עש"ם 2192/06 - משה רחמני נגד נציבות שירות המדינה
*היסודות שבעבירת הטרדה מינית לצורך הרשעה ע"י בי"ד משמעתי וחומרת העונש המשמעתי(הערעור נדחה).
א. המערער, עובד משרד האוצר, פגש במתלוננת, שהיתה עובדת חדשה במשרד, שאל אותה לגילה ולמקום מגוריה והיא השיבה לו. מספר ימים לאחר מכן, אמר המערער למתלוננת כי לאחר פגישתו הראשונה עמה "אני וחבר שלי התערבנו על 500 ש"ח, החבר שלי אמר שתשכבי איתו/איתי ואני אמרתי שלא". המתלוננת ביקשה מהמערער לעזבה והוא חזר ואמר לה: "הרבה בנות בגיל שלך עושות את זה תמורת $150, אז את לא רוצה שאתן לך $150 ותסכימי לבוא איתי-". המתלוננת השיבה "לא מתאים לי הדברים האלה" ואז אמר לה המערער: "תחשבי על זה". המערער הורשע בהטרדה מינית ונדון לפיטורין לאלתר, ופסילה מעבודה בשירות המדינה לפרק זמן של 5 שנים. לטענת המערער, כל המיוחס לו בכתב התובענה המשמעתית אינו אמת, ולחלופין, גם אילו היו העובדות נכונות, אין הן אינם מקיימות את יסודות העבירה של הטרדה המינית. בטיעונו זה הוא מתמקד בכך כי מעשיו לא היוו "הצעות חוזרות" ו"התייחסויות חוזרות" כנדרש בסעיפים 3(א)(3) ו-3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית. לעניין אמצעי המשמעת שהוטלו עליו, טוען המערער, לחלופין, כי העונש חורג לחומרה מהרף המקובל בעבירות כגון אלו. הערעור נדחה.
ב. אין ממש בטענת המערער לפיה מושג "ההטרדה המינית" על-פי החלופות בסעיף 3(א) (3) ו-(4) לחוק מחייב כי היסודות של "הצעות החוזרות" או "התייחסויות החוזרות" כשהן מופנות לאדם, תתרחשנה בהכרח במספר אירועים שונים, ולא תיכללנה בגדר ההגדרה הצעות או התייחסויות חוזרות באירוע אחד. יתר על כן, כאשר ההתייחסות המינית אל הזולת היא מבזה או משפילה, אין דרישה לקיום התייחסות חוזרת, ודי בפנייה אחת כדי לענות ליסודות ההגדרה של הטרדה מינית אסורה.
ג. אשר למידת העונש - ההטרדה המינית פוגעת בכבודו של האדם וברגשותיו. חומרת מעשיו של המערער, על רקע הצעותיו והתבטאויותיו החוזרות כלפי המתלוננת, מתעצמת גם לנוכח עברו הפלילי והמשמעתי הקודם, הכולל גם הרשעות בעבירות שעניינן מעשים מגונים, אשר בגינם התנהלו גם הליכי משמעת. פיטורין משירות המדינה הוא, אכן, אמצעי עונשי חמור, אך בימ"ש שלערעור לא יתערב באמצעי משמעת שנגזר, אלא אם כן הוא לוקה בפגם חמור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יהושע קרמר ויניב גלבוע למערער, עו"ד מלי אומיד למשיבה. 5.4.07).
ע.פ. 3827/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת בטחון של סיוע בהעברת כספים לחמאס וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1074/05 - הערעור נדחה).
