ערער על פסק דין זה, ומלבד מיצוי התקופה של שלילת רישיון שהוטלה עליו, ריצה את מלוא העונש שהושת עליו. ביום 2.12.98 הגיש המערער בקשה למשפט חוזר. על פי הנטען בבקשה, לא היה זה הוא שנהג ברכב בעת התאונה. לטענתו, זיכרונו אשר ניטל ממנו עקב התאונה, חזר אליו בהדרגתיות. כך נזכר, שמעט לפני התאונה החליפו בנהיגה תמיר הנדלר (להלן: תמיר) שהיה בן 18 באותה עת וללא רישיון נהיגה. היועמ"ש לממשלה התנגד למשפט חוזר, בציינו כי בין אם נהג המערער ברכב בעת התאונה ובין אם מסר את ההגה לידי צעיר אשר אינו מורשה לנהיגה, גרם המערער בפעולותיו הרשלניות לתאונה הקטלנית. הנשיא ברק הורה על משפט חוזר. במהלך הדיון במשפט החוזר, חזרה בה התביעה, לאור הספק בדבר, מהטענה כי המערער נהג ברכב וביקשה להרשיע את המערער על בסיס התשתית העובדתית החלופית, לפיה התיר לתמיר הנדלר לנהוג. בימ"ש קמא קיבל את בקשת התביעה בקבעו כי ניתנה אפשרות סבירה למערער להתגונן, גם באישם החילופי. שתי טענות משפטיות נוספות שהועלו על-ידי הסניגור - סיכון כפול והתיישנות- נדחו אף הן על-ידי בימ"ש קמא. לאחר
שדחה את "טענות הסף", עבר בימ"ש קמא לבדיקת התשתית שהוכחה. על בסיס הודאתו של המערער עצמו קבע ביהמ"ש כי המערער ידע שלתמיר אין רישיון נהיגה. לפיכך הורשע המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות. הערעור נדחה.
ב. האם ניתן לעשות , במשפט חוזר שימוש בסעיף 184לחוק העונשין להרשעה בעובדות אחרות העולות מן הראיות - על פני הדברים, כל כלי דיוני, שניתן היה לעשות בו שימוש מלכתחילה, ניתן לעשות בו שימוש גם במשפט חוזר. התביעה לא תוכל להגיש כתב אישום חדש במסגרת משפט חוזר, אולם מקום שהיתה יכולה בסיומו של ההליך המקורי לבקש הרשעתו של פלוני בעבירות שנגלו בפני ביהמ"ש, אין סיבה למנוע זאת ממנה במשפט החוזר. אשר לטענות הסף הנוספות שהעלה המערער, קרי סיכון כפול והתיישנות - נקודת המוצא הינה ביטול המשפט הקודם ועריכתו מחדש לכל דבר ועניין. ממילא - נקודת הזמן הרלוונטית שבה יש לבחון את קיומו של הסיכון הכפול או ההתיישנות היא נקודת הזמן של המשפט המקורי.
ג. נותרה השאלה האם בהיבט הקונקרטי התמלאו התנאים להפעלתו של סעיף 184, היינו, האם ניתנה למערער אפשרות סבירה להתגונן. התשובה היא חיובית. האם העברת ההגה היא התרשלות- -גם לכך התשובה היא חיובית.
ד. לטענת המערער העובדה שהתביעה הגישה את כתב האישום המקורי ובד בבד הודיעה על כוונתה לעשות שימוש בסעיף 184 ואולי אף לשנות את האישום להריגה, היא עילה לביטול האישום על-ידי ביהמ"ש על-פי דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק". בנוסף, גורס המערער כי טעויותיה של המשטרה הן שהובילו לכך שבמשפט המקורי נטען כי הוא אשר נהג ברכב וכי טעויות אלה פגעו בהגנתו והובילו להרשעתו. גם טענה זו דינה להידחות.
ה. אשר לעונש - חרף הקביעה כי לא המערער נהג ברכב, אין להתערב בתקופת השלילה שהוטלה עליו (שמתוכה נותרה לו שנה אחת לריצוי). סמכותו של בימ"ש שהרשיע אדם בעבירת תעבורה או בעבירה אחרת הכרוכה בנהיגה ברכב לשלול את רשיונו של אותו אדם נמצאת בסעיף 35 לפקודה, וזו לשונו: "הורשע אדם בעבירת תעבורה או בעבירה לפי חוק אחר הכרוכה בנהיגה ברכב, רשאי ביהמ"ש... נוסף על כל עונש אחר... לפסול אותו מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה...". אין לקבל את טענת המערער כי ניתן להפעיל סעיף זה רק כנגד מי שנהג בפועל ברכב.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר.עו"ד מאיר זסלנסקי למערער, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 31.5.07).

