עע"ם 2647/05 - פז חברת נפט בע"מ נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז ואח'
*ביטול החלטה להארכות חוזרות ונשנות של מועדים שנקבעו למילוי תנאים לאישור שינויים בתכנית מתאר מקומית(מחוזי ת"א - עת"מ 2708/04 - הערעור נתקבל).
א. חברת סונול (המשיבה 4) יזמה, יחד עם סתריה מושב עובדים (המשיבה 3), תכנית מתאר, (להלן: התכנית), לשינוי תכנית מתאר מקומית, שמטרתה לשנות את ייעוד הקרקע מחקלאית לקרקע המיועדת להקמת תחנת תדלוק ושירותי דרך. ביום 7.7.1999 החליטה המשיבה על הפקדת התכנית בכפוף למילוי תנאים שונים, והוסיפה וקבעה כי: "החלטה זו תהיה בטלה בתוך שבעה חודשים... אם לא ימולאו התנאים הקבועים בה". התנאים לא קויימו במועד שנקצב ובחלוף עשרה חודשים, פנו המשיבות 3 ו-4 אל יו"ר הוועדה וביקשו הארכת המועד לצורך השלמת ביצוע התנאים שנדרשו. יו"ר הוועדה האריך את המועד מספר פעמים ולבסוף החליטה הוועדה המחוזית, בשלהי 2002 "לחזור על החלטתה מיום 7.7.99 ולהפקיד את התכנית בתנאים". משהופקדה התכנית כאמור, הוגשה לוועדה המחוזית התנגדות, בין היתר, מטעם המערערת. ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית החליטה ליתן תוקף לתכנית בכפוף למספר תיקונים שיבוצעו בה. המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי נגד ההחלטה, בטענה כי יו"ר הוועדה המחוזית האריך את המועד למילוי התנאים בחוסר סמכות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 86 לחוק התכנון והבניה מהווה חלק מהסדר חקיקתי כולל הנוגע להליכי אישורן של תכניות מיתאר מקומיות ותכניות מפורטות. סעיף קטן (ה) קובע כי יו"ר מוסד התכנון רשאי להאריך כל אחד מן המועדים הקבועים בסעיף "אם ראה כי יש הצדקה לכך". אין לקבל את טענת המערערת כי סמכות ההארכה הנתונה ליושב ראש מוסד התכנון מכוח סעיף 86(ה) לחוק, מוגבלת אך ורק לאותם מקרים שבהם טרם חלף המועד למילוי התנאים. מאידך, גם אם החלטות ההארכה ניתנו בסמכות, הרי נפל פגם של חוסר סבירות בהחלטות אלה. מדובר בהארכת מועד שנמשכה למעלה משלוש שנים. פרק זמן כזה העולה פי חמישה על התקופה המקורית שנקצבה בסעיף 86 לחוק למילוי התנאים להפקדה, יש בו לכאורה כדי לפגוע ביעילות ההליך התכנוני ובוודאותה של הנורמה התכנונית. על כן, בהיעדר נסיבות מיוחדות, די בו כשלעצמו כדי ללמד על חוסר סבירותן של ההחלטות ודינן להתבטל.
(בפני השופטות: הנשיאה בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד נעמי וייל למערערת, עוה"ד ציון אילוז, רון צין, טלי ענבר ועמנואל סולומונוב למשיבים. 20.3.07).
ע.פ. 1280/06 - רועי כרמלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הזנחת מושגח ועושק כאשר הנאשם שיכנע את סבתו לעבור לגור אצלו, הוציא ממנה כספים רבים והזניח אותה עד כדי מצב של "תשישות נפשית"(מחוזי חיפה - ת.פ. 1209/01 - הערעור נדחה).
א. סבתו של המערער (ילידת 1915), הגב' הלמן, התאלמנה בשנת 1985, ומאז חיה בגפה בדירתה בחיפה. במהלך שנת 1998 שיכנע המערער, אז רווק בן 28, את סבתו לעבור להתגורר עמו בביתו במושב אמירים, תוך הבטחה שידאג לכל מחסורה. משנענתה לו, שיכן המערער את סבתו בחדר ובו ריהוט דל ומועט, וחפציה היו מושלכים על הרצפה. המערער, שנהג לשהות מרבית שעות היממה מחוץ לביתו, השאיר את סבתו בגפה, ללא השגחה או עזרה, ולא דאג שתקבל מזון ראוי, או טיפול אחר - וכתוצאה מכך הידרדר מצבה הרפואי באופן קיצוני, והגיעה למצב שהוגדר "תשישות נפש". במהלך התקופה ששהתה גב' הלמן באמירים, שיכנע אותה המערער - תוך ניצול מצבה ותלותה בו - להעביר לרשותו למעלה ממליון ש"ח מחשבונותיה. עוד שיכנע המערער את סבתו לבוא עמו לעורך דין ולערוך צוואה, לפיה הוא הנהנה היחיד. כעבור שנתיים, הצליחו
בני משפחה של גב' הלמן, באמצעות שירותי הרווחה, וחרף התנגדות המערער, להביא לאשפוזה והיא במצב קשה. בעקבות האשפוז התאוששה גב' הלמן, וחזרה לחיות את יתרת שנותיה בבית בתה בירושלים. בהכרעת הדין נקבע, כי קיים ספק אם מעשי המערער עולים כדי "התעללות" ולכן זוכה המערער מהעבירה של התעללות בחסר ישע, בה הואשם, אך הורשע בעבירה של הזנחת מושגח - ולעניין זה נקבע כי מחוייבותו של המערער היתה על פי הסכם מכללא עם המנוחה - ובעבירת עושק. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-10 חדשים מאסר בפועל, 18 חדשים על תנאי וקנס בסך 15 אלף -. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. סעיף 362 לחוק העונשין קובע: "... [ו]כל המחוייב על פי דין או הסכם לדאוג לצרכי חייו של מושגח הנתון להשגחתו, והוא אינו מספק מזון... דינו - מאסר שלוש שנים...". ביהמ"ש קמא קבע עובדתית כי המערער "נטל על עצמו את האחריות המלאה לטיפול בסבתא... ראה עצמו מחוייב על פי הסכם לפחות, לדאוג לכל צרכיה של הסבתא", ועם זאת נדרש גם לסיטואציה כאל הסכם מכללא. למעשה היה זה הסכם מפורש בעל פה שבו התחייב המערער לדאוג לצרכי סבתו. אך גם אילו היה מדובר בהסכם מכללא לא היתה נפקא מינה לדין. סעיף 362 מתייחס לכל אדם "המחוייב על פי דין או הסכם". מבחינה לשונית, בהיעדר אינדיקציה אחרת, הסכם סתם אף הסכם מכללא במשמע. יתר על כן. למצער בשלבים בהם איבדה הגב' הלמן את עצמאותה והיתה תלויה במערער, היה הוא מחוייב על פי דין, ולא על פי הסכם גרידא, לדאוג לבריאותה ולצרכיה.
ג. בהודעת הערעור טען המערער, גם כלפי הרשעתו בעבירת העושק. נטענו שתי טענות: המערער לא היה מודע למצוקתה של הגב' הלמן; כספיה הועברו למערער עוד לפני שהחל מצב המצוקה. גם בעניין זה אין להיעתר לערעור. עדותה של גב' הלמן כשלעצמה מבססת את עבירת העושק, שעניינה ניצול המצוקה, "החולשה הגופנית או השכלית...של הזולת" כדי לדרוש או לקבל - בין השאר - דבר שאינו מגיע כדין. המערער העיד כי חש הידרדרות במצבה של הסבתא. אעפ"כ לא נמנע ממשיכת שיק מספר ימים מאוחר יותר. אשר למידת העונש - אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ת. אולמן למערער, עו"ד נעמי כץ לולב למשיבה. 1.3.07).
