ע.פ. 317/07 + 141/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מין של פסיכולוג במטופלת על יסוד עדות המתלוננת, ומידת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 838/05 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער עבד כרפלקסולוג בביתו, ובאחד הימים, באוקטובר 2001, הגיעה אליו המתלוננת, ילידת שנת 1980. במהלך הביקור סיפרה המתלוננת למערער כי אמה חלתה בעבר בסרטן השד, ובעקבות כך הורה לה המערער לפשוט את חולצתה וחזייתה ולשכב על מיטת הטיפולים, כדי לוודא כי לא לקתה באותה מחלה, ובהמשך ביצע בה עבירות מין. המתלוננת לא מיהרה להתלונן, אך החלה לקבל טיפולים פסיכולוגיים. המערער לא הרפה מהמתלוננת והתקשר אליה מספר פעמים, עד שהפסיכולוג התקשר אליו, והתרה בו כי אם יוסיף להתקשר אליה, הוא יפנה אותה למשטרה. בסופו של יום הגישה המתלוננת את תלונתה למשטרה ביום. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות אינוס ומעשה מגונה, וגזר לו 18 חודשים מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על-תנאי ותשלום פיצויים למתלוננת בסכום של 20 אלף ש"ח. הערעורים של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש ושל המדינה על קולת העונש נדחו.
ב. ביהמ"ש המחוזי, נתן אמון בעדותה של המתלוננת. ביהמ"ש התייחס לכך שהמתלוננת לא צעקה ולא קראה לעזרה שהיתה נגישה, וכן לכך שהסבה לאחר מעשה עם המערער ועם אשתו לארוחת בוקר, והוא אף הסיעה בחלק מהדרך לביתה. אולם, ביהמ"ש מצא "כי כל ההסברים שנתנה המתלוננת בקשר להתנהגותה במהלך הטיפול ולאחריו, ולכך שהגישה תלונה במשטרה רק ביום 10.3.02, כחמישה חודשים לאחר האירוע... סבירים, הגיוניים, ומאפיינים את מצבם של קורבנות עבירות מין". כבר נקבע, כי גם אם התנהגותה של קרבן עבירת מין נראית בעיני הזולת מוזרה, בלתי הגיונית, לא נבונה או אף מטופשת, אין להסיק מכך כי היא בדתה את גירסתה, או שנתנה את הסכמתה למעשים שבוצעו בה. אולם, לא רק על בסיס התרשמות מהמתלוננת בלבד הוכרעה הכף לחובת המערער, כי אם גם נוכח העדויות על מצבה הנפשי, וההתקשרויות הטלפוניות הרבות של המערער אליה, התקשרויות שההסבר להן אותו הציע המערער, נדחה על ידי הערכאה הדיונית.
ג. אשר למידת העונש - המערער ניצל את האמון שנתנה בו אישה צעירה שהיתה נתונה במצוקה עקב מחלתה של אמה, ואין מקום להקל בעונש שהושת עליו. מאידך, גם אין להחמיר בו כעתירת המדינה. מדובר במערער נכה וחולני, ששהייתו בכלא זמן ממושך עלולה להיות כרוכה בסיכון ובקשיים לא מעטים. כמו כן כתב האישום עוסק בעבירות אותן ביצע המערער בשנת 2001, ואף שחקירת המשטרה הסתיימה זה מכבר, הוגש כתב האישום רק בשנת 2005. זהו שיהוי ניכר בו כרוכים עינויי דין.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד קנת מן למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 28.5.07).
ע.פ. 4879/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס של קטינה ע"י אחיה הקטין, וחומרת העונש. *התחשבות בתסקיר מבחן. *הסדר טיעון(מחוזי ת"א - ת.פ. 1099/04 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, שהיה בעת האירוע קטין (יליד שנת 1987), הורשע על פי הודאתו בעבירת אינוס שביצע בחודש אוקטובר 2003 באחותו, שאותה עת טרם מלאו לה 12. כתוצאה מכך הרתה הקטינה, וההיריון הופסק לאחר שנתגלה בחודש השישי. הודיית המערער היתה חלק מהסדר טיעון בו נאמר, בין היתר, כי התביעה תגבש את עמדתה לעניין העונש לאור ממצאיו של תסקיר מבחן ואם יהיה חיובי, תסתפק בעתירה לשנתיים מאסר. כן נקבע כי אם בתסקיר ייאמר כי מהמערער נשקפת מסוכנות מינית, לא תהיה המשיבה
מוגבלת בטיעוניה לעונש. שרות המבחן קבע בתסקירו כי מהמערער נשקפת "רמת סיכון גבוהה לביצוע נוסף של עבירות מין", וכן נמצא כי המערער אינו מגלה מוטיבציה לטיפול. חרף ממצאים אלה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה כבולה בטיעונה לעונש לרף העליון שבהסכם - מאסר לשנתיים. למסקנה זו הגיע ביהמ"ש בעקבות החלטתו להתעלם מתסקירו של שרות המבחן והמלצתו, ובצעד חריג זה נקט נוכח העובדה שהתסקיר לא נותר נאמן לעובדות אשר עמדו בבסיס ההרשעה. מאידך גיסא, החליט ביהמ"ש להתעלם גם מחוות דעתו של אורולוג שהוגשה מטעם ההגנה, ולפיה לא נשקפת מהמערער מסוכנות מינית כלפי הסובבים אותו. בכל הנסיבות דן את המערער לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור נדחה.
ב. בעתירתה של המשיבה בפני בימ"ש קמא לגזור למערער מאסר העולה על שנתיים, היא לא הפרה את הסכם הטיעון. העמדה בה נקטה המשיבה נשענה על ממצאיו של שרות המבחן בסוגיית מסוכנותו של העורר, ובעמדה זו היתה רשאית לנקוט נוכח האמור בהסכם הטיעון. כך או כך, בסופו של יום קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה מוגבלת בעתירתה לשנתיים מאסר בלבד, אולם הוא הגיע למסקנה כי אין בעונש עליו הוסכם כדי להלום את עובדותיו החמורות של המקרה הנוכחי. ביהמ"ש אינו כבול להסכם הטיעון. על כן יש לדחות את הטענה.
ג. מכל מקום, אין להסכים להחלטת ביהמ"ש המחוזי להתעלם מתסקירו של שרות המבחן. מתוך התסקיר עולה, כי במהלך השיחה שקיימה קצינת המבחן עם המערער, הוא גילה באוזניה כי "משלא התלוננה אחותו על המעשה שביצע בה, הדבר עודד אותו להמשיך, ולדבריו הוא עשה זאת שוב ושוב". השירות לא רשאי היה להתעלם מדברים אלה, גם אם היקפן של העובדות בכתב האישום בהן הודה המערער, מצומצמות יותר. על כן רשאית היתה המשיבה להסתמך על האמור בו, כדי לראות את עצמה פטורה ממגבלת הרף העליון של שנתיים מאסר הנזכר בהסכם הטיעון.
ד. לעצם הטענה נגד חומרת העונש - אין בעונש שהושת חומרה כלשהי. מסקנה זו נכונה היתה גם אם המשיבה היתה כבולה בעתירתה לרף העליון שבהסכם הטיעון. בנסיבות קשות ומרחיקות לכת כבענייננו, העונש עליו הוסכם בהסדר הטיעון, אינו מאזן נכונה את מטרות הענישה, ואין הוא הולם את חומרת המעשה והשלכותיו הקשות.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד סעדיה שמואל ואן נייפלד למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 3.6.07).
