תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 24

בג"צ 4025/06 - dtL sgnidloH kcoR deR נגד ביהמ"ש המחוזי ת"א ואח'

*בימ"ש בישראל מוסמך לצוות על פירוק של חברה זרה שיש לה נכסים בישראל והמפרק מוסמך לדון בתביעות חוב נגדה של נושים זרים. *אין לאפשר לבעל דין להמציא לביהמ"ש "חוות דעת מומחה" בשאלה מהו הדין בישראל(העתירה נדחתה).
א. מאז שנת 1993 מתנהלים בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב הליכי פירוק לגבי חברה זרה (להלן - החברה). בשנת 1996 ניתן צו לפירוקה. בשנת 2006 הוגשה עתירה זו בה טוענת העותרת, בעלת המניות היחידה של החברה, כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לצוות על פירוקה של החברה. באופן חלופי נטען כי מפרקה של החברה, המשיב 2, וכן ביהמ"ש המחוזי, לא היו מוסמכים לדון בתביעות חוב של גופים זרים שהוגשו למפרק. העותרת אינה חולקת על כך שסעיף 380(א) לפקודת החברות (להלן - הפקודה), מקנה סמכות לבתי המשפט בישראל לצוות על פירוקה של חברה זרה. אלא שלפי הנטען, הסמכות אינה קיימת במקרה זה הואיל וכל נושיה של החברה הינן חברות זרות וכאשר בקשת הפירוק הוגשה אף היא על ידי חברה זרה. העותרת מבקשת להגיש חוות דעת של עורך דין ישראלי, לתמיכה בטענותיה המשפטיות. העתירה נדחתה.
ב. באשר לבקשה לצרף חוות דעת של משפטן ישראלי לביסוס הטענה כי בתיהמ"ש בישראל אינם מוסמכים לדון בבקשת הפירוק של החברה - על השאלה מה אומר הדין הישראלי חייבת להינתן תשובה על ידי ביהמ"ש בישראל. אין לאפשר לבעל דין להמציא חוות דעת של מומחה שיסביר לביהמ"ש בישראל מהו הדין הישראלי.
ג. אשר לטענה בדבר חוסר סמכות - המקום הטבעי להעלות את הטענה הינו ביהמ"ש המסויים, במקרה זה ביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש של פירוק. הטענה לא נטענה בפני אותו בימ"ש בעת הדיון בשאלת הפירוק בשנת 1996. חלפו שנים ורק לאחר שנתברר כי קיים נכס בישראל, חוב המגיע לחברה, הועלתה הטענה באשר לחוסר הסמכות. די בבכך כדי שבג"צ לא ייזקק לטענה. גם לגופה אין לטענה כל יסוד. סעיף 380 לפקודה קובע כי בימ"ש בישראל מוסמך לצוות על פירוקה של חברה זרה "שיש לה נכסים בישראל". משנמצא כי קיים נכס בארץ, ממילא נתונה לביהמ"ש סמכות דיון. משכך, מוסמך המפרק לדון בתביעות חוב אף אם אלה הוגשו על ידי נושים זרים.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, אלון. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד רונן שחר לעותרת, עוה"ד אביב כרמי וסיגל נוימן למשיבים. 3.7.07).

ע.פ. 1282/07 - אילן בן אבו נגד מדינת ישראל

*הרשעת נהג מונית בעבירה של נסיון להספקת סם כאשר העביר סמים מאחד למשנהו בידעו או בחשדו שמדובר בסמים והקלה בעונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8214/05 - ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. ביום 13.7.05 בשעות הערב נתפס המערער - נהג מונית - בשדרות, כשבתוך גרב שהיתה במונית הוחזקו 96.74 גרם הרואין, אותם קיבל, כפי שהעיד, מאחד בבאר שבע - שלטענתו איננו מכירו, והיה אמור למסרו בשדרות לאחר - שגם אותו לטענתו איננו מכיר; ובתמורה קיבל 500 ש"ח. עיקר המחלוקת נסב על שאלת ידיעתו של המערער כי החבילה מכילה סמים. ביהמ"ש קבע, כי "הנאשם עצם את עיניו מלראות ואוזניו מלשמוע את כל סימני האזהרה שדלקו מול עיניו. מעצם העובדה שהנאשם חשד שיתכן ומדובר בסם ולא בירר זאת עד הסוף, ניתן להסיק שהיה מודע לתוכן החבילה"; נקבע, כי כך גם עולה מדברים שאמר בחקירתו במשטרה, ומעדותו של שוטר - אשר הוגשה בהסכמה - כי כשניגשה המשטרה אל המערער הוא ניסה להחביא את הגרב. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של החזקת סם וניסיון להספקת סם וגזר לו 28 חודשי מאסר בפועל, 8 חדשים על תנאי ופסילת רישיון הנהיגה שלו ל-8 חודשים מיום שחרורו. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
ב. אין כיום מחלוקת באשר להרשעת המערער בהחזקת סם. באשר לניסיון לאספקת סם סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים קובע "לא ייצא אדם סם מסוכן ... ולא יספקנו בשום דרך, בין בתמורה ובין שלא בתמורה...". אי אפשר להלום בנידון דידן, בשכל הישר, כי הובלה מנקודה לנקודה (כמתוכנן) של סם, בידיעה - כפי שהוכחה - כי המדובר בסם, משמעה אינו מהלך בדרך להספקת סם; ואין המדובר בסיוע בלבד, שהרי המערער הוא מקבל הסם משולחו והוא האמור להעבירנו אל מקבלו. אלא שההספקה לא נשלמה, ועל כן המדובר בניסיון. אכן נדרש להרשעה בעבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים, שהנאשם היה "מודע" כי הוא מספק "סם מסוכן",אלא שלפי סעיף 20ג(1) לחוק העונשין "רואים אדם שחשד ... בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - צדק ביהמ"ש קמא בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן בשעתו לשל"צ ומבחן. ועם זאת, הענישה היא אינדיבידואלית. מתוך התחשבות בתוכן תסקירו של שירות המבחן, בעברו הנקי כליל של המערער, בהנחה ובתקוה כי היתה זו מעידה חד פעמית, וכן מתוך היעדר ראיה שהמערער ידע על סוג הסם בו מדובר, יועמד עונש המאסר בפועל על 24 חדשים במקום 28 חודשים; שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אבי חימו למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 25.7.07).

ע.פ. 8332/05 - יצחק איסקוב נגד מדינת ישראל

זיכוי מאשמת רצח בשל קיומו של קינטור והרשעה בעבירת הריגה. התגבשות "ההחלטה להמית" לצורך הרשעה ברצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 250/02 - הערעור נתקבל).

