ע.א. 11324/04 - רבקה מנשה נגד אלישע מרכוס
*דחיית בקשה לקיום צוואות נוגדות בכתב יד ובעדים(מחוזי ת"א - ת.ע. 2529/06 - ערעור המערערת נתקבל וערעור של המשיב נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת לקיים צוואה בכתב יד משנת 1994 לפיה היא יורשתה היחידה של המנוחה שרה ידווב ז"ל שהיתה ידידתה, ואת בקשת המשיב, אחיין המנוחה, לקיים צוואה בעדים מיום 16.1.95 לפיה הוא יורשה היחיד של המנוחה, שנפטרה ביום 29.12.95. המשיב ואחותו הם קרובי משפחתה היחידים של המנוחה. הצוואה בכתב יד, (להלן הצוואה הראשונה), היא פתק, בו כתבה המנוחה בפולנית "אני שרה ידווב כל אשר שייך לי אני משאירה לרבקה מנשה עבור טיפולה. זוהי האחרונה שלי" (כך על פי התרגום). המנוחה חתמה על הפתק, אך לא נרשם עליו תאריך. המשיב הגיש התנגדות לבקשה לאישור צוואה זו הן בשל טענות ביחס לצוואה כשלעצמה, והן בשל קיומה של הצוואה המאוחרת בעדים כאמור (להלן הצוואה השניה). ביהמ"ש קבע כי אין לקיים את הצוואה הראשונה, בנימוק שבהיעדר תאריך - כנדרש לפי סעיף 19 לחוק הירושה - מדובר בצוואה פגומה, ואם כי "פגם כזה ניתן לתיקון... בנסיבות ענייננו, היעדר התאריך... הינו פגם משמעותי ביותר שאינני יכולה להתעלם ממנו או לרפאו". זאת, בעיקר, משום שבמסגרת חוות דעת גרפולוגיות הוגש פתק מאוחר יותר בו כתבה המנוחה "אבקש לתת לריבק(ה) מנשה של 500" (להלן הפתק). לדעת ביהמ"ש מפתק זה, המאוחד לצוואה הראשונה, "המסקנה המתבקשת, שמסמך הצוואה לא היה ציווי אחרון של המנוחה". אשר לצוואה שבעדים שהגיש המשיב, קבע ביהמ"ש כי המנוחה, בעת החתימה, לא היתה במצב שידעה את מהות הצוואה. ערעור המערערת נתקבל וערעור המשיב נדחה.
ב. הצוואה הראשונה: הצוואה אינה ממלאת את כל דרישות סעיף 19 הנ"ל, שכן אינה נושאת תאריך והדרך היחידה לקיים את הצוואה היא באמצעות סעיף 25(ב) לחוק, לפיו: "לא היה לביהמ"ש ספק באמיתותה של צוואה בכתב יד רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות, לקיימה אף בהעדר חתימה...". במקרה שלפנינו קבע ביהמ"ש כי אין "אפשרות לקבוע שמסמך הצוואה הינו ציוויה האחרון של המנוחה". משהתעורר אצל ביהמ"ש חשש לקיומה של צוואה מאוחרת - קרי, ציווי אחרון בדמות הפתק הנוסף - היה עליו לבקש את התייחסות הצדדים ולאפשר להם לטעון בעניין זה. לא כך נעשה במקרה דנא. עניין זה ראוי שישוב ויתברר בערכאה הדיונית. בערעורו חוזר המשיב על טענות שהעלה בביהמ"ש קמא - הן ביחס למצבה הנפשי של המנוחה בעת כתיבת הצוואה הראשונה, והן ביחס להשפעה בלתי הוגנת מצד המערערת. משקבע ביהמ"ש כי אין לקיים את הצוואה הראשונה עקב קיומה של צוואה מאוחרת, התייתר לדידו הדיון בסוגיית נסיבות עריכתה של הצוואה הראשונה. עם החזרת התיק לבימ"ש קמא כאמור, ידון גם בטענות המשיב בסוגיות אלה.
ג. הצוואה השניה: המדובר בצוואה בעדים. ביהמ"ש קבע לאמור: "לא שוכנעתי שהמסמך... משקף את רצונה האמיתי והשקול של המנוחה". המערער טוען כי אין די בקביעתו של ביהמ"ש כי לא שוכנע שהצוואה השניה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה. משמדובר בצוואה תקינה, חזקה שזו נעשתה כראוי, ונטל ההוכחה על המבקש לטעון שנעשתה שלא כשורה. אילו היתה מתמצית קביעתו של ביהמ"ש קמא באמירה האמורה, יתכן שלא היה בכך כדי להפריך את חזקת הכשרות של הצוואה. ברם, ביהמ"ש סוקר את התשתית הראייתית שביסוד קביעתו, וברי מתוך החומר כי אין מדובר בהכרעה בשל אי הרמת נטל השכנוע, אלא על יסוד הראיות שהיו בפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד שמעון שובר וחגית סגל למערערת, עו"ד יהודה פרץ למשיב. 4.6.07).
בע"מ 8873/06 - פלוני נגד פלוני ואח'
*תביעה לבעלות ופירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג, במסגרת דיני הקניין ולא במסגרת "הלכות הזוגיות"(מחוזי נצרת - ע"מ 1008/06 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1979. בשנים 1984-1988 בנו הצדדים, במשאבים משותפים, בית מגורים במגרש הרשום על שם הורי המשיבה, המשיבים 2,3, ובו גרו במשך 15 שנה - עד שנישואיהם עלו על שרטון. או אז דרשה המשיבה מהמבקש לעזוב את הבית. בתגובה הגיש המבקש תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בה עתר לשני סעדים חלופיים: סעד הצהרתי לפיו למבקש %50 מהזכויות בבית ובמקרקעין, ובצדו סעד של פירוק שיתוף על דרך מכירת המקרקעין; סעד הצהרתי לפיו זכאי המבקש להשבת השקעותיו בנכס, ופיצוי בגין נזקי הפינוי ממנו. המשיבים הגישו בקשה למחיקת התובענה מחוסר עילה. בבקשה נטען כי מדובר בתביעה לאיזון משאבים, וככזו ניתן לדון בה רק עם פקיעת הנישואין. ביהמ"ש קיבל את בקשת המחיקה. ערעורו של המערער נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: שני הסעדים שנתבעו אינם מיוסדים על הלכת השיתוף או על חוק יחסי ממון. הסעד הראשי (הצהרת בעלות ופירוק שיתוף) נתבע על יסוד הטענה הקניינית כי סוכם בין המבקש לבין המשיבים "כי הזכויות בקרקע ובבית הבנוי עליו, תהיינה שייכות בחלקים שווים לתובע ולנתבעת...". הסעד החלופי (השבת ההשקעה בנכס, ופיצוי בגין ביטול הרשיון) נתבע על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט. במקביל למערכת השיתוף הנגזרת מהיות הצדדים בני זוג, יכולים בני זוג לקיים שיתוף קנייני רגיל בנכס ספציפי. טענת המשיב היא לשיתוף קנייני מסוג זה. דומה איפוא כי הסעדים שנתבעו נובעים ממקור משפטי אחר מאשר "הלכות הזוגיות", ובוודאי כך כלפי המשיבים 3-2 בעלי הקרקע - שבמהות הם הנתבעים העיקריים בעניין ספציפי זה. התביעה למחצית מהזכויות בקרקע אינה נובעת מהסדר איזון או מהלכת שיתוף - אלא מהטענה שהמשיבים העניקו לצדדים את הזכויות בנכס למערער ולמשיבה.