ע.א. 9311/06 - משה סידון נגד רשות הטבע והגנים
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בחשש למשוא פנים(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בין הצדדים מתנהלת תביעה, במסגרתה ביקשה המשיבה להורות על סילוק ידו של המערער ממזנון בשמורת הטבע יהודיה, וכן תשלום דמי שימוש ראויים. לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות והוגשו סיכומי הצדדים, הגיש המערער בקשה לפסילת ביהמ"ש. נטען כי ביום 10.6.2006 נודע למערער, כי בשנת 2003, עת היו הדיונים בתיק בעיצומם, ערכו אנשי המשיבה, במימון המשיבה, טיול ג'יפים הכולל ארוחת צהריים למספר שופטים מאזור הצפון, וביניהם השופטת שדנה בהליך זה, וכי יש בכך כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. צויין כי ארוחת הצהריים מומנה על ידי השופטים עצמם, והשופטת מימנה אישית את עלות השתתפותה בסיור. אשר לטענות נגד השמאי שמונה בתיק, הובהר כי הוא מונה בהסכמת שני הצדדים, אשר ידעו היטב בעת המינוי כי הוא בנה של המזכירה הראשית של בימ"ש השלום בקרית שמונה, אשר בינתיים פרשה לגמלאות. הערעור נדחה.
ב. אין די בעצם ההיכרות או הקרבה של שופט לבעל דין או לעד מרכזי כדי להביא לפסילתו. יש לבחון את כלל נסיבות המקרה, ובין היתר, את טיב ההיכרות ומסגרתה, את משכה, ואופייה. בהקשר זה יכול שתהיה רלוונטיות גם לשאלה אם השופט מכהן בבימ"ש בעיר שדה, שאז הסיכוי להיכרות עם הצדדים להליך והעדים המומחים, הוא בהכרח גבוה יותר, דבר העשוי להביא לסטנדרט נמוך יותר של פסילה. כן יינתן משקל לשאלה האם מדובר בהיכרות ישירה של השופט או בהיכרות רחוקה יותר, ולשאלה אם ההיכרות רלוונטית להליך אם לאו. באשר לסיור בו השתתפה השופטת - מדובר בסיור לימודי-מקצועי, שנועד להקנות לשופטים, הדנים בין היתר בתיקים פליליים העוסקים באיכות הסביבה ובעבירות על חוקים שנועדו להגן על ערכי הטבע והמורשת, מומחיות ומיומנות בנושאים אלה. הסיור לא התייחס לתיקים ספציפיים, ולא כל שכן לעניינו של המערער, שהוא הליך אזרחי.
ג. אשר למינויו של השמאי כאמור - עובר למינוי ידעו הצדדים כי השמאי המוצע הוא בנה של המזכירה הראשית של בימ"ש השלום בקרית שמונה. זאת ועוד, השמאי מונה בהחלטה מיום 18.7.2002. לפיכך, אם אכן ידעו הצדדים על הקשר בין השמאי למזכירת ביהמ"ש, כפי שקבע ביהמ"ש, הרי שהבקשה בעניין זה הוגשה בשיהוי ניכר. מכל מקום, ההיכרות בין השופטת לשמאי אינה בגדר קרבה ממשית המצדיקה פסלות. מדובר בידידות בין השופטת לאימו של השמאי, על בסיס היכרות בעבודה. זאת ועוד, השופטת מכהנת בעיר שדה. במקרה כזה הסיכוי שמומחים העובדים עם ביהמ"ש הם קרובי משפחה של עובדי ביהמ"ש הוא בהכרח גבוה יותר, ולכן אין די בעובדה זו כדי למנוע מינויו של המומחה על ידי ביהמ"ש או לפסול את השופטת.
(בפני: הנשיאה בייניש. 3.6.07).
ע.פ. 3298/03 + 3176/03 - סאבר ווחידי ובאהר ווחידי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח והוכחת הכוונה להמית(מחוזי ת"א - ת.פ. 1140/01 - הערעור נדחה).
א. הנערה נאדין וחידי נרצחה בשנתה. שני המערערים, קרובי משפחתה, הורשעו ברצח הנערה, על רקע חשש לפגיעה בכבוד המשפחה. בליל ה-23.7.2001 בסמוך לשעה 45:1 בעת שנאדין ישנה במיטתה נורתה לכיוונה יריה דרך חלון החדר, הקליע חדר לראשה וגרם למותה. בסמוך לירי נעצרו המערערים. חומר הראיות נגד המערערים התבסס על עדויות הראיה של שני אחיה של נאדין, עופר וערן, וכן על עדויות נוספות של בני משפחה. ביהמ"ש הרשיע פה אחד את באהר, ונחלק בדעתו לעניין הרשעתו של סאבר. שופטת המיעוט, סברה כי זיהויו על-ידי עופר אינו ודאי ולפיכך יש לזכותו מחמת הספק. שופטי הרוב קבעו שיש להרשיע גם את סאבר בעבירת הרצח. לאור תוצאה זו הורשעו שני המערערים ונגזר עליהם עונש של מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. המערערים הציגו טענת אליבי שנדחתה מכל וכל. עדויותיהם של ערן ועופר המזהים את באהר בוודאות מהוות עדויות זיהוי שכל אחת מהן היתה מספיקה להרשעה בפני עצמה. לצד עדויות הזיהוי המרשיעות קיימות ראיות נוספות המשמשות חיזוק, כולל הפרכת האליבי.
ג. גם טענתם החלופית של המערערים לפיה לא ניתן להוכיח שהיתה כוונה להמית - נדחית. קביעתו של ביהמ"ש כי כוונתם של היורים נלמדת מתוך נסיבות הירי היא קביעה מבוססת בעובדות ובדין. ירי מאקדח לכיוון ראשה של נערה מבסס כוונה להמית.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, חשין. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד משה מרוז, עופרי מרוז ויואב שיניצקי למערערים, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 6.6.07).
ע.פ. 739/07 - יונתן (פרנק קנת) אפרת נגד היועץ המשפטי לממשלה
*קבילות ראיות בהליכי הסגרה והסייגים להיענות לבקשת הסגרה(מחוזי י-ם - ב"ש 6744/06 - הערעור נדחה).
א. ביום 20.12.89 הרשיע בימ"ש בארה"ב את המערער, רופא במקצועו, בשני אירועים במהלכם אנס שתי נשים לאחר שהחדיר חומר מרדים למשקה שהגיש להן. באותה עת היה המערער אזרח ותושב ארה"ב. המערער היה משוחרר בערובה. ביום 17.1.90 היה על המערער להתייצב לדיון בטיעונים לעונש, אך הוא נעלם והוצא נגדו צו מעצר. ביום 22.1.90 נכנס המערער לישראל. בחודש פברואר 1992 הוא שינה את שמו ( htenneKknarF noraA) לשם יונתן אפרת. בחודש פברואר 1994 הוענקה לו אזרחות ישראלית. רשויות אכיפת החוק בארצות-הברית פנו לרשויות אכיפת החוק ישראל, אך הוא לא נתגלה כאן, ככל הנראה משום שנכלל בפנייה תאריך לידה שגוי של המערער. פנייה מאוחרת יותר, העלתה כי המערער נכנס לישראל ביום 22.1.90 ושינה את שמו כאמור. ביום 28.6.05 פנתה ממשלת ארה"ב לישראל בבקשה להסגיר לידיה את המערער והמשיב עתר לביהמ"ש המחוזי להכריז על המערער כבר-הסגרה. בין הצדדים היתה מחלוקת אם להיעתר לבקשת המערער לזמן את הסוכן שן קול מהבולשת הפדרלית לחקירה נגדית על תצהירו (להלן: תצהיר הסוכן); וכן על תחולת הסייגים להסגרה המנויים בחוק ההסגרה. ביהמ"ש המחוזי הכריז על המערער כבר-הסגרה. ביהמ"ש דחה את הבקשה לחקור את הסוכן וכן נדחתה הטענה לתחולת הסייגים שבסעיפים 2ב(א)(6), 2ב(א)(7) ו-2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. הערעור נדחה.
