תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 18

ע.א. 11133/03 + 10090/03 - נורית אלול - חמרני נגד ביטוח אישי ישיר בע"מ

*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים. *כאשר המטיב לא תבע מהמזיק במשך שנים רבות את החזר התשלומים ששילם, אין לנכות את התשלומים מהפיצויים שהמזיק חייב לשלם(מחוזי י-ם - ת.א. 1670/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערערת, ילידת 1963, נפגעה ביוני 98 בתאונת דרכים, היתה מאושפזת עד לאוקטובר 98, לאחר מכן ובהמשך עברה הליך שיקומי ארוך. בתביעת פיצויים שהגישה נגד המשיבה, שיקלל ביהמ"ש את נכותה הרפואית של המערערת בהתאם לחוות דעת המומחים והעמידה על %75.95. את הנכות התפקודית שלה העמיד ביהמ"ש על %45. ביהמ"ש פסק למערערת פיצוי בגין עזרת צד ג' עד גיל 75, בגין הפסדי שכר לעבר ועד הגיעה לגיל 65, פיצוי ניידות על סמך אומדנה, הוצאות רפואיות סך גלובאלי של 15,000 -, ובפריט טיפולי שיניים פיצוי כולל בסך של 80,000 -. בשל הנכות הרפואית הגבוהה שנקבעה למערערת העמיד ביהמ"ש את הפיצוי בגין כאב וסבל על הפיצוי המקסימאלי הקבוע בחוק, דהיינו 156,220 -. לבסוף נקבע כי מהסכומים שנפסקו יש לנכות הן את התשלומים ששולמו למערערת על ידי המוסד לביטוח לאומי, והן את התשלומים ששילמו לה בעבר מקרן "תשורה". ביהמ"ש קבע כי קרן "תשורה" הינה קרן פנסיה לכל דבר, ולא ביטוח כפי שטענה המערערת. הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה.
ב. באשר לראש הנזק של הוצאות רפואיות, טוענת המערערת שהנטל להוכיח כי התרופות שהיא נוטלת כלולות בסל הבריאות מוטל על המשיבה. אכן, לו היתה המערערת מוכיחה כי היא זקוקה לטיפולים ייחודיים נוספים מעבר למה שהוכיחה, היה על המשיבה להראות כי טיפולים אלו אינם כלולים בסל הבריאות. אך המערערת לא הוכיחה זאת. באשר לקרן "תשורה" - קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי מדובר בהטבה פנסיונית מכוח חוק הינה קביעה עובדתית שאין להתערב בה. באשר לטענתה החלופית של המערערת, לפיה יש לפצותה בגין אובדן פנסיה, הרי שאם מדובר באובדן התשלומים המופרשים מטעם המעביד לקרן פנסיה - הרי שההנחה היא כי הטבות אלה נלקחות בחשבון במסגרת פסיקת אובדן הכנסה בעתיד. הנחה זו לא נסתרה בענייננו.
ג. בנקודה אחת יש מקום להתערב. מומחית לכירורגית פה ולסתות המליצה על שתי תוכניות חלופיות לשיקום תשע שיניים שאיבדה המערערת בתאונה. ביהמ"ש פסק למערערת את הסכום לפי התכנית היקרה יותר, אך פסק תשלום רק עבור טיפול השיניים הראשוני, בעוד שחוות הדעת מציינת כי יש להחליף את הכתרים בתוכנית השיקום היקרה כל 10 שנים. לפיכך יתווסף לסכום הפיצוי סכום של $11,846.
ד. המשיבה טוענת כי מאחר שנקבע שקרן "תשורה" הינה קרן פנסיה, וכי יש לנכות את התשלומים שנתקבלו ממנה על ידי המערערת, הרי שגם תשלומים שעתידים להתקבל וסביר שיתקבלו מהקרן יש לנכות מסכום הפיצויים. אולם, כפי שכבר נפסק בעבר, במקרה בו לא תבע המיטיב מן המזיק במשך שנים רבות את החזר התשלומים ששילם לניזוק,ניתן להסיק מכך כי המיטיב ויתר על זכותו לחזור אל המזיק, או כי מתקיימת המחאהמכללא, לפיה המחה המיטיב את זכותו לניזוק. במקרה שבפנינו קיבלה המערערת תשלומיםמקרן "תשורה" החל במועד התאונה, דהיינו אמצע שנת 1998, ועד סוף שנת 2001. למרותחלוף השנים לא הוגשה תביעה מטעם "תשורה" להחזר התשלומים שהעבירה למערערת, ונראהכי חלק מתביעה זו התיישן זה מכבר. מעבר לכך, החל בדצמבר 2001 המערערת אינה מקבלתתשלומים מהקרן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מ. אהרון רוט למערערת, עו"ד ע. חרלף למשיבה. 20.6.07).

ע.פ. 735/05 - מרדכי ראובנוב נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לקבל הוצאות משפט ופיצויים על ישיבה במעצר בעבירה של סחר בנשים לזנות, כאשר הנאשם זוכה לאחר ששתי הנשים, שהיו אמורות להעיד, נעלמו(מחוזי ת"א - ת.פ. 1084/02 - הערעור נדחה).

א. בחודש אפריל 2002 הואשם המערער בעבירות של סחר בבני אדם למטרות זנות. נטען, כי "קנה" שתי נשים שהובאו לארץ בדרך בלתי חוקית ממדינות חבר העמים, במטרה להעסיקן בזנות. המערער נעצר ביום 15.4.02, ושמיעתן של ראיות המשיבה היתה אמורה להתחיל בחודש ינואר 2003. בחודש נובמבר 2002 הוברר כי ספק אם ניתן לאתר את שתי הנשים כדי להעידן במשפט. בעקבות כך, שוחרר המערער ממעצרו ובחודש ספטמבר 2003 זוכה לאחר שהמשיבה הודיעה כי אין בידה להביא את שתי הנשים לעדות. עד לשחרורו היה המערער עצור במשך 234 ימים, הוא ביקש לפסוק לו תשלומים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
ב. שתיים הן העילות בסעיף 80 מכוחן רשאי ביהמ"ש לפסוק הוצאות לנאשם. האחת היא כי "לא היה יסוד לאשמה", ואין מחלוקת כי עילה זו אינה מתקיימת כאן, שהרי כתב האישום נשען על גרסתן של שתי נשים כאמור. העילה האחרת היא "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". עניינו של המערער אינו פשוט כלל ועיקר, נוכח התקופה הממושכת בה היה עצור. אולם עניין לנו עם אחד שהיכרותו עם ההליכים הפליליים החלה כבר בשנת 1991, לאחר שנמצא מחזיק במקום לשם עיסוק בזנות. בשלושה מועדים בשנת 1996 הוא נמצא חוטא באותו תחום ממש. משהדבר חזר על עצמו גם בשנים 2001 ו- 2002, נשלח לשאת במאסר ממושך. ואם נדרשה ראייה נוספת לכך שהמערער רואה בזנות ובסחר בנשים דרך חיים ומקור פרנסה, תלמד העובדה כי ימים ספורים בלבד לאחר שזוכה על ידי בימ"ש בפרשה הנוכחית, הוא חזר לסורו, והפעם נדון ל-12 שנות מאסר. קשה להתייחס ברצינות לטענה לפיה קיפח מעצרו את פרנסתו. יתר על כן, נוכח עברו הפלילי של המערער, הוא גם אינו רשאי לטעון כי מעמדו בקהילתו "נפגע" כעילה לקבלת פיצויים.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט לוי. עו"ד ישראל קליין למערער, עו"ד טלי מרקוס למשיבה. 13.6.07).