א. שני רכבים נסעו בערבו של יום מכיוון גן שמואל למחלף קיסריה. ברכב האחד, שנהגו היה המערער, ישבו אשתו ובתו, אינה וליזה, וחברו הקרוב אהרון יגודייב. הרכב השני היה נהוג בידי איליה שפרין. לצידו ישב אביו המנוח, הינריך שפרין, ובני משפחה אחרים. נהגיהם של שני הרכבים חשו, כל אחד מהם, כי האחר נוהג בצורה מסוכנת. בעת שעצרו זה לצד זה באחד הרמזורים, גידף המערער את איליה והעיר לו על אופן נסיעתו. בהמשך הנסיעה ביקש המערער להתרחק מאיליה ועצר את רכבו בשול הדרך כדי שהאחרון יעקוף אותו. אולם, איליה עצר את רכבו בצמוד לרכבו של המערער. בשלב זה נטל המערער לידיו אקדח אותו נשא ברישיון ונשאר ישוב ברכב. איליה ואביו המנוח יצאו מרכבם, התקרבו לרכבו של המערער ושלפו אותו ממנו בכח. איליה תקף את המערער, חבט בפניו עד שאיבד את הכרתו למספר שניות. אינה וליזה, שראו את המערער שרוע על הכביש, יצאו מרכבן. המנוח ניגש אליהן ודחף אותן בכח לכיוון הרכב. או אז, התקרב המערער לאיליה וירה בו בכתפו. המנוח, שניסה להתקרב למערער, נורה אף הוא, ארבע פעמים ונהרג. המערער הואשם בעבירה של רצח. ביהמ"ש המחוזי בחן את היסוד הנפשי שליווה את מעשיו, של המערער, והשאלה אם קיימת הגנת הקינטור. לשאלה זו השיבו שופטי הרוב בשלילה. שופט המיעוט סבר כי התקיים מובנו האובייקטיבי של הקנטור. לאחר שעמד על כך כי במערער התגבשה החלטה להמית את המנוח, הרשיעו ביהמ"ש המחוזי בעבירה של רצח. הערעור נתקבל.
ב. המבחן שנקבע בפסיקה להתקיימותו של "קינטור" הוא כפול: מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. שלושת שופטי ביהמ"ש המחוזי סברו כי בנסיבות המקרה התקיים המובן הסובייקטיבי של הקינטור. באשר למבחן האובייקטיבי, סברה דעת הרוב כי אדם מן היישוב "אינו מגיב בשימוש באקדח על אלימות פיזית מעין זו שננקטה נגד הנאשם בנוכחות מקורביו". אין לקבל מסקנה זו. המערער היה נתון לרצף התגרויות שהלך והסלים מצד איליה והמנוח. אלה האחרונים עקפו את רכבו של המערער בפראות,
עד שבשלב מסויים החליט המערער להינתק מהם ועצר את רכבו בשול הדרך. בתגובה, עצר איליה גם הוא את רכבו, ובסיוע אביו המנוח הוציאו את המערער בכח מרכבו. המערער לא הגיב באלימות לכל אלה. אחת המכה שספג המערער היתה כה חזקה עד שהובילה לעלפונו. רק כששב להכרתו - ולאחר ששמע את זעקותיה של בתו - עשה המערער שימוש באקדח. ניתן לומר כי "אדם מן היישוב" - לו היה נקלע לתרחיש דומה - היה עשוי לפעול בדרך דומה לזו בה נקט המערער.
ג. יתירה מכך, בנסיבות בהן פעל המערער, ספק אם התגבשה אצלו החלטה להמית. הירי בוצע בהמולה שנוצרה בזירת האירוע, שניות ספורות לאחר שהמערער שב להכרתו וכאשר הוא נתון בלחץ ובהלה. אפשרות זו, שבה השפעתה של ההתגרות על הנאשם (התגרות סובייקטיבית) תהא כה גדולה עד שהדבר יביאו לפעולה ללא כוונה להמית, כבר הוכרה בפסיקה בעבר. נוכח האמור יש לזכות את המערער מעבירה של רצח בכוונה תחילה, ולהרשיעו בעבירה של הריגה. הדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי לגזירת הדין.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד רויטל סויד ויחיאל לאמש למערער, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 26.7.07).

ע.פ. 489/07 + 11847/05 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס, שידול אשתו של הנאשם לזנות ואילוצה לקיים יחסי מין עם זר בתמורה והחמרה בעונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 938/97 - ערעור המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. המערער הואשם בעבירות של אינוס; שידול למעשה זנות; תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. כתב האישום הסתמך בעיקרו על הודעתה במשטרה של המתלוננת - גרושתו של המערער באותה עת - אשר גוללה מסכת קשה של התעללות פיזית ונפשית מצד המערער. לפי הנטען דרש המערער מהמתלוננת - אשר המשיך להתגורר עמה למרות גירושיהם - להיפגש עם גבר זר ולקיים עימו יחסי מין, וזאת תוך איומים לפגיעה בגופה. מכיוון שהמתלוננת סירבה לעשות כמבוקשו, השקה אותה שתייה חריפה וגרם להשתכרותה, לקח אותה בעודה שיכורה לאתר בניה בקריית גת, שם הציע לעובד זר לקיים עמה יחסי מין בתמורה ל- 50 ?. העובד הסכים לכך, והמערער השכיב את המתלוננת, והכריח אותה לקיים עם העובד יחסי מין. כך מספר פעמים עם עובדים זרים. בעדותה חזרה בה המתלוננת מהגירסה שמסרה במשטרה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביהמ"ש העדיף את אמרותיה של המתלוננת במשטרה על פני עדותה בפניו, וקבע כי יש בהן, יחד עם ראיות חיזוק, כדי להוכיח מעבר לספק סביר את האישומים בכתב האישום. ביהמ"ש גזר למערער 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. ערעור המערער על ההרשעה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. ביהמ"ש תמך את יתדות הכרעתו בהגיונה הפנימי של גירסת המתלוננת במשטרה, לעומת הפירכות בגירסה שהוצגה בפניו, התרשמותו מהמתלוננת והשוואה לראיות אחרות. ככלל, ביהמ"ש שלערעור לא יתערב בממצאי המהימנות ובקביעות העובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד. לא כל שכן כך בעבירות מין שלעיתים קרובות הן נעשות בפורום אינטימי באין רואה.
ג. אשר לערעור על קולת העונש - עבירת האינוס היא בין החמורות שבעבירות הקבועות בחוק העונשין, אך היא חמורה לא כל שכן בנסיבות המקרה, על רקע דיכוי המתלוננת, האלימות כלפיה והשפלתה. למשיב עבר פלילי עשיר שראשיתו בשנות נעוריו המוקדמים, לפני כמעט ארבעים שנה; הוא עמד בפני בתי משפט לא פחות מחמישים פעם, בעבירות
מעבירות שונות, לרבות בשעה שנוהל המשפט דנא, ובהן עבירות רכוש רבות ? שוד וגניבה, סמים, איומים, סחיטה באיומים ועוד. יש לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את עונשו של המשיב על שבע שנות מאסר לריצוי בפועל; ואילולא חלוף הזמן והמדיניות שאין ממצים את הדין בערעורי מדינה, היה מקום להחמיר מזה משמעותית.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ג. שפירא למערער, עו"ד ע. לינדר למשיבה. 23.7.07).

עע"ם 4612/06 - עיריית לוד נגד רכבת ישראל בע"מ

*מסילות ברזל והשטחים הסמוכים להן אינן בגדר "נכס" החייב בתשלום היטלי פיתוח (תיעול, סלילת כבישים והנחת צנרת מים)(מחוזי ת"א - עת"מ 1926/05 - הערעור נדחה).

א. המערערת חייבה את המשיבה בתשלום היטל תיעול, היטל סלילת כבישים והיטל הנחת צנרת מים (להלן: היטלי הפיתוח), בגין שטח קרקע בן 282 דונם בלוד (להלן: המקרקעין). המשיבה עתרה לביהמ"ש לעניינים מינהליים והשיגה על חיובה בהיטלי הפיתוח. טענתה העיקרית היתה כי המקרקעין אינם בבחינת "נכס", כהגדרת המונח בחוקי העזר, אשר בגינו ניתן לחייבה בתשלום היטלי פיתוח. טענת המשיבה התקבלה, ונפסק כי בהתאם להוראות הדין פטורה היא מתשלום היטלי פיתוח בגין המקרקעין. וחוק עזר ללוד (אספקת מים). הערעור נדחה.
ב. בשלושת חוקי העזר הנוגעים לעניין, נקבע כי חובת תשלום ההיטל תוטל על "בעל הנכס". השאלה העומדת להכרעה הינה האם המקרקעין הם בבחינת "נכס" החייב בהיטלי פיתוח, כאמור בחוקי העזר. ביהמ"ש ציין את כוונת המחוקק ומחוקק המשנה לפטור מתשלום היטלי פיתוח "נכסים שהם רחובות או דרכי מעבר, בעלי צביון ציבורי...". ביהמ"ש קבע כי את מסילות הברזל והשטחים הצמודים להן, יש לראות כ"דרך". הגדרת המחוקק בפקודת מסילות הברזל הקובעת, כברירת מחדל, רצועה ברוחב של 15 מטרים משני צידי המסילה, ישימה גם בענייננו.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד עפר שפיר ואמיר בירנבוים למערערת, עו"ד שרה גולדין למשיבה. 24.7.07).

