תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 21

ע.א. 10532/05 - רמי שבתאי נגד יקב שמעון ונגה חברה לביטוח בע"מ

*קביעת פיצויים בתאונת דרכים בתשלומים עיתיים, בשל אי וודאות בשאלת אורך תוחלת חיים(מחוזי י-ם - ת.א. 3292/01 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. ביום 27.11.00 נפגע המערער, שהיה אז כבן 35 שנים, בתאונת-דרכים והגיש תביעה נגד המשיבים. המומחית מטעם ביהמ"ש קבעה למערער נכות בשיעור %100 לצמיתות. ביהמ"ש פסק למשיב פיצויים בראשי נזק שונים וכן קבע כי הפיצוי ישולם בחלקו באופן חד-פעמי ובחלקו בתשלום עיתי. הפיצוי העיתי הועמד על-סך של 29,700 ש"ח לחודש, בחישוב זה: הפסד השתכרות לעתיד (10,000 ש"ח), עזרת הזולת (15,000 ש"ח), ניידות (3,000 ש"ח), ופריטי נזק נוספים. לאחר ניכוי התקבולים שהמערער זכאי להם נותרה יתרה לתשלום העיתי בסך 7,940 ש"ח לחודש. הוגשו ערעור וערעור נגדי ? הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל חלקית.
ב. המערער מלין על קביעת הפיצוי לעתיד בדרך של תשלומים עיתיים, במקום לפסוק לו פיצוי חד-פעמי, תוך הבאה בחשבון של פיצוי בגין אובדן השתכרות ב"שנים האבודות". ביהמ"ש המחוזי החליט בעניין זה כפי שהחליט בשל אי-הוודאות הניכרת, במקרה זה, בכל הנוגע לתוחלת החיים שנותרה למערער בעקבות התאונה. אין להתערב בהחלטתו זו. עמימות משמעותית בעניין קיצור תוחלת החיים עשוייה בהחלט להביא לפסיקת תשלומים עיתיים, ובתיהמ"ש נהגו בדרך זו לא אחת. המצב המשפטי היום מאפשר התחשבות ב"שנים האבודות" הן כאשר מדובר בתשלום חד-פעמי והן כאשר התשלום נפסק, בתביעה לפי חוק הפיצויים, בדרך של תשלום עיתי. לביהמ"ש נתון שיקול-הדעת בכל מקרה ומקרה מהי הדרך ההולמת ביותר לפיצוי. משכך, דין הערעור בעניין זה להידחות.
ג. יש מקום לקבל את טענת המשיבים לעניין משך תשלום הפיצוי העיתי בגין הפסדי שכר, ולו לצורך העמדת הדברים על דיוקם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התשלום העיתי לפי הסכום שנקבע ישולם "עד אחרית ימיו של התובע". מובן כי אותו חלק של התשלום העיתי המתייחס להפסדי שכר לא ישולם מעבר לגיל הפרישה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד שניאור פונדמינסקי למערער, עוה"ד אריה כרמלי ופיראס מלחם למשיבים. 28.6.07).

ע.א. 4969/01 - עזבון המנוח איאד עבד אלפתאח ואח' נגד מדינת ישראל

*דיות הראיות לקביעה כי תושב השטחים נהרג מירי של צה"ל בפיזור הפגנות ברמאללה וכי הירי היה רשלני(מחוזי י-ם - ת.א. 199/04 - הערעור נתקבל).

א. איאד אל פתאח (להלן: המנוח) נפטר ביום 11.9.1993. המערערים הגישו תביעה נזיקית נגד מדינת ישראל. לפי גירסתם, ביום המקרה נסע המנוח לרמאללה, הוא הגיע לחנותו של הדוד, ואז ? בפתח החנות ? נפגע בראשו מקליע שנורה על-ידי כוחות הביטחון. המדינה הביאה עד אחד (להלן: הקצין), אשר לא ידע לספר מה הביא למותו של המנוח, אולם הוא תיאר הפרות סדר קשות שהתחוללו באותו יום ברמאללה, ושני מקרי-ירי שאין קשר ביניהם לבין הפגיעה במנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שהמנוח נפטר עקב פגיעת קליע בו. עם זאת, הוסיף ביהמ"ש ובחן את המקרה בהנחה שהמנוח נפטר כתוצאה מירי, וקבע כי בנסיבות המקרה הירי היה של כוחות הבטחון אך לא הוכחה רשלנות בביצוע הירי. לדעתו, הכוח פעל בתנאי חירום, הירי היה מוצדק ולא הוכחה הפרת החובה אף לא כלפי עובר אורח תמים.. ביהמ"ש הוסיף ופסק בשאלת גובה הנזק - זאת למקרה שקביעתו בעניין האחריות תתהפך בערעור. הערעור נתקבל.
ב. הונח מקבץ של ראיות המוכיחות, במאזן ההסתברויות, כי המנוח נהרג כתוצאה מקליע רובה שפגע בראשו. כיוון שכך קמה קביעתו של ביהמ"ש כי אם נפטר המנוח כתוצאה מפגיעת קליע, הרי שהיו אלה כוחות הביטחון שירו את הקליע ממנו נפגע. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו כי לא הוכח שהירי היה רשלני, על הממצא בדבר מצב החירום שבו היו נתונים כוחות הביטחון. ברם, גם אם המהומות והפרות הסדר עמן התמודדו כוחות הביטחון היו חריפות וקשות, עדיין אין בכך כדי להצדיק מניה וביה ירי חי, או להפוך כל פגיעה מירי חי לתוצאה סבירה של הצורך להשיב את הסדר על כנו. על כן יש לחייב את המדינה באחריות לפי עוולת הרשלנות למותו של המנוח.
ג. אשר לגובה הנזק - ביהמ"ש המחוזי פסק כאמור, מעבר לצריך, את שיעור הפיצויים בהנחה שתוטל אחריות. קביעותיו של ביהמ"ש קמא בעינן עומדות, אולם ישנו עניין אחד המצריך בירור, והוא, שאלת הפיצוי בגין השנים האבודות. להלכה זו תחולה רטרוספקטיבית, ויש לפיכך לבדוק את השלכותיה על המקרה דנן. בעניין זה מוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ריבלין, גרוניס, חיות. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עמוס גבעון למערער, עו"ד דקלה פלומנבאום-אמסלם למשיבה. 27.6.07).