ב. תצהיר הסוכן הוגש בהתאם להוראות הדין. בעצם הכללת עדויות שמועה בתצהיר אין כדי לפגוע בקבילותו, שכן כבר נפסק כי ניתן לקבל במסגרת הליך הסגרה עדויות ומסמכים שלא על-פי דיני הראיות הרגילים שלנו, וכי אין קיימת זכות לחקירה נגדית של מי שעדויותיהם או תצהיריהם מהווים חלק מחומר הראיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה לתחולת הוראת סעיף 2ב(א)(7) לחוק ההסגרה, וקבע כי רשויות אכיפת החוק בארצות-הברית לא התנהלו כמי שמחלו למערער, ואף ההפך הוא הנכון. בכך אין להתערב. אשר לטענה בדבר הסייג של פגיעה בתקנת הציבור - אכן, לא מן הנמנע כי בנסיבות חריגות ניתן יהיה להיזקק לטענה כי שיהוי קיצוני ובלתי סביר מצד המדינה מבקשת ההסגרה בנקיטת הליכי הסגרה, יכול לשמש יסוד לטענה של פגיעה בתקנת הציבור. אך בענייננו, לא נמצא כי היה שיהוי (וודאי לא שיהוי ניכר) בהתנהלות הרשויות בתקופה מאז שברח המערער מן הדין ועד לאיתורו בישראל.
ג. אשר לסעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה המתנה את ההסגרה בכך שהעבירה או העונש לא התיישנו לפי דיני מדינת ישראל - ביהמ"ש קבע, כי העבירה לא התיישנה. אילו היה המערער מורשע בישראל בשתי עבירות אינוס ונמלט מאימת הדין היו מותלים ההליכים המשפטיים נגדו, ועם לכידתו היו מחודשים.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד שמואל אלבראנס למערער, עו"ד שרון אדרי למשיב. 7.6.07).
רע"א 5045/03 + ע.א. 359/03 + ע.א. 345/03 - דן רייכרט ואח' נגד יורשי משה שמש ז"ל ואח'
*ע.א. 359/03 + ע.א. 345/03 - תביעה ייצוגית של מחזיקים בניירות ערך של חברה לפיצויים בשל מעשי מרמה שנעשו בחברה. *חלוקת האחריות בין בעלי התפקידים בחברה למעשי מרמה שנעשו בחברה(מחוזי ת"א - ת.א. 1134/95 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. עניינם של הערעורים בתביעה ייצוגית של מחזיקים בניירות ערך של חברה פלונית, לפיצויים בגין נזקים שסבלו בשל מעשי מרמה שבוצעו בחברה ועקב פרטים מטעים
שנכללו בתשקיף ההנפקה ובדוח"ות הכספיים שלה. רייכרט שהחזיק במניות החברה המנפיקה ערב ההנפקה הינו "בעל שליטה" בחברה. השאלה הינה מה היקף האחריות המוטלת על המערער לפרטים המטעים האמורים, והאם קמות לו הגנות אשר עשויות לעמוד לבעל שליטה מכוח חוק ניירות ערך; ולבסוף, אם המערער נושא באחריות לנזקי קבוצת התובעים, כיצד ייקבע הנזק שנגרם לקבוצת התובעים ומה חלקו בפיצוי הנפסק לקבוצה. עולה השאלה האם קמו לזכותו ההגנות הקבועות בסעיף 52יג לחוק ניירות ערך. ביהמ"ש קיבל את התביעה וחייב את הנתבעים בתשלומי פיצויים. הוגשו ערעורים ובקשת רשות ערעור והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. השופט עדיאל: אחריותם של בעלי תפקידים בחברה ובעלי שליטה בה דומה, במהותה, לאחריות נזיקית. בנסיבות העניין, השיטה הראויה לחישוב הנזק היא שיטת חסרון הכיס ולא אומדן גלובלי. אין מנוס מלהחזיר את הדיון בקביעת הנזק לביהמ"ש המחוזי לשם השלמת התשתית העובדתית החסרה בעניין זה. כמו כן, נכון הדבר שנוכח סכומי הפיצוי הגבוהים אשר עשויים להיפסק בתובענה ייצוגית, חיוב נתבע בחבות יחד ולחוד עם הנתבעים האחרים עשוי להיות בלתי צודק ולגרום לאותו נתבע פגיעה כלכלית קשה, במיוחד כאשר חלקו היחסי באחריות קטן. בנסיבות כאלו, אין לשלול את האפשרות שביהמ"ש יוכל, על בסיס ההיבטים המיוחדים לתובענות ייצוגיות, להגביל במקרים מסויימים את התביעה נגד נתבע שלא התפשר לחלקו של זה באחריות, ועל ביהמ"ש להתייחס לכך.
ג. הנשיאה בייניש: לאחר שנמצא רייכרט אחראי כלפי קבוצת המשקיעים, יש מקום להגביל את שיעור הפיצוי בו יחוייב לכדי חלקו היחסי באחריות. להחלטה זו הצטרפה השופטת ארבל.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ארבל, עדיאל. 7.6.07).
ע.א. 759/05 + 754/05 - לבנה לוי ואח' נגד מרכז רפואי שערי צדק
*אחריות עקב רשלנות רפואית שגרמה להפלה. *שיעורי הפיצויים ברשלנות רפואית שגרמה להפלה וההבחנה בין ניזוק עיקרי לניזוק משני(מחוזי י-ם - ת.א. 4148/02 - הערעור נתקבל).
א. המערערת הרתה בשנת 2000, הריון ראשון, באמצעות הפריית מבחנה, והיא נרשמה ללידה במרכז הרפואי "שערי צדק". ביום 26.8.2001 בשעה 00:04, משחשה בצירי-לידה, באה המערערת לבית החולים. במשך כשעה נו-טר הדופק העוברי, ונמצא תקין. המערערת נשלחה "להסתובב" בין כותלי בית החולים. בשעה 00:07 לערך נבדקה שנית וניטור שבוצע נמצא תקין. בשעה 00:08 לערך ביקשה המיילדת מן המערערת לצאת מן החדר ו"להסתובב" עוד. כאשר שבה המערערת לחדר הלידה, בשעה 30:11, הוברר שאין עוד בעובר רוח חיים. המערערים הגישו תביעת פיצויים נגד המשיב. ביהמ"ש המחוזי מיקד את הדיון באחריותו של בית החולים למות העובר בשתי שאלות: האם הנתונים שעמדו בפני בית החולים בשעה 00:08 בבוקר חייבו את השארת המערערת במעקב צמוד בחדר הלידה; בהנחה שלא היה צורך במעקב בחדר לידה, האם התרשל בית החולים בהוראות שניתנו למערערת לגבי השעה שבה היה עליה לשוב לחדר הלידה. ביהמ"ש קבע כי החובה לשוב לבדיקה תוך שעתיים, הקבועה בנוהל הרלוונטי שפרסם משרד הבריאות, לא הובהרה למערערת די הצורך. עוד נקבע, כי מתקיים קשר סיבתי בין אי-קיום הבדיקה לבין מות העובר. ביהמ"ש דחה את תביעתם של המערערים לפיצויים בגין אבדן הכנסותיו של העובר ב"שנים האבודות", בקבעו, בין היתר, שהעובר "לא הפך נושא לחובות וממילא שאין התובעים [המערערים] זכאים לתבוע כעיזבונו או בשמו". עוד נקבע, כי המערערים לא הוכיחו ש"פגיעתם הנפשית עולה לכלל אותן פגיעות חמורות המצדיקות את פיצויו של נפגע משני" לפי ההלכה שנקבעה ברע"א 444/87 (הלכת אלסוחה) פ"ד
מד(3) 397. לפיכך, נדחתה תביעתם של המערערים לפיצויים כנפגעים משניים. עם זאת, קבע ביהמ"ש כי לאם עומדת עילת תביעה כניזוק עיקרי, ופסק לה פיצוי של 300,000 -. ערעור המערערים נתקבל בחלקו וערעור בית החולים נדחה.