ע.פ. 11235/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של אינוס קטינה על יסוד עדות כבושה של המתלוננת וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ח.פ. 3077/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. בין המערער, לבין משפחתה של המתלוננת, ובמיוחד אמה, קיימת היכרות הדוקה, ולמשך זמן מסויים אף התגורר בביתן של המתלוננת ואמה. המתלוננת היא ילידת 30.1.87. אמה של המתלוננת עבדה במכון ליווי כאשר המערער הוא שהעסיק אותה. היחסים בין השניים היו הדוקים, המערער עצמו אמר כי ראה במתלוננת מעין אחות קטנה, שימש לה ידיד, והאם ביקשה ממנו לעיתים כי ישמור עליה. המתלוננת בילתה חלק ניכר מחייה בפנימיות, וילדה בגיל 16 ילד אותו היא מגדלת בבית אמה. ביום 13.4.04 הגישה המתלוננת תלונה במשטרה, שלפיה ביום חמישי שקדם לכך, אנס אותה כאשר באה לסייע לו בדירתו לארוז חפצים כדי לעבור דירה. לדברי המתלוננת - מיד עם צאתה מהדירה התקשרה לחברה עאמר, וסיפרה לו כי נאנסה. את זהותו של האנס חשפה בפניו רק בשבת. בימ"ש קמא נתן אמון בגירסת המתלוננת, הרשיע את
המערער וגזר לו 8 שנות מאסר, מתוכן 6 שנים מאסר בפועל וכן פיצוי המתלוננת בסכום של 15 אלף -. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. טענותיו של הסניגור מסתכמות רובן ככולן (למעט הפיסקה שעניינה מחדלי חקירה) בתקיפת ממצאי מהימנות. עיון בפרוטוקול ובמוצגים, מצביע על כך שלכל ההשגות שהעלה הסניגור יש תשובות של ממש המבוססות על אדני הגיון ולא רק על התרשמותו של בימ"ש קמא מן העדים שבפניו.
ג. אשר לטענת השיהוי בהגשת התלונה - ככלל, שיהוי כשמדובר בתלונה בגין עבירות מין, אינו מצביע על כך שמדובר בתלונת כזב. את חוסר רצונה של המתלוננת מלכתחילה בהגשת התלונה, יש לבחון על רקע מציאות חייה: המערער מקורב לאימה, ולמתלוננת סיבה טובה לחשוש מפני חוסר האמון שבו תיתקל תלונתה על רקע זה, וקיימים נימוקים נוספים, כגון דבריו של המערער כי יש לו קשרים במשטרה, שיכולים להרתיע את המתלוננת.
ד. באשר לעונש - למעט הטראומה הקשה שעבר המערער בילדותו בשל מות האם, קשה למצוא נסיבות לקולא שיש בהן כדי להקל בדינו. המערער יליד 1966 ולו 11 הרשעות קודמות. קשה לקבל את הגדרת הסניגור כי מדובר בעבר שאינו מכביד. באשר לאירוע הנוכחי רף האלימות שמדובר בו - גבוה במיוחד. תסקיר הנפגע שהוגש לבימ"ש קמא חושף טראומה קשה שנגרמה למתלוננת, במיוחד משום שאיבדה את שארית האמון שהיה לה באנשים על רקע יחסי הקירבה בינה לבין המערער.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד אילן קיסרי למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 30.5.07).

