תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 5

ע.א. 1327/04 + 10078/03 - אורי שתיל ואח' נגד מקורות חברת מים בע"מ ואח'

*אחריות המדינה וחברת מקורות לנזקים לחקלאות עקב מליחות יתר של מי השקייה. *שומת הנזק של חקלאי עקב מליחות יתר של מי ההשקייה. *מידת האשם התורם בתביעת נזיקין(מחוזי י-ם - ת.א. 142/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערער (להלן: שתיל) הוא בעליו של משק חקלאי במושב מרחביה שבעמק יזרעאל. במחצית השנייה של שנות ה-70' החל שתיל לגדל פרחי ציפורן. פרח ציפורן ניתן לגדל במים שמליחותם מגעת כדי 350 מיליגרם כלורידים לליטר (מגכ"ל). בין השנים 1984-1997, שימש אגם כפר-ברוך כחלק ממפעל השקיה שזכה לכינוי "תשלובת הקישון", שבו הניהול השוטף הופקד במשותף בידי "מקורות", וגורמי ההתיישבות בעמק יזרעאל. התכנון היה, כי ריכוז המלחים במי האגם לא יעלה על 350 מגכ"ל. מאמצע שנות ה-80' חלו באיזור שינויים שהביאו לעלייה ניכרת במליחות מימיו. על דעתה של נציבות המים ניתנה לחקלאים התחייבות להשבת המליחות ליעדה המקורי - כ-350 מגכ"ל. העיכוב הממושך בהסדרת הסוגיה נבע, בעיקרו של דבר, ממחדלן של רשויות המדינה. רמות המליחות הגבוהות הסבו נזק כבד לפרחי הציפורן. בראשית 1994 חובר משק שתיל למים שפירים. בכך נפתרה בעייתו של המערער. מסגרת הזמן התוחמת את הערעורים היא, שש עונות הגידול שבין 1987 ל-1993, בהן הושקו חממות הציפורן במי התשלובת. בשנת 1995 הגיש שתיל תובענה, בגדרה תבע מ"מקורות", ומהמדינה (בהודעת צד שלישי מאת "מקורות"), פיצוי בסך של למעלה מחמישה מיליון ש"ח. בפסק-דינו מצא ביהמ"ש המחוזי את המדינה - ואותה בלבד - אחראית בנזיקין כלפי שתיל. שיעור הנזק נקבע על-יסוד ההפרש שבין פוטנציאל הגידול הארצי הממוצע של פרחי ציפורן לבין היקף הגידול בפועל במשק של שתיל. לאחר שהפחית מסכום הנזק הכולל את מחציתו, כמידת אשמו התורם של שתיל, שהמשיך לשתול פרחים למרות המליחות, חייב ביהמ"ש את המדינה לפצות את שתיל בסכום של כ-683 אלף ש"ח. ערעורו של שתיל נתקבל בחלקו ברוב דעות, וכל הערעורים האחרים נדחו.
ב. השופט לוי: גם המדינה, ואפילו עושה היא שימוש בסמכויותיה השלטוניות, להבדיל מפעולותיה כיישות פרטית, עשוייה לחוב ברשלנות. אין יסוד לטענת המדינה, כאילו גורמים אחרים, זולת מחדלה להסדיר את בעיית המליחות ופעולותיה הנלוות, הם שעלו לחממות הפרחים של שתיל בנזקן. בדין, איפוא, הגיע בימ"ש קמא למסקנתו בדבר אחריות המדינה. שאלת אחריותה של "מקורות" מוכרעת בפסק-דינו של בימ"ש קמא, על יסוד תשובתו השלילית לשאלה כלום יכ-ל היה התאגיד לעשות יותר משעשה. ברם, היה עליה - ככל תאגיד ציבורי סביר - להעמיד את עניינו של הצרכן בראש מעייניה ולגזור את פעולותיה לאורה של משימה עיקרית זו. כזאת, "מקורות" לא עשתה. על כן יש לחלק את החבות לפיצויו של שתיל כך, שעיקרה יוטל על המדינה ומקצתה על "מקורות". המדינה תחוב בשני שלישים מן הפיצוי ו"מקורות" בשליש אחד.
ג. (דעת הרוב): האם עולה הגדלתן של חממות הפרחים של המערער, החל בעונת הגידול 88'-89', כדי אשם תורם מצדו כפי שפסק בימ"ש קמא- - לא ניתן היה לצפות משתיל כי יחדל לחלוטין מגידולם של פרחי ציפורן, וימתין עד שיתברר לאשורו יעד המליחות בר-ההשגה. יתירה מכך, יש לראות את מעשה ההרחבה של גידול פרחי הציפורן כמאמץ לשמירה על הקיים. אולם, אין חולק כי בד-בבד העצימה ההרחבה את הנזק הכולל, הואיל ועמה גדל במידה משמעותית מספר הפרחים שנפגעו. אשמתו של שתיל משתרעת על נזק נוסף זה. על כן יש לייחס לשתיל תרומה חלקית לנזק זה בלבד ותוצאתה היא חיובו באשם תורם אך למחצית מן הנזק בשטח הנוסף ולא לכל הנזק.
ד. השוואת נזקו של שתיל לפוטנציאל הגידול הארצי הממוצע, שעה שהוכח - על-פי מקבץ העדויות שהונחו בפני בימ"ש קמא - כי הוא נחל הצלחה יתרה בגידולם של
פרחי ציפורן, חוטאת לעקרונות המשמשים בחישובו של נזק. יש, אפוא, מקום - ככל שהדבר אמור באומדן הגידול לדונם - לחשב מחדש את הנזק על-יסודם של הנתונים שהעמיד המומחה שבדק את הנושא.
ה. השופטת פרוקצ'יה (דעת מיעוט): אין לסטות מקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי באשר להיקף אחריותו התורמת של שתיל. אחריות זו צריכה להשתרע על מלוא שטחי הגידולים ולא רק על התוספות שהוספו, מעת לעת, לשטחים המקוריים. אין גם לסטות מהבסיס עליו הסתמך ביהמ"ש המחוזי לענין שומת הנזק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי. עוה"ד אהוד גוט ואייל בר אליעזר לשתיל, עוה"ד אורית סון ותמיר אפורי למדינה, עו"ד ירון שביט למקורות. 19.3.07).

ע.פ. 4311/06 - מחמוד ח'לאילה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של כליאת שווא והקלה בעונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 4159/05 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. קטין, ילד בן 10 שנים, (להלן: המתלונן), הגיע ביחד עם אחיו א.ס. לחנות מכולת במג'דל כרום, שם עבד המערער. המתלונן קנה סוכרייה והמערער האשים אותו כי גנב מדבקה. המתלונן הכחיש זאת, ובתגובה השכיבו המערער על הרצפה, סטר לו, בעט בו, ובהמשך הוביל אותו אל מקום הנמצא מאחורי המכולת, העמידו על פח וקשר את ידיו בחבל עבה לעץ כשהן צמודות ומורמות כלפי מעלה. בהמשך הזיז המערער את הפח, והמתלונן נותר תלוי, עד ששוחרר ע"י דודו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של כליאת שווא וגזר לו 12 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשים מאסר על-תנאי, ותשלום פיצוי לקטין בסכום של 12,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. השגותיו של המערער כנגד הרשעתו מופנות בעיקרן כנגד ממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ובאלה אין להתערב. באשר לסעיפי ההרשעה - המערער סבור כי הרשעתו בעבירה של כליאת שווא שגויה, הואיל והחזקתו של המתלונן נמשכה, אם בכלל, דקות ספורות, והוא לא הוחזק במקום סגור. משנתקבלה גירסתו של המתלונן כי המערער קשר אותו ותלה אותו עם חבל שהשתלשל מעמוד, שוב אין ספק כי מדובר בכליאה, שלא זו בלבד שמנעה מהמתלונן ללכת לדרכו, אלא היתה מלווה בביזוי והשפלה, ועל כן גם עבירת ההתעללות הוכחה כדבעי.
ג. אשר למידת העונש - בין אם בחשד הגניבה היה ממש ובין אם לאו, חטא המערער בהתנהגות אלימה, שהיתה מלווה במידה לא מבוטלת של אכזריות כלפי קטין חסר-ישע. בנסיבות אחרות אפשר שכליאת העבריין היתה העונש ההולם את מעשיו. ברם, מדובר במערער נעדר עבר פלילי, שרבים דיברו בשבחו כמי שמקדיש מזמנו לצרכי הקהילה. נראה, איפוא, כי המעשים בהם חטא אינם מאפיינים את אורח חייו, ועל כן, כליאתו תהיה בבחינת עונש שנזקו עולה לאין שיעור על התועלת שבו. לפיכך, תועמד תקופת המאסר על 6 חודשים בדרך של עבודות שרות. יתר רכיבי גזה"ד יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עו"ד בולוס ג'ואד למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 22.2.07).