ב. אי-ביצוע הבדיקה במועד מותיר עמימות עובדתית לגבי מצבו של העובר. במצב דברים זה, נמנעה מן המערערים האפשרות להוכיח, שאילו היתה המערערת נבדקת כעבור שעתיים, היה נמנע מותו של העובר. משכך, יכולה לבוא דוקטרינת הנזק הראייתי לעזרתו של התובע. לעניין הקשר הסיבתי המשפטי - בנסיבות העניין הוכח קיומו. על בית החולים מוטלת איפוא האחריות למותו של העובר.
ג. הזכות לפיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות עומדת למי ששנות חייו קוצרו כתוצאה מעוולה. הורים לילד שנפגע, בין אם נותר בחיים ובין אם נפטר, אינם אוחזים בזכות תביעה בגין הנזקים שנגרמו במישרין לילדם. זכות התביעה, כעילת התביעה, שייכת לילד עצמו. משכך, לא נותר אלא לשאול, האם קמה לו לעובר, שנפטר טרם נולד, הזכות לתבוע בגין נזק שנגרם לו- אם יוכח קיומו של הנזק. התשובה היא שלילית.
ד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערערת, הינה בגדר ניזוק עיקרי ואילו את המערער יש לסווג כנפגע משני. מבחינת עצם החבות, אין להבחין בין האב לבין האם. אין ספק כי עניינה של האם בא בגדר המקרים בהם הנפגעת זכאית לפיצויים. למצער, היא נפגע שמצוי הן בתחום הנזק הישיר והן בתחום הנזק העקיף. אשר לתביעת האב - אף אם לא נגרם לו נזק נפשי העולה כדי נכות נפשית ניכרת, הרי זהו אחד מן "המקרים הקשים" הבאים בגדרה של הלכת אלסוחה. הפיצוי נועד להטיב את צערם וכאבם של ההורים - צער וכאב שנובעים מהנזק שנגרם אמנם ל"אחר", אלא ש"אחר" זה הוא בשר מבשרם - במובן זה - האב, ולא רק האם, הם נפגעים "מעין ישירים". מהו סכום הפיצוי לו זכאים המערערים- אין להתערב בסכום הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שנפסק למערערת, אך יש להוסיף ולפסוק למערער פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני, בשיעור של 250,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חיות. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עוה"ד אריה כרמלי ועידו שטובר למשיב. 5.6.07).
בע"מ 1131/04 + 10917/03 + 10916/03 - צה"ל - מדינת ישראל נגד פלונים
*דחיית תביעה של בנות זוג, גרושות, הזכאיות למחצית מהפנסיה של בן הזוג מצה"ל, כי צה"ל יעביר ישירות אליהן את מחצית הפנסיה(מחוזי ת"א - בע"מ 1128/02 ובע"ם 1035/01 - הערעורים נתקבלו).
א. הערעור מתייחס לשני זוגות. עניינה של בקשה אחת היא בבני זוג שהתגרשו ובהסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין, נקבע, בין היתר, כי "כל זכויות הבעל מצה"ל יאוזנו שווה בשווה בין הצדדים... לרבות הזכות לגימלה חודשית שוטפת". לאחר אישור ההסכם פנו בני הזוג לצה"ל, וביקשו שצה"ל ישלם לאישה ישירות את חלקה בגימלה על-פי הסכם הגירושין. צה"ל דחה את הבקשה, והאישה פנתה בנדון לביהמ"ש לענייני משפחה, בתביעה נגד צה"ל. בני הזוג השניים התגרשו לאחר שביהמ"ש המחוזי פסק כי "המבקשת [האישה] זכאית, ועל המשיב [הבעל] לשלם לה %50 מכל הכספים והזכויות... מרשויות הצבא... לרבות תשלומי הפנסיה השוטפים המשתלמים למשיב...". במשך השנים קיבלה האישה מהבעל את חלקה בתשלומי הגימלה, לאחר שנוכו מהם תשלומי החובה - מס הכנסה וביטוח לאומי. בינואר 1998 החל הבעל לעבוד בעבודה נוספת. עקב כך עלה אחוז המס השולי שלו, ופחת סכום ה"נטו" של הגימלה שקיבל, מה שהביא גם להפחתת הסכום שקיבלה האישה מתוך הגימלה. האישה פנתה לביהמ"ש
לענייני משפחה, בבקשה לפס"ד הצהרתי לפיו היא זכאית לקבל ישירות מצה"ל את חלקה בגימלה הצבאית של הבעל כסכום ברוטו, תוך מיסוי הסכום על-פי שיעורי המס החלים עליה. צה"ל טען כי הוא כפוף לחוק שירות הקבע (גימלאות), הקובע בסעיף 62 כי "זכות לגימלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או לעיקול בכל דרך שהיא". בשני פסקי הדין התקבלו בקשות הנשים והערעורים של צה"ל לביהמ"ש המחוזי נדחו. הבקשות לרשות ערעור של צה"ל נדונו כערעורים והערעורים נתקבלו.
ב. בעקרון, אילו סווגה הזכות הקמה מכוח הלכת השיתוף כזכות קניינית, היה מקום למסקנתו של בימ"ש קמא, כי הזכות פועלת כלפי כולי-עלמא, באופן המטיל על צה"ל חבות ישירה כלפי הנשים. אך גם אם בהיבטים מסויימים יש לסווג את הזכות האמורה כזכות קניינית, הרי כאן מדובר בזכותו של הבעל כלפי צה"ל לגימלה. זכות זו הנה, לכל הדעות, זכות אובליגטורית המטילה על צה"ל חיוב כלפי הבעל. ככל שהלכת השיתוף מבוססת על קונסטרוקציה של העברת זכויות מבן הזוג האחד (הרשום או המחזיק) לבן הזוג האחר, שהיא הגישה הנוהגת כיום בפסיקה, העברת הזכות או החיוב מתבצעת מכוח חוק המחאת חיובים. סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, אינו מאפשר העברת זכות שעבירותה נשללה או הוגבלה לפי דין. לאור שלילת עבירות הזכות לגימלה מכוח סעיף 62 לחוק הגימלאות, לא ניתן להעביר את הזכות מכוח הלכת השיתוף, שכן חוק המחאת חיובים מכוחו מתבצעת ההעברה לפי הלכת השיתוף אינו מאפשר העברה כזאת.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. 14.6.07).
ע.א. 5789/04 - המשביר הישן בע"מ ואח' נגד לוגיסטיקר בע"מ ואח'
*זכות עכבון סטטוטורי לפי סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות(מחוזי ת"א - בש"א 19640/02 - הערעור נדחה).
א. בין המשביר לבין ממן... בע"מ, שהמשיבה היא חליפתה, נחתם ביום 25.6.98 חוזה, לפיו תספק זו האחרונה שירותי לוגיסטיקה למשביר, ובכללם הובלה, אחסון, בקרה ודיווח. באוגוסט 2000 החליטו הצדדים להאריך את ההסכם עד ליום 30.6.04. עקב אי תשלום חוב הודיעה המשיבה למשביר על ביטול החוזה, ועל מימוש זכות עיכבון ביחס לטובין של המשביר המצויים ברשותה, לשם הבטחת פרעון חוב של כחמישה מליון ש"ח. ביום 3.11.02 ניתן צו להקפאת הליכים נגד המערערות. ביום 10.11.02 הוגשה על ידי המערערות בקשה לביהמ"ש להורות למשיבה לשחרר את הטובין והוסכם כי הטובין ישוחררו לידי המערערות, תוך שמירת טענות המשיבה ביחס לזכות העיכבון. ביהמ"ש קמא העמיד את המחלוקת בין הצדדים על שתי שאלות עיקריות: האם גובשה זכות העיכבון כדין, וככל שהתשובה חיובית - האם נדחית זכות זו מפני הליכי הפירוק. באשר לשאלה השניה נקבע, כי הפעלת הסעד העצמי כאן נעשתה עוד בטרם ניתנה החלטה להקפאת ההליכים, ומשנעשתה כדין - אין בצו להקפאת הליכים כדי לפגוע בה. באשר לשאלה הראשונה, אם גובשה זכות העכבון כדין - השיב על כך ביהמ"ש בחיוב. נקבע, כי העיכבון הסטטוטורי הקבוע בסעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, אינו כורך בחובו השבחה של הנכס המעוכב. לפיכך נדחתה תביעת המערערות. הערעור נדחה.