רע"פ 2929/04 - מדינת ישראל נגד רפאל אוחנה

סיווג סוג העבירות של אחריות קפידה. נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי "שימוש", היא עבירה של אחריות קפידה(מחוזי י-ם - ע.פ. 7629/03 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, קובעת: "לא ישתמש אדם ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש...". השאלה בגינה ניתנה רשות הערעור היא, האם עבירה זו היא מסוג העבירות של אחריות קפידה. סעיף 22 לחוק העונשין, קובע אחריות קפידה והיקפה. לפי סעיף זה, על מנת לקבוע שעבירה הינה עבירה של אחריות קפידה, על המחוקק לציין זאת בחיקוק עצמו. עם זאת, על מנת שלא לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו בטרם נכנס לתוקף התיקון במסגרתו חוקק הסעיף, נשארו העבירות אשר לגביהן נקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות - עבירות של אחריות קפידה. הסעיף מגדיר במפורש בהקשר זה כי "דין" כולל את ההלכה הפסוקה. ביהמ"ש לענייני תעבורה קבע שהעבירה לפי תקנה 308 הנ"ל הינה עבירה של אחריות קפידה. בביהמ"ש המחוזי נהפכו היוצרות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בשאלה מתי יש לסווג עבירות שחוקקו לפני חקיקת סעיף 22 כעבירות של אחריות קפידה ניתן להצביע על שלוש גישות: גישה מצמצמת, גישת ביניים וגישה מרחיבה. לפי הגישה המצמצמת יש להראות כי נפסקה הלכה בעבר לגבי עבירה קונקרטית; לפי הגישה המרחיבה, ניתן להמשיך לפתח בהלכה הפסוקה את רשימת העבירות של אחריות קפידה, והכל לגבי עבירות שקדמו לסעיף 22; גישת הביניים היא כי אין אמנם מקום לפתח סוגים חדשים של עבירות אחריות קפידה, אך אין הכרח להראות שנפסקה בעבר הלכה לגבי אותה עבירה עצמה. די בכך שהפסיקה הכירה בסוג עבירות דומה כדי להחיל את קביעתה על עבירה ספציפית שחוקקה לפני סעיף 22 וטרם הוחלט בעניין סיווגה. גישת הביניים היא הגישה הראויה. לעניין עבירות על תקנות התעבורה, שיש להן מכנה משותף רחב, יש הצדקה, לראותן כקבוצה אחת, ואם אין כוונה אחרת - יש לראותן כעבירות של אחריות קפידה.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר, כי בעבירה לפי סעיף 308(ד) לא יהיה זה ראוי להחיל משטר של אחריות קפידה כיוון שהדבר יהיה בבחינת תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. אין לקבל גישה זו. הדרישה שהנוהג ברכב יהיה אחראי לבדוק האם הרכב בו הוא נוהג הוא תקין, שמיש ומורשה בכבישים היא דרישה סבירה וראויה. וזאת יש
לזכור: היום, שלא כמו בעת משטר ה"אחריות המוחלטת", ניתן לסתור את חזקת היסוד הנפשי, ולהראות כי הנדון עשה את כל שניתן כדי למנוע את העבירה, הכל כאמור בסעיף 22(ב) לחוק העונשין. דומה שכדי לעמוד בדרישה זו די בבירור קצר שיעשה הנוהג ברכב עם בעל הרכב. אין זו הטלת דרישה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אורלי מור אל למבקשת, עו"ד שלומי בר למשיב. 25.6.07).

עש"ם 4203/07 - יעקב בוגייסקי נגד נציבות שירות המדינה

*עבירות משמעת של שימוש במסמך מזוייף, עבירות נלוות וחומרת העונש(הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערער, יליד 1946, הועסק, החל בשנת 1977 במינהל מקרקעי ישראל במחוז חיפה והגיע לתפקיד בכיר במחוז. ביום 4.7.00 הוגש נגד המערער כתב אישום בעבירות של שימוש במסמך מזוייף, זיוף מסמך, אישור העברת זכויות במגרש בניגוד להנחיות המינהל. לאחר הגשת כתב האישום הושעה המערער מעבודתו. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בחלק מן העבירות וזיכהו ממרביתן, והשית עליו מאסר על תנאי לשישה חודשים, ושירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות. בהמשך הוגשה תביעה משמעתית נגד המערער, ובית הדין הרשיעו בשורה של עבירות משמעת וקבע כי מדובר בהרשעה בעבירה שיש עמה קלון. בית הדין התייחס לעובדה שלמערער לא צמחה טובת הנאה ממעשיו, והשית עליו נזיפה חמורה, פיטורין ופסילה מלמלא תפקידים במינהל לפרק זמן של חמש שנים. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. אין דופי בקביעה שפלוני עבר עבירות שונות על חוק המשמעת, היכולות לנבוע ממעשה אחד או מסדרת מעשים אחת. אשר לקלון - אין מקום להתערבות גם בהכרעה לגבי קיומו.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש -ניתן להניח כי השילוב בין מצבו של מי שפוטר בגיל 61 לאחר השעיה ארוכה, והקביעה שאינו יכול לשרת חמש שנים במינהל שבעיסוקיו התמחה, משמעו כי הסיכוי המעשי לשובו של המערער לשירות המדינה הוא קלוש. אעפ"כ אין להתערב בעונש של פיטורין. יחד עם זאת עומדת השאלה של גימלת המערער. למערער הוצע, כי 4 שנים מתוך 7 השנים בהן הושעה מתפקידו, יחושבו לצורכי ותק במסגרת קבלת גמלה לאחר שפוטר והוא סרב להצעה זו. הואיל והמדובר בהשעיה של כשבע עד כשבע וחצי שנים, יש מקום, כפי שהוצע, כי ארבע מתוכן יחושבו לצורך ותק בשירות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד יעל פנקס ומיכאל הנדלסמן למערער, עו"ד מלי אומיד למשיבה. 24.6.07).

על"ע 1209/06 + 9308/05 - יונתן בקסט עו"ד נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב

*הרשעה בעבירות משמעת בשל סחבת של 6 שנים ברישום זכויות במקרקעין והקלה בעונש המשמעתי(ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד הרשיע את המערער בשורה של עבירות משמעת. הרקע לכך - התקשרות בין המערער לבין בני זוג על מנת שיטפל ברישום זכויות במקרקעין על שמם. המערער לא השלים גם לאחר כשש שנים את רישום הזכויות, התעלם מפניות לקוחותיו ובאת-כוחם, לא מסר מסמכים חזרה ללקוחותיו על אף דרישותיהם ואף לא הגיב לפניות הקובל שנשלחו אליו. עוד הורשע המערער בעבירות דומות במקרים
נוספים. נגזרו על המערער עונשי השעייה המסתכמים ב-30 חדשי השעייה בפועל והשעייה על תנאי לשנה. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. בבחינת העובדות המשמשות יסוד להרשעה, המסקנה היא כי ההרשעה בדין יסודה. לעומת זאת, כי יש מקום להקלה מסויימת בעונשו של המערער, בכל הנוגע למרכיב ההשעייה בפועל. אכן, לחובת המערער נזקפו במסגרת ההליכים הנוכחיים שלוש הרשעות, ובנוסף להרשעותיו הקודמות, מתגלה תמונה חוזרת ונשנית של זלזול מצד המערער בחובותיו המקצועיות כעורך דין, ופגיעה באמון שרחשו לו לקוחותיו. מאידך, מרבית העבירות לא גרמו לנזק בלתי הפיך ללקוחותיו. בשתיים מן הפרשות הסכימו המתלוננים לחזור בהם מן התלונה. עונש ההשעיה בפועל שהושת על המערער יועמד איפוא על תקופה של עשרים וארבעה חודשים.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 28.6.07).

ע.א. 11081/02 - דולב חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד סיגלית קדוש ואח'