בע"מ 6593/06 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה

*העדפת "אימוץ סגור" על "אימוץ פתוח"(מחוזי ב"ש - ע.א. 3/06 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. המבקשת, ילידת 1985, עלתה לישראל, עם הוריה ואחותה המבוגרת ממנה, בשנת 1992. בשנת 2000, הוצאה המבקשת ממשמורת הוריה והושמה במעון. בשנת 2001 ילדה
המבקשת את בנה הבכור, א', לאב שאינו ידוע. א' גדל אצל אחותה של המבקשת (להלן האחות), לאחר הכרתה של האחות כמשפחת אמנה לקטין. בשנת 2004 נולד למבקשת בנה השני, ג', לאב שאינו ידוע. הוא גדל ברשותה של המבקשת עד לגיל אחד עשר חודשים, אז הועבר למשפחת אמנה שיקומית. לאחרונה החל הליך בעניינו של ג' בביהמ"ש לנוער בדימונה, לבדיקת האפשרות שהאחות תגדל גם אותו. בחודש מאי 2005 נולדה למבקשת בתה הקטינה ש', העומדת במוקדה של בקשה זו, אף היא לאב לא ידוע. בהיותה כבת שבוע ימים הוצאה הקטינה מחזקתה של המבקשת, והועברה למשפחת קלט. המשיב פנה לביהמ"ש לענייני משפחה בבאר שבע ועתר להכריז על הקטינה בת אימוץ. במהלך הדיון, הועלתה האפשרות שדודתה של המבקשת, (להלן הדודה) תגדל את הילדה, אם במסגרת אמנה ואם במסגרת אימוץ פתוח. הדודה הביעה את הסכמתה. ביהמ"ש לענייני משפחה לא קיבל את המלצת מומחית שנתמנתה ע"י ביהמ"ש, לאימוץ סגור ונעתר לבקשת הדודה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור, והוחלט להכריז על הקטינה בת אימוץ. הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: בסופו של יום, על ביהמ"ש לשווח את טובתה של הקטינה, כעיקר העיקרים. הקטינה נמצאת מאז שחר ימיה במשפחת קלט והיכרותה עם משפחתה הביולוגית רופפת בעליל, אם ניתן לקרוא לביקורים שהיו בשם היכרות של ממש. היא סבלה מבעיות רפואיות (התקפי אפילפסיה) וכן בעיות גדילה. דומה שהיא זקוקה, כטענת המשיב, למשפחה מיטיבה ברמה שמעל לממוצע. במאזן השיקולים נראה, לאחר התלבטות, כי יש מקום לקבל את דעת המומחית באשר לאימוץ סגור.
ג. השופטת ארבל (דעת מיעוט): לאחר בחינה כוללת של מלוא הנתונים ונסיבות העניין, נוטה הכף לטובת הישארותה של הקטינה במסגרת משפחתה הביולוגית, והעברתה, לרשות דודתה, תוך תקווה כי יעלה בידה למצות את כוחה ויכולתה ולעמוד במשימת גידולה וחינוכה של הילדה בתנאים נאותים, בחום ואהבה.

#(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, ג'ובראן. עו"ד ר. גוברין למבקשת, עוה"ד י. כהן, ג. נוי ומ. חשין למשיב. 22.3.07).

רע"פ 8316/05 - מדינת ישראל נגד אילן סגל

*תקרת העונש שמוסמך להטיל בימ"ש שלום מתייחסת לעונש המירבי של העבירה ולא לעונש המירבי שמוסמך בימ"ש השלום להטיל ללא הגבלה בשורה של עבירות(מחוזי חיפה - ע.פ. 1593/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הואשם בבימ"ש השלום בחיפה במספר אישומים בשורה של עבירות, הודה בכל עובדותיו של כתב-האישום, ונדון בגין האישום הראשון ("פרשת גניבת רכב הובלת כספים של חברת ברינקס") לשבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח. בגין עבירות אחרות נדון למאסרים מצטברים של 22 חדשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את השגות המשיב כנגד הכרעת-הדין. מאידך, באשר לגזה"ד, קבע, כי בימ"ש השלום חרג מסמכותו העניינית כאשר הטיל על המשיב, בגין האישום הראשון, מאסר כולל לתקופה של תשע שנים (מאסר בפועל ומאסר על תנאי), שכן הוראתו של סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט קובעת, כי העונש המרבי אותו רשאי היה בימ"ש לגזור בגין העבירות דנן הוא שבע שנות מאסר, כאשר המאסר המותנה הוא חלק מהמאסר הכולל. בהתאם לכך הפחית ביהמ"ש את תקופת מאסרו של המשיב והעמידה על שבע שנים, מתוכן חמש שנים בפועל. עם מתן ביקשה המבקשת תיקון "טעות משפטית", בטענה כי האישום הראשון ("פרשת הברינקס") כלל אישומים בעבירות שונות שאינן בגדר "מעשה אחד", ועל כן ניתן היה לגזור על המשיב עונש כולל, גם אם הוא עולה על הצטברותם של העונשים המרביים שנקבעו לצדה של כל אחת מהעבירות בהן הורשע. ביהמ"ש דחה
את הבקשה בנימוק שבימ"ש השלום לא היה מוסמך לגזור עונש העולה על שבע שנות מאסר, הואיל ולא הפריד בגזר-הדין בין העונשים המוטלים בגין כל מעשה עבירה. בקשת לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. כאשר בימ"ש מרשיע נאשם בשורה של עבירות, ומחליט להטיל בגינן מספר עונשים, הוא יכול לפרט את העונשים בגין כל עבירה ולהורות על הצטברותם, אולם, לא מוטלת עליו חובה לעשות כן, והוא רשאי לגזור עונש מאסר כולל אשר אינו מגדיר "תיבה עונשית" לכל אחת מן העבירות, ותקרתו נקבעת על-ידי צירופן של תקופות המאסר המרביות הקבועות לצדה של כל אחת מן העבירות. מכאן כי בימ"ש השלום פעל בגדר סמכותו כאשר הטיל על המשיב עונש כולל, העולה על שבע שנות מאסר, בגין העבירות נשוא האישום הראשון, שכלל מספר עבירות ועל כן, יש לקבל את ערעור המדינה, ולקבוע כי על המערער לשאת בעונש אותו גזרה הערכאה הדיונית.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט לוי. עו"ד מיכאל קרשין למבקשת, עוה"ד אולמן תמר, יעקב שמואלביץ ושאדי סרוג'י למשיב. 12.3.07).

