ע.פ. 4444/06 + 4220/06 - אדוארד קונין ואיתי פישר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של סחר בנשים לעיסוק בזנות וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 290/01 - הערעור נדחה).
א. בספטמבר 2000 הוברחה יוליה, ילידת אוקראינה, דרך הגבול ממצרים לישראל; נמכרה לאדם בשם רמי חיון; במהלך אותו חודש קנה קונין מחיון את יוליה לתקופה מוגבלת, לשם העסקתה בזנות; קונין שילם לחיון עבור קנייתה של יוליה. במשך כשבועיים חי קונין על רווחיה של יוליה מעיסוקה בזנות. באוקטובר 2000 קנה פישר מחיון את יוליה לשם העסקתה בזנות ושילם תמורתה סכום של כ-6,000 דולר. במשך מספר שבועות חי פישר על רווחיה של יוליה מעיסוקה בזנות. בסוף חודש אוקטובר מכרו פישר וחיון את יוליה לאדם אחר, לשם עיסוקה בזנות, ופישר קיבל תמורת מכירה זו סכום של כ-5,000 דולר. ביהמ"ש הרשיע את שני המערערים בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. כן הרשיע את פישר בעבירה של סרסרות למעשי זנות וזיכה את המערער קונין מעבירה זו. ביהמ"ש גזר על פישר עונש של 60 חודשי מאסר, מתוכם 42 לריצוי בפועל. על קונין גזר עונש מאסר בן 33 חודשים, מתוכם 15 לריצוי בפועל . כל אחד מהמערערים נקנס בסך של 20,000 שקלים. הערעורים נדחו.
ב. העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות הוספה לחוק העונשין בשנת 2000 (סעיף 203א). נקבע בהלכה כי סעיף 203א אוסר "על כל דרך של עשיית עיסקה קניינית כביכול בבני-אדם", וכי "לעניין זה אין נפקא מינה אם מדובר ב'הסדר עסקי' במסווה של בעלות, שכירות, שאילה, שותפות וכל צורה אחרת של יצירת זיקה קניינית באדם". גם ל"תמורה", ניתנה הגדרה רחבה, והיא עשויה להיות, כלשון החוק דאז, "כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". אין חשיבות למועד שבו התמורה צריכה להשתלם, ולפיכך, "תשלום עבור בחורה" שישולם מתוך רווחיה העתידיים מהווה אף הוא עסקה בתמורה, ומקים עבירה של סחר בבני אדם.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - ביהמ"ש לא התעלם מנסיבותיהם האישיות של המערערים,
והביא בחשבון בשיקוליו לעונש את הטענות העיקריות שהשניים שבים ומעלים בערעוריהם.אשר למחלתו הקשה של קונין - "מחלה, ולו תהא קשה ורבת יסורים, אינה יכולה כשלעצמהלהוות מעין פוליסת ביטוח נגד משלוח אדם למאסר בשל עבירה שלפי טיבה ונסיבותיה ראויהוא להישלח למאסר". באשר לטענתו של פישר בדבר פער העונשים שבינו לבין קונין - ביהמ"ש אכן הקל עם קונין, אך זאת בשל התחשבותו המוצדקת במחלה הקשה ממנה סובל קונין. בנוסף, להבדיל מקונין, הורשע פישר גם בעבירה של סרסרות למעשי זנות.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ישראל קליין וששי גז למערערים, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 11.6.07).
בג"צ 5803/06 - דובי גוטמן ואהרן דפתמן נגד שר הבטחון
*חיוב בקבלת היתר יציאה לחו"ל של בני ישיבות דחויי שירות (חוק טל), המבקשים לצאת לחו"ל בתקופת "בין הזמנים" בה אינם חייבים ללמוד בישיבות(העתירה נדחתה).
א. העותרים, בני ישיבה בדחיית גיוס, לפי חוק "דחיית שירות" (חוק טל), עותרים כי תקנה 7 לתקנות דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם (להלן תקנות דחיית שירות), ושעניינה יציאה לחוץ לארץ, תפורש כמי שאינה חלה בעת החופשות המנויות בתקנה 6; לחלופין נתבקשה הצהרה בדבר בטלות תקנה 7, בכל הנוגע לחופשות שבתקנה 6. תקנה 6 שעניינה "תקופות חופשה מרוכזות 'בין הזמנים' " קובעת כי "מיועד לשירות ביטחון שחל עליו צו דחיית שירות רשאי במשך כל שנה שלא ללמוד באופן סדיר בישיבה בפרקי זמן מסויימים. תקנה 7, שעניינה "יציאות חוץ-לארץ"
קובעת כי מי שחל עליו צו דחיית שירות רשאי לצאת לחו"ל רק "אם קיבל לכך היתר מראש...". נטען כי לפי פירושה של התקנה על-ידי צה"ל, גם בימי החופשה מלימודים לפי תקנה 6 אין תלמידי הישיבות רשאים לצאת לחו"ל אלא בהיתר. דבר זה, כך טוענים העותרים, נוגד את זכות התנועה שבסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ואינו עומד במבחני פיסקת ההגבלה לפי סעיף 8 לחוק היסוד. העתירה נדחתה.
ב. השופט רובינשטיין: סעיף 43(א) לחוק שירות בטחון, קובע כי "מיועד לשירות בטחון ויוצא צבא הנמנה עם הכוחות הסדירים של צבא הגנה לישראל לא יצאו לחוץ לארץ אלא לפי היתר מאת שר הביטחון"; הוא הדין ליוצא צבא שהמשך שירותו הסדיר נדחה. יש לראות את סעיף 43 לחוק שירות ביטחון כחל על בני הישיבות, מכוח סעיף 12(ג) לחוק דחיית שירות. התקנות אינן חידוש אלא מקבעות ביסודן מצב קיים, ואין בפירוש שניתן להן על-ידי המשיב דופי. ההגבלות באשר לחופשה מוטלות על אדם המצוי בסטטוס של דחיית שירות, קרי, שלא מילא חובתו על פי החוק - ומבחינה זו שונים בחורי הישיבות שמעבר לגיל 22-23 ושלא בחרו בשירות צבאי או אזרחי לאחר שנת הכרעה (סעיפים 5-6 לחוק דחיית שירות), ממי שמילאו חובתם לשירות צבאי, שאינם זקוקים להיתר יציאה לאחר השירות הסדיר.
ג. השופטת ארבל (דעת מיעוט): סעיף 6(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע מפורשות כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל". הגבלה על ציבור רחב של בני ישיבות לצאת בחופשותיהם לחו"ל ללא קבלת אישור על ידי גורם שלטוני, נראית על פניה בלתי מידתית וחסרת תכלית ראויה. איזון ראוי היה יצירת הגבלות על בחורי ישיבות עד גיל 22 כפי שקבוע בתקנה 7(א)(1) לתקנות, אך ביטול הגבלות אלו מעבר לגיל 22, בכל המתייחס בחופשות "בין הזמנים" שבהם בחורי הישיבות רשאים שלא לשהות בישיבות. גיל מוצע זה בא להתמודד עם תחושת האפליה של הציבור המשרת בצה"ל, עד לגיל 22-21 בדרך כלל. בתקופת זמן זו אף הם נתונים להגבלות ביציאתם לחו"ל ונדרשים לקבל אישור מרשויות הצבא לצורך כך. אין ליצור אפליה לרעת בחורי הישיבות מעבר לגיל 22 ולהגביל את יציאותיהם לחו"ל, לפחות בתקופת החופשים שנקבעו להם בתקנות. לפיכך, לצד דחיית העתירה יש לפנות למחוקק המשנה לבחון שנית את ההסדר, ולשנותו ככל האמור בבחורי ישיבות מעל לגיל 22 או 23 שנים, כפי שהובהר.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן. העותרים לעצמם, עו"ד אבי ליכט למשיב. 12.6.07).