ע.א. 4493/05 - אייל ירושלמי ואח' נגד פולריס יבוא כלים בע"מ ואח'
*דחיית תביעה נזיקית וחוזית של מי שהשתתף במרוץ אופנועים, נפצע במהלך המירוץ, וטען כי יבואן האופנועים היה צריך לבטח אותו נגד תאונות. *דחיית טענה של יחסי עובד מעביד בין יבואן אופנועים לבין מי שהשתתף במרוץ אופנועים באופנוע של היבוא(מחוזי ת"א - ת.א. 3413/98 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד שנת 1961, נפצע במהלך מרוץ אופנועים "ראלי הפרעונים" במצרים בו השתתף (להלן: התאונה), ונותר משותק בפלג גופו התחתון. בתביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי טען המערער כי השתתף במרוץ כעובד של החברה המשיבה. תביעת המערער להכיר בתאונה כתאונת עבודה נדחתה על ידי המל"ל, וביה"ד האזורי לעבודה אימץ את עמדת המל"ל. בעקבות דחיית התביעה הגיש המערער תביעה כספית נגד המשיבים. בתביעתו טען כי יצא למרוץ כעובד של המשיבה, והוסיף וטען, לחלופין, כי התאונה ארעה כתוצאה מהתרשלות המשיבים או מי מהם כלפיו. בנוסף, העלה המערער טענות במישור החוזי ובמישור הנזיקי בדבר החובה שהיתה מוטלת, לטענתו, על המשיבים או מי מהם לרכוש עבורו פוליסת ביטוח תאונות אישיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקובעו כי פסיקת בית הדין לעבודה מקימה השתק פלוגתא ביחס לטענת המערער לפיה השתתף במרוץ כעובד המשיבה. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי, כי לא סוכם בין המשיבים
ובין המשיבה במפורש או במשתמע כי היא תדאג לבטחו בביטוח תאונות אישיות ועל כן אין לייחס לה התחייבות חוזית בהקשר זה. הערעור נדחה.
ב. המסקנה לפיה לא התקיימו בין המערער למשיבה יחסי עובד ומעביד, ככל שהדבר נוגע להשתתפותו במרוץ, מעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה בפני בימ"ש קמא ואין מקום להתערב בה. מסקנתו הנוספת של בימ"ש קמא לפיה מדובר במקרה דנן במתן חסות גרידא אין לקבלה. ההגדרה הקולעת יותר של היחסים בין הצדדים במקרה דנן היא מיזם משותף. במישור החוזי, לא היה בין הצדדים סיכום מפורש, לפיו המשיבה תבטח את השתתפותו של המערער במרוץ. התחייבותה החוזית של המשיבה לשאת בהוצאות השתתפותו של המערער במרוץ אינה מובילה אל המסקנה כי יש לכלול במסגרתה גם עריכת ביטוח תאונות אישיות.
ג. עילה נוספת בתביעה היא העילה הנזיקית. המערער טוען בהקשר זה כי המשיבה התרשלה בכך שלא דאגה לבטחו. מקום שבו מדובר בפעילות בעלת סיכונים מוגברים, אשר גם נקיטת אמצעי זהירות סבירים אינה מאיינת אותם, עריכת ביטוח עשויה להיות סטנדרט נורמטיבי ראוי ואף מתחייב. אלא שלא קיים הסדר סטטוטורי רלוונטי לעניין זה. גם אין בישראל הוראה של אחריות חמורה שניתן לשקול את החלתה בענייננו. על כן, מבקשים המערערים להחיל על המשיבה חובת ביטוח מכוח עוולת הרשלנות. אכן, אין לשלול אפשרות כזו מניה וביה. כל מקרה צריך שייבחן על פי מאפייניו ועל פי מכלול השיקולים הצריכים לעניי. במקרה דנא, הביטוחים שהיוו תנאי להשתתפות במרוץ נערכו, ואילו הביטוח נשוא ענייננו - ביטוח תאונות אישיות - היה בגדר המלצה בלבד של המארגנים. המלצה זו שוגרה לספורטאים עצמם אך המערער בחר להתעלם ממנה.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד שלום סביון למערערים, עו"ד אלי לוי למשיבים. 7.3.07).
ע.א. 1319/06 - משה וארז שלק נגד טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ ואח'
*הפרת הסכם הפצה של מוצרי חלב וביטולו. *דחיית בקשה לסעד מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט(מחוזי ת"א - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. בחודש אוקטובר 1989, התקשרה המשיבה (להלן: החברה) עם משה שלק (להלן: משה) בהסכם אשר הקנה לו זכות בלעדית להפצה ולשיווק של מוצרי חלב וגבינות, בשטח מכירה מוגדר באזור חולון ובת-ים (להלן: ההסכם הראשון). בגין זכות זו שילם משה לחברה 40,000 ש"ח. בסוף שנת 1996 הודיעה החברה למשה על כוונתה לבטל את ההסכם בשל החשד כי הוא הוציא ממנה כספים וסחורות במרמה, ולאחר שהתברר כי הוא חורג מאזור החלוקה שלו. לאחר מו"מ הוחלט כי קו החלוקה שהפעיל משה יועבר לבנו (להלן: ארז). ביום 9.2.97 חתמו הצדדים על מסמך המאשר כי תוקפו של ההסכם הראשון פג. יום לאחר מכן, התקשרה החברה עם ארז בהסכם חדש, הדומה ברובו לזה שנחתם עם אביו. ביום 22.12.97 הודיעה החברה לארז על כוונתה לבטל את הסכם ההפצה שנחתם עימו, בעקבות תלונה ממנה עלה כי ארז נחשד בניסיון לגניבת מוצרים מן החברה. לבקשתו של ארז ניתנו לו ארכות, עד אשר הודע לו כי עליו להפסיק בפעולות ההפצה לא יאוחר מיום 17.12.98. ביום 4.3.99 הגישו ארז ומשה תביעה נגד החברה, בטענה כי ביטול ההסכם השני באופן חד-צדדי נעשה שלא כדין ועל כן זכאים הם לפיצוי בגין הנזקים השונים שנגרמו להם. לחלופין טענו המערערים, כי במשך השנים הם פיתחו את קו החלוקה ולכן השבתו לידי החברה ללא כל תמורה מהווה התעשרות שלא כדין על חשבונם. למצער, טענו המערערים כי החברה נדרשת להחזיר להם את התמורה בסך 40,000 ש"ח שניתנה לה עם החתימה על ההסכם הראשון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם השני בוטל כדין. בהמשך קבע כי "התשלום שקיבלה
טנא-נגה ממשה נזקף לזכותו של ארז וכאילו שולם ע"י ארז...", ועם ביטול ההסכם השני, חלה על החברה החובה להשיב לארז את הסכום האמור. ערעור המערערים נדחה וערעור המשיבה נתקבל.
ב. השאלות הנשאלות הינן האם ההסכם השני הופר על-ידי ארז, והאם ביטולו על-ידי החברה היה כדין. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב ובכך צדק. מאידך, אין לקבל את פסיקתו כי עם ביטול ההסכם השני מחוייבת החברה להשיב לארז 40,000 ש"ח. בחלק של ההסכם השני, הדן במקרה של ביטולו על-ידי החברה, אין הוראה המחייבת את החברה להשיב סכום כסף כלשהו לארז. לא זו אף זו, בחלק הכללי של אותו הסכם צויין באופן במפורש כי ארז לא שילם לחברה כל תמורה בעד העברת קו החלוקה לחזקתו. ממילא אין היא מחויבת להשיב לו דבר עם ביטול ההסכם השני על-ידה.
