רע"פ 650/05 + 162/05 - ליאוניד קנייבסקי נגד טטיאנה (טניה) ויסוצקי ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור בנושא הטלת קנס במסגרת אכיפה על פי פקודת בזיון ביהמ"ש. *עיכוב ביצוע תשלום קנס יומי לפי פקודת בזיון ביהמ"ש עד לערעור, מקפיא את התשלום הקנס אך אינו עוצר את מרוץ ההצטברות של הקנס החל מהמועד שקבעה הערכאה הדיונית(מחוזי חיפה - עפ"א 103/04 - הבקשה נדחתה).
א. בשנת 1998 הגישה ויסוצקי תביעת מזונות ותביעה לחלוקת רכוש נגד קנייבסקי, בטענה כי היתה ידועה בציבור כאשתו. בגדר תביעה זו, הוציא ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה שני צווי עיקול על חשבונו של קנייבסקי בבנק בירושלים. הצו האחד, בתביעת המזונות, על סך של 350,000 -, והצו השני, בתביעה הרכושית, על סך של 2,230 מליון $. בעקבות הוצאת צווי העיקול נשלחה לבנק "הודעה למחזיק על הטלת עיקול" (בכל אחד מהצווים). בהמשך, חזרה בה ויסוצקי מתביעת המזונות. לבקשת קנייבסקי, שלח ביהמ"ש לבנק "הודעה על ביטול עיקולים", שהתייחסה לתביעת המזונות בלבד. בהמשך, לאחר הליכים משפטיים אחרים בין המערער לאשתו לשעבר, חתם ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים על פסיקתא המורה לבנק להעביר את כל הכסף שבחשבון קנייבסקי, עד לסך של $4,000,000, לחשבון אשתו לשעבר. הבנק פעל בהתאם. העברה זו בוצעה בעת שצו העיקול הזמני בתביעה הרכושית. ויסוצקי פנתה אז לביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה בבקשה למתן צווים על פי פקודת בזיון ביהמ"ש נגד קנייבסקי. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בקבעו כי העברת הכספים אל המשיבה 4 נעשתה עקב מעשה רשלני לכאורה מצד הבנק. ביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל את הערעור והורה לביהמ"ש לענייני משפחה לבחון את אמצעי האכיפה שיש להטיל כדי להשיב את הכספים לחשבונו של קנייבסקי. בעקבות הוראה זו, קבע ביהמ"ש לענייני משפחה סנקציה של תשלום קנס יומי בסך 2,000 - לכל יום של אי השבת הכספים, החל ביום 1.5.2004. בערעורם לביהמ"ש המחוזי הורה ביהמ"ש המחוזי (ביום 2.9.2004) על עיכוב ביצוע ההחלטה. בפסק דינו (מיום 1.12.2004), דחה ביהמ"ש המחוזי בחיפה את ערעורו של קנייבסקי והורה כי הסנקציה שהוטלה עליו תתחיל "מיום המצאת פסק דין זה לצדדים". קנייבסקי מבקש כי תינתן לו רשות לערער על עצם חיובו בקנס ומאידך מבקשת ויסוצקי רשות ערעור בדבר מועד תחילת תחולתו של הקנס. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
ב. רשות ערעור ניתנת רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית בעלת אופי כללי, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואין זה המקרה שלפנינו. נותרה טענת ויסוצקי, כי מקום שבו, במסגרת ערעור, עוכב ביצועו עד לערעור של קנס בגין כל יום של הפרה מכוח פקודת ביזיון ביהמ"ש, והערעור נדחה, יש למנות את תקופת תחולתו של הקנס מיום מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ולא מיום מתן פסק הדין בערעור. בעבר אכן נפסק כי עיכוב ביצוע מקפיא את החובה לשלם את הקנס, אך אינו עוצר את מרוץ ההצטברות של הקנס, החל מהמועד שקבעה הערכאה הדיונית. ברם, ביהמ"ש המחוזי מוסמך היה להורות כי סנקציית הקנס תחל מעת מתן פסק הדין בערעור. החלטה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, על פי המבחנים המקובלים לעניין זה.
(בפני השופטים: ארבל, חיות, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד אורה וסורין גנות למבקש, עוה"ד אילן דסאו ורוני דובר למשיבים. 27.2.07).
ע.א. 6637/05 - דאוד הלאל נג'אר נגד סעיד איברהים דולה ואח'
*עדיפותו של בעל עיסקה ראשונה במקרקעין על פני בעל עיסקה שניה, כאשר שתי העסקאות לא נרשמו במרשם המקרקעין. *פיצול סעדים(מחוזי י-ם - ת.א. 4229/02 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. מקרקעין, נשוא הערעור, מצויים בשכונת בית חנינא בירושלים, ורשומים בפנקס הזכויות על שמו של אבראהים סעיד עבד דולה (להלן אבראהים), שהלך לעולמו בשנת 1993. בכתב תביעה, שהוגש ביום 14.7.02, טען המערער כי ביום 18.5.93 מכר לו אבראהים את זכויותיו במקרקעין באמצעות יפוי כוח בלתי חוזר, שאושר על ידי הנוטריון הציבורי ברמאללה. עוד נטען, כי משיבים 1 - 2 פלשו למקרקעין והחלו
בביצוע עבודות בנייה. המשיבים טענו בהגנתם כי ביום 1.3.93 מכר אבראהים את המקרקעין לבנו - משיב 1 - לפי יפוי כוח בלתי חוזר, והלה העביר ביום 18.11.97 את המקרקעין לאביו של משיב 2 תמורת 35,000 דולר. ביהמ"ש קבע כי המקרה בא בגדרו של סעיף 9 לחוק המקרקעין, שעניינו בעסקאות נוגדות במקרקעין, ונוכח העובדה ששתי העסקאות לא נרשמו, גובר יפוי הכוח שבידי המשיבים, שקדם ליפוי הכוח שבידי המערער. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. משלא נרשמה העיסקה השנייה, זכותו של בעל העיסקה הראשונה - במקרה דידן של המשיבים - עדיפה. המערער טוען עוד כי היה על ביהמ"ש להיעתר לבקשתו לפיצול סעדים, שכן למרות שהתביעה נדחתה, עומדת לו זכות תביעה כלפי אבראהים. במצב דברים זה, בו מוגשת תביעה כספית בעקבות תביעה לפסק דין הצהרתי שנדחתה, נפסק כי יתכן שכלל אין צורך בפיצול סעדים. מכל מקום, בענייננו, בד בבד עם הגשת התביעה הגיש המערער בקשה לפיצול סעדים, בה נטען, כי אין בידיו כל הפרטים והנתונים הרלבנטיים למהות ולהיקף הנזק אשר נגרם לו מהתנהלותם של משיבים 1 - 2. יש להעניק לו את ההיתר המבוקש. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהמשיבים לא התייחסו לסוגייה זו בסיכומיהם בביהמ"ש קמא וגם בסיכומיהם בערעור טענו בשפה רפה לעניין זה. נוסף על כך, וזו- עיקר, ביהמ"ש קבע כי "הנתבעים למעשה מודים כי שולם על ידי התובע סכום של 5,000 דינר". בנסיבות אלו יש לאפשר למערער להגיש הליך נוסף להשבת הסכומים אותם שילם לטענתו בגין העיסקה עם אברהים.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד מוחמד אבו קטיש למערער, עו"ד סאמי ארשיד למשיבים. 15.3.07).
ע.פ. 5570/01 - אסתר מיכאלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח וביטול החלטת בימ"ש קמא שלא לגזור עונש מופחת לפי סעיף 300א' לחוק העונשין(מחוזי י-ם - ת.פ. 312/98 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).
