תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 19

ע.א. 7950/02 + 7619/02 - דליה קלישבסקי נגד דוד לוין ואח'

*קשר סיבתי בין תאונת דרכים לבין הפרעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות מהן סובלת הנפגעת. *שיעור הפיצויים בתאונה דרכים. *השפעת אירוע שאירע לאחר מתן פסה"ד בתביעת פיצויים עקב תאונת דרכים ולפני פסה"ד בערעור(מחוזי ת"א - ת.א. 1743/94 - ערעור המערערת נתקבל בחלקו וערעור המשיבים נדחה).
א. ביום 7.8.1992 נפגעה המערערת, ילידת 1943, בתאונת דרכים, פונתה לבית חולים שם נבדקה ואותרו פגיעות בראשה, בחזה וברגליה, ללא ממצא חריף. המערערת שוחררה לביתה ולאחר מספר ימים שבה לחדר המיון והתלוננה על סחרחורת ובחילות ועל כאבי ראש וצוואר. בבדיקת CTהודגם חלל נוזלי קדמי באונות המצחיות. המערערת היתה במועד התאונה עובדת בכירה בהסתדרות החדשה וכתוצאה מן התאונה נעדרה מן העבודה במשך כארבעה חודשים ושכרה שולם לה במלואו תוך ניכוי ימי מחלה שנצברו לזכותה. מאז התאונה טופלה המערערת במשך שנים על ידי נוירולוג. בשנת 1994 הגישה המערערת תביעה לפיצויים. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחים בתחומי הפסיכיאטריה והנוירולוגיה, ושניהם מצאו כי המערערת סובלת מהפרעה תפקודית, אלא שהנוירולוג סבר כי אין קשר סיבתי בין הפרעות אלה ובין התאונה, ואילו הפסיכיאטר קבע כי ההפרעות נובעות מן התאונה וקבע לה נכות פסיכיאטרית בשיעור של %40 לצמיתות. בפסק דינו לא הכריע ביהמ"ש במחלוקת לעניין הקשר הסיבת, תחת זאת קבע כי הממצאים האובייקטיביים סותרים את תלונותיה הסובייקטיביות של המערערת בדבר התדרדרות קשה במצבה הנפשי. נוכח מסקנותיו אלה חישב ביהמ"ש את הפסד השתכרותה של המערערת באופן גלובאלי והעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לעתיד על סך של 150,000 ?. עוד פסק למערערת פיצויים בפריטי נזק נוספים. ביהמ"ש לא פסק פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר בקבעו כי לא נגרם לה נזק כספי באשר ניצלה את ימי המחלה שנצברו לזכותה. ערעור המערערת נתקבל בחלקו וערעור המשיבים נדחה.
ב. אין מחלוקת לגבי המגבלות שמהן סובלת המערערת. המחלוקת נוגעת לשאלה אם יש קשר סיבתי בינן ובין הפגיעה בתאונה. במחלוקת זו, יש להעדיף, על פי מאזן ההסתברויות, את הגישה הקושרת בין הפגיעה בתאונה לבין ההפרעות, ונכותה בתחום הפסיכיאטרי עומד על שיעור של %40. אשר להשלכות התפקודיות של נכות זו על המערערת - נתוני המקרה, והעובדה שהמערערת המשיכה לאורך שנים, מאז התאונה, להיות מועסקת באותו מקום עבודה בלא ששכרה נפגע, מצדיקים את חישוב הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד באופן גלובאלי. אלא שבקביעת הפיצוי בפריט זה קופחה המערערת וראוי היה להעמיד את סכום הפיצוי בחישובים שונים על כ - 214 אלף ש"ח. כמו כן, יש לפסוק למערערת פיצוי בחישוב גלובאלי עבור ימי המחלה שנאלצה לנצל במשך כשלושה וחצי חודשים לאחר התאונה,בשיעור של 35,000 ש"ח.
ג. המערערת הגישה בשלב הערעור בקשה להגשת ראיה חדשה, שעניינה בהודעה על סיום העבודה שנשלחה אל המערערת סמוך לאחר מתן פסק דינו של בימ"ש קמא. ברם, פיצוי הנפסק בגין הפסד השתכרות בעתיד, כמו גם פיצוי בגין ראשי נזק אחרים הצופים פני עתיד, מבוסס במידה רבה על השערות באשר למהלך חייו ובאשר לנתוני העסקתו של הניזוק בשלב שלאחר מתן פסק הדין. לפיכך, גם אם בפועל התרחשו הדברים לאחר מתן פסק הדין באופן שונה מזה ששימש בסיס לקביעת שיעור הפיצוי בעתיד, אין בכך, בדרך כלל, כדי להצדיק פגיעה בעיקרון סופיות הדיון, להוציא מקרים חריגים אשר בהם מתערער לחלוטין יסוד המסד ששימש לחישוב הפיצויים בערכאה הדיונית, בשל שינוי נסיבות קיצוני ובלתי הדיר. המקרים שבהם פוטר הנפגע לאחר מועד פסק הדין, אינם מקיימים את התנאי האמור ואינם מצדיקים הצגת ראיות נוספות בשלב הערעור.

(בפני השופטים: נאור, חיות, חשין. החלטה - השופטת חיות. עו"ד שושנה גלס למערערת, עו"ד יעקב רהט למשיבים. 19.6.07).

בג"צ 3718/04 - עיריית חולון נגד משרד הפנים ואח'

דחיית עתירה נגד החלטת משרד הפנים להפסיק ולתקצב מרכז הדרכה ופיתוח בעיר חולון. החובה לעריכת שימוע לפני החלטה מינהלית והשלכת הפגיעה בזכות השימוע על ההחלטה(העתירה נדחתה).

א. בתחילת שנות ה-80 הקים משרד הפנים בשיתוף עם הרשויות המקומיות ברחבי הארץ 11 מרכזי הדרכה ופיתוח (להלן: מפעמים) הפרוסים על פי חלוקה גיאוגרפית באזורי הארץ השונים. מטרתם של המפעמים לבצע הדרכות לעובדי הרשויות המקומיות ולנבחרי הציבור המשרתים בהן וכן לפתח ולהכין חומר הדרכה עיוני ומעשי בנושאים הקשורים לעבודת הרשויות המקומיות. המפעמים ממומנים מתוך תקציב ההדרכה לרשויות המקומיות של משרד הפנים. מפעם חולון מספק שירותי הדרכה לערים חולון, בת-ים ולמועצה המקומית אזור. ביום 24.12.03 הודיעה מנהלת האגף למינהל מוניציפאלי במשרד הפנים (להלן: המשיבה 3) לראש עירית חולון כי משיקולים תקציביים הוחלט להפסיק ולתקצב את מפעם חולון. העותרת טוענת כי בעניין זה בו לא ברורים כלל הקריטריונים להחלטת משרד הפנים, מהווה ההחלטה הפרה של עיקרון השוויון עד כדי אפליה פסולה ושקילת שיקולים זרים. העתירה נדחתה.
ב. לו היה משרד הפנים מחליט כי לא יסופקו יותר שירותי הדרכה במסגרת מפעמים לרשות מקומית כזו או אחרת, אכן היה טעם רב בטענה כי נפגע "השוויון החיצוני". אלא שלטענת המשיבים, העותרת רשאית לקבל שירותי הדרכה מהמפעם הסמוך לה - מפעם לוד והשפלה. החלטת משרד הפנים אינה מוציאה פרט כלשהו מקבוצת השוויון, אלא אך משנה את החלוקה הפנימית בין הפרטים בתוך קבוצת השוויון. מכיוון שכל מפעם מספק שירותי הדרכה למספר רשויות מקומיות ולעובדיהם, אך הגיוני הוא לבחון מיהם המפעמים המספקים שירותים למספר הרשויות המקומיות המועט ביותר ולמספר העובדים המועט ביותר. הרשויות המקומיות אשר קיבלו שירותי הדרכה ממפעמים אלו יועברו לקבלת שירותי הדרכה ממפעמים אחרים. שיקול נוסף שהעלו המשיבים הינו חוסנן היחסי של הרשויות המקומיות אשר נמצאו תחת אחריותו של מפעם חולון. בנסיבות העניין, גם שיקול זה הינו לגיטימי.
ג. אשר לטענת העותרת הנוגעת לפגיעה בכללי הצדק הטבעי, שעניינה היעדר שמיעת טענות העותרת בטרם קבלת ההחלטה - אכן, נוצרה לרשויות שנפגעו ציפייה לגיטימית להישמע בטרם קבלת ההחלטה. טוענים המשיבים כי כאשר נערך קיצוץ בתקציב המדינה ובעקבות כך חלים קיצוצים בתקציבי הרשויות המקומיות, אין כל חובה לעריכת שימוע. אלא שטענותיה של העותרת מכוונות לדרך יישומו של קיצוץ תקציבי זה ועל הפסקת תקצובו של מפעם חולון באופן מוחלט, כאשר קיצוץ דומה לא נערך באשר למפעמים אחרים. עם זאת, בנסיבות העניין אין מקום לביטול ההחלטה, וזאת אף אם נאמר כי נפגעה זכות השימוע של העותרת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד מ. שקד לעותרת, עו"ד ד. בריסקמן למשיבים. 19.6.07).