ע.פ. 7068/06 - מדינת ישראל נגד אריאל... רמזורים ובקרה בע"מ ואח'

*החמרה בעונש בעבירה של "הסדר כובל"(מחוזי י-ם - ת.פ. 287/98 - ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. המשיבה 1 היא חברה שעיסוקה בתחזוק ובהפעלת מערכות רמזורים. המשיב 2 כיהן בשנים הרלוונטיות כמנהל המשיבה 1. המשיב 3 הוא איש עסקים ששימש כבורר בסכסוך שפרץ בין המשיבה 1 לבין חברת מנורה רמזורים בע"מ (להלן: מנורה), שאף היא חברה העוסקת בהתקנת מערכות רמזורים ובאחזקתן. המשיבים 1-2 הורשעו, בערעור שהוגש לביהמ"ש העליון, בעבירה של עשיית הסדר כובל, לאחר שבביהמ"ש המחוזי זוכו מן העבירות שיוחסו להם מחמת הסייג לאחריות פלילית בדבר "זוטי דברים". המשיב 3 הורשע בעבירה של סיוע ליצירתו של הסדר כובל, לאחר שבביהמ"ש המחוזי זוכה מעבירה זו, אף הוא מחמת "זוטי דברים", וכן מהסיבה שכבורר חל עליו הסייגלפי סעיף 384 לחוק העונשין המעניק פטור מאחריות פלילית לנושא משרה שיפוטית, עקב מעשה שעשה במילוי תפקידיו השיפוטיים, אף אם חרג בביצוע העבירה מתחום סמכותו. משהוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לגזירת העונש, הושתו על המשיבים העונשים הבאים: על המשיבה 1 הושת קנס של 120,000 -; על המשיב 2 הושת קנס של 40,000 - ועל המשיב 3 הושת קנס של 20,000 -. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. ברקע הדברים עומד הסכם שנחתם ביום 25.10.92 בין מנורה לבין המשיבים 1-2 (להלן: ההסדר), שבמסגרתו התחייבו אלה האחרונים כי המשיבה 1 תימנע מלהשתתף במכרז לתחזוקת מערכת הרמזורים בעיר חיפה (להלן: מכרז חיפה). עוד התחייבו המשיבים 1-2 במסגרת ההסדר, להפקיד בידיו של בורר מוסכם בין הצדדים, הוא המשיב 3, סכום כסף לשם הבטחת התחייבותה של המשיבה 1. מנורה התחייבה מצדה לשלם למשיבה 1 סכום כסף שייקבע על ידי המשיב 3 בשל מה שהוגדר כ"סכסוכי עבר". המערערת
מלינה על הפער שבין העונשים שנגזרו על הצד השני להסדר, חברת מנורה, ועל מנהלה, במסגרת הסדר טיעון, בו הוטל על מנורה קנס בסך 900,000 - ואילו על מנהלה נגזר מאסר של שלושה חודשים שירוצה בעבודות שירות וקנס בסך 100,000 -. העונש שנגזר על המשיבים לא מיצה עימם את הדין. אשר על-כן יש להחמיר בגובה הקנס שיש להטיל על המשיבים, ובהתחשב בכך שאין זה מנהגו של ביהמ"ש שלערעור למצות את הדין כשהמערערת היא המדינה, יש להעמיד את הקנסות על הסכומים הבאים: המשיבה 1 תשא בקנס של 1,000,000 - המשיב 2 ישא בקנס בסך 100,000 -, בשל גילו ונסיבות חייו של המשיב 2 לא יהיה זה נכון לגזור עליו עונש מאסר בפועל או בדרך של עבודות שירות. על המשיב 3 לשאת בקנס בסך של 50,000 -.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ד. גדעוני למערערת, עוה"ד ד. שינמן וקליינמן למשיבים. 31.5.07).

