ע.פ. 11063/04 + 10939/04 - בני קריאף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס המבוססת על עדות המתלוננת שנתמכה בעדויות אחרות. *חומרת העונש בעבירה של אינוס המתלוננת שהיתה לה היכרות קודמת עם הנאשם(מחוזי ב"ש - ת.פ. 996/03 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המתלוננת, שהיתה בעת התרחשות האירוע כבת 21, הכירה את המערער, שגר בשכנות אליה. ביום האירוע, בשעה 30:01 לאחר חצות, יצאה המתלוננת מדירתה ופגשה את המערער ובין השניים התפתחה שיחה, במהלכה אמרה המתלוננת למערער כי ברצונה לעשן סיגריה. השניים יצאו, כשהם שלובי אצבעות, ולאחר שהמערער הביא לה מבית חברו סיגריה, הוא הציע לה לראות את דירתו, וזו הסכימה. בדירה קיים המערער מגע מיני עם המתלוננת. לטענת המערער היה המגע בהסכמתה, ואילו המתלוננת טענה כי נאנסה. ביהמ"ש העדיף את גירסתה של המתלוננת ומצא תימוכין במספר עדויות אחרות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת אינוס והדחה בחקירה וגזר לו שבע שנים וחצי מאסר בפועל, ושנתיים על תנאי. כן הופעל בחופף מאסר על תנאי של 6 חדשים. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל והוחלט כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה מצטבר.
ב. בבוא ביהמ"ש לבחון אירועים שהתרחשו בחדרי חדרים ובנוכחות המתלוננת והמערער בלבד, ישנה חשיבות מכרעת להתרשמות הבלתי אמצעית של השופטים מן העדויות ששמעו. במקרה דנן, נתן ביהמ"ש אמון מלא בעדותה של המתלוננת. זו מסרה גירסה עקבית ולא סטתה ממנה במהלך העימות עם המערער ואף לא בחקירתה בביהמ"ש. גירסתה של המתלוננת באשר להשתלשלות האירועים, נתמכה, כאמור, בעדויות נוספות. על כן אין להתערב בהרשעה.
ג. אשר לערעורים על העונש - העבירות בהן הורשע המערער חמורות ביותר. המערער ניצל את היכרותו הקודמת עם המתלוננת ואת הרושם החיובי שהותיר עליה כדי להביאה לדירתו, שם הוא ביצע בה מעשה אונס אלים, תוך שהוא עושה שימוש באלימות פיזית ומצמיד סכין לצווארה. לאחר שביצע המערער את זממו במתלוננת, הוא איים עליה לבל תספר על האירוע פן תפגע. המערער לא גילה כל אמפטיה לקרבן, ואף ניסה להכפיש את שמה של המתלוננת ולהאשימה במעשיו. למערער עבר פלילי מכביד בעבירות מין ואלימות. בהתחשב בכך שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, יופעל עונש המאסר המותנה במצטבר.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, נאור. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אסתר בר ציון למערער, עו"ד רובי וסטרמן למשיבה. 21.2.07).
ע.פ. 2756/05 + 2365/05 - ראשיד שתיאווי נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על הרשעה בעבירה של פציעה ביריות, שהתבססה על זיהויו של הנאשם בזיהוי תמונות ואמירות הנאשם למדובב בכלא(מחוזי ת"א - ת.פ. 40060/04 - הערעור נתקבל).
א. המתלונן היה נשוי לבת דודו. במהלך נישואיו הכיר המתלונן אישה אחרת (להלן: קיפאח), והשניים החליטו להתארס. הם אויימו על ידי קרובי משפחתה של אשתו, ובאחד הימים, בסביבות השעה 00:16 נורה המתלונן בסמוך למקום עבודתו. המערער הורשע בירי כאשר הרשעתו התבססה על שני נדבכים: האחד, זיהוי תמונתו מתוך חבילה של כמאה תמונות עבריינים שהוצגו למתלונן. תמונת המערער היתה אחת התמונות הראשונות שהוצגו למתלונן. הוא הניח את תמונת המערער בצד והמשיך לבחון את יתר התמונות. כעבור כשלוש דקות מסר המתלונן על זיהויו של המערער כאדם שירה בו; הנדבך האחר הוא אמירות מסויימות של המערער לשני שותפיו לתא המעצר, שאחד מהם היה מדובב משטרתי. הערעור נתקבל.
ב. בפרשה שלפנינו קיימים גורמים שונים, שבהצטברם יחדיו, יש בהם כדי להפחית מהמשקל הראייתי של זיהוי המערער על-ידי המתלונן. ראשית, העובדה שהמתלונן בחן במשך מספר דקות תמונות נוספות, לפני שבחר באופן סופי את תמונתו של המערער, מצביעה על האפשרות שהמתלונן לא היה בטוח בזיהוי שביצע; שנית, לפני העיון באלבום התמונות לא ידע המתלונן למסור פרטים מזהים של ממש אודות האדם שירה בו, ורק לאחר שבחר בתמונת המערער הוא החל להתייחס לפרטים בתיאורו של היורה; שלישית, תיאורו של המתלונן את אירוע הירי, כפי שנמסר על-ידו בחקירתו במשטרה בהקשר לזיהויו של המערער, אינו עולה בקנה אחד עם התיאור שמסר בעדותו בביהמ"ש; רביעית, המתלונן מסר הן בהודעותיו במשטרה והן בעדותו בביהמ"ש כי האדם שירה בו דיבר בעגה של תושבי השטחים. אין מחלוקת כי המערער הוא ערבי-ישראלי ואינו דובר את העגה הנהוגה אצל תושבי השטחים.
ג. הנדבך השני עליו ביסס ביהמ"ש המחוזי את הרשעתו של המערער הינו, כאמור, הדברים שאמר המערער לשני שותפיו לתא המעצר. קיים ספק סביר אם יש לראות בדבריו אלה של המערער משום הודאה במעשים שיוחסו לו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד נגה שמואלי-מאייר למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 22.2.07).
ע.א. 2576/03 - אהובה וינברג ואח' נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח'
* ע.א. 2576/03 - ההגנה הקבועה בחוק נכסי נפקדים שהיא מעין "תקנת שוק" כאשר נמכר נכס שנחשב כנפקד והתברר שאינו כזה. *השפעת שיהוי בהגשת תביעה, על החמרה ברמת ההוכחה הנדרשת מהתובע, במקרקעין שנמכרו על האפוטרופוס על נכסי נפקדים. *הנטל לסתירת רישום נכס אצל רשם המקר(מחוזי נצרת - ת.א. 797/98 - הערעור נדחה).
א. המערערים הם יורשי המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר בשנת 1953. לטענתם, בשנים שלפני קום המדינה נהג המנוח לרכוש אדמות בשיתוף-פעולה עסקי בינו לבין יעקב לאלו (להלן: לאלו), ובשנת 1946 רכש המנוח קרקע (להלן: הנכס או החלקה בטבריה). לצורך רכישת הקרקע העביר המנוח לידי לאלו 2,000 לא"י, ומאחר וההגבלות המנדטוריות באותה עת (הוראות "הספר הלבן"), לא איפשרו רישום קרקעות בשמם של יהודים, נרשם הנכס על שמו של תושב ערבי בשם ביידס. לטענת המערערים, לשם הבטחת רישום הקרקע בבוא העת על שם המנוח, רשם ביידס משכנתא על סך 5,000 לא"י על חלקו במקרקעין באזור העיר יפו (להלן: המשכנתא). המשכנתא נרשמה לטובתו של לאלו. מספר שנים חלפו, וביידס הוכרז כנפקד. שני הנכסים בטבריה וביפו, הוכרזו כנכסים נפקדים והוקנו למשיב, שפדה את המשכנתא ושילם את תמורתה ללאלו. בהמשך, נמכרה החלקה לרשות הפיתוח ונרשמה על-שמה. בשנת 1952 הגיש המנוח נגד לאלו תביעה, במסגרתה נדונו היחסים העסקיים בין השניים, ובכללם נושאי חלקת הקרקע בטבריה והמשכנתא האמורה (להלן: התביעה הקודמת). במהלך המשפט נפטר המנוח. בכל הנוגע לחלקת הקרקע, תבעו יורשי המנוח לחייב את לאלו להעביר לעיזבונו של המנוח את דמי פדיונה ותביעתם נדחתה. בשנת 1998 הוגשה התביעה נשוא הערעור הנוכחי, במסגרתה נתבקש ביהמ"ש להצהיר על בעלות המערערים בחלקה בטבריה, ותביעתם נדחתה. הערעור נדחה.