ע.א. 7669/05 - מנהל מיסוי מקרקעין, נתניה נגד יהודה ורחל רוזי

*חישובי מס שבח מקרקעין בדירות מגורים בהן יש זכויות בנייה ופרשנות סעיפי פטור והנחות במס שבח(מחוזי ת"א - בו"ע 1044/04 - הערעור נתקבל).

א. ביום 15.11.2002 מכרו המשיבים דירת מגורים ברעננה תמורת סך של כ- 2,567 מליון ש"ח. בהצהרה שהגישו למערער ביקשו המשיבים פטור מלא מתשלום מס שבח מקרקעין לפי סעיף 49ב(1) לחוק מיסוי מקרקעין (פטור לדירת מגורים מזכה). המערער, מצידו, קבע כי התמורה שהשתלמה הושפעה מקיומן של זכויות לבנייה נוספת במקרקעין, ועל
כן יש לשום את העיסקה לפי סעיף 49ז(א) לחוק. במסגרת שומה זו ניתן פטור ממס שבח לסכום חלקי מתוך שווי המכירה המתייחס לדירה והוצאה שומה נפרדת בגין הזכויות לבנייה נוספת שלמכירתן ייחס את יתרת התמורה, ובה חוייבו המשיבים במס שבח, תוך קבלת פטור חלקי בהיות המקרקעין חלק מעיסקת מכירת דירות יחיד לפי סעיף 49ז(א) לחוק. על החלטתו של המערער הגישו המשיבים ערר לוועדת הערר. במסגרת הערר לא חלקו עוד המשיבים כי ניתן לפצל את התמורה כאמור, אך עתה טענו כי יש להעניק להם הנחה ממס שבח מכוח הוראת השעה שבסעיף 48א1 לחוק מיסוי מקרקעין, בשיעור של %20. בהתקיים התנאים הקבועים באותו סעיף. השאלה היא, האם מי שמכר דירת מגורים מזכה יחד עם זכויות לבנייה נוספת שטרם נוצלו, זכאי להנחה הקבועה בהוראת השעה, מקום שבו ניתן לאותו מוכר פטור ממס על פי סעיף 49ז(א) לחוק מיסוי מקרקעין. המערער השיב על שאלה זו בשלילה. בקבלה את הערר קבעה הוועדה כי את הפטור שהוענק למשיבים על פי סעיף 49ז(א) לחוק מיסוי מקרקעין יש לייחס כולו למכירת הזכויות בדירת המגורים המזכה ולא למכירת הזכויות לבנייה נוספת, בהיותן, זכות אחרת במקרקעין. הערעור נתקבל.
ב. הוראת השעה שבסעיף 48א1 קובעת בנסיבות מסויימות הנחת מס בשיעור של %20. סעיף קטן (ג) של הסעיף מסייג את הזכאות להנחה לאמור: "(ג) האמור... לא יחול על מכירת זכות במקרקעין... שחל לגביה פטור ממס... או שיעור מס מופחת, לפי חוק זה, או לפי הפקודה; ...". הנה כי כן, מקום שבו העניק חוק מיסוי מקרקעין הקלה בגין מכירת זכות במקרקעין מסוג ההקלות המנויות בסעיף קטן (ג), נשללת זכותו של המוכר להנחה ממס על פי סעיף 48א1(א)(1) הנ"ל. במקרה שלפנינו, קבע המערער כי מכוח סעיף 49ז(א)(2) זכאים המשיבים לפטור נוסף ממס שבח, מעבר לפטור של דירת יחיד, בשל הזכויות לבניה שנמכרו. פטור זה חושב על ידו לפי שווי של 650,000 ש"ח, בהתחשב בסכום התקרה שהיה קבוע אותה עת בסעיף הנ"ל. בנסיבות אלה צדק המערער בסרבו להעניק למשיבים את ההנחה בשיעור %20 הקבועה בהוראת השעה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יורם הירשברג למערער, עו"ד אבי ניסן כהן למשיבים. 17.6.07).

ע.פ. 5160/06 - יובל טל נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סחיטה באיומים וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 10139/05 - הערעור נדחה).

א. בשנת 2003 כיהן א.א. (להלן: המתלונן) כמנכ"ל חברה (להלן: חברה א'). המערער היה שותף בחברה אחרת (להלן: חברה ב') שהקימה רשת תקשורת במשרדי חברה א'. עימות כספי בין שתי החברות הסתיים בהכרעת בורר לפיה חוייבה חברה ב' בתשלום סכום של כ-370,000 ש"ח לחברה א'. המערער דרש מהמתלונן לפצות את חברה ב' בגובה הסכום שחוייבה בו, ואיים על המתלונן כי יחשוף מידע המתייחס למערכת יחסים אינטימית שניהל המתלונן עם ב', (להלן: המתלוננת), שעבדה בזמנו בחברה א' והיתה כפופה למתלונן. המערער פנה גם למתלוננת והציג בפניה תמונת מחשב שבה היא לבושה בלבנים בלבד, תוך שהוא אומר לה כי הוא חייב להשיג את הסכום מחברה א' בכל מחיר. האיום פעל את פעולתו והמתלונן שילם 390,000 ש"ח למערער (האישום הראשון). כשנה לאחר מכן, פנה המערער אל המתלונן ודרש 50,000 $ בשל הפסד שכביכול נגרם לו בעטיו של המתלונן. גם הפעם הוכנסה המתלוננת לתמונה, תוך שהמערער אומר לה כי הוא חייב להשתמש "בכל מה שיש לו". המתלונן לא שילם את הסכום חרף האיומים (האישום השני). בימ"ש קמא הרשיע את המערער בעבירה של סחיטה באיומים וגזר לו שנה אחת מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, וכן חייב אותו לפצות את המתלונן
בסך 150,000 ש"ח, ואת המתלוננת בסך 50,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. קביעותיו המרכזיות של בימ"ש קמא הינן בתחום המהימנות. ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בשכמותן. הסניגוריה העלתה טענה משפטית, שלפיה אין די בתחושתו הסובייקטיבית של המאויים, והשיחות בין המערער למתלונן ולמתלוננת אינן עומדות במבחן אובייקטיבי לעניין הגדרתן כאיום. אליבא דהסניגורים איום לאו שמיה איום, אם איננו בנוי בצורה נוסחתית ברורה: אם לא (תפעל, תשלם, וכיו"ב) אז (תתרחש התוצאה הקשה מבחינתך) - (לענייננו פרסום היחסים והתמונות). המבנה הנוסחתי הנ"ל לא התקיים במקרה הנוכחי, ומשכך אין לדבר על איום. ברם, אין דרישה מסויימת לעניין תוכנם של האיומים המילוליים בכתב או בעל פה. הצגת התמונה, ובמקביל הדרישה כי המתלונן ישלם את הכסף, מהווה איום ברור.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - שליחתו של אדם לכלא, במיוחד כאשר מדובר במי שזו לו הסתבכותו הראשונה והיחידה, לעולם היא קשה ומלווה בהתחבטות של ממש. ברם, לצד עצם האיום והסחיטה קיים גם היבט השיפלות שבניצול מצבים אינטימיים שחשיפתם עלולה להרוס משפחות. הסכום הגדול אותו שילם המתלונן וכניעתו המיידית - מדברים בעד עצמם ומבהירים עד כמה אפקטיבי היה האיום. עדיין היה מקום להרהר בשאלת הענישה, אלמלא האישום השני והמשמעות הגלומה בו הן מבחינת הקרבנות, והן מבחינת האמירה שיש בו באשר לעבריין. כשנה עברה בין שני האישומים. שנה שבמהלכה יכול היה המערער, "הנורמטיבי" (על פי הגדרתו), להבין את הכיעור והשיפלות ונבזות שבמעשה לצד משמעותו הפלילית. בפועל, נראה כי המערער ראה רק את הצלחתו במעשה הסחיטה ופעם נוספת פנה לאותו נתיב, לאחר שמראש שמר בידו את הנשק (התמונה), (אותו צריך היה לכאורה להשמיד לאחר קבלת הסכום הגדול שדרש בפעם הראשונה).

