ע.א. 3166/05 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח' נגד עז' ג'ורג' נעמה ואח'
*דחיית טענת שיהוי בתביעה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים. *נטל הראיה לבעלות על מקרקעין בתביעה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים(מחוזי חיפה - ת.א. 1264/00 - הערעור נדחה).
א. במהלך מלחמת השחרור תפסו כוחות ה"הגנה" בחיפה, נכס מקרקעין הכולל בית בן שלוש קומות ומרתף. הנכס לא עבר הסדר וכבעליו רשומים בני משפחת ג'דון. עם תום מלחמת השחרור פנה ג'ורג' נעמה (להלן: המנוח), שעזבונו הוא המשיב, לרשויות וטען כי החלקה היא בבעלותו לאחר שנרכשה מאת משפחת ג'דון לפני שנים רבות וכי הוא בנה את הבית והתגורר בו עם משפחתו עד פרוץ המלחמה, ואף השכיר חלקים ממנו לאחרים. בשנת 1987, כשנתיים לאחר מות המנוח, פנו המשיבים 2 ו-3 למינהל, וביקשו להסדיר את העברת הנכס על שמם מתוקף צוואת המנוח. בקשתם נדחתה, ולאחר הליכים שונים הגישו המשיבים בשנת 2000 תביעה בה עתרו למתן סעד הצהרתי בדבר בעלותם בנכס מכוח צוואת אביהם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להיעתר לתביעת המשיבים, משום שהראיות שהוגשו מבססות את הטענה שהמנוח היה בעליו של הנכס עוד לפני שנת 1947. בסוגיית נטל הראייה קבע ביהמ"ש כי יש להחיל את הוראת סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים לפיה מוטל על התובע נטל ברמה של מאזן הסתברויות בלבד. עם זאת, הוסיף וציין כי גם אם היה על המשיבים לעמוד בדרישה הראייתית המחמירה הקבועה בסעיף 20(ב)(2) לחוק, יש לראותם כמי שעמדו בנטל זה. הערעור נדחה.
ב. טענת שיהוי שהעלו המערערים כטענת סף, מועלית על ידם לראשונה בשלב הערעור ודי בכך על מנת לדחותה. למעלה מן הדרוש יצויין כי הטענה אין בה ממש גם לגופה, משום שהמערערים לא הצביעו על שינוי לרעה שחל במצבם בשל חלוף הזמן, וכמו כן אין בידם להראות כי המנוח או המשיבים כיורשיו זנחו את תביעתם.
ג. בימ"ש קמא ניתח בפסק דינו את הוראות סעיפים 20(ב)(2) ו-30(ב) לחוק והגיע למסקנה כי יש להחיל על המקרה הנדון את הוראת סעיף 30(ב) וכי לפיה הנטל שעל המשיבים לעמוד בו הוא נטל של מאזן ההסתברויות. בכך שגה ביהמ"ש. על מנת לזכות בתביעתם לסעד המצהיר על בעלות בנכס, צריכים המשיבים להוכיח את טענותיהם במידת הראייה המחמירה הקבועה בסעיף 20(ב)(2) לחוק, אך אין להפליג כדי דרישה הזהה לזו הקבועה במשפט הפלילי ומן הראוי לאפשר לביהמ"ש גמישות מתאימה בבואו לקבוע האם עמד התובע בנטל הנדרש, תוך התייחסות לאיכות הראיות ולמשקלן המצטבר. בענייננו, אף שלא היה בידי המשיבים להציג הסכמים בכתב להוכחת עסקאות המכר, עומדות הראיות שהוצגו בנטל הנדרש על פי סעיף 20(ב)(2) לחוק, וכן בדרישה הראייתית על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומני, כפי שפורשה בפסיקה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד משה גולן למערערים, עו"ד מורשד טנוס למשיבים. 12.7.07).
רע"א 11286/05 - אריק זמיר נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח',
*עע"מ 1604/07 - מאימתי יש למנות את מניין הימים להגשת ערעור על החלטה שניתנה שלא בפני בעל הדין - מעת ההמצאה כדין או מעת ידיעת בעל הדין על ההחלטהעע"ם 1604/07 - הוועדה המקומית... דרום השרון נגד ד"ר מ. אהרונהיים ואח'
(רע"א נדחה, עע"ם נתקבל).
א. שני התיקים שבכותרת מעוררים אותה שאלה, אם את מניין הימים להגשת ערעור יש למנות מעת ההמצאה כדין או מעת ידיעת בעל הדין, על ההחלטה נשוא הערעור. תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי " ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה". על פניו, הרלבנטיות לעניין מניין הימים היא מועד ההמצאה כדין. במשך השנים, חל ריכוך הולך וגובר של פרשנות זו, והתבססה גישה המסתפקת לכאורה בידיעה,
אם כי יש להוכיח כי נתקיימה ידיעה בפועל ולא ידיעה בכוח; ידיעה של מלוא הפרטים ולא ידיעה חלקית ומקוטעת; ידיעה שאינה שנויה במחלוקת וידיעה ממשית ורלבנטית.
ב. באשר לרע"א 11286/05 ? בנסיבות המקרה נתקיימו אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות בחינת ידיעתו של המבקש על פסק הדין עוד קודם להמצאתו כדין, והחלת השתק על טענתו לפגם בהמצאה בנדון. אשר לעע"ם 1604/07 - במקרה זה יחל מירוץ המועד מיום ההמצאה כדין. נכון הדבר, כי המערערת ידעה על פסק הדין עוד קודם למועד ההמצאה כדין, אולם אין ידיעה זו מקימה בנסיבות המקרה השתק.
(בפני: הרשם מרזל. המבקש ברע"א לעצמו, עו"ד ארז בצלאל למשיב, עוה"ד רון צין ושרון קרני למערערת בעע"מ, עו"ד ארנה קולמן למשיבים. 8.7.07).
רע"א 3899/06 + 2479/06 - ארגון סוכני הדואר ו-63 אחרים נגד חברת דואר ישראל בע"מ
*השיקולים של זכות לכאורה ומאזן הנוחות בהענקת סעד זמני. *הימנעות ביהמ"ש מלאכוף הסכם עסקי המחייב אמון הדדי ושיתוף פעולה יומיומי בין הצדדים(בקשה אחת נתקבלה בחלקה ובקשה אחת נדחתה).
א. המשיבה הוקמה לפי הוראת חוק והחליפה את רשות הדואר. המבקשים התקשרו בזמנם עם רשות הדואר בהסכמים לפיהם ישמשו כסוכנים של הרשות ויבצעו עבורה את העבודות המבוצעות על ידי הדואר. עם חילופי הבעלות,שבתו הסוכנים והמשיבה שלחה לסוכנים ששבתו הודעות על סיום ההתקשרות עימם. כן פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לסעד זמני, להורות לכל הסוכנים השובתים למסור לידיה את כל דברי הדואר המצויים בידם וכן את כל הציוד שבבעלות המשיבה ובהחזקתם. עוד ביקשה המשיבה כי ביהמ"ש יתיר לה, במקרים בהם לא יצייתו הסוכנים לצו, להיכנס למבני הסוכנויות, ולתפוס את כל דברי הדואר והציוד השייכים לה. ביהמ"ש המחוזי נתן צו ארעי כמבוקש במעמד צד אחד. בהמשך לכך, נכנסו אנשיה של המשיבה לחלק מהסוכנויות ונטלו את הציוד המצוי בהם. לאחר דיון, במעמד שני הצדדים החליט ביהמ"ש לבטל את הצו המתיר למשיבה להיכנס לסוכנויות וליטול דברי דואר וציוד בעצמה. בקשת המבקשים למתן סעד זמני המונע קיום מכרזים להחלפתם נדחתה בביהמ"ש המחוזי. הבקשות לרשות ערעור נדונו כערעור, הוחלט לקבל חלקית ערעור אחד ולדחות את השני.
