ע.א. 4030/03 - מפעלי גרנות... בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים
*הצמדה וריבית בקיזוז מס ששולם על "ההוצאות העסקיות העודפות"(מחוזי ת"א - עמ"ה 1066/99 - הערעור נתקבל).
א. הטבה שמעניק מעביד לעובד בתמורה לעבודתו בכסף או בשווה כסף נזקפת, ככלל, לשכרו של העובד והוא מתחייב עליה במס על-פי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. המעביד מצידו, מנכה את ההטבה מהכנסתו החייבת, כהוצאה עסקית בייצור הכנסה. בעקבות גידול בהיקף ההוצאות העסקיות במשק הישראלי בשנות ה-60' ובתחילת שנות ה-70', והאפשרות לעשות שימוש לרעה בניכוי ההוצאות העסקיות מההכנסה החייבת של מעבידים, הוחלט להטיל מס על "ההוצאות העסקיות העודפות". נקבע בסעיף 181 ג' לפקודה שעודף סכום המקדמות ששולמו בגין הוצאות עודפות על המס, לא יוחזר למעביד בתום שנת המס (כפי שנעשה לגבי מקדמות מס רגילות), אך ניתן יהיה לקזזו כנגד חבות מס עתידית. בתחילת שנת 1996 נחקק החוק לתיקון פקודת מס הכנסה שהסדיר את סוגיית השמירה על ערכו הריאלי של ה"סכום העודף" מאז כניסתו של התיקון לתוקף. במהלך השנים 1996-1987 שילמה המערערת מקדמות בגין הוצאות עודפות, אשר אינן מותרות בניכוי. ביום 10.12.97 תבעה המערערת קיזוזן של "מקדמות בגין הוצאות עודפות ששולמו בשנים האמורות וטרם קוזזו מהמס", משום שבאותן שנים היו לה הפסדים. המשיב התיר את קיזוז המקדמות בערכן הנומינלי בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהיעדר הוראת חוק המאפשרת את שיערוך מקדמות המס, אין לגזור קיומו של מנגנון שיערוך בדרך של פרשנות חקיקתית. הערעור נתקבל.
ב. קיימים בפקודת מס הכנסה, מנגנונים של הצמדה וריבית לחיובי הנישום כלפי הרשות ולחיובי הרשות כלפי הנישום. לשון הפקודה אינה תומכת בפרשנותו של סעיף 181ג לפקודה כקובע קיזוז נומינלי דווקא, והיא מתיישבת, גם עם פרשנות המאפשרת קיזוז ריאלי. קיזוז מקדמות המס בערכן הנומינלי פוגע בשוויון בין נישומים שהוציאו הוצאות עודפות בשיעור זהה, אך יתחייבו במס בגין הוצאות אלו בשיעורים שונים, רק בשל השוני במועדים בהם הצליחו להפיק רווחים ובשל שיעורי האינפלציה השונים שבין מועדים אלו לבין מועדי תשלום המקדמות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. עוה"ד דוד גליקסברג ויעקב שיננזון למערערת, עו"ד לאה מרגלית למשיב. 2.7.07).
ע.א. 2251/05 - בנימין יעקב וליאונה ואן-דאם נגד דניאל כהן
*הפרת הסכם מכר דירה וביטולו. *חיובי ריבית והצמדה בהשבת כספים עקב ביטול הסכם. *"פיצויי קיום" בהפרת הסכם מכר דירה(מחוזי חיפה - ת.א. 1601/00 - ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל חלקית והערעור שכנגד נדחה).
א. המערערים והמשיב כרתו ביום 13.3.97 חוזה לפיו מכרו המערערים למשיב את דירתם בנהריה (להלן - הדירה). המשיב התחייב לשלם את מחיר הדירה - סכום בשקלים השווה לסך 225,000 דולרים - במועדים ובשיעורים שנקבעו בחוזה. מועד מסירת החזקה בדירה למשיב נקבע ליום 1.9.97. למימון חלקי של הרכישה נטל המשיב הלוואה מבנק טפחות (להלן - הבנק). לצורך קבלת ההלוואה, מושכנה הדירה לטובת הבנק. המשיב שילם למערערים על החשבון סכום של כ - 123 אלף דולרים. ביום 13.4.97 חדל המשיב לשלם את יתרת התמורה, העלה טענות שונות נגד המוכרים והודיע על ביטול החוזה. שני הצדדים הגישו תובענות לביהמ"ש. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את טענות המשיב ותביעתו, בקבעו כי הודעת הביטול מטעמו ניתנה בחוסר תום לב ובניסיון להשתחרר מהחוזה, בשל קשייו הכספיים. בעקבות ביטול החוזה ביקש הבנק לממש את המשכון שהוטל על הדירה. לשם כך פתח בהליכי הוצל"פ. המערערים והבנק הגיעו להסדר פשרה לפיו המערערים ישיבו לבנק את הקרן בסך 380,000 שקלים (112 אלף דולרים), בתוספת הפרשי הצמדה, ובתמורה יימחקו הערת האזהרה והמשכון. ביום
18.2.02 הגיש הבנק לבימ"ש השלום תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב על עודף החוב. ביום 14.8.01 מכרו המערערים את הדירה לאדם אחר (להלן - המכירה השנייה) תמורת סכום הנמוך מסכום המכירה הראשונה. ביהמ"ש קבע, כי המערערים הוכיחו את שיעור הנזק שנגרם להם עקב האילוץ למכור את דירתם במחיר נמוך מהמחיר שהיו מקבלים על פי החוזה. אשר לתביעה שכנגד, קבע ביהמ"ש כי יש להתיר קיזוזם של סכומים שונים מהסכום המגיע למערערים. הערעור נתקבל בחלקו וערעור נגדי נדחה.
ב. טענת המערערים בעניין חיובם בהשבת ריבית על השימוש בכסף - דינה להידחות. מאידך השבת הכספים אינה מחייבת כאן את הצמדתם, שהרי את הפרשי ההצמדה כבר השיבו לבנק (ביחד עם קרן ההלוואה). לכן, מהסכום שהמערערים חוייבו להשיב למשיב, יש להפחית את מרכיב הפרשי ההצמדה. לעומת זאת, ביחס לסכום ששילם המשיב מכיסו (10,658 דולרים), והמערערים מחזיקים בו, יש להוסיף עליו ריבית והפרשי הצמדה גם יחד, מיום העברת סכום זה למערערים.
ג. המשיב טוען כי המערערים לא היו זכאים לפיצויים מכוח סעיף 11(א) לחוק התרופות. ברם, את הפיצוי בגין ההפרש בין מחיר הדירה בשני החוזים, פסק בימ"ש קמא מכוח סעיף 10 לחוק התרופות, בקבעו כי המערערים הוכיחו את נזקם. פיצויים אלו הינם בגדר פיצויי קיום.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד בן עמי שלמה למערערים, עו"ד יער בר שלמה למשיב. 5.7.07).
ע.פ. 6643/05 - מדינת ישראל נגד פלוני
*הרשעה בעבירת אינוס קטינה במשפחה במשך שנים והחמרה בעונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 404/01 - הערעור נתקבל).
א. המשיב, שהוא דודה של המתלוננת, הואשם בביצוע עבירות מין במתלוננת, ילידת 1986, בהיותה בגילאי 6-7, ועד שמלאו לה 11-12 שנים. לצד תיאור מסכת העבירות באופן כללי, מצביע כתב האישום על ארבעה מקרים קונקרטיים. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב, ונימוקו היה שמצא בגירסת המתלוננת סתירות מהותיות, הן בעדותה בביהמ"ש והן בהודעותיה במשטרה; תמיהות שונות אשר עלו מתיאוריה, כמפורט בהכרעת הדין; היעדר חיזוקים מספיקים לעדותה. ביהמ"ש המחוזי לא קבע שהמתלוננת שיקרה, או כי אינו מאמין לדבריה. הערעור נתקבל.