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד יובל נחמני, רונאל פישר וליאת דר למערער, עוד בת עמי ברוט למשיבה. 7.6.07).

בג"צ 7373/02 - איתן פריש נגד שר הבטחון ואח'

*דרישת נכה צה"ל לזיכיון להפעלת תחנת דלק(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. העותר, נכה צה"ל, טוען כי הוא זכאי להיכלל במסלול של שיקום נכי צה"ל באמצעות קבלת זיכיון לניהול תחנת דלק. את טענותיו מבסס העותר על מגעיו עם הגורמים הרלוונטיים באגף השיקום של משרד הביטחון החל בראשית שנות השמונים של המאה שעברה ועל הבטחה מינהלית שקיבל בשנת 1995. עמדתם של המשיבים היא כי אין לתת לעותר זיכיון להפעלת תחנת דלק על בסיס פניותיו בעבר, אלא עליו להגיש בקשה עדכנית, שלפיה תיבחן זכאותו להיכלל במסלול השיקום המבוקש. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. העותר נפצע פציעה קשה במלחמת יום הכיפורים. החל ביום 1.1.76 ועד ליום 31.3.01, בהיותו נכה צה"ל, עבד העותר ברפא"ל. כבר ביום 31.10.80 פנה העותר ללשכת השיקום של משרד הביטחון בחיפה, וביקש להירשם כמועמד לשיקום באמצעות תחנת דלק. פנייתו נענתה ביום 15.7.86 במכתב בו נאמר כי קיים מחסור בהצעות מעשיות לשיקום באמצעות תחנת דלק, וכי משרד הביטחון רואה את עבודתו של העותר ברפא"ל כשיקום. בחודש יוני 1996 נמסר לעותר על ידי רפא"ל כי הוא אמור לפרוש לגמלאות בחודש מרץ 2001. בעקבות הודעה זו פנה העותר פעם נוספת לאגף השיקום בבקשה לשיקום באמצעות תחנת דלק. פנייתו נדחתה בנימוק ששכרו ברפא"ל עולה על
השכר הממוצע במשק, ויש לראות בו כמי ששיקומו הוא במקום עבודתו ברפא"ל. לאחר חילופי מכתבים הביעו המשיבים, בהודעה מיום 26.1.06, את עמדתם כי על העותר להגיש בקשה עדכנית לשיקום באמצעות הפעלת תחנת דלק, וכי בקשה זו תיבחן בהתאם להוראות אגף השיקום על רקע מכלול הנתונים העדכניים לגבי העותר.
ג. בהתחשב במכלול השיקולים כמצויין לעיל, התוצאה המאזנת היא שכתנאי לכך שהעותר יוכל להיכלל במסלול השיקום באמצעות תחנת דלק, יהיה עליו להגיש בקשה עדכנית בעניין, ובה פירוט הנתונים האישיים הנדרשים על ידי אגף השיקום לשם הכרעה בבקשה; אולם, ככל שמועד הגשת הבקשה הוא רלוונטי למיון בקשותיהם של המועמדים השונים להיכלל במסלול השיקום, יש לראות את בקשתו של העותר כאילו הוגשה ביום 31.3.01 - מועד סיום עבודתו ברפא"ל.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה רבלין, א. לוי. החלטה - הנשיאה בייניש. 18.6.07).

ע.פ. 10517/05 + 10432/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס ומעשים מגונים בקטינות על יסוד עדויות המתלוננות. *כבישת עדויות בעבירות מין בקטינות ומתן הסבר לכבישת העדויות. *החמרה בעונש בעבירות מין ואינוס בקטינות(מחוזי י-ם - ת.פ.715/04 - הערעור נדחה וערעור נגדי על קולת העונש נתקבל).
א. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, התגורר המערער בשכנות למתלוננות, שתי אחיות בנות למשפחה חרדית, ילידות 1985 ו - 1989. קשרי השכנות כללו ביקורים הדדיים על בסיס יומי, במהלכם סייע המערער למשפחתן של המתלוננות בעת שאביהן שהה בחו"ל. תוך כדי ביקורים אלה, ביצע המערער במתלוננות, לאורך שנים, מעשי אינוס, מעשים מגונים ומעשי סדום. התשתית הראייתית התבססה בעיקרה על עדויותיהן של שתי המתלוננות. המשיבה תמכה את גירסתן של המתלוננות בעדויות נוספות. המערער כפר מכל וכל במעשים שיוחסו לו, וטען כי המגע הפיזי בינו לבין המתלוננות לא חרג מ"ליטופים אבהיים", גרידא. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער במספר עבירות של אינוס, מספר עבירות של מעשה מגונה, וכן עבירות של מעשי סדום, וגזר לו תשע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. כן, חוייב לשלם פיצוי לכל אחת מן המתלוננות בסכום של 30,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. טענות הערעור נסובות כולן נגד ממצאי מהימנות ועובדה אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. הלכה מושרשת היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים מסוג זה, אלא במקרים חריגים. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעדות של קרבן של עבירות מין. אף לגופם של דברים אין לומר כי בהרשיעו את המערער נתפס ביהמ"ש המחוזי לטעות. באשר למחדלי חקירה הנטענים - בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מתגלים מחדלי חקירה המובילים לכך שראייה מרכזית, שהיתה עשוייה לשפוך אור על האירועים, אינה בנמצא - ייזקף הדבר לחובתה של התביעה, כאשר ביהמ"ש בוחן אם הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ברם, אין לומר שמחדלי חקירה מובילים בהכרח לזיכויו של הנאשם. המחדלים החקירתיים הנטענים כאן, אף בהצטרפם יחד, לא גרמו למערער עיוות דין, ובוודאי שהם אינם מצדיקים את זיכויו.
ג. אשר לטענה בדבר כבישת העדויות של המתלוננות - קיומו של הסבר סביר ומשכנע לטעם שבכבישת העדות, מאפשר ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא ככל עדות אחרת. יתירה מכך, כבישת עדותם של קורבנות מין הינה תופעה מוכרת, במיוחד כאשר מדובר בקטינים ובעבירות אשר מבוצעות בתוך התא המשפחתי. אכן, המערער אינו "בן משפחה" של המתלוננות כהגדרתו של מושג זה בסעיף 351(ה) לחוק העונשין, אולם עקב התפקיד המיוחד שמילא בחייהן, מעמדו היה קרוב מאד לכך.
ד. אשר לערעורים על מידת העונש ? מדובר בעונש מתון שספק אם יש בו ביטוי הולם להשלכות מרחיקות הלכת שהיו למעשיו של המערער על נפשות קורבנותיו. המערער ניצל את המעמד המיוחד לו זכה בביתן של המתלוננות, כמו גם את האמון שניתן בו, לסיפוק תאוותיו האפלות. בכך הסב להן נזק נפשי שלא ימחה. בכל הנסיבות יש לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. עם זאת, ולאור ההלכה הנוהגת לפיה אין ערכאת ערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יש להעמיד את תקופת המאסר בה ישא המערער על 12 שנות מאסר בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, חשין. החלטה - השופט לוי. עוה"ד ששי גז וגב' מירב אלגאלי למערער, עוה"ד גב' נעמי כץ לולב וגב' טל וייסמן-בן שחר למשיבה. 18.6.07) .