ב. בנידון דידן דומה כי עסקינן במצב שבו "קבלן המחזיק בנכס של המזמין לצורך ביצוע המלאכה או השירות הוא שומר", לפי סעיף 9 לחוק השומרים, ו"לשומר תהא זכות עיכבון על הנכס כדי המגיע לו מבעל הנכס עקב השמירה". חלק ניכר מחוזי הקבלנות והשירותים מורכבים וארוכי טווח, וכרוכים במערכת יחסים קרובה ונמשכת בין הצדדים. על כן יש חשיבות רבה להבחנה בין עיסקה אחת למספר עיסקאות. בענייננו, טיב היחסים בין הצדדים הביא לכריתתו של חוזה מסגרת אשר ביסודו מכירת שירותים הניתנים לאורך זמן, לפי הצרכים המשתנים של המשביר. דומה כי בצדק קבע בימ"ש
קמא, כי עסקינן ב"עיסקה אחת". עם זאת, ככל שחולף הזמן, החוט הקושר את העיסקה כעיסקה אחת, הולך ונפרם. בענייננו פרק הזמן שחלף מהפרת החוזה עד לביטולו - נוכח טיבו ותכליתו - היה סביר בנסיבות של עיסקה מסוג זה.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד א. כהן, י. קנטור, י. פפר וא. עפארי למערערות, עוה"ד ג. ארדינסט, ר. שפרינצק ור. שני שרפסקי למשיבים. 10.6.07).
ע.פ. 1242/06 - ניסים צור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה והקלה בעונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40156/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער היה בעל מניות ומנכ"ל בחברת "צור מערכות מחשבים", (להלן: צמ"מ). במהלך שנת 2000 נוצר קשר בין המערער לבין חברת אמיקום, וביום 5.10.00 נחתם הסכם השקעה בין אמיקום וצמ"מ, לפיו תשקיע אמיקום בצמ"מ סכום של 7 מיליון דולרים, בתמורה להקצאת מניות. כשלושה חודשים לאחר ההשקעה, החלו המשקיעים לטעון כי נתגלה להם שהטכנולוגיה שבשבב המשובץ במוצרי צמ"מ, אינה בבעלות צמ"מ, וזאת בניגוד למידע שהוצג להם. בפועל הוחזרו למשקיעים כ-%80 מהכספים אותם השקיעו. ביום 22.5.02, הוגש כתב אישום נגד המערער ועל פי הנטען בו, הציג המערער מצג שווא לאמיקום ועל מנת לתמוך במצגים אלו, זייף מסמך הנחזה להיות הסכם בין צמ"מ לחברת פיליפס, אף ששתי החברות לא התקשרו בהסכם כזה. ביהמ"ש קבע כי התקיימו יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וגזר למערער עונש של שנתיים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 100 אלף -. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. אין עילה להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא בעניין עשיית מצגי השווא. שאלת ההסכם המזוייף, אף שעומדת היא בפני עצמה, שזורה גם בשאלת קיומם של מצגי השווא. הנטייה שלא להתערב בקביעת בימ"ש קמא לפיה ההסכם זוייף על ידי המערער, שגם הציגו אותו למשקיעים, תתחזק לאור הקביעות בדבר מצגי השווא האחרים של המערער. המערער טוען כי בקבלו את החוזה המזוייף כראייה בתיק זה, חרף התנגדותו לעצם קבילותו, חרג בימ"ש קמא מכלל "הראייה הטובה ביותר". אכן, פירושו של כלל הראייה הטובה ביותר, הוא כי המבקש להסתמך על תוכנו של מסמך כראייה חייב להגיש את המסמך המקורי. עם זאת, חריג לכלל זה הוא כי ניתן להוכיח את תוכנו של המסמך בעזרת "ראיות משניות", מקום בו המסמך המקורי אבד או הושמד. הטענה מועלית בצורה סתומה ובאופן שאינו מבהיר לאיזה "מסמך מקורי" מכוון המערער.
ג. העבירה של קבלת דבר במרמה, הינה "עבירת תוצאה". נדרש כי יוכח קיומו של "קשר סיבתי" בין המרמה לקבלת הדבר - שהוא התוצאה. בימ"ש קמא הסתמך על דבריהם של עדי התביעה לפיהם אילו ידעו שמצגיו של המערער הם מצגי שווא, לא היו משקיעים בחברה. אכן, קיים ספק האם מצגי השווא של המערער היו בבחינת הגורם הבלעדי בהערכת שוויה של צמ"מ וסכום ההשקעה שנגזר מכך. עם זאת, אין בכך כדי למנוע את הרשעת המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה. מצגי השווא של המערער הולידו הערכה כלשהי בדבר שוויה של צמ"מ בקרב המשקיעים. על בסיס הערכה זו נכרת הסכם ההשקעה.
ד. אשר לחומרת העונש - נמצא טעם אחד המצדיק קבלת הערעור על חומרת העונש. כאמור, אפשר שהערכת שוויה של צמ"מ נבע גם מיתרונות אחרים שאותם ראו המשקיעים לנגד עיניהם, מעבר לאלה שנבעו ממצגי השווא. בעת ששוקלים את "היקף" המרמה,
לצורך העונש, יש לבדוק האם כל כולה, מבחינה כמותית, מקורה במצגי השווא. לאור זאת, יש להפחית מעונש המאסר בפועל, באופן שזה יועמד על 16 חודשי מאסר. שאר מרכיבי העונש שנקבעו בגזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ש. גבאי-מנדלמן למערער, עו"ד ע. קרמני למשיבה. 13.6.07).
ע.פ. 5164/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות מין של אב בבתו הקטינה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
במהלך 1992, בהיות בתו של המערער כבת 8-9 שנים, נהג לגעת בכל חלקי גופה וללטפה במקומות אינטימיים בתדירות של אחת לשבוע - שבועיים. מאז 1997 עד 2001, בהיות המתלוננת בת 14 עד 16.5 שנים, נהג המערער ללקק את איבר מינה ולבקש ממנה - כפי שגם עשתה - למצוץ את איבר מינו, וזאת בתדירות של אחת לשבוע. הוא איים עליה שאם תתלונן ייכנס לכלא ובני המשפחה ימותו ולא יהיה מי שישמור עליה. בעקבות גילוי המעשים נדון המערער לשתים עשרה שנים מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
עבירות של אב בבנותיו הן מן הקשות שבעבירות המין, לא רק בהיותן גילוי עריות, על שפלותו האנושית והמוסרית, אלא גם כיוון שהמדובר במצב של שולט ונשלטת, בתוך כותלי הבית, ב"כלא פנימי" רב שנים, שהזעקה מתקשה לפרוץ מתוכו החוצה - מחשש פן יבולע, מפחד ואימה. העונש שהוטל כאן אינו קל, אך גם אינו ברף הגבוה ביותר.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד גדעון קוסטא למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 30.5.07).
בג"צ 5033/06 - רמיז גילבנוב נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה למתן מעמד לפי חוק השבות ליהודי שהגיע כתייר ועבר עבירות פליליות בישראל (העתירה נדחתה).
