עש"ם 11976/05 - רוחי חליל נגד נציבות שירות המדינה
*הרשעה משמעתית בעבירות של הטרדה מינית אישית והטרדה מינית סביבתית. *חומרת העונש המשמעתי בעבירות של הטרדה מינית(הערעור נדחה).
א. המערער, יליד שנת 1962, מועסק משנת 1984 במשרד הבריאות. הוא כיהן במועד הרלבנטי לתובענה בתפקיד סגן מנהל הסיעוד במרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע. במסגרת תפקידו, היה אחראי, בין היתר, על הדרכת אחיות בקורס לפסיכיאטריה בבית החולים. המערער הואשם בביה"ד המשמעתי בשני אישומים של הטרדה מינית. בית הדין הרשיעו באישום הראשון, זיכה אותו מהאישום השני, והרשיעו בעבירה נוספת בה לא הואשם, אך אשר עלתה מן הראיות, ועניינה הטרדה סביבתית בבית החולים, בקבעו כי המערער נהג לספר בדיחות גסות ויצר סביבה ואוירה עויינת במקום עבודתו. בית הדין בחן את חלוף הזמן הניכר שחל מאז המעשים נשוא התלונות ועד למועד בו הגישו המתלוננות את תלונותיהן, ומצא כי כבישת התלונות אינה צריכה להוביל לשלילת מהימנותן. בגזר הדין נדון המערער לעונש של נזיפה, הורדה בדרגה לשנתיים, העברה לבית חולים אחר, ופסילה ל-3 שנים מתפקיד בתחום הדרכת אחיות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הרשעה המערער באישום הראשון נסמכת על יסוד איתן, ואין מקום להתערב בה. אשר להרשעה בהטרדה סביבתית - ההטרדה עשוייה להתגבש בהתייחסויות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות כלפי קבוצה של בני אדם, ולאו דווקא כלפי אדם מסויים. עולה השאלה האם נוהג של סיפור בדיחות גסות בעלות אופי מיני לקבוצה שנכללים בה בני המין האחר עשוי להיחשב הטרדה מינית סביבתית. התשובה המתבקשת לכך היא בחיוב. ואחרון, הרשעת המערער בעבירה של הטרדה מינית סביבתית הינה הרשעה כדין, אף על פי שאישום מפורש בעבירה זו לא נכלל בכתב האישום. המערער לא הופתע מהדיון בנושא ההטרדה הסביבתית ולא נשללה ממנו האפשרות להתגונן בנושא זה.
ג. אשר לאמצעי המשמעת שהוטלו על המערער - ככלל לא יתערב ביהמ"ש באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרים חריגים. אין זה המצב בענייננו. ההתמודדות בנגע ההטרדות המיניות במערכות יחסי העבודה היא אחד היעדים החשובים של החוק למניעת הטרדה מינית. היא מודגשת במיוחד במערכות העבודה של השירות הציבורי, בהן נדרשת רמת התנהגות ערכית מיוחדת, ובהן הציפייה לשמירה על ערכי מוסר וטוהר מידות ניצבת על רף גבוה במיוחד.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד דני אליגון, דובי ליבנה ושרון חכמון אלמקייס למערער, עו"ד בת אור כהונביץ למשיבה. 11.4.07).
ע.פ. 559/06 + 557/06 - סאמר עלאק ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח על יסוד אמרת חוץ שהוגשה לפי סעיף 10א', וראיות חיזוק להודעה. *הרשעה בעבירה של סיוע לאחר מעשה לעבירת רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 411/02 - הערעור נדחה).
א. בערבו של יום 11.8.02 הגיעו ריאד שעלאן (להלן:"המנוח") ואשתו (להלן:"עפאף") לביתם שברחוב קיבוץ גלויות בעכו, ובטרם הספיקו לצאת מרכבם, נפתחה לעברם אש מכיוונו של רכב שארב במקום סמוך. כתוצאה מן הירי, מצא המנוח את מותו ואשתו עפאף נפצעה. על יסוד מידע שנמסר למשטרה מפיו של אדם המכונה "לחלוח" - אשר שימש כמודיע משטרתי - עצרה המשטרה ביום 13.8.02 את שלושת המערערים כחשודים ברצח. לפי כתב-האישום, המערערים סאלם ובאסם ארבו למנוח וירו בו בכוונה להמיתו, ולאחר ביצוע הרצח נמלטו והגיעו למטעי קיבוץ רגבה, שם חברו למערער סאמר, אשר המתין להם במקום עם רכב מילוט. בהמשך, כך נטען, הציתו השלושה את הרכב ששימש אותם לביצוע המארב, ונמלטו מן המקום. לסאלם ולבאסם יוחסו עבירות רצח בכוונה
תחילה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לסאמר יוחסה גם עבירה של סיוע לאחר מעשה, ולשלשתם יוחסה גם עבירת הצתה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את סאלם ובאסם בעבירות שיוחסו להם, וגזר להם עונש מאסר עולם בגין רצח ועוד מאסרים חופפים בעבירות חבלה והצתה. סאמר הורשע רק בעבירה של סיוע לאחר מעשה ונדון למאסר בפועל של שנתיים. הערעורים נדחו.
ב. בימ"ש קמא קבע כי גירסתו של לחלוח במשטרה - אשר נתקבלה מכוחו של סעיף 10א לפקודה - מהימנה. לנוכח הקושי שהתגלה בגירסת לחלוח שהיו בה סתירות, וכן בהתחשב בכך שהוא שימש כמקור מודיעיני שפרנסתו על מסירת ידיעות תמורת כסף, נקבע, כי לעדותו נדרשת תוספת ראייתית משמעותית יותר מחיזוק, וכי קיימים חיזוקים ראייתיים כאלה, וברמה הנדרשת. טענתם העיקרית של סאלם ובסאם היא, כי לא היה מקום לקבל את אמרת החוץ של לחלוח ולהעדיפה על פני עדותו במשפט. ברם, כאשר משקלה הפנימי של אמרת-חוץ אינו מלא, אכן, רשאי ביהמ"ש לדרוש תוספת ראייתית משמעותית יותר, כך נהג במקרה שבפנינו. בין היתר יש להדגיש את הכזבים בגירסת המערער, שאף יש בכוחם לשמש סיוע במקום שנדרש כזה. לאור האמור יש לדחות את ערעורם של סאלם ובסאם.
ג. סאמר סבור כי יש לאמץ בעניינו את דעת המיעוט בביהמ"ש המחוזי ולזכותו לא מעבירת ההצתה בלבד, אלא גם מן העבירה של סיוע לאחר מעשה. סאמר אינו טוען כי הוא לא חבר לבסאם וסאלם לאחר הרצח, ושם עימם פעמיו לכיוון טבריה, שם שכר עבורם חדר במלון. משכך, הנוכחות בזירת שריפת הג'יפ, אינה רלוונטית לשאלה העובדתית של הגשת הסיוע לסאלם ובסאם במנוסתם לכיוון טבריה, שעליה המערער כלל אינו חולק. השאלה שנותרה להכרעה היא אם היסוד הנפשי של עבירת הסיוע לאחר מעשה התקיים בסאמר. הלה עמד בקשר שוטף עם סאלם במהלך יום הרצח בכלל, ובדקות שלאחר הרצח בפרט, כאשר במהלך דקות אלה מתקיימות בין סאלם לסאמר לא פחות מחמש שיחות. הדעת נותנת, כי קשר טלפוני תכוף זה לא היה מקרי, אלא קשור בקשר הדוק למזימת הרצח שנרקמה ובוצעה אותו יום. לכך מצטרפות ראיות נסיבתיות רבות נוספות. אין כל מניעה עקרונית להוכיח את ביצועה של עבירת סיוע לאחר מעשה בראיות נסיבתיות.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד אביגדור פלדמן, ששון בר עוז וציון אמיר למערערים, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 11.4.07).