ע.פ. 9059/03 - אהרון יוסבשוילי נגד מדינת ישראל

*סמכות ביהמ"ש להורות על הצטברות עונשים, כולל גם הצטברות ענשי מאסר עולם. *השיקולים שיש לשקול לצורך הטלת עונשים במצטבר. *המדיניות של ביהמ"ש העליון שלא לסטות מתקדימיו(מחוזי חיפה - ת.פ. 807/02 - ערעור על גזר הדין - הערעור נדחה).
א. המערער, שהיה בחופשה מהצבא, הגיע לבית משפחתו בעכו שם התגורר עם הוריו ואחיו בן ה-25. המערער היה מצוייד ברובה 16M ובשתי מחסניות עם כדורים. בליל שבת בסמוך לשעה 00:20, התפתח ויכוח בין המערער לבין הוריו ואחיו בעת ששהו בסלון ביתם. עם סיום הויכוח ניגש המערער לחדרו, נטל את הרובה, טען אותו, ובדרכו חזרה ירה באמו בעורפה והרגה, צעד מספר צעדים נוספים, ירה באביו והרגו ולאחר מכן, כיוון המערער את הרובה לעבר אחיו שיצא מחדר צדדי, וירה בו והרגו. לאחר שהמערער נבדק בבדיקה פסיכיאטרית ונקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו, הודיעו הצדדים על הסדר טיעון, במסגרתו הודה המערער בשלוש עבירות רצח וביהמ"ש הרשיעו. בהתאם להסדר הטיעון, ביקשה המדינה לגזור על המערער שלושה מאסרי עולם - שניים לריצוי במצטבר ואחד לריצוי בחופף. מנגד ביקשה ב"כ המערער כי שלושת העונשים ירוצו בחופף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המדינה. הערעור נדחה.
ב. הלכה פסוקה היא כי סמכותו של ביהמ"ש להורות, בנסיבות מתאימות, על הצטברות עונשי המאסר, חלה גם לעניין עונש מסוג מאסר עולם. על רקע זה, מעורר הערעור שתי שאלות עיקריות: ראשית, האם יש מקום לשינוי ההלכה; שנית, מה הם השיקולים בהם יתחשב ביהמ"ש בבואו להכריע לעניין אופן ריצוי העונשים במקרה כגון דא. באשר לשאלה הראשונה - ביהמ"ש העליון אמנם אינו כבול להלכות שנקבעו על-ידו בעבר, אולם מטעמים שבמדיניות שיפוטית, הוא יעשה שימוש בסמכותו לסטות מתקדימיו רק במקרים מעטים ומיוחדים המצדיקים זאת. בסוגיה הנדונה כאן לא נמצא כל טעם המצדיק סטייה מההלכה הפסוקה הנוהגת מזה שנים.
ג. באשר לשאלה השניה - על ביהמ"ש לשקול כל מקרה לפי נסיבותיו וליתן משקל ראוי לשיקולי הענישה השונים בנסיבות העניין - גמול, הרתעה, שיקום ומניעה. המערער נטל חייהם של שלושה מבני משפחתו. כל מעשה רצח הוא שפל וחומרתו רבה - ודאי כאשר מדובר בנטילת חיים של מספר אנשים שהם בני אותה משפחה. חומרה מיוחדת ראה המחוקק ברצח הורים, ולפיכך ראה לקבוע כי לא נדרשת "כוונה תחילה" ודי ביסוד נפשי של "זדון" כדי לכלול מעשה של המתת הורה בגדרה של עבירת הרצח. בעניינו של המערער התקיים היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" בכל אחד משלושת מעשי הרצח שביצע. ביהמ"ש המחוזי שקל את נסיבותיו האישיות של המערער - לרבות גילו
הצעיר, עברו הפלילי הנקי וכן הודאתו בביצוע המעשים - ונתן להן משקל הולם במסגרת גזירת העונש.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, עדיאל. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד ענת מיסד-כנען למערער, עוה"ד אורלי מור אל ואריה פטר למשיבה. 21.3.07).

ע.א. 618/05 - גדליהו דיאמנשטיין נגד מחלקת עבודות ציבוריות

*בר רשות במקרקעין, כאשר הרשות ניתנת לביטול, אינו בגדר "בעל זכות או בעל טובת הנאה בקרקע" לצורך קבלת פיצויים בגין הפקעת המקרקעין. *מי שבנה מבנים ללא היתר, אינו זכאי לפיצוי עבור השקעתו במבנים במקרה של הפקעת המקרקעין(מחוזי ת"א - ע.א. 2068/01 - הערעור נדחה).
א. המערער עלה עם משפחתו מרומניה בשנת 1960 וביקש להקים מפעל תעשייתי (להלן: המפעל). הוא פנה לעיריית רמלה וזו קיבלה מרשות הפיתוח הרשאה להחכרת שטח קרקע למערער. ביום 28.5.61 נחתם חוזה חכירה על שטח של דונם אחד לתקופה של שנתיים לצורך הקמת המפעל (להלן: החוזה), והמערער הרחיב את המפעל לשטח של 2,660 מ"ר. ביום 31.8.77 החלה המשיבה בביצוע עבודות לסלילת כביש עוקף לוד בסמוך לשטח המפעל. ביום 5.10.78 הודיעה המשיבה למערער, כי עליו לפנות כדונם אחד מהשטח המוחזק בידו לצורך סלילת הכביש. בהמשך יועדו כ- 818 מ"ר מהשטח שנותר בידי המערער להפקעה לצורך הקמת מחלף רמלה-לוד. המערער הגיש תביעה לקבלת פיצויים בגין ההפקעה וכן פיצויי נזיקין. ביהמ"ש קבע כי המערער אינו הבעלים הרשום של הקרקע ולכן יש לבחון האם המערער הינו "בעל זכות או בעל טובת הנאה בקרקע" כפי שמוגדר בפקודה, לצורך קבלת פיצויים בגין ההפקעה. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי המערער לא שילם תמורה במשך כל השנים בהן החזיק בשטח ולכן לא ניתן להכיר בו כבעל זכויות בשטח. באשר לשאלה אם ניתן לראותו כבעל טובת הנאה בשטח, קבע ביהמ"ש כי המערער הינו בגדר "בר רשות" הניתנת לביטול בכל עת, ועל-כן הוא זכאי לפיצוי בגין השבחת המקרקעין בלבד. לעניין הפן הנזיקי נקבע, כי היות והמשיבה לא הוכיחה כי הנזק שנגרם לו לא נבע מרשלנותה, עליה לשלם לו פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בסכום של 69,800 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. חוזה החכירה היה בתוקף למשך שנתיים בלבד ולא הוארך מעולם. בנוסף, החוזה התייחס לשטח של דונם אחד בלבד. אין עוררין על כך שהמערער מחזיק בשטח מזה למעלה מ-40 שנה, ובנסיבות אלו ניתן לקבוע, כי מעמדו הוא מעמד של בעל רישיון להשתמש במקרקעין. אך היות ורישיון במקרקעין, אשר ניתן לביטול בכל עת, הינו בגדר זכות אישית בלבד אשר אינה תקפה כלפי צדדים שלישיים, לא ניתן לראות בו כ"טובת הנאה" לצורך הענקת פיצויים לפי הפקודה.
ג. האם המערער זכאי לקבל פיצויים בגין ההפקעה בהיותו בר-רשות בעל רישיון הניתן לביטול- הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק. השאלה הינה אם זכאי המערער לקבל פיצויים בגין המבנים בהם מדובר למרות שהם נבנו ללא היתר בנייה ובניגוד לחוק. המערער, אף אם היה הבעלים של הקרקע, לא היה זכאי לקבל פיצויים בגין הפקעת מחוברים אשר נבנו שלא כדין. האם יש לפסוק למערער פיצויים בגין ההפסד הכלכלי שנגרם לו עקב הפסקת פעילותו העסקית של המפעל בעקבות ההפקעה- התשובה לכך היא שלילית, שכן, מדובר במפעל אשר פעל במבנים שנבנו שלא כחוק, על שטח אשר למערער אין זכויות בו.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד אריאל שוב ושושי לוי למערער, עו"ד תמיר אפורי למשיבה. 21.3.07).