ב. המשיב זכאי ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, הקובע מעין "תקנת שוק" ספציפית לעניין נכסים שהוכרזו בטעות כנכסי נפקדים, ולפיו, תעמוד בתוקפה כל עיסקה שנעשתה בתום-לב בין המשיב לאדם אחר. כמו כן, השיהוי בהגשת התביעה מצד המערערים לווה בשינוי לרעה במצבו של המשיב. אם כי אין לדחות את התביעה אך מחמת שיהוי, הרי משמעות השיהוי תבוא לידי ביטוי בכך שאין "להקל" עם המערערים בטיב וברמת ההוכחה הנדרשת מהם בתביעה זו, חרף הקשיים האובייקטיביים שניצבו בפניהם בדרך להוכחתה.
ג. השאלה המרכזית הינה האם אמנם היה המנוח בעליו האמיתיים של החלקה בטבריה. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, קובע כי רישום מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו. מרשם המקרקעין ביחס לנכס הצביע על כך שביום 27.2.46 נרשמה הקרקע על-שם ביידס. הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים האמיתי, כך שהבעלים האמיתי של החלקה היה דווקא המנוח (ולא ביידס או לאלו), הוא נטל כבד מאוד. בסופו של יום, המערערים לא הצליחו לעמוד בו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד מ. וינברג, ר. בכר, וע. עמית למערערים, עו"ד צ. אילוז למשיב. 21.2.07).
ע.א. 9300/05 - המפקח על הביטוח נגד יוסף קוסקוסי
*החמרה בעונש של שלילת רשיון סוכן ביטוח שזייף את הרשיון והוסיף בו ענפי ביטוח שלגביהם לא היה מורשה(מחוזי חיפה - ע.ש. 1023/04 - הערעור נתקבל).
א. המשיב קיבל מאת המפקח על הביטוח רישיון "סוכן ביטוח מתמחה" בענפי הביטוח "חיים", "רכוש" ו"תאונות". (להלן חוק הפיקוח), לתקופה של שלוש שנים, שבסיומן עליו לעמוד בבחינות סוכן ביטוח מורשה. משפקע תוקפו של רישיון המתמחה של המשיב. הוא עמד בבחינה בענף ביטוח "תאונות", ורישיון סוכן ביטוח מורשה הונפק לו לענף זה בלבד. המשיב זייף את הרישיון והוסיף בו את ענפי הביטוח "רכוש" ו"חיים" והמשיך לעסוק כסוכן ביטוח, גם בענפים אלה, שבהם עבר לאחר מכן את הבחינות הנדרשות והוסמך בהן. משנתגלה הזיוף החליט המפקח לבטל לצמיתות את רישיונו של המשיב בכל הענפים. למעשה, המשיב יוכל להגיש בתום תקופה של חמש שנים בקשה להשיב לו את רישיונו, וככל שבקשתו תתקבל, יהא עליו לעמוד פעם נוספת בבחינות. המשיב עירער לביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור, והחליט כי שלילת הרישיון תהא לשלוש שנים. כן הוטל על המשיב קנס מינהלי בסך 20,000 -. הערעור נתקבל.
ב. סוכן ביטוח מופקד על ענייניהם הפיננסיים והרכושיים של אחרים, בין השאר בשעות משבר, וככזה חלה עליו חובת נאמנות מוגברת, וחובה מיוחדת לשמירה על החוק ועל טוהר המידות. הבוחר להיות מופקד על ענייניו של הזולת - במקרה דנא עניינים כלכליים - נוטל על עצמו מידות של התנהגות מתוך יושר ויושרה, כדי לשמור על טוהר המקצוע ועל מנת לבסס את אמון הציבור בו ולא לערערו. העובדה שהמפקח על הביטוח נכון לשוב ולהידרש לעניינו של המשיב בתום חמש שנים מוסיפה את ממד המידתיות, כדי שהפגיעה בו לא תהא קשה יתר על המידה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ישראל בלום למערער, עו"ד מוחמד אסדי למשיב. 18.2.07).
ע.א. 11771/04 - לשכת עורכי הדין ואח' נגד הארגון הבינלאומי של עו"ד... יהודים ואח'
*הסכם בין לשכת עוה"ד לבין ארגון בינלאומי של עו"ד יהודיים, כי חברי הלשכה יהיו גם חברים בארגון אינו תקף, ואולי גם לא חוקי(מחוזי י-ם - ה.פ. 3200/04 - הערעור נדחה).
א. המשיב (להלן: "הארגון"), הוקם בשנת 1969, במטרה לעסוק בנושאים משפטיים בעלי חשיבות מיוחדת לעם היהודי ולמדינת ישראל. ביום 26.3.04, נערכה אסיפת קונגרס הארגון (להלן: האסיפה), אשר בחרה אנשים שיכהנו בתפקידי מפתח בארגון. טענתם העיקרית של המערערים היתה, כי מארגני האסיפה מנעו, שלא כדין, את כניסתם של חברי לשכת עוה"ד לאסיפה, למרות שעל פי ההסכמים הקיימים בין הלשכה לארגון, כל חברי הלשכה הינם חברים בעלי זכויות בארגון. המערערים ביקשו מביהמ"ש להצהיר, כי כל חברי הלשכה חברים בארגון וממילא זכאים להשתתף בכל הבחירות הנערכות
בו. המשיבים התנגדו לבקשה. לטענתם, טענת המערערים אינה מעוגנת בשום הסכם שנערך בין הלשכה לארגון. בפתיח לפסק דינו, הגדיר בימ"ש קמא את הסוגיות העומדות בפניו: האם ככלל קיימת אפשרות לצרף אדם לשמש כחבר בתאגיד ללא ידיעתו והסכמתו; ההסדרים וההסכמים שנחתמו בין הארגון ללשכה המתייחסים למעמדם של חברי הלשכה בארגון ופרשנותם, ודחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. השופטת ברלינר: ככלל, ביהמ"ש אינו דן בטענות שלא הועלו בפניו. יחד עם זאת, ביהמ"ש רשאי לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מהמסכת העובדתית אשר נפרשה לפניו. בענייננו: הסוגיה שהעלה ביהמ"ש מיוזמתו היא סוגיה, שחותם טובת הציבור מוטבע בה. משסבר בימ"ש קמא כי מדובר באי חוקיות היה מקום ללכת בדרך שהלך בה. הסדר בין שני גופים, הקובע, כי החברים באחד מהם יהיו חברים אוטומטית וללא ידיעתם באחר הינו הסדר לא חוקי. כל אדם זכאי להתאגד בכל איגוד חוקי על-פי רצונו ובחירתו.
ג. השופטת פרוקצ'יה: די בקביעה כי הסדר בין שני גופים הקובע כי חברי הגוף האחד יהיו חברים גם בגוף האחר, וזאת אף בלא ידיעתם ובלא הסכמתם, הינו חסר נפקות משפטית לחייב את אותם חברים, מקום שהגופים המתקשרים לא הוסמכו לכך, בין בהסכם עם החברים, ובין על פי חוק.
(בפני השופטות: פרוקצ'יה, חיות, ברלינר. 22.1.07).
בג"צ 7542/05 - גל פורטמן ואח' נגד מאיר שטרית שר התחבורה ואח'
* בג"צ 7542/05 - סעיף 68 לחוק המשמעת שלפיו עובד מדינה לא יפוטר בשל עבירת משמעת אלא לפי פס"ד של בי"ד, אינו חל על החלטה שלא להאריך חוזה עבודה אישי, בשל העמדת העובד לדין בעבירה משמעתית. *ביטול החלטה להאריך חוזה עבודה אישי, עם עובד שהועמד לדין משמעתי בשל מתן (העתירה נתקבלה).
