ע.פ. 10735/05 + 9995/05 - אלכסנדר רבינוביץ נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 10735/05 + 9995/05 - ניתן להרשיע בעבירה של סיוע לדבר עבירה, עקב התנהגות שטומנת בחובה פוטנציאל של תרומה לביצוע העבירה, ושהיה בכוחה כדי לסייע, גם אם העבירה בוצעה ללא הסיוע. *הרשעה בעבירה של הספקת נשק שנגנב מצה"ל וסיוע לעבירות של פגיעה בערבים. *החמרה (מחוזי חיפה - ת.פ. 1036/04 - ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. ארגון מחתרתי בשם "מדור 1", שם לו למטרה לפגוע בערבים. מי שנחשד להיות מייסדו של הארגון ומבצעם העיקרי של הפיגועים שהוצאו לפועל - אלירן גולן (להלן: "אלירן"), נתפס בשנת 2004 ושם קץ לחייו לפני שהועמד לדין. עם לכידתו של אלירן נערך בביתו חיפוש, במהלכו נמצאו מטעני חבלה ותחמושת. ביהמ"ש המחוזי בחיפה מצא כי המערער, שהיה חייל בעת הרלוונטית לאישומים, הוא שסיפק לאלירן חומרי נפץ ותחמושת, אותם נטל מבסיסו. המערער הורשע בעבירות של סיוע לניסיון לרצח, סיוע לייצור נשק, ביצוע עיסקה אסורה בנשק וקשירת קשר לביצוע פשע ונדון לשבע שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים בפועל והיתרה על תנאי. ערעורו של אלכסנדר נגד הכרעת-הדין וגזר-הדין נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. הטענה המרכזית של המערער הינה כי לא העביר לידיו של אלירן תחמושת. בכך מערער הסניגור על מסקנה עובדתית, וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב במסקנות מסוג זה. הסניגור טוען עוד כי לא הוכח שאלירן עשה שימוש בפועל בחומרי הנפץ שהמערער העביר לידיו. בימ"ש קמא דחה גירסה זו מבחינה עובדתית. אלא שניתן היה להרשיע את המערער, אפילו היה מוכח שאלירן לא הספיק להשתמש באמצעי החבלה ובתחמושת שהמערער העביר לידיו. לשם הרשעה בסיוע לדבר עבירה אין התביעה צריכה להוכיח כי התרומה שהמסייע הושיט למבצע, היתה כזו שבלעדיה לא היו יוצאים המעשים הרעים מן הכח אל הפועל. ניתן להסתפק גם בהתנהגות שטומנת בחובה פוטנציאל של תרומה, ובלבד שמדובר במעשים שהיה בכוחם כדי לסייע.
ג. אשר לטענת המערער נגד הרשעתו בעבירה של קשירת קשר - כבר נקבע בעבר כי עבירת הקשר, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, היא עבירה עצמאית, העומדת על רגליה, ויתכן שנאשם יורשע גם בשל ביצועה של העבירה העיקרית וגם בשל קשירתו של הקשר לבצעה. השיקולים אליהם מכוון הסניגור בדבר היטמעותו של הקשר בעבירה הסובסטנטיבית, נשקלים רק בשלב גזירת הדין, שאז אין להעניש את הנאשם גם בשל קשירת הקשר וגם בשל הוצאתו אל הפועל.
ד. אשר לעונש שהושת על המערער - מדובר בעונש מתון שאינו מבטא את החומרה הרבה שנלוותה לעבירות הנדונות. המערער נטל שלא כדין תחמושת וחומרי חבלה מסוכנים, והעבירם לידי מי שידע כי עמד לפגוע באמצעותם באזרחים ישראלים, אך ורק בשל מוצאם הלאומי והשקפותיהם הפוליטיות. מאחר וערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם נאשמים, ולאור העובדה כי המערער הספיק לשאת בחלק ניכר מהעונש, יש להותיר את תקופת המאסר הכוללת על שבע שנים, אולם מתוכן ישא המערער בחמש שנים בפועל.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד עופר כהן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 15.2.07).
רע"פ 10853/06 - מדינת ישראל נגד אמיר גנאים
*התנאים להפעלת מאסר על תנאי ש"הוארך" או "חודש"(מחוזי חיפה - ע.פ. 682/06 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 7.5.02 הורשע המשיב ע"י בימ"ש השלום בחדרה בת.פ. 4386/00 ודינו נגזר. אותה עת היה תלוי ועומד נגד המשיב מאסר על תנאי שראשיתו ב-1996, ושלאחרונה הוארך באופן שהתנאי פקע ב-2.4.01. העבירות, נשוא ת.פ. 4386/00 בוצעו ע"י
המשיב בתקופת התנאי או בעת הארכתו וביהמ"ש נדרש לסעיף 85 לחוק העונשין, וכה אמר: "אני מאריכה את המאסר על תנאי של 12 חודשים... לשנתיים מהיום". בת.פ. 1798/04, נשוא הערעור דנא, סבר שופט בימ"ש השלום כי התנאי שהוארך, כאמור, הופר, ועל כן הורה על הפעלתו של המאסר המותנה בן 12 החודשים. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי , שקבע כי בימ"ש השלום בת"פ 4386/00 רשאי היה להורות על חידוש התנאי אך תחת זאת בחר - בלשון הארכה. בסעיף 56 לחוק הבחין המחוקק בין חידוש להארכה, ומשפקעה ההארכה ב-2001, היה מקום לחדשו ולא היתה אפשרות להאריכו. על כן ביטל את הפעלת התנאי בת"פ 1798/04. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 85 לחוק העונשין מורה כי בתנאים שבסעיף ניתן להאריך יותר מפעם אחת את תקופת התנאי להפעלת מאסר, בעוד שלפי סעיף 56(ב) לחוק העונשין מוגבלת הארכתה של תקופת התנאי לפעם אחת בלבד. הקלה זו שבסעיף 85 פועלת, מטבע הדברים, על-פי רוב לטובת הנאשם. במקרה נשוא ענייננו פעלה הוראה זו נגד המשיב בבימ"ש השלום, והתוצאה נהפכה על פיה בביהמ"ש המחוזי. ברם, גם אם עשה בימ"ש השלום בנידון דידן בת.פ. 4386/00 שימוש בביטוי "הארכה" במקום בביטוי המדוייק יותר "חידוש", אין בכך כדי להשמיט את הקרקע מתחת להחלטתו. בנסיבות שבהן אין סעיף 85 מזכיר כל עיקר "חידוש" בעודו מזכיר "הארכה", אך מפנה לסעיף 56 הכולל את שניהם, אין לפקוד את הדבר על ביהמ"ש - ועל הציבור; זכויותיו הדיוניות של המשיב לא נפגעו, במובן זה שהיה לו יומו בדין לטעון כל טענה.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אבי וסטרמן למבקשת, עו"ד באסל בוואקנה למשיב. 5.2.07).
