רע"א 7731/04 - מדינת ישראל נגד עזבון המנוחה אביטל הלפרין ז"ל ואח'
*הגשת דו"ח ועדת בדיקה של משרד הבריאות על אירוע רשלנות רפואית, כראיה בתביעה נגד ביה"ח והזמנת יו"ר ועדת הבדיקה לחקירה(מחוזי ת"א - ת.א. 2732/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המנוחה אביטל הלפרין נותחה בניתוח לקיצור קיבה, ע"י המשיב 2 בבית החולים אסותא בת"א, וזמן מה לאחר מכן אושפזה ונפטרה בביה"ח איכילוב. לאחר האירוע הורה מנכ"ל משרד הבריאות על הקמת ועדת בדיקה, לפי חוק זכויות החולה. לאחר הגשת התביעה, הגישה ועדת הבדיקה דו"ח לנציב קבילות הציבור במשרד הבריאות. על פי האמור בדו"ח, לא היתה הצדקה לנתח את המנוחה מבחינת אמות המידה המקובלות, לשם התמודדות עם בעיה של השמנת יתר. חברי הוועדה המליצו על נקיטת צעדים משמעתיים נגד המשיב 2. המשיב הגיש תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית והמשיב 2 שלח הודעת צד שלישי לבית החולים איכילוב. המשיב ביקש לצרף כראיה בתיק את דו"ח ועדת הבדיקה. המבקשת והמשיב 2 התנגדו לצירוף. המשיב אף ביקש לזמן לעדות את יו"ר ועדת הבדיקה פרופ' שילוני. היועהמ"ש לממשלה, התנגד להעדתו של פרופ' שילוני. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. חוק זכויות החולה עוסק בזכויות של אדם המקבל טיפול רפואי. על פי החוק ניתן להקים ועדות לבחינה ולבדיקה של טיפול רפואי בחולים, ולפי סעיף 21(ב) לחוק: "ממצאיה ומסקנותיה של ועדת בדיקה יימסרו למי שמינה את הועדה ולמטופל הנוגע בדבר... יימסרו גם למטפל העלול להיפגע ממסקנות הוועדה". דו"ח ועדת הבדיקה שלפנינו כולל הן ממצאים שבעובדה, למשל אמירה שהמשיב 2 לא הסביר למנותחים את הסיכויים והסיכונים בניתוח, והן מסקנות שבמומחיות, כגון הקביעה שהמנוחה לא היתה צריכה לעבור כלל ניתוח על פי אמות המידה הרפואיות. דו"ח ועדת הבדיקה קביל כראיה, כבר מן הטעם שמדובר בדו"ח שנערך על ידי ועדה שמונתה על ידי משרד הבריאות מכוח חוק זכויות החולה. השאלה העיקרית הינה האם יש לפטור את יו"ר הוועדה ממתן עדות.
ג. מדובר בדו"ח קשה מבחינתו של המשיב 2. דו"ח של ועדת בדיקה עשוי לשמש כראיה בעלת משקל. כאשר דנים בשאלה האם להתיר חקירה של יו"ר ועדת בדיקה עולה שאלת ההתנהלות הדיונית של הוועדה. נראה, כי אם הדיונים בפני ועדת בדיקה דומים מבחינה פרוצדורלית לדיון המתנהל בפני בימ"ש, תהא הצדקה פחותה לאפשר חקירה של יו"ר הוועדה או חבריה, וכן להיפך. כשבוחנים את ההליך שהתנהל בפני ועדת הבדיקה דנא, יש לציין תחילה כי חברי הוועדה היו כולם רופאים. העובדה שלא נתאפשר למשיב 2 לזמן עדים ולא לחקור את העדים שהופיעו בחקירה נגדית חייבת לקבל משקל, שעה שבוחנים את השאלה בדבר זכותו לזמן את יו"ר הוועדה למתן עדות. ההתנהלות הדיונית של הוועדה בה עסקינן היתה רחוקה מזו הנהוגה בבימ"ש או בגוף מעין שיפוטי. העדים שהופיעו בפני הוועדה לא נחקרו בחקירה נגדית. ככל שההליך בפני ועדה דוגמת זו שבפנינו מתרחק ממודל של הליך שיפוטי קלאסי, יש הצדקה גדולה יותר להתיר חקירה נגדית של חבר או יו"ר הוועדה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד תמר בר אשר צבן, איילת סבג ויניב יוניק למבקשת, עוה"ד ישראל וינברג, גיורא אבן צור וחיים זליכוב למשיבים. 21.6.07).
ע.פ. 10205/04 + 9880/04 - מדינת ישראל נגד חיים אמיר
*הרשעה בעבירות של נסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה ביריות אקדח. *מידת העונש בעבירות של נסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה, תוך התחשבות בנסיבות האישיות של הנאשם(מחוזי ת"א - ת.פ. 1172/02 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. דני קרפ וולנטין בורקצ'ה (להלן: המתלוננים), שהו יחד עם אחרים במסעדה. בסמוך לשעה 00:05 לפנות בוקר ביקש בעל המסעדה (להלן: יוסי), לסגור את המקום
והורה להדליק את האורות ולכבות את המוסיקה. עקב כך, התפתחה תגרה בין השוהים במקום לבין הבעלים. המערער, שעבד במסעדה, ביחד עם אחרים, החלו לדחוף את האורחים אל מחוץ לדלת במטרה לסגור את דלתות המסעדה. בשלב מסויים יצאו המתלוננים אל מחוץ למסעדה. או אז נכנס המערער בחזרה אל תוך המסעדה, נטל אקדח, רץ לכיוון הדלת, כיוון את האקדח אל עבר חזהו של קרפ וירה בו. לאחר מכן, ירה בשנית ובשלישית לכיוון פלג גופו התחתון של בורקצ'ה. עקב היריות, נפצע קרפ, ונגרם לו שיתוק מוחלט לצמיתות מבית החזה ומטה. בורקצ'ה נפצע בשוק רגלו הימנית. המערער הורשע בעבירות של נסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה ונדון ל - 12 שנות מאסר, מהן 10 שנים בפועל ושנתיים על תנאי. מאסר על תנאי של שישה חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המערער, הופעל במצטבר. הערעורים של המערער על ההרשעה ושל שני הצדדים על מידת העונש נדחו.
ב. באשר לזהותו של היורה - הכרעת הדין מעוגנת היטב בראיות ואין מקום להתערבות בקביעה כי המערער הוא היורה. אשר לטענה כי לא הוכחו יסודותיה של עבירת הנסיון לרצח - אין משמעות אופרטיבית לטענה זו, שכן העונש שקצב המחוקק לשתי העבירות שמדובר בהן הוא 20 שנות מאסר, כך שגם קבלת הטענה המשפטית לא בהכרח היתה מביאה להתערבות בענישה. ולגופו של עניין - ההכרעה גם במישור זה היא הכרעה עובדתית. אין מחלוקת באשר למהותה של הכוונה הנדרשת, המחלוקת היא בשאלה האם הראיות שהיו בפני בימ"ש קמא די בהן להוכחתה של כוונת הקטילה. בגדר מושכלות יסוד - על הכוונה למד ביהמ"ש ממכלול הנסיבות תוך עשיית שימוש בחזקות שבעובדה שמתרגמות לכלל מסקנה משפטית.
ג. אשר למידת העונש - הארוע במסעדה תחילתו בסכסוך של מה בכך. גם אם סרבו חלק מהמצויים במקום לעזוב את שטח המסעדה לא ניתן להשלים עם הבחירה בדרך של נטילת אקדח וירי לכיוונם כמענה לסירוב. התוצאות הקשות מדברות בעד עצמן. למערער 6 רישומים פליליים שכל אחד מהם מורכב ממספר תיקים. אם בכל זאת, יידחה ערעור המדינה על קולת העונש, הרי זה בשל קרקע גידולו של המערער והמשמעות שיש לתת לה. המערער הוא יליד 82, בן להורים נרקומנים, ששהו לאורך שנות ילדותו בבתי סוהר והותירו את המערער ואחותו הקטנה למעשה לנפשם, מבלי שאיש טיפל בהם. האחות התדרדרה גם היא לשימוש בסמים והמערער גידל למעשה את עצמו. המערער התגלגל במסגרות שונות. עד כמה שניתן להבין, הרכיב הבולט ביותר בחייו הוא נטישה הזנחה וחוסר אונים מוחלט.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד אוהד גורדון למערער, עוה"ד בני קבלר ושי גבאי למשיב. 20.6.07).