*פרשנות סעיף בפוליסת ביטוח שלפיו יחול הביטוח "למטרות עסקו למטרות עסק ע"י מורשה שאינו בעל הפוליסה(מחוזי חיפה - ת.א. 433/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המנוח שמעון קדוש נהרג בתאונת דרכים ביום 11.1.95. עובר למותו היה המנוח עוסק עצמאי, וביקש מאחיינו, הוא המבוטח, המשיב 6 שלומי ממן, כי ישאיל לו את מכוניתו והלה נעתר לו. המשיבים 1 עד 4 הם אלמנתו, שתי בנותיו ועזבונו של המנוח, והם הגישו נגד המערערת - המבטחות תביעת פיצויים. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשני מישורים - עובדתי ומשפטי. במישור העובדתי, המבטחות טענו כי בעת אירוע התאונה היה המנוח בנסיעה לצרכי עסקו, וכנגד זה, טענו בעלי הדין האחרים כי אין הוכחה מה המטרה שלשמה השתמש המנוח ברכב עובר לתאונה. במישור המשפטי טענו המבטחות, כי, בהנחה שהמנוח עשה בעת התאונה שימוש ברכב לצרכי עסקו, הביטוח לא כיסה תאונה זו, שכן על-פי תעודת הביטוח, כאשר מדובר בשימוש ברכב למטרת עסק או מקצוע, הביטוח מכסה שימוש "למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה" בלבד. בעלי הדין האחרים טענו כי הפוליסה מכסה גם מורשה שנהג לצרכי עסקו. אשר להיבט העובדתי, קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוכח שהמנוח עשה שימוש ברכב למטרות עסקו שלו עובר לתאונה שארעה. אשר להיבט המשפטי, מצא ביהמ"ש כי יש לקבל את עמדת התובעים, ולדחות את טיעונן של המבטחות. הערעורים נדחו.
ב. ביהמ"ש קמא השתית את קביעתו העובדתית באשר לשימוש שעשה המנוח ברכב על שניים: האלמנה אישרה בעדותה ש: " בעלי נהרג בעת חלוקת האוכל בדרך חזרה לקייטרינג...שמעתי זאת ממנו... ". ממן העיד שהמנוח ביקש ממנו את המכונית כדי שיוכל להשתמש בה לצרכי עבודתו. המדובר בהוכחת אמירות של נפטר, שניתן להכשירן כראייה חרף היותן עדות שמיעה, במסגרת החריג הראייתי המכשיר כראייה אמירות נפטרים בהן גילו את דעתם מה בכוונתם לעשות בסמוך לאמירה.
ג. אשר לקביעה המשפטית - שאלת המפתח בענייננו היא - מהי המשמעות המשפטית של ההוראה בתעודת ביטוח החובה לפיה שימוש מותר ברכב הוא, בין היתר, שימוש "למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה". על יסוד הנתונים שהובאו, אומד דעת הצדדים אינו מתיישב עם הפרשנות של המבטחות. הוא מתיישב יותר עם ציפייתו הטבעית של בעל הפוליסה להחלת הכיסוי הביטוחי לא רק על שימוש לצורכי עסקו שלו, אלא גם על שימוש דומה בידי מי שמורשה על-ידו לנהוג. אכן, הפסיקה בעבר הכירה במספר מקרים בתוקפן המשפטי של תניות חוזיות הדומות לענייננו, ופירשה אותן כשוללות כיסוי ביטוחי בגין שימוש ברכב על-ידי מורשה לצורך עיסוקו. ברם, מרבית פסקי
הדין שניתנו בנושא זה מתייחסים לתקופה שקדמה להסדרי חוק הפיצויים, ולתפיסת האחריות המוחלטת בגין נזקי גוף בתאונות דרכים וביטוח החובה החל בצידם. תפיסות הפרשנות כפי שהתפתחו בעשורים האחרונים, מצדיקים שינוי במדיניות השיפוטית בהתייחס לתניות חוזיות בחוזי ביטוח חובה כדוגמת זו שלפנינו.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, לוי, גרוניס, נאור, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד דוד אדלר למערערות, עוה"ד קין מירון, עמליה ליאור, ליפא ליאור, רונית לוי ומרים זפט למשיבים. 25.6.07).

ע.א. 9044/04 - מיסטר מאני ישראל בע"מ נגד יצחק צוניאשוילי ואח'

*אי גילוי פרטים בהסכם מתן הלוואות, כמתחייב בחוק הסדר הלוואות חוץ", העולה כדי הטעיה ומצדיק ביטול ההסכם. *חישוב ריבית על פי חוק פסיקת ריבית בהשבה לאחר ביטול הסכם "הלוואת חוץ"(מחוזי ת"א - ת.א. 3129/99 - הערעור נדחה).
א. המערערת הינה חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ. בתאריך 24.12.97 נחתם הסכם בינה ובין המשיבים, לפיו קיבלו המשיבים מן המערערת הלוואה בסך של 555,000-. לאחר כשנה נוכחו המשיבים לדעת כי תנאי ההסכם אינם כפי שהוצגו להם מלכתחילה, ועל כן ביקשו להשתחרר ממנו, על ידי כך שיפרעו את יתרת החוב בהחזר אחד. בתגובה, העמידה המערערת את ההלוואה לפירעון מיידי וחייבה את המשיבים בריבית פיגורים בשיעורים גבוהים ביותר ובתשלום פיצויים בגין הפרת ההסכם. המחלוקת הגיעה לבירור בביהמ"ש שקבע כי המערערת הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה מכוח סעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, ותקנה 3 לתקנות הגנת הצרכן בנושא זה, באשר פרטי מידע שונים, שנדרש שימצאו בהסכם, לפי החוק והתקנות, חסרו בו, וביניהם: שיעור הריבית השנתית לרבות שיעור הריבית דריבית; שיעור העלות הממשית של האשראי; וכיו"ב. ביהמ"ש ראה באי גילוי הפרטים משום "הטעיה" כמשמעותה בחוק החוזים, המצדיקה או המתירה ללווה לבטל את הסכם ההלוואה. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי ההסכם בוטל כדין, והורה על השבה הדדית, לאמור, המשיבים ישיבו למערערת את כל הכספים שקיבלו ממנה כהלוואה, ואילו המערערת תשיב למשיבים את כל הסכומים שגבתה כריבית וכהוצאות אחרות על חשבון החזר ההלוואה, והכל בהתאם לשערוך ולקיזוז, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. הערעור נדחה.
ב. בנסיבות העניין אי הגילוי הגיע כדי הטעיית המלווים בדבר טיבם של תנאי ההלוואה וההסכם בוטל כדין מכוח עילת ההטעיה וסעיף 15 לחוק החוזים. סעיף 20 לחוק החוזים מורה כי ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך "זמן סביר" לאחר שנודע לו על עילת הביטול. המשיבים עמדו בדרישות החוק ושלחו את הודעת הביטול תוך זמן סביר. למעלה מהצורך ייאמר כי עומדת למשיבים גם האופציה החלופית לקבלת סעד בגין הפרת חובת הגילוי, המופיעה בסעיף 9 לחוק הסדרת הלוואות שמובילה אף היא לאותה תוצאה.
ג. ביהמ"ש קמא קבע כי ההשבה ההדדית תעשה לאחר שיערוך הסכומים ששילמו הצדדים זה לזה, ליום ההשבה, היינו בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין, לפי חוק פסיקת ריבית, כאשר לאחר השערוך יערך קיזוז בין הסכומים. את טענת המערערת לפיה ראוי לפסוק במקרה דנן ריבית בהתאם לחוק הסדרת הלוואות בשיעור של %20 יש לדחות מכל וכל. ראשית, כאשר הסכם מבוטל או מתבטל, מתבצעת ההשבה הכספית על פי חוק פסיקת ריבית, וזאת מכוח סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית. חוק הסדרת הלוואות, אין לו תחולה במקרה זה, הואיל וההסכם בוטל, בעוד שהריבית אותה קובע חוק הסדרת הלוואות מתייחסת להסכמים קיימים או קיימים חלקית. שנית, אם אכן תקבע הריבית בהתאם לחוק הסדרת הלוואות, הרי שבכך יתן ביהמ"ש למערערת את מבוקשה, שכן ריבית
שנתית זו היא הנתון אותו, בין השאר, רצתה המערערת להסתיר מעיניהם של המשיבים, שעה שלא ציינה אותו מפורשות בחוזה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. הלפרין למערערת, עו"ד א. רוזן למשיבים. 24.6.07).

