תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 25

ע.פ. 11062/03 + 10968/03 - אבי לב נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של אינוס קטינה וסיוע לעדות המתלוננת. החמרה בעונש בעבירה של אינוס קטינה(מחוזי נצרת - ת.פ. 1040/02 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי של קולת העונש נתקבל).

א. הילדה ב', קטינה בת 9, יצאה מביתה לבית הספר. המערער עבר במקום ברכבו, הסיט את הרכב לכיוונה, הכניס אותה בכח לרכב, הביאה לביתו, ואנס אותה. לאחר שיצאה ב' מהדירה היא מיהרה לבית הספר ושם סיפרה בבכי למורה שאיחרה "משום שמישהו לקח אותי לבית שלו". בעקבות כך נחקרה ב' על ידי חוקרת ילדים ונבדקה בבדיקה רפואית. חקירתה של הילדה תועדה בקלטת וידיאו וביהמ"ש המחוזי צפה בה, במשפטו של המערער. ביהמ"ש התרשם מאמינות גירסתה של הקטינה. את הסיוע הנדרש לגירסת הקטינה מצא ביהמ"ש בממצאים הרפואיים של הבדיקה שנערכה לילדה בסמוך לאחר הארוע. כן מצא ביהמ"ש סיוע בהודעה שמסר המערער במשטרה. מלכתחילה הכחיש כל קשר לארוע, ואח"כ אישר כי הביא את הקטינה לביתו ונתן הסבר שאינו מהימן ואינו משכנע למעשיו. בביהמ"ש נמנע המערער מלהעיד בטענה כי הוא עושה כן על פי עצת עורכות דינו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וגזר לו 14 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים על תנאי. כן הפעיל מאסר על תנאי בן שנה אחת במצטבר. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. בחומר הראיות מצוי סיוע למכביר אשר יש לו ערך ראייתי עצמאי אף מעבר לסיוע הנדרש כתמיכה לעדות הקטינה. ביהמ"ש קמא ראה בגירסתו המאוחרת של המערער במשטרה בה הודה כי הביא את הקטינה לביתו, משום "ראשית הודיה" המהווה סיוע לגירסת הקטינה. המערער נמנע מלהעמיד את גירסתו במבחן החקירה הנגדית, הועמד על ידי ביהמ"ש על המשמעויות המשפטיות שיש בהימנעות מלהעיד ואעפ"כ בחר בשתיקה. לנוכח ריבוי הראיות המבססות את הרשעתו של המערער, ניתן לקבוע כי גם מבלי לייחס משמעות להמנעותו מלהעיד, הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר.
ג. אשר לערעור על קולת העונש - קשה להתעלם מהאכזריות הטמונה במעשיו של המערער. מדובר בעבריין מסוכן, פדופיל שאין זו הרשעתו הראשונה בעבירות מאותו סוג. העונש שנגזר על המערער, ככל שהוא חמור, רחוק מהעונש המירבי שניתן לגזור עליו בגין כל אחת מהעבירות שהורשע בהן. בנסיבות כאלו, העונש המירבי שניתן להטיל בגין אחת העבירות הוא אכן אמת מידה ראויה לגזירת עונשו של המערער. על כן יועמד העונש על 20 שנות מאסר בפועל. עונש המאסר על תנאי שהופעל ירוצה בחופף.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, נאור, עדיאל. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד תמר אולמן ורניה סרונג'י למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 4.8.04).

ע.א. 6526/06 - רו"ח דוד שחם נאמן להסדר נושים נגד התכוף בע"מ... ואח'

*צו הקפאת הליכים חל גם על המחאות שמועד פרעונן לאחר מתן הצו, כאשר ניתנו לפני מתן הצו בתמורה לסחורה שסופקה אז לחברה הנמצאת עתה בכינוס נכסים(מחוזי נצרת - בש"א 2286/06 (פש"ר 257/03) - הערעור נתקבל).

א. המשיבה 2 (להלן: המשיבה) מכרה למשיבה 1 (להלן: החברה), באוגוסט 2003 ובאוקטובר 2003, חומרי גלם בסכום מצטבר של כ-47,000 ש"ח, וקיבלה שני שיקים על סכום התמורה, שזמן פרעונם 30.11.03 ו-30.12.03. בטרם הגיע זמן פרעון השיקים, הוציא ביהמ"ש המחוזי בנצרת (ביום 2.11.03) צו הקפאת הליכים נגד החברה. הצו עמד בתוקפו עד ליום 25.4.04, שבו אישר ביהמ"ש הסדר נושים של החברה. משהגיע זמן פרעון השיקים ואלה חוללו על ידי החברה, פנתה המשיבה ללשכת ההוצל"פ בבקשה לביצועם, שבגידרה הוצאו צווי עיקול על נכסים שונים של החברה. המערער פנה ללשכת ההוצל"פ בבקשה לבטל את הליכי ביצוע השיקים והעיקולים, בנימוק שהליכים
אלה הם בניגוד לצו הקפאת ההליכים ולהסדר הנושים. בקשתו נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל. הנאמן פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה דומה וביהמ"ש דחה את הבקשה, כשעיקר נימוקו היה כי "התאריך הקובע לעניין פטור החברה מחובותיה מתייחס לחובות שעילתם נוצרה לפני מועד מתן צו ההקפאה. במקרה דידן אמנם נמסרו ההמחאות למשיבה קודם למתן הצו על ידי ביהמ"ש, אלא שהחוב עצמו לא נוצר עם מסירת ההמחאות אלא רק ביום בו היתה אמורה להיפדות וחוללה". הערעור נתקבל.
ב. "זכותה", "תביעתה", טענתה" ו"דרישתה" של המשיבה כלפי החברה נוצרו והתהוו בד בבד עם ביצוע עיסקת המכירה של חומרי הגלם שמכרה וסיפקה ב-3.8.03. האשראי שנתנה המשיבה לחברה לתשלום חובה בגין אותה עיסקה, אין בו להקפיא או לדחות את "הולדת העילה" עד לאותו מועד. אמנם כן, בזמן פרעון השיק קמה ונוצרה למשיבה "העילה השטרית" נשוא אותו שיק. ברם, עילה זו הינה עילה פרטיקולרית, נוספת, נפרדת ומאוחרת ל"עילת התביעה הזכות והטענה" שנוצרה ביום העיסקה - 3.8.03.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד אביחי נ' ורדי למערער, עוה"ד נעמה פלג וישי כהן למשיבים. 31.7.07).