א. המשיב 4, יהושע שדה, מונה בשנת 2001 לתפקיד מנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה, במסגרת חוזה אישי לתקופה בת ארבע שנים. בשלהי דצמבר 2003 הונפקה לשדה תעודת בוחן נהיגה, למרות שלא עבר הכשרה מתאימה. בפברואר 2004 נפתחה חקירה משמעתית בעניין זה, ובמסגרת חקירה זו נחקר גם עניין היתרים - היתר להוראת נהיגה והיתר לניהול בית ספר לנהיגה - שניתנו על ידו לצבי יוזנט (להלן: יוזנט), שהיה הממונה עליו במשרד התחבורה, ערב פרישתו של יוזנט מהשירות בדצמבר 2003. לאחר סיום החקירה הוגשה נגד שדה תובענה לביה"ד המשמעתי בגין ביצוע עבירות משמעת שונות. כחודש לאחר הגשת התובענה, ביקש משרד התחבורה מנציבות שירות המדינה להאריך את תוקף חוזה העסקתו של שדה, אשר סיומו חל ביום 30.4.05, לארבע שנים נוספות. לנוכח התובענה התלויה ועומדת, אישרה הנציבות להאריך את החוזה לשנה אחת בלבד. ביום 23.6.05 הגיעו הצדדים בביה"ד להסדר טיעון, לפיו יורשע שדה בעבירות משמעת מסויימות ויוטלו עליו אמצעי משמעת מסויימים. ביום 2.1.06 האריך משרד התחבורה את כהונתו של שדה לתקופה של שנתיים. העותרים, נפגעי תאונת דרכים, סבורים כי התנהלותם של המשיבים משליכה על המאבק בתאונות הדרכים ועל המסלול הפגום והבלתי תקין, לטענתם, של הכשרת נהגים. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 68 לחוק המשמעת קובע כי עובד המדינה לא יפוטר בגלל עבירת משמעת אלא על פי פסק דין של בית הדין, ולטענת שדה, לעניין סעיף 68 לחוק המשמעת, דינה של אי הארכת חוזה כדינם של פיטורין. ברם, עובד שאינו קבוע ניתן לפטרו מטעמי משמעת ללא העמדתו לדין, וסעיף 68 לחוק המשמעת אינו חל על עובד כזה.
ג. אחד השיקולים המרכזיים בהחלטות מעין אלו שבענייננו, הוא אמון הציבור בטוהר השירות הציבורי. כנגזר מכך נפסק, כי עברו הפלילי של המועמד הינו שיקול בעל חשיבות עת נבחנת אפשרות מינויו של אותו מועמד לתפקיד ציבורי. כך גם מקרים
בהם הוגש כנגדו כתב אישום, או אף מקרים בהם מתנהלת כנגד אותו אדם חקירה משטרתית. מנהל אגף הרישוי, אשר מקבל ומעניק היתרים לבוחן נהיגה, מורה לנהיגה, ומנהל בית ספר לנהיגה, מבלי לבדוק את התנאים הנדרשים לצורך מתן היתרים אלו, תוך ניצול מעמדו, רואים אותו כמי שלמעשה מעל בתפקידו, באחריותו, באמון שניתן בו ובדוגמא האישית אותה הוא אמור ליתן לכפופים לו וליתר העובדים במשרד.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ע. שוחט וא. לוקר לעותרים, עו"ד א. דגן למשיב, עוה"ד ר. אלון וש. צאייג לשדה. 11.2.07).
בע"מ 366/06 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*העדפת "אימוץ סגור" על פני "אימוץ פתוח"(מחוזי חיפה - ע"מ 608/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקשת, ילידת 1970, ובעלה, נישאו באזרבייג'ן בשנת 1989. ביום 24.9.90 נולדו לבני הזוג תאומות. במהלך שנת 1993 עלו המבקשת ובעלה לישראל. התאומות הוכרזו בנות אימוץ במהלך שנת 1995. לאחר עלייתם לארץ, נקלעו בני הזוג למצוקה כלכלית ונפשית עקב קשיי הסתגלות וחל משבר ביחסיהם. על רקע המצוקות, התמכרה המבקשת לסמים. הקטינה נשוא הבקשה נולדה ביום 6.11.00 לבני הזוג, אשר בשעת לידתה היו מכורים לסמים. סמוך לאחר לידתה, הועברה הקטינה למעון, בהסכמת ההורים. ביום 9.11.00 ניתן צו חירום על-ידי פקידת סעד, מכוחו הוצאה הקטינה ממשמורת הוריה. המבקשת החלה בתהליך גמילה ממושך, אשר בסופו כנראה נגמלה מסמים. או אז החלה לבקר את הקטינה במעון וביקורים אלה הופסקו עם העברת הקטינה למשפחה אומנת. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי הקטינה היא בת אימוץ, כי האימוץ הוא לטובתה וכי יש להעדיף לטובת הקטינה אימוץ סגור על אימוץ פתוח. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. בקשתה של המבקשת היא לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי כי האימוץ יהיה אימוץ סגור. הבקשה נדחתה.
ב. במסגרת ההליכים למתן צו אימוץ, מוסמך ביהמ"ש לצמצם בצו האימוץ את תוצאות האימוץ, אם נוכח שהדבר הינו לטובת המאומץ. כבר נפסק לא אחת, כי אימוץ "סגור", המהווה ניתוק מוחלט בין הקטין להוריו הביולוגיים, הינו לטובת הילד, ואילו אימוץ "פתוח" נחשב לחריג ויש לאפשרו רק במקרים נדירים ונסיבות יוצאות דופן. טובת הילד המאומץ משמשת כשיקול מכריע. מסקנות ערכאות קמא כי טובת הילד מחייבת אימוץ סגור, מעוגנות היטב בחומר הראיות ונכונות הן.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד חגית לב אסלן למבקשת, עו"ד לימור פלד למשיב. 14.2.07).
בע"מ 10807/03 - אליקום זמיר ואח' נגד רות גמליאל ואח'
*צוואות הדדיות של בני זוג וההבחנה בין יורש לאחר יורש או יורש במקום יורש. *זכותו של אחד מבני זוג שערכו צוואות הדדיות, שירש את בן זוגו לפי הצוואה, לפעול שלא לפי תנאי הצוואה ההדדית שעליה חתם וכן לערוך צוואה חדשה(מחוזי ת"א - ע"מ 1147/02 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות).
א. ביום 27.5.1990 כתבו המנוח יעקב זמיר, יליד 25.11.1920, ואשתו דאז, אמם המנוחה של המבקשים (להלן: "אם המבקשים" או "האשה הראשונה"), צוואות הדדיות. צוואתו של המנוח הורתה לאמור: "את יתרת עזבוני במלואו אני מצווה בזה במלואו לאשתי... במקרה של פטירת אשתי לפני יעבור... מלוא עזבוני לילדינו...". במקביל, הורתה צוואתה של אם המבקשים: "את יתרת עזבוני במלואו אני מצווה בזה במלואו לבעלי... במקרה של פטירת בעלי לפני יעבור... מלוא עזבוני לילדינו...". ביום 29.7.1994 הלכה אם המבקשים לעולמה. על-פי צוואתה האמורה, ירש המנוח את עזבונה. לאחר מות אשתו הראשונה, ניהלו המנוח והמשיבה חיי משפחה ומשק בית משותף, ונולדה
להם, ביום 26.10.1998, ילדה משותפת. ביום 26.8.1998 ערך המנוח צוואה חדשה, בה ציווה את כל עזבונו למשיבה, למעט זכויותיו במקרקעין מסויימים. ביום 14.6.01 נפטר המנוח. בימ"ש השלום דחה את התנגדות המבקשים לצוואתו החדשה של המנוח ונתן צו-קיום לגביה. ערעור המבקשים לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות.