עע"ם 1347/07 - סוק מאיה גורונג נגד משרד הפנים ואח'
*ביטול, לפנים משורת הדין, של צו גירוש נגד עובדת זרה שפג תוקף אישור שהייתה בישראל(מחוזי ת"א - עת"מ 2352/06 - הערעור נתקבל לפנים משורת הדין).
א. המערערת, אזרחית נפאל, הגיעה לישראל בחודש דצמבר 2004 לצרכי עבודה. היא החלה לעבוד אצל מעסיק וביום 21.6.05, עקב הפסקת עבודתה אצל אותו מעסיק, הונפקה לה אשרת תייר לשלושה חודשים עד ליום 20.9.05. כך קיבלה אשרות תייר מספר פעמים והחליפה מעסיקות עד שבפעם השלישית קיבלה אשרת תייר עד ליום 22.7.06. מאז 23.7.06 שוהה המערערת בישראל שלא כדין. חודשיים לאחר מכן היא נעצרה, ולאחר שנערך לה שימוע הוצאו נגדה צווי הרחקה ומשמורת, ובית הדין הורה על הרחקתה מישראל. לאחר הגשת העתירה המינהלית הורה ביהמ"ש לעניינים מנהליים על עיכוב הרחקתה של המערערת מישראל עד להכרעה בעתירה. ימים מספר לאחר מכן הורה בית
הדין על שחרורה, תוך שקבע כי אם לא יוסדר מעמדה כדין, תעזוב המערערת את ישראל בתוך 7 ימים ממועד פסק הדין בעתירה המינהלית שהגישה. המערערת הפקידה את הערבות שנקבעה ושוחררה. ביהמ"ש לעניינים מנהליים דחה ביום 6.12.06 את העתירה המינהלית בקבעו כי מכיוון שהסעד העיקרי שהתבקש בעתירה הוא שחרור ממשמורת, הרי שמשהוחלט על שחרור המערערת, אין עוד מקום לעתירה. ביהמ"ש קבע כי למבקשת אין זכות קנויה לעכב את הרחקתה מישראל. ביום 14.1.07 ביקשה המערערת להסדיר לה אשרת עבודה אצל מעסיקה חדשה. הבקשה סורבה והמערערת נדרשה לעזוב את הארץ. ביום 29.1.07 נעצרה בשנית. בשלב זה הוגש הערעור שבפנינו על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים. הערעור נתקבל לפנים משורת הדין.
ב. הערעור הוגש בחלוף המועד הנקוב בחוק להגשתו, והיה צורך בבקשה להארכת מועד. יחד עם זאת, נסיבות המקרה, ובעיקר הספק שנותר באשר לשאלה עד כמה הובהר למערערת מצבה המשפטי בשפה שהיא בקיאה בה, אינם מצדיקים לדחות את הערעור על הסף. לגופם של דברים - קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הערעור, גם אם לפנים משורת הדין, תוך התייחסות למערערת על פי מידת הרחמים. משך השהיה הבלתי חוקית הקצרה ביותר בישראל (חודשיים ימים), התנהלות שאינה משקפת זלזול בחוק אלא דווקא רצון לכבדו, כמו-גם רצון לעבוד בסיעוד ולהתפרנס וכד'. לכך יש להוסיף, כי טיפולה של המערערת יכול להביא מעט נוחם והקלה למעסיקה מבוגרת הנזקקת לטיפול צמוד, אשר המערערת עובדת אצלה כיום. הרחקתה של המערערת אינה מהווה ענישה אך לה, אלא לא פחות מכך גם למעסיקה הזקוקה לה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. כץ מסטבאום למבקשת, עו"ד א. סגל-אלעד למשיבים. 21.6.07).
ע.פ. 8721/04 - יחיעם אוחנה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של זיוף מסמכים ובידוי ראיות, תוך נסיון לבטל הרשעה בפלילים, וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40104/00 - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. בחודש פברואר 1981, הורשע המערער בשתי עבירות של סחר בסמים, ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי וקנס ולאחר דחיית ערעורו נשא בענשו. המערער דבק בטענת חפותו, ועל רקע זה התפתחה פרשה נוספת בה עוסק ערעור זה. אליבא דגירסת המשיבה, קשר המערער עם מי שהיתה נאשמת עמו, תחקירנית טלוויזיה בשם רחל לב (להלן: "לב"), לרמות את רשויות החוק על ידי יצירתם של מסמכים בדויים, אשר יובילו את גופי החקירה והמשפט למסקנה כי הרשעתו של המערער היתה שגויה, ושהיתה תולדה של קנוניה לה נתנו את ידם אנשי משטרה, פרקליטים ושופט. לנוכח הודאתה של לב באישומי הזיוף, שוב לא היתה מחלוקת כי המסמכים שהוגשו על ידי השניים לגופי החקירה - היו מזוייפים ובדויים. לגירסת המשיבה, ידע המערער על מעשי הזיוף של לב, ולחלופין, הוא עצם את עיניו מלדעת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. לב שהודתה בהסדר טיעון נדונה למאסר על תנאי בלבד. הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט לוי (דעת מיעוט): אין זה הגיוני כי המערער, הטוען לאורך שנים רבות לחפותו, ואשר הוגדר על ידי ביהמ"ש המחוזי כאיש "פיקח, ערמומי ומעשי מאד", שדווקא הוא יגיש למשטרה ראיות כוזבות אשר עלולות לסבך אותו בפרשה חמורה פי כמה מפרשת הסמים. במיוחד אין זה סביר שהוא יגיש תיעוד הנחזה ככזה שנערך על ידי חוקרי משטרה, שהרי אם ידע כי תיעוד זה הנו מזויף, נכון להניח לטובתו, כי מחמת היותו איש פיקח, הוא גם ידע כי ניתן יהיה לעמוד בנקל על הזיוף. אפשר שבלבו של אדם מן היישוב היו מעוררים מעשיה של לב והמסמכים שהנפיקה חדשות
לבקרים, חשד בדבר כשרותם. אולם, יש להוסיף ולשכנע כי בלבו של המערער עצמו קינן חשד כזה. הראיות שנתקבלו מוליכות למסקנה כי נכון היה לקבוע, ולו מחמת הספק, כי בלבו של המערער לא התעורר אותו חשד, ועל כן הוא גם אינו בבחינת מי שעצם את עיניו לנוכח מעשיה של חברתו. על כן יש לזכותו מחמת הספק.
ג. השופטת פרוקצ'יה: הממצאים העובדתיים של פסק הדין בהצטברותם, כשהם מתפרשים על רקע חזקות עובדתיות הנובעות מהגיון פשוט, שכל ישר וניסיון חיים, מצביעים על כך שאוחנה לא רק שהיה הרוח החיה בקשירת הקשר הפלילי ובהוצאתו לפועל הלכה למעשה, אלא היה מבצע עיקרי בשותפות לדבר עבירה ביחד עם רחל לב, כשהוא היוזם המפעיל, המדרבן, השולח, ואילו רחל לב המוציאה לפועל של תכניתו ושל הוראותיו. ביהמ"ש קמא בהכרעת הדין סבר כי לב היא המבצעת העיקרית ואוחנה רק מסייע, ש"עצם את עיניו", כביכול, למתרחש לנגד עיניו. קונסטרוקציה זו אינה תואמת את מערכת הראיות. עם זאת, מאחר שהמדינה לא ערערה על התיזה הפלילית של ביהמ"ש המחוזי, לא ניתן בגדרו של ערעור זה להמיר את הרשעותיו של אוחנה בעבירות סיוע להרשעות בביצוע בצוותא של מעשי הזיוף.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - בצעד חסר תקדים, וכדי לקדם יצר אובססיבי להוכחת חפות שאין לו על מה שיסמוך, יצא אוחנה במסע לטיהור שמו, תוך שימוש באמצעים הנלוזים ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא השתמש ברחל לב, ככלי ליצירת מערך אדיר של מסמכי כזב שנועדו להפליל ולהכפיש בעלילת שווא שפלה אישים שונים במערך גופי החקירה, התביעה והמשפט. בנסיבות אלה, אין להתערב במידת העונש. העונש הקל שהוטל על לב אינו יכול לסייע למערער. התערערותה הנפשית של לב בעקבות הפרשה, וחוסר יכולתה לעמוד במשפט ולרצות עונש מאסר בפועל, אינם צריכים להשפיע, כהוא זה, על גורלו העונשי של אוחנה. (בפסק דין נפרד הצטרף השופט ג'ובראן לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, ג'ובראן. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 17.6.07).