א. המערערת היתה בעליו של מוסך באזור התעשיה בעטרות, בשכנות למפעל "סופר דרינק" (להלן המפעל) - שהיה בבעלות המנוח. במשך השנים שקדמו לאירוע הקטלני העלתה המערערת טענות שונות כלפי המפעל, בין היתר, ביחס לשימוש בשטח החניה הסמוך למוסך. בעת האירוע המוסך כבר לא פעל. המערערת החזיקה אקדח ברשיון. ביום האירוע הגיעה המערערת למפעל ירתה במנוח והרגה אותו וכן פצעה את אחד מבניו. במשפטה נתבקש ביהמ"ש לדון בסוגיית האחריות הפלילית בזמן האירוע וסוגיית המסוגלות לעמוד לדין, וקבע כי המערערת נשאה באחריות פלילית בשעת המעשה, ומסוגלת לעמוד לדין. בהמשך הרשיע ביהמ"ש את המערערת בעבירות של רצח ופציעה. בדיון על העונש, נדחתה הטענה לעניין עונש מופחת בעבירת הרצח, וכן נדחתה בקשת ההגנה להטיל עונשים חופפים בלבד. עם זאת, ביהמ"ש הביא בחשבון את מצבה הנפשי הקשה של המערערת עובר לאירוע, וגזר על המערערת מאסר עולם בגין עבירת הרצח, וחמש עשרה שנות מאסר בגין העבירות הנוספות, מתוכן חמש שנים חופפות למאסר העולם. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל.
ב. אשר לבקשת המערערת להטיל עליה עונש מופחת לפי סעיף 300א - אין חולק כי המערערת סבלה, וככל הנראה עדיין סובלת, מהפרעות נפשיות. נראה כי הפרעות אלה השפיעו במידה ניכרת על התנהגותה של המערערת לעת האירוע, עד כדי הגבלת יכולתה להימנע מן המעשה. אפשר איפוא לומר כי התקיים במערערת התנאי של הפרעה נפשית חמורה. האם הדבר הגביל במידה ניכרת את יכולתה להבין את הפסול שבמעשה או להימנע מעשיית המעשה, התנאי השני שבסעיף 300א- סופו של מצב המערערת מעיד על תחילתו. כל שאירע מאז האירוע מטיל ספק גדול בכושר השיפוט שלה בשעת המעשה.
על כן יושב התיק לביהמ"ש המחוזי שיגזור מחדש את עונשה של המערערת במכלולו, תוך שבעבירת הרצח ייגזר הדין בהתאם לסעיף 300א.
(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ד"ר חגית לרנאו למערער, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 5.2.07).
ע.פ. 5266/05 - בוריס זלנצקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח תוך דחיית טענות של הגנה עצמית, שכרות, מצב של אוטיזם ודחף לאו בר כיבוש. *קיום היסודות של עבירת הרצח כולל היעדר קינטור(הערעור נדחה).
א. המערער הזמין את המנוח לביתו, שם הוא מתגורר עם אשתו, (להלן: סבטלנה). המערער והמנוח ישבו ליד השולחן במטבח, סעדו ושתו וודקה. בשלב מסויים התלהט בין השניים ויכוח קולני. סבטלנה ביקשה מבעלה, המערער, ומן המנוח כי ינמיכו את קולם, ונכנסה לחדר השינה. בחלוף מספר דקות, ומשהשניים לא נענו לבקשה, שבה סבטלנה וביקשה כי ינמיכו את קולם. בתגובה איים עליה המערער כי יחתוך אותה. זמן קצר לאחר אירועים אלה, קמו המערער והמנוח והחלו מתקדמים לעבר דלת הכניסה לבית, תוך שהם ממשיכים בויכוח הקולני. המערער פתח את דלת חדר השינה וסבטלנה נעמדה בפתחו. המערער בעט בה ואיים עליה כי יחתוך אותה וירצח אותה. בהמשך, רץ למטבח, נטל בידיו שתי סכינים ורץ בחזרה לעבר סבטלנה. בתגובה ניסה המנוח לחסום את דרכו. סבטלנה הצליחה להימלט מן הבית ואילו המערער התנפל על המנוח ודקר אותו 46 דקירות בכל חלקי גופו, וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח, ובאשר לעונש, קבע כי המערער לא הוכיח כי מתקיימים תנאי סעיף 300א לחוק העונשין בדבר עונש מופחת, וגזר עליו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענתו של המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית - סייג ההגנה העצמית טומן בחובו שישה יסודות שלא התקיימו כאן. מוסיף המערער וטוען כי פרץ הדקירות שביצע היה בלתי נשלט ונבע ממצב של אוטומטיזם, הנכלל בגדר סייג של "היעדר שליטה" שבסעיף 34ז לחוק העונשין. עדויות המערער בביהמ"ש כמו גם בחקירתו במשטרה מעידות דווקא על כך שמעשהו נעשה במצב של מודעות. טענה נוספת שמעלה המערער היא כי ביצע את המעשה במצב של דחף לאו בר כיבוש שנבע ממחלת נפש שממנה הוא סובל. ביהמ"ש קמא קבע כי מצבו של המערער לא הגיע כדי מחלת נפש, ומכאן שאין הוא חוסה תחת סייג אי שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק העונשין. טענה נוספת שמעלה המערער היא כי בעת ביצוע המעשה היה שרוי במצב של שכרות חלקית, שבעטיה לא נתגבשה בו כוונת קטילה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו. אכן, המשטרה נמנעה מלבצע בדיקת אלכוהול בדמו של המערער בסמוך לאחר האירוע. ניתן להניח, ולו מחמת הספק שנוצר בשל אי קיום בדיקת אלכוהול בסמוך לאירוע, כי רמת האלכוהול בדמו של המערער היתה גבוהה והשפיעה על התנהגותו. ברם, לצד הדרישה לרמה גבוהה של חומר משכר בדמו של הטוען לשכרות חלקית, קיימת דרישה לכך שהטוען לא היה מודע לפרט מפרטי העבירה. אין לומר כי המערער היה חסר מודעות לפרט מפרטי העבירה ובפרט ליסוד הכוונה.
ג. אשר להתקיימותם של יסודות עבירת הרצח עצמה - אף אם כוונתו הראשונית של המערער היתה לאיים על אשתו ולא לבצע מעשה קטל, הרי שריצתו לעבר המנוח כשהוא אוחז בסכינים ודקירת המנוח מספר כה רב של פעמים מלמדים על גיבושה של החלטה להמית. נסיבות המקרה ומעשיו של המערער מעידים אף על התקיימותו של יסוד ההכנה. אשר ליסוד של היעדר קינטור - נסיבות המעשה שוללים טענת קינטור סובייקטיבי. משכך, אין צורך לבחון את תחולתו של המבחן האובייקטיבי. ועם זאת יצויין כי אף לו נתקיים המבחן הסובייקטיבי, היה נשלל המבחן האובייקטיבי מכל וכל.
ד. אשר לבקשת המערער להכנס לסייג של הפחתה מעונש מאסר עולם לפי סעיף 300א (א) - על המבקש לעמוד בתנאי הסעיף להוכיח שלושה יסודות: קיומה של "הפרעה נפשית חמורה"; הגבלה ניכרת של יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשיו; קשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית להגבלה הניכרת. צדק ביהמ"ש המחוזי כשדחה את חוות הדעת שלפיה המערער סבל מ"הפרעה נפשית חמורה" וקבע כי המערער לא הוכיח את תנאי סעיף 300א(א) על-פי מאזן ההסתברויות כנדרש.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. שקלאר למערער, עו"ד ר. מטר למשיבה. 22.2.07).
ע.א. 1746/06 + 829/01 - מלון זידאני נצרת בע"מ ואח' נגד בנק דיסקונט
*ויתור על "זכות ביטול קוגנטית" של הסכם, כאשר הויתור נלמד מהתנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם ולא מצויין בהסכם. *התנהגות המלמדת על ויתור על זכות ביטול של הסכם עקב הפרתו(מחוזי חיפה - ת.א. 1245/00 - הערעורים נדחו).