ע.פ. 3793/06 - גבייהו וורקו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס המבוססת על עדות המתלוננת ומהות חובת ההנמקה להסתמכות על עדות המתלוננת. *חומרת העונש בעבירת אינוס(מחוזי ב"ש - ת.פ. 957/04 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1945, והמתלוננת, ילידת 1940, התגוררו באותו בנין באשקלון. בליל שבת אחת, סמוך לשעה 30:23, שעה שהגיעה המתלוננת לבניין, המתין לה המערער בחדר המדרגות, תפס בעורפה בידו האחת וחסם את פיה בידו השניה באמצעות בד עד שדיממה משפתיה, אנס אותה ואיים עליה כי אם תספר על מעשיו למשפחתה יהרוג אותה ואת ילדיה. המתלוננת הגישה את תלונתה במוצאי שבת שלאחר האירוע. ביהמ"ש המחוזי מצא את תיאור המתלוננת והתנהגותה "סבירים ומהימנים" ומצא להם תימוכין בעדות בנה, וכן בעדות שוטרת אשר גבתה את הודעתה. מנגד, לא נתן ביהמ"ש אמון בגירסת המערער וגם לא בעדותה של רעייתו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת אינוס ובעבירה של הדחה בחקירה, וגזר לו ארבע שנים וחצי מאסר בפועל, שנתיים על תנאי וקנס 2,500 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. טענות המערער, רובן ככולן, תוקפות ממצאי עובדה ומהימנות, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. כך הוא בדרך כלל, וכך הוא במיוחד כאשר עסקינן בעבירות מין לא מעטות, בהן - לרוב - רב הנסתר על הנגלה, ואך השניים המעורבים בפרשה יודעים את שאירע לאמיתו. בעבר נדרשה תוספת ראייתית מסוג סיוע (תוספת ראייתית מסבכת) לשם הרשעה על פי עדות יחידה של נפגע בעבירת מין, אולם בשנת 1982 תוקן החוק, דרישת הסיוע בוטלה, ותחתיה נקבעה חובת הנמקה. מתן אמון מלא ומפורש בגירסת אחד הצדדים יש בו כדי לספק את דרישת "מתן הטעם". באשר למחדלי חקירה הנטענים - אכן היו מחדלי חקירה, אך משהאמין ביהמ"ש קמא למתלוננת - וזה עיקר - גם אם ניסח זאת בלשון מתונה, ומצא גם חיזוקים, אין במחדלי החקירה כדי לפגוע במסקנה זו.
ג. אשר למידת העונש - צדק ביהמ"ש קמא בגישתו העקרונית, כי עבירות אינוס מחייבות ענישה קשה וכואבת, אשר תבטא את החומרה שיש לייחס לעבירות מסוג זה המותירות את קרבנותיהן כשנפשן פצועה לכל חייהן. במדרג הענישה בעבירות אלה העונש שנגזר על המערער אינו ברף הגבוה. המדובר במעשה שיש בו בהחלט חומרה. המערער ארב למתלוננת וביצע את זממו בפתע, תוך שימוש בכוח ואיום, ללא רקע של יחסים שהיתה בהם אפשרות, למשל, לטענת הסכמה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד דוד גולן וקנת מן למערער, עו"ד אליעד וינשל למשיב. 11.4.07).
ע.א. 8825/03 - שירותי בריאות כללית נגד משרד הבטחון
*דחיית בקשה של שירותי בריאות כללי (קופ"ח) לקבל ממשרד הבטחון פרטים על אחוזי נכות של נכי צה"ל שקופ"ח מטפלת בהם ומבקשת לתבוע מצה"ל שיפוי על הטיפול(מחוזי ת"א - ה.פ. 1069/02 - הערעור נדחה).
א. סעיף 43 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) קובע, כי "כל נכה יקבל על חשבון המדינה... טיפול במחלה שחלה בה או בחבלה שנחבל...". הסעיף עוסק בנכים, ששיעור נכותם עולה על תשעה עשר אחוז. סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות, מורה כי קופת חולים שהעניקה שירותי בריאות למי שחלה או למי שנפגע ממזיק, זכאית להיפרע "מהמזיק... בשל חבותם לפי כל דין... ". מכאן כי קופת חולים, שהעניקה שירותי בריאות לנכה צה"ל ששיעור נכותו גבוה מתשעה עשר אחוז, זכאית לקבלת שיפוי ממשרד הביטחון, האמור לשאת בעלויות הטיפול המוענק לנכים אלה. סעיף 23ב לחוק אוסר על גוף ציבורי למסור מידע המצוי ברשותו וסעיף 23ג לחוק קובע, כחריג, כי מסירת המידע מותרת אם היא נעשית בין גופים ציבוריים. "גוף ציבורי" מוגדר בסעיף 23 לחוק הגנת הפרטיות, המונה "משרדי הממשלה... רשות מקומית וגוף אחר הממלא תפקידים ציבוריים על פי דין...". המערערת נכללת בצו הגנת הפרטיות (קביעת גופים ציבוריים), והוגדרה כגוף ציבורי ביחס למספר עניינים, אך לא לנידון דידן. בהמרצת פתיחה שהגישה לביהמ"ש המחוזי עתרה המערערת להכריז עליה כעל "גוף ציבורי הממלא תפקידים ציבוריים על פי דין" בהתאם לסעיף 23(1) לחוק, כך שלא תהא מניעה כי משרד הביטחון יעביר לה נתונים על נכי צה"ל שהם מבוטחיה. לטענתה, לצורך מימושה של זכות השיפוי הקבועה בסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות כאמור, עליה לדעת מי ממטופליה וממבוטחיה הוא נכה צה"ל בדרגת נכות של למעלה מתשעה עשר אחוז. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה. הערעור נדחה.
ב. עיקרה של המחלוקת הוא בפרשנות הביטוי "גוף אחר הממלא תפקידים ציבוריים על פי דין". הצו המקורי קבע, שקופת חולים רשאית לקבל "ידיעות על מצב בריאותו של אדם לצורך טיפול בו". ברבות השנים הורחב הצו, אך ניסיון לתקן את הצו באופן שהמערערת תקבל את המידע נשוא ערעור זה - לא צלח, שכן התיקון לא קיבל את אישור
ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. המצב שנוצר אינו ראוי ואינו צודק. התוצאה היא שאין המערערת יכולה לגבות את המגיע לה בדין, קרי, בידי המדינה - משרד הביטחון - נותרים בפועל כספים שהיו צריכים להשתלם בדין למערערת. הדיונים בוועדת החוקה היו לפני למעלה משנתיים. התנהלות זו אינה מן המידה. ממשלה - בודאי - אינה יכולה לנהוג בכספי הזולת כבתוך שלה. מכל מקום לפי המצב המשפטי כיום יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יהודה בן מאיר למערערת, עו"ד תמר בר אשר-צבן למשיב. 11.4.07).
רע"א 11387/05 + 11356/05 - דף רץ שירותי הדפסה בע"מ ואח' נגד B& Dדן אנד ברדסטריט (ישראל) בע"מ
*מינוי תופס וכונס נכסים, לתפיסת מסמכים וחומר אחר אצל הנתבע שישמשו כראיות בתביעה. *הוצאות משפט וקביעת גובה שכרו של כונס נכסים(מחוזי ת"א - בש"א 20311/05 - הבקשה נדחתה).