בג"צ 7471/05 - בלדי בע"מ נגד מועצת הרבנות הראשית לישראל
*קבלת עתירה נגד דרישת ועדת הכשרות של הרבנות הראשית, להכשיר בשר יבוא מיד לאחר השחיטה בחו"ל ולא לאחר היבוא לישראל, כתנאי למתן תעודת כשרות לבשר(העתירה נתקבלה ברוב דעות).
א. העותרת, חברה העוסקת, בין היתר, ביבוא בשר כשר לישראל ושיווקו, ביקשה לקבל מהמשיבה אישור עקרוני למתן תעודת הכשר לבשר כבש כשר שבכוונתה לייבא מאוסטרליה, כאשר הבשר אינו מוכשר בטרם הגיעו לארץ וביצוע הליך ההכשרה יבוצע במפעלה בבת-ים. המשיבה דחתה את הבקשה, ודרשה כי הליך ההכשרה יתבצע מיד לאחר השחיטה באוסטרליה. בשנת 2004 פנתה העותרת לרב הראשי לישראל, הרב מצגר, ובעקבות פנייתה נתקיימה בלשכת הרב פגישה וכשבועיים לאחר הפגישה התקשר אליה מזכירו האישי של הרב מצגר והודיע כי הרב אישר את בקשתה וכי ניתן להתחיל לפעול לקידום הרישיון. לפני יציאת צוות הרבנים והשוחטים לאוסטרליה, הודיעה המשיבה לעותרת כי לא יתאפשר יבוא לארץ של בשר כבש כשר שאינו מוכשר. העותרת פנתה למשיבה בבקשה נוספת לאישור בנדון ולאחר דיון בוועדת הכשרות הארצית של הרבנות הראשית (להלן: ועדת הכשרות), הוחלט לאשר לעותרת יבוא של בשר כבש כשר שאינו מוכשר. על אף החלטתה של ועדת הכשרות לא קיבלה העותרת את האישור המבוקש. העתירה נתקבלה ברוב דעות.
ב. הנשיאה בייניש: דבר החקיקה הרלוונטי לענייננו, הוא חוק בשר ומוצריו. סעיף 2 לחוק זה קובע כי: "על אף האמור בכל דין... לא ייבא אדם בשר אלא אם קיבל
לגביו תעודת הכשר". העותרת העלתה את טענת הזכות לחופש העיסוק. טענה זו מעוררת בעייתיות מיוחדת מאחר שבסעיף 5 לחוק הבשר נקבעה הוראה מפורשת לפיה החוק יהיה תקף על אף האמור בחוק יסוד: חופש העיסוק. עם זאת, היותו של חוק הבשר משוריין מפסילה חוקתית, אין משמעה ביטול מעמדה החוקתי של הזכות לחופש עיסוק כאשר עסקינן בפרשנות וביישום הוראותיו של חוק הבשר. עד כה ניתן היה לקבל תעודות הכשר לבשר המיובא ארצה, אף אם הליך הכשרת הבשר בוצע בארץ לאחר הפשרתו, והנה עקב שינוי "מדיניות" של המשיבה אין מאפשרים עוד לעותרת לייבא בתנאים האמורים. השאלה, היא אם כן האם פגיעה זו בחופש העיסוק עומדת בתנאי פסקת ההגבלה בסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק. התשובה היא כי הפגיעה בחופש העיסוק של העותרת, אינה עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה. הדרישה שהציבה המשיבה, פוגעת, אם כן, פגיעה בלתי-מידתית בחופש העיסוק של העותרת, ו דינה להתבטל.
ג. השופטת ברלינר (דעת מיעוט): לפי השקפת הנשיאה, השאלה מתי יוכשר הבשר אינה שאלה הנוגעת לעצם כשרותו אלא שאלה הנוגעת לאופן בו יש להבטיח את הכשרות. ולא היא. על פי עמדת הרבנות הראשית חלק אינהרנטי מדרישות הכשרות הוא הכשרת הבשר בתוך שלושה ימים משחיטתו, בלא להחריג את ימי ההקפאה מהחשבון. עמדה זו של הרבנות הינה שיקול הילכתי טהור הנוגע ל"גרעין הקשה" של דיני הכשרות. קבלת העמדה כי מדובר ב"גרעין הקשה" של דיני הכשרות - מצביעה על כך שאין אמצעי אחר שפגיעתו פחותה כדי להתגבר על הבעיה. אכן, ישנן גישות הילכתיות אשר מקלות בנושא זה וייתכן בהחלט שניתן לאמץ עמדה אחרת. אולם הגוף שלו העניק החוק החילוני את הסמכות והתפקיד להכריע איזו גישה לאמץ הוא הרבנות. משפעל גוף זה במסגרת סמכויותיו ומשיקולים ענייניים אין להתערב בכך.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, ברלינר. עו"ד ניר גלעד לעותרת, עו"ד אבי ליכט למשיבה. 20.6.07).
ע.פ. 11578/05 - יוסף טלה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח ודחיית בקשה להשית עונש פחות ממאסר עולם על יסוד סעיף 300א(ב)| לחוק העונשין(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1012/04 - הערעור נדחה).
א. המערער והמנוחה היו נשואים ונולדו להם שלושה ילדים: ר', שבמועד הרלוונטי לאירוע היה כבן שבע-עשרה, ש' שהיתה כבת אחת-עשרה וחצי, וע' שהיה כבן חמש. בני הזוג היו מצויים בהליכי גירושין, וכשנתיים לפני האירוע, עזב המערער את ביתם המשותף והמנוחה נותרה להתגורר בו עם שלושת הילדים. המערער התגורר עם חברתו במושב רווחה, ועבד כנהג מונית בשכר. ביום 27.8.2004 נודע למערער כי לבקשת אשתו הוטל עיקול על משכורתו, על יסוד טענתה כי לא שילם לה מזונות. ביום האירוע הודיע לו אחיינו בטלפון כי הגיעה הודעה על עיקול נוסף, שהוטל לבקשת המנוחה, על כספים המצויים בחסכונות הרשומים על שם ילדיהם. המערער הכיע לבית המנוחה ובשלב מסויים, נדרשו הילדים לעזוב את הבית וללכת לבית סבתם. הילדים יצאו מן הבית, ובני הזוג נותרו בו לבדם. גופתה של המנוחה נמצאה בדירתה, שרועה על רצפת חדר השינה שלה, כשהגופה וסביבתה היו מגואלות בדמו של המערער. המערער נמצא אף הוא בדירה, מתבוסס בדמו, כשעל גופו חתכים ופצעים שמקורם בדקירות סכין. המערער הובהל לבית-החולים, כשהוא במצב קריטי, ושם קיבל טיפול רפואי. המשיבה טענה, כי המערער חנק את המנוחה במטרה לגרום למותה בכוונה תחילה. הוא תכנן את מעשה ההמתה, הכין את הנדרש לשם ביצועו ומעשיו מצביעים על כוונתו לגרום למותה, בלא שקדם לכך קינטור. המערער טען, לעומתה, כי המנוחה היא שדקרה אותו באמצעות הסכין והוא התגונן מפניה, ובתוך כך גרם שלא בכוונה למותה. למצער,
טען, כי מותה של המנוחה נגרם שלא מתוך כוונה תחילה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה וגזר עליו עונש של מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. באשר ליסוד ההחלטה להמית - אף אם תתקבל טענתו של המערער, כי הלך אל בית המנוחה שלא במטרה להמיתה, הרי, ההחלטה להמית יכולה לקום כהרף עין ולהתגבש בסמוך מאוד למעשה ההמתה. המערער גרם למותה של המנוחה על-ידי פעולת חנק של צווארה בידיו, ומטיבו של המעשה ניתן להסיק כי תוצאתו תקפח חיים, וללמוד גם על כוונת העושה לגרום לכך. אשר ליסוד ההכנה - יסוד זה התקיים בענייננו. הוא הדין באשר ליסוד היעדר הקינטור. המסקנה בדבר היעדרו של קינטור מתגבשת לאורם של שני מבחנים מצטברים: האחד, סובייקטיבי, והאחר אובייקטיבי. לאורך השנים נמתחה ביקורת על המבחן האובייקטיבי. כך או אחרת, בענייננו אף לא התקיים קינטור סובייקטיבי.