ע.א. 6616/04 - ברונפמן אלון בע"מ נגד מדינת ישראל הממונה על מס הבולים

*פטור מס בולים בהסכם שיש לראות בו מסמך העברת מניות(מחוזי ת"א - ע"ש 1062/04 - הערעור נתקבל).

א. המערערת השתתפה במכרז לרכישת מניות בחברת רבוע כחול ישראל בע"מ. במסגרת המכרז, חתמה המערערת, בתאריך 26.2.03, על הסכם העברת מניות בנוסח סטנדרטי עליו חתמו כל המתמודדים האחרים במכרז. הריבוע הכחול לא חתמה על המסמך בשלב זה, שכן לא היה לו תוקף משפטי. ב-22.6.03, בעקבות זכייתה במכרז, נחתם "הסכם מכירת החזקות" (להלן: ההסכם) בין המערערת לבין הריבוע הכחול. על-פי האמור בהסכם "במועד הקבוע ובכפוף לתשלום מלוא תמורת המניות על ידי הקונה לידי המוכרת, תמכור המוכרת לקונה והקונה תרכוש מהמוכרת את מניות המוכרת כמקשה אחת כשהן נקיות וחופשיות". כ- 48 שעות לאחר חתימת ההסכם, הועברו מניות הריבוע הכחול בפועל לידי המערערת. ב- 5.8.03 שלח המשיב דרישה לתשלום מס בולים בגין ההסכם. המערערת טענה כי ההסכם פטור ממס בולים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המדינה. הערעור נתקבל.
ב. שני חיקוקים מרכזיים מנחים ותוחמים את הדיון בתיק זה. הראשון: חוק מס בולים על מסמכים. החיקוק השני הוא חוק החברות. העיקרון הבסיסי בחוק מס בולים הוא כי המס חל על מסמכים ולא על עסקאות. יש לראות את ההסכם שנחתם בין הצדדים כמסמך אשר יש בו "העברת מניה בחברה שאינה פרטית" ואי לכך יש לפטור אותו מתשלום מס בולים.

(בפני השופטות: נאור, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד דיויד אמיד ואורי דרוקר למערערת. 13.6.07).

ע.פ. 10922/04 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין ואינוס בקטינה במשפחה(מחוזי חיפה - ת.פ. 171/03 - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בשורה ארוכה של עבירות מין אותן ביצע, במשך 10 שנים, בבתה- הקטינה (בת 4 שנים) של מי שהיתה אז זוגתו לחיים. הבית בו התגוררה המתלוננת יחד עם אימה- והמערער, התגלה כמקום רווי אווירה מינית פרברטית; מקום שבו לא הוצבו גבולות, ובו היצר לבדו שלט; מקום שתואר על-ידי בימ"ש קמא כ"בור תחתית רוחש סודות אפלים". בימ"ש קמא הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו - אינוס; בעילת בת משפחה שטרם מלאו לה 21 שנים; מעשה סדום בבת משפחה; מעשה מגונה בבת משפחה, וגזר לו 13 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. עם הגשת התלונה, כאשר מלאו לה 14 שנה, נחקרה המתלוננת ומסרה גירסה מפורטת של האירועים. אין עילה לסטות מההלכה הנוהגת, לפיה אין בימ"ש שלערעור נוטה
להתערב בממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. ניסיונותיו החוזרים ונשנים של המערער להכפיש את המתלוננת ואמה- במהלך ההליכים, שעה שלרוב ההכפשות אין כל זיקה עניינית לאישומים נגדו, ראויים לגינוי בכל פה. במשפט הפלילי אין מתמקדים באורחות חייהם של עדים ומתלוננים, מוסריותם או אי מוסריותם, אלא בראיות המפלילות, ובוחנים אם יש בהן - כשהן ניצבות אל מול טענות ההגנה וראיותיה - כדי לבסס את הרשעתו של הנאשם מעבר לספק סביר. אכן, טיבה של חקירה נגדית שהיא מבקשת לערער ככל שניתן את משקלן של ראיות התביעה. אולם, גם לכך סייגים שמקורם באתיקה ומוסר אנושי, והסניגור את אלה הפר ברגל גסה. נשאלת השאלה אם התנהגותו עולה בקנה אחד עם חובתו של עורך דין לנהוג כלפי צדדים לדיון בכבוד ובדרך ארץ.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד נחמני יובל למערער, עו"ד ליאנה בלומנפלד מגד למשיבה. 14.6.07).

רע"א 682/07 - לב לבייב ואח' נגד שמעון גילר

*פרשנות קביעה מסויימת בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לעניין היותה "השתק פלוגתא" בתובענה נוספת (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיב - גיאולוג במקצועו - הגיש תביעה נגד המבקשים בקשר לפרוייקט חציבה. פסק-הדין בתובענה ניתן על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי "קיימות ארבע שיטות אפשריות לחישוב התמורה לה היה זכאי התובע... מתחילתו ועד היום וזאת לצורך קביעת סכומי המינימום והמקסימום... אין באמור בהסכמה דיונית זו משום הודאה ו/או הסכמה... באשר לשיטת החישוב הנכונה והראויה לחישוב התמורה...". בפסק דינו נאמר ע"י ביהמ"ש כי "לצורך פסיקה על דרך הפשרה" נבחרה "השיטה שלפיה זכאי התובע לשכרו על פי תמלוגים פר טונה" וקבע כי הסכום אותו חייבים המבקשים למשיב הוא כמחצית הטווח שבין סכום המקסימום וסכום המינימום שבהסכמה הדיונית. בהמשך הגיש המשיב תביעה נוספת לתמלוגים המתייחסים לתקופה שלאחר התביעה הקודמת. בתביעתו טען המשיב כי ממצאיו של ביהמ"ש בהליך הקודם ובכללם שיטת חישוב התמורה, מהווים מעשה בית דין. ביהמ"ש קיבל את בקשת המשיב למחוק סעיפים מכתב ההגנה של המבקשים מן הטעם של "השתק פלוגתא מובהק". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בהכרעה על דרך הפשרה גישתו הבסיסית של ביהמ"ש "רכה" וגמישה מאשר בהכרעה רגילה, המבוססת על דיני ראיות מדוקדקים. ממילא, גם כוחה של ההכרעה במקרה כזה איננו באותה עוצמה כהכרעה "רגילה". במצב כזה ניתן להידרש לרכיב ההסכמי. רכיב זה נבחן על-פי אומד דעתם של הצדדים. ההסכמה בנידון דידן ניתנה לסכסוך שהיה לתקופה מתוחמת. קשה להניח כי אילו נשאלו המבקשים האם ההסכמה לפסק דין על דרך הפשרה ניתנת לכל סכסוך בקשר לתמורה למשיב העלול להתעורר בין הצדדים, היו משיבים מניה וביה בחיוב. ההכרעה בהליך קודם באה בגדרי "דרך הפשרה", וקשה להלום כי השתק פלוגתא ייתלה על וו זה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד יוסף נקל ואמיר שמרלינג למבקשים, עו"ד ערן לב למשיב. 20.6.07).