א. המשיבה מנהלת מאגר מידע ומספקת מידע עסקי על חברות ועסקים לציבור לקוחותיה. את המידע ניתן להשיג באתר האינטרנט של המשיבה. המבקשת, (להלן: דף רץ), רכשה מנוי לאתר האינטרנט של המשיבה, קיבלה שם משתמש וסיסמה לכניסה לאתר. בתנאי השימוש, עליהם חתמה דף רץ, היא התחייבה, בין היתר, שלא להעביר את שם המשתמש ואת הסיסמה שניתנו לה לאדם אחר ללא אישור מראש ובכתב מאת המשיבה. משגילתה שחברה אחרת - לב אמון - משתמשת בסיסמת דף רף, הגישה המשיבה תביעה לצו מניעה קבוע ולפיצוי כספי נגד המבקשים כולם. יחד עם תביעתה הגישה בקשה לצו מניעה האוסר על המבקשים לעשות שימוש כלשהו במידע המצוי באתר האינטרנט של המשיבה, וכן צו המסמיך את עו"ד ערן סורוקר כתופס וככונס נכסים זמני, לערוך חיפוש, העתקה ותפיסה של מסמכים, חומרה וחומר ממוחשב במשרדי המבקשים, וכן יהא רשאי לפרוץ דלתות בחצרים ככל שיהא צורך בכך, בסיוע מנעולן. ביהמ"ש המחוזי העניק למשיבה צו ארעי כמבוקש. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי המבקשים ישלמו למבקשת את הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח. המשיבה העבירה לידי המבקשים דרישה לתשלום הוצאות בסך 140,000 ש"ח, הכוללות את הוצאותיו ואת שכרו של עו"ד סורוקר, וזאת בנוסף לשכר הטרחה שנפסק לטובתה בסך 30,000 ש"ח. בעקבות זאת פנתה דף רץ לביהמ"ש המחוזי בבקשה להבהרת ההחלטה. בבקשה נטען כי הסכום שנפסק לטובת המשיבה - 30,000 ש"ח - כולל הן את הוצאות המשפט והן את שכר טרחת עורכי הדין של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי לא מצא בהחלטתו חוסר בהירות ועל כן דחה את הבקשה. בהמשך הגישה המשיבה בקשה לשומת הוצאות, הקבועה לדיון בפני רשם ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. צו מכוח תקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, לתפיסת נכסים, מאפשר מינוי אדם לשם חיפוש ותפיסה של נכסים המהווים ראיות או דרושים לשם בירור התובענה. לעומת זאת, צו של כינוס נכסים זמני, הניתן לפי תקנה 387ב, נועד לאפשר שמירה וניהול של נכסים הדרושים לביצוע פסק הדין. צו זמני לכינוס נכסים ולתפיסתם מאפשר חדירה לחצריו של בעל דין, ובכך מאפשר פגיעה בפרטיותו. מתן צו שכזה מחייב, על כן, זהירות רבה ומיוחדת מצידו של ביהמ"ש. במקרה דנא, היבט אחד של הצו הזמני שניתן נראה בעייתי, והוא החלק של הצו המאפשר לתופס הנכסים לשוב ולהיכנס לחצריהם של המבקשים. בנסיבות העניין, ולאחר שתפסה המשיבה את מה שביקשה לתפוס כבר בהליך התפיסה הראשון, אין מקום להותרת חלק זה של הצו על כנו. לכך מסכימה גם המשיבה. אשר ליתר חלקי הצו, בנסיבות העניין, לא נפל פגם בעצם מתן הצו הזמני, ומכל מקום לא נפל פגם המצדיק את ביטול הצו והשבת החומר שנתפס לידי המבקשים.
ג. אשר לטענות בדבר צו ההוצאות - אין לקבל את טענת המבקשים לפיה הסכום שנפסק - 30,000 ש"ח - כולל הן את הוצאות המשפט והן את שכר הטרחה. תקנה 389(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי ביהמ"ש או רשם שהוא שופט רשאי לקבוע, בצו כללי או מיוחד, את שכר שירותיו של כונס הנכסים וכיצד ועל מי לשלמו. תקנה זו חלה גם על כונס נכסים זמני. מתעוררת השאלה האם ראוי ששכרו והוצאותיו של בעל התפקיד ישולמו ישירות על ידי בעל הדין שביקש למנותו בהתאם לסיכום בין בעל הדין ובעל התפקיד, וכי לאחר מכן ייפסק שיפוי בגינן במסגרת ההוצאות שנפסקו לאותו בעל דין. עניין זה יבוא על תיקונו במסגרת הדיון בבקשה לשומת הוצאות שהגישה המשיבה. בעלי הדין יוכלו להעלות טענותיהם בדבר גובה שכרו והוצאותיו של עו"ד סורוקר בפני הרשם והוא יפסוק אותם בהתאם לאמור בתקנה 389(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד אילון מגיד, יובל ינאי, דן פרידמן וקרן כוכבי למבקשים, עו"ד צבי חיימוביץ למשיבה. 10.4.07).
רע"א 7675/06 - נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נגד חברת החשמל... בע"מ
*קביעת רשות החשמל נגד חברת החשמל בתלונת לקוח של החברה, אינה מהווה מעשה בי"ד בתביעה שהוגשה לביהמ"ש ע"י הלקוח נגד החברה(מחוזי חיפה - בש"א 11526/05 - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הינה בעלת מפעל לייצור ושיווק מוצרי מלט. בעקבות "שקיעות מתח" באספקת החשמל למפעלה הגישה המבקשת תלונה לרשות לשירותים ציבוריים - חשמל (להלן - רשות החשמל או הרשות) נגד המשיבה. לטענת המבקשת, גרמו שקיעות המתח להשבתת הייצור במפעלה. הרשות קבעה כי היה על המשיבה לעשות כל שביכולתה כדי להקטין את הסיכוי שיתרחשו אירועי שקיעת המתח, אשר היו צפויים מראש. היא המליצה למשיבה לפצות את המבקשת בגין הנזקים שנגרמו לה. המשיבה סירבה לשלם פיצוי למבקשת. בשנת 2003 הגישה המבקשת תביעה לביהמ"ש המחוזי בסכום שלמעלה משלושה מיליון ש"ח נגד המשיבה. בגדרה של התביעה הגישה המבקשת בקשה שייקבע כי יש לראות את החלטתה של רשות החשמל כיוצרת מעשה בית דין. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הסמכות הנתונה לרשות להחליט בתלונות הצרכנים לא נועדה ליצור מנגנון שיפוטי או מעין שיפוטי, ולא יכולה לקום במקרה דנא טענה של מעשה בית דין משום שרשות החשמל אינה בית דין. לפיכך, דחה את הבקשה לקבוע כי קיים מעשה בית דין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אמנם, ייתכן, כי קיים יסוד לטענה לפיה על ביהמ"ש ליתן משקל כלשהו לקביעותיה של רשות החשמל בעת דיון בתביעות של צרכנים נגד חברת החשמל. אעפ"כ, אין לומר כי הדוקטרינה של מעשה בית דין הינה המסגרת המשפטית הראויה לעשות זאת. סמכותה של רשות החשמל לברר תלונות הציבור נגד גופים עליהם היא מפקחת, הינה מנגנון של המשפט הציבורי הנועד להגן על צרכנים. עניינו של כלל מעשה בית דין, המושתת על עקרון סופיות הדיון, בשני סוגים של השתק: השתק עילה והשתק פלוגתא. סביר להניח כי כוונתה של המבקשת היא לקיומו של השתק פלוגתא ביחס לממצאיה של הרשות. מטבע הדברים הוא, שתנאי בסיסי לקיומו של השתק זה הינו כי כבר היתה לבעל הדין נגדו מועלית טענת ההשתק הזדמנות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו באותה פלוגתא. במקרה דנא לא ניתנה למשיבה הזדמנות ראויה למצות את כל טענותיה ולהביא את כל ראיותיה. הסדר בירור התלונות שבחוק משק החשמל, מסתכם בהוראה לפיה הרשות תברר תלונות צרכנים ותחליט בהן. אין כל הוראה בחוק בדבר סדרי הדין ודיני הראיות החלים בבירור התלונות.
(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד צחי פלדמן, יוכי כדיר-פז ודודי גור למבקשת. 10.4.07).