ג. טענתו החלופית של המערער היא, כי מתקיימות כאן הנסיבות המאפשרות הטלתו של עונש פחות ממאסר עולם, לפי הוראת סעיף 300א(ב) לחוק. טענת המערער בדבר תחולת סייג ההגנה העצמית, הקבוע בסעיף 34י לחוק, נדחתה מכל וכל, ואין מדובר איפוא במקרה גבולי. גם לפי טענות המערער על נסיון המנוחה לדקור אותו, הרי בכל אחד משני שלבי הדקירה הנטענת, עלה בידי המערער להדפה ולהפילה ארצה. במצב דברים זה, אין ספק כי סילק מעל-פניו את הסכנה המיידית שנשקפה לו לכאורה, ולא נזקק לפעולת החניקה כדי להתגבר עליה. די בתיאור זה, כדי לשלול גם את הטענה כי מעשה החניקה חרג אך "במידה מועטה" מתחום הסבירות הנדרשת לצורך לפי סעיף 34טז לחוק. משכך, אין מתקיימים התנאים להטלת עונש מופחת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ש. אלדר למערער, עו"ד ר. מטר למשיבה. 18.6.07).
ע.א. 5576/05 - אסתר שקל נגד אהרן ושושנה ערשי
*פסילת היתר בנייה מחמת פגמים בהליכי אישור הבניה(מחוזי ת"א - ת.א. 1465/00 - הערעור נתקבל).
א. המערערת היא הבעלים של בית מגורים ברמת השרון, והמשיבים הם בעלי דירה בבית הסמוך. במרחק של מספר סנטימטרים מהקיר הקיים בין שתי החלקות, הקימו המשיבים מבנה שיועד על פי התכנית לשמש לצורכי חניה, לאחר שקיבלו היתר בניה "לבנות תוספות ושינויים בבית מגורים קיים...". המערערת הגישה נגדם תביעה להרוס את הבנייה הנוספת שבנו. ביהמ"ש מינה, בהסכמת הצדדים, מהנדס כמומחה מטעם ביהמ"ש (להלן - המומחה), שיחווה דעתו בשאלה האם הבנייה נשוא התביעה והיתר הבניה שעל פיו נעשתה, נוגדים את התב"ע הרלוונטית. בסיכום חוות דעתו קבע המומחה: "התכנית שאושרה אינה ערוכה כמקובל... אין בה המידע המינימלי והמדויק הנדרש ממנה". בתשובתו לשאלות ההבהרה של ב"כ המשיבים, הוסיף המומחה וקבע כי הקיר החדש שבנו המשיבים במקביל לקיר הקיים, נבנה ללא היתר. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את תביעת המערערת. ביהמ"ש קבע כי משלא הוכח קיומו של נזק, לא קמה למערערת עילה בגין הפרת חובה חקוקה, ואף לא בגין מטרד. אשר לתביעה בשל אי חוקיות ההיתר, קבע ביהמ"ש, כי אכן נפלו פגמים בהליכי אישור הבקשה והחמור בהם הוא חסרונה של "מפה מצבית", הנדרשת על פי תקנות התכנון והבניה. עם זאת, קבע ביהמ"ש, כי על אף כל הפגמים, אין מקום לבטל את היתר הבניה. הערעור נתקבל.
ב. אי צירופה של "מפה מצבית", מקום בו לא ניתן פטור מצירופה, הוא פגם חמור. זאת, בשל הסכנות הכרוכות באישור בקשה לבנייה מבלי שיובא לידיעת הוועדה קיומם של מבנים סמוכים, שהבנייה עלולה לסכנם ואף למוטטם. לא ניתן לפטור את מגיש
התכנית בדיעבד ובמשתמע, מהגשת "מפה מצבית", אפילו מדובר ב"תוספות קטנות". גם הפגמים האחרים שנפלו בתכנית אינם פגמים קלים של מה בכך. אפילו נקבל כי לא נגרם נזק למערערת, כאשר מנגד ברור הנזק שייגרם למשיבים כתוצאה מביטול ההיתר, לא ניתן להותיר את היתר הבניה על כנו. החלטה על פי תכנית רצופת פגמים, פוגעת באינטרס הציבורי שבשמירת החוק ואמון הציבור ברשויות המופקדות על יישומו ואכיפתו. למשיבים ניתנה אורכה להרוס את התוספות בתוך 6 חודשים, וזאת כדי לאפשר להם לפנות לוועדה בבקשה להוצאת היתר כדין לתוספות הבניה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד מ. שויג למערערת, עו"ד י. נטר למשיבים. 24.6.07).
ע.פ. 360/07 - ערן וייסמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות וחומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 231/03 - הערעור נדחה).
א. המערער נהג סמוך לשעה 00:04 לפנות בוקר ברכב פרטי מכיוון קבוץ מרום הגולן לכוון צומת ווסט. ליד המערער במושב הקדמי ישב אלכסנדר וינוקוב ובמושב האחורי המנוחה עטרה עטייה ז"ל (להלן: המנוחה) וסיון דנינו. בהגיע המערער אל עקומה שמאלה, איבד שליטה על הרכב, התהפך וכתוצאה מהתאונה נהרגה המנוחה, סיון דנינו נפגעה באופן קשה והמערער וחברו שישב לידו נפגעו באורח קל. המאשימה טענה כי המערער נהג תחת השפעת אלכוהול וכי התאונה, על תוצאותיה הקטלניות נגרמה בשל פזיזותו של המערער שנהג ברכב תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות בכך שנהג בהיותו עייף ונתון להשפעת אלכוהול. המערער טען מנגד כי סונוור על ידי רכב שנסע בכוון הנגדי ובשל כך ירד לשוליים והתהפך. ביהמ"ש זיכה את המערער מעבירה של הריגה, שיוחסה לו בכתב האישום ומעבירה של נהיגה בפזיזות. ביהמ"ש דחה את חוות דעת המומחה אשר קבעה שהוא נהג תחת השפעת משקאות משכרים, וקבע גם כי לא הוכח שהתאונה נגרמה בשל עייפותו של המערער. ביהמ"ש קיבל אף את דברי המערער שסונוור על ידי רכב שבא מולו מיד לפני שנכנס לעקומה. מנגד קבע ביהמ"ש שהמערער לא הבחין בתמרור האזהרה המורה על קיומה של העקומה לפניו בכביש, נהג במהירות שאיננה המהירות המותרת ובוודאי שאינה מתאימה לתנאי הכביש, ולאחר שנסתיימה השפעת הסינוור מצא עצמו בפתחה של עקומה בכביש ואיבד שליטה על הרכב. התנהגותו זו של המערער הינה לשיטתו של ביהמ"ש התנהגות רשלנית. אי לכך הורשע המערער בגרימת מוות ברשלנות ונדון ל-10 חדשים מאסר בפועל, שנה על תנאי, קנס של 8,000 - ופסילה ל-8 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לא יכולה להיות מחלוקת שהמערער נהג מעל המותר - בין 90 ל-100 קמ"ש. 100 מ' לפני העקומה נמצא תמרור המתריע על עקומה חדה שמאלה ומתחתיו תמרור האט בצבע צהוב. המערער לא הבחין בתמרורים המזהירים על העקומה, הוא סונוור רק בכניסתו לעקומה, כך שכאשר חלף על פני התמרורים היה יכול לראות אותם ללא קושי. נסיעה במהירות שהתעלמה מתנאי הדרך ומהתמרורים המתריעים על עקומה, ובאופן שיבטיח השליטה ברכב מהווה רשלנות.