א. המערער עבד בתקופה הרלוונטית במשרד העוסק בהמרת מטבע זר וביצוע העברות כספיות. בראשית שנת 2005 פנה אליו מפקד הזרוע הצבאית של חמאס באיזור חאן יונס, (להלן: סנואר) וביקש ממנו סיוע בהעברת כספים ממדינות זרות אל חאן יונס, בתשלום. המערער נענה להצעה ובמספר רב של הזדמנויות, העביר כספים אל סנואר מן האמירויות, ירדן ומצרים בסכום כולל של כ- 200,000 דולר. המערער הורשע בעבירות בטחון ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנה על תנאי. המערער טוען כי יש לבטל את הרשעתו כיוון שעל אף שהתביעה טענה כי הוא מואשם ב"עבירת חוץ", לא נתקבלה הסכמת היועהמ"ש לממשלה להעמדתו לדין, בניגוד לדרישת סעיף 9(ב) לחוק העונשין. כן הוא טוען נגד חומרת העונש. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסכמתו של היועהמ"ש לממשלה נדרשת אמנם לשם הגשת כתב אישום כנטען, אך סמכותו זו הואצלה זה מכבר לפרקליט המדינה, שנתן את הסכמתו להגשת כתב האישום. הסכמה זו ניתנה אמנם לאחר ההרשעה, אולם, לאור עקרון הבטלות היחסית, והעובדה שהמערער היה מיוצג בהליך בפני ביהמ"ש קמא וטענה זו לא הועלתה, ולא נגרם בשל כך למערער כל עיוות דין, אין בקבלת האישור רק בדיעבד כדי להשמיט את הבסיס תחת ההליך כולו.
ג. אשר לטענה כי מכיוון שהחמאס אינו מוגדר כארגון טרור בשטח Aאו כהתאחדות בלתי מותרת, הרי שאין להניח לחובתו של המערער כי ידע שהוא מבצע עבירה - המענה לטענה זו טמון בהוראת סעיף 13 לחוק העונשין, לפיו, דיני העונשין של ישראל יחולו על עבירות-חוץ נגד בטחון המדינה או עבירות חוץ נגד "חיי אזרח ישראלי, תושב ישראל". לכך יש להוסיף, כי משפנה אל המערער ראש הזרוע הצבאית של החמאס בחאן יונס וביקש את שיתוף הפעולה שלו בהעברות הכספים, אין זה סביר כי לא הבין שהכסף מיועד בצורה זו או אחרת לצורך פעילותו הכוללת של הארגון, לרבות פעילות טרור נגד מטרות ישראליות.
ד. אשר למידת העונש - בחוק איסור מימון טרור הביע המחוקק עמדתו כי עונש חמור הולם את מי שנמצא כי ידו מעורבת בקלחת הטרור, גם אם על דרך של ביצוע פעולה ברכוש למטרות טרור. אכן, המערער לא הועמד לדין על עבירה לפי חוק איסור מימון טרור, אך המעשים בהם הורשע, על פי הודאתו, מהווים חוליה בלתי ניתנת לניתוק משרשרת מימון הטרור ועל כן לא ניתן להתעלם, לעת הדיון בערעור, מהעמדה העדכנית, הבלתי משתמעת לשתי פנים, שהביע המחוקק בחוק איסור מימון טרור.
(בפני השופטות: פרוקצ'יה, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ל. צמל למערער, עו"ד ל. בלומנפלד-מגד למשיבה. 27.3.07).
ע.א. 5586/03 - ד"ר לארי פרימונט ואח' נגד פלוני ואח'
*נטל ההוכחה בטענה של רשלנות רפואית והשפעת היעדר רישום רפואי לעניין העברת הנטל. *הבדיקות הרפואיות שעל המנתח לבצע לפני ביצוע הניתוח האם הוא כולל גם נושאים בתחום בריאות הנפש. *הקשר הסיבתי בין הרשלנות הרפואית לבין הנזק שנגרם לתובע(מחוזי ת"א - ת.א. 933/92 - הערעור נתקבל).
א. המשיב פנה למרפאה לצורך השתלת שיער, והוחתם על טופס בו נרשמו נתונים על מצב בריאותו והסכמתו לטיפול. ימים ספורים לאחר ביצוע ההשתלה ע"י המערער, פנה המשיב אל רופא המשפחה והתלונן על מתח נפשי רב וחרדות התוקפות אותו. הוא הופנה לביה"ח הפסיכיאטרי "גהה", ונקבעה לו נכות נפשית. המשיב הגיש תביעת פיצויים נגד המערערים, בה טען כי נהגו ברשלנות בכך שלא בדקו בטרם הענקת הטיפול את מצבו הבריאותי ואת התאמתו לביצוע ההשתלה. ביהמ"ש הסתמך על חוות דעת שהוגשה מטעם המשיב אשר קבעה כי הניתוח היווה מנגנון שחרור (reggirT) לפרוץ מחלת הסכיזופרניה אצל המשיב. ביהמ"ש קבע כי הנתבעים התרשלו וקיבל את התביעה. הוא ביסס את התרשלותו של המערער על שלושה אדנים: ראשית, מאחר שלא הוצגו רשומות רפואיות מהטיפול, עובר נטל ההוכחה לכתפי המערער והוא לא עמד בו; שנית, התרשלותו של המערער נובעת מכך שלא ביצע בדיקות מקדימות כלשהן למשיב בטרם הטיפול; שלישית, המערער לא הציג למשיב כל שאלה בדבר מצבו הנפשי בהווה ובעבר. הערעור נתקבל.