ג. השאלה הבאה היא האם בהיותם של הצדדים בני זוג נשואים יש כדי לשלול או לעכב את זכויותיהם זה כלפי זו לפי הדין הכללי (במובחן מהלכת השיתוף או חוק יחסי ממון)- לשאלה זו ניתנה תשובה ברורה בשורה ארוכה של פסקי דין, לאמור "פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין...". לפי גישה עקרונית זו, לכאורה צריך היה ביהמ"ש לענייני משפחה להידרש לתביעת המבקש. ברם שוברה של הגישה העקרונית בצידה כאשר על פי הפסיקה "כל אימת שהנסיבות מאפשרות את הדבר, ראוי לדון בפירוק השיתוף בדירתם של בני זוג לא כעניין נפרד אלא במסגרת בירורן של כלל הסוגיות הרכושיות השנויות ביניהם במחלוקת". דברים אחרונים אלה נועדו למנוע, ככל הניתן, פיצול הסדרים רכושיים בחיק המשפחה, וגם נוכח סוגיות כמו זכות מדור. ככל שקיימת אפשרות להגיע להסדר כולל וסופי של מערכת היחסים הכלכלית בין בני הזוג בתוך זמן סביר, רשאי ביהמ"ש לעכב את הדיון בעילות הקנייניות ולאחדן עם הדיון בתביעות על יסוד דיני המשפחה (הלכת השיתוף או יחסי ממון). נוכח האמור, ההכרעה במקרה שלפנינו תלויה בשאלה האם צפוי הסדר כולל בטווח הזמנים הנראה לעין, והאם עיכוב הדיון בתביעה הקניינית יקדם השגת הסדר כאמור או שמא יכביד עליה, ומה תהיה השפעת העיכוב על הצדדים בהווה. על כן יוחזר התיק לביהמ"ש לענייני משפחה, כדי שיבחן מחדש את שאלת מחיקת התביעה נוכח השיקולים האמורים.
ד. השופט לוי (דעת מיעוט): מן העבר האחד ניבט כלל יסוד של דיני הקנין - זה המעוגן בסעיף 37 לחוק המקרקעין, וקובע כי זכותו של שותף במקרקעין היא לדרוש את פירוק השיתוף בנכס בכל עת. מן העבר האחר משקיף על הסוגייה עקרון, שמתחום דיני המשפחה, כי פירוק השיתוף שבין בני זוג בנכס מקרקעין יו-צא לפועל רק במסגרת יישומו של הסדר גירושין כולל, רכושי ולא רכושי כאחד. מקום בו קם חשש כי פירוק שיתוף מוקדם ימנע גיבושו של הסדר כולל או שיגרום לקיפוחו של בן-הזוג שאינו מבקש את הפירוק, כי אז אפשר שיימצא מקום להגביל את הזכות שמכוחו של סעיף 37 הנ"ל. השאלה העומדת לבחינתו של ביהמ"ש לענייני משפחה היא, לפיכך, מהו אופייה האמיתי של הסוגיה המונחת לפתחו. בפרשה שבפנינו, תביעותיו של המבקש צמחו כולן מתוך הליכי הגירושין בהם נתונים בני הזוג, והן קשורות בקשר ישיר לשאלה הרכושית במלואה. ביהמ"ש המחוזי לא ראה כל יתרון, מבחינת הסיכוי להגיע להסדר כולל, בפירוקו של השיתוף קודם לפקיעתם של הנישואין. אין מקום, איפוא, להשבת הסוגיה לבחינה נוספת בפני ביהמ"ש לענייני משפחה.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. עו"ד עמוס צדיקה למבקש, עוה"ד ענבל קצב (קרן) ואריה ליכט למשיבים. 7.6.07).
ע.פ. 3674/07 + 3615/07 - פלונים נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעורים - ברוב דעות - על חומרת העונש בעבירות התעללות מינית ואחרת של קטינים בקטינים והעדפת מעון נעול על פני מאסר בכלא(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו ברוב דעות).
א. כתב אישום בו הודו המערערים (המערער 1 יליד 1.5.90, המערער 2 יליד 15.1.92), שהועמדו לדין עם קטין נוסף, כולם תושבי כפר ברמת הגולן, תיאר פרשה קשה של התעללות מינית ואחרת בקטינים - חמישה במספר. העבירות בוצעו מן המחצית השניה של 2004 עד המחצית השניה של 2005, כשהמערער 1 היה בן 15-14 והמערער 2 בן 13-12. המערער 1 שוהה במעון נעול מיום 20.3.06, והמערער 2 שוהה במעון שאינו נעול מאז 23.2.06. בבואו לגזור את הדין התייחס ביהמ"ש לגילם של המערערים בעת ביצוע העבירות, התקדמותם במעונות וסיוע משפחתם. מנגד נשקל הסבל למתלוננים. לבסוף נגזרו למערער 1 מאסר בפועל של 42 חודשים, מאסר על תנאי של 18 חודשים, תשלום פיצוי בסך 21,600 ש"ח למתלוננים, וכן פיקוח לשנה לאחר המאסר. על מערער 2 נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ל-18 חודשים ו- 5,000 ש"ח פיצוי לכל מתלונן, וכן פיקוח קצין מבחן. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: ככלל, אחד מסלעי המחלוקת בין המדינה לשירות המבחן לנוער הוא בדבר טיבו של מעון נעול בהקשר דנא. לשיטת המדינה, אין שהות במעון נעול מהווה גמול והרתעה, ואינה נתפסת בעיני החברה והקרבנות כמאסר, ומנגד, גם בבית סוהר ישנן אפשרויות טיפול ושיקום. לשיטת שירות המבחן, הפן השיקומי במעון הנעול בולט במיוחד ויש בו סיכוי גדול יותר, כגון בכך שעברייני מין מחוייבים להשתתף בקבוצות טיפול, לא כעניין אופציונלי כמו בבית הסוהר. אין חולק, עם זאת, כי המטרה של הרחקת העבריין מן הקרבנות ומן החברה מושגת במעון הנעול בדומה לבית סוהר. בנסיבות המקרה דנא ניתן להסתפק בעונש של מעון נעול. באשר למערער 1, הוא ישהה במעון נעול לתקופה שנגזרה עליו, קרי, 42 חודש. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. אשר למערער 2, אף הוא ירצה את העונש במעון הנעול, וכפי שהובטח על ידי נציגת שירות המבחן, לא ישהה בקבוצה יחד עם מערער 1. המערערים לא יצאו לחופשות באופן שיהא שונה לטובה ממה שהיה ניתן להם אילו שהו בבית סוהר.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): עבירות קשות ביצעו המערערים, עבירות המעוררות חלחלה ושאט נפש, שלוו באלימות רבה ותאוות בשרים שלוחת רסן. קורבנות מעשיהם
היו קטינים בני 11 ועד 14, שעוד בטרם בגרו ועמדו על דעתם, נחרטו בנפשם צלקות מדממות אשר ספק אם יגלידו אי פעם. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות "שגרתיות" של קטינים, אלא במעשים שכאשר מבוצעים הם בידי מבוגרים, מצוות ההלכה הפסוקה היא כי יש להגיב עליהם בחומרה רבה, שמשמעה גם כליאה ממושכת מאחורי סורג ובריח. אכן, גם המערערים היו ועודם קטינים, ולנתון זה נודעת חשיבות רבה בשיקוליו של ביהמ"ש, ברם, בכל אלה עסק מותב שלושה של ביהמ"ש המחוזי, ואין עילה להתערב במסקנתו ובתוצאה אליה הגיע. לפיכך יש לדחות את הערעורים.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, פוגלמן. עוה"ד פוקרא פתחי וסרי ח'ורי למערער, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה. 5.6.07).
ע.א. 5634/05 - צוקית הכרמל ... בע"מ ואח' נגד מיכה צח... בע"מ ואח'
*ביטול חלקי של מחיקה על הסף עקב קבלת טענה של מעשה בי"ד שיסודו בהליך בוררות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת היא חברה קבלנית המספקת שירותי בניה ותשתית (להלן: צוקית). המשיבה אף היא חברה קבלנית העוסקת באותו תחום (להלן חברת מיכה). החל בשנת 1994 מסרה חברת מיכה לצוקית מספר פרוייקטים לביצוע, תוך הסדר כספי מסויים. בשנת 1999 התגלע בין הצדדים סכסוך ביחס להעברת הכספים במספר פרוייקטים וביום 27.12.99 נחתם הסכם בוררות. במסגרת הליכי הבוררות התגלעו קשיים נוספים, שנדונו בתיק ביהמ"ש המחוזי בחיפה. בסופו של יום קבע ביהמ"ש בחיפה כי ביחס לשני פרוייקטים ישנו פסק בורר מחייב, ומונה בורר מכריע לעניין פרויקט נוסף.. עוד נקבע כי "כל הליך משפטי התלוי ועומד בגין המחלוקת נשוא הבקשה דנן, יעוכב על פי סעיף 5 לחוק הבוררות". במקביל לניהול ההליך בחיפה, הגישו המערערים את התביעה נשוא ההליך בנצרת. בטרם הוכרע ההליך בביהמ"ש המחוזי בחיפה, הגישו המשיבים בתיק בנצרת "בקשה לסילוק התובענה על הסף או לחלופין לעיכוב הליכים על פי חוק הבוררות". בבקשה נטען, בין היתר, כי בהליכי הבוררות נוצר מעשה בית דין, ולחלופין נטען כי יש לעכב את הדיון בתביעה בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות. בפסק הדין נשוא ההליך דנא קיבל ביהמ"ש המחוזי בנצרת את עמדת המשיבים לפיה נוצר מעשה בי"ד המחייב את דחיית התביעה. הערעור נתקבל בחלקו.