ב. דברי המתלוננת יוצרים תשתית איתנה, קוהרנטית וברורה, אליה מתווספות תוספות ראייתיות שונות, שיש בהן כדי להוכיח את אשמתו של המשיב מעל לכל ספק סביר. אכן, ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובהערכת מהימנות. אולם, ביהמ"ש ציין כי דחיית גירסתה של המתלוננת אינה מצביעה בהכרח על כך שאין היא דוברת אמת, ועם זאת, פסק, משקלן המצטבר של הסתירות והתמיהות בעדות המתלוננת מעלה ספק סביר בנוגע לנכונות גירסתה. לפיכך, אין מניעה כי ביהמ"ש שלערעור יבחן אף הוא את תוכן הדברים ואת משמעות הסתירות שעליהן הצביע ביהמ"ש קמא. אין בסתירות ובתמיהות האמורות כדי ליצור ספק באשר לאשמתו של המשיב במעשים המיוחסים לו. לצד עדות המתלוננת קיימות ראיות מסוג "דבר לחיזוק". על מנת שראייה מסויימת תשמש דבר לחיזוק, די בכך שיהיה בה כדי להוסיף נדבך לאמינותו הכללית של מוסר העדות על ידי אישורו של פרט רלוונטי.
ג. אשר לכבישת העדות ע"י המתלוננת - כבישת עדות על-ידי קרבן עבירת מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה. המתלוננת הסבירה את העיכוב בפנייתה למשטרה. הסבריה של
המתלוננת הגיוניים ומשכנעים ויש בהם כדי להניח את הדעת, במיוחד בהתחשב בגילה הצעיר בעת קרות האירועים, בעובדה שמדובר בבן משפחה קרוב ובהשלכות העדות על המשפחה כולה. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לשם גזירת העונש.
(בפני השופטים: לוי, ארבל, חשין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד תמר בורנשטיין למערערת, עו"ד מ. גלעד למשיב. 3.7.06).
ע.פ. 8524/05 + 8407/05 - נמרוד אביכזר וגלעד יוסף נגד מדינת ישראל
*הרשעתם בעבירת הריגה כ"מבצעים בצוותא" של כל המשתתפים באירוע שבו אחד המשתתפים הרג אדם. *חומרת העונש בעבירת הריגה(מחוזי י-ם - ת.פ. 342/04 - הערעורים נדחו).
א. בין שתי קבוצות של צעירים בבית שמש התנהלו בימים שקדמו ל- 27.2.04 עימותים אלימים על רקע סכסוך כספי שמקורו בתשלום עבור מכשיר פלייסטיישן. את המכשיר רכש אלכסנדר קוזקין (להלן: המנוח) משלמה יוסף, שנמנה עם קבוצת התוקפים. המנוח - נמנה עם קבוצת המותקפים. ביום 27.2.04 באה קבוצת התוקפים לבית הקבוצה המותקפת ובאירוע זה נהרג המנוח. בהתבסס על עדויות שנקבעו על ידו כאמינות, וראיות נוספות, קבע בימ"ש קמא כי מערער 1 נטל חלק פעיל בתכנון ובביצוע של התקיפה האלימה. בימ"ש קמא קבע כי קמה חזקה עובדתית ראייתית כי כל בני החבורה היו מודעים לכך שבמעשיהם מצוי פוטנציאל לחבלות חמורות שעלולות גם לסכן את חייו של אדם. לפיכך התקיים הרכיב הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה. כן קבע ביהמ"ש כי יש לראות בכל אחד מבני החבורה "מבצע עיקרי" ואין נפקא מינה מבחינת האחריות הפלילית בין התוקף ממש, לבין מי שנוכח לצידו על מנת לחזק את ידיו או לשם הרתעה מפני התנגדות". עם הרשעתם נדון נמרוד ל-12 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי, וגלעד נדון ל-11 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. בנוסף הופעל נגדו מאסר על תנאי של 8 חדשים כששני חדשים יצטברו. הערעורים נדחו.
ב. אין להתערב במסקנתו של בימ"ש קמא לפיה המערערים הם מבצעים בצוותא. אין כל צורך כי כל אחד מהמעורבים ישלוט על כל הפעילות. שני המערערים לקחו חלק פעיל בפעילותה העבריינית של חבורת התוקפים. מדובר בתכנון מראש, שקדמו לו אירועים ועימותים בין המעורבים ואין מדובר בחבירה ספונטנית, שגם לגביה ניתן לראות במקרים מסויימים בשותפים לה, כמבצעים בצוותא.
ג. אשר לערעורים על חומרת העונש - העובדה שמדובר למעשה במלחמת כנופיות על פניה המכוערים, ההתארגנות מראש, ההצטיידות בנשק, רף האלימות שהופגן ועל כל אלה התוצאה הטרגית, מצביעים על כך שהיד הקשה שננקטה - מתחייבת. מהרשעותיהם הקודמות של המערערים עולה כי מדובר בדפוס חיים, ולא באירוע חריג. בנסיבות אלה יש לשים את הדגש על הצורך בענישה מרתיעה, כמו גם הרחקת המערערים לתקופה ארוכה מן הציבור בשל מסוכנותם.
(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד רפי ליטן וראובן בר חיים למערערים, עו"ד שאול כהן למשיבה. 5.7.07).
ע.פ. 8286/05 + 7851/05 + 7637/05 - שלמה יוסף, אריאל (אריק) יוסף, שלומי אזולאי ויוסף קוזוקין נגד מדינת ישראל
*הרשעתם בעבירת הריגה כ"מבצעים בצוותא" של כל המשתתפים באירוע שבו אחד המשתתפים הרג אדם. *חומרת העונש בעבירת הריגה(מחוזי י-ם - ת.פ. 341/04 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. בבית-שמש התרחשו מספר עימותים אלימים בין המערערים, או מקצתם, לבין שמעון זרביאלוב, אלכסנדר דרבצ'וב, והמנוח אלכסנדר קוזוקין (להלן: החבורה הקווקזית).