ב. השופטת ארבל: לא כל חוסר ברישום מעביר אוטומטית את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע. על היעדר הרישום לנגוע ללב השאלה שבמחלוקת. כמו כן, אין מדובר בהעברה כללית של נטל הראיה אל הנתבע, אלא בהעברת הנטל לצורך הכרעה בסוגייה עובדתית קונקרטית. במקרה שבפנינו אין מחלוקת על אופן הטיפול ומהלכו. במצב דברים זה אין בסיס להעברת נטל ההוכחה להוכחת ההתרשלות לכתפי המערער.
ג. לא ניתן לבסס את התרשלותו של המערער על כך שלא ערך בדיקות רפואיות מקדימות למשיב. למערער אין, ולא צריכה להיות, הכשרה בתחום בריאות הנפש, וספק אם בדיקה כלשהי שהיה עורך היתה מגלה את בעיותיו הנפשיות של המשיב, או מעלה חשש כלשהו להתפרצות מחלת נפש בעקבות הטיפול. אשר להצגת שאלות בדבר מצבו הנפשי של המועמד להשתלה - לפני ניתוח ההשתלה שבוצע למשיב, הוא התבקש למלא שאלון רפואי קצר עליו הוחתם. המשיב לא נשאל כל שאלה באשר למצבו הנפשי בעבר ובהווה. המדיניות הראויה הינה כי אדם בעל רקע של בעיות נפשיות יידרש לעבור בדיקה של גורם המומחה לבריאות הנפש על מנת שיאשר את ביצוע הניתוח האסתטי. עם זאת, אין לצפות מרופא שיברר את כלל ההיסטוריה הרפואית, הן הפיזית והן הנפשית, של כל מטופל, אלא הוא נדרש להתאים את שאלותיו לנסיבות העניין ולטיפול הנדרש בהתאם לסטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא באותה סיטואציה. במקרה זה, לא הוכח שהמערער סטה מסטנדרט התנהגות זה. זאת ועוד, אין כל ראיה התומכת בהנחה שניתוח מהסוג הנידון עלול לגרום להתפרצותה של מחלת נפש. כך שגם אם היתה קיימת התרשלות במקרה דנן, היה צורך לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק. קשר זה לא הוכח.
ד. השופטת חיות: סטנדרט התנהגות סביר ומקצועי מצד רופא-מנתח מחייב הצגת שאלות הנוגעות לעברו של המטופל בתחום הנפשי, במסגרת השאלון שהוא נדרש למלא לפני ביצוע הניתוח. במקרה דנן, סטה המערער מסטנדרט התנהגות של רופא סביר בכך שלא כלל בשאלון את השאלות הדרושות לעניין מצבו הנפשי של המטופל. ואולם, המשיב לא הוכיח כי אילו היו נכללות בשאלון שאלות לעניין מצבו הנפשי ואילו היתה מתקיימת התייעצות עם מומחה בתחום הנפשי, היתה מתקבלת חוות דעת המצביעה על סיכון להתפרצות מחלת נפש כתוצאה מן הניתוח. כל שהוכח הוא כי הניתוח היווה בפועל טריגר להתפרצות סכיזופרניה אצל המשיב. בנסיבות אלה, לא הוכח שהמערער יכול היה לצפות שהניתוח יגרום להתפרצות המחלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, חיות. עו"ד י. בן דן למערער, עו"ד ע. זלצמן למשיב, עו"ד ע. אלטשולר למוסד לביטוח לאומי. 29.3.07).