ע.פ. 9610/06 + 8262/06 - אמיר נגה ופלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה בתגרה בין נערים, המבוססת על הודעות שהוגשו לפי סעיף 10א'. *הקלה בעונש בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה בתגרה בין נערים(מחוזי ת"א - ת.פ. 40176/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. בשעת ערב הגיעו המערערים יחד עם חברם כפיר לבית הספר "עמל" שברמלה. המערער 2 (להלן: נתן) היה באותה עת קטין בן חמש עשרה וחצי. בבית הספר שהה המתלונן יוסי קאסה. כפיר נעץ סכין במתלונן כמה פעמים, וכל השלושה נסו מן המקום. שני המערערים הואשמו בכך שקשרו קשר עם כפיר לפגוע במתלונן וגרמו לו חבלה בכוונה מחמירה. נגד כפיר הוגש כתב אישום נפרד, הוא הודה ודינו נגזר לשנתיים מאסר בפועל. המערערים הודו בכך שנכחו במקום אך טענו שהיה זה כפיר, ורק כפיר, שפגע במתלונן. השניים הורשעו בעבירות שיוחסו להם. אמיר שהיה בגיר בעת האירוע נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי; נתן שהיה קטין בעת האירוע נדון לשנתיים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. ההרשעה נסמכת על הודעות שמסרו המעורבים בפרשה במשטרה, כולל המתלונן, ושהוגשו לביהמ"ש לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. ביהמ"ש המחוזי העדיף הודעות אלו על פני עדויותיהם של המעורבים בביהמ"ש. המתלונן טען במשפט שלא ראה מי תקף אותו. לעומת זאת, בהודעותיו לשוטרים נקב בשמות שני המערערים ובשמו של כפיר כמי שפגעו בו. בדומה, מסר גם כפיר הודעה במשטרה בה הפליל הן את עצמו והן את שני המערערים. בעדותו במשפטם של המערערים, אותה נתן לאחר סיום משפטו, חזר בו מגירסתו המפלילה את המערערים. ביהמ"ש העדיף את הגירסאות המפלילות שנמסרו במשטרה על פני העדויות שנמסרו במשפט ואין מקום להתערב בכך.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - ביהמ"ש ציין בגזר דינו כי עונשו של כפיר חייב לשמש אמת מידה לעונש שייגזר על המערערים. ביהמ"ש הטיל על נתן, הצעיר מכפיר בשנה, עונש זהה לזה שהוטל על כפיר, בציינו כי גילו הצעיר של נתן לעומת כפיר מתקזז נוכח העובדה שנתן לא לקח על עצמו אחריות לעבירה. לגבי אמיר, שהיה כבר בגיר בעת ביצוע העבירה, ציין ביהמ"ש כי לא עומדת לזכותו ההודיה שעמדה לזכותו של כפיר. מאז האירוע במאי 2005 עברו שני המערערים הליך שיקומי לא קל והוא נושא סיכויי הצלחה. העונש שהוטל על כפיר אינו אמת מידה מדוייקת להשוואה לגבי המערערים, כיוון שכפיר הודה בדקירות ואילו לגבי המערערים, אף שנטלו
חלק באלימות, אין וודאות שהיו בין הדוקרים בפועל. בכל הנסיבות יש להעמיד את עונשו של אמיר על שנה וחצי מאסר בפועל, ועונשו של נתן יועמד על שנה מאסר בפועל.

(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ראיס אבו סייף לאמיר, עו"ד ניסים כהן לנתן, עו"ד יעל שרף למשיבה. 30.7.07).

רע"א 3692/07 - ניסים אביסריס נגד טובה אלברטל ואח'

צו פינוי של דייר מוגן עקב הפרת תנאי הסכם השכירות ואי תשלום שכ"ד. דחיית בקשה לסעד מן הצדק בתביעת פינוי, כאשר כבר הוענק סעד כזה בעבר(הבקשה נדחתה).

א. המבקש מתגורר כדייר מוגן עם משפחתו בדירה בחיפה השייכת למשיבים. על פי הסכם השכירות שנחתם ב- 1968, הושכרה הדירה למבקש למטרת מגורים בתמורה לתשלום דמי מפתח (להלן: הסכם השכירות). המשיבים טוענים כי המבקש הפר את הסכם השכירות, בכך שלא שילם את דמי השכירות במשך 4 שנים, והקים דוכן למכירת בשר בחצר הדירה, דבר המהווה שינוי ביעודה, והגישו תביעת פינוי נגד המבקש. היתה זו הפעם הרביעית בה הוגשה תביעת פינוי. בשלושת התביעות הקודמות, הגם שהוכחה הפרת הסכם השכירות, זכה המבקש לסעד מן הצדק. ביהמ"ש קיבל את טענות המשיבים, וקבע כי מעשיו ומחדליו של המבקש, מהווים הפרה יסודית של הסכם השכירות. בקשתו של המבקש לסעד מן הצדק נדחתה מן הטעם שהועלתה לראשונה רק במסגרת הסיכומים, ונוכח הפרותיו הקודמות את הסכם השכירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. המבקש טוען כי המשיבים נהגו בחוסר תום לב מאחר שפעלו מתוך מטרה לסלקו מהדירה, ועשו כל שביכולתם כדי לגרום לו להפר את הסכם השכירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. ככל שהבעלים מבקשים לממש את זכותם הקניינית בדרכים לגיטימיות אין בכך פסול. גם אם עמוק בליבם פנימה שאפו המשיבים לסלק את המבקש מהדירה, אין בכך כדי להעיד על חוסר תום לב מצידם. ביהמ"ש קבע כממצא עובדתי כי המבקש הפר את הסכם השכירות מבלי שקדמה לכך כל תחבולה או הכשלה מצד המשיבים. די בכך כדי לדחות את טענת המבקש. מכל מקום, גם אם המשיבים ביקשו להכשיל את המבקש בכל הנוגע לדמי השכירות, כפי שטוען המבקש, הרי עילת הפינוי צמחה גם מהקמת הדוכן בחצר, הפרה שהקימה עילת פינוי עצמאית ונפרדת. הפרה זו מוטלת כל כולה על כתפי המבקש, מבלי שיש למשיבים כל נגיעה בכך. אף בעובדה שהמשיבים לא פנו אל המבקש בדרישה כי יתקן את ההפרות אין בה די כדי להצביע על חוסר תום לב. אין חובה על בעלי בתים להתריע בפני הדיירים על הפרה זו או אחרת.
ג. באשר לסעד מן הצדק - בדין לא הוענק סעד זה. הפרותיו של המבקש, מבטאות התנהגות העולה כדי זלזול במשיבים ובהסכם השכירות. אף העובדה שההפרות לא הסבו נזק ממשי למשיבים אין בה להצדיק מתן סעד מן הצדק.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד שמעון צח למבקש, עו"ד מ. הרצוג ושות' למשיבים. 8.8.07).

בג"צ 10238/06 - אלעד כהן ואח' נגד מפכ"ל משטרת ישראל ואח'

*דחיית עתירה להשעות משירות או להעביר לתפקיד אחר, שוטר מג"ב המואשם כי נהג באלימות בפיזור הפגנות ועומד על כך לדין פלילי(העתירה נדחתה בחלקה פה אחד ובחלקה ברוב דעות).

א. המשיב 4, יניב ראובני, (להלן: המשיב), משרת בשירות קבע כשוטר מג"ב, החל בשנת 1999, לאחר שהשלים את שירותו הצבאי הסדיר במסגרת מג"ב (להלן: המשיב). ב-17.7.05 נערכה בצומת כיסופים שבמערב הנגב הפגנה של מתנגדי תוכנית ההתנתקות, והמשיב היה חלק מכוח מג"ב שקיבל הוראה לפנות את המפגינים ולפתוח את ציר התנועה. העותר היה אחד מהמפגינים שפונו באותה הפגנה והוא התלונן במח"ש כי במהלך פיזור
ההפגנה נהג בו השוטר באלימות, ואף אחז בו בתנועת חניקה. הוא צירף לתלונתו תמונה שצולמה בעת פיזור ההפגנה, ובה נראה המשיב כשהוא אוחז בצוארו. נפתחה חקירה ובסיומה הוגש כתב אישום נגד המשיב לבימ"ש השלום בבאר שבע. המשיב כפר באשמה ומשפטו תלוי ועומד. לאחר הגשת כתב האישום פתחה המחלקה למשמעת של המשטרה בהליכים לבחינת נקיטה באמצעים מינהליים נגד המשיב. בסיום הבחינה הוחלט "להמתין לתוצאות ההליך הפלילי ". העותרים מבקשים לנקוט כבר עתה אמצעי משמעת נגד המשיב, ובכלל זה השעייתו מתפקידו במשטרה, ולחלופין העברתו לתפקיד אחר. העתירה נדחתה בחלקה פה אחד ובחלקה ברוב דעות.
ב. השופט אלון: המשיב משרת במשטרה למעלה מעשר שנים, ופרט לאירוע דנן לא הוגשה נגדו תלונה כלשהי ולא ננקט נגדו הליך משמעתי כלשהו. נסיבות ההפגנה, במהלכה ביצע המשיב את המיוחס לו, היו טעונות וקשות. לטענת המשיבים שקלול נסיבותיו ועברו המשטרתי החף מכל דופי של המשיב, ונסיבות התרחשות האירועים בצומת כיסופים - מצדיקים את ההמתנה בקביעת האמצעים המשמעתיים עד לתום בירור ההליך הפלילי וממצאי ביהמ"ש שייקבעו לעניין זה. בכך אין להתערב.
ג. השופטת ארבל (דעת מיעוט): אכן, אין להתערב בהחלטת המשיבים שלא לנקוט באמצעי של פיטורין או השעייה של המשיב. עם זאת, יש להתערב בהחלטת המשיבים ולהורות על העברת המשיב לתפקיד אחר. באיזון שבין השגת התכלית של אמון הציבור לבין הפגיעה במשיב, שטרם הוכחה אשמתו בביהמ"ש, האמצעי של העברת המשיב מתפקידו לתפקיד שאינו תפקיד שטח עד לתום ההליכים הפליליים נגדו, הינו אמצעי מידתי המאזן נכונה בין כל השיקולים והאינטרסים העומדים על הפרק.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, אלון. עו"ד חיים כהן לעותרים, עו"ד אסנת דפנה למשיבים 3-1. 29.7.07).