ע.א. 8647/04 + 3350/04 - מנכ"ל משרד הפנים נגד איתנה שנן ואח' ונגד ציפורה אוריאלי ואח'
*פירוש סעיף בהחלטת רשויות מקומיות בדבר חישוב גמלאות לראשי רשויות מקומיות וסגניהם שפרשו מתפקידם. *משרד הפנים רשאי לשנות את החלטתו בדבר פירוש סעיף גמלאות ולהפחית מכאן ולהבא את שיעורי הגמלאות לראשי רשויות וסגניהם שפרשו מתפקידם(מחוזי ת"א - ע"ש 11195/02 ו-1151/03 - הערעורים נתקבלו).
א. המשיבה 1 (להלן: גב' שנן) הינה אלמנתו של פרופ' לזלי שנן ז"ל, אשר כיהן כראש המועצה המקומית סביון מיום 29.12.83 עד ליום 7.3.89, כאשר הוא בן 67. עם סיום כהונתו, אישר מנכ"ל משרד הפנים דאז את זכאותו לקבל קצבה בשיעור של %55 ממשכורתו הקובעת, לפי פירוט של %21 קצבה בסיסית ועוד תוספת של %2 בעבור כל שנה מעל גיל 50 ביום הפרישה (סה"כ 17 שנים). לאחר פטירתו של שנן ביום 3.8.01, הורה המערער להעניק לגב' שנן קצבת שאירים בשיעור של %55. ביום 1.8.02 נשלחה לגב' שנן הודעה לפיה זכאותה לקצבת שאירים הופחתה לסכום של %30.83 ממשכורתו של שנן מן הנימוק כי הקצבה שאושרה לו היתה בניגוד להנחיות היועהמ"ש לממשלה. המערער החליט להחיל את הפחתת הקצבה מיום 9.6.03 ואילך. המשיבה 3 (להלן: גב' אוריאלי) הינה אלמנתו של אריה אוריאלי ז"ל אשר כיהן כסגן וממלא מקום ראש עיריית הרצליה מיום 1.3.84 עד ליום 12.4.89, כאשר הוא בן 74. עם סיום כהונתו,
אושרה לאוריאלי קצבה בשיעור של %68.33 ממשכורתו הקובעת אשר הורכבה על בסיס דומה למקרה הקודם. גם כאן הודע לגב' אוריאלי על הפחתת הקיצבה מאותו נימוק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעורים על החלטות אלה, בהסתמכו על סעיף 6 להחלטת הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), (להלן: ההחלטה) ולפיו "ראש רשות לשעבר שחדל לכהן אחרי שהגיע לגיל 50 תינתן לו תוספת על הקצבה שהוא זכאי לה... בשיעור של ..%2. בעד כל שנת גילו שהיתה למעלה מ - 50 בשעה שחדל לכהן". ביהמ"ש המחוזי פירש את ההחלטה כך שחישוב תוספת הקצבה ייעשה לפי גילו של המכהן בתפקיד ללא קשר למספר השנים בהן כיהן בתפקיד. ביהמ"ש דחה את פרשנות היועהמ"ש לממשלה לסעיף, אשר הבהיר המכתב למשרד הפנים, כי יש להוסיף את תוספת הגיל עבור כל שנת כהונה, ולא עבור כל שנה מעל גיל 50. הערעורים נתקבלו.
ב. בהחלטותיו בעניין שיעור הקצבה פירש מנכ"ל משרד הפנים את סעיף 6 להחלטה באופן אשר אינו עולה בקנה אחד עם האמור במכתב של היוהמ"ש. מנכ"ל משרד הפנים לא היה רשאי לפרש את סעיף 6 בניגוד לחוות דעתו של היוהמ"ש. חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, בנוגע לשאלה משפטית מסויימת, מחייבת את רשויות השלטון. מכאן כי החלטתו הראשונה של המערער, בעניין חישוב קצבת הגמלאות, כמוה כהחלטה אשר ניתנה בניגוד לחוק. מעבר לנדרש, פרשנותו של היוהמ"ש לסעיף 6 להחלטה היא אף הפרשנות הראויה.
ג. האם רשאי משרד הפנים לשנות את החלטתו, לאחר שחלף זמן כה רב - ככלל, החלטה של רשות מנהלית אינה סופית. יחד עם זאת, על הרשות להפעיל את סמכותה לשינוי החלטה שניתנה בעבר, תוך התחשבות בכל השיקולים הרלוונטיים, ובייחוד בצורך ביציבות ובהגנה על ציפיותיהם הלגיטימיות של האזרחים לכך שרשויות המנהל לא ישנו את החלטותיהן חדשות לבקרים. בענייננו, מדובר בטעות שהיא החלטה הנוגדת את החוק. במקרים כגון אלו, מחייב האינטרס הציבורי את תיקון הטעות. המערער התחשב בציפיותיהן הלגיטימיות של המשיבות וקבע כי ההחלטה לשנות את שיעור הקצבה תחול רק מיום מתן ההחלטה המתקנת ואילך. פתרון זה מהווה איזון ראוי בין האינטרסים השונים ואין בו משום פגיעה בלתי מידתית בציפיותיהן של המשיבות.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד מיכל לייסר למערער, עוה"ד יעלה מקליס תלמור, דניאל מקליס ובעז קראוס למשיבים. 13.6.07).
רע"א 4830/04 - יוסף עוזיירי נגד קצין התגמולים
*דיון מחודש בקביעת נכות עקב שירות צבאי, כעבור למעלה מ-20 שנה מאז שנדחתה הכרה בנכות זו(מחוזי ב"ש - ע.א. 1152/03 - הבקשה נדחתה).
א. בשנת 1980 הגיש המבקש למשיב בקשה להכיר בנכות שנגרמה לו במהלך שירותו הצבאי, כנכות שנגרמה עקב שרותו, לעניין חוק הנכים (תגמולים ושיקום), (להלן: החוק). תשובת המשיב, במכתבו מיום 4.2.1981, תחילתו סותרת לכאורה את סופו, והמסקנה היתה דחיית הבקשה. המבקש ערער לוועדות הרפואיות ובהחלטות שלא היו ברורות נדחו הערעורים. משך תקופה של עשרים שנה לא זכה המבקש להטבות או תגמולים בגין אותה נכות. כעבור עשרים שנים, ביום 20.5.2001 פנה בא כוחו הנוכחי של המבקש אל המשיב, בבקשה "לעשות לאלתר לתיקון הקיפוח שקופח (המבקש)". בתגובה זימן המשיב את המבקש לוועדה רפואית בספטמבר 2002. לאחר בדיקות הוועדה ודיוניה, הודיע קצין התגמולים למבקש כי "הנכות הנובעת מהניתוח [משנת 1981] נגרמה עקב תנאי שירותך הצבאי. הוועדה הרפואית... קבעה את דרגת נכותך... ל-..%10.". בנוסף לכך קבע המשיב, כי זכאותו של המבקש להטבות החוק בגין נכות זו תתחיל ביום 20.5.00, דהיינו שנה אחת בטרם פנה אל המשיב במכתבו האחרון. נגד החלטת
המשיב לקבוע את התאריך 20.5.00 כמועד תחילת מירוץ זכויותיו של המבקש, הגיש המבקש ערעור לוועדת הערעורים שליד בימ"ש השלום בבאר שבע. הערעור נדחה על ידי הוועדה, ועל כך ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקש לא פנה בערעור על החלטת המשיב (משנת 1981) עד עצם היום הזה. בחלוף עשרים שנים הפכו אותן החלטות לסופיות במובן זה שאינן ניתנות יותר לערעור בפני ועדת הערעורים. בהחלטת המשיב להתייחס לפניה האחרונה של המבקש כאילו היתה בקשה ל"עיון מחדש" ולהבאת "ראיות חדשות" - אחז הוא במידה של לפני ולפנים משורת הדין עם המבקש. שכן, אלמלא נקט בגישה מקילה ומתחשבת זו, באותה בקשה (משנת 2001), ניצב היה המבקש בפני דלתיים נעולות בדמות ההחלטות מ-1981 ומ-1982 שנותרו מאז על עומדן מבלי שהוגש ערעור כנגדן. גם לעניין מועד תחולת ההטבות להן זכאי היה המבקש, החליט המשיב לקבוע את המועד המוקדם ביותר האפשרי על פי הוראות החוק, לאמור שנה בטרם הוגשה הבקשה לעיון מחדש בראיות החדשות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד יונתן גליק למבקש, עו"ד חיה זנדברג למשיב. 13.6.07).