במטרה לנקום בחבורה הקווקזית, קשרו המערערים קשר עם נמרוד אביכזר, גלעד יוסף ורובין קוזוקין (להלן האחרים), להגיע לדירה בבית שמש בה שהתה החבורה הקווקזית ולתקוף את אנשיה בסכינים. ביום 27.2.04, סמוך לשעה 40:20, הגיעו המערערים והאחרים ברכב השייך למערער 1 לדירה האמורה, פרצו פנימה והחלו להכות את חברי החבורה הקווקזית, ולתקוף אותם בכלי המשחית שהביאו עימם. המנוח נדקר ארבע דקירות שגרמו למותו. ארבעת המערערים - שמסרו הודעות במשטרה - הועמדו לדין, בחרו שלא להעיד במשפטם ושמרו על שתיקה. אביכזר ויוסף הורשעו בהליך נפרד בעבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, ושיבוש מהלכי משפט. בהליכים נשוא ערעור זה הרשיע ביהמ"ש את המערערים באותן עבירות. [ראה משפט אביכזר לעיל]. ביהמ"ש קבע כי בשתיקת המערערים בעדותם בביהמ"ש יש לחזק את ראיות התביעה. עוד נקבע כי בהשליכם את מכנסיו של המערער 2 בבריחה ממקום האירוע היתה מטרת המערערים העלמת ראיות. על המערערים 1 ו-2 הוטל מאסר בפועל למשך 12 שנים, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וכן חולט הרכב בו נסעו המערערים, ונגד המערער 2 גם הופעל מאסר על תנאי בן 12 חודשים באופן שמחציתו תהיה בחופף ומחציתו במצטבר. על המערער 3 הוטל מאסר בפועל בן 12 שנים, ככל הניתן בכלא שיקומי, ומאסר על תנאי בן 3 שנים. על המערער 4 הוטל, נוכח גילו הצעיר ועברו הנקי, מאסר בפועל לתקופה בת 10 שנים. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. לצורך הרשעה של ביצוע עבירה בצוותא התכנית העבריינית אינה חייבת לכלול את כל פרטי העבירות כפי שיהיו בפועל בשעת מעשה. האירוע נשוא דיוננו לא אירע בחלל ריק וקדמו לו עימותים בין משתתפי האירוע. משבאו המערערים במטרה "לסגור חשבונות" כשבידיהם כלי משחית, אף אם אך חלקם אחז בסכין או מברג, חזקה היא כי היו מודעים לאפשרות הממשית והטבעית שהדברים עלולים לצאת מכלל שליטה, והתוצאות יהיו בהתאם. לכך מתווספת העובדה, שהארבעה נסו מן המקום כשהם מותירים אחריהם את הקרבנות.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - המערערים 1-2 טוענים כי ביהמ"ש, כדן יחיד, לא היה מוסמך להטיל עונש העולה על 10 שנות מאסר. סעיף 37(1) לחוק בתי המשפט, קובע כי ביהמ"ש ידון במותב שלושה ב"משפטים בשל עבירה שענשה מוות או מאסר עשר שנים או יותר"; אולם, ביהמ"ש יהא רשאי לשבת בדן יחיד בעבירות המנויות בחלק א' של התוספת הראשונה. המחוקק קבע כי עבירת ההריגה ועבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה יכללו במסגרת התוספת הראשונה, ומשכך פשיטא כי מוסמך היה ביהמ"ש קמא לדון בתיק בדן יחיד. עוד טוענים המערערים כי לא היה מקום להורות על חילוט הרכב. אין מקום אף לטענה זו. סמכות החילוט קמה מכוח פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), ובענייננו, משנמצא כי הרכב הוא שאיפשר את הגעתם של המערערים לזירה לא נמצא מקום להתערבות ברכיב זה של גזר הדין.
(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אריאל עטרי, חגית רייזמן ויאיר גולן למערערים, עו"ד שאול כהן למשיבה. 5.7.07).
ע.פ. 10723/04 - פלוני נגד מדינת ישראל ואח'
*הרשעה בעבירות אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים בקטינות במשפחה. *התיישנות בעבירות מין שהעונש לגביהן שונה והפכו מסיווג של עוון לסיווג של פשע(מחוזי י-ם - ת.פ. 5089/02 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער נישא לאימה של המתלוננת בשנת 1981 בעת שהמתלוננת היתה בת חמש. מאז נהג המערער לבצע מעשים מגונים במתלוננת, ואלה חדלו רק לאחר שהמתלוננת, בהיותה בת חמש-עשרה, עזבה את בית אימה. המתלוננת הגישה את התלונה נגד המערער בשנת 2000. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירות אינוס, מעשי סדום ומעשים
מגונים. בנוסף ייחס כתב האישום למערער עבירה של מעשה מגונה שביצע בא', בת דודתה של המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום במתלוננת זו. על המערער נגזר עונש של עשר שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי; קנס בסך 10,000 ש"ח; ופיצוי בסך 100,00 שקלים למתלוננת ו- 25,000 שקלים לבת דודתה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. דין טענותיו של המערער בנוגע לממצאים העובדתיים - להידחות. פסה"ד מבוסס כדבעי. ואולם, עלתה בערעור טענה בדבר התיישנותן של חלק מן העבירות. טענה זו יש לקבל. המערער ביצע חלק מן העבירות כשבעת ביצוע העבירה היא סווגה כעוון. בטרם התיישנו העבירות שונה העונש באופן שהיא מסווגת עתה כפשע. המערער ביצע את העבירות בבתו החורגת ולכן חלות הוראות סעיף 351 העוסק בעבירות מין במשפחה. על סעיף 351 חלה תקופת התיישנות מיוחדת הקבועה בסעיף 354 לחוק העונשין, שחוקק ב-1996, ועל-פיו מניין תקופת ההתיישנות של עבירות אלה יחל ביום שמלאו למתלונן עשרים ושמונה. נקודת הזמן הקובעת להחלתה של תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 354 היא מועד חקיקתו של הסעיף - שנת 1996. עבירות מין במשפחה שטרם התיישנו במועד זה - תקופת התיישנותן תיקבע על פי האמור בסעיף 354.
ג. העבירה המתייחסת למעשים שבוצעו ע"י המערער בשנים 1988-1986, היא עבירה של מעשה מגונה בקטין לפי סעיף 356 בנוסחה דאז, שבצידה שלוש שנות מאסר, היינו עבירה מסוג עוון. סעיף 9 לחסד"פ קובע כי עבירה מסוג עוון מתיישנת בתום חמש שנים מיום ביצועה. לפיכך, העבירות שבוצעו עד שנת 1988 התיישנו לכל המאוחר בשנת 1993 - בטרם חקיקתו של סעיף ההתיישנות המיוחד ולכן סעיף זה אינו חל עליהן. התוצאה היא שדין הערעור להתקבל בחלקו באופן שהמערער יזוכה מן העבירות שנעברו בשנים 1988-1986 וזאת מחמת התיישנות. לפיכך יופחת עונש המאסר בפועל ל-8 שנים.
(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד טליה גרידיש למערער, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 4.7.07).
ע.פ. 5835/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של קשר להובלת נשק מרצועת עזה לשטחים וטענות בערעור נגד הסדר הטיעון בבימ"ש קמא(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1017/04 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בעבירות בנשק, שעניינן קשירת קשר להוביל נשק מהנגב לרמאללה, ומסירתו לארגון מחבלים. בדרכם מאיזור שגב שלום לכיוון ירושלים נעצרו הקושרים כשהנשק ברשותם. ביום 28.12.05 התייצבו הצדדים בפני בימ"ש קמא, והודיעו כי גיבשו הסדר טיעון. ביהמ"ש הרשיע את המערער בביצוען של עבירות אחדות: מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לבצע פשע ועבירות בנשק, וגזר לו שמונה שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. לאחר שהסתיימו ההליכים בביהמ"ש המחוזי, שכר המערער את שירותיו של סניגור אחר, ובפיו שורה ארוכה של טענות כנגד ההליכים אשר התקיימו בפני הערכאה הדיונית, ושעל פי השקפתו הסתיימו בתוצאה בה כרוך עיוות דין למרשו. קשה לקבל טענות בדבר אמירות כאלה או אחרות אשר יוחסו לשופטים בבימ"ש קמא, ואשר לא מצאו ביטויין בפרוטוקול. מקום שבעל דין מגלה שלדברים אשר לא תועדו בפרוטוקול נודעת חשיבות מכרעת לעניינו, הוא רשאי לפנות לביהמ"ש כדי שיתקן את הפרוטוקול. הדבר לא נעשה כאן ועל כן אין לקבל את גירסתו של הסניגור בדבר התבטאויות של השופטים שלא נרשמו. את אשר החסיר הסניגור הראשון יכול היה להשלים הסניגור החדש, הואיל ובקשה לתיקון פרוטוקול ניתן היה להגיש גם לאחר מתן פסק-הדין בביהמ"ש המחוזי, וכל עוד לא עברה תקופת הערעור. בנסיבות אלו חלה הוראתו של סעיף 139 לחסד"פ,
לאמור: "פרוטוקול ישמש ראיה לכאורה למהלך המשפט, אולם בערעור באותו עניין אין לטעון נגד דיוקו של הפרוטוקול ואין להביא ראיות לטעות בו, אלא ברשות ביהמ"ש של ערעור". מכאן כי הטענה בדבר פגמים בהליכים שהתקיימו בביהמ"ש המחוזי, כמו גם הטענה בדבר עיוות דין, הן טענות סרק, נטולות בסיס וגובלות בבדייתה של גירסה עובדתית בבחינת יש מאין. ככל הנראה התגבשה במערער באיחור התחושה כי עשה מקח טעות, נוכח העונש שהושת עליו ואשר חרג מצפיותיו.