ג. לטענת המערערים, השתכלל בינם לבין החברה חוזה נוסף, שלישי במספר, לפיו הם יוכלו לנסות ולמכור את קו החלוקה לאדם אחר. המערערים טוענים, כי פסילת הרוכשים הפוטנציאליים שהוצעו על-ידם, ללא כל סיבה מוצדקת, מזכה אותם בפיצוי. אף טענה זו דינה להידחות. טיב ההתקשרות מן הסוג שלפנינו, בין מפיץ ליצרן, מבוסס מטבע הדברים על יחסי אמון ואינו מקים עילה לדרוש המשך קיומו של הקשר או אכיפתו. אכן, אין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם "ישוב" קו החלוקה לחברה היצרנית והיא תחוייב בפיצוי המפיץ, בשל אי הסכמתה, ומטעמים בלתי סבירים, להעביר את זכויותיו בקו החלוקה לאדם אחר. אלא, שאין כך הדבר בענייננו. ראשית, זכותו החוזית של ארז להעביר את קו החלוקה לאחר, בהתאם לאמור בסעיף 31 הסכם השני, פקעה עם הפרת הסכם זה על-ידי ארז עקב מעשי המרמה השונים שבוצעו על ידו; שנית, כטענת החברה, החלטתה לפסול את שני המועמדים שהוצעו על-ידי ארז נבעה מנימוקים ענייניים.
ד. אשר לסעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט - לעניין זה יש להביא בחשבון את התנהגותם חסרת תום הלב של המערערים והעובדה שכל אחד מהם הפר באופן בוטה את ההסכמים שנחתמו עם החברה, תוך שהם חשודים בביצוע מעשי מרמה ובניסיונות לקבלת כספים וסחורות שלא כדין מן החברה. בנסיבות אלו, ובהתחשב בשכיחותם של ניסיונות המרמה, אין תחושת הצדק עומדת דווקא לימינם של המערערים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד ערן רוטמן למערערים, עו"ד משה בלטר למשיבים. 20.3.07).
ע.א. 10078/06 - צור משה מושב עובדים... ואח' נגד שלמה ומרים בן שלמה
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שהשופטת חתמה על יפו"כ המסמיך את ב"כ המערערים לטפל ברישום זכויותיה בדירה שרכשה מהחברה בבית משותף(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בין הצדדים התנהל הליך אשר ניתן בו פסק דין. על פסק הדין הוגשו ערעורים לביהמ"ש העליון ובהמלצת ביהמ"ש הסכימו הצדדים כי הערעורים יתקבלו, פסק הדין יבוטל והתיק יוחזר לביהמ"ש קמא לשם בירור שני נושאים, ולאחריו יינתן פסק דין חדש. ההחלטה היתה להחזיר את התיק לשמיעה בפני השופטת פלפל שנתנה את פסה"ד הקודם. בהתחדש הדיון ביקשו המערערים כי השופטת תפסול עצמה, בנימוק שעובר להגשת הבקשה חתמה השופטת על ייפוי כוח, המסמיך את ב"כ המערערים לטפל ברישום זכויותיה בדירה שרכשה מחברה המיוצגת על ידי בא-כוח המערערים. נטען, כי בנסיבות אלה ראוי להעביר את הדיון להרכב אחר מחמת מראית פני הצדק. השופטת דחתה את בקשת הפסילה. בדיון שהתקיים לאחר מכן ציינה השופטת כי על פניו נראה שקיימת התייחסות בפסק הדין (שבוטל) לשני הנושאים שהדיון בהם הוחזר אליה. נוכח דברים
אלה ביקשו המערערים שוב מביהמ"ש לפסול את עצמו מלדון בתיק. ביהמ"ש חזר ודחה את בקשת הפסילה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 77א לחוק בתי המשפט, קובע כי שופט לא יישב בדין ביודעו שצד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת. במקרה דנא, אמנם מדובר בבא-כוח של אחד הצדדים אשר מטפל בעניינה הפרטי של השופטת בזמן ניהול המשפט, ואולם מדובר בטיפול בעניין טכני של רישום בית משותף עבור עשרות הרוכשים. סביר להניח כי כעת, לאחר שנחתם ייפוי הכוח, שולם שכר הטרחה ונערכה פגישה אחת לצורך כך, לא יהא קשר אינטנסיבי ורצוף בין השופטת ובא-כוח המערערים, אם בכלל, עד לסיום הטיפול ברישום. בנסיבות אלה, אין חשש ממשי למשוא פנים, אשר מצדיק את פסילת השופטת מלישב בדין.
ג. אשר לעילת הפסלות הנטענת, שעניינה אמירות ביהמ"ש כי ישנה התייחסות בפסה"ד שבוטל לשני הנושאים שהוחזרו לדיון בפניו - אין די בכך שבימ"ש דן והכריע בהליך מסויים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב ביטול פסק דינו על ידי ערכאת ערעור או בנסיבות אחרות. משהושב הדיון לביהמ"ש אין סיבה להניח, בהיעדר ראיה לסתור, ובהתחשב בדבריו של ביהמ"ש בהחלטתו ובהערותיו, כי ביהמ"ש יימנע מלדון באופן ענייני בהליך שבפניו.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד יוסף ג'רסי ועופר נועם למערערים. 20.3.07).
בג"צ 1727/07 - פלונית נגד פלוני ואח'
*דחייה על הסף של עתירה נגד פסיקת ביה"ד הרבני בנושא רכושי השנוי במחלוקת בין בני זוג(העתירה נדחתה).
א. העותרת והמשיב נישאו ביום 12.7.77. לבני הזוג שלושה ילדים משותפים. זמן קצר עובר לנישואיהם, ביום 20.4.77, רכש המשיב את הזכויות בדירת מגורים בירושלים, בסכום של 360,000 לירות. מרבית הכספים ניתנו למשיב על-ידי אימו. בני הזוג התגוררו בדירה במשך כל שנות נישואיהם. מלוא הזכויות בדירה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיב בלבד. ביום 7.6.04 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, בגדרה ביקש לכרוך חלוקת הרכוש והחזקת הילדים. העותרת נאותה לקיים דיון בסוגיית הרכוש בפני ביה"ד. הוסכם בין הצדדים, כי ימונה מומחה מטעם ביה"ד, שיחווה דעתו באשר לשאלת חלוקת הזכויות בדירת המגורים ושאר רכושם של בני הזוג, על פי החוק האזרחי. בחוות הדעת שהגיש המומחה נקבע, כי מלוא הזכויות בדירה יוותרו בידי המשיב ולא יכללו בהסדר איזון המשאבים שייערך בין הצדדים; כי העותרת תקבל במסגרת פסיקת הפיצויים סכום השווה לעשרים אחוזים מערך הדירה. בית-הדין האזורי פסק כי יש לפצות את העותרת בעשרה אחוזים בלבד מערך הדירה. העותרת הגישה ערעור לבית-הדין הרבני הגדול, בו אומצה חוות הדעת של המומחה על כל חלקיה, ונקבע כי העותרת תפנה את דירת המגורים לאחר שתקבל מן המשיב תשלום כספי בסך של 20 אחוזים מערך הדירה. העתירה נגד פסה"ד נדחתה על הסף.
ב. בג"צ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים. התערבותו של בג"צ בהחלטות כאמור "מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי" וכד'. המקרה דנא אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות, שכן אין בפי העותרת טענה בנוגע לחריגת ביה"ד מגדרי סמכותו.