ג. המערער יצא מפאב שם שתה אלכוהול. גם אם, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, בכמות מותרת שלא היתה בין הגורמים לתאונה, הרי ודאי חייבה אותו בנהיגה זהירה ואחראית. לכך יש להוסיף את העובדה שהמערער היה בפעילות רצופה ללא הפסקה במשך 18 שעות עובר לתאונה, כשהוא במצב עירנות לקוי, ולכן עליו להקפיד הקפדה יתרה על זהירות בנהיגתו ועל נסיעה במהירות סבירה ותואמת את תנאי הדרך, ואף מתחת למהירות
זו. לבסוף יש לציין כי בעת התאונה החזיק המערער ברישיון נהיגה במשך שנה אחת בלבד, עובדה המחייבת אותו אף היא בנהיגה בזהירות מרובה.
ד. באשר לערעור על חומרת העונש - לא ניתן להתעלם מהתוצאה הקטלנית הרת האסון בה הסתיימה התאונה. תוצאה קשה זו הינה הטעם המרכזי לצורך בהרתעה מפני נהיגה רשלנית ובלתי אחראית של נהגים בכביש. דובר כבר רבות בצורך של כל גורמי האכיפה והמניעה להירתם למלחמה הקשה בתאונות הדרכים הגובה קורבנות כה רבים. תפקידם של בתי המשפט הינו להרתיע באמצעות ענישה ממשית של הנוהגים ברשלנות בכבישים ומתעלמים מהסכנות הרבות הטמונות בכביש.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. אילון למערער, עו"ד ש. כהן למשיבה. 24.6.07).
ע.פ. 6209/05 + 4515/05 - מדינת ישראל נגד ראפע אבו גלבוש ואח'
*החמרה בעונש בעבירות שוד וגרימת חבלות חמורות לנשדדים (ערעורים על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיבים, שהסתננו לישראל, ושניים אחרים (יאסר וסמיר) קשרו קשר לבצע שוד בדירתם של בני הזוג ש'. בשעה 45:7 לפנות בוקר, כשהתעוררו בני הזוג והאיש פתח את דלת הכניסה לדירה, דחפו אותו שלושה מהקושרים פנימה ונכנסו לדירה, היכו את בני הזוג מכות נמרצות, נעלו אותם במרחב המוגן הדירתי, ונמלטו מן הבית כשבידם שלל השוד. כשלושה שבועות מאוחר יותר, תקפו המשיבים, ביחד עם סמיר ועם אחד תאיר, כשהם מצוידים באקדח, סכינים, מסכות, כפפות וחבלים את בני הזוג ט' בביתם. הם תקפו קשות את בני הזוג ודקרו את האיש דקירות מרובות בחלקי גוף שונים, כדי שימסור להם את מקום הימצאם של "הכסף והזהב". לאישה נגרם פצע גדול בפניה, אושפזה בבית חולים ונזקקה לתפרים והאיש נחבל קשה, אושפז לתקופה ארוכה במחלקה לטיפול נמרץ, ונותח שבע פעמים. המשיבים הורשעו ונגזר עונשם לחמש-עשרה שנות מאסר, מהן שלוש-עשרה לריצוי בפועל. נגד משיב 1 הופעלו מספר עונשי מאסר מותנים כך שבפועל הועמדה תקופת מאסרו בפועל על ארבע-עשרה שנים. בנוסף, חייב ביהמ"ש כל אחד מן הנאשמים לפצות את ארבעת המתלוננים בסך עשרים אלף שקלים לכל מתלונן. בהסכמת הצדדים ניתן גזר הדין בלי שהוגש תסקיר מבחן. המשיבים ערערו על גזר-דינם ובהסכמת הצדדים הענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי "למתן גזר דין חדש. בתוך 30 ימים יינתן תסקיר מבחן". בגזה"ד החדש ציין ביהמ"ש כי "בסיכומו של ההליך... לא הובאו למעשה... נתונים חדשים משמעותיים...", ואעפ"כ גזר על המשיב 1 עשר שנות מאסר בפועל (ובנוסף, הפעלת שנת מאסר על תנאי), ועל המשיב 2 שמונה שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום פיצויים לקורבנות. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש כתב באופן מפורש בגלגולה השני של הפרשה, כי למעשה לא הגיעו לידיו נתונים חדשים משמעותיים אודות המשיבים. חרף זאתהפחית את עונשם של שני המשיבים באופן משמעותי למדי. העבירות שעברו שני המשיבים הן עבירות חמורות מאוד ובוצעו תוך גילויי אכזריות קשים ביותר. עם זאת, לא יוחזרו על כנם העונשים שנגזרו בגזר הדין הראשון, בעיקר משום הזמן הרב שחלף בגין הימשכות ההליך, שנבע מכך שביהמ"ש גזר את דינם בלי שהונח לפניו תסקיר. על כן עונש המאסר בפועל של שני המשיבים יופחת בשנה אחת בלבד לעומת גזר הדין הראשון.
(בפני השופטים: נאור, חיות, חשין. עו"ד עמית אופק למערערת, עוה"ד אוסאמה מסאלחה וסיף אלדין ותד למשיבים. 25.6.07).
רע"א 7682/06 - אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד חיים אלוש
*מתן רשות ערעור על "החלטה אחרת", שעניינה דחיית בקשה להביא ראיות לסתור קביעת נכות של המל"ל (הערעור נתקבל).
המשיב נפגע בתאונת דרכים, שהוכרה גם כתאונת עבודה, ונקבעה לו דרגת נכות על-ידי ועדה רפואית של המל"ל (%10 בגין פגיעה בברך ימין). קביעה כזו, משמשת, בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, גם את ביהמ"ש בתביעה לפי חוק הפיצויים. המבקשות פנו לביהמ"ש בבקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל ובקשתם נדחתה. המבקשות השיגו על כך בפני ביהמ"ש המחוזי בנצרת שדחה את הבקשה. ביהמ"ש ציין בהחלטתו לאמור: "לא שוכנעתי כי מן הדין יהיה להכריע בשאלה שמעוררת הבקשה, כבר עתה... עם מתן פסק-הדין... ממילא ניתן יהיה להגיש עליו ערעור בזכות שאז... יוכל המבקש לבקש לבחון אותה במסגרת הערעור על הפרשיה כולה". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בעל-דין החפץ להשיג על "החלטה אחרת" שניתנה בעניינו רשאי לעשות כן בשתי דרכים: האחת, הגשת בקשת רשות ערעור בסמוך לאחר מתן ההחלטה האחרת; השניה, הכללת השגותיו על ההחלטה האחרת במסגרת הערעור על פסק-הדין - לכשיינתן. מהן אמות המידה שלאורן יחליט ביהמ"ש שלערעור,אם להיעתר לבקשת רשות ערעור- כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", המבחן נוגע לקיומה או להיעדרה של שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. מבחן זה אינו חל לגבי בקשות רשות ערעור על "החלטה אחרת" (שאינן ב"גלגול שלישי"). כאן המבחן הראוי נוגע למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים. בענייננו, החלטת הביניים נשוא בקשת רשות הערעור - עניינה הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בדבר דרגת נכותו של המשיב. מדובר בהחלטה בעלת נפקות רבה על מתכונת ההליך שיש להכריע בה במהלך המשפט. ולגופה של הבקשה להבאת ראיות לסתור -הטענה העיקרית של המבקשות, היא שהוועדה לא נחשפה לכל העובדות הרלבנטיות לגבי מצבו הרפואי של המשיב קודם לתאונה. בימ"ש השלום לא שוכנע, במקרה זה, שהחלטת הוועדה הרפואית התבססה על מידע חסר. אפשר שפרשנותו של בימ"ש השלום לדברים שנכתבו בפרוטוקול היא נכונה. אולם אין וודאות בדבר, ואפשר שאכן הועדה לא נחשפה, או לא היתה ערה, לקיומו של תיעוד קודם רלבנטי. על כן יש לסווג מקרה זה כאחד מן המקרים החריגים שבהם מוצדק לאפשר הבאת ראיות לסתור.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יוסף מלמן למבקשות, עו"ד ראמי תאברי למשיב. 25.6.07).