ע.א. 9598/05 - חנן ממן נגד חברת ביטוח "המגן" בע"מ ואח'
*שיעורי פיצויים בתאונת דרכים. *ניכוי חיוב מס הכנסה בחישוב שיעור הפיצויים עקב הפסד השתכרות. *הנסיבות שבהן אין לחייב את הנפגע לבצע ניתוח כדי להקטין את שיעור הנזק(מחוזי ת"א - ת.א. 3107/98 - ערעור וערעור נגדי - הערערים נתקבלו בחלקם).
א. המערער, יליד 30.12.1976, נפגע ביום 7.6.1996 בתאונת דרכים בעת שנסע ברכב שבו נהג המשיב 3 והיה מבוטח ע"י המשיבות. במועד בו ארעה התאונה היה המערער חייל בשירות סדיר. המערער הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו וביהמ"ש מינה מומחים רפואיים בתחומים שונים. בפסק-דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש להפחית את נכותו הרפואית של המערער בתחום הפה והלסת משיעור של %20 שקבע המומחה ולהעמידה על שיעור של %15, משום שניתן, כדבריו, באמצעות ניתוח פשוט הנכלל בסל הבריאות והינו בעל סיכון נמוך, לשפר את תפקוד הפה והלסת של המערער. עוד קבע ביהמ"ש כי יש להפחית את הנכות שנקבעה בתחום הפסיכיאטרי מ-40 אחוז שקבע המומחה ל-%20 בלבד, נוכח העובדה שהמערער הסתיר מן הפסיכיאטר נתונים שונים. הנכות הרפואית המשוקללת של המערער הסתכמה בשיעור של %38.8. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של המערער על שיעור של %25. הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד חושב על בסיס השכר הממוצע במשק, אותו העמיד ביהמ"ש על סך של 7,000 ש"ח נטו, וכן על בסיס של תוחלת חיי עבודה למערער עד גיל 70. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. בתחום הפה והלסת הפחית ביהמ"ש, כאמור, %5 משיעור הנכות שקבע המומחה בנימוק שהמערער יכול לבצע ניתוח כאמור. בקבעו הפחתה זו לא ניתן על ידי ביהמ"ש משקל ראוי לעדותו של המומחה, לפיה הוא אינו חסיד של הניתוח האמור, בציינו כי הניתוח אינו משפר את רמת הכאב וכי קיים חשש של כ-%3 שבמהלך הניתוח עלולים להיפגע שרירי ההבעה של הפנים ולהותיר את המערער משותק במחצית פניו. על כן אין לייחס למשיב התנהגות בלתי סבירה בכך שנמנע מלהסכים לניתוח. אשר להפחתת שיעור הנכות הפסיכיאטרית - גם בעניין זה שגה ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי המערער הטעה את המומחה בעניינים שונים במהלך הבדיקה. יחד עם זאת, ובהתחשב בעובדה כי בתקופה שלאחר נובמבר 2000 היו למערער כמה ניסיונות תעסוקה מעודדים, יש מקום להפחתה מסויימת, מתונה יותר, בשיעור הנכות הפסיכיאטרית באופן שיעמיד נכות זו על שיעור של %30 לצמיתות.
ג. אשר לערעור שכנגד - צודקת המשיבה שלא היתה כל אינדיקציה שהצדיקה קביעת תוחלת חיי עבודה למערער עד גיל 70 תחת 67, שהוא גיל הפרישה הפורמאלי. כמו כן, צודקת המשיבה כי היה על בימ"ש קמא לנכות מן השכר הממוצע במשק, שעל פיו חושב הפיצוי בגין הפסד השתכרות (7000 ש"ח), מס הכנסה בשיעור 667 ש"ח (המס המוטל על רווק).
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד אלי ביטון למערער, עו"ד אמיר סילש למשיבים. 28.3.07).
בג"צ 8803/06 - גני חוגה בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*מידת ההתערבות של בג"צ במדיניות הכלכלית של הממשלה. *דחיית תביעה לפצות עסק תיירות בבקעת בית שאן, שלא נכלל "באיזור ההגבלה", במסגרת פיצוי בגין נזק עקיף שנגרם במלחמת לבנון השניה(העתירה נדחתה).