ע.פ. 5140/05 - משה זגורי נגד מדינת ישראל

*קיום "עילת הנסיבות האחרות", לפי סעיף 80 לחוק העונשין, לצורך פיצוי נאשם שזוכה בדינו(הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. ביום 6.10.98 נמצאה גופתו השרופה של אפרים יאס ז"ל (להלן המנוח) - חלפן כספים מאזור חדרה - ביער נורית שבגלבוע, בתוך תא מטען של מכונית חרוכה. המערער הואשם ברצח, וכן בשוד חמור ובהצתה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער, הנושא הגיע לביהמ"ש העליון שקבע כי המערער אשם ברצח. בדיון נוסף קיבלו שופטי הרוב את ערעורו של המערער וזיכו אותו מחמת הספק. עד ליום זיכויו בדיון הנוסף ביום 21.4.04, הייינו, כ- 5.5 שנים, היה המבקש כלוא. לאחר זיכויו, הגיש המערער בקשה לפיצויים על יסוד סעיף 80 לחוק העונשין, שלפיו: "[ו] ראה ביהמ"ש שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו...". ביהמ"ש המחוזי, בפסיקת רוב, דחה את תביעת הפיצויים בקבעו, כי אין לומר "שלא היה יסוד להאשמה", ואף לא ראה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". הערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: זיכוי מחמת הספק בדרך כלל משמיע שאין מתקיימת החלופה הראשונה של סעיף 80(א) "שלא היה יסוד להאשמה", והדיון מתמקד בעילה השניה, "הנסיבות האחרות". בקביעה בדבר שקריו המשמעותיים לא חל שינוי בערכאות השונות; תחילה סירב לענות לשאלות, ואחר כך המציא אליבי שהוכח כשקרי. עם זאת יש להידרש, להתמשכות ההליכים ולסבל שנגרם למערער. בנסיבות אלה, יש מקום לפיצוי מסויים למערער. המערער יפוצה בשיעור %25 מן הפיצוי המירבי שבתקנות. שכר טרחתו של עורך דינו של המערער יועמד על סך 25,000 -.
ג. השופט אלון (דעת מיעוט): זכותו של נאשם שזוכה במשפטו לפיצוי על-פי סעיף 80 תיקבע בבירור דו-שלבי. ראשית, ההיה או לא היה יסוד להאשמות נגדו. אם לא נמצא היעדר יסוד מעיקרא להאשמות, אולם נמצא כי נפלו פגמים בדרך ניהול ההליכים הפליליים, או שיימצא ספק בדבר טיב והיקף הבדיקות והדרישות שנעשו בטרם הגשת האישומים, במקרים שכאלה, אם יצטרפו לכך "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - רשאי יהיה ביהמ"ש לצוות על תשלום הפיצוי. "הנסיבות האחרות המצדיקות זאת" אינן עומדות לעצמן ובנפרד לחלוטין מ"טיבו" של הזיכוי. עניינו של המערער דנן לא הגיע, לשלב הבדיקה השני. טיב זיכויו בדיון הנוסף, נסיבות הזיכוי, התנהלות ההליכים וחלקו שלו בכל אלה, אינם נמנים על אותם הזיכויים שמחמת תכונתם ייבחנו במצורף להם "הנסיבות האחרות המצדיקות זאת", כמצדיקות פיצוי על-פי סעיף 80(א) לחוק.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, אלון. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 24.6.07).

עע"ם 3151/06 - חברה פלונית נגד הוועדה למתקנים בטחוניים - מחוז חיפה

*דחיית עתירה נגד בניית מבנה גדל מימדים בבסיס חיל הים בסמוך לקו החוף בפטור מהצורך בהיתר גופי התכנון(מחוזי חיפה - עת"מ 3055/06 - הערעור נדחה).

א. בתחומי בסיס של חיל הים בסמוך לקו החוף - ובסמוך למקרקעין שבבעלות המערערת - מוקם מבנה גדל ממדים, המיועד לשמש לאחסון ציוד. למבנה לא ניתן היתר בניה
מגופי התכנון והבניה הנוגעים לעניין. המערערת הגישה לביהמ"ש לעניינים מינהליים עתירה מינהלית, להצהיר, כי בניית המבנה היא בלתי חוקית, וכי על המשיבים 3 - 6 (להלן מערכת הביטחון) להפסיק את הקמת המבנה, להרוס את שנבנה עד כה, ולהחזיר, ככל האפשר, את מצב החוף וסביבתו לקדמותו. בד בבד הגישה המערערת בקשה לצו מניעה זמני המורה על הפסקת עבודות בנייתו של המבנה. ביהמ"ש דחה את העתירה בציינו כי "הפסקת הבניה או פירוק המבנה והותרת מערכת הביטחון ללא המבנה הייעודי המיוחד עלולים לגרום לנזק של ממש (מעבר לנזק הכספי) לביטחון המדינה". עוד נקבע, כי המבנה - בהיותו מאותו סוג של מתקנים דומים הסמוכים לו - כלול לכאורה בסייגים המנויים בהוראות סעיף 172 לחוק התכנון והבניה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 172 הנ"ל מדבר בסיטואציה של בניה בתוך בסיס קיים, ועל כן - בתנאים שנקבעו בו ועיקרם היעדר תוספת של הגבלות לסביבה על-ידי הבניה - ניתן פטור. לעת הזאת, יש צורך חיוני בנעשה במבנה, וככל הנראה מיקומו וגובהו מחוייבים בהיעדר חלופות זמינות. שעה שבחוף עסקינן, יש להידרש גם ליחס בין סעיף 172 נשוא דיוננו לבין חוק החופים, שהוא מטבעו בן עידן איכות הסביבה, מונח שלא היה בשיח הציבורי, בימי חקיקתו של חוק התכנון והבניה. המערערים העלו את שאלת החוף כחלק מטיעוניהם, והמדינה טוענת מנגד, כי על פי חוק החופים חלה עליה "חובת השתדלות" ולא למעלה מזה. בכל הנסיבות יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד יוסף בנקל וויוי משולם-קור למערערת, עו"ד אורית קורן למשיבים. 12.6.07).

רע"א 10860/05 - איטה דונר ואח' נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

*המצאת מסמכי בי-דין ע"י הדבקתם על הדלת החיצונית בבית בו "רגיל האדם לגור" (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

בעלה של המבקשת (להלן: המנוח) היה בעליה של זכות חכירה בבית. המבקשת והמנוח (להלן: בני הזוג) פנו בחודש אפריל 2002 לבנק המשיב, בבקשה לקבל הלוואה בסך 890,000 - לשם ביצוע שיפוצים בביתם, וביום 12.5.02, נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה. במסגרת ההסכם נרשמה על הבית משכנתא לטובת הבנק. בני הזוג לא עמדו בתשלומי החזר ההלוואה, וביום 16.9.03 העמיד הבנק את יתרת ההלוואה לפירעון מיידי. ביום 19.10.03, שלח המנוח יד בנפשו. ביום 21.1.04 נפתח תיק הוצל"פ נגד עיזבון המנוח ונגד המבקשת לשם מימוש המשכנתא, ובחלוף חודש, ביום 21.2.04, נתלתה בבית המבקשים, שהם המבקשת ושני ילדיה הקטינים, אזהרה, כמתחייב לפי החוק. ביום 19.4.04 מונה המשיב 2 ככונס נכסים, והחל בפעולות למכירת הבית. בראשית חודש נובמבר 2004, הגישה המבקשת בקשה להעמדת את ההליכים בתיק ההוצל"פ. לטענת המבקשים, מתוך חשש לחייהם, הם עזבו את הבית מספר ימים לפני ששלח המנוח יד בנפשו, ומכאן שלא שהו בו ביום שבו נתלתה האזהרה, וזו לא הגיעה לידיעתה. ראש ההוצל"פ דחתה את הבקשה. המבקשת קיבלה רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
תקנה 489, לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת אפשרות של הדבקת הכתב "על הדלת החיצונית... בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק". במסגרת חוזה ההלוואה, סיפקה המבקשת למשיב את כתובת המגורים שלה, היא כתובתו של הבית ולא יידעה המבקשים את הבנק על שינוי בכתובתה. במרבית המקרים, לא יצא שליח ההוצל"פ ידי חובתו בביקור אחד במקרקעין שבו לא עלה בידו למצוא את נמען האזהרה, כפי שנעשה במקרה דנא. עם זאת, אין בפגם זה כדי להביא לבטלותם של ההליכים. מסמכים שונים שהגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי מלמדים כי היתה מודעת לקיומם של הליכי הוצל"פ התלויים
ועומדים נגדה. על כן לא היה צורך כי הבנק יגיש לביהמ"ש בקשה לתחליף המצאה, שנועד למצב שבו מן הנמנע הוא לבצע המצאה בדרך חוקית שנקבעה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ש. שמיר למבקשים, עו"ד י. ברינט למשיבים. 26.6.07).