בג"צ 8397/06 - עו"ד ווסר אדוארדו ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*דחיית בקשה לתקן פס"ד של בג"צ בעניין מיגון בתי הספר ב"עוטף עזה", תוך דחיית הטענה כי מדובר ב"תיקון טעות" (הבקשה נדחתה).
בפס"ד נשוא הבקשה נתקבלו עתירותיהם של העותרים, שהם רובם ככולם תושבי "עוטף עזה" (ובכלל זה העיר שדרות), בנוגע לשיטת המיגון שבה החליטה המדינה למגן את בתי הספר ביישובי "עוטף עזה". בפסה"ד נקבע שהחלטת המדינה למגן את בתי הספר ב"עוטף עזה" בשיטת "המרחבים המוגנים", ולא במיגון מלא הינה החלטה בלתי-סבירה. המדינה הגישה את הבקשה דנא שבה מתבקש תיקון פסק הדין "בשל טעות עובדתית יסודית שנפלה בו". במסגרת בקשתה לתיקון ה"טעות", עותרת המדינה לשינוי תוצאת פסה"ד באופן שיביא לביטול הצו המוחלט. לטענת המדינה מוקנית לביהמ"ש העליון סמכות טבועה (שלא מכוח הסמכות לתיקון טעות סופר בפסק דין בהתאם לסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט) לתקן פסקי דין שלו, שנפל בהם פגם מהותי ואשר אין דרך דיונית אחרת לתקנם. הבקשה נדחתה.
טענותיה של המדינה, הינן טענות ערעוריות מובהקות, הנוגעות למסקנות אותן הסיק ביהמ"ש מהראיות שהוצגו בפניו, ואינן טענות שניתן להכניסן תחת המסגרת של תיקון טעות בפסק דין; וזאת, אף בהנחה שלביהמ"ש העליון ישנה סמכות טבועה
לתקן טעויות שנפלו בפסקי דינו, שאינן בגדר טעויות סופר לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. משלא קבע המחוקק בחוק יסוד: השפיטה, ערכאת ערעור על פסקי דינו של ביהמ"ש העליון בשבתו כבימ"ש גבוה לצדק, אין מקום ליצירת הליך ערעור שכזה בדרך שיפוטית, כפי שמבקשת, למעשה, המדינה בבקשה דנן. מעבר לדרוש מן הראוי לציין כי לאחר עיון בטענות המדינה באשר לפסק הדין, אין מוצאים בהן כל ממש.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד אדי ווסר וקרן רז מורג לעותרים, עו"ד דינה זילבר למשיבים. 28.6.07).
בש"ם 5352/07 - שלמה ארד נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה, בטרם משפט, עקב גרימת מוות בתאונת דרכים (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, ונהיגת רכב בדרך בקלות ראש או ברשלנות. לפי הנטען, נהג העורר בשעה 30:7 לפנות ערב, בכביש עירוני בשכונת גילה בירושלים ופגע בהולך רגל שחצה את הכביש במעבר חציה. כתוצאה מכך נהרג הולך הרגל. העורר לא עצר במקום התאונה, דיווח על הפגיעה לחברת הליסינג של רכבו, ורק בחצות הגיע למשטרה ודיווח על האירוע. לטענתו לא היה ער לכך שפגע במנוח, ונודע לו על כך רק משהופנתה תשומת לבו לפרסום בתקשורת בקשר לתאונה פגע וברח. רישיון הנהיגה של העורר נפסל בידי קצין משטרה לשלושה חודשים. העורר הגיש בקשה להשבת רישיונו; בד בבד הגישה המשיבה בקשה לפסילת רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים. בימ"ש השלום קבע, כי בהתחשב בראיות לכאורה שהוגשו, ועברו של העורר בתחום התעבורה הכולל נסיעה במהירות מופרזת ואי ציות לרמזור, יש מקום לפסילתו וקצב את תקופתה לשבעה חודשים ערר שהגיש העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה.
החלטות שני בתי המשפט קמא מאוזנות. גם אם משיג העורר על פרט פלוני או אלמוני בראיות, אנו מצויים בשלב לכאורי. לעת הזאת עמנו עדים שהיו במקום המעידים על מהירות גבוהה של העורר, ובוחן תנועה המאשש זאת בחוות דעת זאת ועוד, אדם מן היישוב שרכבו נפגע במכה עזה, עוצר ובודק. העורר טוען כי חשש מפגיעת טרור - אבן או ירי. ואולם, גם לשיטה זו היה מקום כי יעצור במרחק רחוב או שניים, יבדוק את הנזק, ואז גם היה מגלה את קווצת השיער על מקום הפגיעה ומגיע למסקנה כי פגע באדם. באשר למסוכנות - המדובר במעבר חציה, ו"מטבע הדברים תאונת דרכים קטלנית המתרחשת במעבר חציה מחייבת בדיקה קפדנית ביותר באשר לנהיגתו של הנוהג במכונית".
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אריאל עטרי לעורר, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 26.6.07).
בש"פ 5353/07 - מאור כהן נגד מדינת ישראל
*ביטול החלטה על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של רצח אגב ביצוע עבירה אחרת (הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירת רצח אגב ביצוע עבירה (מבצעים בצוותא). לפי הנטען,במהלך חודש ינואר 2007, קשר העורר - אותה עת מנהל מחלקת הדגים בסופרמקט "חצי חינם" בחולון - עם אפי כהן (להלן אפי), שמעון לוי (להלן לוי) ואח-ר לשם ביצוע שוד, תוך שימוש בנשק חם, בסופרמרקט בו עבד. לשם קידום הקשר ומימושו, מסר העורר לאפי מידע בעניין סדרי האבטחה של הסופרמרקט; נהלי איסוף והעברת הפדיון ועוד פרטי מידע רלבנטיים. ביום ה' שלפני חג הפסח, בשעה 30:01, הגיעו לוי והאחר לסופרמרקט רעולי פנים, הסתערו באקדחים שלופים על שני מאבטחים שעמדו בכניסה והיכו אותם. מיד לאחר מכן, לקח האחר מאחד המאבטחים - שאותה עת שכב חסר אונים על בטנו ופניו לעבר הרצפה - את האקדח שנשא המאבטח, ירה
בראשו והרגו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. נקבע כי יש בהודאתו של העורר כדי להרשיעו לכל הפחות בסיוע לניסיון שוד ובאחריות, ביסוד נפשי של רשלנות, לעבירת ההמתה שבוצעה אגב הניסיון לבצע שוד. הערר נתקבל.
הראיות מצביעות על מעורבות רצינית של העורר בפרשה ואף קיימת עילת מעצר. אך גם נוכח זאת, חזקה מצוות המחוקק בסעיף 21 לחסד"פ כי לא יינתן צו מעצר אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". בענייננו, עברו של העורר כמעט נקי. אחרי המהלומה שספג עם מעצרו, ושעה שהוא עלול להיות צפוי למאסר ממושך, ספק אם יהיו לעשות מעשי עבירה נוספים. דבר זה טעון בדיקה, על-ידי תסקיר. לפיכך הוחלט על הזמנת תסקיר מעצר.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אורי בן נתן ורימונה שלג לעורר, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 29.6.07).
ע.א. 4116/06 - cnI yawetaG נגד פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ
*דחיית התנגדות לרישום סימני מסחר (הערעור נדחה).