רע"א 680/05 + ע.א. 11924/05 - שומרה... בע"מ נגד עזבון בתיה ממו ז"ל ואח'

*ע.א. 11924/05 - כאשר נהג לא ידע שרשיונו נשלל במשפט שהתקיים שלא בנוכחותו, נהג ברכב וגרם לתאונה, אין חברת הביטוח משחררת מחבותה על פי פוליסת הביטוח, כמי שנהג ללא רשיון נהיגה. *שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 5376/01 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. ביום 24.7.2003 ארעה תאונת דרכים, שבה נהרגה ילדה כבת תשע שנים (להלן: המנוחה), שהמשיב 1 הוא עזבונה, ונפצעו המשיבות 2-4 (להלן יכונו המשיבים 1-5: המשיבים). נהג הרכב היה המשיב 6 (להלן: הנהג). ביהמ"ש המחוזי, פסק כי המערערת, המבטחת, נושאת באחריות לפצות את המשיבים 1-5 על נזקיהם. בהמשך לכך, ניתן פס"ד בעניין גובה הפיצויים. חברת הביטוח מלינה על עצם הטלת האחריות עליה ושני הצדדים קובלים על גובה הפיצויים. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. חברת הביטוח כפרה באחריותה בשל העובדה שרישיון הנהיגה של הנהג נשלל על-ידי ביהמ"ש לתעבורה כשלושה שבועות לפני התאונה. הנהג לא התייצב אז לדיון בביהמ"ש לתעבורה; גזר-הדין ניתן שלא בפניו, ולא נמסרה לו הודעה בדבר העונש שהושת עליו. ביהמ"ש פסק כי בכגון דא אין די ב"ידיעה קונסטרוקטיבית" על דבר הפסילה, אלא נדרשת הודעה-ממש למשולל הרישיון, והדברים עולים גם מהוראת סעיף 67 לפקודת התעבורה, הקובעת עבירה של נהיגה בזמן פסילה ודוברת ב"מי שהודע לו שנפסל...".
בנסיבות אלה, כך נפסק, מתקיימת חובתה של חברת הביטוח (ולא של קרנית) לפצות את נפגעי-התאונה. בכך אין להתערב. הדין הפלילי מחייב שייוודע לנאשם דבר שלילת רישיונו. ובעניין זה, נראה כי הדין האזרחי ראוי לו שילך בעקבותיו.
ג. אשר לשיעור הפיצויים - לעניין השנים האבודות: דרך החישוב של הפיצוי בראש נזק זה הותוותה בפסק-הדין בע"א 10990/05 (פס"ד פינץ). פסק-דין זה ניתן לאחר פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בענייננו, והותוותה בו גישה שונה מזו שנפסקה כאן. על כן, יש לשנות את סכום הפיצוי ולהתאימו להלכה שנקבעה בעניין פינץ. בתאונה דנא נהרגה המנוחה, שהיא ילידת 14.3.1994. הפיצוי בגין הפסד השתכרותה "בשנים האבודות" יעמוד על %30 מבסיס השכר שנקבע על-ידי ביהמ"ש המחוזי (השכר הממוצע במשק - 6584 ש"ח), בהיוון מתאים, למשך 46 שנים - מגיל 21 ועד גיל 67. עוד בהתאם להלכה שנפסקה בעניין פינץ, יש לבטל את הפיצוי עבור שנות השירות הצבאי האבודות. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבה 2, הסובלת מנכות קשה בשיעור של %100, סכום גלובאלי של 1,085,000 ש"ח בראש הנזק של "אביזרים רפואיים, ציוד מתכלה וטיפולים פרה-רפואיים". צודקת חברת הביטוח בטענתה שהסכום שקבע ביהמ"ש גבוה מדי ויש להעמידו על סך של 800,000 ש"ח. טענת המשיבים בדבר הצורך להתחשב בקיצור תוחלת החיים של הנפגע בעת ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי דינה להידחות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אלי לוי למערערת, עו"ד שניאור פונדמינסקי למשיבים, עו"ד ליפא ליאור לקרנית. 20.6.07).

ע.א. 2082/06 - זהבה בן עמי נגד עו"ד מ. קידר מפרק חברה ואח'

*ערבויות בנקאיות שניתנו להבטחת הוצאות בערעור לביהמ"ש העליון, ולא מומשו משום שלא נפסקו הוצאות, אינן מהוות נכס של החייב שניתן לעקל בהוצל"פ(מחוזי י-ם - בש"א 3092/05 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המשיב, מפרקה של חברה, עתר לביהמ"ש שעל הפירוק לעקל, בין היתר, שתי ערבויות בנקאיות שהופקדו בביהמ"ש העליון, במסגרתם של שני ערעורים אזרחיים. ביהמ"ש דחה את הבקשה באשר לערבות אחת ונעתר לה לגבי הערבות השניה. המערערת, (להלן - זהבה), שלא היתה בעלת דין בערעור בו הופקדה הערבות, טוענת שכספיה שלה הם שהבטיחו את הוצאתה של הערבות וכי על כן לא היה מקום לעקל את הערבות. המפרק הגיש ערעור שכנגד בו הוא טוען כי ראוי היה להורות אף על עיקולה של הערבות השניה. הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה, שניהם בהסכמה.
ב. משהכריע ביהמ"ש העליון בערעורים בהם ניתנו הערבויות, הוא לא פסק הוצאות. עיקול של הערבויות הבנקאיות מותר היה, אילו נקבע כי סכום הערבויות הבנקאיות הינן בגדר נכסים של אותם מערערים. אולם הערבויות אינן בגדר נכסים של המערערים, וברי כי לא ניתן לעקלן או לממשן כדי לכסות חוב של המערערים. אין כלל צורך להידרש לשאלה כספו של מי שימש כדי להבטיח את הוצאת הערבויות על ידי הבנק.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד א. בראייב למערערת, המשיב לעצמו. 18.6.07).

ע.פ. 5960/06 - גיוי קורקורשוילי נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של הריגה בתאונת דרכים, בה נכנס הנאשם, שנהג בשכרות, לצומת באור אדום וגרם לתאונה, וחומרת העונש. דרכי ההוכחה בעבירה של נהיגה בשכרות(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8075/02 - הערעור נדחה).

א. המערער נהג ברכב בסמוך לשעה 00:6 בבוקר, מכיוון אופקים אל באר שבע, נכנס לצומת מרומזרת במהירות, התנגש ברכב מסחרי שנכנס לצומת באור ירוק וכתוצאה מכך נהרגו נהג הרכב המסחרי וכן אדם שנסע ברכבו של המערער. כן נפצעו קשה המערער ושני נוסעים נוספים ברכבו. המערער שנהג בשכרות הואשם בהריגה. ביהמ"ש המחוזי
קבע כי המערער נכנס לצומת עת היה ברמזור אור אדום. לעניין שכרותו של המערער, הסתמך ביהמ"ש על דגימת דם שנלקחה מן המערער, כשש שעות לאחר אירוע התאונה, ערך חישוב ריכוז האלכוהול בדם ובהסתמך על נתון זה ועל ההנחה כי המערער נמנה על אלה שמפרקים אלכוהול בערך הנמוך ביותר (%8 לשעה), הגיע למסקנה כי בעת התאונה היה בדמו של המערער ריכוז אלכוהול מעל לרמה של 50 מ"ג הקבועה בתקנות השכרות. ביהמ"ש הוסיף ומנה ראיות נוספות המלמדות על שכרותו של המערער. לעניין מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה - ביהמ"ש הדגיש כי המערער נכנס לצומת בניגוד לאור אדום, שדלק ברמזור ברציפות עוד קודם שהגיע לצומת. בעשותו כן, נטל המערער סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת תאונה קטלנית. על יסוד כל אלה הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת הריגה ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 15 שנה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אכן, נפלו פגמים חמורים בכל הקשור להליך נטילת בדיקת הדם מן המערער לשם הוכחת שכרותו. ראשית, דגימת הדם נדרשה על ידי בוחן משטרה ולא על ידי קצין, כנדרש בחוק; שנית, המשטרה נמנעה מליטול מן המערער דגימת דם בסמוך לאחר התאונה. מחדל זה ח-ייב את ביהמ"ש להידרש לחישובים מחישובים שונים, כאמור. אולם, דין הרשעתו של המערער לעמוד בעינה על אף פגמים אלה. הרשעת המערער בעבירת ההריגה, נשענת על מארג ראייתי איתן, גם אם נתעלם מתוצאותיה של בדיקת הדם שניטלה מן המערער.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - אין עילה להתערב בעונש שהושת. עונש זה משקף את רמת הענישה המקובלת, ומאזן כיאות בין חומרת העבירה בה הורשע המערער לבין נסיבותיו האישיות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ברלינר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יעקב חודורוב למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 21.6.07).