ע.א. 9568/05 - הניה שמעוני ואח' נגד "מובי" בירנבאום בע"מ ואח'

*דחיית תביעה נגד הפצת חזיות בדגם מסויים בעילה של עוולת גניבת עין כאשר לא הוכח קיומו של מוניטין (הערעור נדחה).

החל בשנת 1987 מייבאת שמעוני לישראל ומשווקת חזיות מתוצרת חברת לידינג ליידיז, שבארה"ב ובהן ליידיז 437, חזייה להנקה. בסוף חודש נובמבר 1990 החלה חברת מובי לייצר ולשווק את חזיות מובי. המערערות טענו כי חזיית מובי היא העתק מדוייק של ליידיז 437, עד כדי הטעיה. במסגרת ההליך ביקשו המערערות סעד של צו מניעה. טיעוניהן של המערערות התמקדו בכך שייצורן ושיווקן של חזיות מובי מקימים את עוולת גניבת העין, עשיית עושר ולא במשפט והפרת זכויות יוצרים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיים "דמיון ניכר" בין מובי לבין ליידיז 437 וכי לידינג ליידיז היתה הראשונה לשווק את החזייה פרי ייצורה. עוד קבע ביהמ"ש כי התגבשותה של עילת גניבת העין דורשת גם הוכחה כי ליידיז 437 צברה מוניטין, אך בהינתן העובדה שמדובר בפריט לבוש פשוט למדי, אין די בעצם החיקוי כדי להוכיח קיומו של מוניטין. ביהמ"ש נדרש גם לבחינת היסוד השני של העוולה - חשש להטעיה, וקבע כי יסוד זה אינו מתקיים. הערעור נדחה.
עוולת גניבת העין אינה יכולה לשמש בסיס לתביעה בכל מקרה של תחרות בלתי הוגנת. זאת על שום התפיסה, כי ההעתקה או החיקוי כשלעצמם, אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת, וכי עצם ההעתקה אינו מהווה הוכחה לכך שהתובע רכש מוניטין במוצר או שנתקיימה גניבת-עין. המערערות לא הרימו את נטל ההוכחה בדבר קיומו של מוניטין כנדרש להקמת עוולת גניבת העין. די בקביעה כי יסוד זה אינו מתקיים לצורך דחיית הערעור. גם העילות האחרות אינן עומדות למערערות במקרה זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד ערן פלס למערערות, עוה"ד יעקב מנור ולירון לינדאור למשיבים. 25.6.07).

בג"צ 6250/06 - פלונית נגד ביה"ד הרבני האזורי ת"א ואח'

*דחיית עתירה נגד פסיקת בי"ד רבני, כאשר נטען כי לא נשמרו כללי הצדק הטבעי בדיונים (העתירה נדחתה).

בני הזוג המתדיינים נשואים משנת 1984 ולהם ארבעה ילדים. ביום 1.2.04 הגיש הבעל "תביעת גירושין כרוכה" לבית הדין הרבני. מאז ועד היום התקיימו דיונים רבים הן בביה"ד הרבני האזורי והן בביה"ד הגדול. הסעד לו עותרת האישה, הינו ביטולן של שלוש החלטות שניתנו. טענת העותרת הינה כי זכויותיה קופחו וכי לא נשמרו כללי הצדק הטבעי המחייבים דיון במעמד שני הצדדים ומתן הזדמנות לצדדים להתמודד עם הראיות ועם הטענות המושמעות נגדם. העתירה נדחתה. בג"צ איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני. ההתערבות שמורה לאותם מקרים בהם מדובר בפסק דין שניתן ללא סמכות או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי. העותרת טוענת כי היתה אכן פגיעה בכללי הצדק הטבעי כיוון שטענותיה לא נשמעו וההחלטות בדבר מכירת דירת בני הזוג נתקבלו מבלי שהיה לה יומה בביהמ"ש. ההבהרה של המשיב 1 מצביעה חד משמעית על כך כי פסה"ד שהורה על המכירה ניתן לאחר שמיעתה. יש לקבל לעניין זה את המצג העובדתי המצוי בהבהרה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד דוריס גולשה נצר לעותרת, עוה"ד שמעון יעקבי לבתיה"ד, עו"ד צוריאל בובליל לבעל. 28.6.07).

רע"א 2498/07 - מקורות חברת מים בע"מ נגד אורה בר ואח'

*קבלת בקשה לגילוי מסמך שהוא "דו"ח בדיקה פנימי" של הנתבעת (חברת מקורות) שטענה כי הדו"ח חסוי בהיותו מסמך שהוכן לצורך הליכים משפטיים ומכח חוק חופש המידע (הערר נדחה).

המשיבים תבעו את המבקשת בגין נזקים שלטענתם נגרמו לגידוליהם החקלאיים לאחר שהשקום במים שסיפקה המבקשת, אשר הכילו ריכוז גבוה של היסוד הכימי בורון. במסגרת קדם המשפט עתרו המשיבים לקבל צו גילוי מסמכים כללי וספציפי. בין היתר, התבקש גילוי ספציפי של "דו"ח הבדיקה של פרוייקט מתקן ההתפלה בקציעות שנערך לאחר השבתת המתקן" (להלן: הדו"ח). חרף התנגדות המבקשת, הורה הרשם על גילויים של המסמכים. על החלטה זו לא הוגש ערעור. בתצהיר גילוי המסמכים שהגישה המבקשת, נטען כי הגם שהדו"ח מצוי בידיה, הוא חסוי בשל הכנתו "לצורך הליכים משפטיים", וכן כי הדו"ח חוסה תחת כנפיו של סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, וכי משיקולים של הרמוניה נורמטיבית יש לקבוע שחל על הדו"ח חיסיון הזהה במהותו לדו"ח של ועדת בקרה ואיכות של מוסד רפואי לפי חוק זכויות החולה. ביהמ"ש דחה את טענת המבקשת כי הדו"ח הוכן לצורך הליכים משפטיים. נקבע, כי אין המסמך נהנה מחיסיון רק בשל היותו "מסמך פנימי" שהוכן לצרכי החברה. עוד נאמר, כי אין מקום להשוואה עם החסיונות שנקבעו בסעיף 21(3) לחוק זכויות החולה. הערר נדחה.
חוק חופש המידע מצוי בגדרי המשפט המינהלי, ומטרתו שקיפות המינהל ועל-ידי כך שיפורו. ההתדיינות האזרחית, על פי סדר הדין האזרחי, מטרתה הכרעה בסכסוך ספציפי. הנתיב האזרחי מותנה, בין השאר, ברלבנטיות לתיק, ויש בו חסיונות שבדין; ואילו נתיב חופש המידע העומד לרשות הכל, כפוף למגבלות מסויימות בדין, הנובעות מתכליתו של חופש המידע. הן ובראש וראשונה בהיבט סדר הדין האזרחי, הן בהיבט חופש המידע, הכף נוטה לעבר הסרת החיסיון.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ורוניקה ראובני למבקשת, עו"ד אסתר וינדר למשיבים. 27.6.07).