הלכה פסוקה היא, כי ביהמ"ש ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש" חובת הזהירות מקבלת משנה תוקף, מקל וחומר, כאשר מדובר בדחייה על הסף, היוצרת, מטבעה, ככלל, מעשה בית דין. יתר על כן, על מנת לדחות תביעה על הסף בשל מעשה בי"ד שיסודו בהליך בוררות, על ביהמ"ש לברר אלו עילות תביעה נמסרו לבורר ומוצו במסגרת הליך הבוררות, והאם הסכימו הצדדים שפסק הבורר יהוה מעשה בית דין. בירור זה, שיש לו גם פנים עובדתיות, מצריך זהירות יתרה על זו הנוהגת בכל דחיה על הסף בשל מעשה בית דין. בחלק מהעניינים שהובאו בפני ביהמ"ש קמא, ראוי היה שלא לקבל את הבקשה לדחייה על הסף. בהמשך מבהיר פסק הדין באלו מן העניינים ומדוע יש לקבל באותם נושאים את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. 4.6.07).
בג"צ 8777/03 - "טופז" מכינה קדם צבאית... נגד מדינת ישראל ואח'
*היענות לבקשה לעיון בתיק ביהמ"ש העליון, ע"י מי שלא היה צד בתיק (בקשה של מי שאינו צד בתיק לעיון בתיק ביהמ"ש הנוגע לעותרת - הבקשה נתקבלה).
העותרת ביקשה להכיר בה כבמכינה קדם צבאית ולתמוך בה כדין. העתירה נדחתה שכן
לא נמצאה עילה להתערב בסירובם של המשיבים להכיר בעותרת ולתמוך בה עקב החשש כי המכינה תנוצל להשפעה על תלמידיה לשם הצטרפות ל"כת" האימן. עתה הגיש המרכז הישראלי לנפגעי כתות (להלן: המבקש) בקשה לעיון בתיק. בבקשה הובהר כי עיון בתיק יכול להיות לו לעזר בפעילותו. המשיבים הסכימו לבקשה. העותרת התנגדה לה. הבקשה לעיון נתקבלה.
נקודת המוצא היא שיש לאפשר את העיון בתיק ביהמ"ש אלא אם כן העיון אסור על פי דין. נקודת מוצא זו נגזרת מעקרון פומביות הדיון הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. לא נטען כי העיון בתיק אסור על פי דין. על פני הדברים, מטרת הבקשה הינה לגיטימית. בנסיבות העניין, אין גם להגביל את זכות העיון כך שיימנע מהמבקש לעיין במכתבים המצורפים לכתבי בי דין. תיאורטית לא היתה כל מניעה להפנות למכתבים אלה במהלך הדיונים שהתנהלו בעתירה או לצטט מתוכם במסגרת פסק הדין. במצב דברים זה, לא קיים אינטרס המצדיק פגיעה בעיקרון הפומביות.
(בפני: הרשמת ליבוביץ. 30.5.07).
בג"צ 702/05 - בצרה... בע"מ נגד המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח'
*דחיית עתירה נגד החלטת רשויות התכנון לאשר תכנית מתאר מחוזית למחוז המרכז (העתירה נדחתה).
העותרת מבקשת לקבוע כי החלטת המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: המועצה הארצית) לאשר תכנית מיתאר מחוזית מסויימת למחוז המרכז בטלה מעיקרה, וכי בטרם אישורה של התכנית (אם בכלל) יש להפקידה מחדש להתנגדויות. ההחלטה להפקיד את התכנית להתנגדויות התקבלה במועצה הארצית באוגוסט 1997. פרסומה ברשומות נעשה באוגוסט 1998. לתכנית הוגשו 828 התנגדויות, ועל פי סעיף 107א לחוק מונתה חוקרת לשמיעת ההתנגדויות ולגיבוש המלצות. העותרת הגישה התנגדות לתכנית, אך לא הופיעה לדיון בהתנגדותה בפני החוקרת. התנגדותה נדחתה ואומצו המלצות החוקרת. את העתירה שבפנינו הגישה העותרת למעלה משנה מאז פורסמה התכנית למתן תוקף. המשיבות טוענות כי בהגשת העתירה השתהתה העותרת, ללא כל הצדקה עניינית, במשך 13 חודשים. העותרת מסבירה את האיחור. לטענת המשיבות, הטעמים שמביאה העותרת אינם מצדיקים את האיחור הרב בהגשת העתירה. העתירה נדחתה.
למרות האיחור הניכר בהגשתה, לא היה מקום לדחות את העתירה אך בשל טענת השיהוי. המשיבות טוענות כי יש לדחות את העתירה על הסף גם משום שהעותרת לא צירפה כמשיבים את הרשויות הציבוריות והמקומיות, וכן את בעלי הקרקעות שבתחומי התכנית, העלולים להיפגע מקבלת העתירה. ברם, במקרה כמו זה שבפנינו, בשל היקף הנפגעים הפוטנציאליים, דרישה לצירופו של כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה, מציבה קשיים טכניים וכלכליים, ועלולה לסכל את הגשת העתירה. אולם, בעתירה מרובת נפגעים פוטנציאליים, צריך היה, למצער, לצרף את הוועדות המקומיות והרשויות המקומיות או לפחות להודיע להן על הגשת העתירה ועל תוכנה, כדי ליתן להן הזדמנות להחליט אם ברצונן להצטרף כמשיבות לעתירה אם לאו. משעה שהעותרת לא עשתה כן, יש לדחות את העתירה על הסף. בכל מקרה, גם לגופה אין לקבל את העתירה. העותרת טוענת כי יש לבטל את ההחלטה המאשרת את התכנית משום שהשינויים הרבים שהוכנסו בתכנית שינו את פניה ללא הכר באופן המחייב הפקדתה מחדש, או למצער מחייבים השינויים מתן זכות טיעון על פי סעיף 106(ב) לחוק. אלא שבחינת השינויים שפירטה העותרת מעלה כי אין מקום לקבוע שהתכנית שינתה פניה ללא הכר.
(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אליעזר וילצ'יק לעותרת, עו"ד ציון אילוז למשיבות 3.6.07).
רע"פ 3114/05 - שמואל כהן נגד מדינת ישראל
*קבלת גירסה שעניינה הודיית נאשם במשפטו, כראייה במשפט פלילי אחר, בה העיד הנאשם וביהמ"ש העדיף את גירסתו בהודאתו על פני גירסתו כעד במשפט (הבקשה נדחתה).