א. העותרת מפעילה אתר תיירות בבקעת בית שאן, בסמוך ליישובים בית שאן וחמדיה (להלן - האתר). העותרת מבקשת לקבל פיצויים בגין נזק עקיף שנגרם לה, לטענתה, במלחמת לבנון השניה (להלן - הלחימה). היא מבקשת לקבל פיצויים זהים לאלו שניתנו לעסקי תיירות שהוכללו ב"אזור ההגבלה", כהגדרתו הבסיסית בתקנות מס רכוש וקרן פיצויים, שעודכנה בעקבות הלחימה. העותרת מבקשת להיכלל ב"אזור ההגבלה", לחלופין, כי תוקם ועדת חריגים, שתפקידה יהא לאשר מתן פיצויים על נזק עקיף לתיירנים, אף אם אינם מצויים ב"אזור ההגבלה". העתירה נדחתה.
ב. השופט חשין: בכל מקום בו נקבעים גבולות ותחומין, תמיד יהיו שימצאו עצמם מחוץ לתחום. קביעת גבולות היא בלתי נמנעת. אך מובן כי לכל גבול יהיו שוליים של שרירות. האתר שמפעילה העותרת אינו מצוי בסמוך לגבול של אזור ההגבלה, כך שאין לומר כי כל ההבדל בינו ובין אתרים שמצפון לגבול זה נובע משרירותו של הכלל. ועדות חריגים למיניהן הן אמצעי להתמודד עם אותם שוליים שרירותיים שהוזכרו לעיל. במקרה שלפנינו, משנמצא כי זכותה של העותרת לא נפגעה, לנוכח השוני הרלוונטי הקיים בינה ובין עסקים המצויים בתוך אזור ההגבלה, אין יסוד לחייב את בחינת עניינה של העותרת באופן פרטני.
ג. השופטת פרוקצ'יה: מדיניות כלכלית של הממשלה היא מן הפונקציות המובהקות המצויות בתחומי שיקול דעתה הרחב של הרשות המבצעת. התערבות שיפוטית במדיניות כזו היא חריגה ביותר ושמורה למקרים בהם המדיניות כרוכה בפגיעה מהותית בזכויות אדם. מרחב ההתערבות השיפוטית צר עוד יותר מקום שהמדיניות מעוגנת במעשה חקיקה של הכנסת. ההגנה על עצמאותן של רשויות השלטון מחייבת איפוק וריסון מיוחדים מקום שמתבקשת התערבות במדיניות כלכלית המעוגנת בחקיקה ראשית של הכנסת, ובחקיקת
מישנה שניתן לה אישור פרלמנטרי, וכזה הוא המקרה שלפנינו. אין מדובר בפגיעה בעיקרון השוויון אלא בחלוקת משאבים על בסיס שוני רלבנטי.
(בפני השופטים: השופטים פרוקצ'יה, רובינשטיין, חשין. עו"ד א. כהן לעותרת, עו"ד ע. הלמן למשיבים. 1.4.07).
ע.פ. 5739/03 - ז'ק אזולאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע עבירות מין בעובדות זרות ע"י בעל חברת כח אדם, וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1031/01 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. בין השנים 2000-1998 היה המערער בעל חברת כוח אדם שעסקה בהבאת עובדות זרות ארצה. הוא הורשע כי ביצע עבירות מין ב-4 עובדות זרות שנזקקו לשירותיו. הוא נדון ל - 12 שנים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הודעת הערעור כל כולה - תקיפת ממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בימ"ש קמא. ערכאת הערעור ככלל - לא תתערב בהם. לטענת המערער נקט בימ"ש קמא במדיניות של "איפה ואיפה" בהתייחסותו בפסה"ד לעדויות עדי התביעה - לעומת עדי ההגנה. ככלל - הכרעת דין אינה אמורה להיות מעין "רשימת מלאי" של כל העדים שהעידו תוך התייחסות לכל מילה שיצאה מפיהם. ביקורתה של ערכאת הערעור היא במבט על, הרואה את התמונה כולה. הבחינה האם שגה ביהמ"ש בכך שלא התייחס לפרט זה או אחר מהחומר המצוי בפניו תיעשה על פי המכלול. אין זה המקרה שלפנינו.