(בפני השופטים: לוי, ארבל, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד עופרי מרדכי יונתן למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 3.7.07).
ע.פ. 678/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס ודחיית טענות נגד דרך ניהול המשפט ע"י הסניגור בערכאה הראשונה. *חומרת העונש בעבירת אינוס(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1003/02 - הערעור נדחה).
א. בחודש ספטמבר 2002 נפגשו המערער והמתלוננת, ולאחר מספר ימים הם שבו ונפגשו והפעם הסכימה המתלוננת להצעתו של המערער להצטרף אליו בנסיעתו לעיר מגוריו. השניים הגיעו לדירת חברו של המערער ושם צפו בסרט. בשלב כלשהו ביקש המערער מהמתלוננת להילוות אליו לחדר בדירה במטרה לשוחח עמה. בכניסתם לחדר נעל המערער את הדלת, כיבה את האור, ובעל אותה פעמיים על אף התנגדותה ומחאותיה. במהלך משפטו טען המערער כי המעשים נעשו בהסכמה הדדית. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסתה של המתלוננת על גירסת המערער, ומצא חיזוקים לעדות המתלוננת. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות אינוס וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל, ושנתיים על תנאי וכן תשלום פיצויים של 20 אלף ? למתלוננת. הערעור נדחה.
ב. במרכזם של נימוקי הערעור ניצבת טענתם של ב"כ המערער, לפיה (בלשון המקור) "לא יכול להיות ספק, כי ייצוגו של המערער בביהמ"ש הנכבד קמא לא היה ראוי והכשל בייצוג גרם לעיוות דין חמור... ". באי-כוחו של המערער פנו לסניגורם הקודם כדי לקבל את תגובתו. מעיון במכתבו של אותו סניגור, עולה כי "המחדלים" שיוחסו לו אינם מחדלים כלל. אדרבא, מדובר בהחלטות שקדם להן שיקול דעת. אפשר ששיקוליו ייראו בעיניו של פרקליט אחר שגויים ולא נכונים, אולם, זו אינה עילה להתיר לנאשם להחזיר את הגלגל לאחור, ולהתחיל את ההליך הפלילי מראשיתו, בבחינת חכמה לאחר מעשה. חריג לכך הוא החשש שאם יסתיים ההליך כפי שהוא, עלול להיות כרוך בו עיוות דין. אולם, בענייננו לא קיים בסיס לחשש זה.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש ?המערער, בהיותו בן 23, כפה את עצמו על נערה בת 17, שאפשר כי ביקשה את קרבתו, אולם משחשף בפניה את כוונותיו, הצהירה כי היא אינה רוצה לקיים עמו יחסי מין. תוך שימוש בכח בעל אותה חרף התנגדותה ובכייה. אירוע מסוג זה לא זו בלבד שהוא מחלל את כבודה של המתלוננת, אלא גם חורט צלקות אנושות בנפשה אשר עד שיגלידו חולפות שנים רבות, אם בכלל.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט לוי. עוה"ד יהושע רזניק וציון סהראי למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 3.7.07).
בג"צ 5754/07 - שרה לוי ואח' נגד ראש הממשלה ואח'
*דחיית עתירה נגד ההחלטה להעביר לירדן אסירים ירדנים שהורשעו ברצח ישראלים בפעולת טרור(העתירה נדחתה).
א. בכלא הישראלי מרצים ארבעה אסירים בעלי אזרחות ירדנית עונש של מאסר עולם בגין מעשי הרצח של סמ"ר (מיל') פנחס לוי ז"ל ושל רס"ן (מיל') יהודה ליפשיץ ז"ל. הרוצחים מרצים את מאסריהם מאז 1990 ועונשם לא נקצב. מזה שנים מבקשת
הממלכה האשמית, להביא לשחרורם של הרוצחים. בפסגת שארם האחרונה הכריז ראש הממשלה כי כמחווה למלך ירדן יועברו האסירים להמשך ריצוי עונשם בירדן, והממשלה החליטה על העברת המחבלים השפוטים לירדן. ההחלטה נעשתה מכוח החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר. העותרים טוענים כי מחוות מדיניות תוך שימוש ברוצחים הנן פסולות. הם הוסיפו וטענו כי על פי פרסומים שהיו לאחר החלטת הממשלה צפוי מלך ירדן לחון את האסירים בעוד כשנה וחצי. המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף. נטען כי אין מדובר בשחרור אסירים אלא בהעברתם לירדן בהתאם להוראת החוק. עוד נטען כי מדובר בנושא מדיני אשר מצוי כל כולו בסמכות הרשות המבצעת ואשר בג"צ נמנע פעם אחר פעם מלהתערב בו. העתירה נדחתה.
ב. ככלל, החלטות כגון זו העומדת לדיון, קשורות קשר בל יינתק לשיקולים מדיניים-ביטחוניים ונמצאות בלב ליבה של סמכות הממשלה ושיקול דעתה. בג"צ הקפיד שלא להתערב בהחלטות הנוגעות להסכמים מדיניים. גם במקרה שלפנינו לא יוכל בג"צ להתערב בהחלטת הממשלה. אכן, ייחודו של המקרה שלפנינו הוא שהחלטת הממשלה נסמכת על החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר. תכליתו של החוק היא הומניטארית, ואולם, אין פירוש הדברים שהשימוש שנעשה בהחלטת הממשלה בחוק - שימוש אסור הוא.
ג. אין לכחד כי ההסדר הנחזה על פניו להיות הסדר בעניין העברת אסירים לשם נשיאת מאסרם, טומן בחובו, לגישת המדינה עצמה, סיכון, אולי אף סיכון ממשי, לשחרור האסירים אחרי תקופה מסויימת. ואולם, מחוות מדיניות אינן נעשות בלי סיבה, אף שלא תמיד הסיבה לכך ידועה.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרים, עו"ד דניאל מארקס למשיבים. 4.7.07).
ע.פ. 701/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס ומעשי סדום של אב בבתו הקטינה במשך שנים וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1090/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. בחופשת הקיץ של שנת 1998, סילק המערער את שני בניו מהבית, ובהמשך הקרין סרט פורנוגראפי בו צפה ביחד עם בתו המתלוננת, ילידת 1985, תוך שהוא אומר לה כי עליה ללמוד מהמעשים בהם היא צופה. בהמשך אנס אותה וביצע בה מעשה סדום. מאז, ובמשך שנים, ביצע במתלוננת, תוך שימוש בכוח ואיומים, עבירות דומות (אינוס ומעשי סדום). אף שביצוען של העבירות נמשך מספר שנים, לא התלוננה המתלוננת, ולמעשה היא עשתה זאת רק בדרך מקרה. או אז נשאלה המתלוננת מדוע כבשה את גירסתה כל השנים, ועל כך השיבה: "בגלל שפחדתי מאבא שלי הוא איים עלי שיהרוג את אמא שלי וגם פחדתי שכאשר אמא שלי תשמע היא תמות או משהו כזה". ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בגירסתה של המתלוננת, ומאידך, דחה את גירסת המערער, שהכחיש את הדברים, כלא אמינה וכן מצא חיזוקים לעדות המתלוננת. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו עשרים וארבע שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על-תנאי, ופיצוי למתלוננת בסכום של שבעים אלף ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הערעור מופנה כנגד ממצאים שבעובדה, ובתחום זה התערבותו של בימ"ש שלערעור מצומצמת. המתלוננת כבשה את גירסתה לאורך זמן, אולם בכך אין כדי לקבוע כי עדותה אינה מהימנה. לכבישת העדות, ובמיוחד כאשר מדובר בעבירות מין במשפחה, עשוי להיות הסבר סביר, המתיישב עם שתיקת הקורבן. מקום שהסבר כזה ניתן, שוב אין מניעה לייחס לעדות את מלוא המשקל.