א. המערערים עמדו לבנות מלון בנצרת וכרתו הסכם הלוואה עם הבנק המשיב, על סך 900,000 דולרים. כבטוחה נרשמה משכנתא על חלקת הקרקע של המערערת. נקבע שהעברת כספי ההלוואה למערערים תתבצע במקביל להתקדמות הבנייה. המחלוקת בין הצדדים עניינה קצב השחרור של כספי ההלוואה מהבנק לידי המערערים. לטענת הבנק, רק האמור בגוף ההסכם ובתוספת לו הוא המחייב את הצדדים בעניין זה. המערערים, מנגד, גרסו כי קצב השחרור ומועדיו נקבע בטבלה, שנכתבה בכתב ידו של המערער 2, ולפיה היה על הבנק לשחרר את הכספים בהתאמה להתקדמות בבניית שלדי הקומות (להלן - הטבלה). המערערים הגישו תביעה נגד הבנק, בה ביקשו כי יוצהר שהמשכנתא בטלה, בטענה כי הטבלה מהווה חלק מההסכם וכי הבנק הפר את ההסכם הפרה יסודית. לחלופין, טענו, כי הבנק הטעה אותם ונהג בחוסר תום לב. ביהמ"ש קבע כי הטבלה אינה חלק מהסכם ההלוואה. עוד קבע כי קצב שחרור ההלוואה בפועל לא שיקף את האמור בטבלה, ולמרות זאת יחסי הצדדים נמשכו עד לאמצע שנת 1998. מכאן כי קצב שחרור הכספים, כפי שנעשה בפועל, הוא הקצב שעליו הוסכם מלכתחילה; ולחלופין, כי המערערים הסכימו בדיעבד לתנאים אלו. הערעור נדחה.
ב. השאלה העיקרית הינה, האם התנהגות המערערים, לאחר שנתחוור להם כי קצב שחרור הכספים אינו תואם את הטבלה, הותירה בידיהם את זכות הביטול. זכות זו כפופה לסעיף 8 בחוק התרופות ולסעיף 20 בחוק החוזים, הקובעים כי הביטול צריך שייעשה תוך "זמן סביר" לאחר שנודע לנפגע על ההפרה או על עילת הביטול. המערערים טוענים כי היתה בידם זכות ביטול "קוגנטית", שאין אפשרות לוותר עליה, חרף חלוף הזמן וחרף המצגים שנבעו מהתנהגותם. אין לקבל טענה זו. אכן, ככלל, זכויות קוגנטיות, שנכפו ככאלו בהוראת דין, אינן ניתנות להתנאה. אך ענייננו שונה בשני היבטים: ראשית, המערערים לא ויתרו על זכויות קוגנטיות הקבועות בחוקי הבנקאות, כי אם על זכות הביטול הקבועה בדיני החוזים; שנית, ה"ויתור" לא נעשה בהתנאה מראש, אלא בהתנהגותם בדיעבד בעת קיום החוזה.
(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ר. רוגין למערערים, עו"ד ר. האוסירר למשיב. 12.3.07).
ע.פ. 8871/05 - יוסף שליו שנגלוף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אינה דורשת תוצאה של חבלה חמורה ודי בכוונה לגרום חבלה חמורה. *חומרת העונש בעבירה של חבלה חמורה(מחוזי י-ם - ת.פ. 473/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הגיע בחברת אחר למועדון בירושלים, לפנות בוקר, וביקש להיכנס. שני המאבטחים בכניסה מנעו ממנו את הכניסה, כיוון שהמסיבה במקום עמדה להסתיים.
בין המערער לבין המאבטחים התפתח עימות מילולי, שבסופו נכנסו השניים למועדון. חלקו השני של האירוע התרחש כחצי שעה לאחר מכן כאשר המערער היה בדרכו אל מחוץ למועדון. בשלב זה התקרב המערער אל אחד המאבטחים, אורטום שמו, ודקרו- בצוואר. המאבטח השני, קונדרט שמו, הבחין בנעשה והחל רודף אחר המערער, ואז המערער תקף את קונדרט והחל לדקור אותו דקירות רבות. לאחר שהמערער המשיך לדקור את קונדרט ירה ארטום לעבר המערער שתי יריות שפגעו בו ומוטטו אותו. המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירת לפי סעיף 329 לחוק העונשין ונדון ל- 42 חדשי מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 6 חדשים במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בערעורו טוען המערער, בין היתר, כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה החמורה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין שעונשה עד 20 שנות מאסר, אלא בעבירה קלה יותר של פציעה או פציעה בנסיבות מחמירות. טענה זו יש לדחות. היסוד העובדתי של העבירה לפי סעיף 329 אינו מחייב תוצאה של חבלה חמורה. די בכך שכוונת הנאשם היתה לגרום חבלה חמורה. בביהמ"ש המחוזי טענה התביעה כי יש להפעיל על המקרה את החזקה לפיה מתכוון אדם לתוצאות הטבעיות של מעשיו, ולפיכך, משהוכח שהמערער גרם ביודעין לחבלה חמורה לנפגעים קמה החזקה כי התכוון לכך. כיוון שלא נגרמה בפועל חבלה חמורה - קשה להשתית מסקנה בדבר קיומה של כוונה לגרום חבלה חמורה דווקא, בהתבסס על חזקת הכוונה. ואולם, את הכוונה הנדרשת ניתן להוכיח מתוך נסיבות המקרה גם ללא שימוש בחזקת הכוונה. די בנסיבות האירוע כפי שעולות מן הראיות על מנת לבסס את הקביעה בדבר היסוד הנפשי של המערער בעת הדקירה. לפיכך דין הערעור על ההרשעה להידחות. אשר למידת העונש - גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי מאזן כראוי בין השיקולים השונים ואין מקום להתערב בו.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, חשין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד חגי טרסי למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 12.3.07).
ע.פ. 10246/05 + 9757/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של מעשים מגונים בקטינים, כולל מעשה סדום, וקבלת ערעור על קולת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 735/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער שימש כאיש תחזוקה ואפסנאי במגרש כדורגל במבשרת ציון, והואשם כי ניצל את מקום עבודתו כדי לבצע עבירות מין בקטינים שהגיעו למגרש כדי לשחק בו. כתב האישום כלל שלושה אישומים: שניים מהם התייחסו לעבירות שבוצעו בקטינים כאמור, ובכללם עבירה של ביצוע מעשה סדום בקטין, ואישום נוסף עניינו עבירות מין שביצע המערער באחיינו, תוך ניצול שהות משותפת של שניהם אצל סבתו של הקטין. על המערער הוטלו חמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער הינו על הכרעת-הדין ככל שהיא מתייחסת לעבירה של ביצוע מעשה סדום בקטין באישום הראשון וכן על מידת העונש. המדינה מערערת על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. הרשעתו של המערער באישום הראשון התבססה על האמון שנתן בימ"ש קמא בעדות של המתלונן בביהמ"ש. אין מקום להתערב בקביעות המהימנות. השגותיו של הסניגור מתמקדות במה שהוגדר על-ידו כ"עדות השיטה המזכה". המערער הודה ש"סבל מיחס של חיבה כלפי קטינים שהתבטאה... במעשים מגונים כלפי אותם קטינים". המערער לא שלל את האפשרות שביצע מעשים מגונים גם במתלונן באישום הראשון, אולם, לטענתו, הודאתו המלאה ביחס לקטינים האחרים, והמסוייגת ביחס למתלונן זה, צריכה לשמש
חיזוק לגירסתו שלא ביצע את העבירה המיוחסת לו באישום הראשון. ברם, בהינתן העובדה שהמערער נכנע לייצרו פעם אחר פעם, אין כל וודאות בכך שבנסיבות מסויימות, לא המשיך צעד אחד נוסף וביצע את המעשה שיוחס לו.
ג. באשר למידת העונש - מעשה הסדום שבוצע במתלונן מצוי ברף העליון של מדרג עבירות המין, הן בשל מהות המעשה והן בשל האלימות הקשה שנלוותה אליו. המתלונן דימם יומיים לאחר מכן, כאשר הפן הפיזי מחוויר לעומת הנזק הנפשי שנגרם לו. המתלונן הגיע לכלל איום בהתאבדות וחל שינוי קיצוני בהתנהגותו. המערער כבר הורשע בעבר בבעילת קטינה ונראה כי לא היה בכך כדי להרתיעו. כיוון שאין ערכאת ערעור נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש, תועמד תקופת המאסר בפועל על שבע שנים כאשר יתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם.