רע"א 7810/06 - ארוינג מוסקוביץ נגד עזבון רושדייה חמאד-חמדאללה ואח'

*הצטברות תקופות לצורך החלת התיישנות בתביעה במקרקעין(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הוא הבעלים הרשומים של חלקת מקרקעין בלתי-מוסדרים, בשכונת ראס אלעמוד בכפר השילוח (סילואן) בירושלים. המשיבים מחזיקים במקרקעין ברציפות מאז שנת 1952. בשנת 1967 הוגשה ע"י הבעלים הקודמים של המקרקעין תביעה בביהמ"ש המחוזי בירושלים, נגד עיזבון אחמד חסין אלגול ואחרים שנרשמו כבעלים. התביעה נתקבלה ביום 19.9.79, וביהמ"ש הורה על ביטול הרישומים. בשנת 1989, לאחר השלמת בנייתה של גדר סביב מבנה שנבנה בחלקה, הגיש אחד מן הבעלים הקודמים תביעה לסילוק יד - שלא התייחסה למבנה עצמו שבנו המשיבים. ביום 18.6.90 דחה בימ"ש השלום את התביעה, אך הוציא צו מניעה האוסר על המשיבים לתפוס, להשתמש או להחזיק בכל חלק במקרקעין פרט למבנה ולחצר הסמוכה לו, וכן נתן צו עשה להרוס את הגדר. הצווים לא קויימו על ידי המשיבים. בשנת 1995 החל ההליך הנוכחי, עת הגיש המבקש תביעה לפינוי ולסילוק ידם של המשיבים מן המקרקעין. ביום 17.12.1995 ניתן פסק-דין במעמד צד אחד, המקבל את התביעה במלואה. בשנת 2000 הגישו המשיבים בקשה לביטול פסה"ד, והצדדים הגיעו להסכם פשרה, לפיו יצומצם פסק-הדין כך שיחול על כל השטח פרט לחלק מהשטח שלגביו יוגש כתב תביעה מתוקן. עם הגשת כתב התביעה המתוקן קיבל בימ"ש השלום את התביעה באופן חלקי, והורה על סילוק ידם של המשיבים מן המקרקעין ומכל המבנים שנבנו לאחר שנת 1989 (מועד הגשת התביעה שבעקבותיה
ניתנו הצוים), ולמעט המבנה בו הם מתגוררים, במצבו כפי שהיה עד לשנת. בימ"ש השלום קבע, לגבי אותם שטחים בהם לא קיבל את התביעה, כי התביעה התיישנה. ערעור המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בימ"ש השלום בחן האם חלפה תקופת ההתיישנות של 15 שנה, החלה על המקרקעין, ולצורך כך, חילק את התקופה הנדונה לתקופות משנה אחדות, ובדק את תחולת מירוץ ההתיישנות בהן. צירוף התקופות שנכללות במניין תקופות ההתיישנות מסתכם בכ-214 חודשים, שהם שבע עשרה שנים ועשרה חודשים, מעל חמש עשרה שנה, ועל כן טענת ההתיישנות מבוססת.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד איתן גבע למבקש, עו"ד שלמה לקר למשיבים. 17.6.07).

ע.פ. 1196/07 - יוסף סאהר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים, כאשר הנאשם עשה שימוש בכבל ידני שחובר למנוע בתא הנהג עקב תקלה בדוושת הדלק וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8084/03 - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירת הריגה, אותה ביצע עת נהג במשאית לכוו-ן צומת הכניסה לכפר מימון, חצה קו הפרדה לבן רצוף, עקף רכב מסחרי מסוג רנו (להלן: הרנו), ותוך כדי עקיפה התהפך על הרנו. כתוצאה מהתאונה נהרג אחד הנוסעים ברנו, ונפצעו באורח קל שני נוסעים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה על תוצאותיה הקטלניות נגרמה כתוצאה מ"נהיגתו הרשלנית הגבוהה" של המערער, עת עשה שימוש בכבל פרוביזורי אותו התקין ברכבו על ידי חיבור מהמנוע אל תא הנהג כתחליף לכבל דוושת המאיץ, עובדה שהקשתה עליו לעצור את הרכב כשהתקרב במהירות לצומת. עוד ציין ביהמ"ש כי סטיית המערער נעשתה מעבר לקו הפרדה לבן רציף בתחומה של צומת, וקבע כי חוסר זהירותו הגיע לכדי "רשלנות רבתי" שהיא במוקדה של עבירת ההריגה. בעקבות הרשעתו גזר ביהמ"ש על המערער עונש של שלוש שנים וחצי מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ועשר שנות פסילה מיום שחרורו מהמאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. חיבור כבל משיכה ידני לדוושת הגז; חציית קו לבן רצוף; נהיגה במהירות תוך נסיון לעקוף את הרנו שעמדה לפנות שמאלה לכוון הנתיב השמאלי; כל אלה מעידים על נהיגה רשלנית ברמה גבוהה. בנוסף, הוכח הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המערער לבין התאונה. המחשבה הפלילית הנדרשת להוכחת עבירת הריגה בענייננו הנה פזיזות בהתאם לסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין. זו יכולה להתבטא באדישות או בקלות דעת ונטילת סיכון בלתי סביר באשר לאפשרות גרימת התוצאות, תוך מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. המערער נהג לאורך כברת דרך כשהכבל בידו, ולכן היה מודע לעובדה שהליך ההאצה או ההאטה של המשאית התארך, מה שהקשה עליו כשהיה בפניו מכשול, שבסופו של יום גרם לו לסטות מעבר לקו ההפרדה הלבן בתחומה של צומת.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - אין עילה להתערבות בגזר הדין.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. מסאלחה למערער, עו"ד נ. גרנות למשיבה. 13.6.07).

ע.א. 6678/99 + 5808/99 - חברת בן בטחון בע"מ נגד יורשי יריב רותם ז"ל ואח'

*אחריות בנזיקין כאשר מאבטח גרם למות חברו עקב משחק בלתי זהיר בנשק שנמסר לו ע"י מעבידתו, חברת השמירה, ושיעורי הפיצויים(מחוזי י-ם - ת.א. 1212/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. משחק בלתי מבוקר בנשק גרם למותו של המנוח, יריב רותם ז"ל. המקרה אירע בעת שהמשיב 2 ירה, תוך כדי משחק, באקדח שאותו קיבל מן המערערת, חברת שמירה,
בתוקף עיסוקו במסגרתה. את נזקיהם תבעו יורשיו של המנוח מהמשיב 2, מהמערערת וממדינת ישראל, שהנפיקה למשיב 2 את הרשיון לאחוז בנשק. ביהמ"ש המחוזי מצא את המערערת ואת המשיב 2 אחראים בנזיקין ופטר את המדינה מאחריות. המערערת סבורה, כי ראוי היה לפטור אותה מאחריות, ומכל מקום, יש להטיל אחריות גם על המדינה. יורשי המנוח, בערעור שהגישו, הלינו על-כך שלא נפסקו להם פיצויים בשל נזקי "השנים האבודות", ועל-כך שביהמ"ש פטר את המדינה מכל אחריות. הערעורים נדחו וערעור יורשי המנוח נתקבל בחלקו.
ב. יש לקבל את הערעור שהגישו יורשיו של המנוח בכל הנוגע לעקרונות הפיצוי, ויש לדחות את יתר חלקי הערעור, כמו גם את ערעור המערערת בעניין החבות. בעוד הערעור תלוי ועומד נפסקה הלכה כי מי שקוצרה, באופן מלא או חלקי, תוחלת חייו, זכאי לפיצוי בגין "השנים האבודות", וכי זכאות זו תקום לכל מי שערעורו תלוי ועומד ופסק-הדין בעניינו לא הפך חלוט. דא עקא, שביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצאים בשאלת אבדן ההשתכרות, ובלעדיהם לא ניתן לשום את גובה הנזק לעניין "השנים האבודות". אין זה ראוי כי ממצאים אלה יקבעו לראשונה על-ידי ערכאת הערעור. לפיכך, יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי, על-מנת שיקבע את שיעור ההשתכרות שהמנוח היה צפוי לה אלמלא התאונה וגובה הפיצוי הנובע מכך.
ג. אין בקבלת הערעור לעניין "השנים האבודות", כדי לשמוט את הקרקע מתחת לפיצוי שנפסק בגין הנזק הלא-ממוני הגלום בקיצור תוחלת החיים. הנזק הממוני (הפסד השתכרות) לחוד והנזק הלא-ממוני (קיצור תוחלת החיים) לחוד, וגם הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי - 300,000 ש"ח - הוא סביר.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פוגלמן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד צבי יעקובוביץ למערערת, עוה"ד יורם שפטל ודורון בקרמן ליורשי המנוח, עו"ד דקלה שלו אמסלם למדינה, עו"ד יוסי שחר למשיב 2. 11.6.07).