ג. לבקשת המערער הוא הופגש עם המתלוננת, וזו הטיחה בפני אביה דברים קשים: "הוא אנס אותי מגיל ..12. ארבע פעמים... הוא ביקש ממני לאונן לו... היה נכנס אלי כל לילה וישן לידי, היה מאונן לי ולעצמו". משנתבקש המערער להגיב על דברי בתו, הרכין את ראשו ופרץ בבכי ממושך. הוא נשאל אם יש ממש בדבריה של המתלוננת והשיב שהוא "אינו זוכר". לבסוף, הציעו לו החוקרות לומר למתלוננת בפניה שגירסתה כוזבת, ועל כך השיב: "לא אמרתי שקרנית". עימות זה הנו בבחינת ראייה עצמאית רבת-משקל, וביחד עם ראיות חיזוק נוספות, מסלקים כל חשש שמא ההרשעה הנה שגויה.ד. אשר לערעור על חומרת העונש - המערער, בדרך מרושעת, חסרת רחמים ומעוררת שאט נפש, עשק את ילדותה של בתו, גזל ממנה את נעוריה, וגזר עליה חיים מיוסרים אשר ילוו אותה עוד שנים רבות. עבירות מין באשה הן עבירות קשות, באשר לא רק פגיעה פיסית גלומה בהן, אלא גם פגיעה נפשית ורמיסת כבודה של הקורבן כאדם. קשות שבעתיים הן עבירות מין המתבצעות בתוך משפחה, ובמיוחד כאשר אב מבצען בבתו, בשר מבשרו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ריבלין, א. לוי, נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד דוד ברהום למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 4.7.07).
בג"צ 1198/06 - פלוני נגד ביה"ד הרבני האזורי פתח תקוה ואח'
*דחיית עתירה נגד פסיקת בי"ד רבני בפירוש הסכם למתן צו ירושה(העתירה נדחתה).
א. הורי העותר נפטרו מבלי להשאיר צוואה. עיזבונם כלל חלקת אדמה שעליה נבנו שני מבנים. האחד שימש למגורים והאחר שימש כבית-כנסת. העותר ואחיו (המשיבים 8-3) פנו לביה"ד הרבני האזורי בפתח-תקווה בבקשה למתן צו ירושה בנוגע לעיזבון הוריהם, שיסתמך על הסכם אליו הגיעו, ולפיו: "בית ההורים... יעבור בירושה [לעותר].... הוסכם בזאת כי בית-הכנסת... הנמצא בשטח הבית... ינוהל ע"י בני כל המשפחה לדורותיהם". ביה"ד נתן להסכם תוקף של צו ירושה. בשנת 2001 הגישו האחים לביה"ד תביעה בגדרה טענו כי ההסכם כמוהו כחוזה מתנה, שבמסגרתו ויתרו על חלקם בירושה לטובת העותר, ולטענתם, הפר העותר את ההסכם. לאור זאת, התבקש ביה"ד להורות על ביטולו של חוזה המתנה. ביה"ד דחה את התביעה לביטול ההסכם, תוך שקבע כי בית-הכנסת והמגרש הצמוד לו לא ניתנו לעותר במתנה, והם שייכים לכלל היורשים. בהתאם לכך, הורה לרשם המקרקעין לציין במרשם כי בית-הכנסת והשביל המוביל אליו שייכים לאחים כולם. כן פסק ביה"ד כי המשיבים רשאים להקים מחיצה גבוהה בין שטח בית-הכנסת לבית המגורים. העתירה נדחתה בעיקרה.
ב. העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, למעלה מ-13 חודשים לאחר שניתנה ההחלטה בביה"ד הרבני, שיהוי שאפשר ודי בו, כשלעצמו, כדי להביא לדחייתה. זאת ועוד, אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי-הדין הדתיים. התערבותו מצומצמת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או סטייה מהוראות חוק המכוונות לביה"ד הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בימ"ש או בית דין אחר. טענותיו של העותר אינן נופלות בגדר אף אחד מהמקרים המפורטים לעיל, ויש לדחותן על הסף. יחד עם זאת, ההוראה האופרטיבית להקמתה של המחיצה דורשת בירור מעמיק יותר. לפיכך, ניתן צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע אין לבטל הוראה זו.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט לוי. 1.7.07).
בג"צ 2577/04 - טהה אל ח'וואג'ה ואח' נגד ראש הממשלה ואח'
*ביטול תוואי גדר ההפרדה באיזור כפר נעלין בשל היותו בלתי מידתי(העתירה נתקבלה).
א. העתירה מופנית כנגד צו תפיסת מקרקעין אשר הוצא על ידי המפקד הצבאי בחודש מאי 2004 לצורך הקמת גדר הביטחון על אדמות הכפר נעלין, מצפון לישוב חשמונאים שבגוש מודיעין. הגדר במקטע הנדון מפרידה בין היישובים חשמונאים ומודיעין עלית, הנמנים על יישובי גוש מודיעין, לבין הכפר הפלסטיני נעלין. שני הישובים הוקמו על קרקעות פרטיות, שנרכשו מתושבים פלסטינים במהלך השנים. תוואי הגדר באדמות נעלין הותווה בסוף שנת 2003. מאז שינו המשיבים 1-3 (להלן המשיבים) את התוואי שלוש פעמים, עד לקביעה סופית של התוואי במרץ 2005. במשך תקופה זו הותוו שלוש חלופות להקמת הגדר באדמות נעלין - חלופה צפונית, חלופה דרומית, חלופת ביניים העוברת בין שתי החלופות הנזכרות. במרץ 2005 החליטו המשיבים לבצע את חלופת הביניים. העתירה נתקבלה.
ב. בבואו להכריע בשאלת התוואי הראוי נותן ביהמ"ש משקל מיוחד למומחיותו הצבאית של המפקד הצבאי. עמדתו היא כי החלופה הדרומית עשויה לספק את המענה הביטחוני הנדרש. ביסוד בחינת המידתיות עומדת, איפוא, עמדת המפקד הצבאי כי גם אם חלופת הביניים עדיפה במידה מסויימת מבחינה ביטחונית על פני החלופה הדרומית, אין לשלול את החלופה הדרומית כחלופה אפשרית, המספקת את התכלית הביטחונית, תוך שפגיעתו בתושבים קטנה יותר. מכאן שתוואי הגדר בחלופת הביניים מפר את מבחן המידתיות. ההיבט הקנייני בעניינה של משיבה 5 אינו משנה מן המסקנה כי חלופת הביניים אינה מידתית. כשם שצורכי הביטחון עשויים לחייב פגיעה באדמותיהם של התושבים המקומיים וביכולת השימוש בהן, כך הם עשויים לחייב פגיעה גם באדמותיהם של ישראלים וביכולת השימוש בהם.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד אבנר פינצ'וק ודן יקיר לעותרים, עוה"ד יובל רויטמן, אבי וינרוט וגרשון גונטובניק למשיבים. 19.7.07).