רע"א 6649/04 - ארגון הקניות של מושבי הדרום... נגד גדעון אליאב, עו"ד ואח'
*תחולת סעיף 88 לחוק לשכת עוה"ד בדבר תשלום שכר טרחתו של עו"ד כאשר החייב נכנס לפירוק(מחוזי ת"א - ה.פ. 362/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש שכר בשנת 1986 את שירותיהם המשפטיים של המשיבים. נקבע כי שכה"ט יחושב באחוזים מתוך הסכומים שיגבו המשיבים מחייבים של המבקש. ביום 4.12.88 ניתן צו לפירוק המבקש. ביום 9.2.89 הגישו המשיבים למפרק תביעת חוב לשכ"ט עבור מתן שירות בטרם ניתן צו הפירוק. תביעתם הגיעה בסופם של הליכים מסויימים להחלטת המשקם לפי חוק ההסדרים במשק החקלאי המשפחתי. המשקם, החליט לאשר את תביעת החוב, ובהמשך קבע כי אין למשיבים זכות עיכבון על כספים שגבו במסגרת הליכים שניהלו נגד חייבים, וכי היו חייבים להעביר את הכספים לקופת הפירוק. כפועל יוצא, קבע המשקם, כי הסכום אותו החזיקו המשיבים יופחת מהדיבידנד המגיע להם מקופת הפירוק. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור וקבע כי קמה למשיבים זכות עיכבון על הסכומים שגבו, וזאת מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין. עוד קבע ביהמ"ש כי המשיבים זכאים להשתתף בחלוקת הדיבידנד לגבי יתרת החוב (העולה על הכספים שהמשיבים עיכבו בידיהם). בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. עורך דין המפעיל את זכות העיכבון שבידו מכוח סעיף 88, נהנה ממעמד של נושה מובטח בפירוק, ודיני הפירוק אינם דוחים את זכות העיכבון. התנאי לזכותו של עורך הדין לעכב כספים של הלקוח הוא, כי "הגיעו לידו בהסכמת הלקוח". בענייננו היתה הסכמה שבשתיקה להמשך ההתקשרות בין הצדדים, לאחר מינוי המפרק, וממילא גם להמשך פעולות הגבייה על ידי המשיבים. ברם, את ההסכמה שבשתיקה מצד המפרק ניתן לפרש, לכל היותר, כהסכמה לתשלום שכר טרחה למשיבים עבור פעולות הגבייה, וזאת כ"הוצאת פירוק". אין לפרשה כהסכמה להמשך גביית החובות באותו אופן שבוצעה
עובר למתן צו הפירוק. המסקנה היא כי אין למשיבים זכות עיכבון על כספי המבקש שהגיעו לידיהם לאחר הפירוק. עם זאת, זכאים המשיבים לשכר טרחה עבור פעולות הגבייה שביצעו לאחר מתן צו הפירוק, שיוכר כהוצאת פירוק.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד י. שפירא וא. הוכמן למבקש, עוה"ד א. אליאב ונ. קורז למשיבים. 11.2.07).
ע.א. 2770/05 + 3023/05 - טכנוספירה... בע"מ ואח' נגד יאסי (עאסי) ואח'
*ביטול פס"ד כאשר במסגרת החלטה דיונית נמנע מהמערערים, הנתבעים, להעיד את עדיהם(מחוזי חיפה - ת.א. 10874/97 - הערעור נתקבל).
א. יוסף עאסים, אביו של המשיב, (להלן: האב), עסק בהדבקת שטיח בחנות בבני ברק. הוא הוזמן לביצוע העבודה על ידי שני שותפים (המשיבים 3 ו-4; להלן: המזמינים). האב והמשיב, (להלן: הבן), שהיה אז כבן 17, באו לחנות והאב החל בהדבקה שכללה שימוש בדבק מגע. בשלב מסויים הגיעו לחנות גם עובדי חברת טכנוספירה (המערערת) שהוזמנו להתקנת מוטות תלייה לבגדים. בהמשך התלקחה אש בסמוך לאיזור העבודה של הדבקת השטיח, והמשיב נפגע. הוא הגיש תביעת נזיקין בה טען כי ההתלקחות נגרמה עקב ניצוצות מעבודות חיתוך וניסור של עובדי טכנוספירה. הנתבעים הגישו הודעת צד ג' לאב, בה נטען כי הדליקה פרצה מעישון סיגריה על ידי הבן או אביו בסמוך לקופסאות הדבק. בסיום ישיבת ביהמ"ש ביום 7.9.2003, לאחר מספר ישיבות בהן העידו התובע ואביו, קבע ביהמ"ש: "המשך ההוכחות וסיום, באופן שהעדים שנותר להעידם, כולם יופיעו ביום ..10.3.04. ובנסיבות מיוחדות... עדי הנתבעים, ישלימו עדותם ב-..11.3.04.". בא-כוח התובע הגיש בקשת דחיה, וביום הדיון (10.3.04) הופיע ב"כ טכנוספירה בשם כל הנתבעים וביקש דחייה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי משניתנה החלטה על קביעת מועד ההוכחות, ומשלא התייצב התובע ולא הביא את עדיו הרי הוא בגדר מכריז: "אלה עדי". למחרת היום, כאמור בהחלטה הקודמת, נשמעו עדי המזמינים. בא-כוח טכנוספירה ומנורה ביקש שהות נוספת להביא את עדיו. ביהמ"ש סירב לקבוע מועד כאמור וקבע כי: "שלב הבאת הראיות הסתיים". בהתבסס על הראיות שהיו לפניו קבע ביהמ"ש כי יש לקבל כסבירה יותר את הגירסה לפיה הגורם לשריפה היה ניצוץ שנוצר מחיתוך המוטות, מאשר גירסת הסיגריה, ולפיכך הטיל אחריות על טכנוספירה. הערעור נתקבל.
ב. הסנקציה של אי שמיעת העדים המרכזיים ביותר של טכנוספירה, שהיו נוכחים במקום האירוע ויכלו להעיד על גירסת העישון, הינה סנקציה חריפה מדי. לו סבר ביהמ"ש שבא כוחה של טכנוספירה לא נהג כראוי יכול היה לבטא זאת באמצעים שפגיעתם פחותה כגון פסיקת הוצאות. קבלת גירסתו העובדתית של התובע עקב אי שמיעת עדויותיו של הנתבע, עלולה להביא לעיוות בלתי מוצדק. על כן יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שישמע את עדי טכנוספירה.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופטת נאור. עו"ד בנימין פילובסקי למערערות, עו"ד יורם נבות לתובעים, עוה"ד בועז ארד ויוסף גולד למזמין. 14.2.07).
רע"א 9813/03 - מדינת ישראל-משרד הבריאות נגד עיריית ראשון לציון
*חיוב המדינה בארנונה עבור תחנות טיפת חלב המופעלות בשיתוף פעולה בין העיריה למדינה(מחוזי ת"א - ע.א. 2846/00 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המדינה מפעילה ברחבי הארץ תחנות לבריאות המשפחה בהן ניתנים שירותי רפואה מונעת לאם ולילד. ("תחנות טיפת חלב" - להלן: התחנות). רבות מן התחנות מופעלות
על ידי המדינה בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות, בהתאם למתווה שנקבע בזיכרון דברים בשנת 1972 בין נציגי משרד הבריאות, משרד האוצר ומשרד הפנים (להלן: זיכרון הדברים). שאלת החיוב בארנונה בגין המבנים שבהם פועלות התחנות לא הוסדרה בזיכרון הדברים. בתחום שיפוטה של עיריית ראשון לציון פועלות שש עשרה תחנות בשיתוף פעולה בין המדינה לעירייה. עיריית ראשון לציון דרשה מן המדינה תשלומי ארנונה והמדינה דחתה את הדרישה בטענה כי על פי הדין ועל פי ההסכמות שמכוחן מופעלות התחנות לאורך השנים, אין מוטלת עליה חובת תשלום ארנונה. בימ"ש השלום ברחובות קיבל את תביעת העירייה, בקבעו כי המדינה מחזיקה בתחנות לצורך מתן שירותים רפואיים שהיא מחוייבת לספק לציבור על פי דין, ואילו העירייה מחזיקה בהן לצורך תחזוקה שוטפת המיועדת לאפשר למדינה ליתן את השירותים הרפואיים במקום. בנסיבות אלה, כך נקבע, תפקידה של העירייה באחזקת התחנות טפל לשימוש העיקרי שעושה בהן המדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המדינה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. לפי סעיף 8(א) לחוק ההסדרים, ארנונה כללית תשולם ע"י המחזיק בנכס. למדינה זיקה ממשית לתחנות כמי שעושה בהן שימוש לצורך מתן שירותי רפואה מונעת. מדובר בשירותים שהמדינה מחוייבת על פי חוק לתיתם. נוכח רשימת העובדות המוסכמות ע"י הצדדים, אין לקבל את הטענה כאילו שירותי הבריאות סופקו בתחנות ע"י העירייה ולא על ידי המדינה. האם ניתן ללמוד מזיכרון הדברים על החזקה משותפת של המדינה והעירייה בתחנות, כטענתה החלופית של המדינה- - העיריה העלתה טענת סף בהקשר זה ולפיה אין לראותה כלל כמי שמחוייבת על פי זיכרון הדברים משום שהיא או למצער נציג המרכז לשלטון מקומי, לא היו צד לו. בעניין זה, צדק בימ"ש השלום כי "ההוכחה הניצחת לחלותו של הסדר זכרון הדברים היא העובדה שהצדדים נוהגים לפיו שנים רבות ללא כל ערעור". ואולם, ניתוח הזיקות השונות של העירייה מזה ושל משרד הבריאות מזה כלפי התחנות מלמד כי ככל שהדבר נוגע לזיקה הרלוונטית לצורכי ארנונה, אין מדובר בהחזקה משותפת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד יוכי גנסין למבקשת, עוה"ד עופר שפיר וגיא זוהר למשיבה. 4.2.07).