ע.א. 1427/05 - מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ נגד רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר

*דחיית בקשה לרישום סימן מסחר "גלאט למהדרין" בהיותו " סימן מתאר" של טובין (הערעור נדחה).

המערערת ביקשה לרשום על שמה את סימן המסחר "גלאט למהדרין" לגבי סוג הטובין של "בשר, עופות ... ומוצרים הכוללים במלואם או בחלקם את הטובין הנ"ל". המשיב דחה את בקשת המערערת, הואיל וצירוף המילים "גלאט למהדרין" הינו בעל אופי תיאורי ברמה הפוסלת אותן להירשם כסימן מסחרי על פי סעיף 11(10) לפקודת סימני המסחר, לאמור: "סימן המורכב מספרות... או מילים הנוהגות... לתיאורם של טובין... או הנוגעות במישרין למהותם או לאיכותם". לדעת הרשם, המובן הנודע לצירוף המילים "גלאט למהדרין": "משמעותו כי המוצר הוא בעל רמת כשרות גבוהה גם עבור המקפידים ביותר בדיני כשרות... יש בו כדי לתאר את הטובין והוא נוגע במישרין לתכונותיהם...". הערעור נדחה.
במציאותה של ישראל ואוכלוסייתה היהודית, שרבים מקרבה מחפשים בתיאור מוצרי הבשר והעוף - לצד תיאורים אחרים - גם את תיאור כשרותם ורמת הכשרות, עניין לנו ב"סימן מתאר", ולמעשה אף ב"סימן גנרי", אשר מעצם היותו כזה אין הוא סימן בעל "אופי מבחין" כמובנו בסעיף 8(א) לפקודה ונמנה הוא על "הסימנים המתארים" כמובנם בסעיף 11(10).

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד אמנון דרדיק, ארז הרכבי ויוסי ברגמן למערערת, עו"ד תמיר אפורי למשיב. 25.6.07).

ע.פ. 5680/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות אלימות במשפחה ואינוס קטינה במשפחה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

ח' היתה חברתו לחיים של המערער, והם התגוררו ביחד עם שלוש בנותיה, וביניהן, מ', ילידת חודש יוני 1982. בכתב האישום שהוגש לביהמ"ש המחוזי ייחסה המשיבה למערער שתי פרשיות. באחת נטען כי הוא נהג באלימות בח' ובבנותיה, במיוחד בעת שהיה בגילופין. באישום השני נטען, כי במועד כלשהו בשנת 1998, בשעת בוקר, נכנס המערער לחדר בו ישנה מ' ובעל אותה תוך שהוא מסב לה כאבים ודימום באיבר המין. המערער המשיך לבעול את מ' במשך כשנתיים. בחודש אוגוסט 1998 הרתה מ' ממגע מיני שקיים עמה המערער ועברה הפלה. היא הרתה ממנו בשנית בשנת 1999, ועברה הפלה נוספת. המערער הועמד לדין, הודה, הורשע ונדון ל-20 שנות מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על-תנאי, ופיצוי המתלוננת בסכום של 50 אלף ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
גם קודם לביצוען של עבירות המין, הפגין המערער אלימות רבה כלפי בני משפחתו, כאשר הרקע לכך היא דרך חשיבה מעוותת לפיה אלימותו אינה אלא אמצעי חינוכי ותו לא. זהו מקרה מובהק בו צריך המאסר המירבי הקבוע לצדן של העבירות, להיות נקודת מוצא לגזירת העונש, ובו ניתן להקל רק אם מוכחות נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות זאת. המערער לא הצביע על טעמים מסוג זה. זאת ועוד, לא רק עניינו של המערער עומד לנגד עיני ביהמ"ש אלא החשש שהוא אינו היחיד הדוגל באותה תפיסת עולם מעוותת, ועל כן צריך העונש להבהיר לרבים את הצפוי להם.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט לוי. עוה"ד גורדין מרינה ונ. עזרא-זיסמן למערער, עו"ד ש. כהן למשיבה. 25.6.07).

ע.פ. 1663/07 - מדינת ישראל נגד ראד אבו סעלוק

*החמרה בעונש בעבירה של פריצה למכוניות וגניבה מתוכן ונהיגה תוך סיכון חיי אדם בעת המלטות מהמשטרה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב פרץ לארבע מכוניות חונות בבאר-שבע, תוך גרימת נזק להן ובמטרה לגנוב מתוכן רכוש. בסמוך נסע המשיב ברכב בו נהג אחר, והם נדרשו על ידי שוטרים לעצור, אולם הם נמלטו בנסיעה מהירה, לעתים בניגוד לכיוון התנועה, ותוך עקיפתם של רכבים אחרים, מימין ומשמאל, עד שנהגיהם של אלה נאלצו לסטות לשוליים ולעצור כדי להינצל מפגיעה. המשיב הודה בכל אלה במסגרת הסדר טיעון, הורשע בעבירות של פריצה לרכב וסיוע לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ונדון ל-6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שרות, 6 חודשים מאסר על-תנאי ו-6 חודשי פסילה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המשיב חטא ביום האירוע בשורה של התפרצויות לרכבים, אשר לוו בגרימת נזק וגניבת רכוש מתוכם. המשכו של אותו יום היה בבריחה של המשיב ושותפו מאנשי החוק, תוך שימוש ברכב בו נהגו בפראות ותוך סיכון חיי אדם. על התנהגות זו יש להגיב בחומרה. לפיכך, עונש המאסר בפועל בו ישא המשיב יועמד על שנתיים.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד ש. כהן למערערת, עו"ד מ. מסאבחה למשיב. 25.6.07).

ע.פ. 5432/07 - אחמד סרסור נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור בהתחשב בתקופת המאסר הקצרה שנגזרה ובקיום תנאי המעצר בשחרור בערובה של המבקש לפני גזה"ד (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש הורשע בכך שסייע לאדם אחר, להלן סעד, לאחר שהלה ביצע שורת עבירות הכוללת שוד רכב ונסיון חטיפה. הוא סייע לו במנוסתו מכוחות הבטחון, תוך שהוא נוהג ברכב לפני הרכב
השדוד שבו נהג סעד, במהירות גבוהה ובנהיגה פרועה תוך מעבר מנתיב לנתיב, וסיכון חיי הנוהגים האחרים בכביש. המבקש הודה בעובדות שבכתב האישום, ולטענתו העובדות מגבשות לכל היותר עבירה של נהיגה בדרך ציבורית בדרך נמהרת או רשלנית. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענותיו של המבקש. בגזר הדין, הושתו על המבקש מאסר של 18 חודשים בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, וכן פסילת רישיון נהיגה לחמש שנים. ביהמ"ש קמא עיכב את ביצוע העונש עד ליום. המבקש עירער על גזר הדין, והגיש, בד בבד, את הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש. הבקשה נתקבלה.
פרק הזמן שעל המבקש לרצות קרוב לאלה שבהם ניתן לא אחת עיכוב ביצוע. אמנם, חזקת החפות כבר אינה עומדת לו, אך לא נסתרה הטענה כי לא הפר במהלך המשפט את תנאי הערובה, לרבות מעצר בית מלא.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ב. צ. קבלר למבקש, עו"ד עמית אופק למשיבה. 27.6.07).

רע"א 827/05 + 9030/04 - אירופה ישראל (מ.מ.ש) בע"מ ואח' נגד גדיש... בע"מ ו-31 אחרים

*דחיית בקשה לעכב הגשת כתבי הגנה עד להחלטה אם להכיר בתביעה כתביעה נגזרת (הערעור נדחה).