ב. המבקשים רוצים בכינונם מחדש של ההסכמים בינם לבין המשיבה ובהשבה לעבודה של אלה מהם שאיבדו פרנסתם. מתן סעד שכזה, אינו אפשרי בגדרן של בקשות רשות הערעור שבפנינו. אין אפשרות ליתן סעד המשיב את המצב לקדמותו. ראשית, ביטול הסעד הזמני שניתן למשיבה יוביל אמנם לכך שהמבקשים לא יידרשו עוד להשיב את הציוד שבידיהם לידי המשיבה, אך לא להשבתם לעבודה כסוכני דואר. שנית, משמעות השבת המצב לקדמותו הינה מתן צו המורה למשיבה לאפשר למבקשים להמשיך לשמש כסוכניה - תפקיד המחייב אמון הדדי ושיתוף פעולה יום-יומי בין הסוכן לבין המשיבה. זאת, כאשר ההסכם בין בעלי הדין מורה כי ניתן לבטלו, מכל סיבה שהיא, בהודעה מוקדמת של 60 ימים מראש. הלכה היא כי ביהמ"ש נוקט זהירות מיוחדת ונמנע מלאכוף - ולו? לתקופה מוגבלת - הסכם עסקי מסוג זה שבין המשיבה למבקשים.
ג. בהכריעו בבקשה למתן סעד זמני, בוחן ביהמ"ש שני עניינים מרכזיים: קיומה של זכות לכאורה ומאזן הנוחות. בימ"ש קמא בחן את מאזן הנוחות תוך שהוא יוצא מנקודת הנחה כי ההסכמים בין המשיבה למבקשים בטלים. בכך נראה כי נתפס לטעות. התובענה להצהרה על ביטול ההסכמים טרם הוכרעה. לפיכך, נקודת המוצא לדיון בביהמ"ש המחוזי היתה צריכה להיות כי ההסכמים תקפים, ושאלת הנזק היתה צריכה להיבחן לאור אפשרות ביטולם. הסעד הזמני טמן בחובו נזק חמור במיוחד עבור המבקשים. לעומת זאת, את הנזקים שהיו עשויים להיגרם למשיבה ולציבור ניתן היה למנוע
באמצעות צו המורה לסוכנים השובתים לשוב לעבודתם. מכאן שטעה בימ"ש קמא משהעניק למשיבה את הסעד שביקשה והוא מתבטל. יחד עם זאת, אין מקום להורות למשיבה להחזיר את הציוד שהוציאה מידי המבקשים שכבר אינם משמשים כסוכניה.
ד. אשר לבקשת רשות הערעור השנייה, ככל שהיא נוגעת להקפאת המכרזים, הרי הוברר כי לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו ואין מקום לקבלה.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ל. עפרוני, ג. ברונשטיין, ש. תורג'מן ומ. לובן קובי למבקשים, עוה"ד א. דליזובסקי וע. חריף למשיבה. 9.7.07).
בג"צ 1547/07 - גרשון בר כוכבא ואח' נגד משטרת ישראל ואח'
*פינוי משפחות שפלשו למבנים בשוק הסיטונאי בחברון, ללא נקיטת צעדים משפטיים לפינויים(העתירה נדחתה).
א. מתחם השוק הסיטונאי בחברון ממוקם בצמוד לרובע היהודי של העיר. המקרקעין שעליהם נבנו מבני השוק היו חלק ממתחם גדול יותר שהיה בבעלות יהודית. בתקופת השלטון הירדני נתפס המתחם על ידי האפוטרופוס לנכסי אויב הירדני, עיריית חברון הקימה במקום את מבני השוק, אלה הושכרו על ידי האפוטרופוס הירדני לעירייה וזו השכירה את החנויות שבמקום לשוכרי משנה מבני המקום. לאחר מלחמת ששת הימים בא הממונה הישראלי על הרכוש הממשלתי בנעלי האפוטרופוס הירדני. כתוצאה מהמתיחות והמהומות הקשות בעקבות מעשה הטבח במערת המכפלה ב-1994, נסגרו החנויות שבמקום על ידי רשויות צה"ל ומאז אין השוק פעיל בתור שכזה. בשנת 2001 החלה "אגודת מחדשי הישוב היהודי בחברון" בביצוע שיפוצים במבנים. ביוני 2001 הוצאו צווי פינוי כנגד האגודה הנ"ל וקבלן השיפוצים מטעמה. בין לבין, נכנסו מספר משפחות מהישוב היהודי בחברון להתגורר ביחידות ששופצו. ביום 31.1.06 התפנו מרצונם כל הפולשים למבנה, ובתוכם משפחות העותרים. לאחר הפינוי, פרצו העותרים חלון אחורי ביחידות, הפכוהו לכניסה אליה, וכך החזיקו וגרו ביחידות מבלי שהחזקתם זו תובחן ע"י הרשויות. הממונה על הרכוש הממשלתי הודיע לעותרים על חובתם לפנות מיד את היחידות שפלשו אליהן. העתירות נדחו.
ב. ארבעת העותרים מתייצבים כשידיהם אינן נקיות, נוכח פלישתם בדרכי הסתר והערמה לאותן חנויות שבשוק הסיטונאי בניגוד לצווים מינהליים והחלטות שיפוטיות, ולהתפנותם בעבר מאותן החנויות מכוח אותם צווים והחלטות. בשל כך בלבד דין עתירתם להידחות. אך גם לגופה של עתירה - דינה להדחות. טענתם היחידה של העותרים הינה, כי משחלפו למעלה משלושים ימים מפלישתם מנוע הממונה, מ"עשיית דין עצמי", ואין בידו לפנותם מהנכסים אלא בהליכים משפטיים. על פני הדברים עניין לנו בפולש או משיג גבול שחזר ופלש לנכס המקרקעין בפלישה חוזרת (בשלישית) לאחר שהוצאו צוי פינוי כחוק. במקרה כגון דא ניתן היה לפעול לפינוי הפולש ללא הכבלת התקופה של 30 הימים.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד חיים כהן ודורון צבי לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 11.7.07).
ע.א. 9590/05 - לידיה והרצל רחמן-נוני נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*הגשת תובענה ייצוגית נגד בנק בנושא גביית עמלת פרעון מוקדם ואי גילוי מוקדם על קיומה של עמלה זו(מחוזי ת"א - בש"א 20303/02 - הערעור נתקבל).
א. ביום 31.8.99 חתמו הצדדים על הסכם הלוואה בסך 460,000 ש"ח, לתקופה של שנה, בריבית פריים משתנה בתוספת %2.5. לאחר נטילת ההלוואה פרעו אותה המבקשים
בפירעון מוקדם ונטלו הלוואה אחרת תחתיה (להלן ההלוואה השניה) בסך 350,000 ש"ח. לאחר שנחתם הסכם ההלוואה השני, נשלחה למערערים הודעה מטעם המשיב על גביית עמלת פירעון מוקדם בסך 4,616 ש"ח, בגין פירעון ההלוואה הראשונה. ביום 3.9.00 פרעו המערערים את ההלוואה השנייה בפירעון מוקדם ושוב נגבתה מהם עמלת פירעון מוקדם בסך 16,233 ש"ח. נגד חיוביהם עבור הפרעון המוקדם הגישו המערערים תביעה לפיצוי ועימה בקשה לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב אמנם הפר את הוראות החוק בדבר גילוי נאות של חיובי העמלות, אך לא קמה למערערים עילת תביעה אישית, הואיל ולא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין אי-הגילוי לנזק שנגרם למערערים. הערעור נתקבל.