ע.פ. 1899/04 - איתי ליבוביץ נגד מדינת ישראל

*השתת עונש מצטבר מעל ל-20 שנה בעבירות אינוס שבגין כל אחת מהן העונש המקסימלי הוא 20 שנות מאסר(מחוזי ת"א - ת.פ. 1061/02 - ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

א. המערער הורשע על פי הודאתו בשורה של מעשי אינוס ומעשים מגונים בקטינות. שני אישומים מתייחסים לשני מעשי אונס אותם ביצע המערער בשתי ילדות, האחת כבת 9 והשנייה כבת 11. הוא עקב אחר הילדות בדרכן מבית-הספר, וכאשר ראה אותן נכנסות לביתן באמצעות מפתח, הסיק מכך כי הן לבדן ואז נכנס לביתן, ביצע בהן מעשי אונס ומעשים מגונים תוך שימוש באלימות שגרמה לקטינות חבלות גופניות. על-פי האישום השלישי, התנדב המערער לשמש כמדריך מחשבים בעמותה המסייעת לילדים ולהורים במצוקה, ובמהלך עבודתו ביצע מעשים מגונים בארבע קטינות בגילאים 4 עד 6. על-פי האישום הרביעי, שימש המערער כמאבטח בגן ילדים בתל-אביב וגם שם ביצע המערער מעשה מגונה באחת מילדות הגן, ילידת 1996. בפעילות אקראית נעצר המערער ושוחרר. בסמוך לאחר מכן, התוודה המערער באוזני אמו על מעשיו, ואף ניסה להתאבד. מספר ימים לאחר מכן, בא המערער לתחנת המשטרה והודה בביצוע כל המעשים הנ"ל. בחוות-דעת פסיכיאטרית נמצא כי המערער כשיר לעמוד לדין. בגזרו את הדין סבר בימ"ש קמא כי נקודת המוצא צריכה להיות העונש המירבי הקבוע בחוק. השאלה בה מיקד ביהמ"ש קמא את דיונו היתה האם ראוי להטיל על המערער עונשי מאסר מצטברים, העולים על העונש המירבי הקבוע בחוק בגין העבירה החמורה ביותר בה הורשע (עבירת אינוס בנסיבות מחמירות שעונשה המירבי הוא עשרים שנה), ולנוכח כל הנסיבות גזר על המערער עשרים וארבע שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו והעונש הוקל במקצת.
ב. סעיף 45(א) לחוק העונשין, קובע: "מי שנדון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה ביהמ"ש שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר". שלושה פירושים אפשריים להוראת-סעיף 45(א) לחוק העונשין: לפי פירוש אחד הכלל הוא שהנאשם ירצה בחופף את עונשי המאסר שהוטלו עליו בגין הרשעתו במספר עבירות, והחריג הוא כי הנאשם ירצה את עונשי המאסר במצטבר. לפי פירוש אחר, החריג הוא גז"ד חופף. הפירוש הנוסף הוא כי הוראת-סעיף 45(א) לחוק נועדה לקבוע כלל השלמה לחסר בגזרי-דין על דרך של הקלה עם הנאשם, בלא לנקוט עמדה בנוגע להיותו של העונש חופף או מצטבר.
ג. במקרים בהם הורשע הנאשם בביצוע מספר מעשי רצח, נקבע בהלכה כי ראוי להטיל עונשים מצטברים. הטעמים המצדיקים הטלת עונשים במצטבר תקפים לא רק לגבי מעשי רצח או עבירות אלימות חמורות שנילוו להם. בנסיבות מתאימות, עשוייה הרשעתו של נאשם במספר עבירות מין חמורות להצדיק ענישה מצטברת בגינן. ואמנם, במספר פרשיות בהן הורשעו נאשמים בביצוע עבירות מין מזעזעות בחומרתן, נגזרו בעבר עונשי מאסר לריצוי בפועל לתקופה מצטברת העולה על עשרים שנה. המעשים בהם הורשע המערער בולטים בחומרתם ומצביעים על המסוכנות הרבה הנשקפת מהמערער. אם בכל זאת הוחלט להקל, ולו במידת-מה, בעונשו של המערער, הרי זה משום שהתייצבותו בתחנת המשטרה והודאתו במעשים בגינם הורשע, חסכו סבל נוסף מקורבנותיו ומנעו אימה וסבל מקורבנות פוטנציאליים נוספים.
ד. אין ממש בטרוניית הסניגור כי ביהמ"ש קמא נמנע מלייחס לכל עבירה ועבירה שביצע מרשו עונש בצידה, אלא ראה לגזור עונש מאסר כולל. ככלל, הסוגייה של אופן גזירת העונש - האם עונש נפרד לכל עבירה או שמא עונש כולל - נתונה לשיקול-דעתו של ביהמ"ש הגוזר את הדין.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 2.3.05).

ע.א. 6296/05 - פנינה כהן נגד עזבון המנוחה בקשי כתון ואח'

דחיית בקשה לביטול הסכם מתנה של דירה, לאחר שזו הועברה על שם מקבל המתנה. "גמירות הדעת" בהסכם מתנה(מחוזי י-ם - ת.א. 5240/03 - הערעור נתקבל).