ב. השופטת נאור: בעת עריכת הצוואות על ידי המנוח ואשתו הראשונה, בשנת 1990, היו השניים הבעלים של חלקת קרקע אשר עליה ניצב בית מגוריהם. כמה שנים לאחר עריכת הצוואה, בשנת 1993, העבירו בני הזוג רבע מהחלקה לכל אחד משלושת ילדיהם, והותירו בבעלותם רבע מהחלקה. אם המבקשים נפטרה, והמנוח ירש את חלקה- בקרקע. בחודש יוני 1996 העביר המנוח במתנה מחצית מזכויותיו בחלקה למשיבה. כשנתיים לאחר כתיבת הצוואה השניה, העביר המנוח את זכויותיו בשמינית המקרקעין שנותרה בבעלותו לבת המשותפת. זכויותיהן של המשיבה והבת המשותפת נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. בעת פטירתו של המנוח, לא נותרו בעזבונו כל זכויות במקרקעין. טענת המבקשים כי המנוח לא היה רשאי, בחייו, להעביר את הרכוש לאחר, היה עליהם להעלות במסגרת הליך שונה ונפרד, שעניינו ביטול עיסקת המתנה, ולא במסגרת ההתנגדות לצו-קיום הצוואה. מכל מקום, יש לדחות את טענות המבקשים.
ג. ההסדר שקבעו המנוח ואשתו הראשונה בצוואותיהם ההדדיות אינו הסדר של "יורש אחר יורש", אלא הסדר של "יורש במקום יורש", הקבוע בסעיף 41 לחוק הירושה. לפי סעיף זה, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אם יורש א' לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב'. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ. גם בהנחה לה טוענים המבקשים, הנחה שאינה נכונה, שמדובר ביורש אחר יורש, אין ללמוד מכך, מיניה וביה, על איסור דיספוזיציה של הנכס בידי יורש א' בחייו.
ד. טענתם המרכזית של המבקשים הינה כי לצוואות הדדיות יש דין מיוחד ובשל הסתמכות המוריש שמת ראשון על צוואתו של המוריש השני, מנוע המוריש השני לשנות את צוואתו שלו, שהיא צוואה משותפת והדדית. טענה זו מתייחסת לכל עזבונו של המנוח, ולא אך לעזבון שמקורו בירושת אשתו הראשונה. לאחרונה, תוקן חוק הירושה, והוספה לו הוראה בדבר צוואות הדדיות. התיקון לחוק לא חל על ענייננו. מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מותו של מי מהם, והכל, כמובן, באין אינדיקציה פרשנית אחרת.
ה. השופטת ארבל (דעת יחיד): מסכימה עם השופטת נאור ככל שמדובר בזכויות במקרקעין שהועברו בחיים. מאידך, באשר ליתרת העזבון, כאשר בא ביהמ"ש לפרש צוואה עליו לתת משקל מכריע לכוונת המצווה, בהיעדר הוראות דין המורות אחרת. צוואה משותפת היא גם הדדית כאשר ההסדרים שקבע מצווה אחד בצוואתו מבוססים על ההסדרים שקבע מצווה שני בצוואתו, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלו. הייחוד של הצוואות ההדדיות הינו בקיומו של אינטרס נוסף שניתן לסבור כי הוא ראוי להגנה, מלבד רצונו של המצווה, והוא אינטרס ההסתמכות של המצווה השני. ניתן להניח שהמתקשרים בצוואה הדדית, בייחוד כאשר מדובר בבני זוג, יוצאים מנקודת הנחה שבן זוגם לא ישנה מצוואתו הוא, וכי יש תוקף, מוסרי אם לא משפטי, להסכמה בין הצדדים. על כן במקרה שבפנינו, בהתאם לצוואתה של המנוחה, יעבור חלקה בעיזבון למבקשים.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, ג'ובראן. עו"ד דורון זמיר למבקשים, עו"ד יהודית מייזלס למשיבה. 4.2.07).
ע.פ. 6295/05 - אלי וקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס ואי התערבות ביהמ"ש שלערעור בהערכת העדויות ומהימנותן. *היסוד הנפשי הנדרש לקביעה שמעשה הבעילה של האשה נעשה שלא בהסכמתה. *חומרת העונש בעבירה של אינוס ע"י נהג מונית בדירת האשה שהכיר בהסעות במונית ובא לבקרה(מחוזי ת"א - ת.פ. 1023/03 - הערעור נדחה).
א. בין המתלוננת למערער היתה היכרות שטחית שנבעה מכך שהמערער הסיעה מספר פעמים במוניתו בישוב שבו התגוררו שניהם. ביום האירוע הסיע המערער את המתלוננת לביתה, נכנס לדירתה והשניים שהו זמן מה בחדר האורחים ושתו קפה יחדיו. לאחר מכן נתקיימו ביניהם יחסי מין, והשאלה שברקע יחסים אלה - האם הם נתקיימו בהסכמתה של המתלוננת או בניגוד לרצונה. בפסק דינו, הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירת אינוס, לאחר שקבע כי המתלוננת לא הסכימה ליחסי המין עם המערער. מעבר לאמון שרחש ביהמ"ש לעדותה המרכזית של המתלוננת, הוא מצא שורה של חיזוקים לעדותה. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש למערער עונש של 5 שנים מאסר בפועל, מאסר על תנאי לשנתיים, ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. כדי להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בענין הערכת העדויות וקביעת העובדות, אין די בהצבעה על שורה של תמיהות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר. המקרה שלפנינו אינו נכנס בגדר אותם מקרים נדירים המצדיקים התערבות ערכאת ערעור בקביעות מהימנות וממצאי עובדה של הערכאה הדיונית. בסוגיה הנדונה כאן, העוסקת באישום בעבירת מין, התרשמות ביהמ"ש מהנפשות הפועלות, מהתנהגותן ותגובותיהן, משחקת תפקיד מרכזי בקביעת הגירסה המהימנה. לעיקר התמיהות שהועלו ישנו הסבר המתיישב עם התשתית הראייתית שזכתה לאמון ביהמ"ש.
ג. הנסיבות כפי שהוכחו מצביעות על קיום היסוד הנפשי הנדרש במערער, במובן קיומה של מודעות לכך שמעשה בעילתה של המתלוננת נעשה בלא הסכמתה. למצער, עצם המערער את עיניו, ונמנע מלברר קיומה של הסכמה, מקום שהיה לו, לפחות, חשד כי המתלוננת אינה מסכימה לקשר המיני עמו. המתלוננת נרתעה כאשר המערער החל להתקרב אליה ולנגוע בה, והיא אף עברה עקב כך מהסלון בו ישבו השניים אל המטבח; המתלוננת אף העידה כי בתחילה התנגדה באופן אקטיבי לניסיון המערער לקחתה לחדר השינה, ולא נמצא בחומר הראיות פרט המעיד על כך שהיא התרצתה לו מאוחר יותר.
ד. באשר למידת העונש - מצד אחד, היות מבצע האונס נהג רכב ציבורי, שנשים עשויות להיזקק לשירותיו, מציב רף גבוה במיוחד להתנהגותו המוסרית. מנגד, נתן ביהמ"ש משקל לעובדה כי מדובר מבחינת המערער באירוע חד-פעמי ביחס למתלוננת, שלא היה לו המשך, ולכך שהוא נעשה בבית המתלוננת ולא ברכב, וכי היא נסעה שוב עם המערער לאחר המקרה. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופטת פרוקצ'יה, הוסיף - השופט רובינשטיין. עו"ד אריאל הרמן למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 25.1.07).
ע.פ. 8281/05 + 7951/05 - מדינת ישראל נגד פלוני
*קבלת ערעור על זיכוי מעבירת אינוס כאשר תחילת האקט המיני היה בהסכמה ורק לפני סיום האקט המיני ביקשה האשה מהגבר להפסיק והוא לא עשה כן מיד ומידת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 1032/03 - הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל ועל מידת העונש נדחה).