רע"פ 6016/06 - חיים קובן נגד מדינת ישראל - מע"מ ת"א

*ביטול דחיית ערעור פלילי מחמת אי התייצבות המערער לדיון למרות שנכחו במקום אשתו ופרקליטו שהסבירו את הסיבות לאי ההתייצבות(מחוזי ת"א - ב"ש 92155/06 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירות מע"מ ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל, 12 חודשים על תנאי וקנס של 30,000 ש"ח. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי, בו נתקיימו שתי ישיבות לשם דיון בערעור. המבקש התייצב לישיבה הראשונה אך נעדר מן השנייה, ושלח תחתיו את רעייתו ואת עורך דינו. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את הערעור עקב אי התייצבות המבקש, וזאת לפי סעיף 208 לחסד"פ. המבקש הגיש בקשה לביהמ"ש קמא, לבטל את ההחלטה על דחיית הערעור ולשמוע את הערעור לגופו ובקשתו נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. כשמוגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין אשר דחה את ערעורו של המבקש מנימוק שאינו "לגופו של עניין", יש מקום לשקול האם חרף היעדרה של שאלה משפטית מובהקת, ובנסיבות שבהן נראה הדבר מוצדק, לא יהיה זה ראוי להתיר לו לערער על פסק הדין ב"גלגול שלישי". בענייננו יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולקבל את הערעור. בהתחשב בעונשי המאסר והקנס שנגזרו על המבקש ועל רקע מצוקתו הנפשית, הבריאותית והכלכלית הקשה, כשם שנטען, היה מקום לקבל את הבקשה לביטול דחיית הערעור,
שהגיש המבקש, ולאפשר לו, חרף היעדרותו מן הדיון, להשמיע את טענותיו בערעור במועד אחר. אין לשלול את האפשרות שאכן מצוקתו הקשה של המבקש הפכה את ההגעה לדיון בביהמ"ש בעניינו לקשה מנשוא, עד אשר ביכר שלא להגיע לדיון ולשלוח תחתיו את אשתו ופרקליטו. הדיון מוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בטענותיו של המבקש לגופן.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. וינרוט למבקש, עו"ד ד. פורר למשיבה. 17.7.07).

ע.א. 4377/04 - גל גורן - הולצברג ואח' נגד אביבה מירז ועו"ד שרה כהן

*ביטול פעולות אפוטרופה של אשה שבינתיים נפטרה שעניינן שינוי שמות המוטבים בקופת גמל לטובת האפוטרופה והעברות כספים מחשבון המנוחה לחשבון קופת הגמל(מחוזי ת"א - ת.א. 2791/99 - הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).
א. המערערים הינם ילדי אחייניה של המנוחה הינדה רבסקי ז"ל (להלן: המנוחה). המשיבה הינה קרובת משפחה של המנוחה והמשיבה 2 היא משיבה פורמלית שהעניקה ייעוץ משפטי למנוחה והיתה ידידה קרובה שלה. ביום 23.10.94 הגישה המשיבה באמצעות המשיבה 2, בקשה להכריז על המנוחה כפסולת דין. ביום 21.11.94 מינה ביהמ"ש המחוזי את המשיבה כאפוטרופה זמנית למנוחה. ביום 11.12.94 הכניסה המנוחה שינוי בשמות המוטבים בקופת הגמל "גדיש" שלה (להלן: קופת הגמל) באופן שהמשיבה נרשמה כמוטבת יחידה. לאחר קביעתה של המשיבה כמוטבת בקופת הגמל, הועברו סכומי כסף נכבדים מחשבונה של המנוחה אל קופת הגמל. ביום 21.3.96 נפטרה המנוחה כשהיא ערירית. בצוואתה האחרונה, מיום 2.7.90, ציוותה המנוחה למשיבה $10,000. למערערים ציוותה כספים, פיקדונות, ניירות ערך, קופות תגמולים, השקעות במניות ותוכניות חיסכון. במועד פטירתה של המנוחה הוחזקו בקופת הגמל כ-680,000 ?. המערערים הגישו תובענה כספית נגד המשיבות, בה טענו כי הן עשו יד אחת להברחת נכסיה של המנוחה מן היורשים על פי הצוואה, ולפיכך תבעו את כספי קופת הגמל. ביהמ"ש דחה את טענת המערערים בדבר תחולת סעיף 13(א) לחוק הנאמנות, בציינו כי בעת שינוי שמות המוטבים היתה המשיבה אפוטרופה במינוי זמני ומוגבל על רכוש המנוחה ולא הובאה כל ראיה לכך שחרגה ממסגרת המינוי. מה גם שהוכח המנוחה הורתה על שינוי שמות המוטבים בקופת הגמל, לאחר שפקידת הבנק שוחחה אתה ביחידות. הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות.
ב. השופטת ארבל (דעת מיעוט): ככל שדברים אמורים בעצם הפעולה של שינוי שמות המוטבים בקופת הגמל, אין לראות בפעולה זו משום הפרה של חובות הנאמנות ע"י המשיבה. מורכבים יותר הם פני הדברים ביחס להעברות כספים לקופה שבוצעו בתקופה שלאחר היום בו שונו שמות המוטבים בקופת הגמל. ככל הנראה היתה למשיבה מעורבות כלשהי בהעברות הכספים אל קופת הגמל. המעורבות, גם אם היתה מצומצמת, היא בעייתית, באשר ברור למשיבה, גם אם היא מבצעת תפקיד "טכני" גרידא של ביצוע הוראת המנוחה, כי היא תפיק טובת הנאה מפעולה זו בעתיד, לאחר שתלך המנוחה לעולמה. לפיכך, המשיבה זכאית לקבל את כספי קופת הגמל, למעט הכספים שהועברו אל קופת הגמל לאחר שינוי שמות המוטבים.
ג. השופטת חיות: יש לקבל את הערעור במלואו ולפסול את רישומה של המשיבה כמוטבת בקופת הגמל. זאת בשל העיקרון של ניגוד עניינים החל על המשיבה כאפוטרופוסית של המנוחה ובשל האיסור החל עליה מכוח עיקרון זה להפיק לעצמה טובת הנאה כלשהי בנכסיה של המנוחה.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, חיות. עו"ד א. אנגלרד למערערים, עו"ד מ. טאוסיג למשיבה. 22.7.07).