א. המנוחה כתון בקשי היתה בעלת דירה בירושלים. ביום 21.3.00 חתמה המנוחה בפני עו"ד על תצהיר לפיו העבירה "במתנה וללא תמורה את כל זכויותיי בדירה לבת אחותי פנינה כהן [המערערת]". (להלן: הסכם המתנה). בהתאם להסכם זה, הועברה הדירה ביום 10.7.00 לבעלות המערערת בלשכת רישום המקרקעין, ונרשמה על ידי המערערת באותו יום משכנתא לטובת המשיב 2 (הבנק). ביום 19.6.03 פנתה המנוחה לביהמ"ש בבקשה לצוות על החזרת רישום זכויות הבעלות בדירה על שמה, בנימוק כי חתמה על הסכם המתנה בלא שנתכוונה להעביר זכויותיה למערערת. בעוד ההליך בעיצומו, נפטרה המנוחה, ובניהול התביעה המשיך יורשה היחיד ? יניב ברזני (להלן: המשיב). הלכה למעשה ראתה המנוחה ? חשוכת ילדים ? את עצמה כאמו המאמצת, של המשיב, שכן הוא נמסר לגידולה על ידי אחותה. גירסתה של המנוחה לפיה סברה כי היא חותמת על מסמכים שעניינם הסרת דוד שמש מגג ביתה נדחתה, ונקבע כי המנוחה חתמה על הסכם מתנה, מתוך הבנה כי הסכם זה מתייחס לדירה. עם זאת נקבע כי חרף חתימתה על ההסכם, לא היתה המנוחה ערה למשמעויותיו, ולא הבינה כי מדובר בהסכם שאין הימנו דרך חזרה. לכך הצטרפה העובדה כי לא ידעה קרוא וכתוב (היתה חותמת באצבע, כעולה ממסמכים שבתיק), ולא היתה מצויה בעולם העסקים. נוכח האמור, הגיע ביהמ"ש קמא לכלל מסקנה, כי לא נקשר הסכם מתנה בשל היעדר גמירות דעת.
עוד נקבע כי אף אם התמלאה דרישת גמירות הדעת, הפרה המערערת את חובותיה להבטחת זכות המגורים של המנוחה בדירה, ואף סיכנה זכות זו על ידי שעבוד הדירה לבנק. הערעור נתקבל.
ב. הסכם המתנה השתכלל בתקופה בה נתהדקו היחסים בין המנוח לבין המערערת, והתרופפו היחסים עם המשיב, שהיו מאד הדוקים לפני כן. ההסכם נחתם בפני עו"ד מינא, שהעיד כי "שאלתי את הגב' כתון מהו רצונה בעניין הנ"ל, והיא הסבירה לי כי... היא מעוניינת לתת את הדירה במתנה לבת אחותה... כמי שהגב' כתון מעריכה מאוד ומודה לה על העזרה הרבה והטיפול בה. כמו כן הוסיפה כי אין רצונה להעביר הדירה לקרובים אחרים שלה וזאת כיוון שלא התייחסו אליה ולא טיפלו בה". הסכם למתן מתנה הוא חוזה - עיסקה דו צדדית המשתכללת על -ידי הצעה וקיבול, וגמירות הדעת. המבחן לקיומה של גמירות הדעת הוא ככלל אובייקטיבי. אף אילו הנחנו כי מנקודת מבטה הסובייקטיבית של המנוחה מדובר היה בהסכם הדיר, הרי טעה ביהמ"ש שעה שבחן הלכה למעשה את סוגיית גמירות הדעת מנקודת מבטה הסובייקטיבית המשוערת של המנוחה והימנה בלבד, שכן מבחן גמירות הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של כוונה. חתימתו של מתקשר היא ככלל אינדיקציה מכרעת לגמירות דעת מצדו. בענייננו, בחינת הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעה באופן ברור על כוונת המנוחה להתקשר בעליל בחוזה מתנה תקף ולא הדיר.
ג. המנוחה חתמה, בטביעת אצבע, על ההסכם. אין בעובדה כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב כדי להצביע על היעדר גמירות דעת או פגם ברצון. הלכה היא כי אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. אף אם לא ידעה המנוחה פרטי מסמכים אלה, ברור כי חתימתה המרכזית על תצהיר המתנה היתה מובנת וברורה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין וחשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד נאוה אילוז למערערת, עוה"ד גד ויסקינד ודנה עטר למשיב, עו"ד אסף ניב לבנק. 5.8.07).

בג"צ 11120/05 ואח' - אסאמה מחמוד חמדן ואח' נגד אלוף פיקוד הדרום ואח'

*דחיית עתירה של תושבי רצועת עזה לאפשר להם להגיע לגדה ללימודי ריפוי בעיסוק (העתירות נדחו).

העותרים, המסתייעים בעותרות ציבוריות, הם עשרה פלסטינאים תושבי חבל עזה. העתירות מתייחסות לבקשתם למעבר לגדה המערבית לשם לימודים בתחום הריפוי בעיסוק, ומשאלתם כי בקשותיהם ייבחנו פרטנית. מטעמים בטחוניים אין כיום הסדר כזה לגילאי 16-35 מעזה, למעט בנסיבות הומניטריות, וסטודנטים נחשבים "קבוצת סיכון" מיוחדת בתוכם. העתירות נדחו.
המצב בין ישראל לרצועת עזה מדורדר לעת הזאת, הגיע לשפל המדרגה, ומתן צו מוחלט כמבוקש, לא ישתלב במציאות הקשה הנוכחית, ועל כן אין לקבל את העתירות. העותרים והמשיבים בכתבי בי-דין האריכו בטיעוניהם באשר למצב המשפטי השורר כיום לגבי חבל עזה והזיקה הישראלית לגביו. עמדותיהם קוטביות למדי, קרי, העותרים טוענים לאחריות נמשכת של ישראל חרף ההתנתקות וסיום הממשל הצבאי, והמשיבים טוענים כי ההתנתקות - התנתקות גם מאחריות משפטית לשטח במשמע. אין צורך להידרש לכך בפסק דין זה. הקושי בבדיקה פרטנית, שנקבעה בעתירה קודמת של אותם עותרים עומדת בעינה.

(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד שרי בשי, נועם פלג וקנת מן לעותרים, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 7.8.07).

ע.א. 3996/05 - מינהל מקרקעי ישראל נגד רחל ומויסט גיטלין דורפמן

*פירוש החלטת המינהל להעניק פיצוי לבעלי זכויות בקרקע חקלאית, כדי להגדיל את מלאי הקרקעות הזמינות לבנייה (הערעור נתקבל).

למשיבים זכויות חכירה מהמינהל בחלקת קרקע המשתרעת על שטח של כ-54 דונם (להלן: החלקה). ביום 3.7.1995 נתקבלה במועצת מקרקעי ישראל החלטה 727, אשר נועדה ליצור מלאי של קרקעות זמינות לבנייה בדרך של הפשרת קרקעות חקלאיות, תוך מתן תמריץ כלכלי לחוכרי הקרקעות לוותר על הזכויות בהן. המשיבים התקשרו עם המערער בהסכם פיצוי, לפיו קיבלו תמורת הויתור על הזכויות בחלקה קרקע חלופית ופיצוי כספי של 4,773 מליון ?. בתביעה שהגישו נגד המינהל טענו המשיבים כי זכויותיהם בקרקע כחוכרים במשותף מקימות לכל אחד מהם זכות עצמאית לפיצוי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים וקבע כי לכל אחד מהם אכן עומדת מכוח החלטה 727 זכות עצמאית לקבלת פיצוי מן המערער. הערעור נתקבל.
הפירוש שבו דוגל המערער לעניין היקף הפיצוי המגיע לחוכרים משותפים על פי סעיף 3 להחלטה 727 מתיישב עם התכלית המרכזית שביסוד החלטה זו ואינו סותר אותה. הסכום המתקבל בחישוב על פי אותו פירוש די בו להשגתה של אותה תכלית. פירושו של המערער אף מתנגש פחות מפירושם של המשיבים עם ערכי היסוד בדבר שוויון וצדק חלוקתי שהובילו לביטולה של החלטה 727 ע"י בג"צ. מטעמים אלה יש להעדיף את פירושו של המערער.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד נעמי זמרת למערער, עו"ד עמירם עדיני למשיבים. 5.8.07).

בר"ם 5720/05 - יוסף ועזה גופר נגד הוועדה... לתכנון ולבניה פתח תקווה ואח'

*ניתן לתקן פס"ד שבו לא נפסקו הוצאות משפט ושכ"ט, כ"תיקון טעות" מכח סעיף 81 לחוק בתי המשפט (הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי בת"א קיבל, חלקית, עתירה שהגישו המבקשים להגדלת סכום הפיצוי המגיע להם מאת המשיבות 1-2 על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה בשל פגיעה במקרקעין שבבעלותם, אך נמנע מלפסוק למבקשים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בקשת רשות הערעור הופנתה, בין היתר, נגד החלטת בימ"ש קמא בה נדחתה בקשת המבקשים להוסיף לפסה"ד חיוב בהוצאות ושכ"ט על דרך של תיקון טעות מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט. בדחותו את הבקשה קבע ביהמ"ש כי "אין מדובר בתיקון טעות כהגדרתה בסעיף 81 לחוק". הערעור נתקבל.
אין כל מניעה להשקיף על חוסר התייחסות לשאלת שכר טרחה והוצאות בפסק דין כעל השמטה מקרית הניתנת לתיקון על ידי ביהמ"ש שנתן את פסק הדין, מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. גישה זו יש בה היגיון נוכח החובה המוטלת על ביהמ"ש לפי תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. משכך, ניתן לפרש את שתיקתו כהשמטה מקרית הניתנת ל"תיקון טעות" ולא כעניין מהותי המצריך הגשת ערעור.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד צבי שוב ואביטל חריר-אדרי למבקשים, עוה"ד יחזקאל ריינהרץ וטלי ענבר למשיבים. 5.8.07).