ג. אף לגופו של עניין אין ממש בטענות העותרת. הלכת השיתוף אינה ממשיכה לחול על בני זוג שנישאו לאחר שנת 1974, במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון. במקרים כגון אלו הושאר פתח להכיר בזכויות בן הזוג האחד, בנכסים
הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין, מכוח הדין הכללי ו"תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין". אולם, "לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי". בענייננו, פסק דינו של בית-הדין הגדול אימץ את חוות דעתו של המומחה על כל חלקיה. קביעתו העובדתית של המומחה לפיה העותרת לא עמדה בנטל להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים, ניתנה לאחר שהובאו בפניו כלל הראיות והמסמכים הנוגעים לעניין. נוכח האמור, אין מקום להתערבות בפסה"ד.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד תאנה אקרמן לעותרת, עו"ד אורי זמברג למשיב. 19.3.07).
בג"צ 1660/07 + 1622/07 + 1570/07 - עמותת "אומץ"... ואח' נגד השר לבטחון פנים ואח'
*דחיית דיון בעתירה נגד מינוי מפכ"ל משטרה, עד לאחר שועדת הבדיקה למינויים תתן את חוות דעתה (הדיון בעתירות נדחה).
העתירות מופנות כנגד הליך מינויו של רב גונדר יעקב גנות למפכ"ל המשטרה. הוחלט לדחות את המשך הדיון בעתירות. בדיקת מינויים לתפקידים בכירים מסוימים, המפורטים בהחלטת ממשלה, מתבצעת בידי הוועדה המייעצת שמונתה ע"י הממשלה לתת את חוות דעתה לממשלה. הליך המינוי הוא רב-שלבי: המלצת השר, בחינת המינוי על ידי הוועדה המייעצת, מתן חוות דעתה, גיבוש המלצה סופית של השר המציע, ולבסוף דיון והחלטה בממשלה. בהליך מינויו של המשיב 5, רב גונדר גנות, למפכ"ל המשטרה התקיים עד כה השלב הראשון בלבד - קרי: ניתנה המלצת השר לבטחון פנים בדבר המינוי, וטרם התכנסה הוועדה המייעצת לדון ולגבש את חוות דעתה בענין זה. פועל יוצא מכך הוא כי העתירות מוקדמות, ואינן בשלות לבירור שיפוטי בשלב זה. לפיכך, העתירות תשארנה תלויות ועומדות בשלב זה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, נאור. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד בעז ארד, יצחק בם ודן קירס לעותרים, עוה"ד גרשון גונטובניק ודינה זילבר למשיבים. 25.2.07).
ע.א. 8564/06 - סעיד חסן סולטאני ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פינוי דירה במסגרת הוצל"פ של משכנתא עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פינוי דירה עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
בשנת 1996 חתם חסן סולטאני (להלן: המנוח), אשר נפטר לאחר הגשת התביעה, על שטרי משכנתא שלפיהם מישכן לטובת המשיב את זכויותיו בשתי חלקות מקרקעין (להלן: המקרקעין). על שטח זה מצוי גם ביתו של המנוח (להלן: בית המגורים). בתביעה שהגישו המבקשים, נטען, כי למנוח לא הוסברה משמעות חתימתו על שטרות המשכנתא וכי הוא לא היה כשיר להבין הסבר שכזה בעת החתימה. עוד טענו המבקשים כי אף אם חלה המשכנתא, אין היא חלה על חלקה של המבקשת 4, אשת המנוח, לאור חזקת השיתוף בין בני זוג. ביהמ"ש דחה את טענות המבקשים. עם מתן פסה"ד הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצועו לביהמ"ש המחוזי, אך זו נדחתה. בבקשתם מציינים המבקשים כי הבית שבו מדובר הינו ביתם מאז נולדו, או מזה 40 שנה, וכי שיקול זה צריך שיילקח במסגרת שיקוליו של ביהמ"ש בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע פינויים ממנו. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה. השיקולים בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע הליכי פינוי הינם סיכוייו הלכאוריים של הערעור ומאזן הנוחות בין הצדדים. בענייננו, קשה לאמוד את סיכויי הערעור בשלב זה, ועם זאת ניתן לומר, כי בערעור שהגישו המבקשים נכללו, לצד טענות עובדתיות, גם טענות בעלות אופי משפטי, ובכלל זה שאלות הנוגעות ליישומו הנכון
של דין. באשר למאזן הנוחות, הרי שזה נוטה לטובת קבלת הבקשה. מתצהיריהם של המבקשים עולה כי המבקשים מתגוררים בבית המגורים נשוא הבקשה מזה עשרות בשנים, וכי אין בבעלותם בית נוסף שבו יוכלו להשתכן במקרה שבו יפונו מן הבית האמור. במצב דברים זה, יש מקום להורות על עיכוב ביצועו של פינוי המבקשים מביתם.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ש. יער-בר למבקשים, עוה"ד מ. רוהר לבנק, עוה"ד א.דעאס וח. יהודה למשיבים האחרים. 26.2.07).
בש"פ 1429/07 - יבגני רדוסלסקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של "רכישת" נשים והברחתן לישראל לשם מכירתן לעיסוק בזנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם אחר בקשירת קשר עם אחרים, שזהותם אינה ידועה, "לרכוש" נשים תושבות מדינות חבר העמים לשעבר לשם מכירתן לעיסוק בזנות בישראל. הנאשמים ואחרים "רכשו" את המתלוננת, ודאגו להעברתה למצרים, משם הוברחה לישראל דרך סיני. משהועברה המתלוננת לידי הנאשמים, היא שוכנה בדירה בה התגוררו שתי נשים נוספות ששהו בישראל שלא כדין ועסקו בזנות בחסותם. המתלוננת העבירה לעורר את התשלום שקיבלה מן הלקוחות עבור קיום יחסי המין עימם, כאשר מתוך אלפי שקלים שהרוויחה מדי יום, שילם לה העורר סכומים של 150 - 300 - בלבד. לנוכח האמור, ובהתחשב באישום בהדחה בחקירה כאשר המתלוננת טרם העידה, הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
המתלוננת עזבה את המקלט בו שהתה, ככל הנראה, על רקע איומים שהופנו כלפיה. עד כה לא עלה בידי המדינה לאתרה ומכיוון שנראה כי היא לא תאותר אף בהמשך, בכוונת המדינה להגיש את הודעותיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. אכן, נראה כי בתיק זה נתגלעו קשיים ראייתיים שונים שמשמעותם המלאה תתחוור בדיון בתיק העיקרי. יחד עם זאת, גם אם ניתן להעלות ספקות באשר לתשתית הלכאורית ביחס לעבירה של סחר בבני אדם למטרות זנות, הרי שליתר העבירות הנטענות קיימת תשתית לכאורית. לפרטים שמסרה המתלוננת מתווספים פרטים שמסר העורר עצמו בחקירתו. בהתקיים תשתית ראייתית ועילת מעצר, נותרה שאלת המסוכנות על הפרק. פעילות עבריינית מעין זו המיוחסת לעורר מתאפיינת בשיתוף פעולה בין גורמים שונים שכל אחד מהם חיוני לצורך הפעילות העבריינית. מסוכנותם של המעורבים בעבירות אלה נלמדת מעצם היותם חלק ממערך עברייני שלם.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ס. שלו לעורר, עו"ד ל. בלומנפלד-מגד למשיבה. 28.2.07).