ע.פ. 5197/05 - מונדר עיסא נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על רקע "שמירה על כבוד המשפחה"(מחוזי ת"א - ת.פ. 1188/03 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא בן דודה של רואה עיסא, ילידת 1986, (להלן המנוחה). במהלך חודש אוקטובר 2003 החליט המערער לפגוע במנוחה, שכן סבר כי פגעה בהתנהגותה בכבוד המשפחה. באחד הימים סמוך לשעה 30:6 בבוקר, זמן קצר לאחר שהגיע למקום עבודתו במפעל בפתח תקוה, עזב את המקום יחד עם עובד נוסף, באמתלה כי עליו "לעשות כמה סידורים". מיד לאחר מכן, נכנס המערער למכונית אותה שכר באמצעות חבר יומיים קודם לכן. המערער נסע לכפר, אל בית חברו מקדאד טאהא (להלן מקדאד). בדרכו, הצטייד באקדח.הוא אסף את מקדאד שהתיישב בכסא הנהג, הסווה את לוח המספרים של הרכב, השניים כיסו את ראשיהם ונסעו לכיוון מסלול הליכתה של המנוחה בדרכה אל בית הספר. מקדאד עצר את הרכב בקרבת המנוחה שהלכה עם אחותה. המערער יצא מן הרכב וירה לכיוון המנוחה ארבע יריות וגרם למותה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה ודחה את גירסתו כי ירה במנוחה על מנת להזהירה ולהפחידה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 301 לחוק העונשין קובע את שלושת יסודותיו של רכיב הכוונה תחילה: ההחלטה להמית, הכנה והיעדר הקינטור. הסוגייה העיקרית שבמחלוקת הינה שאלת
התקיימותו של יסוד ההחלטה להמית. החלטה להמית, מחייבת יסוד נפשי של כוונה. בהיעדר יכולת מוחלטת להתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, נעזרים בחזקה לפיה מתכוון אדם לתוצאות מעשיו. נוסף לחזקה זו, גיבשו בתי המשפט מכלול של מבחני עזר, וזאת בזיקה למכלול הנסיבות האופפות את האירוע. בין היתר, מספר הפגיעות, מיקומן, הכלי שבו נעשה שימוש, צורת המעשה, חילופי דברים קודם למעשה וכיוצא באלה מבחנים, הנסמכים על ראיות נסיבתיות. בענייננו, השתלשלות האירועים, ריבוי היריות, מיקום הפגיעות והמכשיר בו נעשה שימוש - כל אלה מובילים למסקנה לפיה פעל המערער בכוונה תחילה תוך שהוא מודע לתוצאות מעשיו וחפץ בהשגת התוצאה הקטלנית. אילו חפץ המערער "אך" להטיל אימה על המנוחה, כטענתו, היו דרכים לכך, ואפילו לשיטתו, כגון יריה באויר.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רצון דרחי למערער, עו"ד נעמי כ"ץ-לולב למשיבה. 5.2.07).
בש"פ 5881/06 - שלמה בניזרי נגד מדינת ישראל
*גילוי גליונות הרישום הפלילי של עדי תביעה לסניגוריה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. נגד העורר הוגש כתב אישום לביהמ"ש המחוזי בירושלים. סמוך לאחר הגשתו, פנה הסניגור לתביעה בדרישה כי תעמיד לעיונו חומר ראיות המתייחס לעדים שונים לאמור: "לצורך בירור מהימנותם של עדי התביעה ובהתאם להלכת ביהמ"ש העליון בבש"פ ..4481/00. פ"ד נד(5) 245 - (להלן: הלכת יחזקאלי או פרשת יחזקאלי) הנכם נדרשים להמציא לידי את גיליון הרישום הפלילי של כל אחד מן העדים המופיעים בכתב האישום". בסופו של יום הצטמצמה המחלוקת לגיליונות של ארבעה עדים. ביהמ"ש עיין בגיליונות, וקבע כי באשר לשלושה מהם "נראה שאין רלוונטיות או נגיעה של ממש להליך שלפני", שכן מדובר בעבירות בנייה. באשר לעד נוסף קבע כי העתק מהרישום הפלילי בעניינו יועבר לסניגור. הערר נתקבל בחלקו.
ב. באשר להלכת יחזקאלי - בבימ"ש קמא טענה המדינה כי הלכה זו נפסקה על ידי דן יחיד (השופטת דורנר), ועל כן אינה מהווה תקדים מחייב ובימ"ש קמא אינו כבול בהחלטתו להחלטה שנפסקה שם. את הדיון בשאלת מעמדה של החלטה שניתנה על ידי דן יחיד ניתן להותיר לעת מצוא. אין מחלוקת כי ביהמ"ש העליון אינו כפוף לתקדימיו, בין אם ניתנו בדן יחיד ובין אם במותב. לפיכך בדיון בערר בביהמ"ש העליון, המחסום שוב אינו קיים.
ג. גיליונות הרישום הפלילי, מהווים חומר חקירה מכח חסד"פ, גם אם קיים חיקוק נוסף (חוק המרשם) המתייחס אליהם. התיזה העומדת בבסיס ההלכה בפרשת יחזקאלי, הינה כי חוק המרשם יצר מסלול נפרד שונה ומנותק מהוראות חסד"פ, בכל הנוגע לגיליונות המרשם הפלילי של העדים. סעיף 3 לחוק המרשם קובע: "המרשם יהיה חסוי ולא ימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה". סעיף 5(א) לחוק קובע: "המשטרה [המנהלת את המרשם] תמסור מידע מן המרשם לרשויות ולבעלי תפקידים המפורטים בתוספת הראשונה". התוספת הראשונה כוללת 30 גופים ובתוכם ביהמ"ש והתביעה הכללית. באשר לביהמ"ש התוספת מציבה שני תנאים חלופיים לצורך קבלת המידע: "הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון; הגילוי נדרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי". לגבי התביעה לא מוצמדות הדרישות החילופיות האמורות. בפרשת יחזקאלי סברה השופטת דורנר כי התוספת המונה את ביהמ"ש ובתי דין בין הגופים הזכאים לקבל מידע, "מכוון לבעל הדין המתדיין בפניהם". בסיפא לפסק הדין, קבעה השוםטת דורנר כי הגיליונות יומצאו לעוררים דשם, "על יסוד הזמנה שיגישו העוררים למזכירות ביהמ"ש
המחוזי בירושלים". בהסתמך על הסיפא הנ"ל, טען הסניגור כי די בפעולה טכנית של הגשת הזמנה למזכירות ביהמ"ש, על מנת לקבל את הגיליונות. אין לקבל טיעון זה.