בש"פ 2686/07 - מדינת ישראל נגד פלוני
*אין ביהמ"ש רשאי להטיל מגבלות על עברייני מין לפי חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, מבלי להוציא תחילה צו פיקוח על פי החוק(מחוזי חיפה - ב"ש 1630/07 - הערעור נתקבל).
א. ביום 1.10.2006 נכנס לתוקפו חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין. לשם הגשמת תכליתו מורה החוק על ביצוע "הערכת מסוכנו-ת מינית" לעברייני מין, טרם שחרורם ממאסר בפועל או סמוך לאחר מתן גזר הדין, אם לא נגזר מאסר בפועל. על פי הקבוע בסעיף 12 לחוק, אם ראה ביהמ"ש, לאחר שקיבל הערכת מסוכנות, לקיים דיון בנושא, רשאי הוא להוציא לעבריין המין "צו פיקוח ומעקב" לתקופה מירבית של 5 שנים. על פי הסמכויות הקבועות בסעיף 13 לחוק, מחוייב עבריין המין, מכוח צו הפיקוח, לקיים מפגשים עם קצין פיקוח ולשתף פעולה עמו וכד'. החוק מאפשר לביהמ"ש אף לקבוע בגדרו של צו הפיקוח תנאי פיקוח נוספים, ובין היתר מגבלות על צריכת אלכוהול, נהיגה בכלי רכב, הימצאות בסביבת מקומות מסויימים, ועוד.
ב. המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של מעשים מגונים בקטינה, דינו נגזר לשלוש שנות מאסר, מתוכן שנת מאסר אחת בפועל. טרם מועד שחרורו ממאסר נערכה לגבי המשיב, הערכת מסוכנות מטעם המרכז הרפואי לבריאות הנפש מב"ן-שב"ס. בהערכה זו נקבע כי המסוכנות המינית שנשקפת מהמשיב הינה גבוהה, ועל-כן המליצה יחידת הפיקוח על הוצאת צו פיקוח ומעקב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הערכת המסוכנות שהוגשה לו איננה מוכיחה כי מהמשיב נשקפת מסוכנות מינית גבוהה. על-כן, סירב להוציא צו פיקוח למשיב. אעפ"כ אסר ביהמ"ש על המשיב להימצא ביחידות במשך 5 שנים עם קטינות מתחת לגיל 16. באשר לסמכותו לדון בהליך, נקבע בהחלטה כי אין הכרח שבקשה לפי החוק תישמע בפני אותו הרכב של שופטים שגזר את דינו של המשיב. כן נקבע כי די בדן יחיד שישמע את הבקשה. עם זאת צויין, כי רצוי שככלל ידון בבקשות מסוג זה שופט שדן את עבריין המין בתיק העיקרי, בדומה לענייננו. הערעור על אי הוצאת צו פיקוח נתקבל.
ג. האם רשאי ביהמ"ש להטיל מגבלות על עבריין מין מבלי להוציא צו פיקוח- התשובה לכך שלילית. תנאי מוקדם להטלת מגבלות על עבריין מין מכוח החוק הוא כי אלה יכללו בצו הפיקוח. אם ביהמ"ש החליט שלא להוציא צו פיקוח, אין בסמכותו להגביל עברייני מין מכוח חוק ההגנה על הציבור.
ד. מאחר והדיון בהוצאת צו פיקוח אינו חלק מהמשפט העיקרי, הרי לפי כלל ברירת המחדל שקובע חוק בתי המשפט, ישב בדין שופט אחד. נוכח העובדה שהליך לפי החוק יכול להתקיים שנים ארוכות לאחר גזר הדין (למשל, אם נגזר על עבריין המין עונש חמור של שנות מאסר רבות), אין טעם בקביעה לפיה נדרש שגם לאחר זמן כה רב יתקיים הדיון בפני שופט שהיה חלק מההרכב שגזר את דינו של העבריין. כאשר הדיון מתקיים סמוך לאחר גזר הדין, הרי מטעמים של יעילות דיונית עדיף שידון בהליך שופט שבקיא בפרטי המקרה ובמסוכנותו המינית של עבריין המין, כלומר - שופט שאכן ישב בהרכב שדן בתיק העיקרי.
ה. בנסיבות העניין שלפנינו הטיל ביהמ"ש את ההגבלות על המשיב בלא שנתן צו פיקוח ודי בטעם זה כדי לקבוע כי דין הערר להתקבל. אשר-על-כן, התיק יוחזר לביהמ"ש קמא על מנת שידון מחדש בעניינו של המשיב, בהתאם לאמור, וישקול את הוצאת צו הפיקוח ואת הצורך בהטלת מגבלות על המשיב לאחר קיום דיון בעניינו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, ארבל. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד דגנית-כהן - ויליאמס לעוררת, עו"ד חגית לרנאו למשיב. 13.6.07).
ע.א. 10911/03 - אברהם מישאלי נגד פקיד שומה ירושלים
*שומת מס הכנסה על בניית בניין ומכירת דירותיו, כשנטען כי בחלק מהדירות טיפל הנישום בשם אחרים בבנייתן ומכירתן. *שומת מס הכנסה בהכנסות מהשכרת דירות(מחוזי י-ם - עמ"ה 359/99 - הערעור נדחה).
א. השומות שביסוד ההליך עוסקות בשני עניינים: (1) הקמת בית דירות בן 16 דירות ברחוב גרוסברג בירושלים; (2) הכנסות מהשכרת שלוש דירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להפחית ב-10 אחוז את הכנסותיו המשוערות של המערער משכר דירה, מכפי שקבע פקיד השומה, והותיר על כנה את השומה בגין הקמת הבניין. המערער מבקש לבטל לחלוטין את חיובו במס, ולחלופין לתקן את חישובי השומה. המערער לא תיעד בכתובים את התנהלות עסקיו וממילא ברורים הקשיים שעמדו בפני המשיב בבואו להוציא מתחת ידיו שומות אמת. הערעור נדחה.
ב. אשר להכנסות המערער מהקמת בניין המגורים - הבית הוקם על מגרש בו היו 4 חלקות, מהן שתיים בבעלותם של אחרים (להלן החלקות האחרות). בשל אילוצים תכנוניים נוצר הכרח לבנות על כל ארבע החלקות יחד. לטענת המערער, בעלי החלקות האחרות לא היו מעוניינים לבנות באותה העת, ולכן הוא שימש כנאמן שלהם, בנה את הדירות כולן והביא למכירתן של הדירות שלהם. לשיטת המשיב מדובר בעסק של ממש של מכירת דירות, ולמצער ייזום ותיווך, אף אם תתקבל הטענה, על פי הקונסטרוקציה המשפטית שהוצגה, כי את הקרקע קנו רוכשי הדירות ישירות מהבעלים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיב ובכך אין להתערב. ממערכת ההסכמים עולה בבירור כי המערער פעל למצער כיזם בהקמת הדירות.
ג. השומה חושבה באופן הבא: התמורה ששילמו הקונים - על בסיס הצהרתם בחקירותיהם - בניכוי הוצאות משוערות, שבשל אי ניהול ספרים חושבו לפי תחשיבי המשיב. בערעור נטען כי כיון שסבר המערער שפעולותיו אינן עולות כדי עסק, לא ניהל ספרים ויש לקבל את גירסתו לפיה כל הכספים שקיבל הועברו לקבלנים ולנותני שירותים אחרים. ברם, ביהמ"ש שמע את גירסת המערער - וקבע שלא ניתן לסמוך עליה. בנסיבות - כשלא ניתן להתבסס על גירסת הנישום, ובהיעדר ספרים - לא היה מנוס מפניה לתחשיבים.
ד. אשר לשומת שכר הדירה - המערער לא דיווח על הכנסותיו מהשכרת הדירות, בטענה כי אלה פטורות ממס לפי חוק מס הכנסה (פטור ממס על הכנסה מהשכרת דירת מגורים).