העותר, יהודי יליד אוקראינה, נכנס לישראל בפברואר 97 באשרת תייר. ביום 8.4.97 הגיש בקשה לקבלת מעמד עולה לפי חוק השבות. מכיוון שנגד העותר היה פתוח תיק פלילי בעבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית, נדחתה בקשתו, והוסבר לו כי בקשתו תיבחן מחדש לאחר שימציא אישורים על סגירת התיק. ביום 13.8.98 הודיעה המשטרה למשרד הפנים כי נגד העותר פתוחים כבר 7 תיקים פליליים המייחסים לו עבירות של החזקת סם, פריצות וגניבות. חרף זאת, הוענק לעותר, ביום 24.8.99, רישיון לישיבת ארעי עד ליום 28.2.00. עברו הפלילי של העותר מעת כניסתו ארצה, כלל מספר הרשעות בעבירות של גניבה, תקיפה, החזקת סם מסוכן. על כן החליט משרד הפנים שלא להעניק לעותר מעמד בישראל והוצא נגדו צו גירוש. העותר הגיש עתירה לבג"ץ ובמסגרת העתירה גובש הסדר בין הצדדים, כי לעותר יינתנו רישיונות לישיבת ארעי ולאחר שנתיים תתקבל החלטה בבקשתו לקבלת מעמד עולה. בהתאם למוסכם חתם העותר על התחייבות להימנע מכל שימוש בסמים ומכל פעילות עבריינית. הוא לא עמד בהתחייבות שנטל על עצמו, וביצע עבירות נוספות. התוצאה היתה דחיית בקשתו לקבל מעמד בישראל. העתירה נדחתה.
סעיף 2 לחוק השבות מסמיך את שר הפנים לסרב ליתן אשרת עולה, בין היתר, למי שהוא "בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהפעילו את סמכותו רשאי שר הפנים להתחשב גם בעבר פלילי שנצבר לאחר כניסת מבקש המעמד לארץ שלא על פי אשרת עולה, ולא רק במעשים הפליליים שנעשו טרם הגעתו ארצה. אכן, לא כל
עבר פלילי מצדיק את שלילת הזכות לעלות ארצה לפי חוק השבות, אלא רק עבר שניתן ללמוד ממנו על סיכון לשלום הציבור. אולם, חומרת העבירות אינה הקריטריון היחיד. שר הפנים רשאי להתחשב גם בנתונים נוספים, וביניהם כאלו המצביעים על מידת מועדותו של העבריין, סיכויי שיקומו ושכיחות ההתנהגות העבריינית שלו. בענייננו, ניתנו לעותר מספר הזדמנויות להיטיב את דרכו. למרות זאת, לא נמנע מלקחת חלק במעשים פליליים לא מעטים. אין הצדקה להתערב בהחלטתו של שר הפנים.
(בפני השופטות: ארבל, חיות, ברלינר. עו"ד מירב עידה לעותר, עו"ד איתי רביד למשיבה. 7.6.07).
רע"א 10172/06 - אמנון ואורלי חביב נגד בנמה יזום השקעות בע"מ
*דחיית בקשה לרשות להתגונן בתביעה לסילוק יד ממקרקעין, כאשר הנתבע לא פירט בתצהירו את התשתית לטענותיו נגד הפינוי (הבקשה נדחתה).
המשיבה, הבעלים הרשום של מקרקעין בהרצליה, הגישה לבימ"ש השלום תובענה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים, בה עתרה לסלק את ידם מהמקרקעין, בטענה כי פלשו למקום בשנת 1998, השיגו את גבולה שלא כדין והציבו מתקנים במקרקעין, וכי הם עושים במקרקעין כבתוך שלהם. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן בה טענו כי הם מחזיקים במקרקעין משנת 1992 וכי השקיעו בהם, השביחו אותם ובנו עליהם מבנים, בהסכמתה המפורשת של המשיבה או בהסכמתה שבשתיקה. לפיכך טענו כי הם בני רשות בלתי הדירה, ולחלופין, כי הרשות הדירה, אך יש להתנותה במתן פיצויים הולמים. בימ"ש השלום קבע כי אין ליתן למבקשים רשות להתגונן ביחס לטענה בדבר רשות בלתי הדירה. כן קבע כי אין מקום לדון בשאלת הפיצוי, שכן לא הוכחה השקעה ולכן אין מקום ליתן רשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, כלל הוא, כי ביהמ"ש ייטה להיעתר לבקשת רשות להתגונן בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. אך מבקש הרשות להתגונן אינו רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להראות בתצהירו תשתית עובדתית מפורטת לכל אחת מטענותיו. בתצהיר שהוגש כאן נוסחו טיעוני המבקשים בצורה כללית ביותר, ללא פירוט של התשתית העובדתית עליה מתבססות הטענות, כמו סוג הגידולים, סכומי ההשקעה, אופן ההשקעה והכשרת הקרקע והשירותים שניתנו, אם בכלל, על ידי המבקשים למשיבה במקרקעין.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ד. שרם למבקשים. 4.6.07).
ע.פ. 388/07 - חיים חביבי נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות הצתה והתפרעות בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, שנועדו להפנות תשומת לב להוצאת בנם של המערער ואשתו מרשותם והעברתם לרשויות הסעד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
ביום 2.3.06 הוצא ע"י רשויות הרווחה צו חירום על פיו יוצא בנם של המערער ואשתו ממשמורתם, ויועבר למשמורת רשות הסעד. הצו בוצע בו ביום ע"י המשטרה למרות התנגדותם של ההורים. למחרת בשעות אחר הצהרים הגיעו המערער ואשתו אל כנסיית הבשורה בנצרת, כאשר הם מצויידים בחזיזים, בזיקוקים וחומרי בעירה נוספים, התמקמו באולם, הניחו את החזיזים ואת בלוני הגז סביבם, והבעירו חלק מהזיקוקים והחזיזים. באולם פרצה אש, והוא נמלא בעשן. השניים הורשעו על פי הודאתם בעבירות הצתה, התפרעות והתנהגות פסולה במקום ציבורי. האשה הורשעה גם בתקיפה. על המערער הוטלו שלוש שנים מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. על אשתו הוטלו עונשי מאסר מותנים בלבד. הערעור על חומרת העונש הבקשה נתקבל.
מנקודת ראותם הסובייקטיבית של הנאשמים נעשה להם עוול בעניין בנם הקטין. ביהמ"ש המחוזי עמד בגזר הדין על השיקולים הרלבנטיים: מעשי המערער ואשתו יכולים
היו "לגרום לתהודה עולמית, תרתי משמע, ועל הנאשמים היה לצפות זאת ולהימנע מלעשות כן". מאידך, גילה ביהמ"ש, הבנה, אם כי לא הסכמה, לרצונם של השניים לעורר תשומת לב לעוול שעל פי השקפתם שלהם נגרם להם. ניתן היום, בחלוף זמן, לאחר שהאבק שקע, אך התבערה העולמית לא הוצתה, ליתן יותר משקל לחמלה ולהבנה ופחות לחומרה בנסיבותיו יוצאות הדופן של עניין זה. על כן יועמד עונש המאסר בפועל על שנתיים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, נאור. החלטה - השופטת נאור. עו"ד פנינת ינאי למערער, עו"ד שאול כהן למשיב. 6.6.07).
רע"א 1667/07 - ציון דדון נגד רפא"ל
*צו איסור יציאה מהארץ במסגרת הליכי הוצל"פ (הערר נדחה).
נגד המבקש, תושב חוץ ואזרח ישראלי, ניתן ביום 25.6.01 בבימ"שהשלום בחיפה פס"ד לטובת המשיבה ולצורך ביצועו נפתח תיק נגד המבקש בלשכת ההוצאהלפועל. המבקש לא פרע את חובו אשר עומד כיום על סכום של כ- 323 אלף ש"ח. במסגרתההליכים בתיק הוצא, ביום 13.9.05, צו איסור יציאה מהארץ נגד המבקש ושבוע לאחרמכן הגיש בקשה לביטול הצו. יום לאחר הגשת הבקשה, יצא מן הארץ בטרם ניתנה החלטהבבקשתו. בחודש יולי 2006 חזר המבקש לארץ והגיש בקשה נוספת לביטול צו העיכוב,וראש ההוצל"פ דחה את הבקשה, אלא אם כן תופקד ערבות בנקאית על מלוא סכום החוב.ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה נדחה. הערר נדחה.