בש"פ 1486/07 - דוד יטח נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של מרמה, כאשר העורר שוחרר בערבות, הפר את תנאי השחרור ונעצר מחדש עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ונאשם נוסף, היו שותפים בעסק ושימשו כמנהליו. השניים הואשמו כי נהגו לקנות סולר במחיר מוזל מספקים ברשות הפלסטינאית ללא הוצאת חשבוניות וללא דיווח לרשויות וכן הוציאו חשבוניות כוזבות מבלי שביצעו עסקאות בפועל. מדובר על עסקאות בהיקף של כעשרה מיליון ש"ח שבוצעו לאורך זמן ובתחכום והובילו לכך שמדינת ישראל השיבה לרשות הפלסטינאית תשלום עבור מע"מ ובלו, למרות שהסולר הוחזר בפועל לישראל בסתר. בנוסף, פתחו העורר והנאשם הנוסף עסק למתן שירותי מטבע בטבריה, אשר את האישור להקמתו קיבלו במרמה ועל פעולותיו לא דיווחו לרשויות. הרווח שהופק מפעולות המרמה הינו בסכום כולל של כשני מיליון ש"ח. עם הגשת כתב האישום הורה בית-משפט המחוזי בנצרת לשחרר את העורר בתנאים מגבילים. העורר נעצר בגין הפרת תנאי השחרור והמשיבה
הגישה בקשה לעיון חוזר, בה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים ולחלט את הערבויות. בית-המשפט נעתר לבקשה. הערר נתקבל.
אכן, העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות חמורות בהיקפן, ואין חולק על מסוכנותו. כמו-כן, העובדה שהעורר הפר את תנאי שחרורו, מעידה על כך שהאמון שניתן בו נפגם. אך יחד עם זאת נקבע כבר בעבר, כי לא כל פגיעה באמון מחייבת את ביטול חלופת המעצר. בענייננו, המשיבה לא הוכיחה כי העורר ניצל את הפרת התנאים כדי ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, לבצע פעילות פלילית כלשהי או לנסות לשבש את הליכי המשפט. בנסיבות אלו, ולאור העובדה שמדובר בתיק אשר בו מספר רב של עדים וצפוי להתנהל במשך זמן רב, יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד איאד מ. חליחל לעורר. 25.2.07).
בג"צ 1389/07 - מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נגד ביהמ"ש הצבאי לערעורים ואח'
*ביטול שחרור בערובה ע"י ביהמ"ש הצבאי לערעורים של פעיל בארגון החמאס (העתירה נתקבלה).
משיב 2, (להלן: המשיב) תושב הכפר טירה שבנפת רמלה, הוגדר על-ידי העותר כ"פעיל בכיר בארגון החמאס ביהודה ושומרון". הוא נעצר לראשונה בחודש פברואר 2003 מתוך כוונה להעמידו לדין פלילי, ומאז ועד לחודש ספטמבר 2005 היה במעצר מכוחם של צווי מעצר מנהליים ושוחרר. בחודש יולי 2006 נעצר פעם נוספת, בעילה שהוא ממשיך בפעילות אסורה במסגרת החמאס. צו מעצר שהוצא על ידי העותר הועמד לביקורת שיפוטית, וזו דחתה את השגות המשיב נגדו. בית המשפט לערעורים, קיבל את ערעור המשיב והורה על שחרורו. העותר סבור כי החלטתו של ביהמ"ש לערעורים אינה סבירה באופן קיצוני, הואיל ולא ניתן בה משקל ראוי לסכנה הנשקפת ממשיב 2 לביטחון האזור. העתירה נתקבלה.
מספר נימוקים הביאו את בית המשפט לערעורים להורות על שחרורו של המשיב. ראשית, נקבע, כי למשיב זה מיוחסת פעילות ארגונית במסגרת החמאס, המתבטאת במה שהוגדר כ"דוברות ויחסי ציבור"; שנית, אחר פעילות מסוג זה, שהיא פומבית באופייה, ניתן לעקוב ללא קושי ומבלי שיהא צורך להחזיק את המשיב במעצר. החלטתו של ביהמ"ש לערעורים לוקה בחוסר סבירות קיצונית. מדובר בפעילות המשיב בתחומים שונים ומגוונים אשר במרביתם גלומה סכנה של ממש לביטחון הציבור. אכן, נראה כי קיים קושי בהעמדתו של המשיב לדין, אולם הדבר נובע מחשש לחשיפתם של מקורות מידע. לפיכך יש לבטל את החלטותיו של בית המשפט הצבאי לערעורים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד סגל-אלעד אבינעם לעותר, עו"ד סעדי אוסאמה למשיבים. 28.2.07).
בש"פ 1135/07 - מדינת ישראל נגד שי אלבז
*הארכה חמישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של התעללות ואיומים של בעל באשתו (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם כי נהג בהזדמנויות שונות, לנעול את אשתו המתלוננת בדירתם, לזרוק עליה חפצים ולהכות אותה בחלקים שונים של גופה - אף בהיותה הרה. לאחר שהמתלוננת עזבה את דירתם המשותפת ביקש ממנה המשיב לחזור בה מן התלונה שהגישה נגדו, ואף לאחר שהסכימה לעשות כן, איים עליה במותה במידה ולא תחזור לחיות עימו. באחת הפעמים, פתח המשיב והדליק בלון גז שהיה בדירה, והבעירה גרמה לפיצוץ עז, אשר למרבה המזל אירע באשר לא היה עוד איש בדירה. בנוסף, איים המשיב על המתלוננת כי במידה והילד שצפוי להיוולד להם לא יחיה עם שני הוריו יחד, הוא יהרוג את שניהם. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע על מעצרו של המשיב עד תום
ההליכים. משפטו של המשיב לא נסתיים בתום תשעה חודשים מאז נעצר לראשונה, ועל כן ביקשה המדינה להאריך את מעצרו. שלוש הבקשות הראשונות להארכת המעצר התקבלו במלואן והבקשה הרביעית התקבלה באופן חלקי. בהחלטה האחרונה האריך ביהמ"ש את מעצרו של המשיב בשישים ימים בלבד. עתה מתבקשת הארכת מעצר נוספת. הבקשה נתקבלה.
מסוכנותו של המשיב, אשר נלמדת הן מחומרת המעשים המיוחסים לו והן מעברו הפלילי, רבה היא, וקיים צורך ברור להגן מפניו על שלומה של המתלוננת. מבלי להקל ראש בפרק הזמן הארוך שבו נתון המשיב במעצר, חלוף הזמן לא הקהה את מסוכנותו זו. גם אם ניתן לקבל את טענת המשיב, כי העיכוב בניהול ההליך נבע גם מאילוצי ביהמ"ש ומאילוצי התביעה, נראה, שחלקו הניכר נבע מאופן התנהלותה של ההגנה. מכל מקום, מצב הדברים הנוכחי הוא כי התיק קרוב כעת לסיום.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. פטל למבקשת. 15.2.07).
רע"א 592/07 - צמרת גני חדרה (1989) בע"מ נגד זהבה קרטה ואח'
*המצאת מסמכים ע"י בנק בהתדיינות שהבנק אינו צד לה (הבקשה נדחתה).
בתביעה שהגישה המבקשת בבית משפט השלום בחדרה נטען, כי מכוח ערבותה של המבקשת לחשבון הבנק של המשיבים המתנהל בבנק דיסקונט בחדרה, שילמה היא את חובם, ועל כן קמה לה זכות חזרה נגדם. המשיבה פנתה לבית המשפט בבקשה להורות לבנק הבינלאומי הראשון, להמציא את "כלל הבטחונות שיש לבנק מכל מין וסוג שהוא, לרבות ערבויות בנקאיות ואח' מבנקים בחו"ל, ערבויות אישיות של מנהלי ובעלי מניות" הנוגעים למבקשת, וכן להורות לבנק דיסקונט (סניף חדרה) להמציא את דפי החשבון וצילומי המשיכות של המשיבה ובעלה (המשיב הפורמלי) משנת 1999 ועד שנת 2002. בימ"ש השלום נעתר לבקשה. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המדובר בסוגיה שבניהול המשפט ודרכי הדיון, המסורה מטבע הדברים לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. בכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. גם לעיצומם של דברים, החסיון המוטל על המידע הבנקאי אינו מוחלט, והוא ניתן להסרה מקום שבו גילויו של המידע עדיף על הצנעתו בשל תרומתו לעשיית משפט צדק וחקר האמת. בסמכותו של ביהמ"ש להורות על מסירת מידע בנקאי גם מקום בו המידע המבוקש אינו נוגע לצד להליך. בנידון דידן בתי המשפט הקודמים קבעו כי יש להתיר את המצאת המסמכים, שאם לא כן תיגרע יכולתה של המשיבה להוכיח את טענת ההגנה שהעלתה, ולא תתאפשר לה הגנה ראויה מפני תביעתה של המבקשת.