ד. הדעת נותנת כי אם הורה המחוקק על מסירת החומר לביהמ"ש ולא ישירות לבעל הדין, התכוון לשמר את תפקידו ושיקול דעתו של ביהמ"ש. הנימוקים שמנתה השופטת דורנר, שעניינם זכויותיו של הנאשם, יפים ונכוחים, אלא שהם צריכים לשמש כקווים מנחים בהפעלת שיקול הדעת והביקורת של ביהמ"ש, בהבדל מביטולו. לאחר עיון בגליונות הרישום הנדונין, עולה כי יהיה זה נכון להעמיד לעיון הסנגוריה שניים מתוך שלושת הגיליונות שבמחלוקת, שכן ביהמ"ש כבר אמר כי מדובר בעבירות על חוק התכנון והבניה. באשר לגיליון השלישי - אופייה של העבירה, כמו גם מימדיה, שבאים לידי ביטוי בכך שהעד לא הורשע והוטל עליו רק שירות לתועלת הציבור, מצביעים על כך שיהיה בכך איזון ראוי, אם רישום זה לא יועמד לרשות הסנגוריה.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד משה יצחק, אוסדיטשר ואמיר לירן ואברהם סגיב למבקש, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 7.2.07).
בג"צ 258/07 - ח"כ זהבה גלאון נגד ועדת הבדיקה... לבדיקת ארועי המערכה בלבנון 2006
*עתירה לשמיעת העדים ב"וועדת וינוגרד" בפומבי ולחלופין פרסום קטעי העדות שאין בהם פגיעה בבטחון המדינה(העתירה נתקבלה חלקית).
א. ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006 קיימה את דיוניה ושמעה את כל העדויות שבאו בפניה עד כה בדלתיים סגורות. הפרוטוקולים של דיוני הוועדה לא פורסמו בציבור. עמדת הוועדה הינה כי רק לאחר הגשת הדו"ח הסופי לממשלה, יוחלט על פרסום אותם חלקים בפרוטוקולים שגילויים לא יהיה כרוך בפגיעה בביטחון המדינה או באינטרסים מוגנים אחרים. כנגד עמדתה של הוועדה מופנית העתירה, בה מבקשת העותרת לפתוח את דלתות הוועדה לדיון פומבי ולחלופין לפרסם את פרוטוקול הדיונים. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. ועדת וינוגרד מהווה גוף שהגדרת מהותו מורכבת. טיבה כגוף מינהלי וסמכויותיה המעין-שיפוטיות של הוועדה הם מאפיינים המשפיעים על הנורמות החלות עליה. מהיותה גוף שהופקדו בידיו סמכויות מעין-שיפוטיות, על הוועדה ליתן משקל נכבד לעקרון פומביות הדיון. בהיותה רשות ציבורית עליה ליתן משקל נכבד גם לנורמה הכללית בדבר חובת הגילוי של מידע המצוי בידיה, ואשר אין מניעה לגילויו לפי דין. על-פני הדברים, עשויה להתעורר שאלה האם הכלל בדבר פומביות הדיון יחול לגבי דיוניה של כל ועדת בדיקה שמונתה לפי חוק הממשלה. שאלה זו אינה מצריכה הכרעה, בהתחשב בכך שוועדת וינוגרד איננה ועדת בדיקה ממשלתית "רגילה". בין היתר, הוקנו לוועדה סמכויות מהסמכויות העיקריות של ועדת חקירה ממלכתית - הסמכויות לזמן עדים ולחייבם להעיד או להציג מסמכים, ומעמדן של אותן עדויות. בטיעוניה הסכימה המדינה כי השיקולים לעניין פומביות דיוניה של ועדת וינוגרד דומים בעיקרם לאלה של ועדת חקירה ממלכתית בעניין פומביות הדיון.
ג. לגבי הסעד הראשון שביקשה העותרת - מאחר שהעתירה הוגשה לאחר שמרביתן המכריע של העדויות כבר נשמעו בפני הוועדה, שאלת שמיעתן בדלתיים פתוחות אינה רלוונטית עוד. אשר לפרסום הפרוטוקולים - ראוי לבחון לגבי כל עדות האם מתקיימת הצדקה לאיסור פרסום הדברים שנאמרו במסגרתה. בעוד שבנוגע לעדות שצפויה להישמע בפני הוועדה, לצורך החלטה אם לקיימה בדלתיים פתוחות, יש במקרים רבים קושי מובנה להבחין בין החלקים המותרים לגילוי לבין החלקים שגילוים אסור; הרי כאשר הבדיקה מתבצעת בדיעבד - לאחר מתן העדות - ההבחנה בין החלקים האמורים פשוטה יותר
ליישום. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת למועד הפרסום של החלקים המותרים לגילוי בפרוטוקולים. בשאלה זו הוועדה תשים לנגד עיניה את העקרונות שנדונו לעיל, ויש להניח כי תיערך לפרסום חלקי הפרוטוקולים שגילויים מותר, במועד סביר ובטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש, הוסיפה השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דפנה הולץ-לכנר לעותרת, עו"ד ענר הלמן למשיבה. 6.2.07).
ע.א. 1531/04 - משה סידי נגד דוד מלכה ואח'
*חובת הזהירות המושגית והספציפית לצורך אחריות בנזיקין בעוולת רשלנות לפי סעיף 35 ולפקודת הנזיקין(מחוזי ת"א - ת.א. 1428/95 - הערעור נדחה).
א. המערער, פחח רכב במקצועו, עבד לסירוגין אצל המשיבים -1 2 (להלן: המשיבים) במוסך שבבעלותם. באחד מימי השישי, הגיע המערער למוסך, כדי לבקש, שלא במסגרת עבודתו במוסך, ידית לרכב. המערער, שהכיר את המוסך מעבודתו במקום, טיפס על סולם השייך למשיב כדי לעלות לגלריה ולקחת את הידית, נפל ממנו ונפגע ברגלו. המערער טען, כי המשיב הורה לו לטפס על הסולם ולקחת את הידית בעצמו, ולעומתו, טען המשיב, כי השעה היתה כבר מאוחרת, ולכן אמר למערער כי אינו יכול לעזור לו. לטענתו, לקח הלה את הסולם, הזיזו ממקומו, ניתק אותו מזיז שעיגן אותו לגרליה, טיפס עליו ונפל ממנו. בפסק-דינו, קבע בימ"ש קמא כי "לכל אורך הדרך דבריו של התובע [המערער] לא מהימנים". עם זאת, נדרש ביהמ"ש לשאלה אם התקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. ביהמ"ש קבע כי מתקיימת בענייננו חובת זהירות מושגית. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, קבע, כי המשיב יכול היה לצפות - במישור הטכני - את אשר קרה, גם אם לא צפה זאת בפועל. ואולם, במישור הנורמטיבי, לא היה על המשיב לצפות את אשר קרה. ביהמ"ש הבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי-סביר, בציינו כי הסיכון הראשון, להבדיל מהאחרון, הינו סיכון טבעי ורגיל לפעילות של בני-אדם, שאינו מגבש חובת זהירות קונקרטית, ובענייננו, סיכון של היפגעות מנפילה מסולם הוא סיכון סביר שהמערער חשף עצמו אליו, והמשיב לא היה אמור לצפותו. לפיכך, דחה את התביעה. הערעור נדחה ולא מטעמו של בימ"ש קמא.