ע.פ. 4147/06 - פלונית נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת רצח של תינוק ע"י אמו הרווקה, שחנקה אותו מיד לאחר הלידה מתוך חשש שבני משפחתה, בדואים, ירצחו אותה על רקע חילול כבוד המשפחה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1039/05 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. באחד מימיו של חודש ינואר 2005, ילדה המערערת, רווקה ילידת שנת 1985, בן לאחר הריון שנמשך 36 שבועות. המערערת, שחששה כי בעקבות הריונה ולידתה נשקפת סכנה מוחשית לחייה מידיהם של בני משפחתה, חנקה את התינוק למוות. בכתב האישום נאמר כי "בנסיבות האמורות פעלה ה[מערערת] באופן החורג במידה מועטה מתחום הסבירות הנדרש לפי סעיף 34טז לחוק העונשין לשם תחולת הסייג של כורח לפי סעיף 34יא לחוק". המערערת הודתה והורשעה בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בנסיבותיו של סעיף 300א(1). בגדרו של הסכם טיעון עתרה המשיבה לגזור למערערת 7 שנות מאסר, ובסופו של יום גזר ביהמ"ש המחוזי למערערת 7 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות.
ב. השופט לוי: המערערת, צעירה רווקה, ממוצא בדואי, הרתה מיחסים שקיימה עם בן-דודה. המערערת, שכל השכלתה הצטמצמה לארבע שנות למוד בלבד, היתה מודעת להשקפתם של הסובבים אותה ולפיה אישה המקיימת יחסים מסוג זה עם מי שאינה נשואה לו, פוגעת פגיעה אנושה בכבודם של בני משפחתה והיא עלולה לשלם על כך אף בחייה. מחד, יש לתת ביטוי לכלל האוניברסאלי בדבר קדושת החיים; מנגד, לא ניתן ואסור להתעלם מן המצוקה האנושית אליה נקלעה המערערת, שלא היתה מצויידת בידע ובכלים העומדים לרשותו של כל מי שחי בחברה מודרנית כדי להתמודד עם מצבים מסוג זה. הצדדים הציגו בפני ביהמ"ש המחוזי הסדר טיעון שהתייחס גם לנושא הענישה, וממנו
לא חרג ביהמ"ש. העונש שנפסק מאזן באופן נכון וראוי בין כל השיקולים עליהם היה מצווה לתת את דעתו, ומכאן כי יש לדחות את הערעור.
ג. המשנה לנשיאה ריבלין (דעת מיעוט): המערערת גדלה במשפחה בת 17 ילדים, המנהלת אורח חיים שמרני, מסורתי-בדואי. המערערת היא בעלת אישיות דלה מאד: אינה יודעת קרוא וכתוב וסייעה מגיל 15 לפרנסת משפחתה במרעה ובחקלאות. אין ספק כי היא פעלה בדרך שנראתה לה כאפשרות היחידה להציל את חייה שלה, ופעלה על גבול הכורח. יש לתת משקל רב יותר להיות המערערת עצמה קרבן של נסיבות חייה, של הדלות הרגשית ושל האילוצים החברתיים בסביבה בה גדלה. על כן יש להקל בעונשה ולהעמידו על 5 שנות מאסר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ברלינר. עו"ד חגית לרנאו למערערת, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 20.6.07).

ע.פ. 4200/06 - קאיד אבו כף נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של נסיעה פרועה תוך המלטות ממחסום משטרתי ופציעת שוטרת, וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8033/05 - הערעור נדחה).

א. המערער נהג ביום 10.1.05 בכביש הגישה לתל-שבע ברכב ועמו היו שני נוסעים. הרכב אינו מורשה לנסיעה מאז שנת 2002. לפני הכניסה לישוב תל-שבע הוקם מחסום משטרתי. אחד משוטרי המחסום, (להלן: אורן), סימן למערער לעצור. אחת השוטרות, (להלן: זהבה), עמדה ליד אורן. המערער עשה עצמו כאילו הוא מחפש את רישיונו בתא הכפפות, לחץ על דוושת הגז, סובב את ההגה ופתח בנסיעה מהירה לעבר השוטרים. אלה הצליחו לקפוץ הצידה מבלי להיפגע, ושוטרת נפגעה בירכה משפשוף של הרכב. המערער נסע לכיוון תל-שבע ונעלם. שבוע לאחר מכן נתפס המערער באותו רכב כשהוא יושב במושב האחורי. המערער הורשע בעבירות הנובעות מעובדות אלה ונדון ל-40 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ושלילת רשיון, וכן הופעל מאסר על תנאי של 10 חדשים במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. התשתית הראייתית ששימשה את ביהמ"ש להרשעה היו עדויותיהם של שוטרי המחסום אורן וזהבה. לדבריהם איזור המחסום היה מואר, במהלך הבדיקה שכללה כאמור דרישה להצגת רישיונות, שמרו על קשר עין עם הנהג ואף שוחחו עמו, שעל כן היתה להם הזדמנות לחרוט את תווי פניו במוחם. משנתפס המערער שבוע לאחר מכן נערכו מסדרי זיהוי נפרדים לכל אחד משני השוטרים דלעיל. מדובר במסדרי זיהוי תקניים לכל דבר ועניין. הקשר של המערער לרכב שמדובר בו הוכח משני כיוונים נוספים. מדובר בממצאי עובדה ומהימנות מובהקים שאין כל סיבה להתערב בהם.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - גזר הדין כולל דיון בכל השיקולים הרלוונטיים: מדיניות הענישה הראויה בעבירות מסוג אלה שבהן הורשע המערער, כמו גם נסיבותיו האישיות של המערער הכוללות את רקע חייו מחד גיסא ואת גיליון ההרשעות הקודמות העשיר שלו מאידך גיסא. אין פסול בשקלול שערך בימ"ש קמא ובתוצאה הסופית אליה הגיע כתוצאה משקלול זה.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד גלעדי ג'ולסון מאיה למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 20.6.07).

בג"צ 9488/04 - תמר ליכט ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*דחיית עתירה נגד היועהמ"ש שהחליט לסגור תיק של תלונות על מרמה וזיוף, בהיעדר תשתית ראייתית מספקת (העתירה נדחתה).