ע.פ. 7758/04 - בדר עבד אלקאדר נגד מדינת ישראל

*עדותו של עד יחיד ניתנת לפיצול. *הודאה של שותף לעבירה במשפטו הוא ניתן להגישה לחובתו של הנאשם השותף כאמרה מחוץ לביהמ"ש. *העדפת אמרות שהוגשו לפי סעיף 10א' על פני העדות בביהמ"ש. *חומרת העונש בעבירה של פיצוץ מטען על רקע חבלני(מחוזי ת"א - ת.פ. 1105/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם כי קשר קשר עם אחד ראמז ואחד מואייד לשדוד את חוסאם פארוג'ה (להלן: חוסאם) בביתו בקלנסאווה. משהבחין בהם חוסאם והחל לצעוק, ירה המערער לעברו מספר יריות אשר גרמו לפציעתו. נטען עוד כי המערער קשר קשר עם ראמז ועם אחד אוסאמה לרצוח ישראלים על ידי הנחת מטעני-חבלה והפעלתם. השלושה הניחו מטען-חבלה ופוצצו אותו על גשר טייבה, לאחר שהמערער התקשר למכשיר טלפון סלולארי שהוצמד למטען. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הראייה העיקרית העומדת לחובתו של המערער הם הדברים שנאמרו על ידי חברו ראמז בחקירותיו בשב"כ, בהודעותיו ובמידה שחזר עליהם בעדותו בביהמ"ש. ביהמ"ש הוסיף, כי יש בדבריו של מואייד בחקירתו, אותם הוא מעדיף על פני דבריו בביהמ"ש, כדי לחזק את גירסתו של ראמז. ביהמ"ש הבהיר כי יש להתייחס לדבריו של ראמז בזהירות ולא לסמוך עליהם אלא אם יש להם תמיכה ממקור חיצוני. לפיכך זוכה המערער מעבירה של עיסקת נשק. עם הרשעתו נדון המערער למאסר בפועל של עשר שנים ומאסר על-תנאי ל-3 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עדותו של עד יחיד ניתנת לפיצול ככל עדות. במקרה דנן, ביהמ"ש המחוזי הבהיר מדוע הוא נותן אמון בעדות ראמז בחלקה בלבד. באשר לטענת המערער, כי עדותו של ראמז הינה עדות כבושה - אכן, לכבישת עדות במהלך תקופה ארוכה עשויה להתלוות משמעות ראייתית, המפחיתה את משקלה וממהימנותה. ברם, הסבריו של ראמז לכבישת עדותו הניחו את דעתו של ביהמ"ש. משכך, רשאי היה ליתן בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות.
ג. הודאה של שותף במשפטו הוא, המוגשת כעדות במשפטו של שותף אחר, היא בגדר "אימרה בכתב שנתן עד מחוץ לביהמ"ש" ויכולה בתור שכזאת להיות קבילה כראיה לאמיתות תוכנה - על פי התנאים בסעיף 10א - לחובתו של השותף הנאשם.
ד. אשר לטענות בדבר אי קיום הזכות להיוועץ עם עורך-דין - בבחינת משקלה של הודעה שנגבתה בחקירה בה לא הוזהר הנחקר בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין לא ניתן לרפא פגם זה אוטומטית על ידי כך שיוכח שהנחקר היה מודע לזכותו לשתוק בחקירה. מנגד, גם לו ההודייה היתה מושגת באמצעים פסולים, אין בכך כדי לפסול באופן אוטומטי כל הודיה נוספת שנמסרה בעקבותיה. באשר לטענה בדבר מחדל חקירתי בכך שלא נבדקו ראיות נוספות - המשיבה אינה חייבת בהבאת הראיות הטובות ביותר שניתן להשיג, ודי אם תביא ראיות מספיקות לשם הוכחת המוטל עליה.
ה. צדק ביהמ"ש המחוזי בכך שעשה שימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות, על מנת להעדיף את הודעתו של ראמז במשטרה על פני עדותו בביהמ"ש. סעיף 10א (ד) לפקודת הראיות קובע, כי נדרש חיזוק בחומר הראיות לצורך הרשעה לפי אמרה של עד מחוץ לכותלי ביהמ"ש. התוספת הנדרשת היא תוספת חיזוק. אמרת חוץ של עד אחד, שהיא עצמה טעונה חיזוק, יכולה לשמש כחיזוק לאמרת חוץ של עד אחר. כך או אחרת, אף אם נניח שנדרשת תוספת ראייתית מסוג סיוע, הרי שפלט שיחות של הטלפון של המערער, מהווה תוספת ראייתית מסוג סיוע לראייה העיקרית.
ו. אשר לערעור על חומרת העונש - ביהמ"ש המחוזי הדגיש בגזר דינו, כי מתיאור התנהגותו של המערער בשני האירועים ומהשוואתה עם התנהגות שותפיו למעשים בהם הורשע, עולה שהיא חמורה מהתנהגותם. לזאת יש להוסיף, כי דינו של ראמז נגזר במסגרת הסדר טיעון, אשר מטבעו פועל באופן שבו, בתמורה להודאתו של הנאשם בעובדות,
התביעה ממתנת את עמדתה לגבי חומרת המעשה מושא האישום. בשעה שביהמ"ש מתבקש לאמץ את הסדר הטיעון, הוא מתחשב בכלל שיקולי הענישה הרלוונטיים ומוודא, כי התקיים איזון ראוי בין טובת ההנאה שניתנה לנאשם לבין האינטרס הציבורי שהתביעה מייצגת.

(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 19.7.07).

ע.א. 9647/05 - פוליבה בע"מ נגד מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ

סיווג טובין מיובאים לצורך תשלום "היטל אבטחה". דחיית בקשה לפסול צו "היטל אבטחה" בטענה של אי חוקיות הצו(מחוזי ת"א - ע.ש. 3471/98 - הערעור נדחה).

א. המערערת היא חברה העוסקת בייצור מחיות פירות עבור תעשיית המזון. בשנים 1996-1997 ייבאה המערערת מארה"ב כמות שנתית של 17 טון פרי על מנת לייצר ממנו מחית. המחיות שיוצרו מן הפרי נמכרו בישראל במחיר שלא כלל "היטל הבטחה" נשוא הערעור. בשנת 1998 ערך המשיב בדיקה לטובין שיובאו על ידי המערערת ומצא כי יש לסווגם כענבים מיובשים, ומכאן שלפי צו היטלי סחר (היטל בטחה על יבוא טובין ? הגנה על הייצור המקומי), חבה המערערת בהיטל בטחה בגין הפרי שייבאה. השגה שהגישה המערערת נדחתה. על דחיית ההשגה ערערה המערערת לביהמ"ש המחוזי מכוח סעיף 50 לחוק היטלי סחר וערעורה נדחה. הערעור נדחה.
ב. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת סיווגם הנכון של הפירות שייבאה המערערת לפי צו היטלי סחר. ההכרעה בשאלת סיווג הטובין הינה שאלה שבעובדה, שהוכרעה על בסיס עדויות וחוות דעת. זאת ועוד, המערערת נסמכה על הפירוש המילוני למילה tnarrucכדי לבסס את טענתה בדבר הסיווג. אולם, השימוש במילון אף אם יש בו פעמים רבות כדי להועיל בפתרונן של שאלות בלשניות ובחשיפת מובנן המקובל של מילים או כינויים בלשון בני האדם, טומן בחובו במקרים רבים תועלת מוגבלת בפרשנות חקיקה. בענייננו, העדפת הפירוש המילוני, תסכל את תכלית הוצאתו של הצו ותביא לפגיעה בייצור המקומי.
ג. המערערת תוקפת בדרך של תקיפה עקיפה את חוקיותו של צו היטלי סחר. לטענתה, הצו נועד למנוע נזק לייצור המקומי, ובפועל התברר כי הטלת היטל בטחה על ייבוא חומרי גלם מהווה תמריץ דווקא לייבא את המוצר המוגמר. עוד טוענת היא כי הצו אינו מידתי. ברם, לשר בעל הסמכות להתקין תקנות, נתון שיקול דעת רחב בהפעלת סמכותו, וביהמ"ש, ככלל, לא יחליף את שיקול דעת השר בשיקול דעתו ולא יתערב לפסילתה של תקנה, אלא אם נפל בה פגם העולה כדי אי סבירות קיצונית, היורדת לשורשו של עניין. כמו כן אין לומר כי צו היטלי סחר אינו מידתי.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. קינן למערערת, עו"ד ק. עטילה למשיבה. 22.7.07).

בג"צ 5864/07 + 5562/07 - עו"ד דרור שוסהיים ואח' נגד השר לבטחון פנים ואח'

*דחיית עתירה נגד מינוי תנ"צ שחם לסגן מפקד מחוז ירושלים שנומקה בהתבטאויותיו הקשות בימי ההתנתקות(העתירה נדחתה).