ב. בקביעות העובדתיות אין מקום להתערב. אשר לעוולת הרשלנות - ככלל, הבעלות או החזקה במקרקעין, כמו גם בעסק, מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים או המחזיק לטובת המבקרים בהם. אך גם מקום בו נקבע כי ישנה חובת זהירות מושגית, עדיין קמה ועולה השאלה, האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בימ"ש קמא סבר כי לא היה על המשיב לצפות את אשר קרה. לעניין זה, נדרש ביהמ"ש להבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי-רגילה". ברם, לא ניתן להתייחס לסיכון של היפגעות מנפילה מסולם כאל סיכון סביר. חרף זאת, צדק בימ"ש קמא כי המשיב לא חב בחובת זהירות קונקרטית כלפי המערער. הטעם לכך נעוץ בעיקרו בקביעתו העובדתית של ביהמ"ש, לפיה הזיז המערער את הסולם ממקום עומדו. הסולם היה מוצב במקום קבוע ובקצהו היה מעין זיז מברזל שתפס ועיגן את הסולם לגלריה. למרות זאת, בחר המערער להזיז את הסולם ממקומו הקבוע ולהעבירו למקום אחר. את זאת לא יכול היה המשיב לצפות. על כן כי אין המשיב חב בחובת זהירות קונקרטית כלפי המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד נפתלי קפשוק למערער, עו"ד יעל אילני למשיבות. 18.2.07).
בג"צ 5139/05 - ראש מועצת הכפר בית ליד ואח' נגד מדינת ישראל
*הקמת שטחי בטחון מיוחדים סביב ישובים ביו"ש והפקעת מקרקעין לצורך זה (העתירה נדחתה).
הישובים עינב ואבני חפץ הם ישובים ישראלים בצפון השומרון, השוכנים זה בסמוך לזה. היישובים מוקפים באדמות חקלאיות של הכפרים הפלסטינים, הנטועות עצי זית. בשנים האחרונות אירעו באזור אירועים חבלניים רבים. על רקע זה החליטו המשיבים להקים מסביב לישובים שטחי ביטחון מיוחד (שב"מ) אשר יהוו מרחבי הגנה לישובים. לצורך הקמת השב"מ הוציא המשיב 2 צו תפיסת מקרקעין, הכרזה בדבר סגירת שטח וצו בדבר איסור בניה. העתירה, אשר הוגשה בשנת 2005, איבדה זה מכבר את צביונה המקורי. מאז חל שינוי משמעותי במתכונת השב"מ במקום ועיקר הפגיעה בתושבים הפלסטינים הוסרה. העתירה נדחתה.
כבר נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי בהתאם לדיני התפיסה הלוחמתית, מוסמך המפקד הצבאי להורות, משיקולים ביטחוניים-צבאיים, על הקמת גדר ביטחון באזור יהודה ושומרון, ולתפוס לשם כך חזקה במקרקעין, לרבות מקרקעין בבעלות פרטית. אשר לשאלת המידתיות של תוואי השב"מ - אין חולק כי את הסמכות להקים שב"מ על המפקד הצבאי להפעיל במידתיות, תוך איזון בין שלושה שיקולים מרכזיים: השיקול הביטחוני-צבאי; שמירת זכויותיהם של התושבים הפלסטינים שהנם "תושבים מוגנים"; שמירת זכויותיהם של הישראלים הגרים בישובים הישראלים באיזור. בנסיבות העניין, לאחר ששונה וצומצם התוואי שנקבע מלכתחילה להקמת השב"מ, ערך המפקד הצבאי איזון נאות בין צרכי הביטחון, זכויות התושבים הפלסטינים וזכויות הישראלים, והאיזון הוא מידתי.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד ויאם שביטה ופתחי שביטה לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 22.2.07).
בג"צ 6131/06 - גני מאורות המעיין בע"מ ואח' נגד שר הפנים ואח'
*דחיית עתירה בשל שיהוי בהגשתה (העתירה נדחתה).
העותרת מחזיקה בקרקע ומפעילה בה, לטענתה, חמישה גני ילדים. המשיבה 2, עיריית אשדוד, מוסמכת להקצות קרקעות באמצעות מועצתה, בכפוף לאישורו של המשיב. המשיבה 4 היא עמותה רשומה, שהקרקע הוקצתה לה ע"י מועצת העיריה לצורך הקמת בית כנסת. ביום 6.6.06 החליט מנכ"ל משרד הפנים, לאשר לעיריה להקצות את הקרקע למשיבה 4. העתירה נדחתה.
ראשית, העתירה לוקה בשיהוי ניכר. הגשת עתירה בשיהוי עשויה להוביל לדחייתה, בכפוף לשלושה שיקולים: הראשון נעוץ בטעמים אובייקטיביים; השני הוא סובייקטיבי; במסגרת השיקול השלישי נבחנת חומרת הפגיעה בשלטון החוק על ידי המעשה המינהלי אותו תוקף העותר. בענייננו, מבחינת ההיבט האובייקטיבי, השיהוי היה בר השפעה כלפי המשיבה 4, שהסתמכה על החלטת המועצה להקצות לה את הקרקע. בפן הסובייקטיבי תמוהה השתהותה של העותרת, שהרי ניתן היה לצפות כי לא תמתין במשך שמונה חודשים, עד למועד סמוך לפתיחת שנת הלימודים; באשר לשיקול השלישי, אין בטענותיה של העותרת כנגד אופן ביצוע הליך ההקצאה כדי לגבור על טענת השיהוי של המשיבים, בהינתן ששני השיקולים הראשונים מטים לכיוון קבלת הטענה. גם לגופו של עניין יש לדחות את טענותיה של העותרת.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ר. בר סלע לעותרים, עוה"ד ד. חורין, י. טויסטר-ישראלי, אביבי גליקסמן ומ. כהן למשיבים. 19.2.07).
בש"פ 644/07 - מדינת ישראל נגד מרואן נאצר ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות במסגרת ארגון פשיעה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
נגד שלושת המשיבים ואחרים הוגשו כתבי אישום בעבירות חמורות, ביניהן כי היו חברים בארגון פשיעה ופעלו בצורה מאורגנת במשך מספר שנים. הארגון עסק במתן הלוואות בשוק האפור, ופרט שיקים בנכיון עמלה לאנשים שונים. חברי הארגון נהגו להפעיל סנקציות אלימות על כל מי שהיה חייב כסף לארגון ולא עמד בהתחייבויותיו. סנקציות אלה כללו, בין היתר, איומים על חייבים, הכאתם, וירי לעבר ביתם במספר הזדמנויות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים ולאחר חלוף 9 חודשי מעצר, הוארך מעצרם מפעם לפעם ב-90 יום. עתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת. הבקשה נתקבלה.
מדובר במשיבים שמסוכנותם לשלום הציבור בולטת על פניה. היא נלמדת מהעבירות החמורות המיוחסות להם, הכוללות, בין היתר, מעשי אלימות קשים וירי מנשק; כן קיים חשש מיידי משיבוש הליכים והשפעה על עדים באם ישוחררו. עברם הפלילי של המשיבים והעובדה כי ריצו כבר עונשי מאסר, תורמים לחשש הכבד לשלום הציבור ולתקינות ההליך השיפוטי, העלולים להיפגע משחרורם בעת זו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיבים. 20.2.07).