מ"ח 8827/06 - שמעון מלול נגד מדינת ישראל

עילת הסל בדבר "עיוות דין" בבקשה למשפט חוזר, מתייחסת לעיוות דין בהרשעה ולא במידת העונש. תקרת הפיצוי למתלוננים בהרשעה בביצוע מעשי מרמה, היא לפי מספר העבירות ולא מספר האישומים(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע בבימ"ש השלום בתל-אביב בביצוע מעשי מרמה והונאה כלפי בתי עסק שונים, בהם קיבל מבתי העסק סחורות תמורת המחאות ללא כיסוי, בשווי כולל של למעלה משני מיליון שקלים, ונדון ל-9 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 150,000 - ופיצוי למתלוננים בגובה שני שלישים מסכומי השיקים שלא נפרעו, אשר סכומם מגיע כדי 1,500,000 -. בערעור לביהמ"ש המחוזי, הועמד ענשו של המבקש על 36 חודשי מאסר. יתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם, ביום 26.10.06 הגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר. את בקשתו סומך המבקש על סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט שעניינו חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. לטענתו, גובה הפיצוי שהוטל עליו, עולה על השיעור המקסימאלי הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין. המבקש הדגיש כי בשים לב לכך שהורשע באישום אחד בלבד, שיעור הפיצוי שנגזר עליו כפוף לשיעור המקסימאלי הקבוע בסעיף 77 לחוק - היינו, 228,000 -. המבקש ציין כי על אף העובדה שהורשע בשלוש עבירות שונות, ניתן היה לחייבו בפיצוי רק בגין ביצוע עבירה אחת. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
ב. ההליך של משפט חוזר נועד למקרים חריגים, בהם קיים חשש של ממש להרשעתו של חף מפשע. חשש מסוג זה אינו עולה מן הבקשה דנא, ואף המבקש עצמו אינו כופר באשמתו. טענתו היחידה נוגעת לחומרת העונש שהוטל עליו, ועל כן כלל אינה נכללת בגדר העילות לקיום משפט חוזר. עילת הסל בדבר "עיוות דין", נועדה למצבים בהם "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". הטענה כי הוטלו עליו פיצויים בסכום הגבוה מהתקרה הקבועה בסעיף 77(א) לחוק העונשין, הינה "טענה ערעורית" מובהקת, שהמקום להעלותה היה בשלב הערעור.
ג. למעלה מהדרוש, יצויין כי טענת המבקש לפיה יש לחשב את תקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 77(א) לחוק העונשין לפי מספר האישומים המפורטים בכתב האישום, הינה חסרת שחר. לשון החוק מתייחסת במפורש למספר העבירות בהן הורשע אדם, ואף מציינת בבירור כי הפיצוי בגין כל עבירה נועד לאפשר תשלום למי שניזוק על-ידי העבירות השונות. זאת ועוד, החלק העובדתי של כתב האישום בו הודה המבקש, מפרט את דרך הפעולה העבריינית המיוחסת למבקש, ומפנה לטבלה שצורפה לכתב האישום ובה מופיעה רשימת קורבנותיו של המבקש, הסכומים, ופרטי העבירות שיוחסו לו.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד רונן לוי למבקש, עו"ד אפרת ברזילי למשיבה. 14.5.07).

בג"צ 10229/06 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול בירושלים

*דחיית עתירה נגד החלטת בי"ד רבני להוציא "צווי הגבלה" נגד אישה המסרבת לקבל גט למרות שביה"ד חייב אותה להתגרש(העתירה נדחתה על הסף).