רע"א 10337/06 - דוד מנשקו נגד המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'
* רע"א 10337/06 - דחיית תביעה של מבוטח נגד חברת הביטוח, כאשר המבוטח העלים בהצעתו פרטים על אירוע ביטוחי שאירע לו בעבר. *ידיעת סוכן הביטוח על אירוע ביטוחי שאירע למבוטח ושלא נכלל בהצעת הביטוח, אינה נחשבת לידיעת המבטחת כאשר סוכן הביטוח והמבוטח עשו יד אחת להעל (הבקשה נדחתה). המשיבה (להלן: המגן) ביטחה בית עסק של המבקש, באמצעות סוכן מורשה של המגן, שנפטר, ויורשיו הם המשיבים 2-4. בית העסק נפרץ, נגנב ציוד ונגרמו נזקים נוספים. המגן דחתה את תביעת הביטוח שהגיש המבקש, בנימוק שהוא הסתיר ממנה מידע מהותי בכוונת מרמה (בעיקר פריצה קודמת משנת 1996). בימ"ש השלום קיבל את התביעה באופן חלקי. ביהמ"ש קבע כי המבקש מסר לסוכן על אודות הפריצה הקודמת, אך הלה אמר לו "שאין להעיר את הדובים היש-נים", ומסיבה זו לא העביר את המידע אל המגן. במישור המשפטי נקבע שהמבקש פעל מתוך רשלנות ועצימת עיניים והיה שותף לאי גילוי עברו הביטוחי שהוא בגדר "ענין מהותי". מאידך נקבע כי הסתרת המידע לא נעשתה "בכוונת מרמה" וכי לא הוכח שהמגן לא היתה מבטחת את המבקש אילו ידעה על הפריצה הקודמת. נקבע איפוא כי חל במקרה זה סעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח, לפיו "המבטח חייב... בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי...". בהתאם נפסקו למבקש %50 מתגמולי הביטוח. בערעור לביהמ"ש המחוזי, נדונה טענת המערער כי חל סעיף 33(ב) לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי "לענין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח, יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של ענין מהותי כידיעת המבטח". ביהמ"ש דחה את הטענה בציינו כי למרות שהמבקש סיפר לסוכן על הפריצה משנת 1996, אין לקבוע שהמידע הובא לידיעת המגן. נקבע כי סעיף 36 לחוק מחיל על יחסי המבטח והסוכן את הוראות חוק השליחות, שסעיף 9(ב) בו קובע "פעולה שהשלוח עשה כלפי צד שלישי עקב הפרת חובה כאמור וההפרה היתה על דעת הצד השלישי, זכאי השולח... לבטל את הפעולה". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין לקבל את הטיעון שמבוטח שעשה יד אחת עם סוכן ביטוח כך שלא יעביר למבטחת מידע מסויים שנמסר לו, יכול להיבנות מהקביעה כי "יראו את ידיעת סוכן הביטוח... כידיעת המבטח". המבוטח והסוכן סיכמו שמידע מסויים לא יובא לידיעת המבטחת (מפני "שאין להעיר את הדובים היש-נים"), כיצד יכול כעת המבוטח לטעון כי הוא מצוי בידיעתה. זאת הן מצד דיני השליחות והן מצד דיני תום הלב.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אטיאס נוה ואח' למבקש.5.3.07).
ע.פ. 3210/06 - פארס עמארה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות תקיפה והצתה שביצע הנאשם באשתו ובדירת הוריה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
מחלוקות בין המערער לאשתו המתלוננת פרצו זמן קצר אחרי נישואיהם ב-2004, ובעקבותיהן עברה המתלוננת להתגורר בבית הוריה. במסגרת הליכי גירושין הוצא צו הגנה שאסר על המערער להימצא ברדיוס 200 מ' מבית מגוריה של המתלוננת, להפריע לה או להטרידה בכל דרך (לרבות בטלפון). בהמשך, כאשר המתלוננת למדה במכללה, המתין לה המערער במקום, ותלש מראשה סרט לשיער. לאחר מכן, התקשר המערער למתלוננת באיום כי אם תפנה למשטרה ירצח אותה וישרוף את ביתה, וכי אם לא תחזור לחיות עמו ישחית את פניה בחומצת מלח. המתלוננת הגישה תלונה למשטרה, ומששמע על כך הגיע המערער אל פתח בית הוריה לאחר חצות לילה מצויד בג'ריקן ובו חומר בעירה, הצית את החומר ונמלט. ביהמ"ש המחוזי בנצרת הרשיע את המערער בשורת עבירות שהחמורה בהן היא עבירת הצתה וגזר לו 48 חודשי מאסר בפועל, 24 חדשי מאסר על תנאי, והפעלה מצטברת של עונש מאסר מותנה בן 6 חודשים, וכן קנס ופיצויים למתלוננים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אין מקום להטיל ספק באשר להרשעה, ולפיכך לא נתבקשה תשובה בעניין זה. באשר לעונש - עבירת ההצתה עונשה המירבי הוא חמש עשרה שנות מאסר, וכשהמטרה היא
(בין השאר) לפגוע בבטחת דרי הסביבה או בבני אדם - עשרים שנה. עניין לנו במי שמתוך אובססיה של קנאה, תסכול, ולשיטתו אהבה, עבר שורת עבירות חמורות, במספר רב של מקרים, שכוונו נגד אשתו בנפרד ומשפחתה. גליון הרישום הפלילי של המערער כולל הרשעות קודמות רבות ובנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין וחשין. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דאוד פהים למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 18.3.07).
ע.פ. 7355/06 + 4819/06 - מאג'ד אבו פריח ואשרף זיידן נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירת שוד. *הקלה בעונש של אחד משני נאשמים על יסוד כלל אחידות הענישה (ערעורים על חומרת העונש - ערעורו של זידאן נדחה ושל פריח נתקבל).
המערערים, יחד עם שניים נוספים, ביצעו שוד מזוין של ציוד מכני כבד מאתר בניה. ביהמ"ש המחוזי עמד על חלקו של כל אחד מהמערערים בעבירות הנדונות ופירט את נסיבותיהם האישיות. ביהמ"ש גזר על אבו פריח 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ועל זיידאן - 36 חודשי מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. ערעורו של זידאן נדחה וערעור של פריח נתקבל.
העונשים שהוטלו על המערערים הולמים את העבירות בהן הורשעו. אשר לערעורו של אבו פריח - אין חולק כי ביהמ"ש רשאי להבחין, לעניין העונש, בין נאשמים שונים השותפים לביצוע עבירה, תוך שהוא מביא בחשבון את חלקו של כל אחד מהם בביצוע המעשים ואת נסיבותיהם האישיות. ביהמ"ש ציין לעניין זה, כי קיים הבדל בין חלקו של אבו פריח לבין זה של זיידאן "שצורף למשימה בשלב מאוחר ומבלי שיהיה לו חלק בתכנון ובהכנות ונטל חלק לא מרכזי בביצוע המעשה הפלילי". אין בהנמקת ביהמ"ש כדי להצדיק את ההבחנה שעשה בעונשים שהשית על אבו פריח מזה ועל זיידאן מזה. לאור האמור, ועל אף שהעונש שהוטל על אבו פריח, כשלעצמו, הולם, את חומרת מעשיו, יש לקבל את ערעורו ולהפחית את עונשו לשלוש שנות מאסר.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד שמואל זילברמן לאבו פריח, עו"ד רפאלה שפריר לזידאן, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 19.3.07).
ע.פ. 653/07 + 608/07 - פלונים נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על חומרת העונש בעבירות של מעשה סדום, התעללות בקטין ותקיפתו, וקבלת ערעור על שיעור המאסר על תנאי ואורך תקופת התנאי (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם).
המערערים הודו והורשעו בעבירות של נסיון למעשה סדום בקטין בנסיבות מחמירות, התעללות בקטין (עבירות מרובות), תקיפת קטין אחר וכן איומים. ביהמ"ש גזר למערער 1 שנתיים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, ולמערער 2 שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו פרט לתקופת המאסר על תנאי.