בג"צ 5380/07 + 5277/07 - ברוך מרזל ואח' נגד מפקד משטרת ירושלים ואח'

דחיית עתירה לבטל את "מצעד הגאווה" בירושלים. האיזון בין חופש הביטוי וההפגנה לבין הפגיעה ברגשות הדתיים בקיום "מצעד הגאווה" (העתירה נדחתה).

החל בשנת 2002 התקיימו מצעדי גאווה מקומיים בעיר ירושלים ביוזמת "הבית הפתוח" בהיקפים שונים ובאישורה של המשטרה. בין השנים 2002 עד
2005 נערכו אירועי הגאווה במתכונת של מצעד ברחובות העיר. בשנה שעברה - שנת 2006 - התקיים אירוע הגאווה במתכונת מוגבלת שכללה התכנסות בלא תהלוכה. עניינן של העתירות שלפנינו הוא באישור שנתנה המשטרה לעריכתו של מצעד גאווה לשנת 2007 ברחובות ירושלים, במתכונת של תהלוכה. העתירות נדחו.
החלטת המשטרה לאשר את קיום המצעד במתכונת הנדונה, מצוייה בגדר מתחם הסבירות ומאזנת כראוי בין מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין. מחד גיסא, מתן רישיון לקיומו של מצעד הגאווה מאפשר את מימושה של זכות הביטוי וההפגנה. מאידך גיסא, ההגבלות שהוטלו על קיום האירוע מאפשרות את השמירה על בטחון הציבור ועל הסדר הציבורי, בהתחשב בכוחות העומדים לרשות המשטרה לאבטחת המצעד. אשר לאיזון בין חופש הביטוי וההפגנה לבין ההגנה על רגשות דתיים - הרי גם אם מקובל כי מנקודת השקפתם של חוגים חרדים ודתיים עלול קיום המצעד לפגוע פגיעה כנה ואמיתית ברגשותיהם הדתיים, אין בכך טעם מספיק לשלילת הזכות להפגין. עצם קיומה של פגיעה ברגשות אינה מצדיקה פגיעה בחופש הביטוי וההפגנה בדמוקרטיה המבוססת על פלורליזם חברתי, וזאת על-מנת שחופש הביטוי לא יאבד את תוכנו.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. 20.6.07).

בג"צ 10682/06 - אימן אטרש ואח' נגד הפרקליט הצבאי הראשי

*אי התערבות בג"צ בהחלטות הפרקליט הצבאי הראשי שלא להעמיד לדין את המעורבים באירוע צבאי בו נהרג תושב השטחים (העתירה נדחה).

בלילה שבין 13.10.03 ל-14.10.03 נהרג המנוח מתעב אל-נבארי מאש חיילי צה"ל. לאחר חקירה של המשטרה הצבאית החוקרת, הוחלט כי אין מקום להעמיד לדין מי מהמעורבים באותו אירוע. בעתירתם מבקשים העותרים להורות למשיב, להעמיד לדין את המעורבים באירוע בעבירה של הריגה או לחלופין בעבירה של גרם מוות ברשלנות. העתירה נדחתה.
מדובר במקרה טראגי בו מצא המנוח את מותו. השתלשלות אירועים ונסיבות הביאה לכך כי המנוח נחשד כמי שמעורב בפעילות חבלנית עויינת המסכנת חיי אדם. האירוע נחקר על ידי רשויות הצבא, ונבדק על ידי גורמי הפרקליטות הצבאית. אלה בחנו את כלל ממצאי החקירה, והגיעו למסקנה כי אין מקום להעמיד לדין מי מן המעורבים בפרשה. אין החלטה זו מגלה עילה להתערבות בג"צ.

(בפני השופטים: הנשיאה ביניש, המשנה נשיאה ריבלין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד מרואן דלאל לעותרים, עו"ד גב' אורית קורינלדי-סירקיס למשיב. 18.6.07).

ע.פ. 7429/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של אזרח ישראלי שהושיט עזרה למחבלים בביצוע פיגועים בישראל (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, אזרח ישראלי ותושב הישוב כאוכב, למד לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל שימש כמורה למתמטיקה בבית ספר בבית צפאפה. במהלך המחצית הראשונה של שנת 2004, קשר קשר עם פעיל בארגון החמאס, והתבקש לאתר יעדים הומי אדם לצורך פיגוע. במהלך סיורים שערך עם מפעילו סוכמה רשימה של יעדים הומי אדם. בחודשים יוני ויולי 2004, הציע המערער לבצע פיגוע ירי באוטובוסים היוצאים ממפעל בטחוני באזור הצפון. המערער הודה בעובדות שיוחסו לו, הורשע ונדון ל - 18 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער בחר, ככל הנראה, מתוך מניעים לאומניים, לסייע למרים באויביה של מדינת ישראל, מתוך כוונה לקעקע את יסודותיה ואת משטרה, על ידי הרג המוני של אזרחים
תמימים. במעשיו מעל המערער בחובת הנאמנות שלו כלפי המדינה, תוך שהוא עושה שימוש זדוני ומרושע בזכותו להתהלך בה באופן חופשי. לשיא שפלותו הגיע המערער כאשר נודע לו כי עומד להתבצע פיגוע התאבדות בבית קפה בירושלים, והוא לא נקף אצבע כדי למנוע את האסון הממשמש ובא. נוכח מסוכנותו ראוי היה להחמיר בעונשו של המערער, ואף שתקופת המאסר שהושתה עליו אינה קלה, נראה כי זהו עונש ההולם את חומרת המעשים.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד בויראת עאדל למערער, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 14.6.07).

על"ע 3225/06 - יעקב כשדי נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

*הרשעה משמעתית של מתמחה במשפטים, בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, גם אם לא ביצע את העבירה בזיקה לתפקידו כמתמחה (הערעור נדחה).

המערער היה מנהל ובעל מניות בחברת אורדן מחשבים. בין אורדן לבין חברת "חלמיש", התקיימה התקשרות עסקית, אשר בוטלה בעקבות מחלוקת שנתגלעה בין שתי החברות. ביום 15.12.04 הגיע המערער למשרדי "חלמיש", ללא תיאום מוקדם, ביקש מהמאבטח להפגש עם חשב החברה (להלן - סער) וכאשר התחוור לו כי סער אינו נמצא, ביקש להפגש עם מנהלת החשבונות ואז הותר לו להכנס למשרדים. בהמשך, הורה המאבטח למערער להמתין בכניסה לבנין. המערער ירד לקומת הכניסה, ובחלוף כחמש דקות, בעוד המאבטח משוחח בטלפון, החל לעלות במדרגות ללא רשות, תוך שהוא טוען כי שכח את מפתחותיו בקומה העליונה. המערער אותר מאוחר יותר, בחדר המחשב בקומה הרביעית, כשהוא מעיין בניירות המונחים על השולחן ובמסך המחשב. נגד המערער, שהיה אז מתמחה במשפטים, הוגשה קובלנה בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, וכן עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בית-הדין המשמעתי הרשיע את המערער וגזר לו עונש של נזיפה. המערער הגיש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי וערעורו נדחה. הערעור נדחה.
השאלה אינה התקיימותם של יסודות העבירה הפלילית של הסגת גבול, כי אם שאלת קיומו של פגם אתי במעשי המערער. העובדה שהמערער נכנס בלא רשות למקום שכניסתו אליו נאסרה, מהווה התנהגות בלתי הולמת ובלתי ראויה, ומן הטעם הזה, היה מקום להרשעתו בעבירה משמעתית, במנותק משאלת אפשרות ההרשעה בדין הפלילי. טענת המערער בדבר זכות הקניין שעומדת לו, אינה יכולה לגרוע מאחריותו המשמעתית, שכן ההגנה על זכותו, ככל שקיימת לו, צריך שתיעשה במסגרות הקבועות בדין, ולא בדרך של הפרת חובותיו האתיות. גם הטענה כי עשה את המעשים בלא זיקה לתפקידו כמתמחה אינה יכולה לסייע לו, שכן עבירות המשמעת משתרעות גם על פעילותו של עורך דין - ומתמחה בכלל זה - שאין לה קשר לעיסוק במקצוע עריכת הדין. אכן, חלמיש חזרה בה מתלונתה, אך הקובל הוא הגורם המופקד על האינטרס הציבורי בהקשר בו עסקינן, והוא זה המוסמך לקבל החלטות באשר לחזרה מקובלנה.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד משה ענבר למערער, עו"ד משה עליאש למשיב. 17.6.07).