העותרת והמשיב 3, שהוא עו"ד (להלן: המשיב), היו בעלי מניות בחברת לב היהלום (להלן: החברה). כל אחד מהם החזיק ב-%50 ממניות החברה. העותר
2 (להלן: העותר) הוא אביה של העותרת ופעל כמיופה כוחה. המשיבה 4 (להלן: המשיבה) היא עורכת דין שעבדה במשרדו של המשיב. העותרים הגישו תלונה למשטרה נגד המשיב בגין זיוף פרוטוקול אסיפת מועצת המנהלים של החברה, גניבת קלסר אישי של העותר, זיוף חתימת העותר על גבי שיק על סך 250,000 ש"ח, וגניבת רכוש של החברה. כן הגישו תלונה נגד המשיבה בגין זיוף פרוטוקול. המשטרה החליטה לסגור את תיק החקירה והעותרים הגישו ערר ליועהמ"ש ועררם נדחה. העתירה נדחתה.
המקרה שלפנינו אינו בא בגדרי אותם מקרים נדירים שבהם בג"צ יתערב בהחלטת רשויות התביעה על אי העמדה לדין. זאת, במיוחד, בשים לב לכך שההחלטה בכל אחת מהתלונות מתבססת על הקביעה כי אין די ראיות להגשת כתב אישום, קביעה הנמצאת ב"גרעין הקשה" של סמכותן של רשויות התביעה המחייבת את ביהמ"ש לנהוג במידת "ריסון כפולה ומכופלת".

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד לקפיש אילן לעותרים, עו"ד מארקס דניאל למשיבים. 13.6.07).

ע.פ. 3769/06 - ויקטור בן שמחון נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הריגה וחבלה, בהתחשב בנסיבות האירוע בו הוכנסו המערער וחברו למארב ומלכודת תוך התגרות ואלימות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער היה מסוכסך עם המנוח משה (צ'יקו) פדלון ז"ל, על רקע סכסוכי שליטה בדוכני ממכר בחוף קיסריה. בשיחה טלפונית שקיימו ב-21.8.04 תיאמו השניים להיפגש בבית אחיו של המנוח, עמוס, בפרדס חנה, במטרה לפתור את הסכסוך. בהמשך הגיעו המערער ועמו שותפו לדוכן הממכר (להלן: "מטרי") וחברים נוספים לביתו של עמוס, שהמתין להם עם מספר אנשים ובהם אחיו המנוח. באשר לאירועים מכאן ואילך היו חלוקות הגירסאות של התביעה ושל הסניגוריה. ביהמ"ש קיבל את גירסת הסניגוריה. הממצא העובדתי שנקבע היה, כי בשלב בו אויים המערער ע"י עמוס, התקרב אל המערער חברו ויטלי, ומסר לו אקדח והמערער ירה מספר יריות מהן נהרג המנוח ואחר נפצע. לאחר קביעת ממצאי העובדה הנ"ל מצא ביהמ"ש כי לא נתקיימו במערער יסודות עבירת הרצח שבה הואשם. עם זאת דחה את טענת המערער, לפיה מעשיו חוסים בגדר סייג האחריות בפלילים של הגנה עצמית. על כן הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת הריגה וחבלה וגזר לו מאסר בפועל של 12 שנים בגין עבירת ההריגה ושנתיים בגין עבירת החבלה, אותן יישא במצטבר. כמו כן, הוטל עליו עונש מאסר על תנאי של שלוש שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
יש לתת מקום נכבד בכלל שיקולי הענישה לנסיבות שקדמו ותכפו לאירוע הירי. לאמור, התגרות בוטה, אלימה ומאיימת של בני משפחת המנוח וחבריהם במערער ובמטרי, לאחר שאלה הוכנסו למעשה על ידם למארב ומלכודת בתואנה כאילו מוזמנים הם לשם פיוס ועשיית שלום. מתוך איזון השיקולים וההיבטים בנסיבות המקרה, יועמד העונש על תשע שנים מאסר בפועל. שאר מרכיבי גזר הדין יישארו בתוקפם.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד ט. נדשי למערער, עו"ד א. פרסקי למשיבה. 21.6.07).

רע"א 4223/06 - ציפורה גוטליב נגד פנחס כץ ואח'

*שחרור חלק מכספים שהופקדו ע"י החייב בהוצל"פ לטובת הנושה, מעיקול לטובת החייב עצמו שהגיש תביעה מצדו נגד הנושה (הבקשה נתקבלה).

המבקשת והמשיבים החזיקו בשותפות במקרקעין המצויים באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה (להלן: המקרקעין), באמצעות חברה, החל בשנת 1962. החברה פורקה ולתביעת המבקשת ניתן פסק בוררות, לפיו חוייבו המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים למבקשת עבור התקופה שבין 16.12.86 עד 12.11.98. לשם ביצוע
פסק הבוררות נפתח נגד המשיבים תיק הוצאה לפועל. מנגד תבעו המשיבים מהמבקשת החזר הוצאות שהוציאו לצורך השימוש הייחודי במקרקעין בסך 720,000 -. לאחר הליך בבימ"ש השלום בו ניתן לטובת המשיבים צו עיקול על זכויות המבקשת כלפי המשיבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, על סכום של 671,064 - (להלן: צו העיקול), קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור המבקשת ונדחתה רוב רובה של תביעת המשיבים נגדה. משכך, ביטל ביהמ"ש את צו העיקול שהוטל על זכויותיה של המבקשת בתיק ההוצאה לפועל. המשיבים הגישו לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור, ויחד עמה ביקשו להותיר על כנו את צו העיקול שניתן על ידי בימ"ש השלום. ניתן צו עיקול ארעי, ולאחריו הגישה המבקשת את הבקשה דנא להורות על שחרור כספים מעוכבים מתיק ההוצאה לפועל. לדברי המבקשת, החוב שחבים לה המשיבים בתיק ההוצל"פ עומד על סכום של 1,170,884 ש"ח. לטענת המבקשת, יש לנהוג בצו העיקול בדרך של קיזוז, כך שהכספים שמתקבלים בתיק יועברו לידי המבקשת עד לתקרת הסכום המעוקל לטובת המשיבים, המסתכם ב-400,000 ש"ח. הבקשה נתקבלה.
מדובר על מצב ייחודי של "עיקול עצמי", שכן המשיבים הם גם החייבים בתיק ההוצאה לפועל וגם מעקליו, וזאת להבדיל מעיקול לטובת צד ג'. למבקשת עומדת הזכות לקבל את הכספים בהם זכתה, כאמור, על פי פסק דין הבוררות שאושר על ידי ביהמ"ש המחוזי. זכות זו הוגבלה רק ב-400,000 - ולא יותר, משמע, שאת יתרת סכום החוב זכאית המבקשת לקבל לידיה. גם לאחר משיכת הכספים חובם של המשיבים למבקשת עולה על חובה להם, דבר המאפשר להם לבצע קיזוז. על בסיס האמור, המבקשת תוכל למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר החוב שיוותר למשיבים יעמוד על סך של 400,000 ש"ח, שאז יכנס לתוקפו צו העיקול.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ב. פרי שמחיוף למבקשת. 19.6.07).

רע"א 4451/06 - יעקב גרמבק נגד עירית הרצליה

*חיוב בהיטל ביוב לפי חוק עזר עירוני, כאשר בוצעו עבודות תשתית לביוב בו גר הנתבע, אך הוא לא התחבר לביוב (הבקשה נדחה).

המבקש רכש בשנת 1977 בית ברחוב קרן היסוד בהרצליה. בשנים 1990-1991 ביצעה המשיבה עבודות תשתית ביוב בקרבת ביתו, (להלן - העבודות הישנות). אף שהעבודות איפשרו את חיבור מקרקעיו של המבקש למערכת הביוב העירונית, לא חוייב המבקש עבור עבודות אלה. בשנת 1997 ביצעה העיריה עבודות נוספות במערכת הביוב בסביבת מגוריו של המבקש (להלן - העבודות החדשות), ולגביהן פנתה המשיבה אל המבקש בדרישה, כי ישלם היטל ביוב על פי חוק העזר להרצליה (ביוב). משסירב הוגשה נגדו תביעה לבימ"ש השלום וזו נדחתה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
העבודות מ-1997 היו במסגרת פרוייקט שכלל את רחובו של המבקש, דבר שאיפשר את חיבורו לביוב העירוני. במסגרת העבודות, בין הישנות בין החדשות, הותקן מערך של תשתית ביוב בסביבת ביתו של המבקש, וניתנה למבקש אפשרות להתחבר אליו. שעה שהחלקה עליה בנוי ביתן של המבקש מחוברת למערכת הביוב - אין הוא פטור מתשלום ההיטל.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דביר גלייזר למבקש, עו"ד א. בראף שניר למשיבה. 18.6.07).