א. המשיב הועמד לדין בעבירה של אינוס המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיב, לפיה עד שלב מסויים לפני סיום האקט המיני הכול נעשה לרצון המתלוננת, מתוך הסכמתה ושיתוף פעולה מצידה. יחד עם זאת, סבר ביהמ"ש, כי יש להעדיף את גירסת המשיב כפי שנמסרה במשטרה על-פני עדותו בביהמ"ש, וכי הבין שהמתלוננת
מבקשת ממנו להפסיק במהלך המשגל, אך הוא לא מילא את בקשתה והמשיך עד אשר הגיע לכדי סיפוקו. בניתוח המשפטי של עובדות אלה קבע ביהמ"ש כי אין מקום להרשיע את המשיב באינוס,והרשיעו בעבירה של מעשה מגונה בכוח. בגזר-דינו ציין ביהמ"ש, כי לזכותו של המשיב עמדו עברו הפלילי הנקי, שהותו במשך שנה בתנאי מעצר בית וכן נישואיו הטריים ואורח חייו הנורמטיבי. בנסיבות אלו, גזר ביהמ"ש על המשיב 12 חודשי מאסר,שישה מהם בפועל בעבודות שירות ושישה על תנאי. כן חייב ביהמ"ש את המשיב לפצות את המתלוננת בסך 2,500 ש"ח. הערעור על הזיכוי מעבירת האינוס נתקבל ועל מידת העונש נדחה.
ב. הגם שהמתלוננת הסכימה לקיום יחסי המין בתחילה, הרי העובדה שחזרה בה מהסכמתה וכי המשיב המשיך בבעילה אף לאחר חזרה זו, מקיימת את היסודות העובדתיים הנדרשים להרשעה בעבירת האינוס. באת-כוח המשיב טענה, כי לא עבר זמן סביר מדרישת המתלוננת להפסיק ועד הגעת המשיב לסיפוקו והפסקתו את היחסים, ועל כן לא היה יכול המשיב בזמן קצר זה לגבש מחשבה פלילית לשם ביצוע עבירת האינוס. דא עקא, מקביעתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי, ומאמרותיו של המשיב בהודעתו במשטרה מתברר, כי היה מודע להתנגדותה של המתלוננת. אשר-על-כן, יש להרשיע את המשיב בעבירת אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.
ג. אשר למידת העונש - לפי סעיף 355 לחוק העונשין, בגזירת הדין של מי שהורשע באינוס "לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט ביהמ"ש, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו". המקרה שבפנינו נופל בגדר אותם מקרים, אשר יש בהם טעמים מיוחדים לחריגה מהרף המינימלי. היינו, חלף זמן קצר בלבד עד שהפסיק המשיב את מעשיו, וכן לא הופעלה אלימות חמורה כנגד המתלוננת. טעמים אלו אינם מספיקים על מנת להימנע מהרשעתו של המשיב, אולם יש לקחתם בחשבון בעת גזירת עונשו. על כן אין להתערב בגזר-הדין של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד נעמי גרנות למערערת, עו"ד כרמית פאר למשיב. 7.2.07).
רע"א 4779/05 - בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח' נגד שלי בן דוד ואח'
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי, שביטל הליכי הוצל"פ בנימוק שההודעות על ההליכים בהוצל"פ לא הומצאו לנתבעים כדין, כאשר ענין זה לא הועלה בבקשת רשות הערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ. *הדבקת המצאה לדין על דלת דירת הנתבעים כהמצאה כדין(מחוזי חיפה - בר"ע 1843/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. הבנק-המבקש נתן לשלמה בן דוד (להלן: המנוח) הלוואה בשנת 1999. להבטחת פירעון ההלוואה נרשם שעבוד על דירת מגורים בחולון (להלן: הדירה). ביום 23.11.2003, כחצי שנה לאחר שנפטר המנוח, שיגר הבנק מכתב הממוען אל "עזבון שלמה בן דוד ז"ל" ובו הודעה על כך שהסכם ההלוואה הופר וכי יינקטו הליכי מימוש הנכס. ביום 6.1.2004 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל, למימוש השעבוד על הדירה. על דלת הדירה הודבקה אזהרה. אחד מבניו של המנוח הגיש בקשה לעיכוב הליכי ההוצל"פ, כך שיתאפשר למשפחה למכור את הדירה ולפרוע את החוב. ראש ההוצל"פ דחה את הבקשה והורה על קיום הליך התמחרות. לבסוף, התקבלה הצעתה של המשיבה 2. ב"כ של ילדי המנוח הגישה בקשה לאפשר למשיבה לפדות את הנכס והבקשה נדחתה. על דחיית בקשתה השיגה המשיבה בפני ביהמ"ש המחוזי, וזה החליט לבטל את הליכי ההוצל"פ כולם, בשל שני פגמים שנפלו בהם: ההליכים ננקטו כנגד עיזבון המנוח, ללא ציון שמו של אדם חי; האזהרה הדבקה על דלת הדירה, ואין כל טעם בהדבקה של אזהרה על דלת הבית שבו גר הנמען בחייו. לפיכך, הגיע ביהמ"ש המחוזי לכלל מסקנה כי ראש ההוצאה לפועל לא קנה סמכות לדון בפרשה. הערעור נתקבל.
ב. בקשת רשות הערעור, שהוגשה לביהמ"ש המחוזי, כלל לא עסקה בפגמי-היסוד שבגינם ביטל ביהמ"ש קמא את הליכי ההוצאה לפועל כולם, מתחילה ועד סוף, לרבות ההתמחרות שהסתיימה באישורו של קונה. אכן, המצאה כדין של כתבי בי-דין היא המקנה לביהמ"ש את הכוח לעשות שימוש בסמכותו ולדון בתביעה, ובענייני סמכות, הכלל הוא כי בימ"ש רשאי, גם חייב, להעלות עניין זה ביוזמתו. ברם, חרף הזיקה שבין המצאה לסמכות, ניתן לתהות אם יש מקום לכך שבימ"ש יעלה טענה בדבר אי-המצאה כדין, מקום שבו בעל-הדין שהוא נמען ההמצאה הלקויה אינו מעלה טענה כזו. המשיבה, יחד עם אחיה, העלו את הטענה בדבר פגמים יסודיים בהליך, אך הטענות נדחו והם בחרו שלא להשיג על כך בפני ערכאה גבוהה יותר. בכך יש השלמה עם קיום ההליך.
ג. בענייננו, בחר הבנק בדרך של הדבקה על דלת הדירה. אף אם לא נראה בדרך זו המצאה הולמת, הרי היורשים הפוטנציאליים - והמשיבה בכללם - היו מודעים לקיומו של ההליך ומעורבים בו. המסקנה היא כי לא היתה הצדקה, לבטל את כל הליכי ההוצאה לפועל שנעשו. כתוצאה מכך, שוב עולה על השולחן הסוגייה המקורית, קרי: סוגיית הפדיון. סוגיה זו לא נדונה ולא הוכרעה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, ולפיכך, מוחזר ההליך אליו לצורך בירורה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד ברינט יוסף ואורית שקד-שנקמן למבקשים, עוה"ד מרים זפט ועופר גריינפלד למשיבים. 15.3.07).
ע.פ. 8150/05 - עקילה "קליי" חסון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגה בקטטה וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 232/03 - הערעור נדחה).
א. למערער ולמנוח היתה היכרות מוקדמת, בהיותם בני אותו כפר. המנוח דרש מאחיינו של המערער 200 -, בטענה כי האחיין, יחד עם אחרים, גנב כספים ממועדון הסנוקר שבבעלותו. ביום האירוע, בשעות הערב, נסעו המנוח והמערער יחד ברכבו של המנוח. בעת הנסיעה החל דין ודברים אשר התפתח לכדי עימות בין השניים. בהמשך, משכבר היו השניים מחוץ לרכב, החל שוב עימות פיזי בין השניים, שבסיומו פונה המנוח למרפאה, שם נקבע מותו. בימ"ש קמא קבע בהכרעת דינו כי המערער הוא שגרם למנוח את החבלות השונות, ובכללן הדקירה הקטלנית בליבו שגרמה למותו. המערער הורשע בהריגה ונדון ל-14 שנה מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור נדחה.