אחיו של המבקש - שלום כהן (להלן: שלום), כיהן כראש המועצה המקומית גדרה. בתחילת שנות ה-90 נודע לשלום, במסגרת תפקידו, כי מינהל מקרקעי ישראל מתכוון להקים בקרקע שייעודה היה עד אז חקלאי, אזור תעשיה ו לשנות את ייעוד הקרקע. בכתב אישום שהוגש לבימ"ש השלום, נטען, כי כאשר המידע הגיע לידיו, קשר שלום עם המבקש ואחר (להלן: ססי), לרכוש את הקרקע מבעליה שלא ידעו על שינוי היעוד המתוכנן. עוד נטען, כי ססי הציג בפני הבעלים מצג כוזב לפיו הכוונה להקים בקרקע חוות סוסים. בגין כל אלה יוחסו למבקש עבירות של קשירת קשר לבצע עוון וקבלת דבר בתחבולה, בעוד שלשלום יוחסו עבירות נוספות וביניהן, הפרת אמונים והוא הודה, הורשע ונגזר דינו. שלום נקרא להעיד במשפטו של המבקש, אולם נוכח הגירסה שהציג, החליט ביהמ"ש להעדיף על פניה את הודייתו במשפטו-שלו, לה מצא חיזוקים. בהתבסס על אלה הורשע המבקש ונדון ל-12 חודשי מאסר על תנאי וקנס. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסוגייה, אשר להשקפת המבקש מקימה עילה לקיומו של ערעור נוסף, היא, בין היתר, קבלת הודייתו של שלום כראיה כנגד המבקש, מכח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. דא עקא, סוגיה זו הוכרעה בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בע"פ 4541/90 (סביר ל"ח 197). הטענה לפיה אותה הלכה יוחדה למקרה של עד ונאשם שבעניינם הוגשו שני כתבי-אישום או שמשפטיהם הופרדו, אף בה אין ממש. מרגע שהסתיים הדיון בעניינו של שלום, המשך ההליכים היה במשפטו של המבקש בלבד, ולפיכך, הודייתו של שלום היא אמרה שמסר אותו עד במשפטו-שלו, ומעמדה במשפטו של המבקש הוא כשל אמרת חוץ לכל דבר ועניין.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד כלוף ישראל למבקש, עו"ד עמית אופק למשיבה. 28.5.07).
ע.א. 5734/05 + 5294/05 - יוסף ממו נגד הדר חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים, והפחתה בפיצוי שנקבע לצורך סיעוד ועזרה בבית במשך כל שעות היום (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל חלקית).
ביהמ"ש המחוזי בחיפה פסק למערער פיצוי בגין תאונת דרכים שעבר. המערער סבור כי ביהמ"ש קיפח אותו בפסיקת הפיצויים. המשיבה סבורה שביהמ"ש הפריז בשומת הנזק. בעקבות התאונה נקטעו שתי רגליו של המערער. בשל כך הוא זקוק לעזרה. ביהמ"ש המחוזי אימץ את עמדת המומחה בתחום השיקום, לפיה המערער זקוק לעזרה של אדם נוסף לאורך כל שעות היממה - עזרה בפועל בחלק מהשעות וביתר - השגחה ופיקוח. ביהמ"ש העמיד את הפיצוי בפריט זה על סך של 12,000 ש"ח לחודש, בהסתמכו על פסק-הדין בע"א 3375/99 פ"ד נד(4) 450, (פרשת אקסלרד). בפסק-הדין בעניין אקסלרד הותוו אמות המידה בשאלת הפיצוי המגיע לנכים קשים, הסובלים מנכות רב-מערכתית, כגון קוודרופלגיה, ואשר זקוקים לסיעוד ולעזרה במשך כל שעות היממה. ביהמ"ש העריך באותו תיק את עלות הסעוד בסכום של 12,000 ש"ח בחודש, והבהיר, עם זאת, כי נקודת המוצא לחישוב גובה הפיצוי היא אינדיבידואלית, בהתאם לצרכיו של הנפגע המסוים. הערעורים בכל פריטי הנזקים נדחו, פרט לערעור המשיבה בנושא העזרה בבית.
מן הראיות עולה שהמערער, שפגיעתו אמנם קשה ושתי גפיו התחתונות נקטעו, הוא עצמאי במידה מסויימת ומסוגל לפעולות יום-יומיות מסויימות. יחד עם זאת, אין להתעלם מהנכות הקשה ומדברים שהשמיע המומחה. כמו-כן יש להביא בחשבון את הנתון שביהמ"ש המחוזי עמד עליו בכל הנוגע לקושי של המערער לקיים קשר רציף עם מטפל
עובד זר. בכל הנסיבות נכון להפחית את סכום הפיצוי עבור עזרת צד שלישי בעתיד, כך שיעמוד על סך של 8,500 ש"ח לחודש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עילית איסק למערער, עו"ד משה עבדי למשיבה. 9.5.07).
עש"ם 4350/06 - מדינת ישראל נגד חיים רון
*החמרה בעונש משמעתי של עובד מדינת שעקף נוהלים בהזמנות עבודה של ספקי שירות, וקביעה שלא יוכל לחזור למלא את התפקיד ממנו הושעה (הערעור נתקבל).
המשיב, יליד שנת 1957, בעל ותק של 25 שנים בשירות המדינה, הועסק עד להעברתו מתפקידו ביום 25.2.03, בתפקיד של ראש מחלקת ההיסעים במשרד הביטחון. במסגרת תפקידו, היה המשיב ממונה, בין היתר, על רכישת שירותי הסעה עבור צה"ל ומערכת הביטחון מארבעה ספקים. כן היה ממונה על חלוקת ההסעות בין ארבעת הספקים הללו. על-פי נהלי משרד הביטחון, חלוקת ההסעות נעשתה על-פי מכסות שבועיות קבועות. העבירות המשמעתיות שביצע המשיב, נעשו בקשר לחלוקת ההסעות בין החברות השונות. בתחילה, נפתח נגדו תיק פלילי ובסופו של דבר נסגר התיק הפלילי מחוסר ראיות, והטיפול בענין הועבר למסלול המשמעתי. המשיב הורשע, על-פי הודאתו, בביצוע המיוחס לו. בית הדין עמד על כך כי במהלך שנות עבודתו בשירות הציבורי, מילא המשיב את תפקידו בצורה נאותה וראויה, ונסיבות מקלות נוספות, לעומת הנסיבות לחומרה, והטיל ביה"ד על המשיב את אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה, הורדה בדרגה וכן העברה מתפקידו לתפקיד שאותו מילא המשיב בפועל מאז שנתגלו מעשיו כאמור. ביה"ד הוסיף כי העברתו לתפקיד אחר תסתיים ביום 1.1.07, והחל במועד זה יחזור המשיב לעבודתו הקבועה במחלקת ההיסעים. ערעור המדינה מתמקד בקביעה כי המשיב יוכל לחזור לתפקידו הקודם. הערעור נתקבל.
המשיב החזיק במשרה בכירה, הכרוכה בהפעלת סמכות ציבורית חשובה כלפי מספר חברות הסעה. בידיו הופקדה האחריות להסדיר את מערך ההיסעים של משרד הביטחון, תוך קיום חובה להקפיד על נהלים מחייבים של המשרד, שיסודם ביצירת מערך שוויוני של הקצאת הזמנות עבודה לספקי שירות שונים. תוך עקיפת הנהלים וההסכמים, היקצה המשיב מכסות הסעות לחברות שלא היו זכאיות לבצע אותן, והדבר בא על חשבון חברות אחרות שהיו זכאיות לכך. פעולתו זו נעשתה בדרך מתוחכמת ומתוכננת. על רקע מעילה זו באמון, ושימוש לרעה בתפקידו, אין זה ראוי להחזיר את המשיב לתפקידו הקודם שבו כשל. המדינה הודיעה כי המשיב יוכל להגיש בעתיד מועמדות לתפקיד אחר במשרד הביטחון במסגרת מכרז שיפורסם, למעט תפקיד של ראש מחלקת ההיסעים במשרד, או כל תפקיד אחר בתחום אותה מחלקה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מורן סילס למערערת, עוה"ד נעמי לנדאו וגיא לנדאו למשיב. 4.6.07).
רע"פ 6115/06 - מדינת ישראל נגד מוראד אבו-לבן
*ביטול פס"ד שלפיו אין להטיל מאסר בפועל בהרשעה ראשונה של נהיגה בזמן פסילה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש לתעבורה בירושלים הרשיע את המשיב, על-פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, וגזר לו חמישה ימי מאסר בפועל, 21 ימי מאסר על-תנאי, קנס בסך 1,000 ש"ח, ורישיונו נפסל לחמישה חודשים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וביטל את עונש המאסר בפועל. ביהמ"ש הדגיש, כי כאשר מדובר במי שלא חווה טעמו של מאסר מהו, עלול עונש מסוג זה לפגוע בו פגיעה קשה, וכי "אין להעניש אלא אם מזהירים תחילה... האזהרה, בין היתר, על ידי הטלת מאסר על תנאי ... באם לא ילמד הלקח ויעבור
העבירות בשנית, דינו חד הוא - עונש מאסר בפועל". החלטה זו באה על רקע שורה של פסקי-דין נוספים בהם אותו שופט ביטל מאותה סיבה עונשי מאסר שהוטלו על מי שהורשעו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בנושא המשפטי אך הוסכם כי העונש לא יוחמר.