ע.פ. 9481/06 + 9430/06 - מדינת ישראל נגד יעקב דהן ופלוני

*דחיית ערעור על קולת העונש בעבירות שוד, כאשר נציג המדינה בוועדת שחרור של השב"ס, תמך בבקשת הנאשם לשחרור מוקדם (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).

המשיב דהן, יליד שנת 1986, ופלוני יליד חודש מרץ 1988, הועמדו לדין באשמת מעורבותם בשני מעשי
שוד שאירעו ביום 27.10.05, בשעת בוקר. לפי הנטען הם עקבו אחר אישה מבוגרת, ילידת שנת 1920, שמשכה סכום של 2,000 ש"ח מהבנק. בשלב כלשהו רצו הנאשמים לעברה, ודהן חטף מידה את התיק. בתאריך 1.11.05 עקבו הנאשמים אחרי אישה מבוגרת נוספת, ילידת שנת 1934, שאף היא משכה סכום כסף. גם הפעם הפתיעו הנאשמים את קורבנם. פלוני הכה אותה בראשה בעוד שדהן גונב את תיקה. הנאשמים, שבמהלך משפטם הודו במקצת מן העובדות שיוחסו להם, הורשעו בסופו של יום בשתי עבירות של שוד וחבלה בנסיבות מחמירות. על דהן הוטלו 30 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 1000 ש"ח, והוא חוייב לפצות את המתלוננות בסכום של 2000 ש"ח כל אחת. לפלוני נגזרו 36 חודשי מאסר, וכן מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי זהים לאלה שהושתו על שותפו. הוגשו ערעור וערעור נגדי על מידת העונש והערעורים נדחו.
העונש שהושת על המערערים אכן נוטה לקולא וראוי היה להחמיר בו, כדי שיהווה מסר מרתיע גם לרבים. ברם, במהלך שמיעת הערעור, התייצב דהן בפני ועדת השחרורים, והעמדה שהביעה נציגת המשיבה היתה זו: "...היות ומדובר במאסר ראשון, ודו"ח העו"ס חיובי, נראה כי ניתן להסכים לשחרורו...". נוכח עמדת המשיבה החליטה הוועדה לשחרר את דהן. המשיבה הציגה בביהמ"ש ובפני ועדת השחרורים עמדות סותרות. המשיבה לא תוכל לסגת מהעמדה אותה הציגה בפני ועדת השחרורים, והחמרה בעונשו של דהן, תהיה כרוכה בפגיעה באינטרס הציפיות של נאשם זה. אי החמרה בעונשו של דהן מחייבת אי-התערבות גם בעונשו של פלוני, מן הטעם שתוצאה שונה תפר את האיזון בו ראה ביהמ"ש המחוזי לנקוט בעונשיהם של השניים.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אבי וסטרמן למערערת, עוה"ד הוד ירון ותומר אורינוב למשיבים. 18.6.07).

רע"פ 1915/07 - יחיאל חזן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהצבעה של חבר כנסת בדיון על התקציב, כאשר בנוסף ללחיצה על כפתור ההצבעה שלו, לחץ גם על כפתור ההצבעה של חברתו לסיעה, וחומרת העונש (הבקשה נדחתה).

ביום 28.5.03, הצביעה הכנסת בקריאות השנייה והשלישית, על הצעת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל. במהלך ההצבעות, שמרביתן נערכו בהרמת יד, החליט יו"ר הכנסת על קיומה של "הצבעה אלקטרונית". המבקש הפעיל את הלחיצים שבמקום מושבו והצביע "נגד". לאחר מכן רכן לעבר הלחיצים שבמקום מושבה של חברת הכנסת גבריאלי, שנעדרה מאולם המליאה, והפעיל אותן בהצבעה "נגד". בהצביעו פעמיים "נגד", גרם המבקש במרמה לכך שלמתנגדי ההצבעה יתווסף קול שלא כדין. המבקש הועמד לדין בפני בימ"ש השלום, הורשע ונגזר לו עונש של 4 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות וכן מאסר על-תנאי של חודשיים. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי בירושלים וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין בענייננו שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בקשת רשות הערעור נסובה גם על גזר הדין. אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובלת בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בעונש.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אשר חן למבקש, עו"ד תמר בורשטיין למשיבה. 18.6.07).

בג"צ 2138/07 - אייל בן איטח נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*טענות הנוגעות להליכי הגשת כתב אישום יש להעלות בדיון בערכאה הדנה באישום ובערעור ולא בבג"צ (העתירה נדחתה).

העותר והמתלוננת שניהם אזרחי ישראל. בעת הרלבנטית לכתב האישום היה העותר תושב ארעי באירלנד ובינו לבין המתלוננת, שהגיעה לאירלנד לתקופה קצרה, נרקמה מערכת יחסים רומנטית. עם שובה לארץ הגישה המתלוננת תלונה
נגד העותר. בעקבות תלונה זו, ולאחר ששב לארץ, הוגש נגד העותר בבימ"ש השלום כתב אישום בגין עבירות של תקיפה ואיומים שבוצעו לכאורה באירלנד כלפי המתלוננת. בין בעלי הדין אין מחלוקת כי המעשים המיוחסים לעותר מהווים "עבירת חוץ" כמשמעה בסעיף 7 לחוק העונשין, ועל כן על פי סעיף 9(ב) לחוק זה נדרש אישור מטעם היועהמ"ש לממשלה להעמדה לדין טרם הגשת כתב אישום. אישור כזה לא התקבל אלא בדיעבד, בטרם החלה שמיעת הראיות. העותר טוען כי האישור שניתן בטל מן הטעם שהוא ניתן בדיעבד ובשיהוי רב ובניגוד להוראות הדין. כמו כן מעלה העותר טענות נגד האישור עצמו שניתן לטענתו ללא הנמקה. העתירה נדחתה על הסף.
את כל טענות העותר ניתן להעלות בפני ביהמ"ש הדן בפלילים. העובדה כי בימ"ש השלום דחה את טענות העותר, אין בה כדי לשנות מן המסקנה שמקומן של הטענות בהליך הפלילי, לרבות ערכאת הערעור, במסגרת ערעור על פסה"ד אם ובמידת הצורך.

(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד רות עזריאלנט לעותר, עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס למשיבים. 13.6.07).

בע"מ 3148/07 - פלונית נגד פלוני

*שיקול דעת של ביהמ"ש, בשאלה אם התרחש שינוי נסיבות המצדיק שינוי בשיעור המזונות שנפסקו לטובת האשה (הבקשה נדחתה).