בש"פ 982/07 - מדינת ישראל נגד שמעון אביסדריס
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של רצח או הריגה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה. על-פי האישום, הגיע ביום 27.7.06 קרוב משפחתו של המשיב לבניין בו מתגורר המשיב, וקרא לו לצאת מהבנין. השניים נפגשו בחדר המדרגות, ולאחר דו שיח שלף המנוח סכין והניף אותה לעבר המשיב. המשיב תפס בידו, הוציא מידו את הסכין ודקר אותו 4 דקירות וגרם למותו. ביום 10.9.06 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר המשיב עד תום ההליכים. המשיב ערר לביהמ"ש העליון ועררו נדחה. צויין כי נסיבות הפרשה אינן שוללות אפשרות החלת חלופת מעצר. לאור זאת, הורה ביהמ"ש כי שירות המבחן יגיש לביהמ"ש המחוזי תסקיר מעצר,לצורך דיון משלים, אם קיימת חלופת מעצר שבכוחה להפיג את מסוכנות המשיב. בתסקיר החליט שירות המבחן שלא להמליץ על חלופת מעצר. על אף זאת קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיב ישוחרר למעצר בית בבית הוריו בחצור הגלילית ובפיקוחם. הערר נתקבל.
המשיב מואשם בעבירה החמורה מכל - רצח בכוונה תחילה. נכון הוא כי נסיבות האירוע הן מורכבות, אך אינן שוללת מיניה וביה את התקיימותם של יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה. גם אם יוחלט, בסופו של דבר, כי יש להמיר את עבירת הרצח המיוחסת למשיב בעבירת הריגה, אין לכך נפקות רבה לענין המעצר, שעיקרו בבחינת מידת מסוכנותו של הנאשם לציבור. מעורבותו של המשיב במעשה המתה הוא יסוד בעל משקל רב בבחינת מסוכנותו, בין אם מדובר ברצח ובין בהריגה. לעבירת הרצח המיוחסת למשיב, מצטרף עבר פלילי כבד מאד. שירות המבחן, אשר בחן את פרטי הענין בעומק וביסודיות, הגיע למסקנה בשני תסקירים נפרדים כי אינו יכול להמליץ על חלופה זו כמתאימה. חלופה ממשית אחרת אין. על כן ייעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד לעוררת, עוה"ד סימי פלד וציפורה גיטר למשיב. 20.2.07).
בג"צ 4634/04 - רופאים לזכויות האדם ואח' נגד השר לביטחון פנים ואח'
*זכותו של כל אסיר שתסופק לו מיטה לשינה (העתירה נתקבלה).
עניינה של עתירה זו בהכרה וביישום של זכות כל אסיר בישראל למיטה לישון בה בעת ריצוי מאסרו. העתירה נתקבלה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עיגן את זכותו של אדם, באשר הוא אדם, לכבוד. זכותו של אדם לישון על מיטה היא תנאי בסיסי לקיום מינימאלי, וחריגה מכך מהווה פגיעה בזכות האדם לחיים בכבוד. עונש מאסר המוטל על אדם אינו מפקיע מאליו את זכויות האדם החוקתיות הנתונות לו מכוח יסודות השיטה החוקתית הנוהגת בישראל. על כן החל ביום 1.7.07, ייושם במלואו העיקרון לפיו על הרשות המוסמכת להעמיד מיטה לכל אסיר המוחזק בבית כלא בישראל. חובה זו תחול בכל עת. חריגה ממנה תתכן רק במצבים חריגים ונדירים, ועליה לעמוד, בכל מקרה, על-פי נסיבותיו, באמות המידה של פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דורי ספיבק לעותרות, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 12.2.07).
ע.פ. 315/07 - מדינת ישראל נגד עומר הוואשלה ואח'
*החמרה בעונש בעבירות של התפרצות וגניבה, הצתה וגניבת רכב (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים - משיב 1 הוא יליד 24.6.87 ומשיב 2 יליד 2.2.88 - הורשעו במספר רב של אישומים, שעניינם קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות לבנין וביצוע גניבה, הצתה, גניבת רכב, גניבה מרכב וקבלת דבר במרמה. כל העבירות נעשו בתקופה של סביב חודש ימים, בקיץ 2005. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיבים שנה וחצי מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, ושנה פסילה מנהיגה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
חומרת העבירות וריבויין מצריכה מאסר לתקופה ממושכת משמעותית, חרף נסיבותיהם האישיות של המשיבים וגילם הצעיר. מחובת ביהמ"ש ליתן יד להגנה על רכושם של אזרחים שומרי חוק, הנעורים בבוקר ומוצאים כי רכבם נגנב וכעבור זמן מה מתברר כי גם נשרף; הוא הדין לפגיעה שבעבירות רכוש אחרות, כגון פריצה לבתים. מנגד, עונשם של המשיבים נגזר כשנה ורבע לאחר מעצרם, ועל כן היו בתנאי מעצר תקופה ארוכה, ואנו מצויים ערב המועד שבו עמדו המשיבים להשתחרר לפי גזר הדין. גם אם בשל הנסיבות לא תמוצה מידת הדין, מאסרם בפועל של שני המשיבים יועמד על 27 חודשים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עמית אופק למערערת, עוה"ד אלון ג'וליאן ותמר בוקשפן למשיבים. 1.2.07).
רע"א 7836/06 - אסתר חאבני (הללי) נגד אטבליסמנט ניהול חברה זרה
*קביעה כי בית עסק נמצא בידי השוכר ללא תשלום דמי מפתח וקביעת שכר הדירה, בהתאם, ע"י ביה"ד לשכירות (הבקשה נדחתה).
בשנת 1954 הושכרה חנות בשכירות מוגנת למשה חבאני המנוח, בעלה של המבקשת, שניהל בה קיוסק. בשנת 1997 נפטר הבעל, ומאז מחזיקה המבקשת בחנות. ביום 1.7.02 הגישה המשיבה לביה"ד לשכירות בת"א בקשה לפסיקת דמי שכירות. בבקשתה עתרה המשיבה להחיל על המושכר את תקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר (להלן התקנות), הקובעת כי השיעורים המרביים של דמי שכירות לא יחולו על "בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח". ביה"ד קבע כי לא שולמו דמי מפתח בעבור החנות, ועל כן דמי השכירות החלים עליה משוחררים מתקרת המקסימום. עוד נקבע, כי שיעור דמי השכירות החודשיים יהיו בסך 1,260 דולר ארה"ב. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי וערעורה נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל הוא כי בית הדין לשכירות, כטריבונל מקצועי, רשאי לעשות שימוש במסגרת מכלול שיקוליו בניסיון, במומחיות ובידע הרב שצבר במהלך כהונתו ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בפסיקתו של בית הדין בשיעור דמי השכירות. אין לקבל את טענותיה של המבקשת נגד תוקפה של תקנה 1(22) לתקנות. התכלית שעמדה בבסיסו של חוק הגנת הדייר היתה מתן הגנה לשוכר דירה הנעדר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו. הסרתה של תקרת דמי השכירות מבתי עסק עולה בקנה אחד עם המגמה בדבר צמצומה של תחולת החוק, אפשר בחינת קל וחומר מדירות מגורים. הסמכות שניתנה בידי הממשלה - סמכות רחבה היא שאינה כפופה לסייגים כאלה ואחרים, אלא אם הופעלה בחוסר תום לב ובכוונת זדון.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד י. הוס למבקשת. 1.2.07).
בג"צ 729/07 - ארגון "הלב היהודי" ע"י יוסף ליבוביץ' נגד ניצב דוד צור ואח'
*דחיית עתירה לאפשר הפגנות ליד ביתו של אלוף פיקוד המרכז כמחאה על הוצאת צוי הגבלה נגד ישראלים תושבי יו"ש (העתירה נדחתה).