לפנינו מקרה קשה, בראש וראשונה במובן האנושי; נערים שנולדו לתוך מצוקה, גדלו בתוכה, וחייהם עד הנה בסימן של הידרדרות, שהגיעה לשפל בעבירות נשוא התיק, שיש בהן תחתיות של התנהגות שפלה כלפי הזולת, חבריהם למעון. ככל שהמדובר במאסר בפועל, אין מקום להתערבות בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי. מנגד, יש לקבל את הערעורים ככל שהמדובר במאסרים על תנאי. המערערים הורשעו בנסיון מעשה סדום בקטין בנסיבות מחמירות והתעללות בקטין; תקיפת קטין ואיומים. התנאי של 24 חודשי מאסר הוחל לשלוש שנים מיום השחרור על כל עבירה מהעבירות בהן הורשעו המערערים, לרבות האיומים והתקיפה. הדבר עלול להיות בעייתי. אם יעברו המערערים עבירות ייענשו עליהן כנדרש, והפעלת התנאי תהא תוספת. לפיכך, ככל שהמדובר
בעבירת האיומים, שעונשה המירבי מאסר שלוש שנים, יהיה המאסר המותנה לתקופה של חצי שנה ותקופת התנאי תהא למשך שנתיים לאחר שחרורם של המערערים. ככל שהמדובר בתקיפת קטין שעונשה המירבי חמש שנים - יהא המאסר המותנה לתקופה של שנה ויחול אף הוא למשך שנתיים. המאסר המותנה בעבירות האחרות שעונשן המירבי חמור יותר - הניסיון למעשה סדום וההתעללות - יעמוד בעינו הן ברכיב משכו והן ברכיב התקופה.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד מוחמד עלי ויוסי טורס למערערים, עו"ד מיטל שינדל למשיבה. 15.3.07).
רע"א 1018/07 - שלום לויאשוילי נגד משה רומנו
*מהותו ותקפותו של "הסכם" של שניים לרכישת כרטיס פיס שזכה בהגרלה, כאשר הכרטיס נרכש ע"י אחד מהם והשני לא שילם את חלקו במחיר הכרטיס (הבקשה נדחתה).
המשיב היה בעבר מעסיקו של המבקש, ובין השניים התקיימו יחסי אמון ורעות, עד להגרלת "היובל" של מפעל הפיס, שבה זכה טופס השתתפות בהגרלה (להלן הטופס), העומד במוקד הסכסוך המשפטי. המשיב רכש לבדו את הטופס תמורת סכום של 60 -, ובהמשך נרשמו על הטופס כינויו של המשיב ושמו של המבקש יחדיו. המבקש לא שילם את מחצית התמורה, 30 -, לה התחייב. הטופס זכה בפרס של כ-4.2 מליון. המחלוקת בין השניים היא בשאלה אם שוכלל ביניהם הסכם לבעלות משותפת בטופס. גירסת המשיב היתה, כי התנה את השותפות בתשלום מחצית מעלות הטופס, דהיינו 30 -, וכי משלא שילם המבקש את הסכום - לא קמה השותפות. גירסה זו נתקבלה ע"י בתי משפט קמא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בימ"ש השלום ניתח את התנאי שהציב המשיב במישור החוזי כהצעה (חדשה) שלא קובלה על ידי המבקש; קרי, הצעת השותפות בתוספת תנאי של תשלום מחציתו, ותנאי זה יש לפרש כתשלום מראש. אף אם תמצי לומר, כגירסת המבקש, שהתנאי בדבר התשלום לא חסם את קשירת ההסכם ביניהם, ספק אם מנגד אין עולה הימנעותו של המבקש מתשלום כשלעצמה כדי הפרה יסודית, אשר שוללת את זכאותו לכספי הפרס. אין המקרה שבבקשה נופל בגדרי עוול, כפי שטען המבקש. המדובר בתביעה לכספי הגרלה, שלא הוא ולא המבקש השקיעו זמן רב או ממון רב לצורך הזכייה בהם. משפטית, המצב לאשורו הוא, כפי שהוכרע על-ידי שני בתי המשפט. אם מפני דרכי שלום או בשל לחצים שהופעלו, נכון היה המשיב להעביר נתח מן הזכיה למבקש, היתה בכך מחוה נאותה, אך לא חיוב משפטי.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יוסי רפפורט למבקש. 19.3.07).
רע"פ 1498/07 - יוחאי הרשברג נגד מדינת ישראל
*דחיית טענת הגנה של "צורך" והתנאים להחלת הטענה של "הגנה מן הצדק" (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בבימ"ש השלום בקרית-גת בעבירות של איום, פזיזות ורשלנות וכן גרימת היזק לרכוש בזדון. לפי הנטען, כאשר עובדים של מע"צ ביקשו להקים מעקה בצד הכביש בכניסה לחוות פיליפ, פנה המבקש לעובדים במקום ולמנהל מע"צ ואיים, כי אם ימשיכו בעבודתם יישפך דם במקום. בהכרעת דינו קבע בימ"ש השלום כי התקיימו בנסיבות העניין יסודות עבירת האיום, וחרף זאת, זיכה את המבקש בקובעו, כי בנסיבות, קמה לו הגנת "הצורך" הקבועה בסעיף 34 י"א לחוק העונשין. עוד קבע ביהמ"ש, כי התנהגות הרשות היתה שערורייתית והיו בה משום דיכוי והתעמרות במבקש עד אשר הביאה אותו לכלל מעשה. ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע קיבל את הערעור, בקובעו כי האיום שאיים המשיב על עובדי מע"צ בשפיכת דם, ומעשה הפזיזות והרשלנות בהם סיכן את שלומם וחייהם של עוברי הדרך והנוסעים בכביש
המהיר - כאשר עלה עם מלגזה על הכביש - לא היו סבירים בנסיבות העניין. עוד קבע כי פרשת המעשים והארועים נשוא כתב האישום ודרך פעולתם הבלתי ראויה של עובדי מע"צ, ראויים אכן לביקורת. אולם, אין כל אלה עולים כדי הנסיבות החריגות שבחריגות בהן יחיל ביהמ"ש את דוקטרינת "ההגנה מן הצדק". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענת "ההגנה מן הצדק" הינה טענה לפיה יש לעכב את ההליכים נגד הנאשם משום שאין באפשרותו של ביהמ"ש להעניק לנאשם משפט הוגן, או משום שיש בניהול המשפט פגיעה בחוש הצדק וההגינות. מדובר בטענה שתתקבל רק במקרים נדירים. המדובר בטענה מקדמית העומדת לרשותו של הנאשם בפלילים ואשר על פי טיבה ואופייה, מקומה הטבעי הוא לפני תחילת בירור האשמה, שכן, בדרך כלל קבלתה כרוכה בביטול כתב האישום. משכך, על הנאשם להעלותה בהזדמנות הראשונה. עיתים, ניתן להעלות טענה זו עד סיום המשפט, כפי שנעשה במקרה דנא על ידי בימ"ש השלום. אך לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי "הגנה מן הצדק". אין עסקינן כאן בפגם היורד לשורשו של עניין.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד הדס טואג למבקש, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 18.3.07).
בג"צ 2467/07 - התנועה להגינות שלטונית ואח' נגד ועדת הכנסת ואח'
*דחיית עתירה להורות לוועדת הכנסת לבטל את החלטתה להמליץ בפני ועדת הכספים של הכנסת לפטר את היו"ר שלה, שכן העתירה מוקדמת מדי (העתירה נדחתה).
העותרת מבקשת להורות לוועדת הכנסת, לבטל את החלטתה להמליץ לוועדת הכספים של הכנסת להעביר את ח"כ יעקב ליצמן מתפקידו כיו"ר ועדת הכספים וכן להורות לוועדת הכספים להמנע מלהתכנס ולהדיח את ח"כ ליצמן מתפקידו ולמנות במקומו את ח"כ סטס מיסז'ניקוב. העתירה נדחתה.