ב. לאחר הגשת הערעור נחקק חוק תובענות ייצוגיות, ולאור הוראת סעיף 45(ב) לחוק, יש להחילו גם בערעורים על החלטות בבקשות לאישור תובענה ייצוגית שהיו תלויים ועומדים בעת חקיקתו. כך איפוא, חל חוק תובענות ייצוגיות גם על ענייננו. לפי החוק החדש, בשונה מהדין שקדם לו, יתכן שהיעדרה של עילה אישית לא יביא לדחייתה מיניה וביה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. סעיף 8(ג)(2) מורה כי מקום בו התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 8(א) - קרי, התנאים הנוגעים להתאמתה של התביעה לבירור על דרך של תובענה ייצוגית, אך לא התקיימה, בין היתר, דרישת העילה האישית, יאשר ביהמ"ש את התובענה הייצוגית. במקרה דנא לא בדק ביהמ"ש את התקיימותם של תנאי סעיף 8(א) ומשכך יש להשיב אליו את הדיון על מנת שיברר עניין זה.
ג. יש לבטל את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה לא הוכיחו המערערים קיומו של קשר סיבתי. אילו ידעו המערערים על קיומה של עמלת פירעון מוקדם יתכן שהיו בוחרים ליטול הלוואה אחרת. אפשרות זו יש לברר לגופה, ואף למטרה זו מושב התיק לביהמ"ש המחוזי. כמו כן, נראה כי גם שאלת עצם דרישת הוכחתו של קשר סיבתי במקרה דנא ראויה לשיקול נוסף.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד י. אבירם ונ. שכנר למערערים, עו"ד י. אלחנני וד. קדם למשיב. 10.7.07).
ע.א. 2761/06 - מנורה איזו אהרון בע"מ נגד מע"ץ... בע"מ
*שיעור הפיצויים עקב ביטול מכרז לאחר שהתובע זכה במכרז, וכאשר לפי תנאי המכרז רשאי היה בעל המכרז לבטלו. *סעיף מקפח בחוזה(מחוזי חיפה - ת.א. 855/04 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. ביום 5.12.02 פרסמה מע"ץ מכרז לביצוע עבודות סלילה, בטונים ותאורה בכביש החוף, בקטע שבין מחלף זיכרון יעקב למחלף עתלית (להלן - העבודות). בין ההצעות שהוגשו למכרז היתה גם הצעתה של מנורה. ביום 26.1.04 שלחה מע"ץ מכתב למנורה, ובו הודיעה לה כי ועדת המכרזים החליטה לקבל את הצעתה, וצרפה חוזה עליו על מנורה לחתום. מנורה חתמה על החוזה, מילאה את שאר התנאים המקדמיים ופתחה בהכנות לביצוע העבודות, אולם במשך מספר חודשים לא נמסר לה תאריך להתחלת העבודות. בינתיים הוחלט במע"ץ על בדיקה מחודשת של הנושא ובהמשך הודיעה למנורה כי היא מפסיקה את ההתקשרות עמה. מנורה הגישה תביעה נגד מע"ץ, במסגרתה עתרה, בין היתר, לסעד של פיצויים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי למע"ץ לא היתה הצדקה להשתחרר מהחוזה מכוח הלכת ההשתחררות. אולם, היתה זכאית להפסיק את ההתקשרות על יסוד הוראת סעיף 46 בחוזה אשר איפשרה לה לעשות כן. עוד נקבע, כי הפיצויים להם זכאית מנורה הינם לפי הקבוע בחוזה, וחישוב הפיצויים מעלה כי הסכום לו זכאית מנורה היה סך של 671,600 ש"ח. טענותיה של מנורה, בתמצית, הינן כי מע"ץ נהגה בחוסר תום לב בבטלה את החוזה, ולפיכך מגיעים לה פיצויים על נזקיה הממשיים. עוד טוענת מנורה כי הסעיף אשר מקנה למע"ץ אפשרות להפסיק את ההתקשרות באופן
חד צדדי הינו סעיף מקפח בחוזה אחיד ודינו בטלות. בערעור שכנגד טוענת מע"ץ כי לא היה מקום לפסוק למנורה ריבית כפי שנפסק. הערעורים נדחו.
ב. בכוחה של תניית הפסקה להקל, מבחינה מעשית ומבחינה עיונית, על הסתלקותה של רשות מחוזה, כאשר מתעורר בכך הצורך מחמת אינטרס ציבורי, גם במקרה בו לא יכולה היתה הרשות להשתחרר מחוזה מכוחה של הלכת ההשתחררות. אשר לטענת מנורה כי תניית ההפסקה בחוזה מהווה סעיף מקפח בחוזה אחיד ועל כן דינו בטלות - חוזה אחיד זה הינו פרי של מו"מ בין המדינה לבין התאחדות הקבלנים והבונים. כיוון שכך קשה לומר שסעיף תניית ההפסקה, הינו סעיף מקפח בחוזה אחיד. טענה נוספת של מנורה היא כי סעיף 46 לחוזה עוסק בפיצויים מוסכמים, ומשהיתה הפרה זכאית מנורה לתבוע פיצויים בגין "נזקיה הממשיים" במקום להסתפק בפיצויים המוסכמים. אין לקבל טיעון זה. ברי, כי אין עסקינן כלל בהפרה. סעיף 46 לחוזה כלל תניית הפסקה, אשר התירה למע"ץ להפסיק את החוזה.
ג. בערעור שכנגד משיגה מע"ץ על דרך חיובה בתשלום הריבית, וגם ערעור זה יש לדחות.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד אליעזר ברק ולירון אברבך למערערת, עוה"ד יואב מני יגאל קלדס ושרון קרופרו למשיבה. 9.7.07).
על"ע 7323/06 + 6868/06 - לשכת עוה"ד בת"א נגד עו"ד גדעון חיים
*מידת העונש בעבירות משמעתיות, שכללו שליחת יד בפקדון(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב משמש כעורך דין משנת 1985; בשנת 2004 זכתה חברה שאותה ייצג בתביעה כספית, וסכום הזכייה הועבר אליו. המשיב חילק את הסכום לארבעה חלקים, והעביר שלושה מהם לשלושה מבין ארבעת בעלי המניות בחברה. את החלק הרביעי היה המשיב אמור להעביר ליורשתו-אלמנתו של בעל המניות הרביעי, שנפטר. מסיבה כלשהי לא התאפשרה העברת הכספים מיידית לאלמנה, והמשיב החזיק את הכספים בנאמנות. את כספי הנאמנות הופקיד המשיב בחשבון של חברה המשותפת לו ולאחיו, שלא היתה חברה של עורכי דין, ומשהתאפשרה העברת הכספים לזוכה, לא העביר את הכספים. כן לא דיווח המשיב לנהנים על הפקדון ופירותיו. נוסף על כך, באירוע אחר ה?לוה בנם של בעל המניות המנוח, סכום כסף למשיב, והלה לא פרע אותו, חרף מתן פסק דין כנגדו. המשיב הורשע בעבירות משמעתיות והושת עליו עונש של השעיה בפועל בת 18 חודשים בפועל ו - 42 חדשים על תנאי, וכן הופעלו ארבעה חודשי השעיה בפועל. שני הצדדים עירערו על גזה"ד לביה"ד הארצי שדחה את הערעורים. הערעורים נדחו.
ב. השפיטה המשמעתית הופקדה בראש וראשונה בידי בתיה"ד המשמעתיים, ובידיהם שיקול דעת נרחב באשר לעונש אותו הם בוחרים להטיל. אמנם נכון הוא, כי העבירה של שליחת יד בפקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות, כפי שדורשת כאן לשכת עוה"ד. עם זאת, בפני ביהמ"ש העליון באו לא אחת מקרים שבהם עורכי-דין שלחו יד בכספי פקדונות, והעונש שהושת עליהם לא הגיע להוצאה מלשכת עורכי הדין לצמיתות. אף אם תקופת הענישה שנקבעה בנידון דידן על ידי בתיה"ד המחוזי והארצי אינה ארוכה מאוד, אין היא חריג משמעותי לכאן או לכאן מתקופות שנקצבו בפסקי דין אלה.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עמוס ויצמן למערער, המשיב לעצמו. 14.10.07).