ב. הערעור מכוון בעיקרו נגד קביעות עובדתיות. הלכה מושרשת היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים. המערער טוען, כי אף אם ייקבע שדקר את המנוח, הרי ש"האירועים שאירעו מרגע פרידתו מהמנוח ועד למותו במרפאה מהווים רשלנות פושעת, אשר יש בה בכדי לנתק את הקשר הסיבתי משפטי בין מעשי הנאשם לבין מות המנוח". אין ממש בטענה זו. נסיבות המקרה מלמדות כי התוצאה התרחשה בדיוק כפי שהמערער צפה אותה, וממילא אין לדבר על ניתוק הקשר הסיבתי. אשר למידת העונש - אין כל עילה להקלה בעונשו של המערער.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ר. בנדל וי. עאמר למערער, עו"ד ד. ברלינר למשיבה. 6.3.07).
ע.א. 10397/04 - סביוני יבנה בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*התניית המינהל לחתום על שינוי תב"ע במקרקעין שנמכרו במכרז, בתשלום דמי היתר מצד הזוכים במכרז(מחוזי ת"א - ה.פ. 1231/03 - הערעור נדחה).
א. בשנת 1998 פרסם המינהל מכרז לפיתוח וחכירה של מגרש ביבנה (להלן: המכרז). בתנאי המכרז צויין כי על פי תוכנית המתאר "ייעוד המגרש הינו בית אבות או
דיור מוגן". הצעתה של המערערת לשלם עבור המגרש דמי חכירה מהוונים בסך של 2,710 מליון -, וכן הוצאות פיתוח בסך של 3,177 מליון ש"ח זכתה במכרז אף שהיתה נמוכה באופן משמעותי מהערכת השמאי הממשלתי. לאחר הזכייה במכרז ועוד בטרם חתמה על חוזה הפיתוח פנתה ב"כ המערערת למינהל וביקשה את אישורו לכך שלא תידרש לשלם דמי היתר בגין שינוי ייעוד של הקרקע. המינהל סירב ליתן למערערת את האישור. המערערת חתמה על חוזה הפיתוח ותקופת הפיתוח הוגדרה בהסכם כתקופה בת 36 חודשים. המערערת לא עשתה דבר במקרקעין במהלך תקופת הפיתוח. ביום 8.5.2002, כשלוש שנים וחצי לאחר שנחתם חוזה הפיתוח, ובעקבות פעילותה של המערערת, פורסמה הודעה בדבר אישור תכנית מיתאר מקומית חדשה לייעוד המגרש שאיפשרה לבנות עליו בנייני מגורים. מתוקף תוכנית המיתאר החדשה ביקשה המערערת להקים על המגרש חמישה בנייני מגורים ופנתה למינהל בבקשה כי יאשר את תוכניות הבנייה שהכינה. המינהל דרש כי המערערת תשלם למינהל דמי היתר כתנאי לאישורו. המערערת הגישה תובענה נגד המינהל בה ביקשה להצהיר כי אינה חייבת בתשלום דמי היתר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. הערעור נדחה.
ב. פרוייקט הבניה שאותו ביקשה המערערת להקים על המגרש אינו דומה משום בחינה לפרוייקט אשר לצורך הקמתו שווק המגרש במכרז מלכתחילה. אין מדובר בהקלות בנייה מינוריות מכוח תוכנית מיתאר שהיתה בתוקף בעת שנקשר חוזה הפיתוח, ואף לא בהעברת זכויות בנייה ממגרש למגרש ללא הגדלה של ניצול הבנייה תוך שמירת ייעודו המסחרי של הפרוייקט, בהם חוייב המינהל לתת אישור ללא קבלת דמי היתר. השאלה הרלבנטית בענייננו, איננה אם רשאי המינהל לדרוש מן המערערת "דמי היתר" בנסיבות שנוצרו, אלא האם רשאית היתה המערערת מלכתחילה לפעול בניגוד לתנאי המכרז ובניגוד למטרות שבגינן שווק המגרש על פי התוכנית שבתוקף. החלטה 789 של המינהל אף היא אין בה כדי להועיל למערערת, ולו מן הטעם כי החלטה זו עניינה בשיווק זכויות במקרקעין המיועדים למגורים ואילו המגרש בענייננו שווק לצורך הקמת בית אבות או דיור מוגן.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד שמואל שוב ושושנה לוי למערערת, עו"ד חיה זנדברג למשיב. 21.3.07).
ע.א. 7462/06 - פלונית נגד פלוני
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתבטאויות ביהמ"ש, והראיות הנדרשות להוכחת הדברים המיוחסים לביהמ"ש ואשר לא נרשמו בפרוטוקול ולא הוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה). בין הצדדים מתנהלת תביעה שהגישה המערערת נגד המשיב. בתביעה טענה המערערת כי המשיב, אבי בעלה המנוח, מכר ללא ידיעתה את ביתו, כולל היחידה שנבנתה מכספים של המנוח והמערערת כקומה שניה מעל בית המשיב. לאחר הליכים שונים הגישה המערערת בקשה לפסילת ביהמ"ש, בטענה כי הביע את דעתו באשר לתוצאות התיק, עת התבטא כי אינו רואה לפסוק למערערת שקל אחד בתיק, וכי לתביעה אין מקום, וזאת עוד בטרם נשמעו טיעוני הצדדים. עוד ביססה המערערת את בקשתה על הטענה כי פרוטוקול הדיון, כמו גם ההחלטות שניתנו בעקבותיו, אינם משקפים נכונה את שהתרחש באולם ביהמ"ש. ביהמ"ש, דחה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
ראשית, לטענות לפיהן ביהמ"ש הביע דעה לגבי תוצאות ההליך, צעק על המערערת והשפיל אותה, לא הונחה תשתית עובדתית כנדרש. מעצם היות הבקשה לפסלות שופט בקשה המטילה צל כבד על שופט אישית ועל מערכת השפיטה, מתחייבות ראיות משמעותיות לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות. הדברים המיוחסים לביהמ"ש, אינם נמצאים בפרוטוקול
הדיון שצורף לערעור, ואף לא הוגשה מטעם המערערת בקשה לתיקון הפרוטוקול. ההנחה היא כי הפרוטוקול משקף את שאירע במציאות, ועל הטוען לפסלות הנטל להפריך הנחה זו. אשר לטענות המערערת, לפיהן ביהמ"ש לא איפשר לבא כוחה לטעון טיעוניו, ושינה את אופן הדיון - השגות על הדרך בה בוחר ביהמ"ש לנהל את הדיון מקומן בהליכי ערעור רגילים על פי סדרי הדין.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד אורלי שלי למערערת. 19.3.07).
בג"צ 8568/06 - אאוגניה מריה בנגור נגד שר הפנים
*דחיית בקשה לאיחוד משפחות מכח נישואין, כאשר המבקשת לא גילתה בעתירתה כי היא שוהה מזה 7 שנים שלא כדין בישראל, וכאשר הוכח כי נישואיה לאזרח ישראלי היו נישואין לא כנים (העתירה נדחתה).
העותרת, ילידת שנת 1949, נכנסה לישראל ביום 12.11.97 באמצעות רישיון שתוקפו פג ביום 14.8.99, והיא המשיכה לשהות בישראל ללא היתר. עובדה זו לא בא זכרה בעתירה. ביום 9.11.05 נישאה העותרת לאנטולי סוקולוב, אזרח ישראלי בנישואי פרגוואי. השניים הגישו בקשה לקבלת מעמד לאשה מכוח איחוד משפחות. עניינה של העותרת הועבר לבחינת לשכת הקשר ויחידת האכיפה לזרים, שבסיכומה נקבע כי אין מדובר בקשר כן של חיים משותפים. בעקבות דו"ח זה החליטה הלשכה למינהל אוכלוסין כי אין להתחיל בהליך המדורג, והעותרת נדרשה לצאת את הארץ תוך חודש ימים. העתירה נדחתה.