מזה כשלושה חודשים מתקיימת פעילות מחאה עניפה, על-פי רוב ללא רישיון ואישורים כדין, בסמוך לביתו של אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, המצוי ברחוב שקט וצר בגבעת שמואל. פעילות מחאה זו מתבצעת על רקע הוצאתם של מספר צווי הגבלה כנגד ישראלים תושבי יו"ש. מאז מחצית חודש אוקטובר מתקיימות בכל מוצאי שבת משמרות מחאה או הפגנות בסמוך לביתו, על-פי רוב ללא קבלת אישור מתאים לכך מן המשטרה, ותוך שהמפגינים חוסמים את הכניסה לרחוב. במהלך חג חנוכה התקיימו, באישור המשטרה, הפגנות במשך שישה ימים רצופים מול ביתו של האלוף. לאחרונה החלו ההפגנות לשאת אופי מטריד ומאיים. ביום 16.1.07 הוגשה למשטרה בקשה לקבלת רישיון לקיום אסיפות מול ביתו של האלוף, מדי מוצאי שבת במשך שישה שבועות ברציפות. בקשה זו נדחתה. העתירה נגד החלטה זו נדחתה.
הזכות להפגין, ככל זכות יסוד אחרת, אינה מוחלטת. היקפה מוגבל על-ידי זכויות חוקיות נוספות המוקנות לפרטים אחרים, ובכללן הזכות לחופש התנועה, לקניין ולפרטיות. אף אם קיימת זכות להפגין בסמוך לביתו הפרטי של איש ציבור, ניתן וראוי להביא בחשבון את העובדה שמדובר בדירת מגורים פרטית, להבדיל ממקום עבודה ציבורי, בגדרי האיזון שנערך בין הזכויות השונות המוטלות על הכף. אין לומר כי המשיבים חרגו ממתחם הסבירות באוסרם על קיום הפגנות נוספות במקום. ההפגנות שהתנהלו למול ביתו של האלוף החלו לשאת אופי מטריד, אלים ומאיים, החורג מתחושת אי הנוחות הרגילה העשויה להיגרם לאיש ציבור בעת קיום הפגנה במקום מגוריו. כמו כן, המשיבים העלו את האפשרות שהעותר יערוך את ההפגנות בסמוך ללשכת האלוף המצויה בפיקוד המרכז, למול בניין משרד הביטחון בתל-אביב או בכל מקום ציבורי אחר שיקבל את אישורם.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד נ. ורצברגר לעותר, עו"ד ד. חורין למשיבים. 7.2.07).
עע"ם 6063/05 - זיד עיד נגד מועצה מקומית כפר קרע ואח'
*דחיית עתירה נגד זכייה במכרז (הערעור נדחה).
המועצה המקומית כפר קרע, פרסמה מכרז ל"תוספת למועדון פיס לקשיש - כפר קרע". למכרז הוגשו שתי הצעות, של המערער ושל המשיבה 3 (להלן: אסיל). סכום ההצעה הכולל של המערער היה 1,185 מליון ש"ח, וסכום ההצעה הכולל של אסיל היה 1,178 מליון ש"ח. ועדת המכרזים בחרה את הצעתה של אסיל כהצעה הזוכה. המערער עתר לביהמ"ש לעניינים מנהליים כנגד תוצאות המכרז וטענתו האחת
היתה כי חברת אסיל לא עמדה בתנאי הסף של המכרז, בכך שלא הגישה מסמכים ואישורים שנדרשו על פי מסמכי המכרז: אישור רואה חשבון תקף אודות מורשה חתימה בחברה, הוכחה בדבר רישום החברה ורשימה מאושרת של מנהליה, מסמכים ואישורים המעידים על ניסיון קודם. ביהמ"ש לעניינים מנהליים דחה את עתירתו של המערער. קביעתו של ביהמ"ש היתה כי דרישת ההוכחה בדבר רישום החברה התמלאה בכך שחברת אסיל הציגה בהצעתה אישורים של רשויות המס המורים על כך שהיא חברה רשומה לצרכי מס. המסמך היחיד שנדרש במכרז ולא נמסר על ידי אסיל הוא רשימה של מנהליה, אולם חסרונו של מסמך זה מהווה בנסיבות העניין פגם טכני שאינו מביא לפסילת הצעתה של אסיל. לעניין אי העמידה של הזוכה בדרישות הניסיון הקודם, קבע ביהמ"ש כי רישיון הקבלן בו מפורט סיווגה של אסיל וכי היא מוכרת לצורך עבודות ממשלתיות - ממלא את תנאי הוכחת הניסיון. הערעור נדחה. כפי שצויין בהחלטת בימ"ש קמא, עמדה אסיל בכל דרישות המכרז.
(בפני השופטים: נאור, ארבל רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יוסי עקיבא למערער, עוה"ד המאם עבאדי ומודר יונס למשיבים. 7.2.07).
רע"פ 10026/06 - מוניר כיאל נגד מדינת ישראל
*ביטול עונש של שירות לטובת הציבור ללא הרשעה, והרשעת הנאשם לאחר שלא עמד בתנאי הביצוע של השירות (הבקשה נדחתה).
המבקש ששימש גובה כספים של חברת גבייה עבור המועצה המקומית מג'אר, גבה כספים מחייבים ולא העבירם לחברת הגבייה או למועצה. הוא הועמד לדין והצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו הודה המבקש בעובדות כתב האישום ושירות המבחן נתבקש לערוך תסקיר בעניינו. שירות המבחן המליץ כי המבקש יבצע שירות לתועלת הציבור (להלן: של"צ) בהיקף של 400 שעות במסגרת מועדון "הפוך על הפוך". המשיבה הסכימה כי המבקש לא יורשע וביהמ"ש לא הרשיעו וקבע כי "יבצע של"צ בהיקף של 400 שעות וישלים את המכסה תוך שנה. הובהר לו כי באם לא יבצע את השל"צ כנדרש, יוחזר עניינו לביהמ"ש אשר יהיה רשאי להרשיעו ולהטיל עליו כל עונש שימצא לנכון. ביום 14.3.05 פנה שירות המבחן לבית-משפט השלום בבקשה לשנות את תוכנית השל"צ, לפי בקשת המבקש, כך שהשירות יבוצע ב"כפר הילדים" בכרמיאל. ביהמ"ש נעתר לבקשה ואישרה. בהמשך פנה שירות המבחן לביהמ"ש בבקשה לבטל את צו השירות, לאחר שהמבקש לא עמד בהתחייבותו. בימ"ש השלום ביטל את צו השירות הרשיע את המבקש והטיל עליו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, ו-6 חודשי מאסר על תנאי, קנס בשיעור של 20,000 ש"ח, פיצויים לשניים מהמתלוננים שכספם טרם הושב על-ידו. בערעורו לביהמ"ש המחוזי בנצרת, טען המבקש, כי היה על ביהמ"ש לזמנו לישיבה בה הוחלפה תכנית השל"צ ולהסביר לו, כנדרש בחוק, את משמעות צו השירות. עוד טען כי טעה בימ"ש השלום בבטלו את צו השירות, כאשר הבקשה לביטול הוגשה לפני שחלפה שנה מהיום בו אישר ביהמ"ש את שינוי תכנית השל"צ. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה של שירות המבחן לשנות את תכנית השל"צ נולדה בהתאם לצרכיו, קשייו ורצונו של המבקש. בנסיבות אלה, טענת המבקש, לפיה לא ידע על השינוי בתכנית, תמוהה מאוד. יתרה מכך. סעיף 71א(ה) לחוק העונשין קובע: "ביהמ"ש יסביר לנידון... את משמעות הצו... ויזהירו שאם לא ימלא אחר הצו יהיה צפוי...". אין כל הוראה, המחייבת את ביהמ"ש לשוב ולמלא את הוראות הסעיף בכל פעם שעולה צורך בשינוי בתכנית השל"צ. אשר לטענת המבקש כי טעה ביהמ"ש כאשר קיבל את בקשת שירות המבחן לבטל את צו השירות, למרות שהבקשה הוגשה טרם חלוף שנה ממועד שינוי תכנית השל"צ - עם השינוי בתכנית השל"צ, התחייב המבקש עצמו לקיים את התכנית החדשה בתוך
השנה שבה ניתן גזר-הדין. בנסיבות אלה, לא ברורה טענת המבקש, כי בקשת שירות המבחן לבטל את הצו הוגשה עוד בטרם חלפה שנה ממועד שינוי תכנית השל"צ.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מואנס ח'ורי למבקש, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 18.2.07).