אשר לוועדת הכנסת - המלצה בדומה לעצה, אינה מהווה סוף פסוק של הליך העברה מתפקיד. בענייננו - הרשות המוסמכת - ועדת הכספים - טרם נתנה החלטתה ועל כן חל הכלל הרגיל ולפיו: עתירה שהוגשה לפני שהרשות קיבלה החלטה לגופו של עניין דינה להידחות על הסף מחמת היותה מוקדמת. כלל זה חל גם במקרים בהם נמסרה כבר לרשות המלצה אך הרשות טרם החליטה אם לקבל את ההמלצה או לדחותה.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד מרדכי איזנברג ויצחק בם לעותרים. 18.3.07).
ע.א. 10583/05 - בתיה ויוסף סגל נגד בנק איגוד לישראל בע"מ
*עיכוב חלקי לביצוע פס"ד כאשר הערעור עוסק בדחיית בקשה לרשות להתגונן בתביעה כספית של כ-5.5 מליון ש"ח בתוספת ריבית וריבית ודריבית (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקשים הם בעל ואישה. הבעל מנהל משרד עורכי דין קטן והאישה היא עובדת שכירה. המשיב הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד המבקשים, ואלה הגישו בקשת רשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם, ונתן פסק-דין נגד המבקשים, המחייבם לשלם למשיב כ- 5,506 מליון ש"ח, בצירוף ריבית וריבית דריבית בכל רבעון. המבקשים ערערו על פסה"ד ובמסגרת זו הם תוקפים את ההחלטה לדחות את בקשתם להתגונן. כשנה לאחר מתן פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, פתח הבנק בהליכי הוצל"פ נגד המבקשים. או אז הגישו המבקשים בביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד, בטענה שביצועו יוביל לקריסה כלכלית של משרד עורכי הדין שמנהל הבעל. ביהמ"ש דחה את הבקשה. בעקבות זאת הוגשה הבקשה דנא. הבקשה נתקבלה בחלקה.
בעל דין המבקש עיכוב ביצוע פס"ד, נושא בנטל להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים: סיכוי טוב לקבלת הערעור; מאזן נוחות הנוטה לטובתו. הערעור
עוסק בשאלת מתן רשות להתגונן בסדר דין מקוצר, ובכגון דא, די שיימצא בטענה מטענות המבקשים ולו בדל של טענת הגנה הראוייה להתברר. אשר למאזן הנוחות: סביר להניח כי מימוש פסק דין בסכום גדול ביותר, הכרוך בהליכי הוצאה לפועל, עשוי להשפיע במישרין על תיפקודו של משרד עורכי הדין המנוהל בידי המבקש, גם אם לא יידרש בהכרח למוכרו, וגם אם טרם התברר במלואו מצב הנכסים האמיתי של המבקשים. אין לייחס משקל מיוחד לטענת השיהוי שבפניית המבקשים לעכב את ביצוע פסה"ד. הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בסמוך לאחר תחילת הליכי המימוש בידי הבנק, ובנסיבות אלה אין מימד הזמן עומד למבקשים לרועץ. מאידך, באיזון הכולל ראוי כי הבנק יוכל לממש באופן מיידי לפחות חלק מהחוב. הליכי ההוצל"פ יימשכו, איפוא, ביחס למחצית מסכום פסה"ד, ויעוכבו לגבי מחציתו השנייה עד להכרעה בערעור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אילה סגל-גבסי למבקשים, עו"ד עינב נהרי-סנדלר למשיב. 4.3.07).
ע.א. 8124/06 - פלוני נגד פלוני
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה, שנומקה בטענה כי השופטת עבדה בעבר במשרד עוה"ד המייצג את הצד השני (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער והמשיב, אב ובנו, מנהלים ביניהם הליכים רבים משנת 2003. באוגוסט 2006 הגיש המערער בקשה לפסלות שופט, בטענה שבעבר, בטרם מינוייה לכס השפיטה, עבדה השופטת במשרד עוה"ד המייצג את המשיב, ולכן מוטה ההליך לטובת המשיב. תחושה זו התחזקה אצל המערער בעקבות הליכים דיוניים והערות ביהמ"ש. בקשת הפסלות נדחתה. ביהמ"ש קבע כי המערער ידע על החלטות ביהמ"ש, עליהן מתבססת בקשתו, זמן רב לפני הגשת הבקשה. גם העובדות הנוגעות לעצם העסקת השופטת בעבר במשרד עורכי הדין המייצג את המשיב, היו ידועות למערער כבר בתחילת ההליכים בין הצדדים. גם לגופו של עניין, העובדה שהשופטת עבדה במשרד עוה"ד תקופה מסוימת, שהסתיימה לפני 10 שנים, אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לפסילתה. הערעור נדחה.
המערער השתהה בהעלאת טענת הפסלות. הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא. גם לגופו של עניין דין הערעור להידחות. העובדה שהשופטת הועסקה באותו משרד המייצג את המשיב אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לפסילתה מליישב בדין. יש לבחון כל מקרה לגופו אם ישנו חשש ממשי למשוא פנים. מאז עזבה השופטת את המשרד חלפו כעשר שנים. מן הסתם לא עסקה השופטת בעניינם של הצדדים במסגרת עבודתה במשרד, ואין טענה או אינדיקציה כלשהי לקשר עסקי או כלכלי הנמשך עם השופטת לאחר עזיבתה את המשרד.
(בפני: הנשיאה בייניש. המערער לעצמו, עו"ד זאב סלילת למשיב. 11.3.07).
ע.פ. 8734/06 - פלונים נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להמנע מהרשעה של קטינים שהואשמו בעבירה של חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות (הערעור נדחה).
המערערים הם אחים: א.מ. קטין יליד 3.11.1992, ש.מ. יליד 7.3.1990. חילופי דברים של מה בכך בין א.מ. למתלונן, הביאו לכך שא.מ. קפץ על המתלונן, הפילו והחל להכותו. אחיו הצטרף אליו בתקיפת המתלונן. בשלב מסויים הרים א.מ. לבנה והכה את המתלונן בראשו. המתלונן נפל, ושני המערערים המשיכו להכותו. המערער 1 הורשע בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות והמערער 2 (האח) הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות. שירות המבחן המליץ על הימנעות מהרשעה וביהמ"ש המחוזי בתל אביב לא קיבל את ההמלצה, והרשיע את שני המערערים בעבירות
שיוחסו להם. כל אחד מהמערערים חוייב לבצע שירות למען הציבור בהיקף של 150 שעות. על ההחלטה להרשיע את המערערים נסב הערעור. הערעור נדחה.
אכן, ככל שהגיל צעיר יותר תטה הכף במקרים רבים יותר לכיוון סיום ההליך ללא הרשעה. אלא, שבמקרה בנוכחי, המתלונן אף הוא ילד, וככזה הוא ראוי להגנה מפני כולי עלמא לרבות מפני נערים בני גילו. המתלונן היה נתון בסכנת חיים פשוטו כמשמעו. עם נורמה שכזו, שבה ילדים מוצאים עצמם בסכנת חיים כתוצאה מפעולה של בני גילם - אין להשלים. הרשעה פירושה כתם מוסרי שמוטל על הנאשם, לפחות למשך התקופה שבה הרישום הפלילי קיים, ולא ניתן עדין להביא למחיקתו. כתם מוסרי זה, לתקופה כאמור לעיל, מן הראוי שיוטל. בני ה-13, כמו גם בני ה-15, יכולים וצריכים להבין כי אלימות, במיוחד אלימות קשה וכמעט קטלנית, כפי שהיתה בתיק הנוכחי, תזכה ליחס מחמיר ובלתי מתפשר.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד ישראל קליין למערערים, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 6.3.07).