(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד דוד ברהום למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 8.3.07).
בש"פ 555/07 - מוחמד יחיא נגד משטרת אריאל
*שחרור חפץ (בענייננו רכב) שנתפס ע"י המשטרה וחשוד כגנוב, על דרך של החלטת בימ"ש למי לשחרר את הרכב, או על דרך של החזרת החפץ למי שממנו נלקח(הבקשה נתקבלה).
א. במחסום משטרתי נתפס רכב בו נהג עבד אל-קאדר (להלן: המחזיק). ברשיון הרכב צויין המבקש כבעלים הרשומים של הרכב. הרכב שנתפס הורכב משני חלקי רכבים שונים, שאחד מהם הוא רכב שעל גניבתו הודע למשטרה. המבטחת של הרכב הגנוב הודיעה למשיבה כי פיצתה את המבוטח על גניבת רכבו ולפיכך היא עומדת בנעליו. המשיבה שלחה הודעה למחזיק לפיה הרכב מזוייף, וניתנה לו אפשרות להגיש בקשה לביהמ"ש או למשטרה להחזרת הרכב. משלא באה פנייה מהמחזיק, העבירה המשטרה את הרכב למבטחת. כשנה לאחר תפיסת הרכב, הגיש המבקש לביהמ"ש בקשה לשחרור הרכב התפוס. בימ"ש השלום דחה את הבקשה בנימוק כי הליך שחרור תפוס על-פי סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) שוב אינו רלבנטי, שכן הרכב ה"תפוס" כבר הועבר לחברה המבטחת. המבקש ערר לביהמ"ש המחוזי, שקבע כי מאחר ששוב אין כיום רכב "תפוס" בידי המשטרה, אין לקיים דיון בהחזרתו על-פי הפקודה. הערר נתקבל.
ב. לאחר תפיסת חפץ בידי המשטרה, נתונה לביהמ"ש סמכות להורות על שחרור החפץ לתובע הזכות, לפי סעיף 34 לפקודה. לפי סעיף 35 לפקודה חפץ אשר נתפס ובתוך 6 חודשים לא הוגש משפט אשר בו החפץ אמור לשמש ראייה, או לא ניתן לגביו צו על-פי סעיף 34 לפקודה, על המשטרה להחזיר את החפץ לאדם אשר מידיו הוא נלקח. בנסיבות המקרה דנא, עם חלוף 6 חודשים ממועד התפיסה, אם סברה המשטרה כי אין מקום להחזיר את הרכב למחזיק, היה עליה לפנות לביהמ"ש בהליך על-פי סעיף 34 לפקודה ולקבל צו שיפוטי שיורה לה למי להחזיר את הרכב. את הפגם בהליך בו נקטה המשטרה יש לתקן בדרך של קיום הליך לבירור התנאים לשחרור הרכב במסגרת סעיף 34 לפקודה, כאשר כל הטוענים לזכות ברכב יוכלו לטעון את טיעוניהם.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד גלית לוי למבקש, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 6.3.07).
בש"פ 948/07 - אביטל אברהם נגד מדינת ישראל
* בש"פ 948/07 - אשמה של הסגת גבול בנכס מקרקעין לצורך שחרור ממעצר בתנאים ומהותם של תנאי השחרור. *ההבחנה בין הסגת גבול פלילית במקרקעין שניתן להרחיק את מסיג הגבול גם לאחר החזקתו בנכס למעלה מ-30 יום, לבין הרחקת פולש למקרקעין בהליך אזרחי, לאחר 30 יום, רק באמצע(הערר נדחה).
א. השוק הסיטונאי בחברון פונה מיושביו, והנכסים במקום הוגדרו רכוש ממשלתי. מאז פינוי השוק כאמור, התבצעו במקום סיורי משטרה כדי לוודא שלא תבוצע פלישה נוספת. בסיור ביום 5.1.07 עדיין לא היה המקום מאוכלס. ביום 7.1.07, במהלך
סיור משטרתי במקום, נתגלה העורר בתוך אחת החנויות. השוטרים עצרו את העורר לחקירה בחשד לעבירה של הסגת גבול פלילית. למחרת, הובא העורר בפני בימ"ש השלום בירושלים, ונתבקש שחרורו בערובה לצורך חקירה ובתנאים, ובכללם התייצבות במשטרה עם דרישה, והרחקה מהישוב היהודי בחברון ל-3 חודשים. בימ"ש השלום הורה על שחרור העורר בתנאי שיחתום על ערבות עצמית בסך 1,000 ש"ח וזאת רק לצורך התייצבות לחקירה כשיידרש. המדינה עררה לביהמ"ש המחוזי, שקבע, כי על העורר לחתום על התחייבות כספית בסך 3,000 ש"ח, שתכלול גם התחייבות שלא ייכנס לחנות בה נתפס. הערר נדחה.
ב. העורר נתגלה בחנות לאחר שקודם לכן מתחם השוק פונה. מנעול דלת החנות היה עקור ממקומו. די בעובדות אלה כדי לבסס חשד סביר לביצוע העבירה, היוצר תשתית למעצר ולשחרור בערובה לצורך המשך החקירה. נותרה טענת העורר, לפיה פעולת המשטרה בפינוי העורר, והחלטת ביהמ"ש המחוזי האוסרת על כניסת העורר לחנות, עוקפות את ההסדר המשפטי במישור האזרחי הקבוע בסעיף 18 לחוק המקרקעין, המורה כי לגבי מי שתפס קרקע ומחזיק בה מעבר ל-30 יום, לא ניתן להפעיל עשיית דין עצמית, אלא הדרך לפנותו היא באמצעות צו פינוי שיפוטי במסגרת הליך אזרחי. אין ממש בטענה זו. הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין דנות באמצעים שניתן להפעיל במישור האזרחי כדי להדוף פלישה למקרקעין, ואין בהן דבר המגביל את האמצעים שניתן לנקוט במסגרת הליך פלילי כנגד מי שעובר ביחס למקרקעין עבירת הסגת גבול פלילית.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נפתלי ורצברג לעורר, עו"ד דוד פורר למשיבה. 8.3.07).
ע.א. 11550/04 - סיגל סיטבון נגד אבנר סיטבון ואח'
*ביצוע מימוש משכנתא, כאשר הבעל חתום על המשכנתא והאשה טוענת נגד מימוש חלקה בדירה מכח חוק יחסי ממון(מחוזי ת"א - ה"פ 703/00 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב (להלן: "החייב"), נישאו בשנת 1982. במרוצת השנים נולדו להם חמישה ילדים, עימם הם מתגוררים בדירת המגורים מיום 22.1.96 ועד היום. החלקה בה מצוייה הדירה נרכשה בשנת 1994, והיא שועבדה לבנקים מרכנתיל ואדנים. כחלוף שנים, הוכרז החייב כפושט רגל, ושני הבנקים פתחו בהליכי מימוש של השעבודים. בתביעה שהגישה המערערת היא עתרה להצהיר כי היא בעלת מחצית מן הזכויות בדירת המגורים, שנרכשה, לטענתה, בהון שנצבר מכוח מאמץ משותף של בני הזוג במהלך נישואיהם, ולא מהכספים שהילוו הבנקים. ביהמ"ש קבע כי יחסיהם של בני הזוג מוסדרים בהוראותיו של חוק יחסי ממון, המורות על איזון משאבים בין בני הזוג, ולא בהלכת השיתוף, וזכותה של המערערת בנכסים הרשומים על שמו של החייב, ובכלל זה דירת המגורים, הינה זכות אובליגטורית דחויה, המתגבשת רק בעת פקיעת הנישואין. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי גם אם המערערת היא בעלת זכויות בדירה, אלו נדחות מפני זכויותיהם הקנייניות של הבנקים בה. הערעור נדחה.