אכן, אין הערכאה הדיונית מחוייבת להטיל מאסר על כל מי שהורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, חרף החומרה הרבה הנלווית למעשה זה. אולם, כלל דומה חל גם על המקרה ההפוך, היינו, אין לקבוע אפריורי כי עבירה של נהיגה בזמן פסילה לעולם לא תוביל, בפעם הראשונה, להשתת מאסר על הנהג. כל מקרה ונסיבותיו. לאור הודעת המבקשת כי היא אינה עומדת עוד על כך שיושת על המשיב מאסר ממש, נותר העונש בפרשה זו על כנו, למרות קבלת הערעור.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט א. לוי. עו"ד זיו אריאלי למבקשת, עו"ד מרואן ג'ראיסי למשיב. 8.5.07).
ע.א. 10129/06 - פלוני נגד פלונית
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שב"כ הצד השני השתתף בחגיגת בר מצווה של בנו של השופט והביא מתנה לחתן הבר מצווה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין הצדדים, בני זוג גרושים, התנהלו התדיינויות רבות בפני ביהמ"ש קמא, במשך כשבע שנים. ההליך במסגרתו הוגשה בקשת הפסלות עניינו תביעת המשיבה לתשלום כספים (מעל 20 מליון -) להם היא זכאית. התביעה הוגשה בשנת 1999, וביום 11.10.2006 ניתן בה פסק דין. ביום 20.11.2006 הגיש המערער בקשת הפסלות. את בקשתו סמך המערער על שתי עילות מרכזיות: האחת, עניינה החלטות שונות שניתנו על ידי ביהמ"ש; השנייה עניינה יתרון שרכש, לכאורה, בא-כוח המשיבה בהליך, הנובע מכך שהוזמן לחגיגת הבר-מצווה של בנו של השופט. לטענת המערער, נוכחות בא-כוח המשיבה בבר-המצווה, ומתן מתנה לשופט שהיא בבחינת קבלת טובת הנאה במהלך המשפט, יש בהם כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק פסילת השופט ועריכת משפט חוזר. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. נקבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, ובהיעדר תצהיר. לגופו של עניין, נקבע כי מרבית הטענות בבקשה הן טענות ערעוריות, שאינן מקימות עילת פסלות. אשר לטענה בעניין נוכחות בא-כוח המשיבה בחגיגת הבר-מצווה ציטט ביהמ"ש מחוות דעת נציבת תלונות הציבור על שופטים, כי הטענה בדבר המתנות שניתנו לחתן בר-המצווה, שיש בה רמז להטחת האשמה בשופט, היא חסרת כל יסוד. אשר למידת הקרבה בין השופט לבא-כוח המשיבה, הובהר בהחלטת השופט, כי אין בין השניים כל קרבה ממשית. השניים לא היו מעולם זה בביתו של זה ולא יצאו יחד לבילוי חברתי. הערעור נדחה.
ראשית, כמו הבקשה, גם הערעור הוגש בלא תצהיר התומך בו. זאת ועוד, המערער השתהה שיהוי ניכר בהעלאת הטענה והלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה. אין לקבל מצב, בו בעל דין יודע על קיומה של עילת פסלות וממתין עימה באמתחתו כדי להעלותה במועד נוח לו, לאחר שהוא אינו שבע רצון מפסק הדין שניתן בעניינו. לגוף טענות המערער - אין די בעצם ההיכרות או הקרבה של השופט לבעל דין או עורך דינו כדי להביא לפסילתו, ונדרשת קרבה ממשית, המבססת חשש ממשי למשוא פנים. במקרה הנוכחי, השופט ובא-כוח המשיבה אינם חברים קרובים, והשתתפות בא-כוח המשיבה בחגיגת הבר-מצווה לא נבעה מחברות קרובה, אלא מיחסי העבודה בין השניים. ההשתתפות בבר-מצווה היתה אירוע חד פעמי שהתרחש לפני כשנתיים, כאשר בא-כוח המשיבה היה אחד מבין עורכי דין רבים, אשר הוזמנו והשתתפו באירוע. לא הוכח כי המתנה שהביא בא-כוח המשיבה לשופט חרגה מהסביר.
(בפני: הנשיאה בייניש. המערער לעצמו, עו"ד ציון סמוכה למשיבה. 3.6.07).
ע.פ. 10629/06 - מדינת ישראל נגד שחר שמור ולב (אריה) קובלנץ
*החמרה בעונש בעבירות של ייבוא קוקאין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים הואשמו בשני כתבי-אישום נפרדים בעבירות הקשורות לייבוא סמים לישראל. במהלך חודש פברואר 2006, כך נטען, נשלחה בדואר מברזיל לכתובת מגוריו של לב בחולון חבילה ובתוכה מזוודה שבדפנותיה הוטמן קוקאין במשקל נקי של 1736.91 גרם, כשהוא מחולק ל-10 אריזות. המזוודה נתפסה ע"י המשטרה. לב הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון. במסגרתו של ההסדר לא הגיעו הצדדים להסכמה לעניין העונש לו יטענו. נוכח הרשעתו, נגזרו ללב 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-24 חודשי מאסר על-תנאי. גם שחר הורשע לפי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון. בגדרו של ההסדר הוסכם, כי הטיעון לעונש לא יהיה מוגבל. בגזר-דינו קבע בימ"ש קמא כי שחר לא היה העבריין העיקרי בקשר שנקשר וגזר לו 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-24 חודשי מאסר על-תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
עובדות כתב האישום בהן הודו המשיבים, מגלות חומרה יתרה, באשר המסכת העולה מהן היא של קשר לייבוא כמויות גדולות של סם מסוכן מסוג קוקאין לישראל. בעבירות שעניינן סחר בסמים משקלן של הנסיבות האישיות נמוך יחסית, והמשקל המכריע צריך שיינתן לאינטרס הציבורי בביעור נגע הסמים. הדברים אמורים ביתר שאת, מקום בו מדובר בסחר או בהפצה של סמים קשים או בכמויות גדולות של סם. העונש שנגזר על המשיבים אינו משקף כראוי את חומרת העבירות. משכך, הוחלט להחמיר בעונש, מבלי למצות את הדין, בהתאם למדיניות בערכאת ערעור. על כן עונשו של שחר יועמד על 66 חודשי מאסר לריצוי בפועל. עונשו של לב יועמד על 33 חודשי מאסר לריצוי בפועל. יתר רכיבי גזר-הדין שנקבעו בידי בימ"ש קמא יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד מיטל שינדל למערערת, עוה"ד אלי כהן וחיים אוחנה למשיבים. 10.5.07).
בר"ם 268/07 - מרים היינריך נגד מנהל הארנונה בעיריית תל אביב
*שיעור הארנונה בדירת מגורים, תוך סיווגה כ"דירה במלון" (הבקשה נדחתה).