המשיבים, בעלי מניות מיעוט בחברת אלסינט בע"מ, (להלן - החברה), הגישו לביהמ"ש המחוזי בחיפה תובענה נגד המבקשים, בטענה כי הם קופחו על ידי המבקשים, (הנתבעים), בעלי השליטה הישירים והעקיפים בחברה וכן דירקטורים ונושאי משרה שכיהנו בזמנים שונים בחברה. בכתב התביעה צויין לגבי חלק מהסעדים כי הם מתבקשים גם כתביעה נגזרת בשמה של החברה. בנוסף, הגישו חלק מהתובעים בקשה לאשר את התובענה כתביעה ייצוגית. המבקשים טענו כי אין לחייב אותם להגיש כתבי הגנה כל עוד לא הוכרעה בקשת הרשות לערער על אי אישור התביעה כתביעה ייצוגית וכן כל עוד לא הוחלט האם לאשר את התביעה כתביעה נגזרת. ביהמ"ש דחה טענות אלה. הבקשות לרשות ערעור נדונו כערעור והערעור נדחה.
ברי, כי אף אם לא תאושר התביעה כתביעה נגזרת יידרשו המבקשים להתגונן מפני התביעה האישית, ואין כל הצדקה להמתין עד לתום הליך האישור ורק אז להגיש כתבי הגנה. המבקשים סבורים גם כי אין טעם לחייבם בהגשת כתבי הגנה עד אשר תוכרע הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. אין לקבל גם טענה זו. לפני בימ"ש קמא נמצאים הליכים שמבוססים כולם על אותה תשתית עובדתית ולכן כנראה שגם על אותה תשתית ראייתית. מכאן שלכאורה הדרך היעילה ביותר לניהולם של ההליכים הינה איתור השאלות המשותפות העולות בהם ובירורן יחדיו.

(בפני: השופט גרוניס. 26.6.07).

בר"ם 4057/05 - יאיר קופרמן נגד הוועדה המקומית... השומרון ואח'

*על החלטת ביניים של ועדת ערר לפיצויים והיטל השבחה לפי חוק התכנון והבניה ניתן לערער בשאלה משפטית בלבד (הבקשה נדחתה).

במסגרת הליך של תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ניתנה על-ידי ועדת ערר החלטת ביניים, ובה קביעות ביחס לתכניות קודמות שחלו על המקרקעין וביחס למינוי שמאי מכריע שיקבע בנושא ירידת ערך הקרקע. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש לעניינים מנהליים בחיפה, על החלטת ועדת הערר. לטענתו, המצב התכנוני הקודם אינו כפי שקבעה הוועדה, ויש לתקן בהתאם את ההנחיות לשמאי המכריע. ביהמ"ש דחה את הערעור על הסף בקבעו כי כלל לא קמה למערער זכות לערער על החלטת הביניים של ועדת הערר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה, קובע: "על החלטת ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה ניתן לערער, בשאלה משפטית בלבד...". המבקש עומד על חשיבותה של החלטת הביניים ועל השלכותיה על המשך ההליך. בהקשר זה יש לזכור, כי החלטות ביניים תמיד משפיעות על האופן שבו ימשיך ההליך להתנהל, וממילא קיים גם החשש שאי-מתן אפשרות לערער באופן מיידי על ההחלטה יוביל לכך שההליך יתנהל בנתיב שגוי והדבר יתברר רק בדיעבד. אולם בכך בלבד אין כדי להקנות זכות ערעור מיידית על כל החלטת ביניים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד כרמית רבי למבקש, עוה"ד אסף גורה, איתי ברסלר-גונן, דורון נאור ויובל רויטמן למשיבות. 24.6.07).

בג"צ 7430/05 - עו"ד עמוס גבעון נגד מדינת ישראל ואח'

*דחיית עתירה לבג"צ בשל היעדר זכות עמידה של העותר (העתירה נדחתה).

העותר הגיש בשנת 1996 עתירה לבג"צ בשם המשיבים 2-4 (להלן: המשיבים). העתירה עסקה בהנחיות שפרסם משרד הבריאות ובהן נקבע, כי הכנסותיהם של בני-זוגם של ילדי מאושפז לא יובאו עוד בחשבון לענין זכאותה של המשפחה לפטור מהשתתפות בהוצאות האשפוז. בהסכמת הצדדים נדחתה העתירה, לאחר שהמדינה הסכימה להחיל את ההנחיות על כלל המאושפזים, מיום 1.1.1996 והסכימה להחזיר למשיבים סכומים ששילמו. בחלוף כשלוש שנים הגיש העותר, בשם המשיבים, תובענה לתשלום ההחזר האמור וביקש כי זו תוכר כתובענה ייצוגית. הבקשה נדחתה ועל כך הוגשה בקשת רשות לערער, אלא שאז הודיעו המשיבים, כי לא ביקשו להגיש בקשה לרשות ערעור וממילא אין העותר מייצגם עוד, ובהסכמתם נמחקה התובענה בביהמ"ש המחוזי. על כך ערער העותר. בעקבות כך חוייב העותר לשאת אישית בשכר-טרחת באי-כוחם של המשיבים, בסכום כולל של 50,000 ש"ח. בעתירה דנא שב העותר וביקש כי המדינה תחזיר לבני משפחותיהם של מאושפזים סיעודיים את הכספים שגבתה מהם. העתירה נדחתה על הסף.
טעם עיקרי לדחייה נמצא בהיעדר מעמד בהליך זה לעותר, כמו גם בכך שאין להשלים עם ניסיונו לצלוח, באמצעות פנייה לבג"צ את המכשול שהציבו בפניו הליכים קודמים, ובפרט אמור הדבר בדחיית בקשתו להגשתה של תובענה ייצוגית.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט לוי. העותר לעצמו, עו"ד מיכל צוק למשיבה. 20.6.07).

ע.פ. 2423/06 - אמיר עאמר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות שוד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נכנס בשעת צהריים לסניף בנק לאומי בכפר קאסם כשהוא חובש לראשו כובע צמר וחמוש באקדח, כיוון את אקדחו לעבר פקיד הבנק ודרש ממנו להביא לו את הכסף, וירה שתי יריות שפגעו ברהיטים שונים. הפקיד מסר למערער כסף ובאותו זמן החלה התקהלות מחוץ לבנק, והמערער נמלט ללא שלקח את הכסף. המערער הורשע בעבירת שוד וביהמ"ש גזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
נסיבות העבירה הינן חמורות ביותר. בירי בתוך חלל הבנק סיכן המערער את חיי האנשים ששהו שם, ובדרך נס הסתיים האירוע ללא פגיעות בנפש. אין לזקוף לזכותו של המערער את העובדה שלא לקח את הכסף עמו, שכן הדבר אינו נובע מרגשי חרטה אלא מבהלה, חשש לתפיסתו ובריחה מהמקום. אחריותו ודאגתו של המערער למשפחתו, אשה וששה ילדים, היתה צריכה להתבטא מלכתחילה בהתגברות על יצרו ובהימנעות
מביצוע העבירה. ביהמ"ש אמנם רשאי וצריך להתחשב בהשפעת העונש על משפחתו ובייחוד על ילדיו של הנאשם, אך עם זאת, על שיקול זה להיות מאוזן כנגד האינטרס הציבורי והנזק שנגרם לאנשים אחרים כתוצאה ממעשיו של הנאשם.

(בפני השופטים: ארבל, חיות, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ע. תלאווי למערער, עו"ד מ. שינדל למשיבה. 21.6.07).