ב. בני הזוג נישאו בשנת 1982, ועל כן מוסדרים יחסיהם הממוניים בהוראותיו של חוק יחסי ממון. מכוח הוראות החוק וההלכה הפסוקה, בנכסים שרכש בן הזוג האחד במהלך הנישואין, קמה לבן-הזוג האחר זכות אובליגטורית גרידא, אותה הוא רשאי לממש בסיומו של הקשר הזוגי (סעיף 5 לחוק). מכאן המסקנה, כי צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו כי הזכות לה טוענת המערערת, טרם גמלה. אף אם קמו למערערת זכויות במחצית מדירת המגורים, הרי, בן זוג המבקש הכרה בזכאותו למחצית הזכויות בנכס שבבעלות בן-זוגו, נעשה, מטבע הדברים, שותף גם לנטל החוב הרובץ על נכס
זה, מקל וחומר שכך הוא המצב מקום שמקור החוב בהלוואה שניתנה לצורך מימון רכישת הנכס. אין לשעות לטענות המערערת לפיהן דירת המגורים נרכשה בהון עצמי של בני הזוג.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד אילן תמאם למערערת, עוה"ד אלי טיקטנסקי וגבור ישעיהו לבנקים. 14.3.07).
ע.פ. 8293/06 - דוד לוי (מסילתי) נגד מדינת ישראל
*אישור בערעור של הרשעה בעבירה של שוד, וזיכוי מהרשעה בעבירה של הצתה עקב מחדל משטרתי בבדיקת תנאי הראות במקום ההצתה ודלות הראיות(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8255/05 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הואשם כי ביום 11.8.05, בסביבות השעה 00:16, גנב מתיקה של המתלוננת 100 -, לאחר שדחף אותה ומשך מידה את התיק. מאוחר יותר, ביום 12.8.05, בשעה 00:4 לפנות בוקר, הגיע המערער לדלת דירתה של המתלוננת, והצית ניירות לאחר ששפך נפט. המתלוננת, ששמעה רעש, ראתה דרך עינית הדלת את המערער מצית את הניירות. המתלוננת הגישה את תלונתה למשטרה כ-12 שעות לאחר אירוע ההצתה. ביהמ"ש קבע כי המתלוננת הותירה עליו "רושם מהימן ביותר", וכי המניע שהמערער ייחס למתלוננת כדי להעליל עליו, אינו הגיוני. המערער, מנגד, הותיר על ביהמ"ש רושם "שלילי ובלתי מהימן". באשר לאירוע השוד - בימ"ש קמא ביסס את ממצאיו גם על סברות שמקורן בהיגיון. בנוסף, מצא ביהמ"ש חיזוק לגירסת המתלוננת בדברי הנאשם, בעת גביית אמרתו הראשונה. בנוגע לאירוע ההצתה - השאלה שעמדה להכרעה היתה זהותו של מצית הדלת. ביהמ"ש קבע כי לא ראה להטיל ספק ביכולתה של המתלוננת לזהות את המערער, אותו הכירה היטב, דרך עינית הדלת. ביהמ"ש ציין כי ההגנה התמקדה בטענה בדבר "מחדל חקירתי", הנעוץ בהימנעותה של המשטרה לבדוק את יכולתה לזהות את המערער מבעד לעינית, והוסיף, כי לא מצא בכך משום מחדל חקירתי שביכולתו להשפיע משמעותית על ההכרעה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של שוד והצתה וגזר לו 26 חדשים מאסר בפועל ו-14 חדשים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. בכל הקשור לאירוע השוד, הגירסה העובדתית שנתקבלה על ידי בימ"ש קמא אינה בלתי מתקבלת על הדעת. שונים הם פני הדברים בעניין אירוע ההצתה. היעדר מידע מבוסס בדבר החומר ששימש את הדליקה, מועדה, משכה וכיצד כובתה הציבו מכשול ראייתי בפני המערער. כמו כן, נטל הבאת הראיות בעניין התאורה בחדר המדרגות בעת האירוע, והאפשרות לזהות אדם דרך עינית הדלת בתנאים אלה, מוטל היה על התביעה. במקרה שלפנינו, לאור דלות הראיות, נראה כי מחדל זה צריך לפעול לטובת המערער. ועוד זאת. לא עלה בידי המתלוננת ליתן הסבר משכנע לתהיות והתמיהות העולות מהשתהותה בהגשת התלונה למשטרה מיד בתום אירוע ההצתה, כמו גם להימנעותה להעיר את בעלה וחמותה. על כן, יש לזכות את המערער מעבירת ההצתה, ותקופת המאסר תופחת לתקופה שראשיתה ביום מעצרו של המערער וסיומה ביום 5.3.07.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ד. ברהום למערער, עו"ד ב. בת עמי למשיבה. 4.3.07).
על"ע 9638/05 - עליזה כהן, עו"ד נגד לשכת עורכי הדין ת"א-יפו
*הרחקה לצמיתות מלשכת עוה"ד לאחר הרשעה פלילית של עורכת דין בעבירות של הקמת רשת למכירת תינוקות לאימוץ, והבאת נשים מחבר העמים כדי שיהרו כאן וימכרו את ילדיהן(ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המערערת, אשר במסגרת עיסוקיה פעלה גם בענייני אימוץ ילדים, הקימה ביחד עם אחרים רשת להעברת תינוקות למשפחות ישראליות. בין השנים 2000-1998 עמדה המערערת במרכז הרשת, אשר עסקה באיתור והבאת נשים ממדינות חבר העמים לישראל
כדי שילדו בישראל וימסרו את תינוקן למשפחות ישראליות תמורת תשלום. היא הורשעה בתיק פלילי ונדונה למאסר בפועל, למאסר על תנאי וקנס. בעקבות ההרשעה הועמדה המערערת לדין משמעתי וביה"ד המשמעתי המחוזי השעה את חברותה בלשכה לתקופה של שש שנים. ביה"ד המשמעתי הארצי קיבל את ערעור המשיבה וגזר על המערערת עונש של הרחקה לצמיתות. הערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות.
ב. השופט ג'ובראן: המערערת היתה "הרוח החיה" בכל מסכת העבירות נשוא תיק זה. היא היתה היוזמת בהקמתה של רשת למכירת תינוקות, הבאה לנצל את חולשתם של הורים חשוכי ילדים, ומצוקתם הנפשית והכלכלית של נשים צעירות ממדינות נחשלות, אשר היו זקוקות באופן נואש לכסף, כל זאת תוך ניצול מעמדה כעורכת-דין. בביצוע העבירות על-ידי המערערת נגרמה פגיעה קשה בכבוד מקצוע עריכת-הדין ובאמון הציבור בעוסקים בו. חומרה זו מחייבת הטלת עונש מידתי ראוי לא רק בתחום הפלילי, אלא גם בתחום המשמעתי. על כן יש לדחות את הערעור.
ג. השופטת ארבל (דעת מיעוט): עבירות מעין אלה בהן הורשעה המערערת ראויות לעונש משמעתי חמור. יחד עם זאת, נסיבותיה האישיות של המערערת אינן פשוטות: היא אם חד הורית לילדה הסובלת מפיגור שכלי, בן זוגה עזב אותה והיא אימצה בהמשך בן הסובל מקשיי התנהגות, ובת. הליכי האימוץ שחוותה, כאשר ביקשה לאמץ את ילדיה, היו קשים ביותר. ניתן לקבל כי המעשים בוצעו לא רק מתוך בצע כסף אלא גם על רקע הזדהותה עם כאבם וכמיהתם לילד של הורים חשוכי ילדים. בעקבות חשיפת הפרשה נקלעה המערערת למצב כלכלי קשה, נאלצה למכור את דירתה ולעמוד בתשלום הקנס שהושת עליה, והיא סובלת אף מבריאות לקויה. בנסיבות אלה ניתן להעמיד את עונשה של המערערת על השעיה לתקופה של 15 שנים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד זאב גורדון למערערת, עו"ד עמוס ויצמן למשיבה. 22.3.07).