המבקשת הינה הבעלים והמחזיקה בדירת מגורים הנמצאת בבניין "מגדלות" בתל-אביב, המכיל 28 קומות. הבניין משמש בחלקו כבית מלון,ובחלקו מצויות דירות מגורים פרטיות, בהן גם דירת המבקשת. המבקשת קיבלה דרישה לתשלום ארנונה, בה סווגה הדירה כ"דירה במלון". המבקשת הגישה השגה בה טענה כי מדובר בדירת מגורים פשוטה. ההשגה נדחתה וערר שהגישה לועדת הערר נדחה. גם ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין חולק כי דירתה של המבקשת נכללת בגדר "דירה במלון" שכן דירתה היא יחידת מגורים, הממוקמת בבניין המשמש כמלון. האם העובדה שמדובר בדירת מגורים שאינה חלק מבית המלון מבטלת את ייחודיותה של הדירה כדירה הממוקמת בבית מלון, ומצדיקה הפחתה בתשלום ארנונה- בתי המשפט המחוזיים נדרשו לשאלה וענו עליה בשלילה. במקרה דומה קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש "שוני בין דירות המצויות בבנין שהוא מלון דירות לבין דירות בבנין מגורים רגיל, וסיווג נפרד ושונה של דירות במלון דירות תוך הבחנה מדירות בבית מגורים רגיל איננו לוקה בחוסר סבירות קיצונית ואין בו גם אפליה". לבניין הנדון, בו קיים בית מלון, יש ייחוד מבחינת אופיו, מיקומו והשירותים הניתנים בו. ערכה הכלכלי של דירת המבקשת שונה מערכה הכלכלי של דירת מגורים רגילה. על כן יש הצדקה לחייב ארנונה בהתאם לסיווג של "דירה במלון".
(בפני: השופטת נאור. עו"ד צבי יפה למבקשת, עו"ד ליה גרנות למשיב. 14.5.07).
ע.פ. 351/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביטול פס"ד של בימ"ש מחוזי שגזר מאסר בעבירה של אינוס קטינה ע"י קטין, בניגוד להסדר טיעון (הערעור נתקבל בהסכמה).
בכתב אישום שהוגש נגד המערער נטען, כי בשנת 1999 - עת היה כבן 16 ושימש כמדריך בקייטנה, אנס את המתלוננת. זו לא התלוננה מיד אלא ברבות השנים. כתוצאה ישירה של המעשים הקשים שבוצעו בה - הדרדר מצבה הנפשי של המתלוננת והיא ניסתה לא פעם לשלוח יד בנפשה. היא הופנתה לטיפול פסיכולוגי, במהלכו חשפה את החוויה הקשה שעברה עליה. בשנים שחלפו מאז אירוע האונס, סיים המערער את חוק לימודיו ושירת כלוחם ביחידת הכלבנים של צה"ל. שבעה חודשים עובר לשחרורו הוא נפצע בפעילות מבצעית, בה נהרג מפקדו המערער החל לסבול מתסמינים פוסט-טראומתיים אשר לימים אובחנו כמצב נפשי כרוני וקשה. על רקע מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, סברה המשיבה כי קיים קושי של ממש להביאה למתן עדות בפני ביהמ"ש. בד בבד, נלקחו בחשבון גם מצבו הנפשי של המערער והעובדה שהעבירות בוצעו על ידו לפני זמן רב ובגיל צעיר, וכן נלקח בחשבון עברו הנקי. לפני הגשת כתב האישום, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו המערער יודה בעבירות שיוחסו לו; יפצה את המתלוננת בסכום של 75,000 ש"ח; המשיבה תבקש להטיל על המערער עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות או בכל דרך אחרת - פרט למאסר בפועל. בהתאם להסדר הטיעון הוגש כתב האישום. לבימ"ש קמא הוגשו מספר תסקירי מבחן אשר עמדו על מצבו הנפשי הקשה של המערער ועל נתונים רלוונטיים נוספים. בימ"ש קמא מצא, כי הסדר הטיעון מפליג בקולתו ו החליט להשית על המערער מאסר בפועל של 30 חודשים, מאסר על תנאי של 24 חודשים, ורכיב הקנס עליו הוסכם בגדרו של הסדר הטיעון נותר על כנו. הערעור נתקבל בהסכמה.
ככלל, יקיים ביהמ"ש הסדר טיעון בשל הטעמים הקשורים בחשיבותם ובמעמדם של הסדרי הטיעון. בצד האמור, על ביהמ"ש לבחון מה היה העונש הראוי לנאשם אלמלא הסדר הטיעון, לרבות סוג העבירה, חומרתה, נסיבות ביצועה, ונסיבותיו האישיות של הנאשם. מטיעוני המשיבה עולה, כי לולא היו מגיעים הצדדים להסדר טיעון ספק אם היה מוגש כתב-אישום נגד המערער, לא כל שכן, ספק אם ניתן היה להרשיעו בעבירות בהן הודה בעקבות הסדר הטיעון. בנוסף, דומה כי במצב דברים בו עצם הגשתו של כתב-האישום היתה תלויה בקיומו של הסדר הטיעון - משקלו של אינטרס ההסתמכות של המערער היה רב מהרגיל. לכך, מתווספת ההסכמה שהביעו המתלוננת ומשפחתה להסדר הטיעון. על כן יש לאשר את הסדר הטיעון. עונש המאסר בפועל יבוטל. על המערער יוטל צו מבחן לתקופה של שנה. יתר חלקי גזר-דינו של ביהמ"ש המחוזי יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד סוזי שלו למערער, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 6.6.07).
ע.פ. 2242/07 - פולורון... בע"מ ואח' נגד תיווך משכן נכסים בע"מ ואח'
*כאשר בימ"ש מקבל טענה של בזיון ביהמ"ש בהליך אזרחי, אך אינו מטיל עונש בגין הבזיון, הערעור הוא ברשות ולא בזכות (הערעור נמחק).
בין הצדדים מתנהל הליך אזרחי בבימ"ש השלום בירושלים. במסגרת הליך זה, הושג הסכם על גילוי מסמכים למשיבים. להסכם ניתן תוקף של החלטה. במשך להחלטה נתגלעה בין הצדדים מחלוקת לגבי השאלה מי מביניהם ישא בעלויות צילום מסמכים, הנושא הגיע לביהמ"ש המחוזי שקבע הסדר ספציפי בעניין זה. בגין אופן קיומה של החלטה זו הוגשה על ידי המשיבים בקשה לביזיון ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים ביזו בהתנהגותם את פסה"ד והוסיף כי אילו היה סבור שטרם קיימו את המוטל עליהם היה קונס אותם בפיצויים של 50,000 -, אלא שבינתיים
מילאו את חובתם ואין בפניו צו הצופה את פני העתיד. על כן רק חייב אותם לשלם למשיבים הוצאות משפט. ביהמ"ש הוסיף כי אם יתברר שיש מסמכים שטרם הומצאו למשיבים, הם יהיו רשאים לנקוט הליכי בזיון בימ"ש נוספים, ואז, אם הבקשה תתקבל, ניתן יהיה להטיל עליהם את הסנקציה הכספית האמורה. על החלטה זו הוגש הערעור. לטענת המערערים, בקשת המשיבים בעניין בזיון ביהמ"ש התקבלה ולפיכך הדרך להשיג עליה הינה באמצעות הגשת ערעור פלילי. לעומת זאת, לטענת המשיבים, הדרך הראויה לתקוף את החלטת בימ"ש קמא הינה באמצעות הגשת בקשת רשות לערער שכן ביהמ"ש לא חייב אותו בפיצויים. הוחלט שיש צורך בקבלת רשות ערעור.
כאשר ביהמ"ש נעתר לבקשה שעניינה בזיון ביהמ"ש לפי הפקודה, דרך התקיפה הינה זו של ערעור פלילי בזכות. לעומת זאת, כאשר הבקשה נדחית, ההשגה היא על דרך בקשת רשות ערעור כבהליך אזרחי. השאלה היא מהי הדרך להשיג על החלטת ביהמ"ש בנסיבות בהן ביהמ"ש קובע כי בעל דין אכן ביזה את פסק דינו, אולם בשל טעמים שונים, נמנע מלהפעיל את הסנקציות הקבועות בפקודה כנגד המפר. בעניין זה, הדרך לתקוף החלטה כאמור הינה באמצעות הגשת בקשת רשות לערער.
(בפני: הרשמת ליבוביץ. 24.5.07).
בג"צ 3869/07 - בני משפחת טויל ורד מזל ואח' נגד השופטת רייך-שפירא ואח'
*ניתוח שלאחר המוות שנגרם תוך שימוש בסמים, ויש חשד לגרימת מוות לעבירה פלילית (העתירה נדחתה).