רע"א 9572/06 - שירותי בריאות כללית נגד ליאון קורלנד ואח'

*צירוף שירותי בריאות כללית בתביעה בגין נזקי גוף, כאשר המבקשת נשאה בהוצאות הטיפול הרפואי של הנפגע התובע. *כאשר צד נוסף מבקש להצטרף לתביעה בביהמ"ש המחוזי, הסמכות היא לאותו ביהמ"ש למרות שסכום התביעה של הצד הנוסף מצוי בסמכות בימ"ש השלום (הערר נתקבל). המשיב הגיש תביעה נגד המשיבות 2-4 לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעת שנפל מגג מוסך המצוי בבעלות המשיבה 2. המבקשת הגישה בקשה לצרפה כתובעת בהליך. היא טענה כי נשאה בהוצאות האישפוז והטיפול הרפואי להם נזקק המשיב, וכי היא זכאית, לפי סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, לקבל פיצוי מהמשיבות על הוצאותיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הצירוף בקבעו כי תביעתה של המבקשת מצוייה בסמכות בימ"ש השלום. הערר נתקבל.
אופייה של הזכות מכוח סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי טרם הוכרע, וקיים חשש כי ייקבע כאן שמדובר בזכות תחלו-ף. אם כך ייקבע, עלול פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ליצור מעשה בית דין כלפי המבקשת, מבלי שתהא לה הזדמנות לטעון טענותיה. אשר לקביעתו של בימ"ש קמא לפיה מצויה תביעתה של המבקשת בסמכותו של בימ"ש השלום - נכון הדבר שאילו הוגשה תביעת המבקשת בנפרד היא היתה נמצאת בסמכותו של בימ"ש השלום בשל סכומה. ואולם, בעת צירוף תובעים נקבעת הסמכות העניינית על פי שוויה של התביעה המשולבת, הכוללת את עילותיהם של כל התובעים.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד רונית ענבר-שרף ויצחק שרף למבקשת, עוה"ד יצחק ריינפלד, ח. דוד חיות ורונית ענבי למשיבים. 25.6.07).

בע"מ 1511/07 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*הוראת ביהמ"ש על רישום שינוי גיל של המערער לפי בקשת המדינה (הבקשה נדחתה).

בשנת 1968 פנה המבקש למשרד הפנים בבקשה לתקן את גילו כך שיירשם כי נולד ביום 5.2.1943 ולא בשנת 1942. הגיל תוקן כמבוקש. המבקש לא עדכן את משרד החינוך, בו הועסק, בדבר השינוי בגילו וציין בכל דיווחיו כי הוא יליד 1942. עם פרישתו בשנת 1997, הגיש המבקש בקשה לפצותו בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים על בסיס תאריך לידתו הבלתי מעודכן - 1942. בבדיקה שנערכה במשרד החינוך התגלה תיקון הגיל ולאורו נקבע כי המבקש לא הגיע לגיל 55 בעת פרישתו לגמלאות, ולכן אינו זכאי לפיצויים שביקש. עם דחיית בקשתו הגיש המבקש בביהמ"ש לענייני משפחה בקשה לשינוי גיל, בה לא הזכיר את העובדה שגילו תוקן בעבר. בעת הדיון הופיע נציג היועמ"ש, והשאיר לשיקול דעת ביהמ"ש את ההחלטה בבקשה. ביהמ"ש נעתר לבקשה וקבע כי המבקש הוא יליד 12.7.42. המבקש קיבל על יסוד פסק דין זה פיצויים ממשרד החינוך. לאחר מתן פסק הדין הגישו המשיבים בקשה לביהמ"ש לענייני משפחה לשינוי קביעת גילו של המבקש חזרה לשנת 1943, בהסתמך על התיקון הקודם בגילו של המבקש ותעודת הלידה בה החזיק. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה על הסף בנימוק שפסק הדין מהווה מעשה בית דין גם כלפי המדינה. ביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל את הערעור וקבע כי הדיון יוחזר לביהמ"ש קמא אשר ידון בבקשה לתיקון גיל לגופה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בנסיבות העניין, היו רשאים המשיבים לבקש את שינוי קביעת גילו של המבקש, חרף הסכמת בא-כוחו של היועמ"ש למתן פסק הדין, לתיקון הגיל ל-12.7.42. מאחר
שהראיות אותן מבקשים המשיבים להביא בפני ביהמ"ש, לרבות בעניין שינוי קודם שנערך בגילו של המבקש, לא היו בפני ביהמ"ש לפני מתן פסק הדין, רשאים היו המשיבים להגיש בקשה לשינוי קביעת גילו של המבקש, ומן הראוי לבחון האם יש בראיות אלה כדי לשנות קביעה זו.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. תומא למבקש. 25.6.07).

ע.פ. 2019/07 - מדינת ישראל נגד שאדי סיאם

*החמרה בעונש בעבירות שוד וסחר בנשק (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב ואחר, פאדי שואמרה, קשרו קשר לשדוד בעל נגריה באזור התעשייה בעטרות (להלן: המתלונן). השניים הגיעו בשעת בוקר מוקדמת לזירה, תקפו את המתלונן והכו אותו בכל חלקי גופו, ונטלו ממנו אקדח שהיה ברשותו. לאחר מספר ימים מכרו את האקדח תמורת סכום של 4000 ש"ח. המשיב הורשע בעבירות שוד וסחר בנשק, ונדון ל- 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שרות, 24 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 250 -, ופיצוי למתלונן בסכום של 3000 ש"ח. השותף נדון ל-12 חודשי מאסר, קנס ופיצוי, ובערעור לביהמ"ש העליון הועמד מאסרו על שנתיים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי נימק את גזה"ד בכך שמדובר בצעיר, קרבן למצב הביטחוני השורר באזור, שנגזר עליו לחיות במצוקה כלכלית כרונית. קשה לאמץ את ההשקפה לפיה יש לראות כנקודת זכות לנאשם המבצע שוד, את היותו נתון במצוקה כלכלית כרונית "עקב המצב הביטחוני השורר באזור" או משום "שאין בחייו זיק של תקווה", כדברי ביהמ"ש. בפנינו שוד אלים, בו קיוו המבצעים לזכות בשלל קל, תוך שהם אינם חסים על קורבנם. לפיכך, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונש המאסר בפועל בו ישא המשיב על 24 חודשים.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד ש. כהן למערערת, עו"ד ר. עותמאן למשיב. 25.6.07).

ע.א. 2212/07 - שמשון פריצקר נגד עו"ד אביעזר חיון ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד כספי עד לערעור בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של החייב (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

נגד המבקש נפתחו בשנת 2004 הליכי פשיטת רגל, ביוזמת בנק קונטיננטל (להלן: הנושה). בסוף שנת 2005 ביקש הבנק לבטל את הליכי פשיטת הרגל ואת צו כינוס הנכסים. המבקש התנגד לכך. ביהמ"ש המחוזי בחיפה קבע כי אין מניעה להיעתר לבקשת הנושה, שעה שאינו מעוניין עוד בהליך פשיטת הרגל. כמו כן דחה ביהמ"ש את בקשתו של המבקש להכריז עליו כפושט רגל וליתן לו הפטר מיידי. הליכי ההוצל"פ נגד המבקש חודשו באחרונה, והמבקש הגיש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד לבירור הערעור. לטענתו ביטול צו הכינוס מעמידו בסכנה מתמדת של רדיפה מצד נושיו, וחמור מכל, בסכנת פגיעה בקצבת הזקנה שלו וביכולתו לרכוש תרופות הנחוצות לו עקב מצבו הבריאותי הרעוע. הבקשה לעיכוב הביצוע נתקבלה.
העיקר לענייננו, הוא מאזן הנוחות. המבקש הצביע על סכנה של ממש לבריאותו וליכולתו לרכוש תרופות. המבקש, בן 69, צירף תיעוד רפואי לבקשה ולפיו אי-נטילת התרופות עלולה לגרום לסיכון לאירוע לב או אירוע מוחי וכי יש חשיבות רבה לנטילה רצופה וקבועה של התרופות. כאשר אלו פני הדברים במאזן הנוחות, נחלש השיקול בדבר סיכויי הערעור.