רע"א 7159/05 - אבי תם ואח' נגד מיכל פרס ואח'

*ביטול עיכוב הליכים משפטיים כאשר קיים סעיף בוררות בהסכם שבין הצדדים המתדיינים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בין המשיבה 1 (להלן: מיכל) לבין המבקשים 1,2 נכרת ביום 26.4.99 הסכם להקמת גן אירועים. בהסכם זה (להלן: הסכם ההקמה) נקבע כי פעילותם העסקית של הצדדים תעשה באמצעות חברה שתוקם, היא המבקשת 4 (להלן: גן הזית). בעלי המניות בגן הזית הם המבקשים 1 - 3 ומיכל. המקרקעין עליהם הוקם גן האירועים הם בבעלותו של המשיב 2 (להלן: שמואל), שהינו אביה של מיכל. לצורך הסדרת מערכת היחסים עם שמואל, נכרתו ביום
26.4.99 שני הסכמים (להלן: הסכם המכר והסכם השיתוף). לימים עלו היחסים בין הצדדים על שרטון. ביום 2.12.03 נקטו המבקשים בשני הליכים: האחד נגד מיכל והשני נגד שמואל. מיכל עתרה לעיכוב ההליכים עקב קיומה של תניית בוררות בהסכם ההקמה. המבקשים התנגדו להעברת ההליך לבוררות. במהלך הדיונים הודיע שמואל כי הוא מסכים להעברת הסכסוך. ביהמ"ש קיבל את הבקשה, עיכב את ההליכים בשתי התובענות והורה על העברתן לבוררות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בהיבט החוזי - בהסכם עם שמואל אין תניית בוררות. הערעור ביחס להליך זה מתקבל איפוא והחלטת ביהמ"ש לעכב את ההליכים בתובענה זו תתבטל. באשר להסכם השיתוף - אין מחלוקת כי בין הצדדים להליך זה נכרת הסכם בוררות. ברם, עצם קיומו של הסכם בוררות אינו מחייב את עיכובם של ההליכים בכל מקרה ומקרה. סעיף 5(ג) לחוק הבוררות קובע כי "ביהמ"ש רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות". שני ההליכים מגלים שאלות משותפות של משפט ושל עובדה. בהסכם המכר אין הליך בוררות כאמור. לפיכך, הערעור המתייחס להסכם השני מתקבל אף הוא.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד גיורא בן טל והילה ויינטרוב למבקשים, עו"ד יונתן קם למשיבים. 1.8.07).

ע.א. 1729/06 - אברהם אדמסקי נגד יהושע אדמסקי

*קיום צוואה ודחיית טענה שנעשתה מחמת "איום" של הזכאי עפ"י הצוואה על אמו כי יתאבד אם לא תעשה צוואה לטובתו (הערעור נדחה).

צבי אדמסקי, אביהם המנוח של אברהם אדמסקי (המערער) ושל יהושע אדמסקי (המשיב), נפטר ביום 28.9.1995. בצוואתו הוריש את כל רכושו לנכדו, גדעון אדמסקי, שהוא בנו של אברהם. רחל אדמסקי, אמם של אברהם ויהושע, הורישה את כל רכושה לבנה יהושע, בצוואתה שנחתמה לאחר פטירת האב. ההסבר לצוואה זו מופיע בצוואה, לאמור: "צוויתי את רכושי לבני יהושע בלבד, לאור זאת שאביו ? גרושי ? ציווה את כל רכושו לגדעון, נכדי ובנו של בני אברהם ולא הותיר מאומה ליהושע למרות מצבו הקשה...". יהושע ביקש לקיים את הצוואה של האם ואילו אברהם הגיש התנגדות. התנגדותו של אברהם נדחתה והצוואה קויימה. הערעור נדחה.
סעיף 30 לחוק הירושה קובע: "(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה". המערער טוען כי הצוואה נחתמה מחמת איומו של יהושע כי יתאבד, וכן כי הצוואה בטלה מחמת טעות: המנוחה סברה, כך נטען, שרכושו של צבי אדמסקי היה זהה לרכוש שהיה לה, ואם היא תוריש ליהושע את כל רכושה, ייווצר איזון בין ילדיה, כאשר לאמיתו של דבר, רכושו של צבי אדמסקי היה פחות בהרבה מהרכוש שהיה למנוחה, שירשה נכסים רבים מאביה. טענה זו נדחתה עובדתית ע"י בימ"ש קמא. לעניין טענתו של אברהם כי הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת בעקבות איומי יהושע בהתאבדות - אף בהנחה כי יהושע איים בהתאבדות בטרם נכתבה הצוואה, על המערער מוטל הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין נסיבות עשיית הצוואה: אונס, איום השפעה בלתי הוגנת תחבולה ותרמית, להוראת הצוואה. ביהמ"ש השתכנע, כי האם בחרה מרצונה הטוב והחופשי לצוות את כל רכושה ליהושע בשל כך שהאב בחר לקפחו, והוריש את כל רכושו לגדעון, בנו של אברהם, ובכך אין להתערב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, נאור. החלטה - השופטת נאור. 2.8.07).

בג"צ 7589/05 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד שר התחבורה ואח'

*דחיית עתירה נגד הרכב ועדת בירור לתאונת רכבת בה נהרגו 8 אנשים ונפגעו מאות נוסעים (העתירה נדחתה).

בעקבות התנגשות בין רכבת נוסעים לבין משאית, בצומת רבדים, בה קיפחו שמונה אנשים את חייהם ומאתיים שלושים וחמישה נפצעו, מינה שר התחבורה ועדת בירור. העותרת סברה כי הרכב הוועדה לוקה בניגוד עניינים חמור שכן כל אחד מחברי הוועדה עלול, לכאורה, לשאת באחריות אישית לתאונה, ופנתה לשר התחבורה בדרישה למנות ועדת מומחים בלתי תלויה. לפנייה זו לא ניתן מענה. כתשעה ימים לאחר התאונה, מסרה ועדת הבירור דו"ח לשר התחבורה. בנוסף לוועדת הבירור, נחקרה התאונה על ידי המשטרה, והענין הועבר לטיפול בפרקליטות מחוז דרום. גם משרד מבקר המדינה בדק מספר היבטים הנוגעים לתאונות הרכבות, וטיוטת הדו"ח הועברה לעיון משרדי הממשלה. בנוסף להתפתחות בהיבטים הפליליים, פעל משרד התחבורה במישור המערכתי בעניין בטיחות תנועת הרכבות. העתירה נדחתה.
הרשות מתייחסת לנושא זה בעדיפות הראויה: הוא מטופל באופן רציני במספר מישורים - הקמת ועדת בירור, חקירה פלילית שהניבה טיוטת כתב אישום בדיקת מבקר המדינה, ולבסוף - ביצוע שינויים מערכתיים וחקיקתיים שונים, כחלק מיישום מסקנות ולקחים מאירועי התאונות. בנסיבות אלה, אין להתערב במדיניות הרשות המוסמכת ובדרך פעולתה.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצי'ה. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. 22.7.07).

בג"צ 10788/06 - אברהם גזונטהייט נגד בנק ישראל המפקח על הבנקים ואח'

*דחיית עתירה נגד המפקח על הבנקים שסירב לבדוק תלונת העותר נגד בנק כאשר באותו נושא מתנהלים הליכים אזרחיים בין הצדדים (העתירה נדחתה).