לשיטת המשיב אין הוראת השעה חלה על עסקאות אלה, הן משום שבשנים 1990-1992 דירות 1-2 הושכרו לחבר בני אדם (פנימיות בנות), והן משום שבשנים 1993 - 1996 עלתה ההכנסה מדמי השכירות על תקרת הפטור. מנגד טען המערער כי הדירות הושכרו ליחידים, ושההכנסות אינן מעבר לתקרה הקבועה בהוראת השעה. ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיב בשתי הסוגיות, ובכגון אלה אין ערכאת הערעור מתערבת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. המערער לעצמו, עו"ד קמיל עטילה למשיב. 13.6.07).
ע.פ. 1543/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס ותקיפה על יסוד עדות המתלוננת תוך הנמקת ההסתפקות בעדות זו, וחומרת העונש. *שיהוי בהגשת תלונת המתלוננת בעבירות מין אינה פוגמת במהימנות עדותה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1112/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. בחודש יולי 2003 פרסם המערער בעיתון מקומי מודעה בה הזמין נשים - המעוניינות בקשר אינטימי תמורת תשלום - ליצור עמו קשר. המתלוננת - שהיתה אז כבת 17 שנים - נענתה למודעה. בעקבות כך, נרקמה בינה לבין המערער מערכת יחסים אשר כללה קיום יחסי מין בהסכמה כנגד תמורה כספית. כעבור כחודשיים, ביקשה המתלוננת להיפרד מעל המערער, ובתגובה, עקב אחריה, איים עליה, כלא אותה, תקף ואנס אותה. המערער הורשע בעבירות של אינוס, איומים ותקיפה, ונדון ל-6 שנים מאסר מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הכרעת-דינו של בימ"ש קמא התבססה, בעיקרה, על האמון בגירסתה של המתלוננת. ההסבר שמסרה המתלוננת - לפיו השתהתה בהגשת תלונתה למשטרה משום שחששה מפניו של המערער - התקבל על דעתו של ביהמ"ש, והוא אף דחה את טענת המערער לפיה יש לראות את גירסת המתלוננת כ"גירסה כבושה". בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה עמד השיהוי בהגשת התלונה על שלושה חודשים לערך. שיהוי זה אינו יכול לפגוע, כשהוא לעצמו, במהימנות גירסתה של המתלוננת. לכך יש להוסיף, כי מקום בו ניתן מפי המתלונן הסבר סביר לשתיקתו ולהחלטתו לחשוף את העדות דווקא בעיתוי מסויים, אין בכבישת העדות כדי לפגוע במהימנותה.
ג. מקום בו הרשיע ביהמ"ש נאשם בעבירה מסוג זה שבענייננו, על יסוד עדותו של הנפגע, עליו לנמק - הנמקה מיוחדת - מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. בפסק דינו עמד ביהמ"ש בהרחבה על הסיבות שהניעו אותו ליתן אמון בגירסתה של המתלוננת. די בכך כדי למלא אחר חובת ההנמקה המוטלת על ביהמ"ש מכוח הדין. יתירה מכך, הכרעת הדין נסמכה לא רק על מהימנות גירסת המתלוננת אלא גם על ראיות חיצוניות.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - ביהמ"ש נתן משקל רב לנסיבותיו האישיות של המערער ולאופיו יוצא הדופן של הקשר שהתנהל בינו לבין המתלוננת ואיזן היטב בין אלו לבין חומרת מעשיו של המערער. בנסיבות אלה, העונש שהוטל על המערער אינו חורג לחומרה ממידת הענישה הראויה.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד יניב שגב למערער, עו"ד הדס פורר-גפני למשיבה. 11.6.07).
ע.פ. 9841/06 + 9828/06 - פלונים נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש, בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשמים, בעבירות מין שביצעו קטינים בחברם לספסל הלימודים, קטין הסובל משיתוק מוחין(מחוזי ב"ש - ת.פ. 102/04 - ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).
א. שני המערערים, שני נאשמים נוספים בכתב האישום (שבינתיים עזבו את הארץ והדיון בעניינם הותלה), ארבעתם ילידי 1990-1991, וח', קטין יליד 1989 הסובל משיתוק מוחין (להלן - הנפגע), למדו יחדיו באותו בית ספר בשנת הלימודים 2002-2003.
במועד כלשהו בחודש ספטמבר 2002, עת נסעו החמישה באוטובוס לבית ספרם, פנו ארבעת הנאשמים אל הנפגע ואמרו לו שעליו להראות להם שהוא "חבר טוב" וביצעו בו מעשים מגונים וכך בהמשך במקרים רבים. המערערים הודו בעובדות כתב האישום ועד למתן פסק הדין חלפה כשנה וחצי. ביהמ"ש קבע בפסק דינו, כי מעשיהם של המערערים "קשים ומזעזעים", כי מדובר בקטינים שאך עברו את גיל האחריות הפלילית בעת ביצוע העבירות, כך שכעקרון עדיפה דרך השיקום, אך בסופו של דבר החליט כי "מעשי הנאשמים מחייבים... לנקוט ענישה ולא דרכי טיפול", וגזר על שני המערערים מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. מעשיהם של המערערים חמורים הם. מנגד, אין להתעלם מגילם הצעיר של בעת ביצוע העבירות. מעבר לכך, יש להביא בחשבון את התנהגותם של שני המערערים מאז המעשים, כמו גם את המידה שבה הטיפול בהם הצליח, את סיכויי שיקומם, ובגדר כל אלה - את המלצות שירות המבחן. המערער 1 התנהג בדרך בעייתית לאחר ביצוע העבירות ואף לאחר הכרעת הדין. ניסיונות שירות המבחן להיטיב עמו לא צלחו תחילה. בנסיבות אלו - יש להטיל עליו צו מעון נעול לתקופה של שנתיים וחצי, בהתאמה לתקופת המאסר שהושתה עליו. המערער 2 פתח בדרך חיובית, ברם, בשלב מסויים חדל מלשתף פעולה בקבוצת הטיפול, נפתח נגדו תיק בחשד להשגת גבול והוא ממשיך להתנגד לטיפול. על כן אין מנוס מהותרת עונש המאסר שהוטל עליו על כנו. עם זאת, מאחר שעדיין לא פגו סיכויי שיקומו, נכון יהיה להותיר פתח לאפשרות של השמתו של המערער 2, במהלך התקופה שתיוותר, במעון נעול.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ו. שוב למערער 1, עו"ד א. מלמד למערער 2, עו"ד י. שרף למשיבה. 10.6.07).
ע.א. 2907/04 - זבולון סופיוב נגד עז' המנוח בכור סופיוב ז"ל ואח'
*מי שמכרו מקרקעין לאחיהם, ולאחר עשרות שנים שבהן לא הועברו המקרקעין על שם האח, בנו על המקרקעין, אינם יכולים להתגונן בטענת שיהוי עקב שינוי מצבם לרעה. *דחיית טענה של זניחת זכות במקרקעין עקב שיהוי ברישומם על שם הקונה הטוען לזכויות במקרקעין(מחוזי ת"א - ת.א. 205/97 - הערעור נתקבל).
א. המערער והמשיבים 2-1 הם אחים. ביום 21.11.65 נחתם הסכם לפיו מכרו המשיבים למערער את זכויותיהם במקרקעין מסויימים והעניקו לו ייפוי כוח נוטריוני לשינוי הרישום בהתאם להסכם. המקרקעין לא נרשמו על שם המערער. למעלה מעשרים שנה לאחר מכירת הזכויות למערער, הקימו המשיבים בניין דירות על המקרקעין ומכרו למשיבים 6-3 דירות בבניין. קומת המרתף והקומה הראשונה נשארו ברשות המשיבים. או אז רשם המערער הערת אזהרה לטובתו מכוח ההסכם. והגיש תובענה לצו מניעה נגד בניית המבנה. המשיבים הגישו תובענה למחוק את הערת האזהרה ולהצהיר כי הם הבעלים של המגרש. לטענתם, חתימותיהם על ההסכם ועל ייפוי הכוח הנוטריוני זוייפו. ביהמ"ש קבע כי המשיבים לא הוכיחו שהמערער זייף את חתימתם ויחד עם זאת קיבל את תביעת המשיבים והורה על מחיקת הערת האזהרה. כן הורה כי הזכויות שנמכרו למשיבים 6-3 על פי ההסכמים המאוחרים, יועברו לשם משיבים אלה. ביחס לתביעה שהגיש המערער, לרשום את זכויותיו של שמו, קבע ביהמ"ש כי אמנם זו לא התיישנה, כטענת המשיבים, אולם דחה אותה לגופו של עניין עקב שיהוי וויתור. הערעור מתייחס לאותו חלק של המבנה שלא נמכר למשיבים 6-3, לאמור קומת הקרקע וקומת המרתף. הערעור נתקבל.