ע.פ. 7781/04 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשורה של עבירות תקיפה ואינוס וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1211/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, אזרח דרום אפריקה, שוהה בלתי חוקי, הואשם ב-3 אישומים. האישום הראשון מתייחס לאירוע ביום 8.3.02, כאשר בשעה 00:22 לערך הגיעה אישה, ילידת שנת 1927, לבנין ברחוב יהודה הלוי בפתח-תקווה, שם היא מתגוררת (להלן: המתלוננת 1). כאשר הגיעה לדירתה, דחף אותה התוקף פנימה, נכנס בעקבותיה, חסם את פיה, הובילה לחדר השינה, שם בעל אותה ושב ובעל אותה. זמן לא רב לאחר שהסתיימו האירועים נושא האישום הראשון, תקף המערער נערה ילידת חודש אוגוסט 1986 שעשתה את דרכה לביתה (להלן: מתלוננת 2). הוא ניגש אליה, הפילה על הכביש והחל ללטף את חזה. מתלוננת זו הצליחה להמלט. האישום השלישי, בעובדותיו הודה המערער, אירע ביום 21.12.02, בשעה 00:22 לערך. אישה ילידת שנת 1984 (להלן מתלוננת 3) חיכתה בטרמפיאדה כדי להגיע לראשון לציון. המערער הציע לה טרמפ על אופנועו, ובאזור משמר השבעה עצר לצד הדרך, אחז במתלוננת ומשך אותה לתעלת חול הנמצאת לצד הכביש. שם אנס אותה, החדיר בקבוק בירה שבידו וכן חגורה של המתלוננת לאיבר מינה, ולאחר זאת שב ובעל אותה. מעשי ההתעללות נמשכו כשעתיים. לאחר כל אלה נטש המערע את קורבנו מוטלת פצועה ומדממת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בכל שלושת האישומים וגזר לו 25 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור נדחה.
ב. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים נסבה סביב זהותו של התוקף בשני האירועים הראשונים. כאשר המשיבה דבקה בהשקפתה כי היה זה המערער, בעוד שזה האחרון טען לחפותו. ביהמ"ש המחוזי, העדיף את ראיות התביעה, על פני גירסתו של המערער ועדת ההגנה מטעמו. התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש קמא היתה בלתי נמנעת, בהתחשב בסדרת הראיות שבאו לפני ביהמ"ש.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - מעטים הם המקרים היכולים להשתוות למסכת העובדות המבעיתה והאכזרית מאין כמותה בה היה מעורב המערער. אם היו עומדות לבדן עובדותיו של האישום השלישי, בהן הודה המערער, גם אז לא היה מקום להקל בעונשו. מקל וחומר שאין לעשות זאת נוכח שני האישומים הנוספים בהם הורשע.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד מלמד ארז למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 18.7.07).
ע.פ. 685/05 - שליו דרעי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח תוך כדי ביצוע שוד. *אמרות של שותף לעבירה במשטרה כחיזוק לעדות עד מדינה וכן להיפך(מחוזי חיפה - ת.פ. 449/02 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם כי יחד עם שלושה אחרים, שגיא ברק, סטיב פראג' וג'לאל לובאני, קשר קשר לבצע שוד של חנות תכשיטים. לצורך כך הצטיידה החבורה באקדח ובאופנוע. הארבעה הגיעו לרחוב החלוץ בחיפה והמערער, שהחזיק באקדח, נכנס אל החנות, בה נתקל בהתנגדותו של המנוח. בעקבות מאבק שהתפתח בין השניים, נמלט המערער כשהמנוח דולק אחריו, ובמהלך מנוסתו הסתובב וירה לעבר המנוח והרגו. בחקירתו כפר שגיא בכך שנטל חלק בביצוע השוד, אולם בהמשך מסר פרטים שונים שהפלילו את המערער. בהיפתח משפטו הגיע שגיא להסדר טיעון בגדרו הודה בעבירה של סיוע לרצח, ונדון ל- 12 שנות מאסר. בהמשך הופיע שגיא כעד תביעה במשפטו של המערער, ובעדותו חזר בו מהודעותיו במשטרה והוכרז עד עויין. הודעותיו המפלילות הוגשו כראיה
לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. סטיב וג'לאל, הגיעו כשלושה חודשים לאחר האירוע למעבר גבול ישראל-ירדן במטרה לצאת את הארץ. סטיב הצליח להימלט, ג'לאל נתפס, נעצר, ובהמשך כרת הסכם עם המשיבה בו קיבל על עצמו לשמש עד מדינה. בהתאם להסדר טיעון הודה ג'לאל בעבירות של סיוע לרצח, קשירת קשר לפשע וניסיון לשוד מזוין ונדון, בין היתר, לחמש שנות מאסר. בעדותו הפליל ג'לאל את המערער בביצוע השוד והירי. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. הרשעתו של המערער התבססה על שני נדבכים עיקריים: עדותו של עד המדינה ג'לאל, ואמרותיו של שגיא במהלך חקירתו במשטרה. עדותו של ג'לאל היתה טעונה סיוע מכוח היותו עד מדינה שזכה בטובת הנאה. סיוע זה מצא ביהמ"ש בהודאתו של שגיא במשפטו, בעובדות כתב-האישום שהוגש נגדו ונגד המערער גם יחד. הנדבך השני עליו התבססה הרשעתו של המערער הן אמרותיו של שגיא במשטרה. ההלכה מורה כי עדות הטעונה תוספת ראייתית יכולה לשמש כ"תוספת" לעדות אחרת הטעונה חיזוק או סיוע. ביהמ"ש אינו מנוע מלמצוא "סיוע", "דבר מה נוסף" או "דבר לחיזוק" לעדותו של שותף לעבירה, בעדותו של שותף אחר לאותה עבירה. וכבר נקבע כי אמרות של שותף במשטרה המתקבלות מכוח סעיף 10א', וביהמ"ש נותן בהן אמון, יכולות לשמש כראיות סיוע. באותו אופן נקבע כי ניתן לראות בעדותו של עד מדינה משום "דבר לחיזוקה" של ההודעה המתקבלת לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. זה המצב בענייננו.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד רוזינס עמית למערער, עו"ד קרשן מיכאל למשיבה. 26.7.07).
ע.א. 2449/05 - סטניסלב דוידוב, קטין ואח' נגד קרנית... ואח'
*שיעור הפיצויים בתאונת דרכים והחלטת ביהמ"ש על תשלום חלק מהפיצויים בתשלומים עתיים(מחוזי ת"א - ת.א. 302/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
א. ביום 7.7.1994 נפגע המערער בתאונת דרכים, בהיותו כבן חמש שנים, ונותר עם נכות של %100. ביהמ"ש המחוזי קבע למערער את נזקיו. בשל הקושי בהערכת תוחלת החיים שנותרה למערער, והפער המשמעותי בין ההערכות של המומחים בעניין זה, החליט ביהמ"ש לפסוק חלק ממרכיבי הפיצוי בתשלום עתי. ביהמ"ש פסק בתשלום חד-פעמי סכומים שונים בגין צרכיו של המערער והוצאותיו. כמו-כן פסק תשלום עתי, שישולם אחת לשנה, לפי שלוש תקופות: ממועד פסק-הדין עד הגיע המערער לגיל 18 שנים; מגיל 18 שנים ועד גיל 21 שנים; ומגיל 21 שנים ואילך. ביהמ"ש הבהיר כי אם יעבור המערער להתגורר במוסד, אזי ישולם לו פיצוי בשיעור של %30 מהשכר הממוצע במשק, והעלויות הכרוכות בשהות במוסד יתבררו בדיון עתידי. ביהמ"ש נמנע מלפסוק פיצוי בגין השנים האבודות. הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה.