ע.פ. 5299/06 - עמאר גאזי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של שוד, מתוך שיקולים של אחידות הענישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בחודש דצמבר 2004 נענה המערער להצעתו של אחר - באהאאלדין עבדאלג'ואד, לשדוד את המתלונן - סוכן מכירות של מכשירי טלפון סולולאריים וכרטיסי חיוג. לקשר זה הצטרפו עימאד בסיוני וסאהר חטאב, ואת זממם ביצעו בני החבורה בתאריך 4.12.04, בשעות צהרים. במהלך משפטו בפני
בימ"ש קמא כפר המערער בעובדות שיוחסו לו וטען כי היה במקום אחר. אולם, גירסתו לא זכתה לאמון, ובסופו של יום הורשע בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, קשר לפשע, נשיאה והחזקת נשק שלא כדין והשמדת ראייה. בגין כל אלה נדון המערער ל-9 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על-תנאי, קנס בסך 15,000 ש"ח, והוא חוייב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 -. בסיוני הורשע במסגרת הסדר טיעון בסיוע לשוד והשמדת ראייה, ונדון ל-36 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, קנס, ופיצוי למתלונן. סאהר הודה במסגרת הסדר טיעון, הורשע בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, ונדון ל-42 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר מותנה כך שהמאסר הכולל הועמד על 52 חודשים. לבאהאאלדין נגזרו 5 שנים מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, קנס, ופיצוי למתלונן. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בנסיבות אחרות ואף שהעונש נוטה במידת מה לחומרה, לא היה מקום להתערב בו. ברם, בפרשה זו נטלו חלק מעורבים נוספים, שגם אם חלקם בפועל היה שונה מעט, הרי שהם פעלו בצוותא חדא להשגתה של מטרה פלילית משותפת. לפיכך, ההיגיון מחייב כי בעונשים אשר הושתו על הנאשמים יישמר איזון ראוי, כדי למנוע מנאשם זה או אחר תחושת אפליה. אכן, המערער לא הודה בעובדות שיוחסו לו, אולם, אי-הודאת המערער אסור לה שתיזקף לחובתו כנימוק להחמרה בעונש. כמו כן עברו הפלילי של המערער פחות מכביד מזה של שותפיו. לפיכך יועמד ענשו של המערער על 6 שנים מאסר בפועל. יתר חלקי גזה"ד יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה-- השופט לוי. עו"ד חליחל עדנאן למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 18.6.07).

ע.פ. 902/06 - יוסי לוי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש של מאסר על תנאי והיקף התנאי בעבירה של שוד, כאשר הוחלט שהטלת מאסר על תנאי בהיקף נרחב, יקשה על השיקולים להפעלתו במקרה של עבירה נוספת (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הגיע לחנות בבני-ברק, שעה שבעליה (להלן: המתלונן) החל לסגור את עסקו. המערער, שהיה מזויין במכשיר חד, דרש מהמתלונן לפתוח את החנות, ובעקבות כך התפתח מאבק בין השניים, במהלכו נחתך המתלונן בידו. בסופו של דבר נמלט המערער מהמקום, תוך שהוא מאיים על המתלונן כי ישוב בלילה וישרוף את החנות. המערער הודה והורשע בעבירה של דרישת נכס באיומים, נדון ל- 30 חודשי מאסר על תנאי בהם ישא אם יעבור, תוך 3 שנים, עבירה של איומים או עבירה מסוג פשע. כמו כן, חוייב לשלם למתלונן פיצוי של 4000 ש"ח. הערעור מופנה כנגד רכיב המאסר על-תנאי (משכו והיקפו). הערעור נתקבל. מאסר מותנה ממושך שהיקפו כה רחב, יש לו מטבע הדברים אפקט מרתיע, אולם הוא גם עשוי להעמיד בעתיד את ביהמ"ש שיידרש להפעילו בפני דילמה קשה, באשר נקודת הפתיחה לדיון בשאלת העונש תהיה מאסר בן 30 חודשים. נוכח האמור, תקופת המאסר על תנאי תועמד על שנה, והמערער ישא בה אם יעבור, בתוך שנתיים, עבירות איומים, אלימות או עבירת רכוש ששלובה בה אלימות.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט לוי. עו"ד גלאון קפלנסקי למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 11.6.07).

רע"א 28/07 - חב' אבתיר בע"מ ואח' נגד ציונה שנקר

*אכיפת ביצוע פס"ד באמצעות הליכי פקודת בזיון ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

המחלוקת בין הצדדים יסודה במבנה של חניון שהוקם סמוך לבית המשיבה. זו הגישה תביעה בבימ"ש השלום בגין מטרדים של רעש וזיהום אויר הנגרמים לה ממתקנים שהותקנו במבנה. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, אשר ניתן לו תוקף של
פסק דין, לפיו יוסרו המטרדים כאמור בהסכם. המשיבה פנתה לביהמ"ש בטענה כי פסק הדין לא קויים ולכן ביקשה לפעול על פי פקודת בזיון ביהמ"ש. בימ"ש השלום קבע כי המבקשות הפרו את הסכם הפשרה וכי אם לא יבצעו את המוטל עליהם, יוטל עליהן קנס. בקשה חוזרת של המשיבה, בה טענה כי לא תוקנו ההפרות נדחתה, בנימוק שביהמ"ש אינו יכול לשמש מפקח ולעקוב אחר ביצועו של כל פרט בהסכם אשר גדוש בפרטים טכניים רבים. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורה נתקבל. הדיון הוחזר, איפוא, לביהמ"ש קמא לבחון את הטענה לגופה, ונקבע כי אם יימצא שהמבקשות לא קיימו את שחוייבו לבצע, יינקטו נגדן צעדים על פי פקודת בזיון ביהמ"ש. הבקשה לרשות ערעור נדחה.
בימ"ש השלום החליט ביום 6.3.05 כי ההליך של בזיון בימ"ש היא הדרך הנכונה לתקוף את הפרת הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, ביקר במקום וקבע מהן ההפרות של הסכם הפשרה וכיצד יש לתקנן. ואולם, כשעתרה המשיבה בבקשה חוזרת, קבע ביהמ"ש כי אין זה מתפקידו לפקח על פירטי ביצועו של הסכם הפשרה. בנסיבות אלה, בהן ביהמ"ש נכנס לעובי הקורה בהחלטה הראשונה וקבע את שקבע, אף בלא להיעזר במומחה, יש מקום גם כעת, לדון בבקשה החוזרת לגופה ולבחון האם תוקנו ההפרות אם לאו. היה ויימצא כי, כפי טענת המשיבה, לא תוקנו ההפרות, יינקטו נגד המבקשות צעדים המתבקשים על פי פקודת בזיון ביהמ"ש.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ב. וילנסקי למבקשות. 19.6.07).