ראשית, העלמת העובדה כי העותרת שוהה מזה 7 שנים בארץ ללא היתר, יש בה כשלעצמה כדי להוביל לדחיית העתירה על הסף. גם לעיצומם של דברים אין מקום לקבלת העתירה. השימוע שנערך לבני הזוג העלה חוסר התאמות באשר לגירסאותיהם בעניין חייהם המשותפים. בעת הביקור בבית הזוג לא נמצאו חפצים או פרטי לבוש המלמדים כי העותרת מתגוררת עם המשיב; לא נמצאו בבית הזוג תמונות משותפות או מסמכים המלמדים על חייהם המשותפים; שכנים הגרים בסמוך לדירה לא זיהו את תמונת העותרת. הצטברותם כל אלה מטה את הכף באשר לטיב הקשר שאינו קשר כן.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד פיראס עאזם לעותרת, עו"ד אילאיל אמיר למשיבה. 27.2.07).
בג"צ 230/07 - אחמד מוחמד עטון ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*מעצרם עד תום ההליכים בפני בימ"ש צבאי, של נבחרים מטעם החמאס למועצה המחוקקת הפלשתינית (העתירה נדחתה).
העותרים נבחרו למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית, מטעם רשימה שהיא זרוע של ארגון החמאס, בחודש ינואר 2006. בחודש יוני של אותה שנה, התגברו מעשי הטרור. אז החלה המדינה במעצרם של בכירים בארגון החמאס, ובהם העותרים. בתום חקירה, הוגשו נגד העצורים כתבי-אישום לבתי-משפט צבאיים. במקביל, נתבקש ביהמ"ש הצבאי להורות על מעצרם של העותרים עד תום ההליכים. בימ"ש צבאי הורה על שחרורם של העותרים ממעצר, והמדינה הגישה ערר לביהמ"ש הצבאי לערעורים, שהורה על מעצרם של העותרים. העתירה נדחתה.
החלטתו של ביהמ"ש הצבאי לדון בטענותיהם המקדמיות של העותרים כבר במסגרתו של הליך המעצר - תמוהה היא. לא היה מקום לדון בהן במסגרת הליך מעצר, אלא להותיר אותן להרכב השופטים הדן בכתב האישום גופו. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, שעה שמדובר בטענה של "הגנה מן הצדק". קיימת זיקה הדוקה בין הגנה זו למהותם של האישומים וחומרתם, עוצמתו של חומר הראיות המפליל, נסיבותיהם האישיות של הנאשמים וכיוצא באלה נתונים, שהשופטים השומעים את המשפט גופו בקיאים בהם יותר מהשופט הדן בסוגיית המעצר. כך או כך, מקומה של טענה בדבר הגנה מן הצדק - כאשר מעוררים אותה לאחר הגשתו של כתב-אישום - הוא בערכאה הדיונית שבה מתנהל ההליך הפלילי גופו. זאת ועוד, כאשר הערכאה הדיונית דוחה טענה מקדמית פלונית
- וכך אירע בעניינם של העותרים - פתוחה בפניהם הדרך להשיג על כך במסגרת ערעור שיוגש כנגד פסק-הדין, במידה ויורשעו.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד אנדרה רוזנטל לעותרים, עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס למשיבים. 1.3.07).
רע"א 630/07 - חממה מאיר סחר 1996 בע"מ נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*דחיית בקשה של צד שהגיש תיק מוצגים, להוציא מתוך התיק את אחד המוצגים (הסכם פוליגרף ותוצאותיו) (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה, לתגמולי ביטוח, בהתאם לפוליסת ביטוח, עקב גניבת מכולה טעונה בפולי קפה מתוך מתחם סגור בקרית גת. עמדת המשיבה היתה כי הפריצה בויימה על ידי המבקשת. ביהמ"ש דחה את התביעה משני נימוקים עיקריים: המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה שהתרחש מקרה ביטוח, לרבות הנטל להוכיח שידה לא היתה במעל; לאחר המקרה נכרת בין הצדדים הסכם לפיו ייבדק חממה בפוליגרף, ושתוצאות הבדיקה יהוו ראיה מכרעת. חממה נכשל בבדיקת הפוליגרף, ונמצא דובר שקר, ולפי פסיקת ביהמ"ש העליון הסכם מאוחר לבדיקת פוליגרף מחייב, וממילא המבקשת מחוייבת להסכם עליו היא חתומה. בנוסף נקבע כי המערערת לא הביאה עדים חיוניים להוכחת טענותיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הטענה המרכזית בבקשה דנא מתייחסת לאופן הגשתו של הסכם הפוליגרף ותוצאות הבדיקה. נטען כי אין הגשתם של מסמכים במסגרת תיקי המוצגים עושה אותם לחלק מן הראיות, ומסיבה זו אין להתייחס למסמכים כראיות שהוגשו במשפט - ושגה ביהמ"ש בכך שדחה את בקשת המבקשת למשוך את תוצאות הבדיקה מתיק המוצגים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בתום פרשת התביעה הודיעה המשיבה כי אין בכוונתה להעיד עדים מטעמה, ובכלל זאת העדים הקשורים לבדיקת הפוליגרף. בעקבות הצהרה זו ביקש בא כוח המבקשת למשוך את המסמכים שכבר הוגשו. בעקבות דיון קצר נדחתה הבקשה. בהחלטה זו לא נפל פגם. מעבר לצורך יצויין כי גם אילו נמשכו המסמכים מן התיק - היתה המשיבה יכולה לבקש באופן חריג לבקש את הגשתם, ולא רחוק להניח, כי בנסיבות היתה הבקשה מתקבלת. מכל מקום, הסכם הפוליגרף הוגש בסופו של דבר כראיה ע"י עדת התביעה. ועוד, עניין לנו בסוג של השתק. קשה מאוד להלום כי מסמכים שהוגשו לביהמ"ש על ידי עדה וסומנו יתאיידו ויהיו כלא היו.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מ. קפלנסקי למבקשת. 14.3.07).
בש"פ 1760/07 - יהודה גבאי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים של נאשם בביצוע מעשים מגונים בפומבי, כאשר שרות המבחן המליץ על שחרורו ערובה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בטבריה, בחמישה אישומים של מעשה מגונה בפומבי בנסיבות מחמירות בקטינות שטרם מלאו להן 16 שנים. לפי הנטען, נהג העורר לחשוף את איבר מינו בפני הקטינות, בנות שבע עד תשע שנים, במקומות שונים בעיר, או סמוך לביתו, ולרוב בשירותי בית הכנסת. עם הגשת כתב האישום, הורה בימ"ש השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש הדגיש, כי מעשיו של העורר הם חמורים ומלמדים כי הוא מסוכן לציבור. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי בנצרת נדחה. הערר נתקבל.
שירות המבחן העריך כי הסבירות להישנות עבירות בעתיד ע"י העורר היא נמוכה והמליץ על שחרורו לחלופת מעצר בבית אחותו בבת ים. העורר הודה במעשיו, הביע חרטה ורצון להירתם לתוכנית טיפולית. התנהגות לכאורית זו, שמצביעה על חרטה ונכונות להיגמל מדפוסי התנהגותו שהובילו לביצוע העבירות המיוחסות לו, יש בה כדי ללמד על בקיעים בעוצמת המסוכנות. העורר נשוי ומפרנס ארבעה ילדים בטווח
גילאים 6 עד 21, אחת מהן חולה במחלת הסרטן ואין לחובתו הרשעות קודמות. זאת ועוד, אין חולק כי העורר לא הפעיל אלימות כלשהי כלפי קורבנותיו. בנסיבות אלה יש להורות על חלופת המעצר, המרוחקת ממקום מגוריו של העורר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד שמואל ברזני והילה מזרחי לעורר, עו"ד אזרה פטל למשיבה. 14.3.07.
ע.א. 7038/04 - מיס אל אופנה עילית לנשים 1992 בע"מ נגד PAGOTTE-
*דחיית בקשה לביטול סימן מסחר, משום שלא הוכח כי לא נעשה שימוש בסימן במהלך 3 השנים שקדמו לבקשת הביטול (הערעור נדחה).