ע.פ. 677/06 - פלוני נגד מדינת ישראל

ייצוג כושל" אינו מצדיק בירור המשפט מחדש, כאשר לא נגרם עיוות דין לנאשם. הרשעה בעבירות מין של קטין באחותו הקטינה שהתבססה על הודאות הנאשם בחקירתו במשטרה(מחוזי ת"א - ת.פ. 205/04 - הערעור נדחה).

א. המערער, קטין יליד 1989, הואשם בבעילת אחותו הקטינה, ילידת 1993 (להלן: המתלוננת), בארבעה מועדים שונים בשלהי שנת 2003 ותחילת שנת 2004. בתשובתו לכתב האישום הודה בתחילה המערער בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, אך כפר במעשה האינוס עצמו. בהמשך המשפט כפר המערער בכל אשר יוחס לו בכתב האישום. כן העלה המערער טענות לפיהן השוטרים איימו עליו, הפחידו אותו וניצלו את עובדת היותו קטין על מנת להוציא הודאה מפיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בכל המעשים בהם הואשם. באשר לעונש החליט ביהמ"ש לגזור על המערער החזקה במעון נעול למשך שלוש שנים, תוך שילובו במידת האפשר בקבוצה טיפולית לעברייני מין; וכן 24 חודשי מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. בביהמ"ש קמא העלה הסניגור טענות זוטא שנבעו בעיקרן מחקירתו של המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה בהסתמכו, בעיקר, על מהימנות עדויותיהם של החוקרים. בקביעות אלו, כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. אף שאר טענותיו של הסניגור בדבר פגמים בחקירתו של המערער דינן להידחות. המסקנה היא כי הודאותיו של המערער הינן קבילות ובעלות משקל מספק יחד עם הראיות החיצוניות המהוות "דבר מה" להודאותיו, על מנת לבסס את הרשעתו של המערער.
ג. טענה מרכזית שמעלה סניגורו הנוכחי של המערער הינה בדבר ייצוג כושל, לטענתו, שזכה לו המערער בביהמ"ש המחוזי. דין טענה זו להידחות. טענה בדבר כשל בייצוג המצדיקה בירור חדש או נוסף של המשפט, צריכה להיתמך בטענה לגרימת עיוות דין לנאשם. דהיינו, האם אלמלא מהלך מוטעה כלשהו שנקט עורך הדין אשר ייצג את הנאשם במשפט, אפשר שביהמ"ש היה מגיע לתוצאה שונה. במקרה דנן לא נגרם למערער עיוות דין בשל כשל בייצוג. אכן, סניגורו הקודם של המערער ניסה בתחילת המשפט להגיע להסדר טיעון עם התביעה, ואף הודה בשם המערער בכתב האישום כפי שהוגש. ודאי שאין לראות בגישה זו משום כשל בייצוג, בייחוד משום שנראה כי היא נעשתה בתיאום עם המערער.

(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. ברקאי למערער, עו"ד מ. חדד למשיבה. 22.3.07).

ע.פ. 305/02 + 10179/01 - מוחמד וחוסאם בן אחמד ג'אברין

*הרשעה בעבירות של רצח והריגה בסכסוך משפחתי על זכות מעבר בשביל. *דחיית טענה של "הגנה מן הצדק" כאשר תעודת חסיון לא הוצגה, בטעות, בפני הסניגוריה, כאשר אי מסירת הידיעה משקלה היה אפסי לניהול ההגנה(מחוזי חיפה - ת.פ. 234/00 - הערעורים נדחו).
א. אביהם של המערערים ואבי המנוח הם אחים והם מתגוררים בסמוך זה לזה בכפר זלפה. בין בני המשפחות התגלע סכסוך על שביל מעבר, ואחר דין ודברים שבו המערערים לבית הוריהם שם סערו הרוחות והושמעו איומים לקטול את אחד מבני המשפחה היריבה, משפחת סודקי. בסביבות השעה 00:19 נכנסו המנוח ואחיו ברכב לשביל המריבה. שני המערערים, אחיהם וגיסם תקפו את המנוח. חוסאם חנק אותו בצווארו, הפילו ארצה ואחז בו, מוחמד נעץ בו סכין בחזה וגרם למותו. מוחמד הורשע בעבירה של רצח בכוונה תחילה ונדון למאסר עולם. חוסאם הורשע בעבירה של הריגה ונגזרו עליו 15 שנות מאסר בפועל. שני המערערים הגישו ערעור ובמהלכו הגישו הצדדים בקשה מוסכמת להחזרת התיק לביהמ"ש המחוזי, באשר ידיעה מודיעינית הקיימת בתיק ותעודת
חסיון אשר חוסה את מקור מוסרה, לא הועברו להגנה. בדיון המחודש החליט ביהמ"ש להותיר על כנם את הכרעת הדין ואת גזרי הדין. הערעורים נדחו.
ב. באשר להרשעתו של מוחמד - במכלול הנסיבות, ובפרט לנוכח האיומים שבין שני חלקי האירוע והתנהגותם האלימה של המערערים במהלך התגרה, המסקנה שמוחמד רצה במותו של המנוח מעוגנת היטב בחומר הראיות. כל שנאמר בעניין מוחמד וביסוד הנפשי שלו חל גם בעניינו של חוסאם. אולי היה מתבקש, להרשיע את חוסאם גם ברצח, אך אין ערעור מטעם המדינה על הזיכוי מרצח.
ג. תעודת החסיון שהוצאה בזמנו נועדה למניעת גילוי זהותו של אדם (להלן - המקור) שמסר מידע המתועד בדו"ח. טענתו המרכזית של הסניגור היא שאילו היתה הידיעה ברשות ההגנה בסיבוב הראשון של המשפט היו הנאשמים מכלכלים הגנתם באופן אחר. ואולם, אין לומר כי היה לנאשמים אופן אחר לנהל את הגנתם והדבר נמנע מהם בשל אי מסירת הידיעה, שמשקלה הוא אפסי. אשר לטענה של הגנה מן הצדק - ההגנה איננה טוענת כי התביעה העלימה ממנה מידע בזדון. יש קשר הדוק בין משקלה האפסי של הידיעה לבין האפשרות שאי הבאתה במועד תזכה את המערערים בהגנה מן הצדק. זיכוי בשל הגנה מן הצדק בנסיבותיו של עניין זה לא ראוי ולא צודק. גם בעונש של המערער 2 אין מקום להתערב.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד נעמי כץ-לולב למשיבה. 12.3.07).

ע.א. 4800/06 - לבה מגמשת יבוא ושיווק בע"מ ואח' נגד חיים הרציג עו"ד ואח'

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בטענות נגד החלטות דיוניות של ביהמ"ש והגשת תלונה לנציבת תלונות הציבור נגד השופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המשיב הגיש תביעה נגד המערערים לתשלום שכר טרחה. לאחר מספר שנים בהם התנהלו הליכים מקדמיים, נקבע התיק לדיון הוכחות ליום 1.2.2006. בשעה היעודה המתינה השופטת בלשכתה להודעה על נוכחות שני הצדדים והקלדנית הודיעה לה כי ב"כ המערערים מסרב להיכנס לאולם בטרם תיכנס אליו השופטת. בנסיבות אלה ביקשה השופטת מפקיד העזר להכריז על כניסתה לאולם, וכך נעשה. כשלוש דקות לאחר מכן נכנסה השופטת לאולם בו נמצאו רק באת-כוח המשיב והמשיב. בנסיבות אלו ביקשה ב"כ המשיב פסק דין בהיעדר הגנה ומבוקשה ניתן לה. בעקבות הדברים הגישו המערערים תלונה לנציבת תלונות הציבור על שופטים וכן בקשה לביטול פסק הדין. בעת הדיון בבקשה לביטול פסה"ד, ציין ב"כ המערערים שביהמ"ש צריך לפסול את עצמו. אמנם לא הוגשה בקשת פסלות כנדרש, אולם ביהמ"ש הסכים לראות באמור בבקשה לביטול פסק הדין בקשת פסלות ודחה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
השגות על הדרך בה בוחר ביהמ"ש לנהל את הדיון מקומן בהליכי ערעור רגילים על פי סדרי הדין, ולא במסגרת ערעור פסלות. גם טענות המערערים נגד מתן פסק דין בהיעדר הגנה וחיובם בהוצאות בקשת הפסלות, מקומן בערעור או בקשת רשות ערעור על פי סדרי הדין, כפי שאכן פעלו המערערים. כעת, משנתקבל הערעור בהסכמת הצדדים, והדיון הושב לביהמ"ש לדון בתביעה לגופה, ההנחה היא כי לאחר שישמע את שני הצדדים יוכל ביהמ"ש לשקול את התביעה לגופה, תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים. ככל שהמערערים מבססים את החשש למשוא פנים על הגשת התלונה לנציבה וההחלטה בה, הלכה היא כי אין בהגשת תלונה כאמור, לכשעצמה, כדי לבסס עילת פסלות.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד דניאל שמואלי למערערים, עו"ד ענת וקסלבאום למשיב. 11.2.07).