רע"א 8429/06 - הפניקס הישראלי... בע"מ ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי
*פרשנות הביטוי "הריבית המכסימלית" בהסכם בין המל"ל לבין חברת ביטוח לשיפוי המל"ל על תשלומיו לנפגעי תאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
בין המל"ל לבין הפניקס, נחתם ביום 31.12.1978 חוזה, על פיו התחייבה הפניקס לשפות את המל"ל באותם מקרים, שבהם אחראית היא לפצות נפגעים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בסעיף 6 לחוזה, נאמר: "פיגרה החברה בתשלום... יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המכסימלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית... ועוד %20 מסכום הריבית הנ"ל". בשנת 2001 תוקן חוק פסיקת ריבית והצמדה, באופן שניתן להוסיף על חוב פסוק "ריבית פיגורים". ביום 16.6.95 נהרג סילוג פריג (להלן המנוח) בתאונת דרכים, עת נסע ברכב שהיה מבוטח אצל הפניקס. המל"ל שילם גימלאות בסך 336 אלף ?, ודרש מהפניקס שיפוי בסכום של כ-270 אלף ?. הפניקס פיגרה בתשלום, ולטענת המל"ל על הפניקס לשלם לו ריבית בגובה הריבית המכסימלית כאמור בסעיף 6 לחוזה. לטענת המל"ל, במצב בו תיקון החוק הביא לידי כך שהריבית המכסימלית המופיעה בו היא ריבית פיגורים, קמה זכותו מכוח החוזה להוסיף ריבית זו על תביעתו. בימ"ש השלום בירושלים קיבל את תביעת המל"ל. ביהמ"ש המחוזי אישר פס"ד זה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שיעור הריבית הרלבנטי לענייננו עתה, הוא זה הנקוב בסעיף 5(ב) לחוק, שכן הוא השיעור הגבוה ביותר שבחוק. בסעיף 6 לחוזה אין רמז לפרשנות אותה מציעות המבקשות, כי הצדדים התכוונו לריבית מסוג מסויים ולא מסוג אחר; דומה שמנסחיו
של החוזה, באמרם ריבית מכסימלית, התכוונו לריבית הגבוהה ביותר אשר תצויין מעת לעת בחוק.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד זיו מנדלוביץ למבקשות. 1.7.07).
ער"ם 3796/07 - עיריית יבנה נגד בני כהן
*קולת עונש משמעתי לעובד עיריה שהורשע בעבירות משמעת (ערעור על קולת עונש משמעתי - הערעור נדחה).
המשיב, עובד עיריית יבנה זה למעלה מ-30 שנה, הואשם בביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, ב-8 אישומים המתייחסים לאירועים שאירעו, מאפריל 2004 ועד ליולי אותה שנה. על פי אישום אחד, התפרץ המשיב, הרים קולו והתחצף אל מ"מ ראש העיר ולאחר מכן עזב את מקום העבודה בניגוד להוראה מפורשת של ראש העיר. על פי אישום אחר, החל במאי 2004 ועד ל- 15.6.04 החתים המשיב את כרטיס הנוכחות פעם אחת בלבד ביום, נהג לאחר לעבודתו, ועוד הפרות כולל היעדרות מעבודה. המשיב הורשע ובגדר דינו ציין ביה"ד כי נוכח הנסיבות בהן בוצעו העבירות (חילופי שלטון, אי הבנות וכעסים) ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, אין לפטרו ממקום עבודתו, כפי שדרשה המערערת. בית הדין השית על המשיב את אמצעי המשמעת של נזיפה ופיטורין על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה.
כלל הוא, כי ביהמ"ש העליון אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרה בו הם חורגים במידה ניכרת מן הראוי בנסיבות המקרה. אמצעי המשמעת שהטיל בית הדין על המשיב - נזיפה ופיטורים על תנאי - הולמים את נסיבות המקרה, ואין הצדקה להיענות לבקשת המערערת ולהורות על פיטורי המשיב. איחורים, התחצפות ויציאה ללא אישור - אינם מצויים ברף העליון מבחינת חומרתם. כמו כן, עבודתו המסורה ורבת השנים של המשיב בעירייה, מאפשרת לראות באירועים שהובילו להרשעתו כחריג שאינו מעיד על הכלל, וצריכה היא ללמד עליו זכות. בחינת הנסיבות האמורות מעוררת תהייה האם כלל היה מקום לעתור להחמרת העונש.
(בפני: השופטת ארבל. 26.6.07).
ער"ם 4414/07 + 4247/07 - עיריית חיפה נגד סביון שורקי
*מידת העונש המשמעתי בעבירה של מעילה בכספים ע"י עובד עיריה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש המשמעתי - הערעורים נדחו).
המשיב, בן 51, הינו עובד עיריית חיפה זה כ-30 שנה. במסגרת תפקידו כמנהל מרכז הנוער "יודפת" בו כיהן 15 שנה, קיבל המשיב המחאה על סך 7,150 ש"ח, לצורך חלוקת מלגות, הוא הסב את ההמחאה, למאן דהוא, וקיבל תמורתו כסף מזומן. ביהמ"ש המחוזי בחיפה הרשיע את המשיב ודן אותו ל - 4 חודשי מאסר בעבודות שירות, 4 חודשי מאסר על תנאי, וקנס על סך 7,000 ש"ח. בעקבות הרשעתו בפלילים, הורשע המשיב בעבירות משמעת ע"י ביה"ד המשמעתי. באשר לגזה"ד - דעת הרוב הדגישה את חומרת מעשהו של המשיב, והטילה עליו אמצעי משמעת של פיטורין לאלתר אגב תשלום מלא של כל זכויותיו הממוניות. הובהר כי הוא זכאי לתשלום קצבתו לאלתר. דעת המיעוט סברה כי אין להורות על פיטורין. לדידה של העירייה, היה על ביה"ד לגזור סנקציות ממוניות בנוסף לפיטורין לאלתר, או לחילופין לדחות את זכאותו של המשיב לתשלום מיידי של קצבת הפרישה עד לגיל 67. מנגד מערער המשיב על חומרת העונש. הערעורים נדחו.
בנסיבות המקרה אין הצדקה להשית על המשיב את הסנקציה הקיצונית ביותר, קרי שלילת זכויותיו הממוניות בנוסף על פיטוריו. זאת בהתחשב בתמונה הכוללת ובקיומן
של נסיבות מקלות בעניינו. ראשית, מדובר במקרה בודד וחד פעמי של סטייה, אומנם קשה, בהתנהגות לאחר שנים רבות של עבודה מסורה לעירייה; שנית, הסכום שנגנב היה יחסית קטן; שלישית, לנוכח גילו ומצבו הבריאותי של המשיב לא נראה כי מציאת עבודה חדשה תתאפשר לו בנקל; רביעית, בהיותו בעל לאישה ואב לילדה, אין ספק כי הפגיעה בהן תהיה קשה מנשוא. מאידך גם אין לקבל את ערעורו של המשיב.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד נ. ברעם למערערת, עו"ד א. שאשא למשיב. 27.6.07).
רע"א 4430/07 - דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ נגד הנהלת בתי משפט ואח'
*נתבע השולח הודעת צד ג' לאחר, חייב בתשלום אגרה לפי סכום התביעה, אלא אם כן הוא מגביל את סכום התביעה בהודעת צד ג' (הבקשה נדחתה).
נגד המבקשת הוגשה תביעה לשלם 6,250,000 ש"ח, ביחד עם נתבעות נוספות. עם הגשתו של כתב ההגנה שלחה המבקשת הודעת צד שלישי למשיבות 2-5. בהודעה טענה המבקשת כי אם תחוייב בתשלום למשיבות 6-13, כי אז תהא היא זכאית לשיפוי או השתתפות מלאים או חלקיים מן הצדדים השלישיים. בעת הגשת ההודעה חייבה גזברות ביהמ"ש את המבקשת בתשלום אגרה בהתאם לשיעור סכום התביעה. המבקשת טענה כי האגרה בגין ההודעה אמורה להיות מחושבת בהתאם לאמור בסעיף 3(ב) לתוספת, שכן סכום ההודעה איננו קצוב ואינו ניתן להערכה בטרם נפסק סכום כלשהו בתביעה העיקרית. הגזברות לא קיבלה את עמדת המבקשת, וזו שילמה את האגרה והגישה בקשה להחזר אגרה. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נתבע, השולח הודעת צד שלישי, מעוניין בכך שהיה והוא יחוייב בתשלום סכום כסף לתובע, כי אז ישולם אותו סכום על ידי הצד השלישי. מבחינה זו הודעת הצד השלישי דומה במהותה לתביעה כספית. יתכן והנתבע יגביל עצמו כך שיבקש שיפוי חלקי מן הצד השלישי. אפשר שבמקרה כזה יהא נכון לחשב את סכום האגרה על פי היקף השיפוי המבוקש. מכל מקום, לא הועלתה כל טענה כי המבקשת, היא הנתבעת, מבקשת שיפוי חלקי בלבד.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד אסף רנצלר ופרח רוסלר למבקשת. 26.6.07).