העותר, אזרח שוויץ, ניהל מספר חשבונות בסניף בנק בירושלים - המשיב השני 2 (להלן: הבנק). המשיב 3 (להלן: ספיר) עסק בבנק בניהול תיקי השקעות של ישראלים ותושבי חוץ. אחד מחשבונות הבנק שפתח העותר היה על שם חברה אנגלית שהוא מבעלי מניותיה. העותר העניק לספיר הרשאה לבצע פעולות שונות בחשבון החברה האנגלית. לטענת העותר, ביצעו הבנק וספיר, שלא כדין, פעולות בחשבון אשר הביאו לכך שנוצרה בו יתרת חובה של כ-29 מליון ש"ח. שני הצדדים הגישו תביעות הדדיות לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. בחודש יולי 2006 פנה העותר למשיב וביקש כי יערוך בירור בנוגע לפעולות הבנק, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 16(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). המפקח השיב לעותר, כי אין בדעתו לפתוח בבירור כל עוד מתנהלים הליכים משפטיים. העתירה נדחתה.
סעיף 16 לחוק הבנקאות יצר מנגנון לבירור תלונות הציבור נגד תאגידים בנקאיים. שיקול הדעת בדבר דרכי הבדיקה, עיתויין, סדרי העדיפויות בעבודת הרשות והקצאת המשאבים במקרה נתון, מסור לרשות המוסמכת. אין עילה להתערב בהחלטת המפקח שלא לברר, בשלב הנוכחי, את התלונות שהגיש העותר מכוח סמכותו לפי סעיף 16 לחוק הבנקאות, ולו משום שתלוי ועומד הליך משפטי באותו עניין.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד אלעזר יקירביץ' לעותר, עוה"ד איתי רביד, דורון דן ויואב הירש למשיבים. 2.8.07).

בג"צ 834/07 - מחמוד מחמד רשיד טקאטקה ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*הפקעת מקרקעין להקמת "גדר ההפרדה" (העתירה נדחתה).

העותרים, תושבי הכפר אום סלמונה שבנפת בית לחם, הם בעליהן של חלקות מרקעין בשטח 272 דונם, הנטועות עצי גפן, תאנה ושקד. המשיב 3 הוציא צו תפיסה לרצועת קרקע של 152 דונם מתוך החלקות לשם הקמת גדר ביטחון ממזרח
ומדרום-מזרח לאפרת ולשם הקמת מעבר "אום סלמונה" על הכביש המוביל מאפרת מזרחה לכיוון תקוע. בעתירה נטען כי המשיבים ביכרו את צרכי ההתנחלות אפרת על חשבון הצרכים של התושבים הפלסטינים שהינם תושבים מוגנים. לשיטתם, הגנה על תושבי התנחלויות כלל אינה "צורך ביטחוני" בהתאם למשפט הבינלאומי, ואינה יכולה להתיר פגיעה בתושבים מוגנים. לדעת המשיבים אין בנמצא חלופה לתוואי הגדר, המקובלת מבחינה ביטחונית על המפקד הצבאי. העתירה נדחתה.
שאלת חוקיות ישיבתם של התושבים הישראלים באפרת אינה עומדת להכרעה. שאלה זו אינה משליכה על חובתו של המפקד הצבאי, על פי דיני התפיסה הלוחמתית, להגן על חייהם, ביטחונם וכבודם של כל אחד מן המתיישבים הישראלים. ביסודה של הקמת הגדר עומד צורך ביטחוני. על פי אמות המידה שקבע בג"צ נדרש המפקד הצבאי לשקול שלושה שיקולים מרכזיים בעת תכנון התוואי: השיקול הביטחוני-צבאי; שמירת זכויותיהם של התושבים הפלסטינים שהנם "תושבים מוגנים"; ושמירת זכויותיהם של הישראלים הגרים בישובים הישראלים באזור. בנסיבות העניין האיזון שערך המפקד הצבאי בין צורכי הביטחון, זכויות התושבים הישראלים וזכויות התושבים הפלסטינים, הוא מידתי. אין עילה להתערב בקביעת המפקד הצבאי כי לא ניתן להשיג את התכלית הביטחונית באמצעות התוואי החלופי שמציעים העותרים.

(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, חיות. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד אוסמה חלבי לעותרים, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 2.8.07).

רע"א 2157/07 - מנחם אדאטו נגד אמיל רנתיסי

*דחיית תביעה על יסוד שניתן כבטחון להלוואה והנתבע עמד בנטל ההוכחה שלא ניתנה ההלוואה (הבקשה נדחתה).

ביום 1.1.02 עשה המשיב שטר חוב לטובת המבקש על סך 720,000 ש"ח, להבטחת הלוואה מאת המבקש למשיב על סך 150,000 דולר. המשיב טוען כי ההלוואה לא ניתנה, ועל כן אין מקום לביצוע השטר, המשמש כבטוחה לפירעונה. המבקש טוען כי הלווה את הסכומים, וכי פירעונו של השטר בדין יסודו. בימ"ש השלום דחה את תביעת המבקש. בפסק-דינו ציין ביהמ"ש את שינוי גירסאותיו של המבקש, וכן אי-הרמת נטל הראיות מצד המבקש להוכחת ההלוואה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי והדיון הוחזר בהסכמה לבימ"ש השלום לצורך הכרעה בשאלת קיומה של עילה שטרית ובשאלת עמידתו של המשיב - אם אכן קיימת העילה - בנטל ההוכחה לאי-מתן ההלוואה. בפעם הזאת קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקש. ביהמ"ש קבע כי קיימת עילה שטרית, וכי המשיב לא עמד בנטל להוכיח שלא ניתנה ההלוואה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב, וקבע כי המשיב עמד בנטל להוכיח כי לא ניתנה ההלוואה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המדובר בשטר-חוב שניתן לביטחון. טענתו של עושהו של שטר ביטחון שאינו חייב על-פי השטר, צריכה הוכחה בשתי אלה: כי אמנם ניתן השטר לביטחון, היינו על תנאי; כי העיסקה שלביטחונה ניתן השטר לא התקיימה או נפגמה, כלומר כי התנאי לחבות לא התקיים. המבקש לא חלק על היותו של השטר בטוחה לעיסקת ההלוואה, ובכך נתמלא החלק הראשון של ההוכחה. המחלוקת התמקדה בשאלת קיומה של אותה עיסקה, ועמידתו של המבקש בתנאיה. אף לגבי דבר זה קיימת חזקה לטובתו של המבקש, והנטל לסתור מוטל על שכם המשיב, ולדעת בימ"ש קמא עמד המשיב בנטל. לעניין אחרון זה טוען המבקש, כי שגה ביהמ"ש המחוזי ביישום ההלכה לגבי הפחתת הנטל הראייתי להוכחת יסוד שלילי בנסיבות דנא, שכן, לטענתו, יישום זה מאיין את חזקת התמורה בהעבירו את נטל הראיה והשכנוע אל כתפי מחזיק השטר. ברם, אין לומר כי יישום ההלכה מעביר את נטל הבאת הראיות כל כולו, לא כל שכן את נטל השכנוע, אל כתפי
מחזיק השטר. כל השפעתו של היסוד השלילי היא הורדת הרף לעמידה בנטל הבאת הראיות, אך לא העברתו באופן אוטומטי מכל וכל.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דוד דנינו למבקש, עו"ד רם אורן למשיב. 2.8.07).

בג"צ 6438/07 - התנועה לאיכות השלטון בישראל נגד שר המשפטים ואח'

*ככלל אין בג"צ מתערב במתן חנינות ע"י הנשיא (העתירה נדחתה).