המערערת הינה חברה מסחרית אשר עוסקת בייצור, מכירה ושיווק של מוצרי מחשב החל בשנת 1985. בבעלות החברה סימן מסחר רשום " GATEWAY 2000" (לא מעוצב), שנרשם ביום 21.2.95 (להלן: הסימן הראשון). הסימן נרשם לגבי מחשבים, וכולל הודעת הסתלקות לפיה רישום הסימן לא ייתן זכות לשימוש ייחודי במילה GATEWAY"" ובמספר "2000", אלא בהרכב הסימן. המשיבה הינה חברה המוכרת שירותים סלולאריים ושירותי המרת תכנים למפעילים סלולאריים בישראל. המשיבה הגישה בקשה לרישום סימן מסחר "evaWetaG". המערערת הגישה התנגדות בטענה כי הסימן דומה באופן מטעה לסימנ- שלה. בעוד בקשת המשיבה עומדת לבירור, הגישה המערערת לרישום שלושה סימני מסחר נוספים. מסקנתו של הפוסק שנתמנה היתה כי מוצרי הטובין של המערערת והמשיבה אינן כלל מאותו הגדר ומכאן אף נגזר השוני בלקוחות ובצינורות השיווק. הלקוחות של המערערת הינם כלל הציבור ואילו לקוחותיה של המשיבה הינם מפעילי רשתות הסלולאר בישראל. צינורות השיווק של המערערת הן המ-דיות המוכרות והנגישות לציבור, ואילו צינור השיווק של המשיבה הינו פנייה אישית אל אנשי מקצוע מובהקים. על סמך המבחן המשולב הגיע הפוסק לקביעתו כי אין דמיון מטעה בין הסימנים. על כן הורה על רישום סימן המסחר של המשיבה. הערעור נדחה.
סימני המשיבה לא נמצאו דומים לסימנים הרשומים של המערערת כדי הטעיה. התוצאה היא כי ארבעת סימני המערערת וסימנה המבוקש של המשיבה יכולים לדור בכפיפה אחת בפנקס.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד ארנון גבריאלי, זליגסון גבריאלי ושות' למערערת, עוה"ד יוסף כרמל מילר ואהוד איינהורן למשיבה. 20.6.07).
בג"צ 939/05 - נעמה ברבי אדריכלית נגד שר התמ"ת ואח'
*קבלת עתירה נגד דרישות להתמחות נוספת לצורך שינוי רישום מ"אדריכל רשום" ל"אדריכל רשוי" (העתירה נתקבלה).
העותרת הינה בוגרת הטכניון בחיפה ובעלת תואר מוסמך לארכיטקטורה, הרשומה, החל ביום 26.12.95, בפנקס המהנדסים והאדריכלים. מאז ובמשך תקופה של למעלה מתשע שנים עבדה העותרת כאדריכלית רשומה בענף הארכיטקטורה, במסגרת משרד עצמאי לתכנון אדריכלי, תוך שיתוף פעולה עם יועצים הנדסיים ועם משרד מהנדסים רשוי. בשנת 1998 פנתה העותרת למשרד העבודה דאז בבקשה לקבל רישיון
אדריכל (להלן גם - אדריכל רשוי), בדרגה גבוהה יותר מזו של "אדריכל רשום". סעיף 12 לחוק, המהנדסים והאדריכלים, שכותרתו "ייחוד פעולות", מסמיך את השר לייחד בתקנות פעולות לאדריכל רשוי. ואכן, השר התקין את תקנות המהנדסים והאדריכלים (רישוי וייחוד פעולות), (להלן - תקנות ייחוד הפעולות). בסעיף 3 לתוספת הראשונה לתקנות אלה, נקבעו הפעולות שיוחדו לאדריכל רשוי, הרשום במדור לארכיטקטורה. בתיקון לחוק משנת תשנ"א, הוספה הוראה המסמיכה את השר לקבוע בתקנות תנאים למתן רישיון אדריכל. אלא, שעד היום טרם הותקנו תקנות שיקבעו את התנאים (הנוספים) למתן רישיון אדריכל. טענתה העיקרית של העותרת היא, כי דרישת הרשם מאדריכל רשום כי יעבוד תקופה נוספת על זו הנקובה בחוק (שלוש שנים) לצורך קבלת רישיון אדריכל, כפי שנדרש ממנה, היא פעולה בחוסר סמכות של הרשות. ממילא, לטענתה, פסולה גם הדרישה הנלווית אליה, כי העבודה הנוספת תיעשה תחת פיקוחו של אדריכל רשוי. העתירה נתקבלה.
את ההנחיות הפנימיות של הרשם יש לבטל מחמת פעולה בחוסר סמכות. ממילא, בטלה גם ההחלטה בעניינה של העותרת, שניתנה על יסודן.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ברבי בנימין לעותרת, עו"ד צוק מיכל למשיבים. 18.6.07).
ע.פ. 5360/07 - מדינת ישראל נגד תאמר כריים
*עיכוב מאסר בעבודות שירות עד לבירור ערעור שהגישה המדינה על קולת העונש (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר בעבודת שירות עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המשיב, בגיר, יחד עם שותף, שהיה קטין באותה עת, תקפו בצוותא שני מתלוננים ששהו במגרש כדורגל בבית הספר התיכון בכפרם, וגרמו חבלות חמורות לאחד המתלוננים. במהלך התגרה נדקר אחד המתלוננים בידי שותפו של המשיב. לאחר שהגיעו הצדדים להסדר טיעון, גזר ביהמ"ש המחוזי את דינו של המשיב לעונש מאסר למשך שישה חודשים לריצוי בעבודות שירות, וכן למאסר על תנאי של תשעה חודשים. על השותף הקטין, נגזרו אחד עשר חודשי מאסר בפועל, וכן עונשי מאסר על תנאי, קנס כספי ומתן פיצוי למתלוננים. השותף ערער על חומרת עונשו וביצוע עונש המאסר של השותף עוכב, בהסכמת המבקשת, עד להכרעה בערעור. המבקשת עירערה על גזר דינו של המשיב ובד בבד עתרה לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעורה. הבקשה נתקבלה.
המדיניות השיפוטית הנוהגת היא, על-פי רוב, כי בגדרי ערעור מעוכב ביצועם של עונשי מאסר קצרים יחסית. כשם שהנטיה - וגם גישת המדינה ככלל - היא לעכב ביצוע שעה שנאשמים מערערים על גזרי דין קצרים, כדי שלא לייתר את הערעור או לכבול את שיקול הדעת השיפוטי, כך גם כאן כשהמדינה היא המבקשת. על כן יעוכב הביצוע עד להכרעה בערעור.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד עמית אופק למערערת, עו"ד עלאא' סלימאן למשיב. 20.6.07).
רע"פ 4086/07 - דיב מוחמד הייב נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי בהרשעה בעבירה שנעברה קודם להארכת המאסר על תנאי בגין הרשעה בעבירה אחרת (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בבימ"ש השלום בנצרת בעבירות של גניבת רכב; חבלה במזיד לרכב; נהיגה בניגוד לכיוון התנועה, והורשע במסגרת הסדר טיעון, לפיו גם צורף תיק נוסף ובו הורשע. ביהמ"ש גזר על המבקש קנס בסך 1,500 ש"ח ומאסרים על-תנאי. בעת מתן גזר-הדין היו תלויים ועומדים נגד המבקש שני מאסרים מותנים. בשל טעות לא ביקשה המשיבה להפעיל עונשים אלה. המשיבה ערערה על פסק הדין לביהמ"ש
המחוזי בנצרת. או-אז התבררה הטעות האמורה והמשיבה במקביל לבימ"ש השלום, בהתאם לתקנה 3 לתקנות העונשין (מאסר על תנאי), בבקשה להפעיל את המאסרים המותנים (להלן: הבקשה). ביהמ"ש המחוזי עיכב אפוא את הדיון בערעור, עד שתתקבל הכרעה בבקשה. בין לבין, ביום 19.10.06 נגזר דינו של המבקש בתיק אחר ובגזר הדין באותו תיק קבע בימ"ש השלום, כי עונש המאסר המותנה הראשון, בן ארבעת החודשים, יוארך בשנתיים. ביום 17.12.06 קיבל בימ"ש השלום בנצרת את הבקשה בענייננו, והורה על הפעלת שני המאסרים המותנים במצטבר. על החלטה זו ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי בנצרת שדחה את ערעור המבקש על החלטה זו ועל חומרת העונש וקיבל את ערעור המדינה על קולת העונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה המשפטית המתעוררת לפנינו איננה חדשה, וכבר נפסק כי: "בהארכת תקופת התנאי אין משום ביטול תקופת התנאי המקורית ואם יובא הנידון לדין ויורשע בגין עבירה שביצע בניגוד לתנאי, קודם להארכה, יהא דינו כדין מי שעבר יותר מעבירה אחת בניגוד לתנאי והרשעתו תביא לביטולה של ההארכה והפעלת המאסר-על-תנאי". זה המצב בענייננו.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דוד דרעי למבקש, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 13.6.07).