א. העותרת והמשיב 2 (להלן: הבעל) נישאו בשנת 1981. נישואיהם של בני הזוג לא עלו יפה והחל בחודש דצמבר 1998 ועד היום, חיים הם בנפרד. בינואר 1999 הגיש הבעל תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי. במשך כל הליכי הגירושין סירבה העותרת לקבל גט. ביום 26.5.03 נתן בית הדין פסק דין המחייב את הצדדים להתגרש, אך גם לאחריו, עמדה האישה בסירובה. ערעורה של האישה על פסה"ד נדחה על ידי בית הדין הרבני הגדול. כיוון שהעותרת המשיכה בסירובה לקבל גט, פנה הבעל לבית הדין האזורי בבקשה להוצאת צווי הגבלה נגדה. לאחר דיון, קיבל בית הדין את בקשת הבעל ואסר על העותרת לקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה, וכן אסר עליה לפתוח או להחזיק חשבון בנק, או למשוך שיקים מחשבון בנק. העותרת מבקשת כי ביהמ"ש יורה על ביטולם או על עיכובם של צווי ההגבלה. לטענתה, הצווים שהוטלו עליה פוגעים קשות בחירותה, ושוללים ממנה את זכותה לחיים בכבוד. העתירה נדחתה על הסף.
ב. ככל שהדבר נוגע לבקשת העותרת לביטול צווי ההגבלה, יכולה העותרת לערער לבית הדין הרבני הגדול, ומשכך, לא מיצתה את ההליכים במערכת בתי הדין הרבניים, קודם לפנייתה לבג"צ זה, ולכן דין עתירתה להידחות על הסף, ככל שזו נוגעת לביטול צווי ההגבלה. גם הבקשה לעכב את ביצוע צווי ההגבלה דינה להידחות על הסף. זאת, כיוון שהעותרת לא הצביעה על כל עילה המצדיקה התערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים. בג"צ אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות בתי דין דתיים. התערבותו של בג"צ בהליכים אלו, מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות צדק טבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או למקרים בהם נדרש סעד מן הצדק. מקרה זה אינו נמנה על אותן עילות מוגדרות המצדיקות התערבות בג"צ בהחלטות בתי דין הרבניים.
ג. דין העתירה להידחות גם לגופה. החלטת בית הדין להטיל על העותרת צווי הגבלה נעשתה תוך שימוש בסמכותו לפי חוק בתי דין רבניים. בהחלטה זו, פעל בית הדין לא רק בהתאם לסמכותו ועל פי החוק, אלא גם בזהירות, בסבירות, ובאיזונים הראויים. בית הדין דן בעניינם של בני הזוג במהלך תקופה ארוכה, ולכל אורך ההליך עשה מאמץ להביא לסיום המחלוקת בהסכמה. פניית בית הדין לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בחוק להטיל צווי הגבלה, נעשתה אך בלית ברירה, משנוכח כי העותרת דבקה בסירובה לקבל גט מבעלה, וזאת אף לאחר שניתן פסק דין המחייב אותה לעשות כן. צווי ההגבלה שהטיל בית הדין, מהווים שניים מתוך רשימת אמצעי ההגבלה אותם ניתן להטיל על פי סעיפים 1עד 3א לחוק, ואלה שהוטלו אינם מן החמורים ביותר.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 2.5.07).

רע"א 4244/06 - מאיר דדון ואח' נגד מנחם כרמל

*ביטול החלטה למנות בורר, כשנטען שהנושא אינו נכלל בהסכם הבוררות, וההחלטה למנות בורר וזהות הבורר ניתנה ללא הנמקה (בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשים 1-2 הם בעלי המניות במבקשת 3 (להלן: "החברה"). בין המבקשים למשיב נכרת הסכם, לפיו המשיב ירכוש %50 ממניות השליטה בחברה, והוסכם כי חילוקי דעות בין הצדדים יידונו בבוררות בפני רו"ח מיכה לזר. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת, ומאחר שהמבקשים סרבו להעביר את המחלוקת לבוררות, פנה המשיב לביהמ"ש קמא למנות את הבורר. המבקשים התנגדו. נטען, כי אין מקום לדון בטענות המשיב בבוררות, מאחר שעניינן טענות
תרמית ומצגי שוא שאינן מתאימות להתברר במסגרת הבוררות. המבקשים העלו טענות נוספות לגופה של המחלוקת. ביהמ"ש החליט למנות בורר בהחלטה קצרה שזו לשונה: "לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, החלטתי למנות בורר זר. אישיות הבורר תיקבע על ידי רו"ח עופר מנירב, נשיא לשכת רואי החשבון". לטענת המבקשים, החלטת ביהמ"ש אינה עומדת בדרישות הדין באשר להנמקה הנדרשת להחלטה שיפוטית, ואין בה התייחסות ומענה לגוף הטענות שהועלו. מנגד טוען המשיב, כי החלטה בדבר מינוי בורר אינה מצריכה הנמקה מפורטת וכי מהחלטת ביהמ"ש עולה כי הוא נתן דעתו לטיעוני הצדדים והחליט את אשר החליט. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי, לא נימק את החלטתו, בין לענין זהות הבורר, ובין לגבי השאלה הרחבה יותר, אם יש מקום לקיום הבוררות. אשר למידת ההנמקה הנדרשת, אך מובן הוא כי מידה זו נקבעת על פי ההקשר הענייני, ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. מקום שהחלטה ניתנת במחלוקת מורכבת, והקביעה בה אינה מבהירה מתוכה מהם הטעמים העומדים ביסודה, עשוי לעלות הצורך בתיקון ההחלטה על דרך תוספת הנמקה, כדי שבעלי הדין יוכלו להשיג עליה בדרך מושכלת בפני ערכאת הערעור. בענייננו, ההחלטה אינה מפרשת מדוע נדחו טענות המבקשים. הענין יוחזר לבימ"ש קמא כדי שיבחן מחדש את טענות הצדדים ויקבל החלטה חדשה מנומקת.