המנוחה ורד טויל - בת 18 - נמצאה ללא רוח חיים בדירה ברמת השרון, ועמה צעירה נוספת, שחייה ניצלו; שני גברים בשנות הארבעים לחייהם שהיו בדירה הוחשדו בהריגה, אספקת סמים והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. לפיכך נתבקשה נתיחת הגופה, מחשש לגרימת המוות בעבירה פלילית, בשל שימוש בסמים מורעלים. בפני ביהמ"ש הוצגה תמצית חוות דעת של הרופא המשפטי הראשי במרכז הלאומי לרפואה משפטית, שלפיה יש צורך בנתיחה. בעתירה מטעם בני משפחתה של המנוחה נטען, כי לא היו סימני אלימות על הגופה, וכי על פי ההלכות הפסוקות, חשש שהמוות אינו טבעי אך אין בו חשד לעבירה, רשלנות או הזנחה, אינו מקים עילה לביצוע הנתיחה. בימ"ש השלום החליט על נתיחת הגופה. העתירה נגד הנתיחה נדחתה ביום הגשתה. עתה ניתנו הנימוקים.
הרופא הפתולוגי הראשי סבור כי בנסיבות יש הכרח בנתיחה מלאה בקשר לסיבת המוות ולמועד אפשרי של נטילת סמים על-ידי המנוחה. בימ"ש השלום איזן כראוי בין השיקולים הצריכים לעניין. טעם מרכזי בדחיית עתירה זו הוא החשד להריגה שבגינו עצורים שני אנשים, ואשר ראוי כי ייבדק עד תום ככל משפטו וחוקתו.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דרור שוסהיים לעותרים, עו"ד דניאל מארקס למשיבים. 7.5.07).
ע.פ. 7124/06 - ויקטור דרורי נגד מדינת ישראל
*דחיית טענה כי רימוני הלם וגז, אינם מהווים "נשק" כהגדרתו בחוק וחומרת העונש בעבירות של סחר בנשק (הערעור נדחה).
במהלך חודש נובמבר 2002 פנה המערער לאחד וולדימיר דבידקוביץ (להלן: וולדימיר), אשר שירת כאחראי על מחסן הנשק במחנה "יהודאי" של משמר הגבול, ואשר היה מו-כ-ר לו מעבודתם כמאבטחים, וביקש ממנו כי יספק לו מאה כדורי אקדח. וולדימיר גנב את הכדורים מן המחסן בו שירת ומסרם למערער, ללא תמורה. בהמשך, במספר מועדים, רכש המערער אלף וארבע-מאות כדורים נוספים, שני רימוני הלם ושני רימוני גז-מדמיע, (ביחד עם אזיקים, אלות ואמצעי לגילוי מוקשים. המערער הורשע ברכישת נשק, בקבלת נכסים שהושגו בפשע, ובסיוע לסחר בנשק. בבסיס
ההרשעה בעבירות הנשק, ככל שהן קשורות ברימונים, מצויה החלטת ביניים של ביהמ"ש קמא בה נפסק כי לפי ההגדרה המופיעה בסעיף 144 (עבירות בנשק), יש לראות גם ברימונים שנמצאו בידי המערער "נשק". כך גם לגבי רימוני ההלם, וכך לגבי רימוני הגז המדמיע. עם הרשעתו, נדון המערער ל-6 חדשי מאסר בפועל. הערעור נדחה.
טענתו העיקרית של המערער לעניין ההרשעה היא כי הרימונים אינם ראויים לבוא בגדרו של המושג "נשק" כפי שהוגדר בסעיף 144. כן טוען הוא נגד חומרת גזר הדין ומציין לקולא את הנסיבות הבאות: הודאה מלאה והבעת חרטה כבר בשלב החקירה; עברו של המערער כרופא מרדים בברית-המועצות אשר עם עלייתו ארצה נאלץ לפנות לעבודה בתחום האבטחה אשר נופלת מכישוריו באופן ניכר; שני ילדיו, בהם קטין, החיים עימו וסמוכים על שולחנו; מצבו הרפואי הגרוע. המערער מציין שאף ביהמ"ש קמא ראה לפסוק כי המערער ירצה את עונשו בעבודות שירות, ונמנע מלעשות כן אך בשל חוליו ומגבלותיו של המערער עצמו. אין מקום להתערב במסקנותיו של ביהמ"ש קמא לפיהן רימוני ההלם והגז המדמיע שנמצאו בידי המערער הינם "נשק", אם כי דרגת החומרה הנעוצה בהחזקת רימונים כאלה פחותה מדרגת החומרה שבהחזקת רימונים "רגילים". גם בערעור על חומרת העונש אין להתערב. טענת המערער לפיה הוא נשלח למאסר אך משום מצבו הבריאותי הלקוי אשר אינו מאפשר לו ביצוע שירות לתועלת הציבור - אינה נכונה. המערער נשלח למאסר משום חומרת עבירותיו.
(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אלי פוקסברומר למערער, עו"ד רחל מטר למשיבה. 9.5.07).
בג"צ 10282/06 - מוחמד פאוזי ג'אברין נגד שר הפנים ואח'
*הדחת ראש מועצה מקומית עקב אי אישור תקציב המועצה במועד החוקי (העתירה נדחתה).
העותר כיהן כראש מועצת מעלה עירון (להלן: המועצה) החל במאי 2001. המועצה מונה 12 חברים. ביום 7.6.06 אושר תקציב המדינה לשנת 2006. מאחר שעד ליום 6.9.06 טרם אושר התקציב במועצה, כמתחייב מהוראות סעיף 206(ב1)(1) לפקודת העיריות, החליט מנכ"ל משרד הפנים, להאריך את המועד לאישור התקציב ב-14 ימים. התקיימו עוד מספר ישיבות במועצה וביום 27.9.06 התקיימה הצבעה במועצה על הצעת התקציב, וההצעה נדחתה ברוב קולות חברי המועצה. בשל אי אישור תקציב המועצה, הסתיימה ביום 28.9.06 כהונתם של חברי המועצה, ועל שר הפנים היה להכריע בדבר המשך כהונתו של העותר. הממונה על מחוז חיפה במשרד הפנים המליץ לאפשר את המשך כהונתו של העותר בצד מינויה של ועדה ממונה. מנגד המליץ מנכ"ל משרד הפנים לשר הפנים להורות על הפסקת כהונתו של העותר נוכח התנהלותו בנוגע להליכי אישור התקציב. שר הפנים קיבל את המלצת המנכ"ל, והודיע לעותר על החלטתו, להפסיק את כהונתו. העתירה נדחתה.
שיקול הדעת שניתן לשר הפנים במסגרת סעיף 206 לפקודת העיריות הינו חלק ממארג סמכויות המסור לשלטון המרכזי כאחראי על הרשויות המקומיות ועל תפקודן וכמפקח עליהן. אין לומר כי החלטתו של שר הפנים, חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק את התערבותו של בג"צ. שר הפנים בחן את ההליכים שהובילו לאי אישור תקציבה של המועצה במועד ומצא כי חלקו של העותר בהתנהלות זו הוא משמעותי ביותר. בכך די על מנת להצדיק את החלטת שר הפנים ולהעמידה במסגרת מתחם הסבירות.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. פיש לעותר, עוה"ד ד. חורין, ע. פלוס וג. אגבאריה למשיבים. 24.5.07).
בג"צ 2477/07 - פלוני נגד פרקליט המדינה ואח'
*דחיית עתירה של מתלונן נגד הסדר טיעון עם מי שתקף אותו, למרות שלא הודיעו לו על התגבשות הסדר טיעון (העתירה נדחתה).