בש"פ 4873/07 - מדינת ישראל נגד פלוני
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות של התעללות באשה ובילדים הקטינים, באשר משפטו של הנאשם טרם החל (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נדחתה).
למשיב ולמתלוננת חמישה ילדים, שהמבוגרת בהן בת 9, והצעירות בנות ארבע ושנתיים. כתב האישום מייחס למשיב עבירות קשות של התעללות בילדים ובמתלוננת. המשיב נעצר עד תום ההליכים, ובשל אילוצים הנובעים מעומס הליכים על הערכאה הדיונית, טרם הוחל בשמיעת ראיות, והמועדים הראשונים לכך נקבעו לחודש אוקטובר 2007. בינתיים חלפו 9 חדשים והמדינה מבקשת הארכת המעצר ב-90 יום. תסקיר מעצר שהוגש לערכאה הדיונית ב-21.5.07 קובע לגבי המשיב כי מדובר באדם אשר "רמת הסיכון להישנות עבירות דומות הינה גבוהה במידה וישוחרר". אשר לחלופה מוסדית ב"מגדל אור", צויין בתסקיר כי מדובר בחלופת מעצר פרטית שיש בה רמת אבטחה גבוהה, שבמסגרתה שוהים במקום לאורך כל שעות היממה מדריך ומאבטח, ופועלת טלויזיה במעגל סגור. יחד עם זאת, מאחר שמדובר בחלופה פרטית שאין עליה פיקוח, ולאור החשש להישנות עבירות דומות מצד המשיב, כמתואר על ידי שירות המבחן, אין הוא יכול להמליץ על שחרור לחלופה זו באופן חד משמעי. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
העבירות המיוחסות למשיב הן, אכן, חמורות ביותר, ומופנות כולן כנגד בני המשפחה הקרובים לו ביותר - אשתו וילדיו. מנגד, משפטו של המשיב טרם החל, ומועדי הוכחות נקבעו לראשונה לחודשים אוקטובר 2007, ופירוש הדבר כי תידרש לפחות עוד הארכת מעצר אחת לצורך ניהול המשפט, בטרם יחלו בפועל הדיונים לצורך שמיעת הוכחות. באיזון שבין חומרת הסיכון הנשקף מהמשיב באם ישוחרר, לבין הפגיעה הצפויה מהמשך מעצרו בטרם הוחל המשפט, יש לבחון האם ניתן למצוא מסגרת חלופה אשר תנטרל במידת הסבירות הראויה את הסיכון החמור הנשקף ממנו, המתמקד, כל כולו בבני משפחתו. לאחר בחינת אופי החלופה המוצעת במוסד "מגדל אור", ובהתחשב באמור בתסקיר המעצר ביחס לאופי הפיקוח והאבטחה במוסד זה, נראה כי שליחתו של המשיב למסגרת מוסדית זו בפיקוח ובערבות אישית של שני ערבים מבין מנהלי המקום, עשויה לתת מענה לאיזון הנדרש בנסיבות העניין.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אבי וסטרמן למבקשת, עו"ד מירב גרינברג למשיב. 10.6.07).
בש"פ 5024/07 - מדינת ישראל נגד סאלח דיאב
*דחיית בקשה להארכת מעצר של נאשם שדינו נגזר לתקופת מאסר המסתיימת ביום מתן פסה"ד ועומד להשתחרר, כשהמדינה מבקשת לערער על קולת העונש (הערר נדחה).
המשיב הואשם בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כנגד אשתו, נעצר עד תום ההליכים ביום 20.5.07, והורשע ביום 27.5.07 על פי הודאתו. כן הורשע בעבירה של איומים להרוג את אשתו. בימ"ש השלום גזר על המשיב עונש של 19 ימי מאסר מ-9.5.07 ועד ה-27.5.07, החופפים באופן מלא לימי מעצרו. כן הוטל עליו מאסר על תנאי. בגוזרו את הדין, התחשב ביהמ"ש בין היתר, ברצונה של המתלוננת בחזרתו של המשיב לבית המשפחה. עם מתן גזר הדין, ומיצוי עונש המאסר במועד הינתנו, ביקשה המדינה לעכב את ביצוע שחרורו של המשיב מן המעצר עד להגשת ערעור. ביהמ"ש הסכים לעכב את השחרור ליומיים. המדינה הגישה ערעור על גזר הדין לביהמ"ש המחוזי, וביקשה בתוך כך להורות על מעצר המשיב עד תום הליך הערעור. ביהמ"ש נעתר לבקשה, אך בדיון בבקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב, קיבל ביהמ"ש את הבקשה והורה על שחרורו של המשיב בתנאי מעצר בית מלא. הערר נדחה.
המשיב הועמד לדין, נשפט, הורשע וריצה את דינו. עם ריצוי עונשו, עומדת לו זכותו כאדם וכנאשם לצאת לחופשי. המדינה מעלה חשש כי בתקופת הביניים שעד להכרעה בערעור עלול המשיב לחזור ולפגוע באשתו. מקרה זה אינו בגדר ערר מעצר רגיל. השאלה איננה בעצם קיומה של סמכות ביהמ"ש להורות על המעצר, אלא בשיקול הדעת השיפוטי שיש להפעיל כאן.. כשם שלא יעלה על הדעת לפגוע בחירותו של אסיר אשר ריצה את מלוא עונשו והוא יוצא לחופשי בלא כל מגבלה גם כאשר מסוכנותו לציבור בעינה עומדת, כך, בדרגה פחותה של עוצמה, יש להימנע דרך כלל, מפגיעה בחירותו של אדם אשר ריצה את עונשו גם אם עונש זה עומד עדיין למבחן ערעורי, ואפילו מסוכנותו עומדת עדיין בעינה. רק מקום שהחשש לשלום הציבור הנשקף מהנאשם באם ישוחרר במהלך תקופת הערעור או הסכנה להתחמקותו מהליכי המשפט גוברים במידה מכרעת על זכותו לחירות אישית, ניתן לעצרו. אין זה המקרה שלפנינו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מאיה חדד למבקשת, עו"ד עותמאן סנונו למשיב. 10.6.07).
בש"פ 4653/07 - מדינת ישראל נגד איסמעיל אבו טראש
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של נסיעה מסוכנת תוך המלטות מהמשטרה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם כי בשעת בוקר נהג במכונית בעיירה לקייה. שוטרים שחלפו במקום הבחינו כי אינו חגור בחגורת בטיחות והורו לו לעצור. בתגובה, פתח המשיב במנוסת דהרה, חלף בנסיעה מהירה ומסוכנת ליד בית ספר תוך סיכון חיי הילדים שחצו את הכביש ונאלצו להימלט למדרכה מפני המשיב ורכבו, והמשיך בהמלטות מהניידת הדולקת אחריו, תוך נסיעת עקלתון והאצת המהירות. עוד נטען כנגדו, כי נהג את רכבו שעה שהיה פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה. המשיב נעצר עד תום ההליכים ובחלוף 9 חדשים מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-3 חדשים. הבקשה נדחתה.
העובדה כי עד כה התקיימה למעשה ישיבת הוכחות אחת בלבד, ופרשת התביעה, הקצרה יחסית, טרם הסתיימה - הינה שיקול משמעותי בשיקולים אם להאריך את המצער.
הסיבה להתמשכות ההליכים אינה רובצת לפתח הנאשם או דרך ניהול הגנתו. סביר להניח שבישיבה הנוספת הקבועה להשלמת פרשת התביעה (21.6.07) לא יסתיימו ההליכים. אשר על כן, יגיש שרות המבחן תסקיר מעצר נוסף ולאחר קבלת התסקיר, וביהמ"ש המחוזי יבחן את האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למבקשת, עו"ד לוליק ישראל אסל למשיב. 3.6.07).