ב. הצדדים מלינים על הסכומים שנפסקו בראשי נזק שונים. במרבית העניינים שהעלו הצדדים אין עילה להתערבות. המערערים משיגים על קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי יש לפסוק חלק מן הפיצוי בתשלום עתי. לדעתם, לא הוכח קיצור בתוחלת החיים של המערער וממילא ראוי היה לפסוק לו את מלוא הפיצוי בתשלום חד-פעמי, עבור תוחלת חיים רגילה. ברם, ביהמ"ש מצא כי יש קושי רב בהערכת תוחלת חייו של המערער ובשומת מקצת מנזקיו העתידיים. בכך אין להתערב. עם זאת, בכל הנוגע לשכר-טרחת עורך-הדין המתייחס לסכומים שנפסקו בתשלומים עתיים, יש לקבל את עתירתו של המערער, כי ייקבע בהקשר זה סכום חד-פעמי גלובאלי, במקום שכר-טרחה עתי. שכר-הטרחה יהא אפוא בסכום של 200,000 ש"ח.
ג. ביהמ"ש קמא הסתפק קבע כי "אם יעבור התובע להתגורר במוסד", אזי ישולם לו סכום חודשי העולה כדי %30 מהשכר הממוצע במשק. המערער טוען כי ראוי שהוא ישהה בביתו גם בעתיד, אולם, ממילא ביהמ"ש לא פסק באופן החלטי בעניין זה ולא נקב במועד שבו יעבור המערער למוסד. יש לקבל את טענת המערער בכל הנוגע לגיל שבו ייפסק הפיצוי עבור הפסדי שכר (במסגרת התשלום העתי) ויחל הפיצוי עבור הפסדי פנסיה. במקום גיל 65 שנקבע בפסק-הדין, יבוא הגיל 67. אין מקום לשנות מקביעתו של ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע להפסדי שכר עבור השנים האבודות ? העניין מוסדר בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), היוצרות דרך חלופית להגשמת המטרה של פסיקת פיצוי עבור השנים האבודות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, נאור. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אברהם אלויה למערערים, עו"ד ליפא ליאור למשיבים. 12.7.07).
ע.א. 9585/05 - מרדכי פרגון נגד הדר חברה לביטוח בע"מ ואח'
*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים ובכללם שיעור הפיצוי בגין עזרת הזולת(מחוזי חיפה - ת.א. 10903/97 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים בעת שרכב על אופנוע, בהיותו כבן 31 שנים, נותר משותק במחצית גופו, ונקבעה לו נכות בשיעור של %100. הוא אמנם עצמאי בניידות בכסא גלגלים, אך אינו שולט על הסוגרים. הוא נזקק לסיוע בפעולות חיוניות שונות, אף כי הוא עצמאי בפעולות השוטפות. ביהמ"ש קבע כי המערער איבד %75 מכושר השתכרותו, וכי הוא מסוגל לבצע משימות תעסוקתיות מסויימות, כמו עבודה באמצעות מחשב, או עבודות הכרוכות בארגון ותכנון. אשר לבסיס השכר, לא נתקבלה טענתו של המערער כי קיבל, בנוסף לסכומים שהיו מצויינים בתלוש השכר שלו עובר לתאונה, סכומים נוספים שהועלמו משלטונות המס. בהידרשו לשאלת הפיצוי בגין הצורך בעזרת הזולת, סמך ביהמ"ש את מסקנותיו, על עדותו של מומחה בתחום השיקום, שמונה על ידי ביהמ"ש. ביהמ"ש ראה להבחין בין התקופות השונות לעניין חישוב הוצאות הסיעוד, והכל בסכום כולל של כמיליון ומאה אלף ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. הפיצוי שנפסק בגין הוצאות הסיעוד, נותן משקל רב מדי לעובדה שהמערער אינו שוהה לבדו כי אם מתגורר בחברת בת זוג, שכן בת הזוג אינה חייבת לשאת בעצמה בנטל הסיעודי הנוסף הנובע מפציעתו של המערער בתאונה. נראה גם כי ביהמ"ש המעיט בהערכת המחיר עבור שעת טיפול לאור העדויות שבאו במשפט. יש להעמיד אפוא את הסכום על שיעור של 35 ש"ח לשעה, נכון ליום פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. בנסיבות העניין היה מקום גם להניח שהמערער יזקק במשך כל ימי חייו, מיום פסק הדין ואילך, לעזרה בשיעור של 5 שעות ליום. התוצאה היא ששיעור הפיצוי בגין ראש הנזק של עזרת הזולת יחושב כאמור, בתקופה שמיום פסק הדין ועד תום תוחלת חייו. החישוב בגין הנזק הלא ממוני לוקה בטעות. הסכום ייקבע, נכון ליום פסק-הדין של ביהמ"ש המחוזי, בשיעור התקרה הקבועה בחוק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד רויטל נבות גלוסקה למערער, עו"ד ברננקה שוורץ למשיבות. 3.7.07).
ע.א. 11386/05 - שרבט מלכיאל ובניו בנין לעם בע"מ נגד מאיר אלמוג ואח'
*הפרה יסודית של הסכם "קומבינציה" ע"י הקבלן שהשתהה שנים בהוצאת היתר בניה וביטול ההסכם ע"י בעלי הקרקע(מחוזי נצרת - ה.פ. 1129/04 - הערעור נדחה).
א. בין המערערת (להלן - הקבלן) ובין המשיבים (להלן - המוכרים) נכרת ביום 3.3.92 הסכם "קומבינציה", לפיו התחייבו המוכרים למכור לקבלן זכויות ב-%80
משטחה של חלקה שבבעלותם, המצויה בעפולה (להלן - החלקה). בתמורה, התחייב הקבלן לבנות מבנה על החלקה ובו יהיו המוכרים הבעלים של %20 מהשטח הבנוי. בנוסף, התחייב הקבלן לשלם למבקשים 20,000 ש"ח במועדים שנקבעו בהסכם, וכן התחייב לפעול, על חשבונו, לקבלת היתר בנייה, ולהתחיל בבנייה מיד עם הוצאת ההיתר. לשם ביצוע הפרוייקט, התקשר הקבלן בעסקה דומה עם בעלי חלקה סמוכה (להלן - החלקה השנייה). ביום 20.2.96 הגישו המוכרים תובענה נגד הקבלן, (להלן - ההליך הראשון), בה ביקשו להצהיר כי ההסכם בוטל על פי הודעת ביטול שמסרו ביום 2.6.95. טענתם העיקרית של המוכרים היתה, כי הקבלן הפר את ההסכם הפרה יסודית, בכך שלא עלה בידיו לקבל היתר בנייה במשך יותר מ-3 שנים. ביהמ"ש דחה את תביעת המוכרים, בקבעו כי השיהוי לא עלה כדי הפרה יסודית. ביום 24.11.04 הגישו המוכרים תובענה נוספת, בה טענו כי מאז מתן פסק הדין בהליך הראשון לא נעשה דבר לקידום ההיתר. ביהמ"ש קיבל את התביעה. הערעור נדחה.
ב. בכל הקשור לסוגיית האחריות לשיהוי בהוצאת היתר הבנייה, היא הסוגייה העיקרית שבסכסוך, קבע בימ"ש קמא קביעות עובדתיות לפיהן: "המשיבה [הקבלן] הגישה בקשה להיתר בניה, אשר אושרה עוד לפני פסק דינו הראשון של בימ"ש זה [ההליך הראשון]. מאז לא דאגה המשיבה להוציא היתר בניה". אפילו נניח כי חלק מהעיכוב בקבלת ההיתר נגרם בשל הסכסוך בין הקבלן ובין בעלי החלקה השנייה, שהסתיים רק בשנת 2001, אין בכך כדי לשחרר את הקבלן מחובתו לעמוד בהתחייבויותיו כלפי המוכרים.