בעלי הדין נישאו בשנת 1970. בשנת 1994 נקלעו חיי הנישואין למשבר והצדדים נפרדו למעשה, אך לא התגרשו. בשנת 1995 הגישה המבקשת תביעת מזונות, ובפסק דין מיום 7.7.99 נפסקו לה מזונות חודשיים בסך 1,100 ש"ח, שעתידים היו להיות מוגדלים בהמשך ל-1,600 ש"ח. המבקשת עתרה להגדלת מזונותיה, עקב שינוי נסיבות - קרי, שיפור במצבו הכלכלי ובהכנסותיו של המשיב. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה. נקבע כי גובה המזונות הנוכחיים, יחד עם הכנסותיה השונות של המבקשת, מאפשר לה לשמור על רמת החיים לה הורגלה במהלך הנישואין. עוד נקבע, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב מובהק, שכן המבקשת מסכלת את פירוק הנישואין, דבר העשוי להביא לפטור גמור ממזונות. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשאלה אם התרחש שינוי נסיבות המצדיק עדכון של גובה המזונות במקרה קונקרטי אינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי. גם לגופו של עניין, אפילו תתקבל טענת המבקשת, כי לפי הדין האישי, משגדלו הכנסות הבעל נפתח פתח לטענה בדבר הגדלת מזונותיה - דומה כי בנסיבות דנא אין מקום להתערבות בהחלטותיהם של שני בתי המשפט הקודמים. כבר נפסק כי לחיוב המזונות היבט חוזי. במקרה שלפנינו, המבקשת היא המעכבת "ללא סיבה של ממש" את הגירושין. ככלל, על ביהמ"ש לבחון לא רק האם יש על פי הדין האישי מקום לשקול שינוי במזונות, אלא גם כיצד תשפיע פסיקת מזונות מוגדלים כמבוקש על מכלול היחסים, לכאן או לכאן, ובעיקר האם הבקשה הוגשה בתום לב.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד זיו גרובר למבקשת. 13.6.07).

ע.פ. 4077/07 - יהודה אלחנטי ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט נחשף לראייה פסולה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערים הואשמו, יחד עם אחרים, במעורבות בפרשיית סחר בנשק. בכתב האישום נטען כי המערער 2, אלי נעים (להלן: אלי), ניסה להסתייע לשם השגת נשק במספר אנשים, וביניהם המערער 1, יהודה אלחנטי (להלן: יהודה). הראיות עליהן מבקשת המשיבה לבסס את האישום הינן, בין היתר, תמלילי שיחות טלפון שהתקיימו בין אלי ליהודה. לטענת באי-כוח המערערים, בעת
חקירתו הנגדית של אחד מעדי התביעה, נקטעה לפתע החקירה על ידי התובעת, כאשר זו טענה כי מדברי אשתו של אלי (להלן: בת הזוג) בתחנת המשטרה עולה כי שיחת הטלפון בין השניים התקיימה לאחר אירוע מסויים. לטענת באי-כוח המערערים, דבריה של התובעת הביאו לידיעת ביהמ"ש ראיה לא קבילה, בהיותה ראיה מסוג עדות של בת זוג, הנוגעת באופן ישיר לנקודת המחלוקת בין התביעה להגנה במשפט. על-כן, ביקשו את פסילת ביהמ"ש מלהמשיך לדון בתיק ובקשתם נדחתה. הערעור נדחה.
ההנחה היא כי ביהמ"ש מסוגל לאבחן בין מידע קביל לבין מידע לא קביל שהובא בפניו, ולהתעלם מהמידע הלא קביל בשלב הכרעת דין. אכן, במקרים נדירים ומיוחדים במינם לא תוכל מקצועיותו של ביהמ"ש לעמוד בפני מידע לא קביל. אותם מקרים חריגים יתקיימו כאשר ה"מסה" של המידע הלא קביל - מבחינת כמותו ומבחינת איכותו - היא בעלת משקל דרמטי ועוצמה כה רבה כך שגם המקצועי שבשופטים לא יוכל להתעלם מכובד מידע זה. אמירתה של התובעת אכן נוגעת לאחת מן הפלוגתאות המרכזיות בין הצדדים. אולם אין לומר כי מחשיפת ביהמ"ש למידע נוצרה מסה קריטית של חומר לא קביל שיש בה כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים, ולגרום לכך ששופט מקצועי לא יוכל להתעלם ממנו.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד דוד דרעי למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 18.6.07).

בג"צ 5346/07 - עו"ד ריצ'רד ברדנשטיין ואח' נגד משטרת ישראל ואח'

*דחיית עתירה למנוע את "מצעד הגאווה" או לשנות את מסלולו, כדי שלא לגרום להפרעות תנועה, שיקשו על האורחים שהוזמנו לחגיגת בת מצווה באולם הנמצא באיזור המצעד, להגיע לחגיגה (העתירה נדחתה).

העותרים, בני זוג, מתעתדים לקיים ארוע שמחה ביום 21.6.07 בשעות הערב לרגל חגיגת בת מצווה של בתם. הארוע עתיד להתקיים בירושלים באולם בית שמואל, הסמוך לרח' המלך דוד, שם צפוי להתקיים "מצעד הגאווה" באותו מועד. העותרים מבקשים לחייב את המשיבים לדחות את "מצעד הגאווה" של הקהילה ההומו-לסבית למועד אחר; לחילופין הם מבקשים לשנות את מסלול המצעד כך שלא יתקיים באיזור מרכזי של העיר; ולחילופי חילופין, מבקשים הם לחייב את המשיבים להבטיח את הנגישות המלאה למיתחם בית שמואל, כל עוד יימשכו ארועי מצעד הגאווה, כך שתתאפשר השתתפותם של החוגגים בארוע אותו עורכים העותרים, בלא תקלות. העתירה נדחתה.
הזכות להפגין ולקיים אספה או תהלוכה, הינה אחת מזכויות היסוד החוקתיות של האדם בישראל. מטבע הדברים, מימושה של זכות ההפגנה והתהלוכה כרוך על פי רוב בפגיעה בשגרת חייהם של התושבים, ובגדרו עשויות להיפגע אף זכויות יסוד כגון חופש התנועה והזכות לפרטיות של תושבים שונים. אינטרסים ציבוריים אף הם עלולים להיפגע, ובהם אינטרס בסיסי של הגנה על שלום הציבור והסדר הציבורי. בהתנגשות זו, בין זכויות וערכים, נדרש לערוך איזון על פי אמות מידה בעלות אופי חוקתי, ובהתאם למשקלם היחסי של הגורמים הנוגדים הפועלים בנסיבות אותו ענין. על מלאכת איזונים זו, מופקדת בראש ובראשונה משטרת ישראל, האחראית על הענקת רשיונות לאסיפות ותהלוכות, וקביעת תנאיהם. איזונים אלה כפופים לביקורת שיפוטית. ביטולו של המצעד במועד שנקבע, וקביעתו במועד אחר, עלולים לגרור פגיעה בתושבים אחרים ששגרת חייהם גם היא תופר במועד החדש, שייקבע; העתקת מקום המצעד למקום אחר עלולה להיות כרוכה מצידה לא רק בהסטת המצעד למקום פחות מרכזי, ובפגיעה מהותית בתכלית התהלוכה, אלא גם בפגיעה בתושבים אחרים במקום החדש שייקבע. סיכומו של דבר: העותרים לא הצביעו על פגם בשיקול דעתה של משטרת ישראל בהתרת מצעד הגאווה במועד ובמקום עליהם הוחלט.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 19.6.07).