בש"פ 935/07 - מדינת ישראל נגד ברוך ג'אן ואח'
*ביטול שחרור בערובה בעבירת שוד בנסיבות מחמירות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
שלשת המשיבים הואשמו, בין היתר, בעבירות שוד בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע שוד. לפי כתב האישום, פורסמה מודעה באינטרנט, מטעם משיב 1, המציעה אופנוע למכירה, בסכום של 20,000 -, כשלאמיתו של דבר, לא היה ברשותו כל אופנוע. בעקבות המודעה, התקשר המתלונן לטלפון שפורסם בענין מכירת האופנוע. נקבעה פגישה והמתלונן התבקש להביא עמו סכום של 22,000 -. כשהגיעו המתלונן וחברו אל פרדס בו נקבעה הפגישה, יצאו המשיבים ממקום מסתור, ובאיום באקדחים נדרשו השניים למסור להם את הכסף. בקשת המדינה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים נדחתה, וביהמ"ש הורה על שחרורם בערובה. הערר נתקבל.
מדובר בעבירות חמורות של קשירת קשר לשדוד בחבורה סכום כסף גדול מאזרח תמים באמצעות עיסקה פיקטיבית ותוך איומי אקדח. מדובר בעבירות רכוש ואלימות המצויות ברף גבוה בדירוג העבירות מבחינת חומרתן. התחכום שבו בוצעו העבירות, והתכנון המדוקדק של המשיבים, תורמים להגברת חומרתן של העבירות. משיבים 2 ו-3 הם בעלי עבר פלילי משמעותי, וריצו בעבר עונשי מאסר שלא הועילו להרתיעם. משיב 1 אמנם חסר עבר פלילי, אך היעדר עבר זה "מתקזז" כנגד היותו המוח שמאחורי השוד. לפיכך יש להורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עמית אופק לעוררת, עוה"ד שמואל קורנבלאו, שי לוי וגיא מימון למשיבים. 1.3.07).
בש"פ 2076/07 - מדינת ישראל נגד מוחמד שורפי ואח'
*הארכה שביעית מעבר ל-9 חדשים בעבירות סמים במסגרת ארגוני פשיעה (בקשה שביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיבים ונאשמים אחרים הועמדו לדין בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב במספר תיקים שעניינם פעילות במסגרת שני ארגוני פשיעה המכונים בכתב האישום ארגון הפשע מיפו וארגון הפשע מלוד. בגין פעילותם בארגוני הפשיעה הואשמו המשיבים בעבירות של פעילות בארגון פשיעה, סחר בסמים במסגרת ארגון פשיעה ועבירות סמים אחרות. בחלוף תשעה חודשים מיום מעצרם הגישה המדינה בקשה ראשונה להארכת מעצרם של המשיבים ואחרים, ובמשך התקופה
נותרו במעצר אחד-עשר נאשמים - הם המשיבים, והמדינה מבקשת הארכת מעצרם בפעם השביעית. הבקשה נתקבלה.
בתיק התקיימו מעל 65 ישיבות הוכחות והסתיימה פרשת התביעה. חומרת המעשים המיוחסים למשיבים ומסוכנותם הרבה אינה מאפשרת את שחרורם גם נוכח התמשכות ההליכים.
(בפני: השופטת נאור. 9.3.07).
בש"פ 1686/07 + 1651/07 - מדינת ישראל נגד מאיר ז'אנו ואח'
*שחרור לחלופת מעצר בעבירות רצח (הבקשות נדחו).
נגד המשיבים הוגשו כתבי אישום, בשני תיקים שונים, שעניינם עבירות רצח. עם הגשת כתבי האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. לאחר מספר הארכות מעצר, נתבקשה הארכה נוספת וזו נדחתה על-ידי השופט לוי. בהחלטתו, נתן השופט לוי דעתו לכך שהמשיבים עצורים כבר למעלה משנתיים וחצי. הוא העריך, כי אף מנקודת השקפה אופטימית משפטיהם של המשיבים לא יסתיימו לפני סוף שנת 2007, אז הם ישהו במעצרם כ-3 שנים וחצי, ולכן יש לשחררם בערובה. לאור האמור, הורה ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע ביום 19.2.07 על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. המדינה מעלה שתי טענות עיקריות: האחת, כי הפרשנות שהעניקו בתי-המשפט להחלטתו של השופט לוי הינה שגוייה; השנייה, כי תנאי חלופות המעצר שהוצעו אינם הולמים את המסוכנות הנשקפת מן המשיבים. העררים נדחו בעיקרם.
אשר לבקשת המדינה להרחבת המותב הדנה בערר זה - ככל שהבקשה נוגעת לתנאי השחרור שנקבעו ע"י בתי המשפט המחוזיים, הרי שאין היא מקימה עילה לדיון בפני הרכב מורחב. מאידך, ככל שהבקשה מכוונת כנגד ההחלטה העקרונית לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר, הרי החלטתו של השופט לוי, הפכה לחלוטה עם הינתנה, ולמדינה אין כל אפשרות להביאה לדיון בשנית בפני הרכב מורחב. מאידך, יש טעם בחלק מהשגות המדינה באשר לתנאי השחרור. הערבויות הכספיות שהוטלו על המשיבים הינן נמוכות ואינן הולמות את הסיכון הרב הנשקף מהם. לאור כל האמור, יתקבלו העררים שהגישה המדינה באופן חלקי במובן זה שסכום הערבות שהושת על המשיבים יועלה.
(בפני: השופט ג'ובראן. 13.3.07).
רע"א 8630/05 - ניר שיתופי... בע"מ ואח' נגד עיריית הוד השרון
*דחיית טענת שיהוי שהועלתה נגד בקשה למתן סעד זמני (הבקשה נדחתה).
המבקשת הינה הבעלים הרשום של מקרקעין. בפברואר 71 נכרת הסכם בין המבקשת לבין המשיבה, לפיו רכשה המשיבה אגף בבניין הבנוי על המקרקעין. בהסכם התחייבה המבקשת לרשום את האגף על שמה של המשיבה, כפוף לכך שהמשיבה תשלם למבקשת 63,000 לירות. כבר במועד חתימת ההסכם היה האגף בחזקתה של המשיבה, אך האגף לא נרשם על שמה עד היום. בנובמבר 91 פנה מזכיר המשיבה למבקשת והלין על כך שהאגף לא נרשם על שם המשיבה. מנכ"ל המבקשת השיב כי לא נמצא רישום אצלה לקבלת התשלום בסך 63,000 לירות והמשיבה המציאה למבקשת מסמך שלטענתה מהווה אסמכתא על העברת הכסף לידי המבקשת. לחליפת מכתבים זו לא היה המשך עד לשנת 2000. אז שוב ניהלו הצדדים מגעים שלא נשאו פרי וכן ביוני. המבקשת דחתה את דרישותיה של המשיבה. ביום 23.5.04 נחתם הסכם בין המבקשת למבקשים 2-7 לפיו נמכרו המקרקעין למבקשים 2-7. המשיבה הגישה המרצת פתיחה לסעד הצהרתי לפיו ההסכם משנת 1971 עומד בתוקפו. בהמשך הגישה המשיבה בקשה למתן צו מניעה זמני
האוסר על המבקשים לבצע כל התקשרות או פעולה אחרת במקרקעין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה על אף השיהוי הרב בהגשת. המבקשים טוענים, בין היתר, טענת שיהוי וכן כי זכויותיה של המשיבה במקרקעין, ככל שקיימות לה זכויות כאלו, התיישנו כבר בשנת 1996. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כאשר נטען שיהוי בגדרה של בקשה למתן סעד זמני, בוחן ביהמ"ש את יסוד ההשתהות. מבקש שהשהה בקשתו יתקשה לשכנע את ביהמ"ש כי אכן קיימת דחיפות המצדיקה מתן סעד זמני. מטעם זה, בעת בירור טענת שיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני, יסתפק, לעיתים, ביהמ"ש בעצם קיומה של השתהות, וגם מקום בו ההשתהות לא גרמה למשיב נזק, עשויה הבקשה להידחות בשל שיהוי. בענייננו, במהלך למעלה משלושים שנים שמרו המבקשת והמשיבה על מעין סטטוס-קוו: על פני הדברים נראה כי שני הצדדים עמדו על טענותיהם. נקודת המפנה חלה כאשר התקשרה המבקשת עם המבקשים 2-7 בהסכם המכר. בנקודת זמן זו התעורר לכאורה הצורך בסעד זמני. ממועד זה ועד הגשת הבקשה עברו אמנם כשמונה חודשים. אך במהלך חודשים אלה התקיימו מגעים בין בעלי הדין בניסיון להגיע להסכמה מחוץ לכותלי ביהמ"ש. בכך די כדי להביא למסקנה כי לא היה שיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני. אשר לטענת ההתיישנות - משלא הועלת הטענה בפני בימ"ש קמא, אין צורך להכריע בה בגדרו של הליך זה.