ג. אשר לטענת הקבלן כי גם אם הוא זה שהפר את ההסכם, הרי שאין מדובר בהפרה יסודית - אמנם, כשמדובר בחוזה בנייה, זמן הביצוע לא ייחשב בדרך כלל מיסודותיו של החוזה, ובמיוחד כאשר מועד ביצוע החיוב אינו קצוב. ואולם, אין ללמוד מכך כי שיהוי בביצוע חיוב, לעולם תהא הפרה לא יסודית. בענייננו מדובר בהפרה יסודית. אין ספק כי המוכרים היו נמנעים מלהתקשר בהסכם, אילו היו רואים מראש ששנים ארוכות לאחר כריתתו לא יהא בידי הקבלן היתר בנייה, וכפועל יוצא גם לא תחל הבנייה עצמה. משנקבע כי השיהוי בטיפול בקבלת היתר הבנייה מהווה הפרה יסודית, ממילא קמה למוכרים הזכות לבטל את החוזה.
ד. ממשיך הקבלן וטוען כי אף אם מדובר בהפרה יסודית, ביטול החוזה במקרה שלפנינו הינו בלתי צודק. שיקולי צדק יובאו בחשבון מקום בו ההפרה אינה הפרה יסודית. במקרה של הפרה יסודית, זכות הביטול שבידי הנפגע אינה כפופה לשיקולים אלו. בשולי הדברים, טענת הקבלן לפיה הביטול יותיר את המוכרים עם נכס שהושבח על חשבונו, לא תישמע בשלב בו נקבעת בטלותו של החוזה, אלא בשלב ההשבה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד נ. שכנר למערערת, עו"ד ש. ענרא למשיבים. 24.7.07).
בש"פ 5470/07 - יואב חג'ג' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של שוד וסחיטה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים. לפי הנטען, נוטר העורר למתלוננת טינה מאז שמסרה לפני מספר שנים הודעה כנגדו במשטרה. במהלך חודש פברואר 2007 בשעות הלילה, ניגש העורר למתלוננת ושאל אותה אם יש לה כסף. משהשיבה בשלילה, משך אותה העורר לבניין סמוך וערך עליה חיפוש. לאחר שמצא בחזייתה 280 ? ונטלם, היכה אותה בכל חלקי גופה, עד לעלפונה של המתלוננת ופינויה לבית חולים. כמו
כן, במהלך כחצי שנה עובר למעצרו, פנה העורר למתלוננת מספר פעמים ודרש ממנה מדי פעם כסף, תוך שהוא מאיים עליה כי אם לא תמלא אחר דרישתו יהרוג אותה. בחקירתו שמר העורר על שתיקה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
עוצמת הראיות בעייתית. הבסיס הוא הודעת המתלוננת, אך מתעוררים לגביה סימני שאלה. אולי היה מקום, נוכח קושי בעוצמת הראיות, לשחרור בערובה; אך המאזן נוטה כנגד העורר, שכן לא מסר כל גירסה, ובחקירתו במשטרה אמר בתשובה לכל שאלה שנשאל ? "מה שיש לי להגיד, בבימ"ש". הלכה נודעת היא, כי משמתבקש הסבר למעשי עבירה המיוחסים לפלוני והוא נמנע מלתיתו ? מתחזקת גירסת התביעה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אהוד בן יהודה לעורר, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 1.7.07).
בש"פ 5850/07 - יורי גרימבלט נגד מדינת ישראל
*לא בכל מקרה בו שוהה אדם במעצר "לא חוקי" עקב איחור בהליכים משפטיים, תהיה בכך עילה לשחרורו (הערר נדחה).
ביום 28.10.03 הוגש לבימ"ש השלום בנצרת כתב אישום נגד העורר, אשר ייחס לו שורה ארוכה של עבירות מרמה, גניבה, זיוף והטרדה מינית. זמן מה לאחר מכן, לא עלה בידה של המשיבה לאתר את העורר, ולכן ביום 8.3.07 נענה בימ"ש השלום בצפת לבקשתה להתלות את ההליכים בתיק. ממילא, לא הומצא לידיו כתב האישום ולא קויימה ההקראה. ביום 31.5.07 נעצר העורר. ביום 1.6.07, הגישה המשיבה בקשה לחידוש ההליכים בתיק, לה נעתר בימ"ש השלום. ביום 5.6.07 הוחלט להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביני לביני, במהלך הדיון בערר, הגישה המשיבה ביום 11.6.07 בקשה לתיקון כתב האישום. ביום 1.7.07 הגיש העורר בקשה לבימ"ש השלום לשחררו ממעצר, מאחר ומשפטו טרם החל אע"פ שחלפו 30 ימים ממועד מעצרו. בימ"ש השלום קיבל את הבקשה. שעות ספורות לאחר מכן הגישה המשיבה ערר לביהמ"ש המחוזי בנצרת, שקיבל את הערר, והורה על הבאת העורר לבימ"ש השלום למחרת היום, ב-2.7.07, לצורך הקראת כתב האישום. בישיבה זו הורה ביהמ"ש לעצור את העורר עד ליום 8.7.07, בו יימשך הדיון בתיק. הערר נדחה.
העורר שהה במעצר שלא כחוק למשך מספר שעות. לא בכל מקרה ומקרה די באי חוקיות המעצר כדי להצדיק שחרורו המיידי של נאשם. לעיתים, שחרורו המיידי של אותו נאשם, אך בשל תקלה טכנית מן הסוג האמור, עלולה להוות סכנה ממשית לביטחון הציבור. לפיכך, החלטתו של ביהמ"ש המחוזי שלא לשחרר את העורר בדין יסודה. בשולי הדברים, ייאמר, כי אין מקובלת הקביעה הנוספת של ביהמ"ש המחוזי לפיה יש למנות את תקופת 30 הימים ממועד ההודעה על תיקון כתב האישום.
(בפני: השופט גו'בראן. עו"ד מרואן מויס לעורר, עו"ד דגנית כהן-ווליליאמס למשיבה. 5.7.07).
ע.פ. 5205/04 - פנחס גואטה נגד מדינת ישראל
*התנאים לתשלום פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין למי שהיה עצור וזוכה בדינו (הערעור נדחה).
המערער זוכה בהליך פלילי בו יוחסו לו עבירות של סחיטה, גניבה וחטיפה לשם סחיטה. הוא הגיש בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, ובקשתו נדחתה. ביני לביני הלך המערער לעולמו, ויורשי המנוח, לפי בקשתם, באו בנעליו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין מדובר במצב בו לא היו לתביעה כלל ראיות לביסוס האשמה. עוד קבע כי לא מתקיימות "נסיבות אחרות" המצדיקות את הפיצויים על פי החוק, בנמקו כי המערער לא נעצר עד תום ההליכים, שהה במעצר תקופה קצרה של 10 ימים ולאחר מכן שהה במעצר בית חלקי, כך שהותר לו לצאת לעסקיו במשך היום, ולא הוכח כי נגרם לו נזק כתוצאה מן המעצר הקצר. הערעור נדחה.
באשר לעילה של "לא היה יסוד לאשמה" - בשלב המעצר הורה בימ"ש השלום על הארכת מעצרו של המערער לאחר שמצא כי קיימות נגדו ראיות לכאורה. הנה כי כן תשתית הראיות במועד הגשת כתב האישום עברה גם את שבט הביקורת השיפוטית ונמצאה מספקת. אשר לעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי" - הנטל להוכיח את קיומן של "נסיבות אחרות" רובץ על הנאשם. נודעת משמעות למשך תקופת השהיה במעצר, ובענייננו אין מדובר בתקופה ממושכת. משפטו של המערער התנהל בקצב משביע רצון ובא לידי סיום כחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום. התמונה שנפרשה אינה מלמדת על נזקים חריגים שיצדיקו מתן פיצויים לפי סעיף 80, ושאינם משותפים לכלל ההליכים הפליליים המסתיימים בזיכוי.
(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. ענבר למערער, עו"ד י. שרף למשיבה. 3.7.07).
ע.פ. 4320/07 - פלונית ופלוני נגד פלוני
*דחיית ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו, כאשר נתקבל ערעור על פסק דינו והתיק הוחזר אליו לדיון מחודש (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).