המערערת הגישה בקשה לביטול סימן המסחר ."LAGOTTE MISS" הבקשה נסמכה על העילה של "היעדר שימוש" הקבועה בסעיף 41 לפקודת סימני המסחר. סימן המסחר נרשם ביום 8.9.1988 על שם המשיבה, שהיא חברה גרמנית בבעלותו של מר גוטסדינר, וזה האחרון מחזיק בשליטה בחברות נוספות (להלן: החברות הקשורות). במשך שנים רבות, היתה המערערת היבואנית והמשווקת הבלעדית של מוצרי המשיבה והחברות הקשורות, ועשתה שימוש בסימן המסחר וכן בסימני מסחר של החברות הקשורות. הקשר בין המערערת למשיבה נותק עוד בחודש אוגוסט 1999. הרשם בחן, בעיקר, את השאלה אם היה שימוש בסימן המסחר במהלך 3 השנים שקדמו לבקשה, וקבע, כי המשיבה עצמה לא עשתה שימוש בסימן המסחר, אך המערערת לא הוכיחה, כי החברות הקשורות לא עשו שימוש בסימן המסחר, בעת הרלבנטית. משכך הורה הרשם להותיר את רישום סימן המסחר על כנו. הערעור נדחה.
המערערת לא שיכנעה את הרשם, האמון על הפיקוח על המרשם ולו מוקנה שיקול הדעת בסוגיה, כי לא נעשה כלל שימוש בסימן, במהלך התקופה הרלבנטית. יתירה מכך, הרשם מצא, לנוכח המידע (החלקי) שהיה מונח בפניו, כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובת הגירסה כי שימוש כזה היה על-ידי החברות הקשורות.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד פרזנטי שרה למערערת, עו"ד כהן-צדק נחמן למשיבה. 11.3.07).
ע.פ. 5025/06 - מדינת ישראל נגד פלונים
*החמרה בעונש של מציתי מזרונים בכביש גהה במסגרת ההתנגדות להתנתקות, וביטול החלטת בימ"ש קמא שלא להרשיע את המשיבים שהם קטינים (הערעור נתקבל).
ארגון ושמו "יהודי לא מגרש יהודי" עסק בארגון פעולות התנגדות לתכנית ההתנתקות. המשיבים, אחד קטין והשני היה קטין בעת ביצוע העבירות, הצטרפו להתארגנות לחסימת עורקי תנועה, לשם שיבוש התכנית. המשיבים יחד עם אחרים, פרצו למרכז "כביש גהה", בשעה שהיה עמוס בתנועת כלי רכב. חלקם הניחו במרכז הכביש מזרנים. המשיב 2 ואחרים שפכו חומר דליק על גבי המזרנים ואחרים הציתום. משיב 1 הצטייד בבקבוק ובו חומר דליק, אך לא הספיק לשפוך את תכולתו. הכביש נחסם לתנועה ונגרמו עומסי תנועה קשים. תסקיר שירות המבחן לנוער באשר למשיב 1, יליד 24.7.89, תיאר את רקעו המשפחתי הנורמטיבי, והמליץ על הימנעות מהרשעה "כדי לא לפגוע בסיכוייו לשרת בצבא ביחידה מובחרת ". גם באשר למשיב 2, יליד 24.8.87, בן למשפחה נורמטיבית, הומלץ להימנע מהרשעה כדי לא לפגוע בסיכוייו בצה"ל. ביהמ"ש קיבל את ההמלצה ולא הרשיע את המשיבים. הערעור נתקבל.
ביצוע עבירה שעונשה עשרים שנות מאסר - לענייננו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה - אין להלמו עם אי הרשעה. גם אם נוכח קטינות המשיבים ושאר נסיבותיהם אין מחמירים עמם בעונש, יש ליתן ביטוי לרצון המחוקק על-ידי הרשעה. כדי למלא את רצון המחוקק וכדי להרתיע את הרבים יש להרשיע בעבירה
דנא. עם זאת, מכלול הנסיבות לקולא, מביא למסקנה כי אין לנעול בפני המשיבים את שערי השירות בצה"ל, לרבות ביחידות מובחרות, כפי שבעיקרון הצהיר צה"ל במזכר שנמסר לביהמ"ש.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דותן רוסו למערערת, עוה"ד אמיר מורשתי ואהרון רוזה למשיבים. 15.3.07).
בג"צ 10980/04 - איגוד הממונים על בטיחות ברשויות המקומיות נגד שרת החינוך ואח'
*פרשנות החוק והתקנות בדבר הצבת "ממונים על הבטיחות" במוסדות חינוך עירוניים (העתירה נדחתה).
העתירה מופנית נגד הקמתו של מערך "מנהלי בטיחות מוסדות חינוך" שהקים משרד החינוך, ותפקידו שמירה על הבטיחות במוסדות חינוך. חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנדון הוצא בעקבות החלטת ממשלה, כי "נטל האחריות הישירה לבטיחות התלמידים והמורים חל על בעלי מוסדות החינוך, כאשר האחריות הכוללת חלה על משרד החינוך". העותר הינו עמותה רשומה, שמטרותיה, בין היתר, הן ארגון ואיגוד הממונים על הבטיחות ברשויות המקומיות. העותר יוצא כנגד הפעלתם של מנהלי הבטיחות האמורים, במוסדות חינוך המוחזקים על-ידי הרשויות המקומיות. לדבריו, הפיקוח על מוסדות אלו נתון בידי "ממונים על הבטיחות" שבידם "אישור כשירות" כדין, לפי חוק ארגון הפיקוח על העבודה (להלן: החוק), ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות), שהותקנו על פיו. לפיכך, גורס העותר, מנהלי הבטיחות מטעם משרד החינוך, חסרי אישור הכשירות, פועלים שלא כדין. העתירה נדחתה.
המחלוקת בין העותר למשיבים נסובה על פרשנותם של החוק והתקנות. טענת העותר לפיה מוסדות חינוך הינם מקום עבודה שהפקודה חלה עליו לפי תקנה 4(1), דינה להידחות. מכאן, טענת העותר כי מנכ"ל משרד החינוך פעל בחוסר סמכות אף היא דינה להידחות.
(בפני השופטים: הנשיאה בינייש, א. לוי, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ע. לרינמן לעותר, עו"ד ש. רוטשנקר למשיבים. 23.1.07).
ע.פ. 9040/06 ואח' - פלונים נגד מדינת ישראל
*החלטת בימ"ש קמא להרשיע קטינים בעבירות ביצוע מעשים מגונים בקטינה, תוך דחיית בקשת הסניגורים להתחשב בשיקולי שיקום ולא להרשיעם (הערעורים נדחו).
ארבעת המערערים, קטינים ילידי 1990-1991, ביצעו עבירות רבות של מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה שש-עשרה שנה ועבירות רבות של איומים כלפיה. המערערים ביקשו שלא להרשיעם, אך ביהמ"ש החליט להרשיעם ולהשית עליהם עונש של ששה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות, ושבעה חודשי מאסר על תנאי. כן חייבם בפיצוי הנפגעת בסך של 5,000 שקלים כל אחד. הערעור נדחה.
אכן, השיקול השיקומי הוא אף מעניינו של הציבור, ולא רק של הנאשם הקטין. ברם, אל מול האינטרס השיקומי, מונחים על כפות המאזניים שיקולים ציבוריים נוספים, כמו הרתעה, מניעה וגמול. בהכרעה בין שיקולים מנוגדים אלו, יש משקל רב לחומרת העבירות ונסיבותיהן. מעשיהם של ארבעת המערערים חמורים הם. המערערים ניצלו את היכרותם עם הקטינה הנפגעת כדי לכפות עליה מעשים מיניים בניגוד לרצונה, ועשו כן לאורך תקופה של חודשים ובמספר רב של הזדמנויות. בנסיבות אלו - ונוכח העובדה שעבירות המין, גם בקרב בני נוער, הפכו נפוצות במקומותינו - האינטרס הציבורי (שמעבר לשיקול השיקומי) הוא שמכריע את הכף.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד מ. קפלן-רוקמן, א. מזרחי, ז. שנקלובסקי וו. שוב למערערים, עו"ד א. וסטרמן למשיבה. 19.2.07).