רע"ב 6023/06 - פלוני נגד שירות בתי הסוהר

*דחיית בקשת אסיר תושב הרשות הפלשתינית לצאת לחופשות (הבקשה נדחתה).

המבקש מרצה, החל ביום 25.2.00, עונש מאסר של ארבע עשרה שנים בגין עבירות של הריגה, שוד וקשירת קשר לביצוע פשע. בקשתו של המבקש לצאת לחופשות נענתה בשלילה, על יסוד נוהל שקבע השר לבטחון פנים לעניין הוצאת אסירים לחופשה (להלן - פקודת החופשות). על פי הנוהל ניתן להמליץ בפני השר על הוצאתו לחופשה של אסיר פלילי תושב הרשות הפלסטינית בהתקיים תנאים מסויימים. השאלה אם לאשר חופשה לאסיר תושב הרשות הפלסטינית נבחנת על ידי ועדה מיוחדת (להלן - הוועדה). בקשתו של המבקש לצאת לחופשות נדונה על ידי הוועדה, שהמליצה לדחות את בקשתו. השר לביטחון פנים אימץ את ההמלצה. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההחלטה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נקודת המוצא היא שאין לו לאסיר זכות קנויה לצאת לחופשות. לנקודת מוצא זו מצטרפת השקפת הגורמים המוסמכים, שהתגבשה גם על רקע ההחמרה במצב הביטחוני, באשר למסוכנות הטמונה במתן חופשות לאסירים תושבי הרשות הפלסטינית. גם ללא החשש מפני החיבור בין אסירים היוצאים לחופשה לארגוני טרור, קיימת מסוכנות אינהרנטית ביציאתו לחופשה של אסיר פלילי שנאמנותו אינה נתונה בהכרח למדינת ישראל. בנסיבות העניין, לא ניתן לומר כי המשקל שנתנה הוועדה לאינטרסים המונחים על הכף אינו סביר.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד צדוק חוגי למבקש, עו"ד אמיר אילאיל למשיב. 8.2.07).

ע.א. 7608/06 - פלוני נגד פלונים

*ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה באמירות שונות של ביהמ"ש וקריאת המערער לעבר ביהמ"ש "אם השופטת משקרת אין מה לעשות" (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בין הצדדים מתנהלות בביהמ"ש לענייני משפחה בראשון-לציון מספר תובענות שהגישה המשיבה 1 (להלן: המשיבה) נגד המערער. בפתח דיון הוכחות ראשון, ביקש המערער מביהמ"ש לפסול את עצמו, בטענה שקיים חשש ממשי למשוא פנים. חשש זה עלה, לטענת המערער, מהעובדה שביהמ"ש גיבש דעה קדומה לאחר שהגיע לידיו, ביום הדיון, מכתב בחתימת בנותיו של המערער, בו שטחו הבנות טענות קשות כלפי השופטת. מכתב זה הוחזר לשולחותיו, וביהמ"ש הודיע כי אין בכוונתו להתייחס אליו כיוון שלחתומות עליו אין מעמד בתיק. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. אשר לאמירה מסויימת שיוחסה לביהמ"ש, ציין כי זו לא נאמרה על ידו, ובתגובה הטיח המערער בביהמ"ש כי: "הכל שקר וכזב, אם השופטת משקרת אין מה לעשות". ביהמ"ש המשיך במתן ההחלטה. הערעור נדחה.
העובדה שבעקבות דחיית גירסתו של המערער בעניין זה, הטיח המערער בביהמ"ש שהוא משקר, אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לפסילת ביהמ"ש. תוצאה אחרת תיתן בידי בעל דין או בא-כוחו כלי לפסילת שופט ולמניפולציה של היושב בדין ללא כל תשתית או יסוד בדין, אלא רק על ידי השמעת הערות פוגעות שאין בהן ממש. גם הטענה בדבר דעה קדומה שנוצרה כתוצאה מעיון ביהמ"ש במכתבן של הבנות, והערותיו בעניין זה, דינה להידחות. ביהמ"ש העיר כי המכתב של הבנות רצוף אי דיוקים והאשמות שווא בפתח דיון ההוכחות הראשון בתיק, בטרם שמע את עדותן. לכל היותר, יש בכך כדי להצביע על התרשמות ראשונית בלבד, ועדיין פתוחה האפשרות כי ביהמ"ש ישתכנע אחרת בהמשך ההליך, לאחר שמיעת עדותן של הבנות ועדויות אחרות.

(בפני: הנשיאה בייניש. 11.2.07).

ע.א. 8244/06 - המועצה המקומית גבעת שמואל נגד ל.מ.ד. בנין פיתוח והשקעות (1988) בע"מ

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בפגישה בין השופטת לפרקליט הצד שכנגד בלשכת השופטת (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המשיבה (הזוכה) פתחה תיק הוצאה לפועל נגד המערערת (החייבת), לביצוע פסק דין. במסגרת התיק העלתה המערערת טענת פרעתי. הרשמת דחתה את בקשת המערערת לקבוע כי פסק הבורר, אשר אושר בפסק הדין, אינו ניתן לביצוע בהוצאה לפועל ולהורות על סגירת התיק ולא פסקה הוצאות. בעקבות תקלה בירוקרטית, הורתה הרשמת לצדדים להמציא העתקי בקשות ישירות ללשכתה עובר למועד הדיון בתיק. באחד הימים נכנס בא-כוח המשיבה ללשכת הרשמת ובאותו יום נתנה הרשמת החלטה בבקשת המשיבה לפסיקת הוצאות נגד המערערת, מבלי שהתבקשה תגובת המערערת לבקשה. משנודע למערערת, כי ב"כ המשיבה נפגש ביחידות עם הרשמת בלשכתה, הגישה בקשה לפסילת הרשמת מלדון בטענת פרעתי. הרשמת דחתה את בקשת הפסלות והבהירה כי ב"כ המשיבה נכנס ללשכתה על מנת להמציא העתקי בקשות שהוגשו בתיק, ובעת ששהה בלשכתה לא איפשרה לו לבטא דעתו ועמדתו בתיק שלא בנוכחות הצד שכנגד. הערעור נדחה.
עצם קיומם של חילופי דברים עם השופט במעמד צד אחד, לא יוביל, כשלעצמו, לפסילת השופט מלדון בעניין. החשש העיקרי במצב זה הוא שמא המידע שנמסר לשופט במעמד צד אחד ובלא ידיעת הצד שכנגד עלול להשפיע על השופט באופן בלתי הוגן. חששות אלו אינם מתעוררים במקרה הנוכחי. מדובר בפגישה קצרה, בענייני אדמיניסטרציה (הגשת העתקי בקשות), אשר לא נסבה על התיק לגופו. ככל שיש למערערת טענות נגד ההחלטה לחייבה בהוצאות, אין מקומן במסגרת בקשת פסלות וערעור פסלות, אלא בהליכי ערעור רגילים.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד שרה גולין למערערת, עו"ד ענבל קידר-נוסיר למשיבה. 6.2.07).