רע"פ 10424/06 - אבראהים לודוויה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה וחומרת העונש (הבקשה לרשות ערעור נדחתה).
המבקש הואשם כי נהג ברכב בירושלים, ביום 12.4.04, למרות שביום 27.9.99 נגזר לו עונש פסילה, והוא לא הפקיד את רישיונו במשרד הרישוי, כך שהפסילה עמדה בתוקף ביום 12.4.04. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המבקש וגזר לו חמישה חודשי מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר, מאסר על תנאי של חודש. לאחר מתן הכרעת הדין, ביקש לבטלה, בהציגו מסמך, הנחזה להיות העתק של רישיון זמני מיום 23.12.03 בתוקף עד 22.5.04 (להלן: הרישיון הזמני). בקשתו של המבקש נדחתה. על כך ערער לביהמ"ש המחוזי בירושלים. כשנתבקש המבקש להציג את הרישיון הזמני המקורי טען כי המסמך נגנב וביקש שהות, כדי להמציא מסמך המאמת את הרישיון הזמני. ביהמ"ש נעתר לבקשה. ביום 27.8.06 הציג המבקש מסמך, הנחזה להיות אישור של משרד התחבורה מיום 6.8.06, לפיו המבקש קיבל רישיון נהיגה זמני מיום 23.12.03 עד ליום 22.5.04 (להלן: מסמך ההגנה). בתגובת המשיבה צורף מסמך ממשרד הרישוי, לפיו רישיון הנהיגה הזמני, אשר הונפק למבקש, נגע למועדים 8.2.05 ועד 8.8.05 (להלן: מסמך התביעה) ולא למועדים שצויינו במסמך ההגנה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענות המבקש מכוונות בעיקרן כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות. כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור. אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. כאמור, מבדיקה במשרד הרישוי עולה, כי המבקש לא החזיק ברישיון נהיגה בתוקף ביום העבירה ורישיון הנהיגה הזמני שהונפק לו התייחס לתאריכים 8.2.05 ועד 8.8.05. אף דין טענות המבקש לעניין חומרת העונש, להידחות. למבקש עבר תעבורתי נכבד, הכולל הרשעות רבות ובהן מספר עבירות של נהיגה בפסילה, תקופת מאסר ומאסר על תנאי.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מחמוד רבאח למבקש, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 22.2.07).
בש"פ 1240/07 - מדינת ישראל נגד וליד ריאן ואח'
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות רצח ונשיאת נשק (בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים, לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים עומדים לדין באשמת עבירות של רצח בכוונת תחילה, קשירת קשר לביצוע רצח, נשיאה והובלת נשק שלא כדין שבוצעו כולן, על פי הנטען, כנקמת דם על רקע סכסוך בין משפחת המשיבים למשפחת המנוח. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ומאז הוארך מעצרם פעמיים. עתה מתבקשת הארכה שלישית. הבקשה נתקבלה.
מן העבר האחד עומדת חומרת העבירות המיוחסות למשיבים, הנאשמים בין היתר בחמורה שבעבירות. האישום בעבירת הרצח מגלם בתוכו מסוכנות טבועה, וזו בולטת ביתר שאת אם מביאים בחשבון כי לגרסת המדינה בוצעו העבירות על רקע מניע של נקמת דם בשל אירועים שאירעו לפני מספר עשורים, ואין לדעת האם הירצחו של המנוח אינו מבשר תחילתו של מעגל דמים. אל המסוכנות מתווסף החשש מהימלטותם של המשיבים
מאימת הדין אם ישוחררו, ביודעם את העונש הכבד הצפוי להם אם יורשעו. מן העבר האחר ניצבת מצוות המחוקק, לפיה, הכלל הוא כי אם לא הסתיים משפטו של נאשם בחלוף תשעה חודשים בהם היה במעצר, יש לשחררו. אכן, קשה להסכין עם מצב בו נאשמים שוהים במעצר תקופות ממושכות אך בשל כך שמערכת המשפט עמוסה, שיומניהם של עורכי הדין עמוסים גם הם ומשפטים אינם מתנהלים בקצב המתבקש. ואולם, קשה גם להסכין עם מצב בו ביטחון הציבור מופקר בשל בעיות מערכתיות של תקציבים, משאבים ותקנים. בענייננו, ברי כי בשלב בו מצוי התיק כעת אין זה סביר כי התיק יגיע אל סיומו בתוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת. יחד עם זאת, שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר אין בכוחו לאיין לא את מסוכנותם ולא את החשש מפני הימלטותם. לפיכך, יוארך מעצרם של המשיבים בתשעים ימים.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מ. שינדל למבקשת, עוה"ד ד. יפתח ומ. שרמן למשיבים. 21.2.07).
רע"ב 1345/07 - פלוני נגד משטרת ישראל ושרות בתי הסוהר
*דחיית בקשתו של אסיר המרצה מאסר עולם בגין רצח לצאת לברית מילה של בנו ללא ליווי מטעם שירות בתי הסהר (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מזה כעשר שנים ותשעה חודשים, עונש של מאסר עולם בגין רצח בת זוגו. עונשו של העורר טרם נקצב, ועל-כן, על-פי פקודת נציבות שירות בתי הסוהר אין הוא יכול להשתחרר לחופשות מיוחדות, אלא מטעמים מיוחדים או בנסיבות הומניטריות, ובאישור השר הממונה. כמי שסווג כבעל פרופיל אלימות במשפחה, טעון מתן האישור ליציאותיו לחופשות קבלת חוות דעת של ועדת אלמ"ב (להלן: הוועדה). חוות הדעת של הוועדה קבעה כי המבקש מוסיף להכחיש את ביצוע המעשים שבהם הורשע, ומשליך את האחריות להם על המנוחה, שאותה הוא מציג כמי שנטלה את חייה בידה. לאור זאת, לא הוועדה אישרה את הבקשה. ביום 16.11.06 נולד בן למבקש, שנישא בשנית במהלך שהותו בכלא. שבועות ספורים עובר ללידה, הגיש המבקש בקשה שתתאפשר לו חופשה חריגה לרגל ברית המילה של בנו, ללא ליווי או פיקוח. ועדת הוועדה התנגדה. עם זאת, הסכימו המשיבים, כי המבקש יצא לברית המילה של בנו בליווי ובפיקוח. הצעה זו נדחתה על-ידי המבקש, שעמד על כך שיציאתו תהיה ללא ליווי, והודיע כי בלעדיו לא יקיים את הברית. עתירתו של המבקש כנגד החלטה זו נדחתה על-ידי ביהמ"ש לעניינים מנהליים בנצרת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטתם של המשיבים סבירה היא ואף למעלה מכך. המסוכנות שאותה ייחסה הוועדה למבקש מחייבת כי יינקטו צעדים הולמים למען שמירה על שלום הציבור. שחרור המבקש לברית, תוך ליווי, מצטייר כפתרון שקול ומידתי. התעקשותו של המבקש שלא לקיים את הברית עד שלא ישוחרר על פי תנאיו, תוך גרימת סבל הולך וגובר לבנו הקטן, ככל שחולף הזמן, מעוררת תהיה, והיא מעלה סימן שאלה באשר לטענתו של המבקש כי בקשתו להשתחרר לברית המילה קשורה באמת לרצונו לחוג את האירוע עם בנו.
-(בפני: השופטת ארבל. 19.2.07).