(בפני: השופט גרוניס עוה"ד אלון בל ואופירה שטרן למבקשים, עו"ד שחר בן עמי למשיבה.10.4.07).
רע"א 8115/06 + 441/06 - שושנה נוריאל נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור על צו פינוי דירה (הבקשה נדחתה).
המבקשת מחזיקה במקרקעין הנמצאים בתל אביב בשכונה המכונה "שכונת הארגזים". המשיבות 2 ו-3 הן חברות שזכו במכרז שפורסם על ידי עיריית תל אביב לפינויה ולשיקומה של "שכונת הארגזים", ובעקבות כך כרתו עם המשיב הסכם פיתוח ("פינוי ובינוי"). בהתאם לתנאי המכרז, התחייבו המשיבות 2 ו-3 לפנות את תושבי השכונה המחזיקים במקרקעין, כנגד פיצויים. ניסיונות בין הצדדים לבקשה זו להגיע להסדר פשרה של פינוי לא צלחו. המשיבים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידה של המבקשת מן המקרקעין. בימ"ש השלום קיבל את התביעה בקבעו, כי המקרקעין מצויים בבעלות מדינת ישראל, ולמבקשת אין זכויות קנייניות בהם. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בפסקי-הדין של בימ"ש השלום ושל ביהמ"ש המחוזי מצויין מפורשות כי כנגד פינויה תזכה המבקשת לפיצוי בהתאם לתנאי המכרז, וכי אין היא מושתקת וחסומה מלהגיש תביעה חדשה ונפרדת בגין פיצוי כספי. ביהמ"ש המחוזי אף החליט, בבקשה שהוגשה במסגרת התיק, כי פינויה של המבקשת ייעשה עם העמדת דירה חלופית למגוריה, כפי שהציעו המשיבים. לנוכח אלה, אין לקבל כלל את טענותיה של המבקשת כי פסקי-הדין גורמים ל"סילוקה של המבקשת ובני ביתה מביתם אל הרחוב חסרי כול".
בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד עובדיה גולסטני למבקשת, עוה"ד שרון מן אורין למינהל, עו"ד לימור כהן-מרחבי למשיבות. 10.4.07).
ע.פ. 980/07 - שמעון אדרי נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה במספר החלטות שניתנה ע"י בימ"ש קמא ובכך שביהמ"ש נחשף לתיק פלילי אחר המתנהל נגד הנאשם (ערער על סירוב לבקשת פסילה - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בעבירות שונות של מרמה ולביהמ"ש קמא הוגשה בקשת פסילה עקב מספר החלטות שניתנו על
ידו במשך התנהלות ההליך. כן נטען כי כחלק מהליך המעצר עד תום ההליכים נחשף ביהמ"ש לקיומו של תיק אחר המתנהל נגד המערער בבימ"ש השלום בירושלים. אף בתיק זה הוצא צו מעצר כללי נגד המערער נוכח היעדרויותיו הרבות מהדיונים. כן מלין המערער כי ביהמ"ש התעלם מסיבת היעדרויותיו מהדיונים בעניינו, והיא נכותו המנטאלית הנובעת מהיותו נכה צה"ל. ביהמ"ש קמא דחה את בקשת הפסלות, תוך שהוא מדגיש כי החלטותיו נבעו מהתחמקותו השיטתית של המערער מהתייצבות במשפט, ותו לא, וכי אין בהן כל גילוי של דעה שלילית כלפי המערער. הערעור נדחה.
אין מחלוקת כי מקצת מהחלטות של ביהמ"ש ניתנו בשוגג. אולם בהחלטות שגויות, כשלעצמן, ואף אם מדובר ברצף של החלטות, אין כדי לבסס עילת פסלות. על החלטות דיוניות שנתן ביהמ"ש לגופו של ההליך ניתן יהיה להשיג בערעור על פסק הדין הסופי, אך לא במסגרת בקשה לפסילת ביהמ"ש. כלל זה מקבל משנה תוקף בהליך הפלילי, בו אין בעל דין רשאי לערער, ברגיל, על החלטות ביניים שנתן ביהמ"ש. אף אם ניתן לערער על מקצת מהחלטותיו הדיוניות של ביהמ"ש, המערער רשאי יהיה לערער עליהן כחלק מטענותיו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. אשר לטענת המערער כי יש לפסול את ביהמ"ש לנוכח חשיפת קיומו של הליך פלילי מקביל המתנהל כנגד המערער - כלל ידוע הוא כי חשיפת ביהמ"ש להרשעות קודמות של הנאשם אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול את ביהמ"ש, מקום בו לא נתגלה חשש ממשי למשוא פנים. כך גם מקום בו נחשף ביהמ"ש להליכים פליליים מקבילים המתנהלים כנגד נאשם. על מנת לבחון אם ביהמ"ש גיבש דעה קדומה נגד המערער, יש לבחון, בנסיבות העניין, את היקף המידע לו נחשף ביהמ"ש, הן מבחינת כמות המידע והן מבחינת איכותו. בענייננו, ביהמ"ש קמא נחשף אך לעצם קיומה של פקודת מעצר כללית שהוצאה בהליך המקביל, ותו לא. חשיפת המידע היתה קונקרטית וממוקדת. היא סייעה לביהמ"ש להגיע להחלטה דיונית יעילה ועניינית.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד מוטי אדטו למערער, עו"ד מורן סילס למשיבה. 10.4.07).
רע"א 10085/06 - הרב צבי ביאלוסטוצקי נגד ענבל שתיל - באום ואח'
*דרכי הערעור על דחיית בקשה לפעול לפי פקודת בזיון ביהמ"ש בהליך פלילי (הוחלט שצריך להגיש ערעור פלילי).
בעקבות צו שניתן על ידי בימ"ש השלום לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) נתפסו בביתו של המבקש מסמכים שונים. המבקש הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. ביהמ"ש קיבל באופן חלקי את הערר וקבע כי חלק מהחומר שנתפס יושב למבקש בכפוף לתנאים שנקבעו. לטענת המבקש, הצו לא כובד על ידי המשיבים ולפיכך הוא הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש ובקשתו נדחתה. על ההחלטה הוגשה בקשה. רשות ערעור כבקשה בהליך אזרחי. הוחלט שיש להגיש ערעור כבהליך פלילי.
עסקינן במקרה בו נדחתה החלטה בבקשה לבזיון ביהמ"ש במסגרת הליך פלילי. ההליך העיקרי דן בתפיסת נכסים לפי הפקודה. הסוגיה אשר עמדה על המדוכה אינה הכרעה לגבי הזכויות בנכס, אלא הכרעה הנוגעת לסמכויות המשטרה. בנסיבות אלה, משההליך העיקרי עניינו בסמכויות המשטרה ורשויות המשיבה, להחזיק בנכס על פי הפקודה, יש לסווג את ההליך העיקרי כהליך שאופיו פלילי. הפקודה עצמה שותקת בכל הנוגע לדרך הערעור על החלטה כאמור. בבחינת כל הנתונים עולה המסקנה כי למבקש נתונה זכות ערעור, בהליך פלילי, על ההחלטה. הערעור יידון לפני דן יחיד.
(בפני: הרשמת שושנה ליבוביץ. 12.4.07).