רע"פ 10026/06 - מוניר כיאל נגד מדינת ישראל
*ביטול עונש של שירות לתועלת הציבור (של"צ) עקב אי עמידת הנאשם בביצוע השירות, והשתת מאסר בעבודות שירות תחתיו (הבקשה נדחתה).
המבקש, ששימש גובה כספים של חברת גבייה עבור המועצה המקומית מג'אר, הואשם בגביית כספים אותם לא העביר לחברת הגבייה או למועצה. הצדדים הגיעו להסדר טיעון בבימ"ש השלום, לפיו הודה המבקש בעובדות כתב האישום, שירות המבחן נתבקש לערוך תסקיר בעניינו, והמליץ כי המבקש יבצע שירות לתועלת הציבור (להלן: של"צ) בהיקף של 400 שעות במסגרת מועדון "הפוך על הפוך". בהתאם קבע ביהמ"ש כי המבקש יבצע של"צ כאמור. בפסה"ד צויין כי "הובהר לנאשם כי באם לא יבצע את השל"צ כנדרש, יוחזר עניינו לבית המשפט אשר יהיה רשאי לדונו מחדש, להרשיעו ולהטיל עליו כל עונש שימצא לנכון". כעבור זמן נעתר בית-משפט השלום לבקשה לשנות את תכנית השל"צ ואישרה. בחלוף למעלה משלושה חודשים מהמועד שהיה על המבקש לסיים את ביצוע השל"צ, פנה שירות המבחן לביהמ"ש בבקשה לבטל את צו השירות, לאחר שהמבקש לא עמד בהתחייבותו. בית-משפט השלום ביטל את צו השירות, הרשיע את המבקש, והטיל עליו 6 חודשי מאסר בפועל בעבודות שירות, ו-6 חודשי מאסר על תנאי, קנס, ופיצויים לשניים מהמתלוננים. ערעור המבקש לביהמ"ש המחוזי בנצרת נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה של שירות המבחן לשנות את תכנית השל"צ נולדה בהתאם לצרכיו, קשייו ורצונו של המבקש, ולאחר שהמבקש לא הצליח למלא אחר צו השירות בהתאם לתכנית הראשונה. סעיף 71א(ה) לחוק העונשין קובע: "בית המשפט יסביר לנידון... את משמעות הצו...
ויזהירו שאם לא ימלא אחר הצו יהיה צפוי...". אין בסעיף זה כל הוראה, המחייבת את ביהמ"ש לשוב ולמלא את הוראות הסעיף בכל פעם שעולה צורך בשינוי תכנית השל"צ, כטענת המבקש. עוד טוען המבקש, כי טעה ביהמ"ש כאשר קיבל את בקשת שירות המבחן לבטל את צו השירות, למרות שהבקשה הוגשה טרם חלוף שנה ממועד שינוי תכנית השל"צ. טענה זו דינה להידחות, שכן עם השינוי בתכנית השל"צ, התחייב המבקש לקיים את התכנית החדשה בתוך השנה שבה ניתן גזר-הדין.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מואנס ח'ורי למבקש, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 18.2.07).
בש"פ 1240/07 - מדינת ישראל נגד וליד ריאן
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חודשים בעבירות של רצח כנקמת דם (בקשה להארכה שלישית של מעצר המשיבים מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיבים עומדים לדין בעבירות של רצח, קשירת קשר לביצוע רצח, נשיאה והובלת נשק שלא כדין, שבוצעו כולן, על פי הנטען, כנקמת דם על רקע סכסוך בין משפחת המשיבים למשפחת המנוח. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים, ומאז הוארך מעצרם פעמיים. עתה מתבקשת הארכה שלישית. הבקשה נתקבלה.
האישום בעבירת הרצח מגלם בתוכו מסוכנות טבועה. זו בולטת ביתר שאת כאשר בוצעו העבירות, כנטען, על רקע מניע של נקמת דם בשל אירועים שאירעו לפני מספר עשורים, ואין לדעת האם הירצחו של המנוח אינו מבשר תחילתו של מעגל דמים. אל המסוכנות הטבועה בעבירות אלה, מתווסף החשש מהימלטותם של המשיבים מאימת הדין אם ישוחררו, ביודעם את העונש הכבד הצפוי להם אם יורשעו. אכן, ברי כי בשלב בו מצוי התיק כעת אין זה סביר כי התיק יגיע אל סיומו בתוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת. יחד עם זאת, מסוכנותם של המשיבים בשל העבירות המיוחסות להם עומדת בעינה. לאור האמור יש להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מ. שינדל למבקשת, עוה"ד ד. יפתח ומ. שרמן למשיבים. 21.2.07).
רע"ב 1345/07 - פלוני נגד משטרת ישראל ואח'
*דחיית בקשה לחופשה חריגה מבית הכלא, ללא ליווי משטרתי, כדי להשתתף בברית מילה של הבן (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מזה כעשר שנים ותשעה חודשים, עונש של מאסר עולם בגין רצח בת זוגו. עונשו טרם נקצב, ועל-כן, לפי פקודת נציבות שירות בתי הסוהר, אין הוא יכול להשתחרר לחופשות מיוחדות, אלא מטעמים מיוחדים או בנסיבות הומניטריות, ובאישור השר הממונה. כמי שסווג כבעל פרופיל אלימות במשפחה, טעון מתן האישור ליציאותיו לחופשות, קבלת חוות דעת של ועדת אלמ"ב (להלן: הוועדה). חוות הדעת של הוועדה שהוגשה ביום 27.8.06, קבעה כי המבקש מוסיף להכחיש את ביצוע המעשים שבהם הורשע, ומשליך את האחריות להם על קרבן העבירה, המנוחה, שאותה הוא מציג כמי שנטלה את חייה בידיה. לאור זאת, סברה הוועדה, לא נפתח עוד פתח לעבודה מקצועית שיקומית וטיפולית עם המבקש. ביום 16.11.06 נולד בן למבקש, שנישא בשנית במהלך שהותו בכלא. שבועות ספורים עובר ללידה, הגיש המבקש בקשה שתתאפשר לו חופשה חריגה לרגל ברית המילה של בנו, ללא ליווי או פיקוח. המשיבים הסכימו כי המבקש יצא לברית המילה בליווי ובפיקוח. הצעה זו נדחתה על-ידי המבקש. לפיכך נדחתה בקשתו ע"י השב"ס ובימ"ש קמא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטתם של המשיבים סבירה היא ואף למעלה מכך. המסוכנות שאותה ייחסה הוועדה למבקש מחייבת כי יינקטו צעדים הולמים למען שמירה על שלום הציבור. שחרור המבקש לברית תוך ליווי מצטייר כפתרון שקול ומידתי. התעקשותו של המבקש שלא לקיים את הברית עד שלא ישוחרר על פי תנאיו, תוך גרימת סבל הולך וגובר לבנו הקטן,
ככל שחולף הזמן, מעוררת תהיה, והיא מעלה סימן שאלה באשר לטענתו כי בקשתו להשתחרר לברית המילה קשורה באמת לרצונו לחוג את האירוע עם בנו.
(בפני: השופטת ארבל. 19.2.07).
בש"פ 1188/07 - מדינת ישראל נגד מליחאת מוחמד
*ביטול שחרור בערובה של שוהה בלתי חוקי מהשטחים המואשם בפריצה וגניבה, המלטות מהמשטרה ונהיגה תוך סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב, שוהה בלתי חוקי בישראל, הואשם כי הוא ואחרים פרצו למוסך בחדרה, וגנבו ציוד יקר ערך הכולל חלקי חילוף למשאיות, מחשבים וכספת שהכילה שיקים של לקוחות ושל המוסך, וכן פרצו כספת נוספת וגנבו 5 משאיות שהיו במוסך. המשיב זוהה על ידי ניידות משטרה באחת המשאיות שנגנבו, כשהוא נוהג ללא רישיון נהיגה וללא פוליסה בת תוקף. הוא התעלם מהוראות השוטרים שסימנו לו לעצור וסטה מספר פעמים עם המשאית לכיוון הניידות. בשלב מסוים סטה המשיב לשולי הכביש וקפץ דרך חלון המשאית, כאשר המשאית ממשיכה בנסיעתה, ומידי פעם סוטה למרכז הנתיב הימני של הכביש, עד שפגעה במעקה הבטיחות ונעצרה. ביהמ"ש הורה על הגשת תסקיר מעצר, דחה את הבקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים והורה על שחרורו בתנאים. הערר נתקבל.