ב. ביחסים שבין המערער לבין המשיבים 2-1 זכותו של המערער להעביר על שמו את הרישום בחלקי הנכס שלא הועברו לידי צדדים שלישיים - שרירה וקיימת. אין לראות בחלוף הזמן ממועד העסקה ועד לרישום הערת האזהרה משום זניחת זכות ע"י המערער. שנים רבות לא נעשה שימוש בקרקע והיא עמדה ריקה. לגבי שנים אלה אין לראות
באי הרישום, כשלעצמו, ויתור על זכויות המערער כלפי המשיבים. זכותו של המערער בקרקע היא זכות-שביושר. על מנת שבעל זכות כזו ייחשב כאילו זנח את זכותו נדרש שנסיבות מיוחדות יורו על כך ש ויתר על זכותו. זכות-שביושר במקרקעין אינה זכות אובליגטורית "רגילה" מבחינת עוצמתה. היא זכות "מעין קניינית" הקמה לרוכש להירשם כבעלים בנכס ומקימה יחס של נאמנות קונסטרוקטיבית בין המוכר לבין הקונה.
ג. אשר ליסוד של השיהוי, היינו, שינוי מצב לרעה - אין לומר שהיסוד התקיים ביחס למשיבים 2-1. ההסכם משנת 1965 הוא אותנטי. נובע מכך שהם היו מודעים לזכויותיו של המערער בקרקע. במצב דברים זה אין הם יכולים להישמע בטענה שהסתמכו על מצב דברים אחר ושינו מצבם לרעה. ביהמ"ש המחוזי ראה את האכיפה כבלתי צודקת. אולם, אין כל אי צדק באכיפה חלקית של ההסכם, באופן שהשטח שנותר בידי המשיבים 2-1 יועבר למערער. נהפוך הוא - זוהי התוצאה הצודקת יותר.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אהרן לירז למערער, עוה"ד עמיר לבונטין ואברהם אוחיון למשיבים. 13.6.07).
ע.א. 6541/04 - אלינה חיפמן ואח' נגד עידוד בע"מ חברה למתן הלוואות ואח'
*תחולתם של חוק התובענות הייצוגיות ותקנה 29 לתקנות סדר הדין, על תביעה שהוגשה לפי תקנה 29, לפני חקיקת חוק התובענות הייצוגיות(מחוזי ת"א - ע.א. 2065/01 - הערעור נדחה, כפוף להסתייגות מסויימת).
א. למערערת טענות כלפי נוהג שנהגו בו המשיבים ביחס לעולים שקיבלו הלוואות למימון הוצאות עליה לישראל. על פי נוהל זה, כך נטען, משיבה 1 (להלן - עידוד) גבתה "הוצאות" כתנאי להסרת צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוטל על העולה לבקשת החברה, מקום שהוא נקט בפעולות שונות לצורך יציאה לחו"ל. המערערת הגישה תובענה וביקשה לאשורה כתובענה ייצוגית, על יסוד תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת עידוד לסלק על הסף את התובענה האישית ואת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. מחיקת הבקשה לתובענה ייצוגית התבססה על הטעם כי בהתאם להלכה הפסוקה בפרשת א.ש.ת. (רע"א 3126/00 פד"י נז(3) 220) אין תקנה 29 יכולה לשמש בסיס להגשת תובענה ייצוגית. התובענה האישית נמחקה על הסף מן הטעם שהסמכות העניינית לדון בה מצויה בידי בימ"ש השלום. הערעור נדחה תוך הסתייגות מסויימת.
ב. ביום 12.3.06 נכנס לתוקפו חוק התובענות הייצוגיות. המערערת טוענת כי החוק, מכוח הוראת מעבר הכלולה בו, חל על התובענה הנוכחית גם בהליך הערעור, ולכן יש לדון בה על פי המשטר המשפטי שהחוק החדש עיצב. בטיעוניה, מתייחסת המערערת גם לשאלת ההתיישנות, וטוענת כי אין מחסום ההתיישנות חל על התובענה הייצוגית במקרה זה; זאת, ראשית, מן הטעם כי סעיף 45(ג)(1) לחוק החדש, הקובע הוראת התיישנות ייחודית לתובענות מסויימות אינו חוקתי, ולכן דינו להתבטל. מעבר לכך, גם אם הוראת ההתיישנות הייחודית חלה על תובענה זו, חלים על העניין חריגים שונים מכוח חוק ההתיישנות הכללי, המפסיקים או מעכבים את מירוץ ההתיישנות.
ג. אכן, החוק החדש חל על הליך התובענה המתבררת בערעור שלפנינו. אלא שמתעוררת, בין היתר, שאלה, האם על פי הוראות המעבר של החוק התובענה התיישנה. התשובה היא חיובית. בשונה מבקשות האישור שהתבססו על הסדרים חקיקתיים ספציפיים מוכרים בדין, ואשר לגביהם ראה החוק לנכון להחיל את עקרונות ההתיישנות הרגילים, הרי בענייננו, חל הסדר ההתיישנות הייחודי, המעוגן בסעיף 45(ג) לחוק החדש, שכן הבקשה לאישור התובענה הייצוגית הושתתה על תקנה 29 לתקנות סדר הדין. בנסיבות אלה, העילה הנובעת מהתובענה ומבקשת האישור קודמת ל-12.3.99, ומשכך יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית מחמת התיישנות.
ד. לאור האמור, יש לדחות את הערעור. אולם, מאחר שתלויות ועומדות עתירות בפני בג"צ בשאלת חוקתיותו של הסדר ההתיישנות הייחודי שבסעיף 45(ג) לחוק, הרי באם יוחלט על בטלותו של הסדר זה, תהיה המערערת רשאית לבקש את חידוש הדיון בערעור זה, ולכל צד תישמרנה טענותיו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, אלון. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד חיים אינדיג למערערת, עוה"ד חגי דורון, אמיר ויצנבליט ואביב ספרבי למשיבים. 11.6.07).
ע.פ. 86/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין של אב בבתו החורגת הקטינה ובאשתו, על יסוד עדות המתלוננת שכבשה את עדותה, וחומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 1020/03 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בביצוע עבירות מין קשות בבתו החורגת (להלן: המתלוננת), שהיתה בחלק מהתקופה הרלוונטית קטינה (ילידת שנת 1981), וכן כנגד אשתו. בבסיס ההרשעה עומדות העובדות הבאות: החל בשנת 1990, ובעת שהתגוררו באוקראינה, נהג המערער לגעת באיבריה האינטימיים של המתלוננת, שאותה עת היתה בת 9 ובשנת אנס אותה.. בשנת 1994 עלה המערער עם משפחתו לישראל, ומאז ועד לשנת 2001 הוא נהג לבצע במתלוננת מעשים מגונים כולל מעשי אונס. באוקטובר 2002 דרש המערער מאשתו לקיים עמו יחסי-מין, ומשדחתה אותו עקב היותו בגילופין, תקף אותה ובעל אותה פעמיים. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירות אינוס, עבירות מין במשפחה, ומעשים מגונים, וביהמ"ש גזר לו 15 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עדותה של המתלוננת זכתה לאמונו של ביהמ"ש המחוזי. אכן, המתלוננת כבשה את עדותה במשך תקופה ארוכה, ברם, תופעה נפוצה היא שקטינים, קורבנות של עבירות מין, ובמיוחד כאשר אלו מבוצעות בתוך המשפחה, אינם ממהרים להתלונן ובדרך זו לחשוף את סודם. זאת ועוד, לא רק על עדות המתלוננת נשענה הרשעת המערער, אלא גם על ראיות חיזוק נוספות. מארג הראיות מחייב את המסקנה כי המעשים שיוחסו למערער נגד אשתו ונגד בתו, הוכחו ברמה הנדרשת בפלילים.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - מאז היתה המתלוננת ילדה רכה בשנים, הפך אותה המערער לכלי נוח ונגיש לספק בו את תאוותו וסטיותיו. במעשיו קיפח את ילדותה, עשק את נעוריה וחרט בנפשה צלקות מדממות. הכחשתו של המערער את המעשים, אי-נטילת אחריות להם והצגתה של המתלוננת כנפקנית - מעצימים שבעתיים את חומרת התנהגותו והשלכותיה. לפיכך, ואף שהעונש אינו קל, הולם הוא את העבירות בהן הורשע המערער.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד קובי מרגולוב למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 14.6.07).