ע.פ. 145/07 - מדינת ישראל נגד זאהיר שוייקי

*החמרה בעונש בעבירה של שוד (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

בשעת בוקר מוקדמת, ניגשו המשיב ושותפתו למתלונן, ברחוב פיין בתל-אביב, ובאיומי סכין גנב המערער מקורבנו 500 ש"ח, כרטיס אשראי, שני מכשירי טלפון נייד ומשקפיים. בגין עובדות אלו, בהן הודה המשיב, הרשיעו ביהמ"ש המחוזי בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, ודן אותו ל-6 חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שרות, שנה מאסר על-תנאי. ופיצוי למתלונן בסכום של 1000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב ושותפתו שדדו אדם תמים בטבורה של עיר תוך איום בסכין, ונטלו ממנו את רכושו. זו התנהגות ששלובה בה מידה לא מעטה של חוצפה ותעוזה, וככזו יש בה ללמד על הסכנה הנשקפת מהמשיב. יתר על כן, ספק אם המשיב הפנים עד תום את חומרת המעשה בו חטא, והראיה לכך היא גירסה בדויה שהביא בפני שרות המבחן. בכפוף להלכה לפיה אין בימ"ש שלערעור ממצה את הדין עם נאשם, תועמד תקופת המאסר בה ישא המשיב על 15 חודשים. יתר חלקי גזה"ד יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד אושרה פטל למערערת, עו"ד שפירא גיל למשיב. 14.6.07).

רע"א 467/07 - רמי דגני נגד דורנט (1991) ישראל בע"מ

*נטל ההוכחה בהתדיינות בתביעה לפיצויים על יסוד פוליסת ביטוח כלי רכב נגד גניבה (הבקשה נדחתה).

המשיבה היא חברת ליסינג להשכרת רכבים. בחודש אוגוסט 1994, חתמה החברה על הסכמי שכירות עם חברת דגני (להלן: החברה), בערבותם של שלושת מנהליה, ובכללם המבקש. על פי ההסכמים השכירה המשיבה לחברה שתי משאיות ושני נגררים למשך 45 חודשים. בתחילת חודש דצמבר נכנסה החברה להליכי כינוס נכסים והפכה לחדלת פירעון. ב-12.2.1995 נגנבו המשאיות ללא הנגררים. המשיבה תבעה את חברת הביטוח שביטחה את המשאיות לתשלום עבור המשאיות ואילו את הנגררים
היא מכרה. לחברה נותר חוב בסך של כ-140 אלף - והמשיבה הגישה תביעה לתשלום החוב נגד כל הערבים ולאחר שהושגה פשרה בין המשיבה לשני הערבים האחרים, נותרה התביעה נגד המבקש, בסך של כ-23 אלף -. בימ"ש השלום קבע כי נכונה טענתו של המבקש, לפיה נגרם לו נזק בסך של 30,000 ש"ח בגין מכירת הנגררים במחיר הנמוך משווים בפועל. לאור העובדה שסכום זה עלה על סכום התביעה, דחה את התביעה. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. שקיבל את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, הנגררים נמכרו בסכום הנמוך בכ-30,000 ממחיר המחירון שלהם. דומה, כי עיקר המחלוקת היא על מי הנטל להוכיח כי הנגררים נמכרו בהתאם לשוויים הריאלי. באשר לכך היה על המבקש, אשר העלה עניין זה במסגרת טענת הגנה, להוכיח את שוויים הריאלי, ולא היה די, בנסיבות העניין, להגיש את "מחירון לוי יצחק" כראיה. כדי להצליח בטענה בדבר מכירת הנגררים בתמורה הנופלת משוויים בשוק, היה צריך המבקש להוכיח את מחיר השוק של הנגררים הספציפיים שנמכרו, בהתאם למצבם ולמידת השימוש שנעשה בהם.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. שני למבקש. 19.6.07).

בש"א 2084/07 - רלה ויינשטיין נגד בנק הפועלים בע"מ

*קיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור (הערעור נדחה).

במסגרת תביעה שהגישה המערערת נגד המשיב בביהמ"ש המחוזי בחיפה קבע ביהמ"ש כי על המשיב לפצות את המערערת בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים שנגרמו לה עקב ניהול כושל של חשבון בנק וייחוס חוב שהצטבר בו כחיוב שלה. בפסק הדין נקבע כי: "לאור האמור... מהווה 'פסק הדין' בשלב זה, החלטה" וכי לצורך השלמת הסעיף הנ"ל ולצורך זה בלבד, "נקבע, התיק למעקב בפני ליום...". בהחלטה המשלימה הוסיף ביהמ"ש וקבע כי על המשיב לשלם למערערת סכום השווה ל-10,000 דולר. עוד קבע ביהמ"ש באותה החלטה כי: "סעיף 5 להחלטה זו מהווה השלמה לפסק הדין... עם מתן השלמה זו סיים ביהמ"ש את פסק הדין". ביום 29.5.2006 הגיש המשיב ערעור על פסק הדין וכן על ההחלטה המשלימה. המערערת עתרה למחיקת הערעור בשל האיחור בהגשתו, בטענה שמירוץ המועדים לעניין הערעור מתחיל מיום המצאת פסק הדין למשיב, אף שנאמר בו כי הוא בגדר "החלטה", ולא ממועד ההחלטה המשלימה, וכי משחלף המועד להגשת הערעור כאמור, דין הערעור להימחק. הרשמת דחתה את בקשת המערערת בקבעה כי בכל הקשור לנזק הממוני קבע בימ"ש קמא בגוף פסק הדין שיש לראות בפסק הדין החלטה ולא פסק דין. הרשמת הוסיפה כי מכל מקום בנסיבותיו החריגות של המקרה, יש טעם מיוחד ליתן ארכה להגשת הערעור וזאת משום קביעתו המפורשת של בימ"ש קמא כי פסק הדין טרם הושלם, ובשל הסתמכות המשיב על כך. הערעור נדחה.
קיים במקרה הנדון טעם מיוחד המצדיק מתן אורכה להגשת הערעור. זאת נוכח קביעתו הברורה של בימ"ש קמא כי פסק הדין טרם הושלם וכי דינו כהחלטה. בנסיבות אלה ואף אם שגגה יצאה תחת ידו של בימ"ש קמא, רשאי היה המשיב להסתמך על קביעתו המפורשת של ביהמ"ש בעניין זה כי מלאכתו טרם הסתיימה. מטעם זה בלבד ראוי היה, כאמור, להאריך את המועד להגשת הערעור. גם לגופם של דברים ספק אם נדרשת הארכה, ומכל מקום יש לסוגיה פנים לכאן ולכאן. במקרים גבוליים כגון אלה, אין זה ראוי לחסום טיעונים מהותיים בשל דקדוקים פרוצדוראליים.

(בפני: השופטת חיות. עו"ד הילה סמורזיק-פוזנסקי למערערת, עו"ד דרור קדם למשיב. 21.6.07).

רע"פ 2364/07 - עלי יונס נגד מדינת ישראל

*מניין תקופת הפסילה מנהיגה מתחיל מיום הפקדת רשיון הנהיגה (הבקשה נדחתה).

המבקש נדון בביהמ"ש המחוזי בנצרת, למאסר של 4.5 שנים בפועל ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים, מיום שחרורו. בגזר הדין צויין כי על המבקש להפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות ביהמ"ש, תוך יומיים מיום מתן גזר הדין. המבקש לא הפקיד את רישיונו, ולדבריו סבר בטעות, כי מכיוון שהמשטרה תפסה את רכבו, שם היה מונח רישיון הנהיגה שלו, קיים את צו ביהמ"ש לעניין הפקדת הרישיון כאמור. ביום 19.5.04 שוחרר המבקש מהמאסר. לטענתו, סבר שתקופת הפסילה מסתיימת בתום 18 חודשים מעת שחרורו, והנה משפנה אז לרשות הרישוי על-מנת לקבל את רישיונו, הובהר לו כי היה מוטל עליו להפקיד את רישיונו לאחר גזר הדין ומשלא עשה כן אזי לא יושב לו רישיונו לאלתר. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להשבת הרישיון, ובקשתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מניין תקופת הפסילה מתחיל עם הפקדת הרישיון כנדרש בחוק. על המבקש בענייננו היה להפקיד את הרישיון עם מתן פסה"ד ומשלא לא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. דברים אלו ודאי נכונים, לנוכח העובדה שבגזה"ד חוייב המבקש באופן שאינו משתמע לשני פנים להפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות ביהמ"ש תוך יומיים.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד שאדי ערטול למבקש, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 18.6.07).