א. במסגרת חילופי תפקידים במשטרה, קיבל השר לביטחון פנים את המלצת מפכ"ל המשטרה, למנות את תנ"צ ניסן שחם לתפקיד סגן מפקד מחוז ירושלים. העותרים מבקשים לפסול את המינוי בטענה שתנ"צ שחם אינו מתאים לתפקיד, נוכח התבטאויות קשות שהתבטא בימי העימות בין המשטרה למתנגדי ההתנתקות מגוש קטיף באירועי כפר מימון.
באותה הזדמנות אמר שחם לפקודיו: "זינזנות, שיהיה מעצרים, כפרה, אני רוצה מעצרים... ואני אומר לך כבר, תשתמש במכת"ז (מיכליות להתזת מים ולפיזור מפגינים)..., חרא עליהם, שישרפו, אל תעשה חשבון... ותפעיל אלות, ותיתן להם מכות בפלג גוף תחתון... מלא עצורים כולל שימוש בכוח, באמצעים, לא אלפ"ה, אלות, אלות, פלג גוף תחתון אם צריך... אני לא איזה זונה שפותחת את הרגליים שמחכה שיבואו אלי ככה. אני יש לי תשלום עבור זה שאני פותח את הרגליים... אתה חושב שאני בלי כסף פותח את הרגליים? לא פותח את הרגליים. אני אזיין את האמ-אמא שלהם. עכשיו אתה יודע, תגיד לחברה שלך מדוד, אתה מוודא מדוד, לא סתם להרביץ. אני אמרתי לך את הדברים בשביל לחסוך ממך את האישורים". העתירה נדחתה.
ב. מיד לאחר פרסומם של הדברים הקשים שנשמעו מפי תנ"צ שחם, הוא הביע חרטה על השמעתם. דבריו הקשים הביאו להחלטת מפקדיו לבטל את שילובו בתפקיד כלשהו במפקדת ההתנתקות, והוא חדל מכל פעילות במסגרת מבצע זה, וחזר באופן מיידי לתפקידו הקודם במחוז הדרום. במקביל הועמד למשפט משמעתי ונגזר עליו עונש של נזיפה חמורה וקנס בשיעור של 6 ימי עבודה.
ג. כלל ידוע הוא כי החלטת רשות מוסמכת למנות אדם לתפקיד בשירות הציבורי, ובכלל זה בגופי המשטרה, נתונה לביקורת שיפוטית. תחום ההתערבות השיפוטית בשיקול דעת זה הוא צר, ושמור למקרים קיצוניים וחריגים בלבד. אמירות הזלזול וגסות הרוח הנכללות בהתבטאויותיו של שחם, הן במידה רבה פרי נסיבות חריגות של לחץ ואימה מפני אסון העלול להתרחש, בצד תחושת אחריות עליונה של מפקד מבצעי של כוח משטרתי, המונע על-ידי הכרה כי החובה למנוע את השבר החברתי-לאומי מוטלת, בין היתר, עליו ועל חבריו למשימה. על רקע עוצמת תחושת הסיכון והאחריות, ובלחצן החריג ביותר של הנסיבות, ניתן להבין את תוכן האמירות, חמורות, וגסות ככל שהיו.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. העותר לעצמו, עו"ד יצחק בם לעותר, עו"ד אורית קורן למשיבים. 23.7.07).

ע.א. 9734/05 - חברת ק.א. בוני מטסדורף... נגד פקיד שומא ירושלים

שומת מס מהכנסות השכרת מבנה. דחיית דרישה לנכות הוצאות מימון מהכנסות השכרת מבנה, וכן קביעת שיעור הפחת של הנכס(מחוזי י-ם - עמ"ה 648/02 - הערעור נדחה).

א. המערערת רכשה ב-1983 מגרש בירושלים, ובשנת 1990 הקימה עליו מבנה בן שתי קומות. הקומה הראשונה מושכרת על ידה החל בשנת 1997, והקומה השניה משמשת למגורי בעלי מניותיה, הרב יעקב קרוגר ורעייתו. בדו"חותיה למס הכנסה, לשנים 1997 -2000 ביקשה המערערת לנכות מהכנסות השכירות שלה את הוצאות הפחת של המבנה וכן הוצאות מימון שהיו לה, לטענתה, בהקמת המבנה. אשר לקביעת אחוזי הפחת, דיווחה המערערת כי עלות הקמת המבנה הסתכמה בכ-4,9 מליון ש"ח. אשר להוצאות המימון, טענה המערערת כי אלה התבטאו בריבית ששילמה בגין הלוואות שנטלה לצורך הקמת המבנה מבנקים בשויצריה, שהסתכמו ב-1,2 מליון פרנקים שויצרים. המערערת לא הציגה מסמכים או אישורים לעצם נטילת ההלוואה. בשומה שהוציא המשיב הוא לא הכיר בהוצאות המימון, גם לא קיבל את נתוני המערערת לעניין עלויות הבנייה, כבסיס לחישוב ניכוי הפחת, והסתמך לעניין זה על שומה שנערכה מטעמו ולפיה עלויות הבניה הסתכמו ב-500,000 ש"ח. השגת המערערת על השומה נדחתה, וערעור שהגישה על כך לביהמ"ש המחוזי בירושלים נדחה גם הוא. הערעור נדחה.
ב. באשר להוצאות המימון - המערערת הציגה מסמך מבנק שויצרי, ולפיו הגב' קרוגר, שהיא ובעלה הם בעלי המניות במערערת, חייבת לבנק סכום של 1,2 מליון פ"ש, ובגין חובה זה רשומה משכנתא לטובת הבנק על המבנה דנן. דא עקא, לא הוצגו מסמכי ההלוואה,
המועד בו ניתנה, העברת ההלוואה - אם בכלל - מהגב' קרוגר למערערת, או אינדיקציה כלשהי שיש בה לקשור בין אותו סכום לבין מימון הקמת המבנה על ידי החברה בירושלים. המערערת טענה עוד כי לא ניתן להעלות על הדעת סיטואציה של הקמת מבנה מבלי שנתלוו לו הוצאות מימון, ועל כן, שומה היה על המשיב לשום הוצאות אלה על פי מיטב שפיטתו ולנכות סכום זה מהכנסותיה החייבות. אין מקום לטענה זו. על מנת שתקום הוצאת מימון בת ניכוי, נדרש כי אותה הוצאה אכן הוצאה בפועל כסכומי ריבית ששילם הנישום על כסף שלווה לשם ייצור הכנסתו. מימון עצמי של נישום איננו יוצר הוצאת מימון שכן הוצאת מימון שכזו הינה הונית.
ג. אשר לניכויי הפחת - דיווחה של המערערת על עלויות הקמת הבניין בסכום מצטבר של 4,9 מליון ש"ח, לא גובה במסמכים או נתונים כלשהם. יתירה מזו, רואי החשבון של המערערת הסתייגו בדו"חותיה הכספיים מהנתון הנ"ל שדווח על ידה. אך מובן הוא כי דיווחה הנטען לגבי עלויות הבניה לא התקבל על ידי המשיב.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד משה היבל למערערת, עו"ד יורם הירשברג למשיב. 22.7.07).

ע.פ. 517/06 - בעז מנור נגד cnI KPMG בתפקידה ככונס נכסים זמני

*אכיפת פסק בהליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש(מחוזי ת"א - ת.א. 2374/05 - הערעור נתקבל).