ע.פ. 6545/06 - יצחק בוחבוט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של התנגדות למעצר, תקיפה וגרימת חבלה וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1020/05 - הערעור נדחה).
א. השוטרים אבירם אברהמי וסוניה עמיר סיירו באחד הערבים בשכונת מלחה בירושלים, כאשר הם לבושים בלבוש אזרחי. במהלך הסיור הבחינו במערער ובאיציק ברזני ונוכח התנהלותם החשודה החליטו השוטרים לעקוב אחריהם. משהגיעו המערער וברזני לרחוב הדישון, נצפו השניים שוברים מדפסת וכוסות, אותם מצאו בפח זבל. שבירת החפצים עוררה כנראה את כעסו של אחד השכנים (להלן: השכן) אשר צעק לעברם שיחדלו ממעשיהם. התפתח עימות מילולי, אשר בעקבותיו ירד בנו של "השכן" (להלן: המתלונן), והתפתח
עימות פיזי בינו ובין המערער. אברהמי ניגש לעברם של המערער וברזני, וכשאלה הבחינו בו, החלו להימלט מן המקום. בסופו של דבר, הצליחו השניים לתפוס את המערער ולעצרו, תוך שהוא מתנגד למעצר, מכה את השוטרים, דוקר את אברהמי בסכין ומנסה להימלט. ביהמ"ש הרשיע את המערער בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ובהחזקת סכין שלא כדין, וגזר לו מאסר של 42 חודשים, מתוכם 30 חודשים בפועל והיתרה על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין מורה: "חבלה בכוונה מחמירה (א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין... דינו - מאסר עשרים שנים...". אחד מהתנאים להתקיימות העבירה הוא התנגדות למעצר או לעיכוב כדין. אין חולק כי המערער אכן התנגד לניסיון השוטרים לתפסו, נותרה השאלה האם המעצר היה כדין. התשובה היא בחיוב. התלהטות הרוחות במקום, שהגיעה לכדי עימות פיזי, הצדיקה את עיכובו של המערער. יתר על כן, הודעת המעצר באה רק לאחר שהמערער נמלט מאברהמי, חרף הזדהותו כשוטר ודרישתו מן המערער לעצור. לפיכך, סמכותו של אברהמי לעצור את המערער נבעה הן מסירובו לציית להוראותיו הנובעות מסמכויות העיכוב הנתונות לו בדין, הן מן החשד לביצוע עבירה והחשש לסיכון ביטחונם של המותקפים ע"י המערער.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - עניין לנו באירוע בעל אופי אלים, שהחל כעניין של "מה בכך" - השלכת כוסות, ויכול היה להסתיים בתוצאות קשות ביותר - פציעת המתלונן ודקירת אברהמי, אשר נמנעו רק כתוצאה מיד המקרה. תופעת האלימות הוקעה פעמים רבות בפסיקת בתי המשפט. בענייננו מקבלים הדברים משנה תוקף בהתחשב בכך שהאלימות הופעלה כלפי שוטר במהלך מילוי תפקידו. יתירה על כך, למערער עבר פלילי עשיר. עונשי המאסר שהושתו על המערער בעבר לא הותירו בו את חותמם, שכן הם לא הובילו לשיקומו או לשיפור דרכיו.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ע. אשכנזי למערער, עו"ד ז. אריאלי למשיבה. 14.6.07).
בג"צ 811/04 - צפרירה אריאלי נגד הוועדה לנושאים תכנונים עקרוניים... ואח'
*שינוי מהותי בתכנית מתאר מחוזית בין התכנית המופקדת לתכנית המאושרת וזכות הטיעון לנפגעים על פי התכנית המאושרת, שלא היו נפגעים על פי התכנית המופקדת (העתירה נתקבלה בחלקה).
עניינה של העתירה בתכנית מיתאר מחוזית למחוז המרכז, שפורסמה למתן תוקף ביום 12.11.03. בתכנית המופקדת יועד שטחו של מתחם צריפין לאזור חקלאי/נוף כפרי פתוח, ואילו בתכנית המאושרת נקבע ייעודו כאזור פיתוח עירוני. שינוי הייעוד נעשה בעקבות התנגדות שהגיש שר הביטחון לוועדת הערר למיתקנים ביטחוניים, מכוח סעיף 177 לחוק התכנון והבנייה, שהעיון בה אינו פתוח לעיון הציבור. יצויין, כי לא רק שהדיונים בהתנגדות שהגישה מערכת הביטחון היו סגורים בפני הציבור, אלא שהוחלט כי הדו"ח של החוקרת שטיפלה בנושא, יפורסם רק לאחר שהוועדה תדון ותחליט בהמלצות החוקרת. העותרים, תושבים ובעלי מקרקעין בשטח התכנית או בצמוד לשטח זה, ביקשו להורות כי התכנית בטלה כולה, או למצער בחלקה. לטענתם, מדובר בשינוי מרחיק לכת, המשנה לחלוטין את אופי המקום בסמיכות לבתיהם ולמקרקעין שלהם, שינוי עליו למדו לראשונה עם אישורה של התכנית, ולא ניתנה להם הזדמנות להתייחס אליו. העתירה נתקבלה בחלקה.
אין בעובדה שמדובר בשטח שייעודו היה חקלאי אך בפועל שימש כמחנה צבאי, ובכך שהשטח ממילא מבונה ברובו, כדי לקבוע כי שינוי מייעוד חקלאי (בתכנית המופקדת) לייעוד עירוני (בתכנית המאושרת), איננו מהווה שינוי מהותי. גם אין לקבל את הטענה כי מאחר שאין מדובר בגריעת שימושים, אלא בתוספת שימושים, אין מדובר
בשינוי המהווה פגיעה. פשיטא, שפגיעה יכולה להתרחש גם עקב תוספת שימושים, כמו למשל במקרה שבפנינו, שבו תוספת השימושים תהפוך אזור שעל פי ייעודו החקלאי והכפרי הוא אמור להיות אזור מועט אוכלוסין ושליו יחסית, לאזור עירוני, על כל המשתמע מכך. אף אין לדרוש מהעותרים להמתין ולראות כיצד יחולק המתחם בתכנית המיתאר המקומית. העותרים לא היו צפויים להיפגע על פי התכנית המופקדת, ועל כן, קמה להם זכות לטיעון משני מכוח סעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה גבי שינוי ייעוד זה. על כן יש ליתן לעותרים זכות טיעון בפני המועצה הארצית בעניין שינוי ייעודו של מתחם צריפין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ח. וינטרוב לעותר, עוה"ד ע. אטינגר, ר. בר, ג. זוהר ומ. סמארה למשיבים. 13.6.07).
ע.פ. 2359/06 - פנחס פרץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש. *דחיית טענה שעד ציפה לטובת הנאה מהמשטרה ולכן עדותו טעונה חיזוק (הערעור נדחה).