בראיות שבידי המדינה יש כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית מספקת. אופן נהיגתו של המשיב את המשאית מצביע על מסוכנות בדרגה גבוהה ועל חשש מובנה לשיבוש הליכי משפט ולהמלטות אם ישוחרר ממעצרו. לכך יש להוסיף שאין לתת אמון במשיב שבנסותו לברוח מהשוטרים וממוראו של החוק היה מוכן לסכן את השוטרים ואחרים בדרך. לפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ב. ברוט לעוררת, עו"ד י. פאייז למשיב. 7.2.07).
ע.פ. 1353/07 - רפאעת מחאמיד ואח' נגד מדינת ישראל
*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור, כאשר המבקשים היו משוחררים בערובה לאורך ניהול משפטם (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
בין המבקשים, בני משפחה אחת, לבין המתלוננים, בני משפחה אחרת, פרצה קטטה על רקע סכסוך קודם בין שתי המשפחות. במהלך הקטטה תקפו המבקשים את המתלוננים, חבלו בהם וגרמו להם פגיעות גוף, שהיו בחלקן פגיעות קשות וחמורות. המבקשים הורשעו בביצוע עבירה של חבלה חמורה, ועבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות ונדונו לשלוש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל, ושנה אחת על תנאי. בערעורם משיגים המבקשים הן על עצם ההרשעה והן על העונש שנגזר עליהם. עתה הם מבקשים לעכב את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
בהתחשב בעובדה שהמבקשים היו משוחררים לאורך ניהול ההליך, לא הפרו את תנאי השחרור והתייצבו לדיונים כנדרש; בהתחשב בפרק הזמן המשמעותי שחלף מאז האירוע ובכך שמאז המבקשים כפי הנראה לא היוו איום על המתלוננים; וכן בהתחשב בכך שעל כל המבקשים הוטלה תקופת מאסר זהה, חרף נסיבותיהם האישיות השונות (ובפרט: גילם ועברם הפלילי השונה) והחשש הנובע מכך שמא עד למתן פסק דין ירצו חלק ניכר מהעונש שהוטל עליהם - יש מקום לעכב את ביצוע ריצוי עונש המאסר.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ד. יפתח ומ. שרמן למבקשים, עו"ד א. פרסקי למשיבה. 19.2.07).
בש"פ 1434/07 - פלוני נגד פלונית ואח'
*אישור צו מאסר של בי"ד רבני נגד אחד המתדיינים שהפריע לניהול המשפט (הבקשה נדחתה).
בית הדין הרבני האזורי באר שבע גזר על המבקש עונש של שבעה ימי מאסר מכוח סמכותו לפי סעיף 2(א) לחוק בתי דין רבניים. בהחלטתו ציין ביה"ד
הרבני כי המבקש הפריע במידה רבה לדיון שהתנהל לפניו. עוד נאמר בהחלטה כי אף לאחר שהמבקש הוזהר מספר פעמים שעליו לחדול מהתנהגותו הבלתי ראויה, הוא המשיך להתפרץ ולהשתולל, עד אשר ביה"ד נאלץ להפסיק את הדיון והדיינים יצאו מן האולם. משסרב לצאת מן האולם, חרף ניסיונות המאבטח להוציאו, הורה ביה"ד על מעצרו למשך שבעה ימים, בהתאם להוראת סעיף 2(ב) לחוק. הערר נדחה.
המבקש העלה טענות שונות באשר להליכי הגירושין הארוכים והקשים שמנהלים הוא והמשיבה בפני ביה"ד מזה כשבע שנים. המבקש בהתנהגותו הפריע לקיום הדיון. בית הדין הזהיר את המבקש מפני האפשרות שיישלח למאסר אם ימשיך להפריע וללא הואיל. בנסיבות אלה החלטת בית הדין ניתנה בסמכות. אין לומר כי האמצעי שהטיל בית הדין הרבני מופרז ובלתי מידתי.
(בפני: הנשיאה בייניש. המבקש לעצמו, עו"ד סימונה חיים למשיבה, עו"ד שמעון יעקבי לביה"ד, עו"ד אבי וסטרמן למדינה. 18.2.07).
ע.פ. 9446/06 - מדינת ישראל נגד יאיר גבריאל בינדר
*החמרה בעונש בעבירה של נסיון אינוס (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב עקב אחרי אישה (להלן: א.א.), כאשר עזבה את חוף פרישמן, עד שעלתה לדירתה. הוא עלה בעקבותיה, פרץ לדירה ונכנס לחדר השינה של א.א. מתוך כוונה לאנסה. בשלב כלשהו נכנסה לחדר ב.ב., אחותה של א.א., והמשיב אחז בה, הטיל אותה על הרצפה, וחסם את פיה בידו. משהחלה ב.ב. לזעוק איים עליה המשיב כי ירצח אותה. בהמשך, החדיר המשיב את ידו למכנסיה ובשלב זה נכנס לחדר אחיה של ב.ב. ובינו למשיב התפתח מאבק אלים, שבסופו הצליח המשיב להימלט מהדירה. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב ל-6 חודשי מאסר בעבודות שירות ו-18 חודשים מאסר על-תנאי, פיקוח שרות המבחן ותשלום פיצוי של 10,000 - למתלוננת. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מדובר במעשים הניצבים בשלב גבוה ביותר של מדרג החומרה, שאך כפסע היה בינם לבין אונס של אישה. אין מדובר בבני זוג ביניהם קיימת היכרות מוקדמת, אלא בבחירה בקרבן תמים שעד לאירוע זה לא פגשה את המשיב, ואשר הותקפה בביתה - מבצרה תוך שימוש באלימות רבה, רק משום שלגירסת המשיב הוא התקשה לרסן את דחפיו ואלימותו. בהתחשב בכך שאין דרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין בערעור על קולת העונש, תועמד תקופת המאסר בפועל בה ישא המשיב על שלוש שנים וחצי. המאסר על-תנאי כמו גם הפיצוי שנגזרו בבימ"ש קמא - יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עוה"ד הרצל יוספי ויוסי ציטיאט למשיב. 12.3.07).
בש"פ 1655/07 - מחמד עויסאת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של השתתפות בהתפרעות המונית אלימה במזרח ירושלים תוך יידוי אבנים לעבר רכב משטרתי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהשתתפות בהתפרעות המונית אלימה במזרח ירושלים, שבמהלכה יידה אבנים לעבר רכב משטרתי שפגעו ברכב. נטען בכתב האישום, כי יידוי האבנים היה בכוונה לסכן חיי אדם בנתיב תחבורה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים. האירוע ההמוני האלים היה בעל חומרה מיוחדת. אירוע זה הוא חוליה בשרשרת אירועים אלימים הפוקדים את העיר ירושלים. מי שבזדון משליך אבנים לעבר כלי רכב ומסכן את התנועה בדרכים, היודה אבנים בשוטרים הבאים להשליט סדר במקום של התפרעות, יהיו מניעיו וזהותו הלאומית
אשר יהיו, יהא גילו אשר יהא, חייב לדעת מראש, כי במידה וייתפס, סיכוייו להשתחרר ממעצר קלושים וחלופת מעצר לא תאיין את מסוגלותו לשוב לסורו.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מחמוד רבאח לעורר, עו"ד מיטל שינדל למשיבה. 7.3.07).