א. נגד המערער הוגשה בקשה לאכיפת פסק חוץ שניתן נגדו בקנדה בקשר למעורבותו בקבוצת חברות PORTUS. המשיבה מונתה כונסת נכסים על נכסי הקבוצה. במסגרת הליך אכיפת הפסק, הגישה המשיבה בקשה למינוי כונס נכסים זמני לתפיסת יהלומים בשווי של כ-9 מליון דולר, אשר נטען כי הם מצויים ברשותו של המערער. ביהמ"ש נעתר לבקשה, מינה כונס זמני, והורה למנור להמציא לידי הכונס את היהלומים שבחזקתו. משהיהלומים לא הומצאו, פתח הכונס בהליך נגד מנור לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש, כדי לחייבו באמצעות מאסר להמציא את היהלומים. במסגרת הליך זה, העיד מנור כי מסר את היהלומים בנאמנות לידי אחד, יצחק טויב, המסרב להחזירם לידיו. על-פי גירסת טויב, היהלומים אכן הופקדו בידיו, אך לטענתו, הוא החזירם. ביהמ"ש לא הכריע איזו מן הגרסאות - של מנור או של טויב - היא הנכונה, אך הורה על מאסרו של מנור, בנימוק שעליו הנטל לשכנע כי היהלומים אינם בתחום השגתו. הערעור נתקבל.
ב. הליך בזיון בימ"ש אינו הליך עונשי במהותו. אין מקום לנקיטת הליך על-פי סעיף 6 לפקודה, מקום שאכיפת הצו אינה אפשרית. בענייננו, ממכלול הנתונים, עולה, כי מנור החזיק ברשותו את היהלומים נשוא המחלוקת, ובשלב מסויים העבירם לידי טויב. הלה מודה בזה, אך טוען כי היהלומים הוחזרו למנור באמצעות גיסתו. ביהמ"ש לא קבע ממצא עובדתי בדבר נכונות גירסתו של מי מהצדדים. בין מנור לטויב מתנהלים הליכים משפטיים שמטרתם לברר היכן נמצאים היהלומים. בנסיבות אלה, הפעלת צו המאסר כנגד מנור במסגרת הליך בזיון בימ"ש, אינה מתיישבת עם תכליותיו של הליך זה.
ג. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי, והוצאת צו מאסר כנגד מנור למסירת היהלומים בהליך של בזיון בימ"ש, מותנית בכך שתהיה רמת בטחון וודאות גבוהים כי היהלומים מצויים בשליטתו ובהישג ידו. שאלה זו תתברר, כך יש להניח, במסגרת ההליכים המתנהלים עתה בערכאה הדיונית.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד בעז בן צור וחגי הלוי למערער, עוה"ד דוד תדמור ועומר שמואלי למשיבה. 24.7.07).

בג"צ 6316/07 - אלמגור - ארגון נפגעי טרור נגד ממשלת ישראל

*דחיית עתירה נגד החלטת הממשלה לשחרר כ-250 אסירים ועצירים פלסטינים, שכן מדובר בהחלטה מדינית שאין בג"צ מתערב בה(העתירה נדחתה ברוב דעות).

א. ביום 8.7.07 החליטה הממשלה להמליץ בפני הגורמים המוסמכים לשחרר כ-250 אסירים ועצירים פלסטינים, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהחלטות קודמות של הממשלה, אך למעט הקריטריון שלפיו לא ישוחררו אסירים שריצו פחות מ-2/3 מתקופת מאסרם. הדבר נעשה, כך נאמר בהחלטת הממשלה, "במטרה לחזק את היחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית וכמחווה של רצון טוב לראש הרשות הפלסטינית". העותרת, עמותה המאגדת נפגעי טרור ובני משפחותיהם, מבקשת כי תבוטל החלטת ועדת השרים, בטענה כי החלטת הממשלה לוקה בחוסר סבירות. העותרת סבורה גם, כי שחרור אסירים שפוטים, או שטרם ריצו את עונשם, ובמקרים רבים עוד בטרם ריצו שני שלישים מתקופת מאסרם, פוגע בעיקרון שלטון החוק והפרדת הרשויות ועושה פלסתר את החלטותיהם של המוסדות השיפוטיים. העתירה נדחתה ברוב דעות.
ב. המשנה לנשיאה ריבלין: המדובר בהחלטה מדינית הנתונה לסמכות הממשלה, אשר פועלת במסגרת האחריות המוטלת עליה ומגבשת את עמדתה על פי מכלול השיקולים הבטחוניים והמדיניים הכרוכים בכך. בכגון דא בג"צ לא יתערב.
ג. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): ביהמ"ש לא קיבל את מלוא ההסברים הנחוצים בנושא רגיש זה, כדי לבדוק את הטעון בדיקה. כדי לקיים דיון בכל ההיבטים הנדרשים להחלטה יש מקום לצו על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותר, עו"ד מיכל צוק למשיבים. 19.7.07).

ע.פ. 3652/04 - מחמוד עבדלחלים ואח' נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של תכנון פיגוע כאשר הנאשמים נעצרו לפני הביצוע של הפיגוע (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

שלושת המערערים הינם אזרחי ישראל ותושבי כפר מנדא שבגליל. בנובמבר 2002 שהה המערער 1 בסעודיה, ושם הכיר פעיל בג'יהאד האיסלאמי מרצועת עזה בשם פאדי. התפתח קשר בין השניים, והמערער נענה להצעתו של פאדי לסייע לו בביצוע פיגועי טרור בישראל. המערער הציע למערער 2 להצטרף לחוליית טרור, ומשהצטרף, צירפו השניים את המערער 3 לחוליה. בהמשך החליטו, בין היתר, להניח מטען חבלה במקום הומה אדם. השלושה נעצרו, הודו והורשעו על פי הודאתם בשלב מתקדם של הליכי המשפט ולאחר שהודעותיהם בחקירה הוגשו כראיות. בגזר הדין הוטל על המערערים 1 ו-2 מאסר בפועל של 20 שנים, ועל המערער 3 הוטל מאסר בפועל של 14 שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המעשים בהם הורשעו המערערים חושפים את פוטנציאל הזוועה והחורבן הטמון בשלושתם. רף הענישה שיש לאחוז בו נגד עושי מעשים שכאלה ומתכנני תוכניות שכאלה, אמור לבטא את מלחמת החורמה שעל המדינה והחברה בישראל לאחוז כנגדם. עם זאת, צודק הסניגור בהצביעו על אבחנה מסויימת המתבקשת בין עוברי עבירות אלה ברמת התוכניות בלבד, לבין אלה שהחלו במעשים של ממש לקראת ביצועם. השלושה נעצרו בטרם החלו בפעולות ביצוע. מטעם זה בלבד, ישאו המערערים בעונשים הבאים: המערערים 1 ו-2 ? שבע עשרה שנות מאסר; המערער 3 ? שתים עשרה שנות מאסר.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד אביגדור פלדמן למערערים, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 23.7.07).

בג"צ 10925/05 - לודמילה יבלונובסקי נגד מדינת ישראל-משרד הפנים ואח'

*ביטול אשרת עולה ואזרחות ישראלית שהושגו במרמה (העתירה נדחתה).

ביום 16.8.93 נכנסה העותרת לישראל באשרת תייר. על בסיס מסמכים שהציגה, לפיהם היא נכדה ליהודי, ניתנו לה ביום 26.7.94 אשרת עולה ואזרחות ישראלית. בעקבות פניית הורי העותרת, אשר הגיעו לארץ בחודש דצמבר 1997 באשרת תייר וביקשו אשרת עולה, נבדקו מסמכיה של העותרת בשנית ונמצא כי המסמכים עליהם התבססה ההחלטה בעניינה אינם אמינים. בעקבות האמור, הוחלט על ביטול אזרחותה של העותרת ואשרת העולה שניתנה לה, והיא נתבקשה לצאת מן הארץ. לטענת העותרת היא יהודיה מלידה. עמדת המשיב היא כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח חוסר נקיון כפיים, ולעיצומם של דברים נטען כי משהוכח שהמסמכים אשר מכוחם זכתה העותרת במעמד בישראל אינם אמינים, ושמעמדה הושג במרמה, החלטת המשיב בדבר ביטול מעמדה היא נכונה וסבירה. העתירה נדחתה.
המשיב שקל את הראיות שעמדו בפניו, והגיע לכלל מסקנה כי על פי מה שהוברר, השיגה העותרת את מעמדה באורח שאינו תואם את הדין, וכי במהות אינה זכאית שבות. אין לומר כי נפל פגם מהותי של חוסר סבירות בהפעלת שיקול דעתו. מקום בו זוכה אדם בשבות ובאזרחות על יסוד מסמכים כוזבים, אם ברצונו להוכיח זכות זו באמצעות ראיות אחרות, ככלל עליו לפעול לאחר ששב לארץ מוצאו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אבי גולדבליט לעותרת, עו"ד נטע אורן למשיבה. 23.7.07).