באחד הימים, בשעות הבוקר, ירדה קשישה בת 92, חולת אלצהיימר, (להלן: "הקשישה"), במדרגות שפינוזה בחיפה, כשברשותה תיק ובו כמה עשרות שקלים. המערער הגיח מאחור ומשך את תיקה-. עקב ניסיונה להיאבק בשודד, נפלה הקשישה ונחבלה. יומיים לאחר מכן נתפס המערער כשהוא גונב מחנות בגדים, ואף איים על השוטר שעצר אותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, גניבה ואיומים וגזר לו חמש שנים מאסר, מתוכן שלוש וחצי בפועל. כמו כן הופעל, במצטבר, מאסר מותנה של 8 חדשים. הערעור נדחה.
העד המרכזי במשפט, היה אחד - אלמקיד אלרחמן, אשרד העיד כי ראה את המערער לפני אירוע השוד, בתחתית מדרגות שפינוזה, וזמן קצר לאחר מכן כאשר הוא רץ במורד המדרגות ובידו תיק.. המערער טוען הוא כי לא היה מקום לבסס את הכרעת הדין על עדותו של אלמקיד, הואיל וזה האחרון ציפה לקבל טובת הנאה מהמשטרה, ולמצער, טעונה עדותו חיזוק, וכזה אין בנמצא. טובת ההנאה קשורה לעובדה כי אלמקיד - שנישא לאזרחית ישראלית - שוהה כיום בישראל שלא כדין, והגיש למשרד הפנים בקשה להסדיר את מעמדו כאן. ברם, אפשר שאלמקיד פנה למשטרה מתוך כוונה להפיק מכך בעתיד טובת הנאה. אולם, אף אם מנקודת ראותו הסובייקטיבית סבר אלמקיד כי שיתוף הפעולה עם המשטרה יועיל לו ויקדם את ענייניו האישיים, אין בכך כדי להפוך אותו ל"עד מדינה", שהרי המשיבה לא הבטיחה לו גמול ישיר או עקיף על המידע שמסר. אשר לערעור על חומרת העונש - המערער ביצע עבירות אלו כאשר מאסר על-תנאי רובץ לפתחו, ללמדך עד כמה מתקשה הוא לנתק את עצמו מחיי פשע. בנסיבות אלו אין בעונש חומרה כלשהי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, לוי, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד ליאור בר זהר למערער, עו"ד הרנשמן אקסן למשיבה. 14.6.07).
רע"א 10346/06 - לילי ארז נגד מדינת ישראל - משרד הבטחון ואח'
*סילוק יד מדירה שהושכרה בשעתו לבעלה של הנתבעת, ממנו התגרשה, וביטול מעמד של בת רשות. *טענת הזדהות החזקות בין דיירים בתביעת פינוי (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא גרושתו של המשיב 2, שהיה נכה צה"ל (ולימים - בעת ההליכים בתיק - נרצח בפיגוע טרור). משיב 3 הוא בנם. המשיבה היא הבעלים הרשומים של דירה. בין המשיב 2 לבין המשיבה נחתם ביום 9.6.1968 הסכם שכירות בדירה. ההשכרה נעשתה בהתאם להמלצת משרד הביטחון ותשלום דמי השכירות היה סמלי. באותה עת היו המשיב 2 והמבקשת נשואים זה לזה. הזוג התגורר יחדיו בדירה עד
שנת 1978; אז התגרשו, והמבקשת נשארה להתגורר בדירה, עד עצם היום הזה. ביום 27.4.1999 הגישה המשיבה תובענה לסילוק ידה של המבקשת מהדירה. בימ"ש השלום קבע כי המשיבה הוכיחה בעלותה בדירה, ולפיכך עבר הנטל למבקשת להראות כי היא מחזיקה בדירה כדין והיא לא הוכיחה זאת, שכן אינה נזכרת בהסכם השכירות. ביהמ"ש אף בחן אם קם למבקשת מעמד של בת רשות במקרקעין, וקבע כי אינה בת רשות מכללא, וכי אפילו הניח שלמבקשת רשות מכללא, המדובר ברשות הדירה, והגשת התביעה לסילוק יד ביטלה אותה. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את ערעורה של המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת לא הוכיחה כי היא בעלת זכויות בדירה, למעט, בדוחק, מעין רשות מכללא, הניתנת לביטול, המוסקת משתיקת המשיבה לאורך שנים ומהמשך קבלתו של שכר הדירה הזעום. אשר לטענת "הזדהות החזקות" - על הטוען להזדהות החזקות להראות כי נתקיימו שני תנאים: "התנאי הראשון הוא כי כוונת הצדדים בשעתם היתה שלאותם 'הדיירים הממשיים', להבדיל מן הדייר 'הרשמי' - תהיה זכות ישיבה עצמאית, בלתי תלויה בזכות ישיבתו הוא...". בנסיבות המקרה דנן לא נתמלא התנאי הראשון, בוודאי מאז גירושי בני הזוג, ואין צורך להידרש אל מעבר לכך.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מיכה צמיר למבקשת, עו"ד מיכל שרביט למשיבה. 12.6.07).
ע.פ. 1631/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות מין של קטינים בקטינים והמרת המאסר שנגזר בשהייה במעון נעול (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בארבעת החודשים הראשונים לשנת 2006, בעת שהיה המערער מבוגר במעט מ-16 שנים, והמתלוננים, שני אחים, היו בני פחות מ-8 (מתלונן 1) ופחות מ-10 (מתלונן 2), הזמינו המערער ונאשם אחר בתיק, הצעיר ממנו בשנתיים, את המתלונן 1, המתגורר בשכנותם, למטע זיתים סמוך לכפרם בשעת ליל והציגו בפניו תמונות נשים עירומות. לאחר מכן ביצעו בו מעשי סדום. כך באירוע נוסף כאשר לקח המערער את המתלונן 1 למקום מבודד. באירוע נוסף שהתרחש בתחילת שנת 2006, קרא המערער למתלונן 2, במהלך משחק, להיכנס למחסן בו חנתה מכונית, וניסה לעשות בו מעשה מגונה. המערער נעצר ביום 11.4.06, וביום 7.9.06 הועבר למעון (שאינו מוגדר כנעול) לצרכי איבחון והסתגלות. במשפטו הודה המערער כי ביצע את העבירות. המלצתו של תסקיר מבחן היתה לנקיטת הליכים טיפוליים תוך העברת המערער למעון נעול למשך שנתיים. ביהמ"ש לא קיבל המלצה זו וגזר על המערער מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים וחצי וכן מאסר על תנאי של שנה וחצי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הפתרון המוצע בערעור, אותו יש לאמץ, הוא הרחקה של המערער מן החברה, במעון נעול, לתקופה דומה לאשר הוטל עליו בביהמ"ש (שלש שנים וחצי), ולרבות התייחסות לנושא חופשות כאילו היה המדובר בבית סוהר, ומנגד חיובו של המערער לקבל טיפול.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד מ. מסארווה וש. רינגר למערער, עו"ד א. פרסקי למשיבה. 13.6.07).
רע"א 2620/07 - הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים נגד סטלה ארלזוב ואח'
*חידוש הלכתי העולה כדי "טעם מיוחד" בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור (הבקשה נדחתה).