עע"ם 1889/06 - סייד סנדוקה ואח' נגד מנהל הלשכה האזורית למינהל אוכלוסין ואח'
*סירוב למתן רשיון ישיבה ארעי "מטעמים פליליים" בשל פעילות עבריינית (הערעור נדחה).
המערער נולד בירושלים בשנת 1963. במהלך שנות השמונים נסע לארה"ב, אליה העתיק את מרכז חייו, וגם קיבל אזרחות אמריקאית, לאחר שהתחתן עם אזרחית ארה"ב. בהמשך התגרש, התחתן בשנית ושוב התגרש. בשנת 1996 התחתן המערער בשלישית למערערת 2 (להלן ? המערערת), תושבת ישראל. השניים גרים בירושלים ולהם שלושה ילדים. נוכח איבוד תושבותו הישראלית של המערער (בעקבות קבלת הדרכון האמריקאי), הגישה המערערת, בסמוך לאחר נישואי השניים, בקשה לאיחוד משפחות (להלן ? בקשת האחמ"ש). בשנת 2002 אושרה הבקשה, וניתן למערער רשיון ישיבה ארעי, שתוקפו הוארך בהמשך עד לשנת 2005. בקשה נוספת להארכת רשיון הישיבה הארעי סורבה "מטעמים פליליים". ביהמ"ש המחוזי לעניינים מינהליים קבע כי סירוב המשיבים מבוסס כראוי ואין הצדקה להתערב בו. הערעור נדחה.
המשיבים החילו על המערער את ההסדר המדורג, שבמהלכו הורשע המערער בעבירות, ואף הצטבר מידע מודיעיני על פעילות עבריינית שלו בתחום הסמים. המשיבים אמנם האריכו את תוקף אשרת השהייה הזמנית שהעניקו למערער, ואף העניקו לו רשיון ישיבה ארעי, אך נוכח המידע המודיעיני שהצטבר נגדו החליטו בשלב מסויים להפסיק
את ההליך המדורג. אין לומר כי החלטת המשיבים הינה בלתי סבירה באופן המצדיק התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד מ. דחלה ונ. דקואר למערערים, עו"ד א. רביד למשיבים. 1.7.07).
ע.פ. 263/07 - פואז רג'בי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בהסעת שוהים בלתי חוקיים, כאשר אחד מהם היה מחבל מתאבד שגרם ל-11 הרוגים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם כי במספר פעמים הסיע ברכבו שוהים בלתי חוקיים מענתא עד למחסום צבאי בירושלים, שם הורידם, והוא והשוהים הבלתי חוקיים עקפו רגלית את המחסום. לאחר מכן העלה אותם המערער לרכב אחר המורשה לנסוע בישראל והסיעם לצומת גהה או לתל אביב. כל נוסע שילם 100 ש"ח. ביום 17.4.06 הסיע המערער מענתא לתל אביב 11 שוהים בלתי חוקיים ובהם פעיל ג'יהאד אסלאמי ומחבל שתכנן להתאבד, מבלי שהמערער ידע על תוכנית זו. זמן מה לאחר ההסעה ביצע המחבל המתאבד את זממו. בפיגוע נהרגו 11 אנשים. במסגרת הסדר טיעון הוסכם כי המדינה תטען למאסר בפועל בן 4.5 שנים ומאסר על תנאי, ואילו ההגנה תטען כי ניתן להסתפק בתקופת מעצרו של המערער. ביהמ"ש המחוזי בירושלים ציין כי גם ללא הפיגוע הקשה, הסעת שוהים בלתי חוקיים במספר כה רב של הזדמנויות מחייבת עונש מאסר אפקטיבי ומשמעותי. עוד שיקול לחומרה הינו העובדה שהמערער המשיך להסיע שוהים בלתי חוקיים גם לאחר שנודע לו על הפיגוע. בהתחשב בכל אלו גזר ביהמ"ש על המערער 45 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי יד המקרה היא שהובילה דווקא את המערער, ולא מסיע אחר של שוהים בלתי חוקיים, להסיע את המחבל המתאבד ברכבו. נכון הדבר, אך כאשר אדם עובר עבירה פלילית בה הוא נוטל על עצמו סיכון להתממשותה של סכנה חמורה וממשית, ישא בעת התממשות הסכנה, הן בעונש על העבירה המקורית והן בעונש על התממשות התוצאה. עוד טען הסניגור כי נסיבות העניין מצביעות על רף רשלנות נמוך. ברם, עצם הסעת שוהים בלתי חוקיים מעמידה רף רשלנות שאינו במדרג הנמוך בהתחשב באופי הסכנה. בבחינת הנסיבות כולן, תוך התחשבות אף בנסיבותיו האישיות של המערער, וכן הודאתו והבעת החרטה מצידו, ומנגד תוך שקילת עברו הפלילי של המערער, אין עילה להתערב בעונש שהוטל עליו.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ש. לקר למערער, עו"ד מ. שינדל למשיבה. 5.7.07).
בג"צ 1791/07 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*דחיית עתירה נגד פס"ד ביה"ד הרבני (העתירה נדחתה).
העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו בשנת 1960 והחל בשנת 1981 חיים השניים בנפרד ומנהלים הליכים משפטיים, בבתי משפט אזרחיים ובבתי דין רבניים. בביהמ"ש נדונו שתי סוגיות מרכזיות: חלוקת הרכוש, וקביעת מזונות לעותרת. פסק הדין האחרון לעניין המזונות ניתן ביום 18.12.05 בו פסק ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה כי המשיב חייב לשלם לעותרת מזונות בסך 3,500 ש"ח לחודש. במקביל התדיינו הצדדים בביה"ד הרבני האזורי ובביה"ד הרבני הגדול בעניין גירושיהם. הסוגיה המרכזית אשר עמדה בלב הדיונים היא סוגיית המזונות שלאחר הגט. ביום 25.3.03 פסק בית הדין כי על העותרת לקבל גט וכי על הצדדים להגיע להסדר בנושא המזונות שלאחר הגט וזכויות העותרת בפנסיה של המשיב לאחר מותו. לאחר שלא הצליחו
הצדדים להגיע להסדר, אימץ בית הדין הגדול את נוסחת המשיב לעניין הבטחת המזונות שלאחר הגט, וקבע כי במידה ולא יצליחו הצדדים להגיע להסדר על סמך עקרונות אלו עד ליום 1.1.04, יוכל המשיב להשליש גט ובכך ייפטר מכל חובת מזונות. הצדדים לא הגיעו להסדר, ולאחר הליך נוסף שב ביה"ד הגדול וקבע את קווי המסגרת של ההסדר: מחד, הבטחת מזונות לאחר הגט, ומאידך, קבלת הגט על ידי העותרת. עוד ציין כי במסגרת ההסדר, תתחייב העותרת להפסיק את ההליכים המשפטיים הנוגעים למזונות, ועל הצדדים היה להגיע להסכם על גובה סכום המזונות. משעה שלא הגיעו להסכמה בנושא, קבע ביה"ד הגדול, את סכום המזונות על 2,700 ש"ח לחודש. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, אלא במקרים חריגים בלבד, כולל חריגה מסמכות. המונח "חריגה מסמכות" כולל, בין היתר, גם חריגה מכללי הצדק הטבעי או סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית-הדין הדתי. אמנם בית הדין לא יכול לכפות על העותרת גירושין, אולם הוא יכול להתיר למשיב להשליש גט וכתובה בידי בית הדין מבלי שהעותרת תהיה מחוייבת לקחתו. ביה"ד לא חרג מסמכותו. הוא הציע הסדר אך לא כפה אותו על הצדדים. לעותרת שמורה הזכות לסרב לקבל את הגט ולדבוק בזכויותיה כדין. על פי הדין, היא אינה זכאית למזונות שלאחר הגט, והיא כן זכאית לחלקה בקיצבת המשיב על פי פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי. כמו כן היא יכולה להמשיך ולנסות לגבות את חובות העבר מהמשיב. ביה"ד ביקש להניח לפתחה אפשרות חכמה יותר גם אם לא בהכרח צודקת, על דרך פשרה. כך שלא נפגעו זכויותיה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד עינת סיני-שיין למבקשת, עוה"ד עמוס צדיקה וסילמן ניצן למשיב. 3.7.07).