ע.פ. 9192/06 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש בעבירה של חבלה חמורה בדקירת סכין ע"י קטין (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב והמתלונן חזרו ממקום עבודתם המשותף ונסעו יחדיו ברכב. התעורר ביניהם ויכוח וכאשר נעצר הרכב בסמוך לביתו של המשיב, הכה הלה את המתלונן, דקר אותו במכשיר חד, הוציא אותו מהרכב והמשיך להלום בו. בהמשך הצטרפו אל המשיב שניים נוספים שתקפו את המתלונן, והמשיב דקר את המתלונן בחזהו ובכתפו מספר פעמים. התערבותם של עוברי אורח חילצה את המתלונן מידיו של המשיב ושותפיו. המשיב היה אז כבן 17, ושירות המבחן לנוער המליץ שלא להרשיעו. בימ"ש קמא החליט להרשיע את המשיב, ויחד עם זאת קיבל בחלקה את המלצת שירות המבחן והמשיב הועמד תחת פיקוח קצין מבחן למשך שנתיים ומאסר על תנאי לתקופה של 18 חודש. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מלכתחילה לא היתה סיבה לכך שנער בגילו של המשיב יצא לדרכו כאשר באמתחתו מכשיר חד שעשוי לשמש, ובפועל שימש, ככלי נשק בעל פוטנציאל פגיעה ממשי. שיחק לו מזלו של המתלונן בכך שעוברי אורח חילצו אותו מידיו של המשיב, שאחרת, קשה לדעת עד היכן היו הדברים מגיעים. באיזון בין הצורך בהתמודדות עם האלימות הגוברת ובין האינטרס הפרטי של המשיב בשיקום - אין מנוס מלקיחת סיכון זה. על כן נגזר על המשיב מאסר בפועל של שנה אחת. המאסר על תנאי יישאר בעינו.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד אוהד גורדון למערערת, עו"ד אגברייה בדר אלדין למשיב. 22.2.07).

רע"א 9615/06 - הלן קריפלובסקי ואח' נגד ישיבת נזר ישראל מוסדות תורה

*הגשת חוות דעת של מומחה מטעם צד לדיון, אינה מצדיקה תיקון כתב הטענות ע"י הגשת כתב הגנה או תביעה מתוקן (הבקשה נדחתה).

לבימ"ש השלום בתל-אביב הוגשה תביעה נגד המבקשים, שעניינה התחייבות המנוח יצחק חיציק להעלות תרומה למשיבה, על פי הסכם מיום 22.5.01. בכתב ההגנה המקורי שהוגש מטעם המבקשים נטען, כי המנוח ביטל את תרומתו הנטענת עוד בחייו. בכתב ההגנה לא הועלתה טענה לפיה מסמך ההתחייבות זוייף. חרף כך, בישיבת קדם משפט טענו המבקשים, כי הגישו למשטרה תלונה לפיה מסמך ההתחייבות זוייף, וכי בידם חוות-דעת מקצועית של מומחה לבדיקת מסמכים התומכת בטענה זו. ב"כ המשיבה התנגד להעלאתה של טענת הזיוף, בנימוק שמדובר בשינוי חזית. עמדתו התקבלה על דעתו של בימ"ש השלום. אעפ"כ הגישו המבקשים כתב הגנה מתוקן אשר כלל את טענת הזיוף. לבקשת המשיבה, הורה ביהמ"ש על הוצאת כתב ההגנה המתוקן מתיק ביהמ"ש. כנגד החלטה זו, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי, בה נטען - על יסוד תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי - כי משהוזמנה על ידיהם חוות-דעת מומחה, עומדת להם האפשרות לתקן את כתב ההגנה שהגישו בתוך 15 ימים מקבלתה של חוות-הדעת האמורה. המשיבה טענה כי תקנה 136 מתייחסת רק למקרה בו הוגשה חוות-דעת של מומחה מטעם ביהמ"ש, ולא מקום בו הוגשה חוות-דעת של מומחה מטעם בעלי-הדין עצמם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
פירושו של ביהמ"ש המחוזי, אף אם אינו נטול ספקות הוא הפירוש הנכון וזאת על-פי מכלול הנתונים. ואולם - אף בפירוש הליברלי ביותר החורג מדל"ת אמותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש, אין להחיל את תקנה 136 על חוות דעת שהוגשה מטעם המבקש כבנידון דידן. פרשנות כזו, משמעה מתן חופש לבעל דין לתקן את כתב טענותיו ללא נטילת רשות בכל שלב בו יחפוץ לעשות כן, ככל שיקדים לתיקון האמור חוות דעת מומחה מטעמו. ברי, כי מצב דברים זה אינו הגיוני, והוא מנוגד לשאיפה לניהולו של ההליך המשפטי באופן יעיל ותכליתי.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מאיר גובר למבקשים. 4.2.07).

רע"ב 9677/06 - פיראס מרוואן עווידה נגד ועדת השחרורים ואח'

*דחיית בקשה לשחרור מוקדם אחרי ריצוי שני שלישים מהמאסר בעבירות של חברות בארגון טרור, תקיפה וקשירת קשר לרצח (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע על-פי הודאתו בארבע עבירות - חברות בארגון טרור (החזית העממית), סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, תקיפה בנסיבות מחמירות וכן קשירת קשר לרצח ונדון לשמונה שנות מאסר. מועד חלוף שני שלישים מהמאסר בניכוי מינהלי חל ביום 23.8.06. ועדת השחרורים דחתה את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, בנימוק כי "מדובר באסיר אשר ביצע עבירות ממניעים אידיאולוגיים וככזה קיים חשש ממשי שעם שחרורו ישוב ויבצע את העבירות". על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש לעניינים מנהליים בתל-אביב שהותיר את החלטת ועדת השחרורים על כנה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין לאסיר זכות קנויה לשחרור על-תנאי "מנשיאת יתרת תקופת המאסר" ועליו מוטל לשכנע כי ראוי הוא לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. כיוון שמדובר במקרה זה במסוכנות בטחונית, הרי שהערכתה מסורה לגורמי הבטחון, זאת לצד המסוכנות האינהרנטית העולה מעובדות כתב האישום בהן הורשע.

(בפני: השופטת ברלינר. עו"ד מיכאל ספרד למבקש, עו"ד גלעד שירמן לשירות בתי הסהר. 12.2.07).

ע.פ. 10698/06 - דקל אליאב נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופט הדן בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, דן גם בבקשת הפסילה המינהלית
של המערער ונחשף להרשעות קודמות שלו וכן התבטא בדבר מסוכנותו של המערער (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל). המערער הואשם בבימ"ש השלום לתעבורה בחיפה בעבירות של גרם מוות ברשלנות ונהיגה ללא רישיון רכב. ביום 6.12.2005 נפסל רישיון הנהיגה של המערער בפסילה מינהלית. בקשת המערער לביטול הפסילה נדונה בפני השופט סלאמה, אשר החליט לדחותה, לאחר שהובא לידיעתו כי המערער היה מעורב בתאונת דרכים אחרת, זמן קצר לפני כן, בעטייה הורשע בגרימת מוות ברשלנות. בהחלטתו בעניין הפסילה המינהלית התייחס ביהמ"ש גם להרשעות תעבורתיות קודמות של המערער וציין כי מתוך שלושים ושבע ההרשעות, חלק היו בעבירות תנועה מהותיות. ההקראה בעניינו של המערער נקבעה לפני השופט סלאמה והמערער ביקש כי ביהמ"ש יפסול עצמו, כיוון שנחשף לכל חומר החקירה בתיק בעבר הלא רחוק. בהחלטתו דחה ביהמ"ש את בקשת הפסילה. הערעור נתקבל.
נקודת המוצא שהתגבשה בפסיקה היא כי אין בחשיפה למידע בלתי קביל כשלעצמה, בין היתר, בהליך של מעצר, למנוע משופט לישב בדין. ברם, בנסיבות המקרה דנא יש להורות על קבלת הערעור. זאת נוכח שילוב של שני גורמים שהצטברותם יחדיו מקימים חשש ממשי למשוא פנים: ראשית, השופט נחשף להרשעות קודמות של המערער ובהן הרשעה עקב תאונת דרכים אחרת בעטיה הורשע המערער בגרימת מוות ברשלנות; שנית, במסגרת החלטת הפסילה המינהלית התבטא השופט באופן נחרץ והחלטי בדבר מסוכנתו הרבה של המערער ואף התייחס ליכולת של המערער למנוע את תוצאותיה הקטלניות של התאונה שבעטיה הואשם. קביעות אלה של השופט, נוגעות במישרין לטענת המערער בדבר "תאונה בלתי נמנעת" אותה חפץ לטעון להגנתו, ומשכך, מתעורר חשש אובייקטיבי לדעה מוגמרת המצדיק את פסילתו של השופט. לכך יש להוסיף כי בימ"ש קמא התייחס בהחלטתו בעניין הפסילה המינהלית לסבירות עדותו של עד התביעה וקבע כי גירסת העד מתקבלת על הדעת, ומכאן חשש כי יקשה עליו להתייחס באובייקטיביות לעדויות שיובאו לפניו במסגרת הדיון.