(בפני: השופט רובינשטיין. 27.2.07).
בג"צ 11674/05 - העמותה לקידום ענייני מוקרני הגזזת ואח' נגד שר הבריאות ואח'
*היעדר כיסוי תקציבי לצירוף סוג מסויים של נפגעי מוקרני הגזזת לזכאים לקבל פיצויים מהמדינה (העתירה נדחתה).
החוק לפיצוי נפגעי גזזת, (להלן: החוק), בא לפצות אנשים שטופלו בעבר באמצעות הקרנה נגד מחלת הגזזת, וחלו לאחר-מכן במחלות שונות, שמחקרים מצאו קשר בינן לבין טיפול כאמור. המחלות מנויות בתוספת לחוק. שר הבריאות, לפי סמכותו בסעיף 13 לחוק, חתם בזמנו על צו המורה להוסיף לרשימה מחלה נוספת - גידולים שפירים בבלוטת התריס. הצו לא פורסם ברשומות, ועד היום לא נכללת המחלה ברשימה, כיוון שלא נמצא לכך כיסוי תקציבי. העותרים טוענים
כי ההימנעות מהפעלת הצו, לדידם, גורמת עוול לחולים, מפלה אותם לרעה ופוגעת בזכויותיהם. העתירה נדחתה.
החוק אינו נותן מסגרת לפיצוי בגין כל התופעות והנזקים שניתן לקשרם לטיפול בהקרנה. הרחבת היקף הזכאות מצריך השקעה תקציבית. עד כה, טרם הוקדש נתח מתקציב המדינה לצורך הכללת החולים בגידול שפיר בבלוטת התריס במסגרת הזכאות המוקנית לפי החוק. במסגרת תקציב מוגבל, תיתכן מדיניות המייחדת חוק מהסוג הנדון למחלות בעלות אופי וחומרה מסויימים, כאשר לגבי חולים אחרים, תעמוד זכות תביעה לפי חוקים אחרים (כגון חוק הביטוח הלאומי). הוספת המחלה שבנדון לרשימה שבתוספת משמעותה תוספת עלות גבוהה ביותר. בהתחשב בגישה המרוסנת המחייבת את בית המשפט כשהוא דן במדיניות כלכלית ובשיקולים תקציביים, אין מקום להתערבות בנדון.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד ידין איריס וירון לעותרות, עו"ד דנה בריסקמן למשיבים. 18.3.07).
ע.פ. 2746/06 - מדינת ישראל נגד פלוני
*החמרה בעונש של אב שביצע מעשים מגונים בבנותיו הקטינות (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הוא אביהן של שתי המתלוננות, קטינות ילידות שנת 1990 ו-1993. ביהמ"ש הרשיעו בעבירות מין במשפחה, ניסיון אינוס וכן מעשים מגונים במתלוננות. בימ"ש קמא, הטיל על המשיב 3 שנות מאסר ולטענת המדינה העונש אינו מבטא את חומרת המעשים, את השפלות שבהם, את אורך התקופה שמדובר בה (לפחות לגבי הבת הבכורה) ואת המעבר מבת לבת. בא כוח המשיב, מדגיש אותם נימוקים שהובאו בגזר הדין, היינו, המשיב הודה בעובדות וחסך את הבאתן של הבנות לדוכן העדים, כתב האישום תוקן באופן שהעבירות שבהן הורשע הן ניסיון אינוס (במקום אינוס). הערעור על קולת העונש נתקבל.
מערכת היחסים הראשונית והמשמעותית ביותר לכל אדם, ובמיוחד כך בגילן של הקטינות, היא עם הוריו. את החום, ההגנה והאהבה ההורית, שלהן זכאיות היו הקטינות מידיו של אביהן, החליף המשיב בפגיעה מינית. המעשים בוצעו לאורך שנים, הסלימו מפעם לפעם, ועברו מליטוף מעל הבגדים לניסיון להחדרת אצבעות לאיבר המין. בהתחשב בכך שערכאת ערעור איננה נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש, תועמד תקופת המאסר על חמש שנים, כאשר יתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד יאיר חמודות למערערת, עו"ד זאב ניר למשיב. 12.3.07).
ע.א. 8462/06 - ניסים אוחיון נגד פלא-פון תקשורת בע"מ ואח'
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהתבטאויות השופט והצעתו לצדדים להגיע להסדר פשרה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הגיש לבית המשפט קמא תביעה כספית נגד המשיבים, בטענה כי איפשרו העברת פלט שיחות ממכשיר הטלפון הסלולארי שלו לידידת אשתו, אשר כלל פירוט שיחות מנשים שונות. לטענת המערער, העברת פלט זה גרמה לריב בינו לבין אשתו, ולבסוף לגירושין. בפתח דיון ההוכחות בתיק, הוצע על ידי ביהמ"ש שבאי-כוח הצדדים יצאו מהאולם להפסקה של כ-10 דקות וינסו להגיע ביניהם להסדר פשרה, כיוון שמדובר בקביעה שבעיקרה הינה מתחום דיני המשפחה. נסיון זה לא צלח, ומששבו הצדדים לאולם ביקש המערער מביהמ"ש לפסול את עצמו. לטענת המערער, בפתח הדיון, עובר להוצאת הצדדים מהאולם, אמר בית המשפט: "תיק זה לא חייבים לשומעו... אני לא בית משפט למשפחה כדי לפתוח עכשיו את העניין
של מה שגרם לגירושין. פלט שיחות לא גרם לגירושין". ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
הערעור הוגש בלא תצהיר התומך בו, כנדרש בתקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולכאורה, די היה בכך להביא לדחיית הערעור על אתר. גם לגוף העניין יש לדחות את העתירה. נסיונות פישור מצד ביהמ"ש, גם אם יש בהם עמדה מסויימת לגבי ההליך, אינם מבססים חשש ממשי למשוא פנים, שכן מדובר בעמדה לכאורה בלבד. אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי התבטאות בית המשפט בראשית דיון ההוכחות מעידה על קיום משוא פנים, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סוביקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד משה ענבר למערער. 19.3.07).
ע.פ. 6501/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין בקטינה. *דחיית ערעור על חומרת העונש בעבירות מין בקטינה, תוך הפחתת תקופת המאסר שנקבעה אם לא ישולם קנס של 10,000 (הערעור נדחה).
המערער הינו קרוב משפחה של המתלוננת, קטינה ילידת שנת 1991. בשנים 2003-2000 טיפלה אשתו של המערער בקטינה מספר פעמים בשבוע. את שהותה של הקטינה בביתו ניצל המערער כדי לבצע בה עבירות מין. כתב האישום כולל שלושה אישומים. כל אחד מהם מפרט עבירות מין מסוג אחר. על המערער הוטלו 8 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי. כמו כן הוטל עליו לפצות את הקטינה בסכום של 55,000 ש"ח וכן קנס של 10,000 ש"ח או שנה מאסר תמורתו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה פרט למאסר תמורת הקנס.