(בפני: השופטת א. פרוקצ'יה. עו"ד עמי סביר למבקשים, עו"ד יצחק פרידמן למשיב. 21.5.07).

ע.פ. 5537/06 - ננה בנאי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירות מרמה וסיוע לביצוע מעשה מגונה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת הורשעה בעקבות הודאתה בסדרת עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עושק, קשירת קשר לביצוע פשע, איומים, סיוע לאינוס וסיוע לביצוע מעשה מגונה. שותפה ה"בכיר" של המערערת, מאיר פחימה (רוזנשטיין) (להלן השותף), נדון לאחרונה לעשרים וחמש שנות מאסר, מהן עשרים ושתיים בפועל והיתרה על תנאי. השניים הציגו עצמם בין השנים 2000 ל-2005 כבעלי יכולות מיסטיות ופירסמו מודעות באשר ליכולתם "להשיב אהבות נכזבות", "להסיר כישופים" ועוד. מתלוננות רבות פנו אליהם על פי המודעות, הנאשמים ביצעו "טיפולים", ובתמורה דרשו מאות אלפי שקלים, חפצי ערך ורכוש. הנושא הכספי הוצג שקרית כמימון עלות הטיפולים או כצורך להכין קמעות לקבורה בבתי עלמין; בחלק מהמקרים גם ניצלו הנאשמים את מצוקת המתלוננות לשם קבלת "הסכמה" לביצוע אינוס ומעשים מגונים. בטיעוני המדינה לעונש הוצגה פסיקה של 4-5 שנות מאסר בפועל, אך נתבקשה החמרה "שלא תפחת... מ-8 שנות מאסר...". בדונו במידת העונש ציין ביהמ"ש לחומרה, בין השאר, כי המערערת לא למדה לקח ממעצר משנת 2000 והמשיכה בעבירות עד 2005, וגזר למערערת 10 שנים מאסר בפועל, 3 שנים על תנאי, ופיצוי אחת המתלוננות בסכום של 50 אלף -. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
יש מקום להפחתה מסויימת, בעונש המאסר, אם כי מתוך החמרה כלפי הנהוג בתקדימי עבר, ותוך הדגשה כי בנסיבות מתאימות בתיקים אחרים תוכבד היד. כן יש להתחשב במידה מסויימת בנסיבותיה האישיות של המערערת. נוכח כל זאת יועמד עונש המאסר בפועל על שבע שנים.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ח. רחמני-וייס למערערת, עו"ד א. פרסקי למשיבה. 13.5.07).

בר"ם 7703/06 - מנהל הארנונה-עיריית תל אביב נגד אפריקה ישראל... בע"מ

*החייבים בארנונה בחניונים בו הושכרו מקורות חניה, וחיוב בארנונה לשטחי "מעבר ותמרון" בחניון (הבקשה נדחתה).