רע"א 2985/07 - מחמוד סאלחייה נגד חברת בתי המלון הערביים בע"מ

*סמכות בימ"ש השלום לדון בתביעה לסילוק יד, כאשר זו מבוססת על טענת חזקה ושימוש במקרקעין של התובע ולא על טענת בעלות במקרקעין (הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה תביעה לבימ"ש השלום בירושלים, לסילוק ידו של המבקש ממקרקעין בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים. המבקש הגיש בקשה לדחייה או מחיקה על הסף של התביעה, בין השאר, בהסתמך על הטענה לחוסר סמכות עניינית לפי תקנה 101(2) לתקנות סדר הדין האזרחי. בימ"ש השלום דחה את הבקשה, בקבעו כי היות והסכסוך נסב על טענת חזקה ושימוש במקרקעין, מצוי הוא בגדר סמכותו הדיונית. בהמשך קיבל בימ"ש השלום את התביעה והורה על סילוק ידו של המבקש מן המקרקעין. לצד זה קבע ביהמ"ש, כי בהתחשב בעובדה שתביעת המשיבה אינה נסמכת על זכותה לבעלות במקרקעין, אין להידרש במסגרת התביעה לשאלת הבעלות. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לטענתו של המבקש כי בימ"ש השלום חרג מסמכותו - בכתב התביעה שהגישה המשיבה נטען כי היא "הבעלים ו/או הזכאים להירשם כבעלים, מחזיקה ובעלת זכות החזקה הבלעדית במקרקעין". בימ"ש השלום לא נדרש לשאלת בעלותה של המבקשת והסתפק בבחינת זכותה להחזיק במקרקעין לשם פתרון המחלוקת בין הצדדים. ואמנם, במסגרת התיק שהתנהל בבימ"ש השלום, טען המבקש כי הוא זכאי להחזיק ולעשות שימוש בלעדי במקרקעין אך לא טען לזכותו לבעלות בהם. לא התעוררה איפוא בין הצדדים מחלוקת משפטית בשאלת הבעלות. בפני המבקש פתוחה האפשרות, אם חפץ הוא בכך, לתבוע את זכותו הנטענת לבעלות במקביל לבירור התביעה בנושא זכות ההחזקה והשימוש.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מ. קובו למבקש. 19.6.07).

רע"ב 4833/07 - שאדי חליחל נגד שירות בתי הסוהר

*ביטול החלטה על ביצוע מאסר בעבודות שירות, כאשר האסיר לא התייצב לעבודות השירות (הבקשה נדחתה).

על המבקש נגזרו ארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות בגין עבירה של נהיגה בשכרות. המבקש לא התייצב לעבודות במועד שנקבע. בעקבות
זאת, נערכה למבקש שיחת בירור עם המפקח על עבודות השירות, בה הוסבר לו כי עליו להתייצב לעבודות השירות למחרת היום, אולם, גם אז נמנע מלהתייצב. בהמשך, זומן העותר לשיחת בירור, שגם אליה לא הופיע. בשימוע שנערך לעותר לאחר מכן, הוחלט על המשך העסקתו בעבודות השירות. המבקש אמנם התייצב לעבודת השירות לתקופה קצרה, ואולם, לאחר מכן, חדל מלהתייצב לעבודה. הממונה המליץ על הפסקת עבודות השירות, ונציב שירות בתי הסהר הורה על ריצוי יתרת עונשו של המבקש, 95 ימי מאסר, בבית הסוהר. העותר עתר לביהמ"ש לעניינים מינהליים וביקש לבטל את החלטת נציב שב"ס ובקשתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כלל הוא כי רשות ערעור על החלטות נציב שירות בתי הסוהר אינה ניתנת כדבר שבשיגרה, אלא מקום שעולה בעייה משפטית עקרונית בעלת חשיבות, או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית. אין זה המקרה שלפנינו. גם לגוף העניין, המבקש כשל בביצוע עבודות השירות לאורך תקופה ארוכה, וזאת גם כאשר ניתנו לו הזדמנויות להיטיב את דרכו. מקום שנאשם מבטא בהתנהגותו אי התאמה לריצוי עונש שיקומי, לא נותר מנוס אלא להפעיל לגביו מאסר ממשי, וזאת כדי להבטיח את האפקטיביות של הענישה, ולהגשים בכך את תכלית ההליך הפלילי. כך הוא המצב במקרה זה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 18.6.07).

בש"פ 5295/07 - מדינת ישראל נגד ראיד אבו שואח

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה במשפחה תוך הפשטת המתלוננת בת ה-50 בפומבי מבגדיה וחבטות באיבר מינה החשוף (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב עם שניים אחרים, מואשמים בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין. נאשם 1 הוא אביו של נאשם 2, והמשיב מאורס לבתו של נאשם 1. המתלוננים גם הם קשורים קשר משפחתי לנאשמים, והם כוללים את אלמנת אחיו של נאשם 1, אשה כבת 50, וילדיה, הגרים בסמיכות מקום לנאשמים 1 ו-2. בין משפחת נאשם 1 לבין המתלוננים קיים סכסוך ממושך. ביום 4.5.07 בשעות הצהריים, נכנסו המשיב עם יתר הנאשמים ובני משפחה לחצר ביתם של המתלוננים, והחלו לתקוף אותם בצוותא. נאשם 1 תפס בשערותיה של האלמנה והפילה ארצה. הנאשמים, גררו את האלמנה לכיוון חצר ביתה, שם תפסו אותה בידיה ורגליה, וקרעו מעליה את התחתונים שלבשה. בהיותה בלא תחתונים, חבט בה המשיב בידיו בחלק העליון של איבר מינה החשוף ובאיזור מפשעתה. לאחר מכן, דקר הנאשם 1 את האלמנה והנאשמים תקפו את יתר המתלוננים בסכינים ובמקלות ברזל. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה את מעצרם של שלושת הנאשמים עד תום ההליכים. לאחר שהוגש תסקיר מעצר, הורה ביהמ"ש על שחרורו של המשיב בחלופת מעצר. ביהמ"ש ציין בהחלטתו שהמשיב הוא שוטר מג"ב ועברו נורמטיבי. הערר נתקבל.
הארוע המיוחס למשיב וליתר הנאשמים הוא חמור מאין כמוהו. המדובר בהתקפה אלימה בנשק קר - סכין, ומוט ברזל. אולם בכך לא מסתכמת חומרתו המופלגת של המקרה. נעשו מעשים שנועדו לא רק לפגוע בגופה של המתלוננת, אלא גם לפגוע פגיעה קשה בכבודה כאדם וכאשה. מקרה זה נושא אופי חריג וייחודי בטיבו החמור, המשפיל והמבזה את כבודם האישי של הנפגעים. האפשרות כי אש המריבה תוצת פעם נוספת בהתקיים הנסיבות המתאימות לכך, אינה תיאורטית כלל. מדובר בסיכון לשלום אדם, עד כדי סיכון אפשרי לחיים. העובדה שהמשיב בעל עבר נורמטיבי, וכי הוא שוטר מג"ב במקצועו, אינם בעלי משמעות מכרעת לקולא במקרה זה, ואולי ההיפך מכך. על כן המשיב ייעצר עד תום ההליכים נגדו.