ח"כ לשעבר נעמי בלומנטל (המשיבה 4 - להלן: המשיבה) הורשעה בעבירות של מתן שוחד כדי להשפיע על בוחר, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה. בית משפט השלום הטיל עליה עונש מאסר של 18 חודשים כאשר שמונה חודשים מתוכם הם לריצוי בפועל וכן קנס של 75,000 ש"ח. ערעור שהגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי נדחה. ריצוי העונש עוכב עד ליום 29.7.2007. ביום 28.4.2007 נפטר בעלה של המשיבה ממחלה קשה. ביום 14.5.2007 הגישה המשיבה בקשה לקבלת חנינה. מחלקת החנינות במשרד המשפטים חיוותה דעתה נגד הבקשה. המשיבה שלחה לנשיאת המדינה בפועל ולשר המשפטים מכתב הכתוב בכתב ידה בו מקבלת על עצמה בהכנעה את פסיקתו המרשיעה של ביהמ"ש, מביעה חרטה והתנצלות על התנהגותה והתנהלותה בפרשה, וביקשה כי יוטל עליה שירות לתועלת הציבור כתחליף למאסרה בפועל. שר המשפטים המליץ בפני נשיא המדינה להקל בעונשה של המשיבה, והנשיא החליט לקבל את המלצת שר המשפטים. עונשה של המשיבה הועמד על 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות והיתרה על תנאי. העתירה נדחתה.
היקף התערבותו של בג"צ בהצהרה על בטלות החלטות בענייני חנינה צר הוא. אין מקום בענייננו להתערבות של בג"צ.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד דניאל קירס ומיקה קונר-קרטן לעותרת, עוה"ד ענר הלמן ואריאל בנדור למשיבים. 9.8.07).

ע.א. 6694/05 + 6329/05 - הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד אשר משרקי

*שומת הפסד השתכרות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).

המשיב נפגע בתאונת דרכים, כשהוא בן כ- 32 שנים. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. ועדה רפואית קבעה כי הנכות הרפואית המשוקללת של המשיב, היא בשיעור של %23.5. לגבי הנכות הנפשית נמצא כי מתוך 20 אחוזי הנכות, %10 יש לייחס למצבו קודם לתאונה. לגבי המצב לאחר התאונה, קבע ביהמ"ש, כי המשיב מסוגל לבצע עבודות מסויימות. בסיכומו קבע ביהמ"ש כי בעקבות התאונה איבד המשיב %60 מכושר ההשתכרות שלו. הערעור נתקבל בחלקו.
כאשר מביאים בחשבון את הממצא שלפיו גם כיום כשיר המשיב לעבודות מסויימות; את הממצא שלפיו עוד קודם לתאונה סבל המשיב ממצב נפשי ומבעיות שפגעו ביכולת השתכרותו; ואת שיעור הנכות הרפואית - %23.5, המורכבים מנכות אורתופדית שאינה חמורה ומנכות נפשית בשיעור של %10 - שומת הפסד ההשתכרות לפי פגיעה של %60 נראית מופרזת. העמדת שיעור הפסד ההשתכרות המיוחס לתאונה על %40 משקף נכון יותר את נסיבותיו של המקרה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד משה עבדי ודוד עבדי למערערים, עו"ד ליאור טומשין למשיבים. 19.7.07).

רע"א 9124/06 - אורי פרץ פרי נגד לוקי ביצוע פרוייקטים... בע"מ ואח'

*מתן אפשרות לבורר להגיש ערעור על פס"ד שניתן במחלוקת בין הצדדים לבוררות, ונפסק כי יש לבטל את הפסק בשל קשרים בין הבורר לאחד הצדדים לבוררות (הבקשה נתקבלה).

בין המשיבות התנהל הליך בוררות. ביום 19.9.03 נתן המבקש, (להלן: הבורר), פסק בורר. המשיבה 2 הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי בחיפה לאישור
הפסק. המשיבה 1 הגישה בקשה לביטולו, וטענה, בין היתר, כי למשיבה 2 היו קשרים עסקיים עם הבורר. בתגובה לכך, נטען על ידי המשיבה 2 כי מעולם לא היו לה קשרים עסקיים או אחרים עם הבורר. בסיכומיה, הבהירה המשיבה 2 כי לאחר חיפוש בארכיונים במשרדה היא איתרה כרטסת הנהלת חשבונות עם קבלן בשם אורי פרי, שאינו הבורר. בפסק דינו, קיבל ביהמ"ש קמא את הבקשה לביטול פסק הבורר, בקבעו, כי הואיל והמשיבה 2 הודתה בקשרים עסקיים עם אדם בשם אורי פרי, שומה היה עליה להוכיח את טענתה שקשריה העסקיים היו עם אדם אחר והיא לא עשתה כן. הבורר הגיש בקשה למתן רשות לערער על פסק הדין, שלדבריו, פגע קשות בזכויותיו. לטענת הבורר, בנסיבות העניין לא יכולה להיות מחלוקת כי ביהמ"ש הכריע בזכויותיו ההופלדיאנית, שהינן כולן זכויות חוקתיות. בקשת הבורר להגיש הליך ערעורי נתקבלה.

(בפני: הרשמת ליבוביץ. 18.7.07).

רע"א 2521/07 - מיכאל גרוס ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*הטלת הוצאות לטובת המדינה על בעלי דין הגורמים סחבת במשפט ומבזבזים את זמנו של ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).

בין המבקשים למשיבים הפורמאליים מתנהלות תביעות שנפתחו בשנת 2000 וטרם הסתיימו בהן ההליכים המקדמיים. הסיבה לכך היא, כפי שקבעו הערכאות דלמטה, הגשת בקשות שונות על ידי שני הצדדים במסגרת ההליכים המקדמיים וכן הגשת ערעורים על החלטות הרשם בסוגיות שונות. בהליך נשוא הדיון קבע רשם ביהמ"ש המחוזי כי לא היה מקום להגיש בקשות נוספות מספר ימים לפני המועד שנקבע לדיון מקדמי, שכן לא ניתן היה להשלים את התגובות להן במועד, ולפיכך לא היה מנוס מלקבוע דיון מקדמי נוסף. בנסיבות אלה חייב הרשם את הצדדים בהוצאות בסך של 20,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטלת הוצאות על בעל דין, לרבות לטובת אוצר המדינה, היא בגדר סנקציה, שביהמ"ש יכול להפעיל על פי שיקול דעתו. הארכת הדיון שלא לצורך מביאה לכך שביהמ"ש מקדיש זמן להליך מסויים בלא הצדקה, כאשר נפגעת היכולת לנצל באופן מיטבי את הזמן השיפוטי. הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה על שני הצדדים להליך באה במטרה לבטא את עמדת ביהמ"ש כלפי התנהגות לא ראויה של כל אחד מהם, בהגשת בקשות חדשות זמן קצר לפני מועד הדיון המקדמי ובלא לאפשר הגשת תשובה עובר לדיון. בנסיבות דנא, התנהלות הצדדים הצדיקה השתת הוצאות בסכום שנקבע.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מ. אוסרובסקי למבקשים. 19.7.07).

בע"מ 5137/07 - פלונית ופלונית נגד פלוני

*ביטול פס"ד של בימ"ש לענייני משפחה בתביעת מזונות, כאשר פסה"ד מבוסס על הדין העברי והוברר כי האשה אינה יהודיה (הבקשה נדחתה בעיקרה).