פסק הדין נשוא הבקשה עוסק בענייני ארנונה בחניונים. העירייה מציגה בבקשתה שתי שאלות שהן לדידה מהותיות ועקרוניות: הראשונה האם יש לראות שוכרי מקומות חניה בחניון כ"מחזיקים" לצורכי ארנונה; והשניה, האם יש לראות בשטחי מעבר ותמרון בחניון "שטחים משותפים הפטורים ממס, או שמא הינם חלק בלתי נפרד מהחניון". ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיבה לפיה שוכרי מקומות החניה הם "מחזיקים" לצרכי ארנונה וזאת על פי מבחן הזיקה הקרובה ביותר. יחד עם זאת, החזיר את הדיון לועדת הערר, לגביית ראיות בעניין ההחזקה בשטחי החניה על ידי השוכרים השונים, ומסירת הודעה על החלפת מחזיקים כנדרש בחוק. גם בשאלת שטחי המעבר והתימרון קיבל ביהמ"ש את עמדת המשיבה וקבע כי מדובר ב"שטחים משותפים". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לשאלה מיהו ה"מחזיק" - אין הצדקה ליתן רשות ערעור שהרי הדיון הוחזר לועדת הערר כך שהעניין טרם הסתיים ואין מקום בנסיבות אלה ליתן רשות ערעור. אשר להגדרת שטחי המעבר והתמרון כ"שטחים משותפים" - לכאורה לשאלה זו אין נפקות מבחינת הטלת ארנונה, שהרי הלכה היא כי שטחים משותפים - לרבות שטחי מעבר בחניונים - בהיותם שטח טפל ונלווה לשטח העיקרי, יסווגו כפי שמסווג השטח העיקרי. מדוע אם כן עומדת העירייה על טענתה כי שטחי המעבר והתמרון אינם "שטחים משותפים" - התשובה לכך נמצאת בצו הארנונה של העירייה אשר קובע כי "שטחים משותפים" לא יחוייבו בארנונה. אלא מאי- העובדה שהעירייה החליטה להעניק פטור ל"שטחים משותפים" אינה מצדיקה "פרשנות יצירתית" להגדרתם של שטחי המעבר והתמרון כ"לא-שטחים-משותפים" ואין ליתן בעניין זה רשות ערעור.

(בפני: השופטת נאור. עוה"ד שירה הרגיב ודנה רייס למבקש, עו"ד ארז גבע למשיבה. 16.5.07).

ע.פ. 10627/06 - יואל יהושע נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של קבלת שוחד, ע"י חבר מועצת עיריה, בהסכם עם ראש העיריה לתמיכה בקואליציה שהוא מרכיב (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נבחר כחבר מועצת העיר חדרה מטעם מפלגת ש"ס. ראש העירייה הנבחר ישראל סדן והמערער חתמו על מזכר הבנות לפיו יצטרף המערער לקואליציה העירונית בראשות סדן ויקבל תפקידים שונים. בנוסף, כך נכתב במזכר, אשתו של המערער תיקלט לעבודה כעובדת מן המניין בעמותה עירונית תוך חודש-חודשיים מיום הצטרפותו של המערער לקואליציה, ונושא שכרה ייבדק בנפרד "בכיוון העלאה חיובית". כן הוסכם כי העמותה תשכור מהמערער מבנה שבבעלות אמו לתקופה של 48 חודשים במחיר עליו יוסכם בין המערער לבין יו"ר העמותה, (שאף הוא היה בין הנאשמים). ההסכם הופקד בידי רב פלוני ולא פורסם. אישום נוסף עניינו ניסיונות שעשו המערער (ואחרים) בשליחותו של סדן לשכנע את מימון תורג'מן, חבר מועצת העיר מטעם סיעת ש"ס, להתפלג מסיעתו ולהצטרף גם הוא לקואליציה העירונית. לתורג'מן ניתנו הבטחות רבות לטובות הנאה לו ולמשפחתו. המערער הורשע בעבירות של לקיחת שוחד, מתן שוחד, ואי פרסום הסכמים לפי סעיף 45א בצירוף סעיף 93(5) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). הוא נדון לחמישה חודשי מאסר לריצוי בפועל, חמישה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 40,000 ש"ח. ערעורו הוא על גזר הדין ובקשתו היא כי עונש המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות, וכי הקנס יבוטל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בעבירות שוחד יש לבכר את האינטרס הציבורי על פני שיקולים אחרים. נפסק לא אחת כי דינם של מקבלי שוחד לרצות עונשי מאסר בפועל. ההתחשבות בשיקולים לקולא, בעניינו של המערער, צריכה היתה להיעשות בעת שקילת מידת העונש - וכך עשתה
הערכאה הראשונה כראוי - אך לא בשקילת אמצעי הענישה. זהו הכלל, ואף שיש לו יוצאים מהכלל, אין בענייננו נסיבות יוצאות דופן המצדיקות סטייה מן הכלל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד משה סרוגוביץ' למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 8.5.07).