ראש ההוצל"פ קיים איזון נאות בין הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים, בהחלטתו שלא לבטל את הצו שהוצא כנגד המבקש. ראשית, עצם העובדה שהמבקש עשה דין לעצמו ויצא את גבולות הארץ, יום אחד בלבד לאחר שהגיש בקשה לביטול הצו, מספיקה על-מנת שלא לקבל את בקשתו לביטול הצו. בנוסף, אמנם, נקבע כי ניתן לעכב את יציאתו של תושב חוץ מהארץ רק במקרים חריגים, אך זאת בתושב חוץ אשר אין לו קשר עם ישראל. המבקש, לעומת זאת, הינו אזרח ישראלי אשר ניהל בעבר עסקים בישראל ואף מנהל כיום הליך משפטי נגד המשיבה בארץ. בנסיבות אלו, צדק ראש ההוצל"פ בהעדיפו את זכותה של המשיבה, על-פני זכותו של המבקש.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד גיא סיוון למבקש, עו"ד גדעון שרויאר למשיבה. 3.6.07).
ע.א. 2315/07 - פלונית נגד פלוני
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בעויינות ביהמ"ש כלפי המבקש (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין הצדדים מתנהלים הליכים החל בשנת 2004, במסגרתם עתרה המערערת למתן צווי הגנה, ופסיקת מזונות לה ולבתם הקטינה של בני הזוג (להלן: הילדה). בנוסף, דן ביהמ"ש בקביעת הסדרי ראיה של הילדה עם המשיב. ביום 1.2.2007 הגישה המערערת בקשה לפסילת ביהמ"ש. את הבקשה ביססה על טענה בדבר עויינות קשה כלפיה, שבאה לידי ביטוי בהתבטאויות ביהמ"ש, בהחלטותיו, ובאופן ניהול הדיון על ידו. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
ראשית, המערערת השתהתה שיהוי ניכר בהגשת בקשת הפסלות בכל הקשור להתבטאויות ביהמ"ש שקדמו לדיון. הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא. יתירה מכך, לטענות המערערת בעניין ההתבטאויות שאינן מופיעות בפרוטוקול, וכאלה שביהמ"ש ציין כי הוא אינו זוכר אותן, לא הונחה תשתית עובדתית כנדרש. המערערת לא הגישה בקשה לתיקון הפרוטוקולים. התבטאות שופט, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה על פי רוב עילה לפסילת השופט.
רק במקרה קיצוני ביותר יפסל שופט בשל דברים שאמר בעת ניהול המשפט. זאת, כאשר יוכח כי יש בהתבטאות השופט כלפי בעל הדין כדי להעיד כי כבר גיבש עמדה נחרצת באשר לתוצאת ההליך. במקרה הנוכחי, יתכן ומדובר בהתבטאויות שלא במקומן, ומוטב היה שלא היו נאמרות, עם זאת, ההתבטאויות הנטענות אינן חריפות במידה כזו המקימות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט ובהכרעות הדרושות.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד יהל מרחבי למערערת. 3.6.07).
ע.פ. 4491/07 - אסף בן דוד נגד מדינת ישראל
*מאסר לשיעורין" של 30 הימים שביהמ"ש יכול להשית עקב סירוב עד להעיד בביהמ"ש (הערעור נדחה).
המערער הוא עד במשפט רצח המתנהל נגד שלושה נאשמים בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. בראשית הדברים היה המערער עצמו נאשם בתיק בבימ"ש השלום בנתניה. המערער התייצב ביום 8.5.07 לעדותו בביהמ"ש המחוזי, אך סירב להשיב לשאלות בטענה שתשובותיו עלולות להפלילו ולגלות "הפתעות" שבדעתו להעלות במשפטו בנתניה. המדינה הודיעה איפוא כי תבקש לחזור בה מכתב האישום בנתניה, קרי, המערער יזוכה. ואולם, המערער עמד בסירובו להעיד בטרם יזוכה ממש. לפיכך החליט ביהמ"ש ב-9.5.07 לאסור את העד עד 21.5.07, ולהורות להביאו לדיון ב-20.5.07 כדי לברר נכונותו להעיד; אם לאו, תידון בקשה ככל שתבוא להמשיך בהליך לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. המערער זוכה בינתיים בביהמ"ש בנתניה, ולאחר הזיכוי עמד על סירובו להעיד. לפיכך נתבקש על ידי התביעה המשך מאסרו עד לתקופה המירבית של 30 יום. ביהמ"ש ציין כי ב-9.5.07 לא הטיל את מלוא תקופת המאסר של 30 יום שמאפשר סעיף 5 לפקודת ביזיון בימ"ש, כדי לאפשר למערער, לאחר שיזוכה, לחזור מסירובו. משסירב עתה להעיד, יש מקום להטיל מאסר עד סוף 30 הימים. בערעור נטען כי סעיף 5, אינו מאפשר להטיל מאסר יותר מפעם אחת על עד המסרב להעיד, והמדובר בעבירה פלילית חד פעמית, בניגוד לעבירה נמשכת. הערעור נדחה. ככל שהמדובר בגדרי שלושים הימים שקצב המחוקק בסעיף 5, אין דופי במאסר לשיעורין.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ע. מרוז למערער, עו"ד ד. רוסו למשיבה. 28.5.07).
בש"פ 4790/07 - מדינת ישראל נגד איימן אבו עסא
*ביטול החלטה על שחרור בערובה בעבירות של פריצת מכוניות וגניבות מתוכן, למרות שהנאשם שוחרר בינתיים (הערר נתקבל).
ראשיתם של ההליכים נגד המשיב בפריצות שפרץ עם שני שותפיו לתשעה כלי רכב בבאר שבע, גניבות מתוך אותן מכוניות וגרימת חבלות להן. המשכם בהמלטות פרועה מסכנת ומסוכנת במכונית ברחובות באר שבע ומחוצה לה תוך סיכון חיי עוברים ושבים, עוברי דרך, נהגי מכוניות ושוטרים המנסים לבולמו. בשל מעשיו האמורים הואשם המשיב בעבירות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה וכיו"ב והמדינה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי מעשיו של המשיב מקימים מאליהם עילת מעצר, ואעפ"כ הורה על שחרורו בערובה. טרם חלפו 48 שעות - ונתברר לפרקליטות כי למשיב הרשעה קודמת מיום 8.6.06 בעבירות התפרצות והחזקת כלי פריצה - ושעה שבוצעו מעשיו, נשוא כתב האישום הנוכחי, עסק שירות המבחן בעריכת תסקיר מבחן בעניינו לקראת הטיעונים לעונש. עוד התברר כי המשיב ביקש לצרף לאותם הליכים כתב אישום נוסף שהוגש נגדו ובו הוא מואשם בשורה של עבירות. לפיכך פנתה המדינה לבימ"ש קמא בבקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור וביהמ"ש דחה את הבקשה והמשיב שוחרר בינתיים ממעצרו. הערר נתקבל.
מעשיו של המשיב המוכחים לכאורה, מעידים על מסוכנות רבה וקשה הנודעת ממנו. פרטי המרדף ודרך ביצועו נמצאים ברף העליון של "עבירות המרדפים" שהפכו מכת אזור ומדינה בכבישי הדרום - עד כי הנוסע בהם לתומו ונקלע להוותו למסלול דהירה מטורפת שכזו - שם נפשו בכפו. במעשים המיוחסים למשיב דנן המדובר במרדף פרוע ואלים במיוחד תוך ניגוח ניידת משטרה הדולקת אחריו ופציעת השוטרים הנוסעים בה, ותוך שעיטה לעבר שוטרים נוספים המנסים להציב מחסום בנתיב המלטותו. ועל הכל - הדברים נעשו על ידו - בשובו ממסע פריצות ארוך וממושך באישון לילה למכוניות חונות בתוככי העיר. אשר לעובדה שהמשיב שוחרר בינתיים ממעצרו - בנסיבות הענין דנן מסוכנותו המופלגת של המשיב ואי התאמתה של חלופת מעצר להפגת אותה המסוכנות - נמנה על החריגים בהם לא יהיה בעצם השחרור בטרם נדון הערר משום שיקול מכריע ובלעדי לדחיית הערר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד מיטל שינדל לעוררת, עו"ד אסתר בר ציון למשיב. 7.6.07).