ע.א. 10540/06 - יוסף תג'ר ואח' נגד חברת ברכה בע"מ ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בקרבתו של אחד המתדיינים לשופט שידון בתיק (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

לביהמ"ש קמא הוגשו שתי תביעות, שעניינן עתירה לסילוק ידי המערערים ממקרקעין בבעלות המשיבים. ביום 4.12.2006 ביקשו המערערים מביהמ"ש לפסול עצמו מלדון בתביעות. הבקשה נסמכה על הטענה כי בעבר פסל עצמו השופט מלדון בתביעה דומה, שהגישה חברת רמ-נח בע"מ (להלן: רמ-נח), מחמת קרבתו לעו"ד שוב, שהינו בעל עניין מרכזי בכל הקשור למקרקעין. נטען כי גם התביעות הנוכחיות עוסקות באותם מקרקעין, וכי לרמ-נח, אשר בשליטת עו"ד שוב ו/או בני משפחתו ואחרים מטעמו, זכויות בעלות במושע במקרקעין הנדונים. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. ביהמ"ש ציין כי במקרה הנוכחי מדובר בתובעים (המשיבים) שאין להם כל קשר לעו"ד שוב. הערעור נדחה.
יש לבחון האם ניתן לראות בעו"ד שוב "צד להליך", שכן הטענה היא כי הקרבה בינו לבין המותב היא המצדיקה את פסילת השופט. אין ספק כי עו"ד שוב אינו תובע בתביעות הנוכחיות, וגם רמ-נח אינה אחת מהתובעים. יחד עם זאת, יתכנו מקרים, בהם יהיה חשש ממשי למשוא פנים שעה שאדם שיש לו "קרבה ממשית אחרת" לשופט אינו צד פורמלי להליך, אך הוא עשוי להיות מושפע מההליך באופן המצדיק לראות אותו כצד לצורך בחינת סוגיית הפסלות. במקרה הנוכחי, אין לומר שמידת העניין של עו"ד שוב בהליך הנוכחי מצדיקה לראות בו "צד להליך", לצורך בחינת עילת פסלות של השופט.

(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד גיל-עד חריש והילה סמורזיק-פוזננסקי למערערים, עוה"ד אשרה פרוכטמן וליאן קהת למשיבים. 22.7.07).

בג"צ 4004/07 - רימה טרונישבילי נגד משרד הבריאות ואח'

*אי הכללת תרופה מסויימת בסל הבריאות (העתירה נדחתה).

העותרת, אלמנה בת 74, חולה במספר מחלות. לפני כשלוש שנים חלתה גם באנמיה MDS, מחלה המחייבת קבלת עירוי דם, הגורם לעודף ברזל, ועודף
הברזל גורם להרס הכבד ורקמות חיוניות נוספות. חולה שלא יקבל טיפול לעודף הברזל צפוי לקריסת מערכות. הרופאים המטפלים בעותרת קבעו כי עליה לקבל תרופה בשם ,EXJADE וכי לא ניתן לטפל בעותרת בתרופות חלופיות, הנמצאות בסל התרופות. עלות התרופה היא 10,000 ש"ח לחודש והעותרת אינה יכולה לעמוד בעלות זו. התרופה אינה כלולה בסל הבריאות כהתוויה לטיפול למחלה של העותרת שאינה מולדת. לעומת זאת כלולה התרופה בסל, עבור חולים שנולדו עם המחלה. לטענת העותרת מדובר בהפליה פסולה על רקע גיל. העותרת טוענת כי בכגון דא אין מקום לשיקולי תקציב כשיקולים רלבנטיים. העתירה נדחתה.
הטענה שאין להביא בחשבון שיקולי תקציב סותרת את לשון החוק ונדחתה כבר בבג"צ. טענתה המרכזית של העותרת, טענת ההפליה, אינה מצדיקה אף היא, בנסיבות אלו, את התערבות בג"צ. מדובר בהחלטה להעניק את התרופה, במסגרת הצורך בתעדוף, רק למי שנולדו עם המחלה. אין מדובר, כפי שנטען בעתירה, בהפקרת הזקנים לטובת הצעירים, אלא בשיקול ענייני, הנשקל במסגרת מצוקה תקציבית והצורך בקביעת סדרי עדיפות. המשיבים שקלו את הנתונים הצריכים לעניין, והחליטו החלטה מקצועית, שלא נפל בה פגם.

(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד דוד ששון ונדב קנפו לעותרת, עו"ד מיכל צוק למשיבים. 19.7.07).

רע"א 4060/03 - הרשות הפלסטינית ואח' נגד אסתר דיין ואח'

*השאלות המתעוררות בהגשת תביעה בישראל ע"י נפגעי טרור נגד הרשות הפלשתינית (הערעור נדחה בעיקרו).

אזרחים ותושבים של מדינת ישראל, אשר נפגעו (הם-עצמם או בני משפחתם) בפעולות טרור, הגישו תביעות נזיקיות נגד הרשות הפלסטינית. כמו-כן הוגשו תביעות על-ידי בעלי עסקים בשל נזקים שנגרמו להם בעקבות פעולות הטרור. נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים הורה על הרכבת הרכב מיוחד לצורך בירור מספר שאלות משותפות המתעוררות בתביעות האמורות, ואלה הן השאלות: א. חסינות הרשות מפני שיפוט פנימי של הרשויות השיפוטיות של מדינת ישראל. ב. סמכות ביהמ"ש לדון בשאלות המדיניות והפוליטיות של קיום ההסכמים הבינלאומיים מכוחם קמה הרשות הפלסטינית. ג. היות בימ"ש בישראל פורום מתאים לדון במחלוקות שעניינן יישום הסכם בינלאומי. ד. קיומה של עילת תביעה הנטענת על הסכם בינלאומי שלא אומץ בחקיקה פנימית. ה. הטענה כי בהתאם לכללי ברירת הדין, חל הדין שבשטח הרשות, ולכן אין לתובעים עילת תביעה על-פי הדין הישראלי. ההרכב האמור נתן את תשובותיו לשאלות האמורות. הערעור נדחה בכפוף להערות מסויימות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, ברלינר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. 17.7.07).

בג"צ 427/06 - אהובה שמאי נגד ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים ואח'

*דחיית עתירה נגד פסיקת בי"ד לעבודה בתביעת נכות נגד המוסד לביטוח לאומי (העתירה נדחתה).

העותרת עבדה משך כשמונה שנים, כמטפלת בקשישים במסגרת עמותת "בבית". במסגרת עבודתה, היה על המערערת, בין היתר, לרחוץ את הקשישים. במהלך 1996-1997 החלה העותרת לחוש כאבים בגבה ופנתה לטיפולים רפואיים אשר לא העלו כל ממצאים פתולוגיים. על פי גירסת העותרת, במהלך חודש מאי 1997, בעת שהרימה קשישה שהיתה בטיפולה, חשה כאב חריף בגבה, אך השלימה את הטיפול בה. ביום 23.12.99 קבעה רופאה תעסוקתית, כי העותרת אינה יכולה לעבוד בעבודות הדורשות הרמת משאות כבדים, ולכן אינה יכולה עוד לעבוד כמטפלת בקשישים. העותרת פנתה לביטוח הלאומי
בתביעה להכיר בה כנפגעת תאונת עבודה, באירוע הרמת הקשישה כאמור. לחילופין, טענה כי הרמות חוזרות ונשנות של קשישים משך 8 שנים, יצרו במצטבר "תאונת עבודה" על פי דוקטרינת ה"מיקרוטראומה". ביה"ד האזורי דחה את גירסתה של העותרת, ביחס ל"תאונת העבודה", ואת טענת ה"מיקרוטראומה". ביה"ד הארצי לעבודה דחה ערעורה של העותרת. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו יושב לדין כערכאת ערעור על פסיקות ביה"ד לעבודה. על פני הדברים, פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה עניינו בדרך בה מצא ליישם בנתוני העותרת כפי שהובאו בפניו את הנורמות של דוקטרינת ה"מיקרוטראומה" כפי שנקבעו בפסיקת ביה"ד הארצי. גם אם נניח, לצורך הטיעון בלבד, כי טעו בתי הדין לעבודה (האזורי והארצי) ביישום אותה דוקטרינה בעניינה של העותרת, הרי שהמדובר בהשגה ערעורית מובהקת על יישום פרטני בעניינה הספציפי של העותרת.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד עובד כהן לעותרת, עו"ד עירית אלטשולר למשיבים. 11.7.07).