(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד תהילה בינו וערן הויכרך למערער, עו"ד מיטל שינדל למשיבה. 11.2.07).

בש"פ 991/07 + 987/07 - מדינת ישראל נגד פלוני

*ביטול שחרור בערובה של נאשם בעבירות אלימות, מעשי סדום ואינוס במסגרת יחסים בין הנאשם למתלוננת (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי במסגרת מערכת יחסים בינו למתלוננת ד.י., נהג להתעלל בה, להכותה לעיתים קרובות, ולהצר את צעדיה; סיפק לה סם מסוג אקסטזי; תקף תקיפה אלימה את אימה של המתלוננת; ביצע שורה של עבירות כלפי מתלוננת אחרת, ובהן מעשה אינוס, מעשה סדום בנסיבות אינוס, הדחה בחקירה, והטרדה. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. לאחר שסניגוריו של העורר התחלפו, הוגשה בקשה לעיון חוזר, במסגרתה נטען, בין היתר, כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה לעבירת אינוס. בהחלטת ביהמ"ש המחוזי נקבע כי עוצמת הראיות לכאורה לעבירת האינוס אינה גבוהה, וכי קיימות ראיות ביחס ליתר העבירות בהן העורר מואשם. עם זאת הורה ביהמ"ש על שחרורו של העורר בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
מסוכנותו של העורר אינה מוטלת בספק. אופי העבירות, שאלימות קשה ומסוכנת מאפיינת אותן, ועמדתו העקבית של שירות המבחן שלא להמליץ על חלופה, גם לאחר בחינה מעמיקה של הענין, מצביעים בבירור על הסכנה לבטחון הציבור והמתלוננות, הקיימת בשחרור העורר לחלופת מעצר. התנהגותו האלימה הגובלת בסדיזם קשה ללא
רסן כלפי המתלוננות, ואיומי הרצח שהשמיע כלפי המתלוננת באישום השלישי, שאין לבטל את רצינותם, כל אלה מצביעים על הסכנה לציבור בשחרורו של העורר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד לעוררת, עו"ד פנינית ינאי למשיב. 14.2.07).

בש"פ 1232/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה חמורה בדקירות סכין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הוזעק על-ידי חבר למסיבה בה הוכו חבריו על-ידי אלמונים. העורר הגיע למקום, כשבאמתחתו סכין פרפר, ודקר את אחד הנערים בבטנו. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בציינו כי העורר גילה במעשהו מסוכנות רבה ביותר, והדגיש כי אין מדובר בצעיר אשר נקלע למריבה בה איבד את עשתונותיו, אלא במי שנקרא למריבה, הצטייד בנשק קר ולא היסס לשלפו על מנת לדקור צעיר אחר. החלטה זו עמדה בניגוד להמלצת שירות המבחן לנוער אשר סבר כי יש מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
לפי הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים אין להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים אלא מקום בו "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". כך במקרה הרגיל, והדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בנאשם קטין וללא עבר פלילי, כפי שבענייננו. בנסיבות העניין, ובפרט החשש שמא המשך מעצרו של העורר יביא להתדרדרות נוספת במצבו ויקשה על שיקומו ועל שילובו בתהליך טיפולי יעיל, ראוי לאפשר לשירות המבחן למצות את מאמציו לאיתור חלופת מעצר הולמת עבור העורר.

(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד ג. כצמן וא. חקון לעורר, עו"ד מ. שינדל למשיבה. 13.2.07).

רע"א 4072/06 - כהן הירשפלד בע"מ נגד יאסר אלחטיב

*פסילת חוות דעת של מומחה רפואי בתביעה עקב תאונת עבודה, כאשר הנפגע מבקש את הפסילה, בנימוק שהמומחה טיפל בו בעבר ואף ניתח אותו (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש תביעת פיצויים נגד המבקשת בגין נזקי-גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה. ביהמ"ש מינה, בהסכמת הצדדים, מומחה רפואי מטעמו. המומחה הגיש את חוות דעתו ובה קבע כי למשיב נותרה נכות צמיתה של %7 בלבד. או אז, ביקש המשיב לפסול את חוות הדעת, מהטעם שהמומחה טיפל בו בעבר ואף ניתח אותו. בימ"ש השלום דחה את הבקשה. נפסק, כי המשיב השתהה בהגשת בקשת הפסילה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור. נקבע כי השתהות המשיב בהגשת בקשתו לפסילת חוות הדעת אינו צריך לגבור על החשש לניגוד עניינים ופגיעה במראית פני הצדק. משכך, נקבע כי יש להורות על מינוי מומחה אחר, תוך השתת הוצאות על המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המשיב הסתמך בבקשה לפסילת חוות דעת המומחה על תקנה 126 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי "מומחה שיעץ עצה או חיווה דעתו לאדם בעניין שבתחום מומחיותו, לא יוזמן מטעם ביהמ"ש כמומחה באותו עניין כשאותו אדם צד בו". גם אם המומחה פעל בתום לב, אין בכך כדי להכשיר את חוות דעתו. די בכך שהמומחה בא במגע עם אותו אדם ויעץ עצה או חיווה דעה בעניין שבתחום מומחיותו, על מנת לפסול אותו מלשמש כמומחה מטעם ביהמ"ש.

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד צבי רפופורט למבקשת, עו"ד פאתן אבו עקל למשיב. 20.2.07).