רע"א 6795/06 - שאול קוטלר, עו"ד נגד אמיר גולן רו"ח ואח'
*ביטול "הענקה פסולה" בפשיטת רגל שעניינה שעבוד בית לטובת נושה (הערר נדחה).
המבקש הוא נושה של אחיו, שהינו פושט רגל. המשיב 1 משמש כנאמן לנכסי החייב. ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בשבתו כבימ"ש לפשיטת רגל, קבע, כי שעבוד שנעשה על ידי החייב על ביתו לטובת המבקש בטל בהיותו הענקה פסולה. הערר נדחה. המבקש היה נושה רגיל של אחיו. בשלב מסויים שודרג מזה של נושה רגיל לזה של נושה מובטח. השדרוג נעשה עת ששועבד הבית. המבקש לא טען כי עם עריכת השעבוד ניתנה על ידו תמורה נוספת. מה שאירע הוא שחוב רגיל קיים הפך לחוב מובטח. פעולה זו אסורה היא מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ארבל. עו"ד ש. פיאדה למבקש, עוה"ד ע. גבריאלי, א. אבני ונ. ליבנת למשיבים. 30.5.07).
רע"פ 1477/07 - אליק חייאיב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות ודרכי ההוכחה בעבירה זו (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם כי נהג ברחוב שערי ירושלים בירושלים ברכב משא מדגם פיאט מכיוון רמות לכיוון צומת ויצמן, כשהוא תחת השפעת משקאות משכרים כשהרכב נוסע בסטיות לשמאל וימין ("זיג-זג"). נהג רכב אלמוני צפר למבקש, נעצר בימין הדרך לפני הצומת, וירד להעיר למבקש על אופן נהיגתו. בינתיים, רכב מדגם מאזדה, החל בעקיפת רכב המבקש מצד שמאל. בהיותו לקראת סוף העקיפה, החל המבקש בנסיעה והתנגש ברכב המאזדה. המבקש נלקח בהסכמתו על-ידי בוחן תנועה לבית-החולים למסור דגימת דם לצורך בדיקת שכרות, אך משהגיע לבית-החולים חזר בו מהסכמתו וסרב לבצע את הבדיקה. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירה של גרימת תאונה בהיותו תחת השפעתם של משקאות משכרים, וגזר לו קנס בסך 1,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 18 חודשים; חודשיים פסילה על-תנאי; 21 יום מאסר על-תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה לרשות ערעור מעוררת את שאלת דרך ההוכחה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, כאמור בתקנות התעבורה. גם אם יש סיכון בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית חיצונית של שוטר או של אדם אחר, והשיטות המדעיות בדרך כלל אמינות ובדוקות יותר, אין ללמוד מכך, שהמחוקק קבע אפשרות הוכחה בלעדית על-ידי בדיקה מדעית,
וכי בכך נסתמה לחלוטין הדרך בפני קבלת ראיות אחרות, אשר באמצעותן מבקשת התביעה להוכיח את השכרות. שורה של ראיות מצביעות על כך שהמבקש אכן היה תחת השפעתם של משקאות משכרים בעת שנהג. החל בנסיעת ה"זיג-זג", עבור דרך נסיעתו כשמחצית גופו עירומה, עצירת הנהג האלמוני כדי להעיר לו בדבר אופייה של נהיגתו, וכלה בעצם סירובו להיבדק. כל אלה גם יחד, די בהם כדי להוכיח, מעבר לספק סביר, כי המבקש היה תחת השפעה של משקאות משכרים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דוד גולן למבקש, עו"ד עמית אופק למשיבה. 7.6.07).
ע.א. 9614/06 - הלן קרפילובסקי ואח' נגד ישיבת נזר ישראל מוסדות תורה
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה, כאשר השופטת שסירבה לפסול עצמה, דנה בנושא כ"שופטת מוקד" והתיק כבר הועבר לשופט אחר (ערעור על סירוב פיסלה - הערעור נדחה).
בין הצדדים מתנהלת תביעה שהגישה המשיבה לאכיפת הסכם שנחתם, לטענתה, בינה לבין המנוח אייזק חיציק ז"ל. המערערים הם יורשיו של המנוח, המתנגדים לאכיפת ההסכם. בתיק התקיימו מספר דיוני קדם משפט בפני השופטת גרוסמן, כשופטת מוקד. הוגשה לשופטת בקשת פסלות ומשנדחתה הוגש הערר דנא. בינתיים סיימה השופטת גרוסמן את הטיפול בתיק כשופטת מוקד, והתיק הועבר למותב אחר לשמיעת הוכחות. אעפ"כ סבורים המערערים כי עדיין יש צורך להכריע בערעור, כיוון שהשופטת נתנה החלטות בזמן שערעור הפסלות היה תלוי ועומד, והעברת התיק למותב אחר אינו מייתר את הצורך להכריע בטענותיהם לפיהן התנהלותה והחלטותיה בהליך היו נגועות במשוא פנים. הערעור נדחה.
הבקשה לפסילת השופט במהותה צופה פני עתיד, שכן היא בוחנת את יכולתו של ביהמ"ש להמשיך ולשבת בדין. במקרה הנוכחי סיימה השופטת את מלאכתה בתיק. פסילת השופטת כעת אין מטרתה הפסקת הדיון לפניה, אלא למעשה ביטול החלטות והליך שכבר הסתיים. ככל שטענות המערערים מופנות כלפי החלטות דיוניות שנתנה השופטת, הרי שהדרך להשיג עליהן היא בהליכי ערעור רגילים ולא בהליכי פסלות.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד מאיר גובר למערערים, עו"ד דוד זעירא למשיבה. 3.6.07).
בג"צ 1804/07 - פלוני נגד ביה"ד הרבני האזורי ואח'
*דחיית עתירה להתערב בפס"ד של בי"ד רבני, שסירב לבטל למפרע גט שניתן (העתירה נדחתה).
העותר, היה נשוי למשיבה משנת 1988 ולבני הזוג נולדו עשרה ילדים. ביום 12.3.01 נעצר העותר בעת שביצע מעשה מגונה בבתו הבכורה. לאחר הודאתו בפרטי כתב האישום נגזרו עליו 15 שנות מאסר. המשיבה הגישה תביעת גירושין בבית הדין הרבני וביום 25.3.04 נתן העותר גט למשיבה. כעבור כשנתיים הגיש העותר הודעה לבית הדין בה טען לפגמים בתהליך מתן הגט ובראשם אי מילוי התנאים בגדרם ניתן הגט. בית הדין דחה את טענותיו של העותר וקבע כי הגט ניתן ללא שום תנאי. על החלטה זו ערער העותר לבית הדין הגדול וערעורו נדחה. לטענת העותר נפלו מספר פגמים בהליכים אשר קדמו לנתינת הגט, אשר מביאים לביטולו. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, והוא יתערב בהחלטותיהם רק במקרים חריגים. מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בג"צ. בית-הדין הרבני פסק לפי סמכותו הקבועה בחוק ולא הוכח כי פעל בניגוד לכללי הצדק הטבעי. שאלת ביטולו למפרע של גט, בייחוד לאחר שהאישה נישאה מחדש, הנה מהשאלות הרגישות המעסיקות את בתי הדין הרבניים, ובצדק אין הם ממהרים לבוא ולפסול גט על אף פגמים בהליך שייתכן והיו. שיקול דעתו של בית הדין הגדול
בעניין זה הוא רחב, לאור השיקולים ההלכתיים המנחים אותו במתן הגט, ועל כן אין הצדקה להתערבותו של בג"צ.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. 4.6.07).