רע"ב 5530/07 - חאלד גמאל זידאן נגד נציב בתי הסוהר

*ביטול ביצוע מאסר בעבודות שירות כאשר האסיר לא הופיע לעבודה למרות אזהרות חוזרות ונישנות (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות זיוף ומרמה בנסיבות מחמירות ודינו נגזר לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, כן הושתו עליו מאסר על תנאי וקנס. ביום 19.3.06 התייצב המבקש לריצוי עבודות השירות, בתחנת המשטרה במגדל העמק. כבר בסוף אותו חודש, נעדר המבקש ללא אישור ממקום העבודה. המפקח על עבודות השירות ערך ארבע שיחות בירור עם המבקש, ובעקבות שיחות אלה זומן המבקש לשימוע. עורך השימוע קבע כי בשל קשייו הכלכליים של המבקש "תנתן לו הזדמנות אחרונה בהחלט...". המבקש נעדר שוב ללא אישור. המבקש זומן לשימוע ולא התייצב, וכתוצאה מכך הוחלט להפסיק את עבודות השירות. הוגשה עתירה לביהמ"ש המחוזי שדחה את העתירה לגופה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לא נפל פגם בהחלטת המשיב, בהתחשב בריבוי ההיעדרויות אל מול ריבוי האזהרות. המבקש מלין על התערבות, לכאורה, בתמהיל הענישה של ביהמ"ש שגזר את עונשו. אך לא היא; העונש שהוטל על המבקש הוא עונש של מאסר בפועל לכל דבר ועניין, אלא ש"בימ"ש שגזר על אדם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חדשים, רשאי להחליט שהנידון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות".

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד זידאן זידראן טאטור למבקש, עו"ד אפרת פילזר למשיב. 2.7.07).

בש"פ 5407/07 - מחמוד אבו רמאדן נגד מדינת ישראל

*הזמנת תסקיר מעצר בערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של נסיון לרצח ביריות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט לבקשה תסקיר מעצר).

העורר הואשם כי יחד עם אחר, (להלן מוסטפא), קשר קשר לרצוח את סאלח מני (להלן סאלח). ביום 2.3.07 הסיע העורר ? כנטען ? במכוניתו את מוסטפא ואדם נוסף לבית בו שהה סאלח אותה עת. בהגיעם, נכנס מוסטפא אל הבית, ירה במתלונן מספר יריות ונמלט מהמקום. המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת זיהויו של העורר כמי שהיה מעורב באירוע. ביהמ"ש קבע, כי בחומר החקירה קיימות ראיות לכאורה, לפיהן העורר ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. כן נפסק כי המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על מסוכנות "שאין רבות כמותה", ועל כן הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הוחלט לבקש תסקיר מעצר.
נגד העורר ישנן די ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לו. בנידון דידן סבר השופט, כי המדובר במסוכנות פורצת גבולות שאין להפיגה בחלופה. עם זאת, אך בשל גילו של העורר - יליד 1988, גיל שיצריך תסקיר אם יורשע בדין - ובשל עברו הנקי, שני שיקולים בעלי משמעות כשלעצמם לצורך ההליך דנא, ראוי שהכרעתו של ביהמ"ש תבוא לאחר שיעיין בתסקיר מעצר.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד איתן און לעורר, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 8.7.07).

רע"א 564/07 - עיריית פתח תקוה נגד חברת דלק נדל"ן בע"מ ואח'

*בתביעת השבה של תשלום היטל ביוב לעיריה, סמכות הדיון היא לוועדת ערר ולא בסמכות ביהמ"ש (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיבות הגישו נגד המבקשת תביעה על סך של כ-4.1 מליון ש"ח, בגין היטלי סלילה וביוב אשר לטענתן הוטלו עליהן ונגבו מהן ביתר, תוך חריגה מסמכות. המבקשת ביקשה לסלק על הסף את התביעה, ככל שהיא נוגעת להיטל הביוב, הואיל ולטענתה הסמכות לדון בכך נתונה לוועדת הערר לענייני ביוב. בימ"ש השלום דחה את הבקשה, בקבעו כי השאלות שבמחלוקת בתיק זה הן בסמכותו של ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה לרשות ערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ככל שהמדובר בביוב, ההלכה היא כי תביעת השבה נתונה לסמכות ועדת הערר, למרות שהרשות תובעת בעלי נכסים שלא שילמו את היטל הביוב בביהמ"ש האזרחי. המדובר במקרה שבו מצוי "הסדר מיוחד", הוא חוק הביוב, גם אם יש איפוא פיתוי ל"אחד" את הכל ? כל החיובים מטעם רשות מקומית ? תחת קורת גג אחת. לפיכך הבקשה לסילוק על הסף של התביעה מתקבלת; ועם זאת, בנסיבות המקרה נראה כהוגן כי המועד להגשת הערר לוועדת הערר יוארך בהסכמת המבקשת-המערערת.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד א. שפרבר וא. אילוביץ' למבקשת, עוה"ד ט.י. אזרואל, נ. ליברמן וא. סער למשיבות. 12.7.07).

בג"צ 2946/04 - מועצה אזורית שדות נגב נגד משרד התעשיה...

*שינוי מדיניות הממשלה בהקצבות במסגרת "תכנית עידוד" (העתירה נדחתה).

העותרת מבקשת להורות למשיב, (להלן ? המשרד), לכבד את התחייבותו מיום 15 ביולי 2002 להעמיד לרשותה סכום של 1.47 מיליון ?, במסגרת "תכנית עידוד" לשנת 2002, לצורך השלמתה של בריכה טיפולית. ביום 30 ליולי 2002, שבועיים לאחר ההחלטה על אישור הפרוייקט, החליטה הממשלה לבטל את "תכנית עידוד", שבמסגרתה הוחלט על מימון הפרוייקט. בהחלטת ועדת שרים מאותו חודש (שקיבלה תוקף של החלטת ממשלה), נאמר כי פרוייקטים במסגרת "תכנית עידוד" שלפחות %70 מביצועם הושלם, יימצא להם תקציב בתקציבי משרדי הממשלה השונים. לאחר דיונים והתכתבויות בנושא הגישה העותרת את העתירה. העתירה נדחתה.
העותרת לא הוכיחה כי היא עומדת בתנאי של השלמת %70 מהפרוייקט, כפי שנדרש בהחלטת ועדת השרים. אין לקבל את טענותיה של העותרת כי המשרד לא יכול היה לחזור בו מן ההבטחה שנתן לה. משהחליטה הממשלה על שינוי מדיניותה (שינוי שהעותרת לא תקפה אותו) וביטלה את פרוייקט עידוד, המשרד לא יכול היה לעמוד בהבטחה שנתן לעותרת. במקרה דנן, אף לא הוכח קיומה של הסתמכות על ההבטחה המינהלית. העותרת לא הוכיחה ששינתה מצבה בעקבות ההחלטה על קירוי הבריכה.