הראייה המרכזית שהיתה בפני בימ"ש קמא היתה עדותה של המתלוננת. בעת שהעידה היתה המתלוננת כבת 13.5. ביהמ"ש התרשם כי מדובר בעדה מהימנה. חיזוק לעדותה מצא ביהמ"ש בדרך שבה נחשפה העבירה. המתלוננת העידה, ועל כן אין צורך בראיית סיוע. האמון שנתן ביהמ"ש בגירסתה מנומק. באשר לכבישת הגירסה - ההכרה בכך שקורבנות עבירות מין כובשים גירסתם לעיתים לאורך שנים ארוכות, מהווה זה מכבר חלק ממושכלות היסוד בתחום זה. במיוחד נכונים הדברים לגבי ילדים שהם קורבנות לעבירות מין במשפחה. אשר למידת העונש - למערער הרשעות קודמות רבות, גם אם אינן מאותו סוג ועל כן אין להתערב במידת העונש. הנושא היחיד שבו יש להתערב, הינו אורכה של תקופת המאסר שנקצבה כתמורה לקנס. המערער לא יוכל לעמוד בסכום זה, ויהא עליו לרצות שנת מאסר נוספת. לפיכך יועמד המאסר אותו ירצה המערער אם לא ישלם את הקנס על חודש אחד.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ברלינר. עו"ד שאול צור למערער, עו"ד א. גורדון למשיבה. 5.3.07).
רע"א 475/07 - פלוני נגד מדינת ישראל... קצין התגמולים
*קביעת דרגת נכות לחייל שמחלתו בספחת החמירה בעת ועקב שירותו הצבאי (הבקשה נדחתה).
המבקש התגייס לצה"ל ביום 14.3.02 בפרופיל 72, והוצב בחיל השריון. לטענת המבקש, כחודשיים לאחר תחילת הטירונות החלו להופיע על עורו כתמים אדומים וקילופים, שאובחנו עד מהרה כמחלת הספחת - פסוריאזיס, והוא השתחרר מצה"ל ביום 14.3.05. המשיב הודיע למבקש כי בהסתמך על חוות דעת רפואית נקבע, שמחלת הספחת בה לקה החמירה בתקופת שירותו הצבאי ועקב השירות, וזאת בשיעור של רבע מדרגת הנכות הכוללת. עוד נקבע כי לאור החלטת הוועדה הרפואית דרגת נכותו היא %1.25 מתוך דרגת נכות כוללת של %5 בעבור: "פסוריאזיס בצורה קלה". המבקש עירער בפני הועדה הרפואית העליונה על דרגת הנכות שנקבעה לו וערעורו
נדחה. המבקש עירער על החלטת הוועדה בפני ביהמ"ש המחוזי וגם כאן נדחה ערעורו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המקרה אינו מעורר שאלה משפטית החורגת ממחלוקת הצדדים, אשר בשכמותה נשקלת רשות ערעור בגלגול נוסף. סעיף 12(א)א לחוק הנכים מגביל את אפשרות הערעור על החלטת הוועדה לנקודה משפטית בלבד, אשר על כן ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, ועל אחת כמה וכמה ביהמ"ש העליון בבקשה נוספת, נדרשים על פי דין אך להיבטים המשפטיים הכרוכים מטבע הדברים בעבודת הוועדה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ל. קלטניק למבקש. 13.3.07).
רע"פ 847/07 - אברהם גרשון נגד עיריית חיפה
*בקשה לעיכוב ביצוע פעולת עיריה להרחקת דוכן שהוצב שלא כדין ברחוב עירוני, יש להגיש לביהמ"ש לעניינים מינהליים ולא לביהמ"ש לעניינים מקומיים (הבקשה נדחתה).
המבקש הינו בעל זכות לעשות שימוש בדוכן המצוי ברחוב בחיפה. המבקש נדרש ע"י העיריה לסלק את הדוכן בשל היעדר רישיון הפעלה בהתאם לחוק עזר לחיפה (רוכלים), (להלן: חוק העזר). המבקש עתר לביהמ"ש לעניינים מקומיים בבקשה לעיכוב ביצוע פעולת העירייה לסילוק הדוכן ולביטול הדרישה בדבר סילוק הדוכן. ביהמ"ש לעניינים מקומיים דחה את בקשת המבקש, וקבע, כי אין לו סמכות לדון בבקשה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה וערעורו נדחה. נקבע כי ההליך הנכון אשר היה על המבקש לנקוט בו, הוא במסגרת של עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הדרישה שהוצאה למבקש לסילוק דוכנו הינה במסגרת סמכויותיה המנהליות של המשיבה, מכוח חוק העזר לחיפה בדבר רוכלים. בקשת המבקש נגד המשיבה עומדת במישור השלטוני, בתחום שבין האזרח לרשות, כמי אשר ממלאת את תפקידה הציבורי על פי דין ותו לא. קל וחומר, כאשר עסקינן בפעולה בה הרשות מפעילה את שיקול דעתה. ענייני הרוכלות מהווים מעין רישוי עסק, עניין שהינו תחת סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד תמיר עמר למבקש. 18.3.07).
רע"א 1767/07 - אפרים שרעבי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור של פס"ד לפינוי פולש למקרקעין שהחזיק בהם מספר שנים וטען שרכש מעמד של בר רשות במקרקעין (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
נגד המבקש ניתן פסק דין המורה לו לסלק את ידו ממקרקעין שבהם הוא מחזיק בתל-אביב, (להלן: המקרקעין), ומן הבית שבו הוא מתגורר (להלן: בית המגורים), לאחר שנקבע כי הוא פלש בשנת 93 אל המקרקעין, המצויים בבעלות המשיבה. ביהמ"ש דחה את טענתו של המבקש כי הוא רכש מעמד של בר רשות מכללא במקרקעין, בקובעו כי 8 השנים שחלפו אינן מקנות לפולש מעמד של בר רשות. עוד קבע ביהמ"ש כי אף לו הצליח המבקש לרכוש לאורך השנים מעמד של בר רשות במקרקעין, הרי זו רשות חינם, וניתנת לביטול בכל עת על ידי מי שבבעלותו מצויים המקרקעין. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי, ויחד עם זאת הגיש לבימ"ש השלום בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בקובעו כי סיכויי הערעור הינם קלושים, וכי גם מאזן הנוחות נוטה לצידן של המשיבות. המבקש הגיש בקשה לעיכוב לביהמ"ש המחוזי וגם בקשה זו נדחתה. הערר נדחה.
אכן, לא בנקל ידחה ביהמ"ש בקשה לעיכוב ביצוע שעניינה פינוי וסילוק ידו של אדם מבית מגוריו. עם זאת, הנזק שייגרם למבקש במקרה שבו ביצוע פסק הדין לא יעוכב, אינו השיקול היחידי. אין לקבל את טענתו של המבקש כי למשיבות לא ייגרם
כל נזק אם יידחה עיכוב ביצוע פסק הדין. לצד בחינת מאזן הנוחות יש לברר האם קיים סיכוי לכאורי כי הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בימ"ש השלום יתקבל. נראה כי סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים על פניהם. בשקלול השיקולים, חרף מאזן הנוחות הנוטה במידת מה לטובת המבקש, לאור סיכוייו הלכאוריים הנמוכים של הערעור, אין מקום להיעתר לבקשה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד אריה שטרן למבקש. 7.3.07).
בג"צ 8912/05 - מפגשים עמותה למעורבות חינוכית וחברתית נגד שרת החינוך ואח'
*סירוב להעניק כספי תמיכה לתיאטרון "מפגשים" (העתירה נדחתה).