המשיב 5 (להלן: הנאשם) הואשם בכך כי הגיע באחד הימים בשעות אחר הצהריים למשרדו של העותר, כשהוא מצוייד ב"סכין פרפר" ובמוט ברזל. נכנס למשרדו של העותר, הטיח לעברו "אתה הרסת את הילדה שלי" והחל חובט בגופו במוט הברזל עד שהעותר נפל ארצה. בשלב זה הוציא מכיס מכנסיו את הסכין ודקר בה את העותר בחלקי גופו השונים. לעותר נגרמו חבלות חמורות, והוא אושפז כשבוע בבית החולים. בשל מעשיו יוחסו לנאשם עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, וכן גרימת חבלה. כחמישה חודשים לאחר הגשת כתב האישום הודיע בא כוח המדינה לביהמ"ש כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה בביצוע המיוחס לו ויורשע על פי הודאתו. המדינה תגביל עצמה לרף ענישה עליון של 20 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים, והסנגוריה תוכל לטעון לענישה מופחתת שלא במאסר. בהתאם להסדר הודה הנאשם באותה ישיבה בכל המיוחס לו והורשע על פי הודאתו. ביהמ"ש דחה המשך הדיון להשלמת הטיעונים לעונש. לטענת העותר, גורמי התביעה והפרקליטות פגעו בזכויות המוקנות לו בחוק זכויות נפגעי עבירה, שכן לא הודיעוהו, כנדרש בסעיף 8 לחוק, על מהלכי והתנהלות ההליכים הפליליים כנגד הנאשם, לא הודיעוהו על האפשרות לעריכת הסדר טיעון עמו, ולא ניתנה לו זכותו להביע עמדתו לעניין הסדר הטיעון, בטרם הושג הסדר הטיעון ובטרם הוצג בביהמ"ש. העתירה נדחתה.
טענת המשיבים כי לאור השיחות שניהל ראש ענף התביעות במחוז מרכז עם העותר, עמדה בפני ראש ענף התביעות "עמדת העותר בדבר הצורך במיצוי הליכים עם הנאשם" - טרם החליט לאשר את הסדר הטיעון - לאו טענה היא. על התביעה להודיע לנפגע העבירה דבר קיומה של אפשרות זו מבעוד זמן, וליתן לו אפשרות להגיב עליה, והכל בטרם יוחלט אם לאשר את הסדר הטיעון. השאלה עתה הינה, מה המשמעות המשפטית והאופרטיבית הנובעת ממחדלה זה של התביעה ומקיפוח זכותו זו של העותר. הקושי הכרוך בהכרעה זו נובע בענייננו מהעובדה שהנאשם הודה בעבירות ובמעשים המיוחסים לו והורשע בדינו על פי הודאה זו. מצב דברים זה דורש מעצם טיבו את עריכת האיזון בין זכות העותר שנפגעה במחדלה האמור של התביעה, לבין זכויותיו הדיוניות והמהותיות של הנאשם אשר הודה זה מכבר במיוחס לו בביהמ"ש, הורשע בדינו על פי אותה ההודאה ועומד בימים הקרובים ליתן הדין על המעשים והעבירות שהורשע בהם. בעניין דנן, הן מישור הזמן והן מישור העובדות הקונקרטי, מטים הכף שלא להיעתר לעתירה זו. בתגובתם פירטו המשיבים את השיקולים שעמדו ביסוד הסכמתם להסדר הטיעון. בין שיקולים אלה נמנים נסיבותיו האישיות של הנאשם ומשפחתו ונטילת האחריות על מעשיו. לאלה מצטרפים הליכי חקירה שנסתיימו נגד העותר בעניין עבירות מין וסמים שביצע, על פי הנטען, בבתו של הנאשם - בגינן עומד להיות מוגש נגדו כתב אישום. אותם מעשים נטענים בוצעו על ידי העותר בבתו הקטינה של הנאשם, בטרם ביצע הנאשם בעותר את מעשי העבירה נשוא כתב האישום דנן.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון, הוסיפה הנשיאה בייניש. עוה"ד אבי אודיז ושחר גרייף לעותר, עוה"ד אודית קורינלדי-סירקיס וטליה גרידיש למשיבים. 27.5.07).
בש"פ 3784/07 - מדינת ישראל נגד מוסא אלטורי
*דחיית בקשה להארכת מעצר חמישית בעבירה של נסיון לרצח, כאשר החשוד נמצא במעצר למעלה משנה וחצי ומשפטו טרם החל (בקשה להארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לרצח בצוותא חדא, נשיאת נשק, התפרצות לבית מגורים בצוותא חדא ותקיפה. כל זאת, על רקע סכסוך משפחתי, שנולד על רקע סירוב אחיה של רעיית המתלונן לשאת את אחות המשיב. בכתב-האישום נטען, בין היתר,
כי לצורך הוצאת תוכניתו להביא למותו של המתלונן, פרץ המשיב יחד עם אחיו לביתו של המתלונן כשהשניים חמושים ורעולי פנים, הכו את המתלונן ואת אשתו, והאח שנתלווה למשיב אף ירה במתלונן מספר פעמים. עם הגשת כתב-האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. מאז, הוארך ארבע פעמים מעצרו של המשיב ב-90 ימים. כל זאת מבלי ששמיעת הראיות החלה עד עצם היום הזה. עתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת בתשעים ימים. הבקשה נדחתה.
התמשכות ההליכים הינה חריגה על פי כל אמת מידה. המשיב מוחזק במעצר למעלה משנה וחצי ומשפטו טרם החל. נקבעו חמישה תאריכי הוכחות, מבלי שניתן לחזות, בשלב זה, מתי יסתיים המשפט. בנסיבות האמורות, השתנתה נקודת האיזון בין אינטרס הציבור וזכות הנאשם לחירות, וזו האחרונה קיבלה מעמד בכורה. ישנה גם הפחתה ברמת הסיכון שהיא פועל יוצא מהסכם סולחה, ריחוקה הגיאוגרפי של חלופת המעצר ממקום מגורי המתלונן, והתרשמות שירות המבחן מאחותו של המשיב ומבעלה. לפיכך ישוחרר המשיב לחלופת מעצר.
(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד עמית אופק למבקשת, עו"ד ישראל קליין למשיב. 20.5.07).
רע"א 10046/06 - עוה"ד מיכאל מנדלסון ושמעון חזן נגד גורגה (צינמון) ואח'
*שכ"ט של כונס נכסים (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום בראשון לציון מינה את המבקשים ככונסי נכסים לצורך ביצוע פירוק שיתוף במגרש בחולון, בדרך של מכירת המגרש. לאחר שמילאו המבקשים את תפקידם, הגישו לבימ"ש השלום את דו"ח הכינוס, לפיו נמכר המגרש, לאחר תהליך של התמחרות, בסכום של $2,880,000. צויין בבקשה כי על פי שומת המקרקעין שערך שמאי מקרקעין שוויו של המגרש הוא $1,856,000. המבקשים ביקשו מבימ"ש להעמיד את שכר הטרחה וההוצאות על שיעור %8 מערך המכירה, קרי $230,400, כפי שלטענתם מקובל לפסוק לכונס נכסים. בימ"ש השלום העמיד את שכה"ט על סך כולל של 10,000 דולר בתוספת מע"מ, וזאת מבלי שנימק את החלטתו. בקשת רשות ערעור של המבקשים לביהמ"ש המחוזי נדחתה. ביהמ"ש קבע כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, בעיקר כאשר הנושא שבמחלוקת עניינו הוצאות ושכר טרחה. לגופו של עניין קבע ביהמ"ש כי פירוק השיתוף לא היה כרוך בהתנגדויות או בהליכים משפטיים, לפיכך סבר שהערכת ביהמ"ש קמא את השכר הראוי סבירה בנסיבות העניין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לכאורה, נראה כי אכן ישנו פער משמעותי בין שכר טרחת כונס נכסים המקובל בפסיקה - %8-%6 מערך המכירה - ובין שכר הטרחה שנפסק למבקשים - %0.34 מערך המכירה. יחד עם זאת, כל טענות המבקשים עניינן יישום הדין והנוהג על המקרה הנדון, ואין הן מעלות שאלה ציבורית או משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים. יתר על כן, הסוגיה הנדונה היא גובה שכר טרחת המבקשים בתפקידם ככונסי נכסים. אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניינים כגון דא, קל וחומר כאשר מדובר בערכאת ערעור שנייה. באשר להיעדר ההנמקה מצידו של בימ"ש השלום, הגם שאין הדעת נוחה מכך, אין די בכך כדי להוביל לקבלת הבקשה בנסיבות המקרה. עם זאת יובהר, כי הפסיקה התמציתית של בימ"ש השלום מעוררת חוסר נוחות, ואך ראוי היה שתינתן הנמקה, ולו קצרה.
(בפני: השופטת ארבל. 27.5.07).