בש"פ 1753/07 - פאדי אבו רקייה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של נהיגה רשלנית בזמן פסילה, ללא ביטוח ואי ציות להוראות שוטר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש לתעבורה בחדרה בביצוע עבירות של נהיגה בזמן פסילה, ללא ביטוח תקף, ללא רשיון רכב תקף, אי ציות להוראת שוטר ונהיגה ברשלנות. בביהמ"ש לתעבורה ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש מצא כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה, וכי קיימת עילת מעצר, לאור המסוכנות הנשקפת ממנו. חרף זאת הורה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בערר לביהמ"ש המחוזי בחיפה, נקבע כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר, וביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
יש להתייחס בכובד ראש למעשיו של העורר. זאת, במיוחד בימים אלה, שמדינתנו שרויה בימים שאינם כתיקונם מבחינת הקטל בדרכים. עסקינן בתופעה שיש להירתם ולהילחם למניעתה ולהגן על בטחון הציבור באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית. אכן, מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה אינו שכיח, אך נסיבות המעשים המיוחסים לעורר, ובפרט חומרתם, יש בהם כדי להצדיק את המשך מעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד עאדל בויראת לעורר, עו"ד נעמי כץ-לולב למשיבה. 19.3.07).
רע"א 1778/07 - יעל עופר נגד רבקה דיין ואח'
*ביטול הארכת מועד ע"י ביהמ"ש המחוזי, בערעור על החלטת רשמת ביהמ"ש המחוזי, שנעתרה לבקשה להארכת מועד בערעור על צו פינוי דירה (הבקשה נדחתה).
המשיבות הגישו תביעה בבימ"ש השלום בחיפה לסילוק ידה של המבקשת מדירה. המבקשת טענה כי היא דיירת מוגנת בדירה בשל היותה נכדתם של דיירים מוגנים שהתגוררו בדירה. ביהמ"ש פסק ביום 7.11.05, כי המבקשת אינה יכולה לחסות תחת הגנת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, והורה על סילוק ידה מן הדירה. ביום 19.2.06 פנתה המבקשת, בעצמה, לבימ"ש השלום בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בקשה זו נדחתה מחוסר סמכות. ביום 8.3.06 פנתה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בבקשה להארכת מועד, אולם הבקשה לא נתמכה בתצהיר, והיא נמחקה. ביום 30.4.06, ולאחר שמונה למבקשת עורך דין מטעם הסיוע המשפטי, הוגשה בקשה נוספת להארכת מועד וזו התקבלה ע"י הרשמת של ביהמ"ש המחוזי. על החלטה זו הגישו המשיבות ערעור לביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נקודת המוצא היא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק ובתקנות. עם זאת, תקנה 528 לתקנות סדר הדין קובעת שנקודת מוצא זו אינה מוחלטת, ושניתן לסטות הימנה בהתקיים "טעם מיוחד". לא עלה בידי המבקשת להראות קיומו של "טעם מיוחד". הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור אכן הוכרה בפסיקה כטעם מיוחד. אך כלל זה חל על בקשה המוגשת בטרם חלף המועד להגשת הערעור. לעיתים האינטרס של מבקש דל אמצעים, הנזקק לארכה לצורך הסדרת ייצוגו המשפטי, יגבר על אינטרס בעל הדין שכנגד ויבסס אותו טעם מיוחד. בענייננו, המבקשת פנתה ללשכה לסיוע משפטי בפברואר 2006, היינו זמן רב לאחר שחלף המועד להגשת הערעור. בנסיבות אלו ייצוגה של המבקשת על-ידי לשכת הסיוע המשפטי אינו עולה כדי טעם מיוחד. לטענת המבקשת, די בהגשת בקשה לצירוף ראיות חדשות בערעור כדי להוות טעם מיוחד.
קביעה כאמור מנוגדת לכלל סופיות הדיון, פותחת פתח לערער על פסקי דין ללא מגבלת זמן כלשהי, ומרוקנת את תקנה 397 מתוכן. זאת אין לקבל.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מארון עילוטי למבקשת. 27.2.07).
רע"א 1838/07 - ד"ר לאוניד אדז'רסקי נגד מנכ"ל משרד הבריאות ואח'
*התליית רשיון רופא עד לבירור משפט פלילי שהוגש נגדו בגין השתתפות במכירת כדורים מזוייפים לטיפול באין אונות (הבקשה נדחתה).
המבקש, רופא במקצועו, ונאשם נוסף הואשמו כי במשך כחמש שנים הפעילו מרפאות אשר עסקו במכירת מוצרים שונים וכן במכירת כדורים מזוייפים לטיפול באין אונות אשר הציגו אותם כמקוריים. המבקש שימש כאיש קש עבור הנאשם הנוסף, ובמסגרת זו שימש כמנהל הפעיל בחלק מהחברות שהקים הנאשם לצורך מכירת המוצרים והתרופות וכבעלים בחלק מחשבונות הבנק. המבקש והנאשם הנוסף הבריחו ארצה את הכדורים המזוייפים ואף ייצאו כדורים לחו"ל שלא על פי החוק. בכספי המכירות ביצעו פעולות במטרה להסתיר ולהסוות את מקור הכסף ואת זהות בעלי הזכויות בו. ועדה מיוחדת, אשר מונתה על ידי מנכ"ל משרד הבריאות, המליצה להתלות את רישיונו של המבקש לעסוק ברפואה לשישה חודשים או עד למתן פסק דין בתיק הפלילי המתנהל נגדו, לפי המוקדם. המנכ"ל אימץ את המלצת הוועדה. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
העבירות המיוחסות למבקש נוגעות במישרין לתפקודו כרופא ולאמון שיכולים לתת בו מטופליו. בהודעתו של המבקש במשטרה הודה בכך שידע כי הוא מוכר תרופות בניגוד לחוק. גם אם תתקבל טענתו לפיה התרופות המזוייפות לא הכילו כל חומר פעיל, יש בכך פגיעה באמון המטופלים אשר באים לקבלת טיפול, סבורים כי ניתנה להם תרופה לבעייתם ולמעשה מקבלים תרופה שאין בידה לסייע להם. אכן, יש בהתליית רישיונו של המבקש בכדי לפגוע בחופש העיסוק שלו ובחזקת החפות שלו. עם זאת, פגיעה זו היא מידתית בנסיבות העניין.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ד. משה חי וע. פלס למבקש. 14.3.07).
בש"פ 1142/07 - מאור בטיטו נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות בנשק, סחיטה ותקיפה, כאשר שירות המבחן המליץ על שחרור בערובה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר עומד לדין, יחד עם שנים אחרים, באשמה של סחיטה, נשיאת נשק ותקיפה בנסיבות מחמירות. נטען כי העורר קשר עם שני הנאשמים האחרים ועם אחר (להלן: עדן) לסחוט את המתלונן בכוח ובאיומים מכיוון שהמתלונן היה בקשר עם חברתו לשעבר של אחד מהם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המעשים חמורים היות שהעורר פעל כ"חייל" של אחר נגד אדם שלא הרע לו והם משקפים את שלטון "העולם התחתון" על חיי אזרחים תמימים. לפיכך הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אכן מנאשמים בעבירה של סחיטה באיומים נשקפת מסוכנות שלא ניתן לאיין בחלופת מעצר. בעבירה זו טבוע גם חשש מפני שיבוש ההליכים והשפעה על עדים שטרם העידו, חשש שלא ניתן להפיג אם נתון הנאשם במעצר בית, היות שגם מביתו בידו להטיל חיתיתו על קרבנותיו. יחד עם זאת, בכל מקרה מחוייב ביהמ"ש לבחון את עניינו של העורר לנסיבותיו. בנסיבות מקרה זה, ובפרט נוכח גילו הצעיר של העורר, יש לסייע לו שלא להעמיק את היקשרותו לעולם העברייני. שירות המבחן התרשם כי ניתן לשחרר את העורר בחלופת מעצר. התיק יוחזר אל ביהמ"ש המחוזי לצורך בחינת חלופות מעצר בתנאי מעצר בית מלא ותחת פיקוח.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. פורר לעורר, עו"ד מ. שינדל למשיבה. 18.2.07).