עע"ם 3512/06 - יצחק ורחל הרשקו נגד עירית אשדוד ואח'

*דחיית בקשה למחוק ערעור על הסף וקבלת בקשה להוציא מוצג, תב"ע, מתיק הערעור, באשר המוצג לא היה בפני בימ"ש קמא (בקשת המשיבים למחוק את הערעור על הסף - הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש לעניינים מינהליים בבאר שבע דחה את עתירתם של המערערים לאסור על המשיבים ביצוע פעולות שונות במתחם מקרקעין בעיר אשדוד, ובין היתר לאסור עליהם להכשיר מקומות חניה במתחם. הוגש ערעור ובקשת המשיבים היא למחוק את הערעור על הסף ולחלופין להוציא מוצגים מהתיק. הבקשה מושתתת על מספר אדנים: הערעור מנוסח כעתירה מינהלית חדשה או כסיכומים ולא ככתב ערעור; כתב הערעור כולל בחובו טענות חדשות שלא נטענו לפני בימ"ש קמא; המערערים צרפו לערעור העתק תקנון תב"ע, שלא היתה בפני בימ"ש קמא ויש להוציאה מתיק הערעור. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה והבקשה להוצאת המוצג נתקבלה.
לעניין עריכת כתב הערעור - ברגיל ביהמ"ש אינו משמש "עורך על" של כתבי בי דין. אשר לטענה כי חלק מהטענות שנטענו בהודעת הערעור לא הועלו לפני בימ"ש קמא - דרך המלך להתמודד עם טענות אלה הינה באמצעות מתן תגובה להן במסגרת טיעוניו של בעל הדין שכנגד. אשר לבקשה להוצאת מוצגים - לטענת המערערים, תוכנית בניין ערים הינה בעלת תוקף סטטוטורי ואין מניעה לצרפה לערעור גם אם היא לא הובאה בפני הערכאה הקודמת. אף אם כך הדבר, ואין הדבר כך, לא היה מקום לצרפה כנספח להודעת הערעור. לכתב ערעור ניתן לצרף רק את המסמכים הנקובים בתקנה 419 לתקנות סדר הדין האזרחי. אין לצרף אליו מסמכים נוספים, בין אם מדובר בראייה ובין אם מדובר באסמכתא משפטית. כבר מטעם זה דין הבקשה להוצאת הנספח מתיק ביהמ"ש להתקבל.

(בפני: הרשמת ליבוביץ. 1.2.07).

רע"פ 8986/06 - אפרים סוזה נגד מדינת ישראל

*עבירת השימוש החורג במבנה שהוקם ללא היתר, היא עבירה נמשכת, וגם אם עבירת הבנייה התיישנה אין ההתיישנות חלה על עבירת השימוש החורג (הבקשה נדחתה).

העורר הואשם בשימוש חורג במבנה לצרכי מגורים. ביהמ"ש לעניינים מקומיים הרשיע את המבקש והורה לו להפסיק את השימוש החורג. בפסק-דינו דחה ביהמ"ש את טענת המבקש, לפיה יש לבחון מחדש את ההלכה הקובעת, כי עבירה של שימוש חורג היא עבירה נמשכת, שלא חלה עליה התיישנות. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא, שעבירת השימוש במבנה ללא היתר, הינה עבירה נמשכת, אשר ניתן להגיש בגינה בכל עת כתב אישום, כל עוד השימוש לא הופסק. מהות העבירה הנמשכת אינה מאפשרת התיישנותה. אשר לטענת המבקש כי מקום שעבירת הבניה ללא היתר מתיישנת, מתיישנת גם עבירת השימוש ללא היתר, באשר האחרונה הינה משנית לעבירה העיקרית, היא עבירת הבניה - עבירת השימוש ללא היתר הינה עבירה נפרדת, העומדת בפני עצמה, ולכן, הגם שפעולת הבנייה ללא היתר מתיישנת, עבירת השימוש החורג כעבירה נמשכת עומדת לחובתו של המשתמש ללא היתר במקרקעין.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ליאונרדו קיבריק למבקש, עו"ד אבי טל שלומי למשיבה. 18.2.07).

בש"פ 750/07 - חלדון שריתח נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים של שוהה בלתי חוקי מהשטחים שהואשם בעבירות נהיגה ללא רשיון וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, תושב השטחים, הואשם, בין היתר, בעבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, נהיגה ללא רישיון, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, וניסיון להשמדת ראייה. ביהמ"ש
המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בציינו את המסוכנות הנובעת משוהה בלתי חוקי שנכנס לארץ שלא כדין, תוך שהוא נוהג ברכב ישראלי ללא רישיון נהיגה, ותוך שהוא מסיע עמו שוהה בלתי חוקי נוסף. לכל אלה מצטרפת נהיגתו הפרועה והמסוכנת של העורר בהימלטו מהשוטרים, נהיגה אשר סיכנה חיי אדם בכביש, והצביעה אף על יחסו העברייני כלפי גורמי אכיפת החוק. הערר נדחה.
מסוכנותו של העורר לבטחון הציבור עולה בבירור מאופי העבירות המיוחסות לו. העובדה כי מקום מושבו הקבוע של העורר הוא ברשות הפלשתינית, מגבירה את החשש להימלטותו מחוץ לתחומי הארץ, והתחמקותו מהתייצבות לדינו באם ישוחרר בחלופה. אמנם, שיקול של מגורי קבע מחוץ לתחומי ישראל אינו בהכרח מספיק כשלעצמו בכל מקרה בתורת עילה למעצר בגין חשש להימלטות, אולם כאשר הוא מתווסף לנתון בדבר אופי העבירות המיוחסות לנאשם, שכלולה בהן גם בריחה פרועה מרשויות המשטרה, הרי שעולה חשש של ממש כי שחרור הנאשם בחלופה יוביל להימלטותו ממקום מעצר הבית, לחצייתו את הגבול לתחומי הרשות, וממילא לסיכול משפטו.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ערן רויטל לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיב. 14.2.07).

רע"א 49/07 - הקסטודיה די טרה סנטה נגד האגודה לפיתוח וקידום התעשייה בירושלים

*דחיית תביעת פינוי שהוגשה נגד דייר מוגן בטענה של הזנחת המושכר ואי תיקון ליקויים שנתגלו בו (הבקשה נדחתה).

בשנת 1962 התקשרו המבקשת (להלן המשכירה) והמשיבה (להלן השוכרת) בהסכם להשכרת בניין, מחסן וחצר בירושלים (להלן המושכר). השכירות הפכה לשכירות מוגנת. המשכירה הגישה תביעה לסילוק ידה של השוכרת מהחצר והמחסן, ולפיצויה בגין תיקונים שנאלצה לבצע בהם לאחר שהוזנחו והגיעו למצב של סכנת התמוטטות. בית משפט השלום דחה את תביעת הפינוי וקיבל חלקית את התביעה הכספית. ביחס לעילת הפרת ההסכם נקבע כי התיקונים שהכניסה השוכרת במושכר אינם מהווים הפרה, שכן היו מחוייבים בשל התראת העירייה כי מדובר במבנה מסוכן, ובפרט שאת התיקונים היתה המשכירה חייבת לבצע לפי דין. כך נקבע גם ביחס להזנחת המחסן והחצר, שהטיפול בהם היה בנסיבות ולפי דין באחריות המשכירה. ביחס לפינוי בעילת אבדן המושכר וכליונו, נקבע כי לא התקיימו היסודות העובדתיים הנדרשים, שכן המושכר לא אבד לחלוטין. ביחס לסעד הכספי, נקבע כי לפי סעיף 68 לחוק הגנת הדייר על השוכרת לשאת במחצית הוצאות התיקון, ולפיכך חויבה לשלם למשכירה 35,000 ש"ח. כלפי פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככלל, אין שוכר יכול להניח למושכר להידרדר ולהגיע לסף אבדון, מהטעם שבשלב מסויים הופך תיקונו חובת המשכיר. ישנם מן הסתם צעדים פשוטים שהיו מונעים הידרדרות לכתחילה, ולמצער על השוכר ליידע את המשכיר לגבי מצב הנכס. ברם, המחסן והחצר הם החלק השולי שבמושכר שעיקרו מבנה בן שתי קומות, והמשכירה היתה ערה לעובדה שלא בוצעו עבודות לתחזוקת הנכס מאז השכרתו בשנת 1962, על אף שהעבודות הנדרשות היו באחריותה לפי דין. בנוסף, במשך כל השנים, (ועד להגשת כתב התביעה המתוקן), סברו שני הצדדים, בטעות, שהסכם השכירות כלל לא חל על החצר והמחסן. בנסיבות אלה, בהן רק למפרע התברר שהאחריות היתה לפתחה של השוכרת - אין פגם בפסק דינו של בית משפט השלום שלא לפנות את השוכרת עקב הפרת החוזה. זאת, על אף שככלל אין די בעובדה שהעבודות הנדרשות הן באחריות המשכיר, בכדי לפטור את השוכר מחובתו לדאוג לתקינות המושכר ולשלמותו.