בש"פ 3756/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על תנאי שחרור בערובה של מי שנאשם באינוס ותקיפת אשתו ומתן אפשרות לנאשם לצאת לעבודה תוך השגחת המעסיק (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם, כי במשך תשעת חודשי נישואיהם, נהג העורר להכות את אשתו, ופעמים רבות אף גרם לה פציעות וחבלות. בנוסף נהג לאנוס את המתלוננת ולבצע בה מעשי סדום בניגוד לרצונה. עם הגשת כתב האישום הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובחלוף תשעה חודשים, הוארך מעצרו בתשעים ימים נוספים. בחלוף תקופה זו, דחה ביהמ"ש העליון בקשה נוספת להארכת מעצרו של והוחלט לשחררו לחלופת מעצר בית בבית אביו ובפיקוחו. הטעם העיקרי לשחרורו של העורר לחלופת מעצר היה תקופת המעצר הארוכה והתמשכות ההליכים הצפויה. בחלוף מספר חודשים, הגיש העורר בקשה לאפשר לו לצאת לעבודה, בפיקוח מעסיקו, תוך שזה מתחייב להסיעו ולהחזירו בכל יום אל מקום עבודתו וממנה. לביהמ"ש תסקיר ובו המלצה בלתי מסוייגת להיענות לבקשת העורר. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של העורר, בשל המסוכנות הנשקפת מן העורר למתלוננת, אשר להשקפתו של בימ"ש קמא, לא קהתה. הערר נתקבל.
העורר נתון במעצר מזה כשנתיים, מתוכן, כמחצית התקופה במעצר בית. מאז ההחלטה הקודמת של ביהמ"ש העליון על שחרורו לחלופת מעצר בית - התגרשו המתלוננת והעורר, וזה האחרון לא ניסה ליצור עמה קשר. לכך מתווספות ההמלצות החיוביות של שירות המבחן, המבהירות כי לא נשקף ממנו סיכון למתלוננת. המסקנה היא כי ניתן לאפשר לעורר לצאת לעבודה, בכפוף לפיקוח מתאים.

(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 9.5.07).

בש"פ 3760/07 - מדינת ישראל נגד שלום שטרית ואח'

*הארכת מעצר בפעם ה-11, מעבר ל-9 חדשים, בעבירות נשק, רכוש ונסיון לרצח (בקשה להארכת מעצר בפעם ה-11 מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו, באפריל 2004, יחד עם אחרים, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירות נשק שונות, עבירות רכוש, התחזות וכן עבירות על חוק הכניסה לישראל. עבירות אלה נעברו בגדר ניסיונותיהם של המשיבים לפגוע בחייהם של בני משפחת אלפרון על רקע סכסוך שפרץ ביניהם. עד כה התקיימו בתיק 82 ישיבות הוכחות, במהלכן העידו כ- 185 עדי תביעה ומסמכיהם של 30 עדים נוספים הוגשו בהסכמה. פרשת התביעה ומשפט הזוטא שנוהל על ידי המשיב 2 הסתיימו. כל שנותר מפרשת ההגנה הוא חיקור דין בליטא באמצעות "וידאו קונפרנס". בהחלטתה האחרונה של השופטת נאור הוארך המעצר בארבעים וחמישה ימים, על מנת שניתן יהיה לעקוב אחר התקדמותו של ההליך המשפטי. שלושת העניינים הטעונים השלמה, באו לידי פתרון. שמיעת הראיות עומדת לפני סיומה. בשים לב למסוכנות הנשקפת מן המשיבים ונלמדת מן המעשים החמורים המיוחסים להם, ולחשש להמלטות מן הדין, נקודת האיזון לא שונתה, וידו של האינטרס הציבורי על העליונה. על כן יש להאריך את המעצר כמבוקש.