ע.פ. 2272/07 + 2254/07 - משה טארונשוילי נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירה של חטיפת אדם ודרישת כופר (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערער קשר קשר עם פנחס טל ואדם אחר לחטוף את המתלונן, חלפן כספים, ולדרוש בעבור שחרורו כופר ממשפחתו. ביום 23.2.05, בשעות הערב המאוחרות, המתינו הקושרים ברכב בסמוך למקום בו החנה המתלונן את רכבו. כאשר התקרב המתלונן למקום רצו לעברו שניים מהקושרים, טל ביניהם, צעקו לעברו "משטרה, תעצור לא לזוז, להוריד את הראש", הכניסו אותו בכוח אל המושב האחורי של הרכב, קשרו את ידיו באזיקונים וכיסו את עיניו ואת אוזניו. כך הובא על ידי הקושרים לדירה,וקשרו את רגליו באזיקון, כשידיו עודן קשורות מאחור ועיניו מכוסות. לאחר מספר שעות אמרו לו כי עליו להשיג ערבות בסכום של מאות אלפי דולרים על מנת להביא לשחרורו. המערער והאחר התקשרו מספר פעמים לדודו של המתלונן ודרשו כופר בסך של $800,000. לבסוף שוחרר המתלונן, ללא תשלום כופר. בין המערער למדינה הושג הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הרשיע את המערער בעבירות סחיטה, כליאת שווא והדחה בחקירה וגזר לו מאסר בפועל למשך 36 חודשים, מהם ירצה 12 חודשים בחופף למאסר שהוא מרצה, מאסר על-תנאי ותשלום פיצוי בסך של 15,000 ש"ח למתלונן. שני הצדדים ערערו על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
חומרתו של המעשה אינה נגזרת אך מתוצאותיו הממשיות, אלא היא מביאה בחשבון גם את תחושות האימה והחרדה בהן היה נתון המתלונן שחש באיום פיזי ממשי על חייו, וכן בני משפחתו שנדרשו לגייס סכום עתק תמורת שחרורו וחוששים פן יאונה לו רע. אכן טל נדון לעונש קל יותר, אך עניינם של השניים שונה בשני מישורים. המישור הראשון הוא מישור הנסיבות האישיות - לטל עבר פלילי קל, בעוד עברו של המערער מכביד. המישור האחר הוא זה שטל הודה ראשון ושימש כעד תביעה. בנוסף,
חלקו היה פחות במידת מה מזה של המערער. העונש שהוטל על המערער לא נתן את המשקל ההולם לשיקולים השונים והוא מקל יתר על המידה. כערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין הוחלט כי העונש יועמד על 5 שנות מאסר בפועל, מהן ירצה המערער 12 חודשים בחופף למאסר שהוא מרצה.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ג. גרפונקל וג. טרונשוילי למערער, עו"ד מ. שינדל למשיבה. 4.7.07).
בש"פ 5412/07 - שי לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גרימת חבלה חמורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי ביום 30.3.07 סמוך לשעה 00:05, תקף יחד עם אחר - אשר זהותו אינה ידועה - את המתלונן, היכוהו ודקרו אותו בסכין דקירות מרובות בגופו, בראשו ובגפיו. בימ"ש קמא קבע כי ישנן ראיות לכאורה נגד העורר, והעיקרית בהן כתם דם אשר נמצא ברכב שבבעלותו תואם את ה- D.N.Aשל המתלונן. כן מצויות עדויות של עדי ראיה, שהבחינו ברכב התואם את רכבו של העורר, אשר נמלט ממקום האירוע. העורר בחר לשמור על שתיקה. ביהמ"ש הורה על כן על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מכלול הנתונים מקים תשתית ראייתית לכאורית מספקת. לא זו אף זו, אל מול הראיות הקושרות לכאורה את העורר למעשה העבירה עומדת שתיקתו של העורר, המחזקת על פי דין את התשתית הראייתית הלכאורית נגדו. אשר למסוכנות העורר, זו עולה מתקיפתו הקשה של המתלונן, אשר הגיע לחדר המיון במצב קשה, עם פצעים מרובים. אף עדויות הראיה מצביעות על אכזריות התקיפה. בעבירות כגון דא מצא המחוקק לנכון לקבוע חזקת מסוכנות. גם בעניין זה - המסוכנות והחלופה - עומדת לעורר שתיקתו לרועץ, חרף זכותו הלגיטימית לשמור עליה. משקבע המחוקק חזקת מסוכנות סטטוטורית, נדרש העורר להפריכה, וזאת לא יוכל לעשות בשתיקה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ש. בויראת למערער, עו"ד שרון אדרי למשיבה. 1.7.07).
רע"א 5453/07 - ידיעות תקשורת בע"מ ואח' נגדראש עיריית רמת השרון ואח'
*איסור פרסום דברים שנאמרו ע"י ביהמ"ש ביחס לעד שהעיד בפניו (הבקשה נדחתה).
ברקע הבקשה עומדת ישיבה שהתקיימה בדלתיים פתוחות בבימ"ש השלום בהרצליה, במסגרת תובענה בה נתבע המשיב 3 על הוצאת דיבה (להלן: התובענה). במהלך הישיבה, אמר ביהמ"ש דברים המתייחסים לעדותו ותצהירו של המשיב 1 - (יצחק רוכברגר - להלן: ראש העירייה). לבקשתו, נתן ביהמ"ש צו איסור פרסום על אמירות מסויימות של ראש העירייה ועל כל שנאמר במהלך אותו דיון. על איסור הפרסום ערערו המבקשים לביהמ"ש המחוזי שקיבל את ערעורם. יחד עם זאת, לאור העובדה כי ביום מתן פסק הדין הסתיימה ההתדיינות בתובענה, החליט ביהמ"ש המחוזי כי פסק דינו יכנס לתוקף כעבור 45 ימים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חשיבותם של חופש הביטוי ועקרון פומביות הביטוי זכו להכרה נרחבת בפסיקה, והם הוגדרו כזכויות יסוד של האדם בישראל. אל מול שני ערכים אלה ניצבת הזכות לשם טוב, שמהווה אף היא זכות יסוד, ויש ולעיתים היא תוביל לפגיעה בערכים האמורים. הדבר מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בפגיעה בשמו של עד, שכן פגיעה זו עלולה לחבל במוסד העדות, שמהווה את אחת מאבני היסוד של משפטנו. ביהמ"ש המחוזי הורה על עיכוב כניסת פסק דינו לתוקף. הגם שניתן היה להגיע לתוצאה שונה, אין בכך להצדיק את קבלת הבקשה לקיומו של דיון בערכאה שלישית.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ת. גליק וע.ז. אשקר למבקשים. 3.7.07).