העתירה עוסקת בחלוקת כספי התמיכה לתיאטרונים רפרטואריים לשנת 2005. העותרת הינה עמותה המאוגדת מזה שלוש שנים, אשר פעילותה מתמקדת בניהול תיאטרון "מפגשים", השייך, כהגדרתה, לזרם "מודרני-חדשני בעולם". פנייתה של העותרת בבקשה לכספי תמיכה ממשרד החינוך נדחתה. העתירה נגד ההחלטה נדחתה. הנוהל להגשת בקשות לתמיכה מתקציב המדינה במוסדות ציבור ולדיון בהם לפי חוק יסודות התקציב, קובע כי ועדת התמיכות במשרד החינוך היא האמונה על חלוקתם של כספי התמיכות. ועדת התמיכות דחתה את פנייתה של העותרת לקבלת כספי תמיכה לשנת 2005, בהתחשב בהמלצתו של המדור לתיאטרון, שהינו "ועדת משנה" למועצה הישראלית לתרבות ולאמנות המוקמת מכוח חוק התרבות והאמנות, (להלן: המועצה). טענותיה של העותרת נטענות במספר מישורים. תוקפם של המבחנים הקבועים במשרד החינוך; ניגודי עניינים בהרכב המועצה והמדור לתיאטרון. דין העתירה להדחות בכל המישורים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, ברלינר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד רן מובשוביץ לעותרת, עוה"ד אורן פונו וחני אופק למשיבים. 14.3.07).
בג"צ 10122/04 + 9402/03 - יוסף בוכניק ואח' נגד המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח'
*דחיית עתירה של בעלי מקרקעין כי במסגרת תב"ע חדשה ייועדו המקרקעין שלהם לבנייה (העתירות נדחו).
בשנת 1983 ניתן תוקף לתכנית מתאר מחוזית תמ"מ 3, לפיה שונה ייעודן של קרקעות העותרים באופן שעיקר השטח הוגדר כ"שטח חקלאי" וחלקו הוגדר כ"גן לאומי מוצע". בדצמבר 1997 הופקדה ופורסמה תכנית תמ"מ 21/3 החלה גם על קרקעות העותרים. חלקם הדרומי של מקרקעי העותרים יועד בתוכנית זו ל"נופש פנאי ותיירות" ויתרת המקרקעין נקבעה לייעוד של "שמורת נוף". העותרים הגישו למשיבה התנגדויות לתכנית שנדחו. תביעת העותרים היא כי לא תוגבל זכותם לפתח את קרקעותיהם באופן שיניב להם תשואה כלכלית. העתירות נדחו.
העותרים אינם יכולים להיבנות בדרישתם לייעד את קרקעותיהם לשימושים מניבים מכך ששכניהם זכו להטבה זו, גם אם ההטבה ניתנה, לטענתם, שלא כדין. לא ניתן גם לשלול דבר משכניהם שלא צורפו כצדדים לעתירה. העותרים טוענים עם זאת כי יש להקפיד על צדק חלוקתי וכי הדרך הנכונה ביותר לתכנן את המרחב הכולל את קרקעותיהם שלהם היא דרך של איחוד וחלוקה מחדש. ברם, המנגנון התכנוני של איחוד וחלוקה, בא לשרת צרכים תכנוניים במצבים בהם נדרש לבצע חלוקה יעילה יותר של החלקות בתוך מרחב מסויים על מנת להתאים את החלוקה לצרכים התכנוניים. תכלית שניה של מנגנון זה היא חלוקה צודקת של הנזק וההשבחה בין בעלי מקרקעין בתחומיה
של תכנית. מתכלית אחרונה זו אין ללמוד כי קיימת חובה להשתמש במנגנון האיחוד והחלוקה לצורך חלוקת הנטל וההשבחה גם מחוץ לתחומי תכנית ספציפית. לאור השיקולים התכנוניים שהוצגו אין מקום להתערב בניסיון רשויות התכנון לשמור על האינטרס הציבורי החשוב של הגנה על הסביבה החופית.
(בפני השופטים: נאור, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד יהושע דיאמנט, יעקב כהן, שמואל לכנר, נועה פייט וגד נשיץ לעותרים, עוה"ד ענר הלמן וישראל נשבן למשיבים. 18.3.07).
בג"צ 11230/05 - חנאן אברהים מואסי נגד ביה"ד השרעי לערעורים ואח'
*ביטול החלטת ביה"ד השרעי להתרת נישואין בין בני זוג, כאשר טענות האשה לא זכו לדיון או לאוזן קשבת (העתירה נתקבלה).
עיקרה של העתירה בבקשת העותרת להביא לביטול החלטתו של בית-הדין השרעי לאזור התיכון בטייבה, להפעיל את סעיף 130 לחוק המשפחה העותמאני ולהפנות את העותרת ואת בעלה, המשיב 3, להליך בוררות, שבסופו הוחלט על הפרדה ביניהם "שאחריה הם יכולים לחזור יחדיו רק בהסכם נישואין חדש וכתובה חדשה". העתירה מופנית נגד החלטה זו וכן נגד שורה של החלטות בגדרן נדחו בקשות שונות וערעורים שונים שהגישה העותרת נגד ההחלטה האמורה והחלטות נוספות שניתנו בעקבותיה. העתירה נתקבלה.
העותרת מעלה שורה ארוכה של טענות נגד החלטת בית-הדין האזורי. טענות רלוונטיות ומשמעותיות של העותרת לא זכו כלל לדיון או לאוזן קשבת - לא בפני בית-הדין האזורי ולא בפני בית-הדין לערעורים. נראה כי זכותה להישמע לא קויימה כהלכתה. במצב דברים זה נכון יהיה, למצער, לאפשר לעותרת את יומה בבית-הדין לערעורים. לפיכך יבוטל פסק-דינו של בית-הדין לערעורים ויוארך המועד להגשת ערעורה של העותרת, עד למועד בו הוגש, לקיים דיון בו וליתן פסק-דינו.
(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד נ. מואסי-כבהא לעותרת, עו"ד מ. עבדול ראזק למשיב. 7.3.07).
בש"פ 854/07 - יונס אבו דקה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של מי שהיה מועמד בבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית מטעם החמאס (הערר נדחה).
העורר, כבן 59, תושב רצועת עזה, נשוי ואב לילדים, מרצה באוניברסיטה האיסלאמית בעזה, הואשם בעבירה של פעילות בארגון טרור. על-פי עובדות כתב האישום, במהלך שנת 2006, היה העורר מועמד מטעם ארגון חמא"ס - שהוכרז בעבר כארגון טרור - להיבחר לחבר המועצה המחוקקת הפלסטינית, ואף הופיע בעצרת בחירות מטעם הארגון. העורר טען כי אינו חבר חמאס ואינו פעיל בתנועה זו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה למעורבות העורר בעבירות המיוחסות לו והורה על מעצרו עד תום ההליכים - הערר נדחה.
פעילות בארגון טרור, גם כשהיא נושאת אופי ארגוני-אזרחי טומנת בחובה סכנה ממשית לציבור בישראל. העורר הואשם בפעילות בארגון טרור, בכך שהיה מועמד מטעם ארגון החמאס להיבחר כחבר המועצה המחוקקת הפלשתינית ואף הופיע בעצרת בחירות מטעם הארגון. בכך היווה העורר גורם פעיל בארגון טרור, ופגע בביטחון המדינה. חומר הראיות מצביע לא רק על חברותו בארגון טרור, אלא גם על פעילות במסגרתו, כנדרש על-פי סעיף 2 לפקודה. המסוכנות הנלווית לפעילות בהנהגת הארגון אינה פחותה מזו של פעיל טרור הפועל בשטח לזרוע הרס והרג בתושבי ישראל. טענותיה העקרוניות של ההגנה שהועלו לענין "הגנה מן הצדק", ומעמדן החוקתי של הוראות הפקודה למניעת טרור, מקומן להתברר, במידת הצורך, בהליך המשפט גופו ולא בהליך מעצר זה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד לאה צמל לעורר, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 8.3.07).