רע"א 8874/06 - עזבון המנוחה זחלאוי מריאנה ז"ל ואח' נגד נסים סלמן ואח'

*דחיית ערעור על פסיקת פיצויים בתאונת דרכים על דרך הפשרה על פי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, כאשר לאחר מתן פסה"ד חל שינוי בהלכה בעניין "השנים האבודות" במקרה של ניזוק חסר תלויים (הבקשה נדחתה). המבקשים הגישו לבימ"ש השלום תביעה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם עקב תאונת דרכים בה נהרגה המנוחה, בהיותה בת כשש שנים. במסגרת הדיון בבימ"ש השלום, הסמיכו באי-כוח הצדדים את ביהמ"ש לפסוק על דרך הפשרה על פי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש פסק לעיזבונה של המנוחה 338,000 ש"ח. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי, בו הלינו על שיעור הפיצוי שנפסק, וביקשו, לעניין זה, להסתמך על הילכת פינץ, (ע.א. 10990/05), שנפסקה לאחר מתן פסק הדין דנא, והבהירה את אופן חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות" במקרה של ניזוק חסר תלויים. המבקשים טענו כי אילו יושמה הלכת פינץ בעניינם, היה שיעור הפיצוי המגיע לעיזבון גבוה יותר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מקום להבחנה בין הסכם פשרה, שלאחריו נשתנה המצב המשפטי, לבין פסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, אשר לאחריו נשתנה המצב המשפטי. בפס"ד של פשרה, הצדדים אמנם אינם מגיעים ביניהם להסכמות באשר לנושאים השנויים במחלוקת, אולם הם מסכימים כי ביהמ"ש יפסוק על דרך הפשרה. הסכמה זו, כפי שהגדירה ביהמ"ש המחוזי, משולה ל"קניית סיכון". הצדדים מודעים לדעות השונות בפסיקת בתי המשפט, אך הם מסכימים כי ביהמ"ש יפסוק על דרך הפשרה תוך שהם נוטלים על עצמם את הסיכון כי ההלכה תשתנה. כך במקרה שלפנינו: בעת שהסמיכו הצדדים את ביהמ"ש לפסוק לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, שרר חוסר ודאות בשאלת שיעור ה"חיסכון" ב"שנים האבודות" וניתנו פסקי דין שונים בנושא. הצדדים בחרו לפנות להליך הקבוע בסעיף 4(ג) תוך שהם ערים לחוסר הוודאות האמור, והפיקו את מלוא התועלת מהליך זה: אי שמיעת ראיות וקבלת פסק דין מהיר.

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד ס. שור למבקשים, עוה"ד מ. עבדי וג. אגבאריה למשיבים. 13.6.07).

ע.פ. 10221/06 - פיראס ג'ורן ואח' נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעכב עד לערעור תשלום פיצויים שנפסקו במשפט פלילי לטובת הנפגעים בביצוע העבירה (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בת"א מצא כי המערערים קשרו קשר להצתת מרפאת השיניים של המערער 2, על מנת לזכות במרמה בדמי הביטוח. עוד נמצא כי הדליקה גרמה לפגיעתם של השכנים, בני משפחת נהרי שהתגוררו בדירה הסמוכה, וכן לנזק כבד לרכוש. ביהמ"ש גזר על המערערים עונש של שבע שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי, וכן תשלום פיצוי לבני המשפחה שנפגעו בסכום של 75,000 ש"ח. בקשתם של המערערים לעיכוב ביצוע העונש עד לערעור נדחתה על-ידי השופט גרוניס בהחלטתו מיום 14.12.06, בה התייחס לעונש המאסר בלבד. כעת מבקש המערער 2 עיכוב ביצועו של תשלום הקנס עד לערעור. הבקשה נדחתה.
מכוח סעיף 77(א) לחוק העונשין (להלן: החוק) נתונה לביהמ"ש סמכות לחייב אדם שנמצא אשם במשפט פלילי בתשלום פיצויים. על אף שחיוב זה הוא חלק מגזר הדין במשפט פלילי, הוא בעל מאפיינים אזרחיים מובהקים. לאור הוראתו של סעיף 78 לפיה "חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 הוא, לענין ערעור הנאשם עליו, כפסק דין של אותו בימ"ש שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו", קבעו בתי-המשפט כי על המבקש עיכוב ביצוע של רכיב זה, לצרף את הזוכה בתשלום על-פי גזר-הדין כמשיב בבקשתו, וכי אי צירוף שכזה, כבענייננו, מצדיק את דחייתה של הבקשה על הסף. גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. השיקולים לעניין עיכוב ביצוע
תשלום הפיצוי שואבים מן השיקולים לעיכוב ביצוע פס"ד כספי בהליך אזרחי. לעניין זה נדרשים שני תנאים מצטברים: כי סיכוייו של המבקש לזכות בערעור הם טובים; כי מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הביצוע. בנסיבות המקרה שלפנינו, שני התנאים אינם מתקיימים.

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד קנת מן למערערים, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 11.6.07).

רע"פ 47/07 - תימור מור נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים

דחיית בקשה לביטול צו הפסקה שיפוטי של בנייה בניגוד להיתר הבניה. בערעור על צו הפסקה שיפוטי של בימ"ש לעניינים מקומיים, מוסמך לדון שופט דן יחיד בבימ"ש מחוזי (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם, ביום 12.4.05, בבימ"ש השלום בעכו, בעבירה של ביצוע עבודות או שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר, כאמור בחוק התכנון והבניה. (להלן: החוק). לאחר שנמצא שהבניה מבוצעת, בסטייה מההיתר, הגישה המשיבה לבימ"ש השלום בחדרה בקשה לצו הפסקה שיפוטי וביהמ"ש נעתר לבקשה, וציווה על המבקש, במעמד צד אחד. המבקש הגיש בקשה לביטול צו ההפסקה השיפוטי ובקשתו נדחתה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה שדחה את ערעורו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מלשון סעיף 239 לחוק עולה, כי מטרת צו ההפסקה השיפוטי הינה להקפיא את הבניה. כיוון שכך, נקבע בתקנה 3 לתקנות, כי צו הפסקה שיפוטי יכול שיינתן על פי המבקש בלבד ורמת ההוכחה הנדרשת הינה קלושה למדי. באשר לטענה בדבר המותב המוסמך לדון בערעור על החלטה לפי סעיף 239 לחוק, הרי שתיקון לסעיף 37(ב)(8) לחוק בתי המשפט, אשר נכנס לתוקף ביום 11.4.06, מורנו כי ביהמ"ש המחוזי ידון בשופט אחד ב"ערעורים על פסקי דין בעניינים שבימ"ש לעניינים מקומיים מוסמך לדון בהם לפי סעיף 55". מאחר והבקשה לביטול צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 239 לחוק, באה בגדרם של אותם עניינים שביהמ"ש לעניינים מקומיים מוסמך לדון בהם לפי סעיף 55 הנ"ל, הרי ששמיעת הערעור בפני דן יחיד נעשתה כחוק.

(בפני: השופט גו'בראן. עו"ד תמארה מור למבקש, עו"ד עיסאם ח'טיב למשיבה. 14.6.07).

בש"א 2909/07 - ארנון פרידמן נגד י.מ. שירות עדיף בע"מ ואח'

*איחוד דיון בין שתי תביעות וקביעת מקום הדיון (בקשה לאיחוד דיון בתביעות - הבקשה נתקבלה).

המבקש הגיש נגד המשיבים לבימ"ש השלום בתל-אביב תביעה, שבגדרה טען כי על המשיבים להשיב לו סכום של למעלה מ-600,000 ש"ח, שעל-פי הנטען נמסר לידיהם על ידי המבקש תוך ניצול הפרעה נפשית ממנה סבל המבקש. תובענה אחרת נפתחה בבימ"ש השלום בחיפה, בעקבות התנגדות שהגיש המבקש (ושנתקבלה) לבקשה לביצוע שיק על סך 230,000 - שהגישה המשיבה 1, הפועלת כחברת ניכיונות, ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה. לטענת המבקש יש לאחד את הדיון בשתי התובענות, משום שמסירת השיק שלגביו מתנהלת התובענה בחיפה, הינה אחד ממקרי הגזל והמרמה שבגינם הגיש את התובענה בתל-אביב. עוד טוען המבקש, כי על הדיון המאוחד להתקיים בתל-אביב, משום שהתובענה שהגיש בבימ"ש זה נמצאת בשלב דיוני מתקדם יותר. הבקשה נתקבלה.
מתקיימת בין שתי התובענות מידת ההשקה העניינית הנדרשת לשם איחוד דיון על-פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. בנוסף, נראה, כי בנסיבות העניין יביא איחוד הדיון לייעול ההליכים, לחיסכון בזמן שיפוטי יקר ולמניעת הכרעות שיפוטיות סותרות באותן סוגיות. נוכח העובדה שהתובענה שהוגשה בתל-אביב נמצאת בשלב מתקדם יותר, מן הראוי לקיים את הדיון המאוחד בשתי התובענות בפני בימ"ש השלום בתל-אביב.