המבקשת 1 והמשיב נישאו בשנת 1981 בנישואים אזרחיים ברוסיה. בשנת 1990 עלו ארצה, ולאחר כ-7 שנים נולדה להם בת - המבקשת 2 - שהינה קטינה. בינואר 2003 נפרדו בני הזוג, והמשיב עזב את הדירה בה התגוררה המשפחה. ביום 24.3.04 הגישה המבקשת תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה, לחיוב המשיב בתשלומי מזונות ומדור עבורה ועבור בתה, תוך שהצהירה כי הינה יהודיה. בטרם ניתן פסק הדין, הגיש המשיב תביעה לביה"ד הרבני האזורי בתל אביב לחיוב המבקשת בגירושין. בתאריך 23.3.05 ניתן פסק דין, המחייב את המבקשת בקבלת גט. המבקשת ערערה לביה"ד הרבני הגדול, וטענה כי פסה"ד ניתן בחוסר סמכות, הואיל ואינה יהודיה. עובר להחלטת ביה"ד הרבני הגדול בדבר יהדותה של המבקשת, נתן ביהמ"ש לענייני משפחה
פסק דין בו חייב את המשיב בהשלמת מזונות המבקשת והבת, בהתבסס על הדין העברי. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי, וטען טענת היעדר סמכות, לדון לפי הדין העברי, אותה ביסס על העובדה כי המבקשת אינה יהודיה. בתאריך 4.6.06 נתן ביה"ד הרבני הגדול פסק דין, לפיו המבקשות אינן יהודיות. בהסתמך על קביעה זו ביטל ביהמ"ש המחוזי את פסה"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה בנימוק שהוא מבוסס, רובו ככולו, על חיובים מן הדין העברי. הדיון הוחזר לביהמ"ש לענייני משפחה למתן פס"ד מחודש בהתחשב בדתן של המבקשות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה בעיקרה.
אין חולק שהמבקשות אינן משתייכות לדת היהודית, ומשכך אין לדין העברי תחולה לגביהן. עם זאת, כאשר ערכאת הערעור מורה על ביטול פס"ד למזונות והחזרת הדיון לערכאה הדיונית, שומה עליה לבחון אפשרות של מתן סעד זמני עד לפסה"ד החדש, על מנת שלא להותיר את הנתמכים חסרי מקור מחיה. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה ששלילת תשלומי המדור מובילים להשלכת בני המשפחה מביתם. לפיכך, יעמוד פסה"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה על כנו עד להחלטתו המחודשת בנושא.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. יובל למבקשות. 19.7.07).

בש"פ 6159/07 - מדינת ישראל נגד מרואן נאצר ואח'

*הארכת מעצר שביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של פעילות בארגון פשיעה (בקשה שביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו כי פעלו במסגרת ארגון פשיעה במשך מספר שנים. במסגרת הארגון חברו לפעולות שכללו הפצת חשבוניות מס פיקטיביות, ניכיון שיקים והלוואות, ונקיטת פעולות אלימות כנגד חייבים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. משעברו תשעה חודשים מן המעצר הוארך מעצרם בתשעים ימים, וכך הלאה. עתה מתבקשת הארכת מעצרם של המשיבים בפעם השביעית בתשעים ימים. הבקשה נתקבלה.
השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם, מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב. עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר במשיבים אשר כנגדם ראיות לכאורה בדבר חברות בארגון פשיעה רב מעללים, במסגרתו ביצעו מספר רב של עבירות חמורות, בנסיבות קשות ביותר ובאכזריות רבה, וכל זאת לשם בצע כסף. בנסיבות אלו, מסוכנותם של המשיבים לשלום הציבור מזדקרת על פניה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מורן סילס למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיבים. 26.7.07).

בש"פ 6245/07 - מדינת ישראל נגד אבו גודה סאלימן

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה והמלטות מהמשטרה תוך סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

ביום 19.2.07, בעת פסילה מנהיגה, נהג המשיב ברכב אשר אינו מורשה בנסיעה, ומיועד לפירוק בלבד. שוטרים הבחינו במשיב כשהוא חוצה בנסיעה קו הפרדה רצוף והחלו דולקים בעקבותיו תוך שהם מורים לו לעצור. המשיב פתח במנוסה, בנסיעה פרועה תוך סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. עם הגשת כתב האישום, הורה בימ"ש קמא על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. המשיב הגיש בקשה לעיון חוזר, בטענה כי בשל התאריך שנקבע לתחילת שמיעת הראיות, עלול הוא להימצא במעצר במשך כחצי שנה קודם שיתחיל משפטו. ביהמ"ש החליט לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
חומרת העבירות המיוחסות למשיב, נסיבות התנהלות המרדף, הנסיבות שקדמו לו, עברו התעבורתי החמור של המשיב (122 עבירות תעבורה קודמות), ותסקיריו המפורטים של שירות המבחן, מלמדים על המסוכנות שנשקפת מן המשיב.

(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד תמר בורנשטיין לעוררת, עו"ד סוזי שלו למשיב. 22.7.07).

בש"פ 6248/07 - דוד יניב סויסה נגד מדינת ישראל

*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים (ערר על פסילה מנהיגה - הערר נדחה).

העורר נהג ברכב בשעה 00:07 מכיוון ים המלח לאילת, כאשר עמו ברכב היו שלושה נוסעים. העורר לא ישן כלל ב - 24 השעות שקדמו לתאונה, ונהג תוך מודעות לעייפותו ולתוצאותיה האפשריות. הוא נרדם תוך כדי נהיגה, הרכב סטה לשולי הכביש, והתהפך מספר פעמים. אחד הנוסעים ברכב נהרג, והאחרים נפצעו. בסמוך לתאונה, נפסל רישיונו של העורר על ידי קצין משטרה למשך 90 ימים, ובתום תקופה זו הוחזר לו רישיונו. כ - 9 חודשים לאחר מכן, בסמוך להגשת כתב האישום, הוגשה לביהמ"ש בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש נעתר לבקשה. ביהמ"ש לא שעה לטענת השיהוי של העורר. הערר נדחה.
יסודו של השיהוי בהגשת הבקשה, באי-יכולתה של אחת הנוסעות ברכב להעיד, משום פציעתה כתוצאה מהתאונה עצמה. אין לזקוף, בנסיבות אלה, את השיהוי לחובתה של המשיבה, ומשכך, משקלו של שיקול זה במאזן הכולל פוחת. נושאו של האישום התלוי ועומד כנגד העורר הינו עבירה חמורה של הריגה. התנהגותו של העורר - בייחוד נוכח היותו "נהג חדש" בעת קרות התאונה - מעידה על כך שבנהיגתו יש משום סכנה לשלום הציבור.

(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד דניאל מירסקי לעורר, עו"ד נורית הדס למשיבה. 26.7.07).

בש"פ 6317/07 - אלכסנדר טילו ואלכסנדר ברבולט נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע שחרור ממעצר לפי בקשת "תובע מוסמך" (הערר נדחה).

העוררים נעצרו בחשד לביצוע עבירות של החזקת נכס החשוד כגנוב, פריצה לרכב וגניבה מרכב. בנוסף, נחשד העורר 1 בעבירות של נהיגה ברכב שהורד מהכביש ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. ביום 18.7.07 נתבקש בימ"ש השלום בקריות להאריך את מעצרם את העוררים בחמישה ימים. ביהמ"ש סבר כי ניתן לבצע את פעולות החקירה גם אם ישהו העוררים במעצר בית, והורה על שחרורם בערובה. עם מתן החלטה זו, ביקש התובע לעכב את ביצוע החלטת השחרור מכוח סעיף 55(א) לחסד"פ (להלן:"חוק המעצרים"). הסניגור התנגד לבקשה בנימוק שב"כ המדינה אינו "תובע מוסמך" מכוח הדין לעתור לעיכוב ביצוע כאמור. באותה עת, נכחה באולם פרקליטה אשר הצהירה כי היא "תובעת מוסמכת" על פי דין, וכי היא עותרת לעיכוב ביצועה של החלטת השחרור. ביהמ"ש קיבל את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה ערר שהוגש. לעצם העניין - בשל כך שבפני ביהמ"ש המחוזי התייצב תובע מוסמך הבקיא בתיק, הורה ביהמ"ש על עיכוב ביצוע החלטת השחרור. הערר נדחה.
מצב דברים בו תובע מוסמך שנקלע באקראי לאולם ביהמ"ש מבקש בשם חברו - הבקיא ברזי תיק המעצר אך אינו מוסמך לעתור לקבלתו של עיכוב ביצוע - נראה, על פניו, לקוי. יחד עם זאת, בימ"ש השלום לא חרג מסמכותו הפונקציונאלית, שכן, בסופו של דבר, תובעת מוסמכת היא שביקשה לעכב את ביצוע החלטת השחרור בערובה. מכל מקום, אין צורך להכריע בהליך זה בדבר משקלו של הפגם שנפל, שכן ביהמ"ש המחוזי ראה להיזקק מחדש לבקשה וליתן בה החלטה לגופה.