המשיב הגיש קובלנה פלילית בבימ"ש השלום בחיפה נגד המערערת, גרושתו, ונגד המערער, פרקליטה של המערערת. עניינה של הקובלנה היה שימוש שעשו המערערים במסמכים שהוגשו על ידי המשיב לשלטונות מס הכנסה, וזאת כאשר המסמכים הושגו, לטענתו, תוך התפרצות לדירתו, וכשהשימוש בהם מהווה שימוש אסור במידע הקשור לענייני מס הכנסה, פגיעה בפרטיותו, הפרת חובת סודיות ועוד. ביום 4.6.2006 התקיים דיון בפני השופט פלאח, במסגרתו ביקשו המערערים לבטל את הקובלנה. השופט קיבל את הבקשה, בנימוק שעובדותיה אינן מגלות עבירה. כן קבע השופט כי אין מקום לטעון שהשימוש שעשתה המערערת במסמך מהווה פגיעה בפרטיות המשיב, וכן כי למערער עומדות מספר הגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות. עוד קבע כי כתב הקובלנה אינו מתאר כל נזק שנגרם למשיב. המשיב ערער על החלטת השופט בפני ביהמ"ש המחוזי, וערעורו נתקבל. משהוחזר הדיון בתיק לשופט פלאח, ביקש המשיב את פסילתו, והוא קיבל את הבקשה בציינו כי: "העילות שהועלו על ידי הקובל אינן כאלה המצדיקות פסילה ואולם יתכן ועדיף להעביר תיק זה בפני שופט אחר... זאת במיוחד לאור העובדה שטרם נשמעו ראיות בפני". הערעור נדחה.
אכן, הלכה היא כי אין בהחזרת הדיון על ידי ערכאת הערעור לאותו שופט, כשלעצמה, כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. החזרת הדיון לשופט תביא לפסילתו רק במקום בו הוכח כי דעתו של השופט "ננעלה", עד כי ניתן לראות בהמשך ההליך משום "משחק מכור". בענייננו כללה החלטתו של השופט בעניין הטענות המקדמיות מספר קביעות לגופה של הקובלנה. לכך יש להוסיף את העובדה כי מדובר בענייננו במקרה של פסילה עצמית. במקרה כזה יש ליתן משקל לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי שידון בתיק. משקבע השופט במסגרת החלטתו בטענות המקדמיות קביעות נחרצות לגופו של עניין, ומשמצא לנכון לפסול עצמו, אין להתערב בהחלטתו זו.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד יוסי זילברברג למערערת, עו"ד שרון גרבר למערער, עוה"ד אהוד לביא וג'האן דקואר למשיב. 8.7.07).
בש"פ 5612/07 - ברק בופמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של עורך דין בעבירות של התאגדות בארגון פשיעה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, יחד עם עשרים ושלושה אחרים, הואשמו בהתאגדות בארגון פשיעה, שפעל בתבנית היררכית ושיטתית החל בשנת 2005. על פי האמור בכתב האישום, פעל הארגון לסחיטת אנשי עסקים בארץ ובחו"ל. כתב האישום, המחזיק 78 עמודים, כולל עשרים ושניים אישומים, ששמונה מתוכם
מיוחסים גם לעורר. בכתב האישום נטען כי העורר, עורך-דין במקצועו, שימש כמכוון ומפקח על פעילות הארגון לסחיטת אנשי עסקים ישראלים בארץ ובחו"ל וכמפקח עליהם. המשיבה ביקשה את מעצרו של העורר, ושל ארבעה נוספים עד תום ההליכים. ביהמ"ש קמא הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
בתמונה כולה רב האפל על המואר, הסתום על הגלוי. נדרשות פעולות חקירה סמויות וארוכות; על כן המסוכנות והחשש לשיבוש מצויים ברקע. מחד גיסא, מדובר באדם ללא רקע פלילי, בעל רקע של שירות צבאי ובטחוני; אך מאידך גיסא, העבירות לכאורה בהן מדובר, זועקות מעורבות ברמה גבוהה בפעילות שלכאורה אי אפשר אלא לכנותה זדונית ומסוכנת. ארגוני פשיעה על פי מהותם זקוקים לא רק ל"חיילים" אלימים שיטילו את האימה הפיסית סביבותיהם, אלא גם ליועצים עונבי עניבות ויודעי ספר ודין, היכולים להשיא להם עצות "טובות" באשר למימוש תכניותיהם הפליליות; סכנתם של אנשים אלה מרובה לא פחות משל ה"חיילים" האלימים.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד בנימין נהרי וקרן נהרי לעורר, עוה"ד קרן בר מנחם, צחי עוזיאל ונורית קורנהאוזר למשיבה. 9.7.07).
ע.פ. 1878/07 + 1456/07 - פלונים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות בטחון שעניינן פגיעה בחיילים במחסום בשטחים (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
ביום 6.3.06 ישבו המערערים, תושבי הרשות הפלסטינית שאינם בעלי היתר כניסה לישראל כדין, יחד עם חברם ויסאם אמטיר (להלן: ויסאם) במסעדה בכפר בית רימא, והבחינו בכוחות הביטחון עוצרים מספר מבוקשים בכפר. בהמשך לכך, הציע ויסאם למערערים לפגוע בחייל שישהה בשטח מחסום קלנדיה (להלן: המחסום), והמערערים נעתרו להצעה. ויסאם סיפק למערערים אקדח ו-10 כדורים. למחרת בבוקר, הגיעו המערערים יחדיו למחסום הממוקם בשטח ישראל כשאחד מהם נושא בין בגדיו סכין, והשני נושא בכליו שקית ובה הנשק והתחמושת. בהגיעם למחסום, נערך חיפוש בכליהם והם נעצרו. ביהמ"ש המחוזי לנוער בירושלים הרשיע את המערערים וגזר עליהם עונשים של מאסר בפועל למשך 30 חודשים, ומאסר על תנאי למשך תשעה חודשים. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
אכן, שורה של שיקולים לקולא עומדים לצד המערערים, ובראשם גילם הצעיר בעת ביצוע העבירות, הנע בין 14.5 ל-15.5, החרטה שהביעו והצורך בשיקומם. שיקולים אלה נשקלו על ידי ביהמ"ש והובילו לאיזון בעונשם חרף החומרה הרבה המאפיינת את מעשיהם. ואמנם, בבחינת מידת חומרתן של העבירות שבוצעו, אין להסתפק בעמידה על התוצאה של פעילותם, כי אם על התוצאה הפוטנציאלית שנמנעה, לא בשל חרטתם של המערערים, אלא בשל ערנותם של גורמי הביטחון.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד נ. אדלבי ומ. רבאח למערערים, עו"ד ז. אריאלי למשיבה. 10.7.07).
בש"א 4007/07 - עו"ד בלפור קויתי נגד בנק העצמאות למשכנאות בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לאיחוד דיון כאשר באחד התיקים יש צורך בקבלת אישור ביהמ"ש של הפירוק להמשך ניהול התובענה (בקשה לאיחוד דיון - הבקשה נדחתה).
דירה שלגביה מתנהלים שני הליכים שמבקשים את איחודם, נבנתה במסגרתו של פרוייקט מגורים אותו הקימה המשיבה 5 (להלן: החברה) בבאר-שבע. בראשית שנת 2004 קרסה החברה וביום 27.12.05 ניתן צו לפירוקה. המבקש מונה כנאמן לכספים שהפקידו רוכשי הדירות לשם השלמת הבנייה, ונרשמה לטובתו הערת אזהרה על הדירה. ההליך הראשון שאיחוד הדיון בו מבוקש הוא תובענה שהגיש המשיב ביום 29.11.04, שהמבקש והחברה נמנים על הנתבעים בה, ושבמסגרתה
עותר המשיב, בין היתר, לרישום הערת אזהרה לטובתו על הדירה וכן לסעד כספי נגד החברה. תובענה זו מתבררת כיום בפני ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. ההליך האחר הוא בקשה למתן הוראות שהגיש המשיב 2 ביום 18.3.07 במסגרת תיק הפירוק של החברה בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, שבגדרה עתר למחיקת הערות האזהרה שנרשמו על הדירה (וכן על דירה נוספת) לטובת החברה ולטובת המשיבים 3-4 ולהצהיר כי הערות האזהרה שנרשמו לטובתו הינן מחייבות. הבקשה לאיחוד הדיון נדחתה.