המשיבים, ניצולי שואה ילידי בולגריה, הגישו תביעות לתגמולים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, (להלן החוק). ביסוד התביעה עמדה הטענה כי גירוש
יהודי בולגריה - ובעיקר גירוש יהודי סופיה לערי השדה בשנת 1943 - מהווה "שלילת חירות", המזכה בפיצוי לפי חוק הפיצויים הפדרלי הגרמני. הרשות המוסמכת דחתה את התביעות, בקבעה כי בנסיבות אין הגירוש עולה כדי שלילת חירות. כלפי החלטות אלה הוגשו ערעורים לוועדת העררים. ההחלטה בעררים עוכבה עד להכרעת ביהמ"ש העליון בתיק רע"א 1496/02 פרנקו בלה (פ"ד נח(1) 450), בו נדונה שאלה זו עצמה. ביום 17.11.03 ניתן פסק דין פרנקו בלה בו התקבלה עמדת הרשות המוסמכת. בהתאם לתוצאה זו, החליטה ועדת העררים - בנובמבר 2003 - לדחות את העררים שהגישו המשיבים. בדיון נוסף בפרשת פרנקו בלה, נתהפכה התוצאה. בעקבות כך הגישו המשיבים תביעות חדשות לרשות המוסמכת - וזו דחתה את התביעות בקבעה כי ההחלטות הקודמות בעניין המשיבים יוצרות מעשה בית דין, ושאין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק שלפיו "הרשות המוסמכת רשאית לחזור ולהחליט בכל ענין החלטה שונה מן הקודמת... אם נתגלה על סמך ראיות חדשות, כי יסודה בטעות". נטען כי שינוי בפסיקה אינו נחשב "ראיה חדשה". המשיבים הגישו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת ועדת העררים משנת 2003. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ערעור על החלטה זו נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. חידוש הלכתי עולה כדי טעם מיוחד להארכת המועד. ביחס לטענת ההסתמכות של המבקשת, יש לזכור שהמבקשת היתה מודעת לקיומו של דיון נוסף, שאמנם נוהל על ידי עשרים וחמישה עותרים בלבד - אך כשם שהיה ברור מלכתחילה שלהליך בפרשת פרנקו בלה תהיה השלכה על כל המשיבים, כך ניתן היה לצפות שלתוצאות הדיון הנוסף תהיינה השלכות דומות.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד משה גולן ולימוד פלד למבקשת. 10.6.07).
בג"צ 5095/07 - שורת הדין... נגד שמעון פרס ואח'
*דחיית עתירה נגד הצגת המועמדים לבחירות לנשיאות המדינה בשל התבטאויות מדיניות מסויימות של המועמדים (העתירה נדחתה).
העתירה היא לבטל את מועמדותם של המשיבים - חה"כ שמעון פרס, ראובן ריבלין, וקולט אביטל - להיבחר לתפקיד נשיא המדינה, בחירות שנועדו למחרת הדיון. כן נתבקש צו ביניים כנגד הכנסת ויו"ר הכנסת, שלא לקיים את הבחירות לנשיאות עד להצגת מועמדים חלופיים לתפקיד נשיא המדינה. לטענת העותרת, הודיעו שלושת המועמדים לנשיאות המדינה, כי באם ייבחרו לכהונה, יתמכו בכל החלטה של הממשלה לשחרר אסירים פלשתינאיים, ובראשם מנהיג התנזים מרואן ברגותי, אשר נדון למספר מאסרי עולם. לטענת העותרת, עמדות אלה, מצביעות על פגם חמור שדבק במועמדותם. העתירות נדחו על הסף.
על-פי סעיף 4 לחוק יסוד: נשיא המדינה, כל אזרח ישראלי, שהוא תושב, כשיר להיות מועמד לכהונת נשיא המדינה. העותרת לא הצביעה על קיומה של עילת פסלות בשיטת הממשל בישראל הפוסלת אדם להתמודדות בבחירות לכהונה שלטונית, ובכלל זה לנשיאות, הנעוצה באמירות והצהרות של המועמד שעניינן האופן שבו הוא מתעתד לעשות שימוש בסמכויות שיוקנו לו באם יבחר לתפקיד.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 12.6.07).
רע"א 5806/06 - עזבון המנוח מיכאל נמירובסקי ז"ל ואח' נגד אורי שימקו ואח'
*הגשת דו"ח ועדת בדיקה פנימית של חברת החשמל כראיה מטעם עובד החברה שנפגע בתאונת עבודה (הבקשה נתקבלה).
המנוח, עובד חברת החשמל, קיפח את חייו כתוצאה ממכת חשמל, בעת שעסק בחיבור בניין לרשת החשמל (להלן: התאונה). הנסיבות שאפפו את התאונה
נחקרו בידי מספר גורמים ובכללם ועדת בדיקה מטעם חברת החשמל. הוועדה חיברה דו"ח מפורט בדבר נסיבות מותו של המנוח. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המשיבים 1 - 5, ובמסגרת זו ביקשו לעיין בדו"ח הוועדה ובפרוטוקולים של ישיבותיה. המשיבים טענו לחיסיון הדו"ח בשל שהוכן מתוך צפי להליך משפטי. ביהמ"ש קמא קבע, כי המטרה הדומיננטית שעמדה ביסוד הקמת הוועדה היתה, הכנה לקראת הליך משפטי צפוי, שחל עליו החסיון. קביעתו זו באה על אף שדו"ח הוועדה לא הועמד לעיונו "ובשלב זה" - כך כתב - "אין אני מבקש לעיין בו". הערעור נתקבל.
בפקודת הראיות נמנים חסיונות שונים, לגילוי ראיות. חלק מן החסיונות הם "מוחלטים", וכל אימת שמוכח כי התקיימו תנאיו של החיסיון - אין לביהמ"ש שיקול דעת להסירו. כזה הוא החיסיון שעניינו יחסי עורך-דין -- לקוח. לבעל דין עומדת טענת חיסיון גם על מסמכים שהוכנו לקראת התדיינות משפטית תלויה ועומדת או צפויה בהסתברות ממשית. תנאי לתחולת החיסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו, היתה ההכנה לקראת משפט. ביהמ"ש קמא נדרש בהחלטתו למבחן המטרה הדומיננטית, וקבע כי במקרה דנן: הכנת הדו"ח - היתה הכנה לקראת הליכים משפטיים. למסקנה זו, בא ביהמ"ש מבלי שעיין במסמך עצמו. ביהמ"ש הניח שדו"ח הבדיקה והפרוטוקולים הנלווים נועדו לשרת אינטרס כפול: האחד, הנחת תשתית להתגוננות עתידית הן מפני הליכים פליליים והן מפני תביעה אזרחית; השני, למידת נסיבות התאונה, הפקת לקחים, ומניעת הישנות תאונות. עיון במסמך בנסיבות אלה יכול לסייע במיוחד בשאלה מהו, אל נכון, האינטרס הדומיננטי, העיקרי, שעמד ביסוד הכנתו של המסמך. המסקנה היא כי יש לקיים בחינה מחודשת של שאלת החיסיון, לאחר שביהמ"ש קמא יעיין במסמכים אלו ויאזן, בין השיקולים המתחרים.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עילית איסק - פארי למבקשים, עוה"ד יורן גיל ושגיא למשיבים. 13.6.07).
רע"א 344/07 - L.P odranoeLואח' נגד איתוראן איתור ושליטה בע"מ
*דחיית בקשה לתיקון כתב תביעה (הבקשה נדחתה).
המבקשת הינה שותפות מוגבלת הסוחרת בניירות ערך בבורסות בעולם. המשיבה היא חברה ישראלית ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה בתל-אביב. המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה, בו טענה כי האחרונה הפרה הסכם לפיו עליה להקצות לה מניות ללא תמורה ולרושמן למסחר בבורסה, וכן לשלם לה פיצוי כספי. לחלופין, תבעה סעד כספי או תשלום יתרת החוב על פי אג"ח. המבקשת ביקשה לתקן את כתב התביעה, כך שתוכל לתבוע סעד כספי נוסף וזכות לסיים את ההתקשרות באופן מיידי, ולגבות את אגרת החוב בתנאים שצויינו בהסכם. רשם ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. בערעור שהגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי נקבע כי תביעה של שני הסעדים במקביל, באופן בו שומרת המבקשת על שתי האופציות מבלי להתחייב לאחת מהן עד סיום ההליך, יוצרת מצב בלתי אפשרי, באופן שאינו מאפשר למשיבה לכלכל צעדיה בניהול הגנתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לא ניתן לתבוע סעדים הסותרים האחד את משנהו בכתב תביעה אחד. התיקון יקשה על המשיבה להתגונן כראוי נגד התביעה ויפגע בניהולה התקין של התביעה, ואין בטענת המבקשת, כי לא יתקבל כפל פיצוי, כדי לאפשר את התיקון המבוקש. אין בהחלטת ביהמ"ש המחוזי כדי למנוע מהמבקשת לתקן את כתב התביעה, ואולם, עליה להבהיר איזה סעד היא מבקשת הלכה למעשה בתביעתה.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ע. שפירא ול. בן דרור למבקשת. 4.6.07).