אכן על פני הדברים קיימת בין שני ההליכים, שאיחוד הדיון בהם מבוקש, מידת ההשקה העניינית הנדרשת לשם איחוד הדיון בהם על-פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. דא עקא, ששני ההליכים נוגעים לחברה שהוצא לגביה צו פירוק, ואחד מהם הוא בקשה למתן הוראות שהוגשה במסגרת תיק הפירוק של החברה. לפי הוראות סעיף 267 לפקודת החברות, ובהתחשב בכך שהחברה היא אחת הנתבעות בתובענה שהוגשה על ידי המשיב ומתבררת בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, נדרש המשיב לקבל את אישורו של ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (שהוא ביהמ"ש של הפירוק) להמשך ניהול התובענה. בנסיבות אלה אין מקום להורות, מכוח הסמכות על-פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, על צירופה של התובענה שהגיש המשיב לתיק הפירוק.
(בפני: הנשיאה בייניש. 4.7.07).
בש"פ 5118/07 - מדינת ישראל נגד יוחנן ברקאי
*הארכת מעצר שביעית בעבירת רצח (בקשה להארכת מעצר שביעית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
למשיב מיוחסת עבירת רצח בכוונה תחילה של המנוח, שעבד לצידו כשומר, וזאת על רקע פיטוריו של המשיב ממקום עבודתם המשותף. המשיב נעצר עד תום ההליכים, לאחר שנמצא כי ישנן ראיות לכאורה וחזקת מסוכנות קשה מפניו, וכן קיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין. מאחר שהמשפט לא הסתיים בתוך תשעה חודשים, ניתנו מאז מספר הארכות מעצר. ביום 29.10.06 הסתיימה פרשת הראיות. ביום 28.11.06 הוגשו סיכומי המדינה, וביום 31.12.06 הוגשו סיכומי ההגנה. בעלי הדין ממתינים עתה למתן הכרעת הדין. המדינה מבקשת הארכת מעצר נוספת במסגרת המתנה למתן פסק הדין. ב"כ המשיב מתנגד לבקשה. הבקשה נתקבלה.
בקשה שביעית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים היא עניין חריג, ואין חולק אף על העקרון כי לאחר חלוף תשעת חודשי מעצר של נאשם לצורך ניהול משפטו, וככל שחולף הזמן בטרם נסתיים המשפט, נעה נקודת האיזון בשיקלול הערכי לטובת הנאשם וכנגד שיקולים שבאינטרס הציבורי התומכים בהארכת המעצר. אולם, גם כלל זה סייגיו בצידו. מקום שהעבירה המיוחסת לנאשם היא חמורה ביותר, והמסוכנות המשתקפת ממנו היא חריגה בעוצמתה, וכאשר ישנה סכנה ממשית להימלטות הנאשם מן הדין באם ישוחרר, עשוי אינטרס הציבור לגבור על אינטרס הפרט, ולהצדיק הארכת מעצר נוספת לצורך ניהול המשפט. זה המצב בענייננו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד לימור לוי למבקשת, עו"ד משה מרוז למשיב. 3.7.07).
ע.פ. 3078/06 + 2842/06 - שוטה שמלאשווילי נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בעבירה של הבאת נשים לזנות ממדינות חבר העמים (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
בין החודשים נובמבר 2003 לספטמבר 2004 שהה המערער במוסקבה, וכהגדרתו של כתב האישום, הוא שימש "כצומת להבאת נשים ממדינות חבר העמים לישראל לצורך העסקתן בזנות". נטען כי המערער שיגר מספר נשים לישראל דרך מצרים. המערער נעצר בחודש
אפריל 2004 במוסקבה, ובהמשך הוסגר לישראל. בכל העובדות האמורות הודה המערער, ובעקבות כך הרשיעו ביהמ"ש המחוזי בעבירות שיוחסו לו, וגזר לו 7 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, ופיצוי כל אחת מן הנשים הנזכרות בכתב-האישום, בסכום של 2500 ש"ח. ערעור המערער על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ייבוא נשים לישראל תוך גניבת הגבול ממצרים במטרה להעסיקן בזנות, היא ככל הנראה תופעה רחבת היקף, הואיל והמעורבים בה גורפים לכיסם רווחים נאים עד כדי נכונות להסתכן בהליכים פליליים המסתיימים לא אחת במאסר ממושך. לאותו ייבוא שותפים רבים ? חלקם מאתר את הנשים בארץ מוצאן ומסדיר את הטסתן למצרים, ועל אלה נמנה המערער. בישראל מקבלים את פניהן אחרים, המציגים את עצמם כ"קונים" אשר רכשו אותן, ואלה מוכרים אותן, לעיסוק בזנות. מכאן ואילך מצפים לחלק מהנשים חיים מיוסרים. המערער נמנה על אלה הניצבים ברובד העליון של פירמידת הסחר בנשים, אלה המזינים "תעשייה" זו ומאפשרים לה לשגשג. הואיל ואין בימ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש - יועמד העונש על 9 שנים מאסר בפועל. יתר חלקי גזה"ד יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אושרה פטל למערערת, עו"ד יוטקין איגור למשיב. 3.7.07).
בש"פ 6351/07 - מדינת ישראל נגד עיסא עיסא
*שחרור בערובה בעבירה של תקיפה. *סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש נועד לבדיקה לאחר החלטה על מעצר ולא לצורך החלטה אם להורות על מעצר עד תום ההליכים (הבקשה נדחתה).
המשיב, בן 22, מתגורר בהוד השרון, ומדי סוף שבוע מבקר בבית הוריו בפרדיס. לפי כתב האישום התקשר המשיב לאביו ומסר כי הוא בדרך אליו ובכוונתו לרצוח אותו. בשעה מאוחרת יותר באותו יום הגיע המשיב לפרדיס, ותקף את אביו. בבוקר המחרת הגיע המשיב למטע בו עבד אביו, תקף אותו עם גרזן, ופצע אותו. לאחר האירועים האלה נמצא המשיב שוכב בתחנת אוטובוס בפרדיס, כשהוא "בהכרה מעורפלת", נלקח לבית החולים ועבר בדיקות לבירור מצבו, בין היתר, על ידי פסיכיאטר. הבדיקה הפסיכיאטרית לא העלתה כל ממצאים, והמשיב שוחרר מבית החולים. בחקירתו טען המשיב כי אינו זוכר דבר מן האירוע. עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב וכי קיימת עילה למעצרו. עם זאת קבע כי נוכח נתוניו של המשיב, ובפרט, עברו הנקי, וממצאים שליליים בבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה לו בבית החולים, ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו ע"י קביעת מעצר בית מלא בביתו של קרוב משפחה המתגורר בכפר כנא. המדינה מבקשת לבטל את החלטת ביהמ"ש. לשיטתה, הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה בחדר המיון אינה מספקת. נוכח האמור, מבקשת המדינה להורות לביהמ"ש המחוזי להפעיל סמכותו לפי סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש. הבקשה נדחתה.
הוראת סעיף 16 אין עניינה בעריכת בדיקה פסיכיאטרית לשם בחינת קיומה (ולו בדיעבד) של עילת מעצר. עניינה אך ורק בשלב שלאחר שהורה ביהמ"ש על מעצרו של אדם ונועדה לקבוע מהו המקום המתאים להחזקת העצור: מתקן מעצר או בית חולים. יש לבחון איפוא את שאלת מעצרו של המשיב על בסיס התשתית שהיתה לפני ביהמ"ש המחוזי. אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש כי ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן המשיב כלפי אביו בחלופת מעצר הולמת.
(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד שאול כהן לעוררת, עו"ד מוחמד מאסרווה למשיב. 23.7.07).