ג. באשר לעונש מדובר בארבע מתלוננות שעברו כולן תקיפות מיניות, לרבות מספר מעשי אונס. גם למיהותן של המתלוננות בתיק השלכה לענין הענישה. מדובר "בפלח שוק" שאינו ממהר להתלונן, ודווקא משום כך הוא זקוק להגנה מיוחדת. המערער ניצל את מעמדו ואת תלותן של המתלוננות בו כדי לבצע את זממו. העונש הוא מידתי, ראוי, ואינו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד חיים משגב וזאב וישניא למערער, עו"ד רחל מטר למשיבה. 26.3.07).
בג"צ 10429/04 + 6671/04 - עמותת שחר... ואח' נגד המועצה להשכלה גבוהה ואח'
*החלטת המועצה להשכלה גבוהה שלא להעניק רשיון לקיים באשקלון לימודים פרה-קליניים המקנים נקודות זכות לקראת תואר דוקטור לרפואה של אוניברסיטת גדנסק בפולין(העתירות נדחו).
א. עתירה אחת מופנית נגד החלטתה של המשיבה (להלן: המל"ג) שלא להעניק רישיון לקיים במרכז הלימוד באשקלון, לימודים פרה-קליניים המקנים נקודות זכות לקראת תואר דוקטור ברפואה של אוניברסיטת גדנסק מפולין (להלן: ההחלטה). העתירה השניה הינה של הורים שנאלצו לשלוח את ילדיהם ללימודי רפואה בחו"ל, אשר עותרים לאפשר לכל אזרח אשר רצונו ללמוד רפואה בישראל, ושנתוניו האישיים מאפשרים קבלתו ללימודי רפואה בחו"ל, להתקבל ללימודי רפואה בישראל. בנוסף עתרו הם למנוע מנציגי המוסדות האוניברסיטאיים במל"ג להצביע בשאלת אישור מסלול הלימודים הנ"ל וזאת בשל ניגוד עניינים. העתירות נדחו.
ב. נימוקיה של המל"ג מורכבים למעשה משני ראשים. הראש הראשון עניינו הניסיון (השלילי) המצטבר באשר לפעילותן של שלוחות של מוסדות זרים בארץ. הראש השני הוא ספציפי ודווקני יותר והוא נשען על הקריטריון בחוק המועצה להשכלה גבוהה שזו לשונו - "המוסד בישראל מקיים את הלימודים במקום הולם בעל תנאים מתאימים...".
למל"ג שיקול דעת נרחב באשר למילויים של הקריטריונים המצויים בחוק ועל כך יש לשים את הדגש. נציגי המל"ג הם אנשים שרכשו להם שם בשטח ההשכלה הגבוהה. ניסיונם המצטבר והידע שרכשו, מאפשר להם ליצוק תוכן ספציפי לעניינם של הקריטריונים שנקבעו בהתייחס למקצוע שמדובר בו.
ג. באשר לטענה בדבר ניגוד עניינים של חברי המל"ג - הרעיון הוא כי אנשים בעלי שם ומוניטין בתחום שבו הם עוסקים, יטו שכם יחד לקידומה של ההשכלה הגבוהה בישראל. דרישתה של העותרת לפסול חברי מל"ג מסויימים, אך ורק משום שבאוניברסיטה בה הם מכהנים קיימת פקולטה לרפואה - תביא לכך שכחברי מל"ג יוכלו לכהן רק אנשי אקדמיה בפנסיה ושמא, אף הם לא, בשל קשרים או זיקה שעדיין יש להם למוסד שבו לימדו. ספציפית, הפנתה המשיבה לכך שאף אחד מהמשיבים 2-7 אינם חברים בפקולטאות לרפואה שבהם מדובר, ויש בכך כדי לסתום את הגולל על טענה זו.
ד. באשר לטענה כי הופעלו לחצים ספציפיים על מי מחברי המל"ג -אין טיעון ספציפי המתייחס למי מן המשתתפים בהצבעה.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד ד"ר רענן הר זהב, יחיאל שמיר ואינג' נתן שטרית לעותרים, עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס למשיבים. 28.3.07).
בג"צ 956/06 - איגוד הבנקים בישראל נגד שר התקשורת ואח'
*דחייה של עתירת הבנקים נגד הגבלות שהוטלו על חברות שירותי דאר מחוץ לרשות הדאר, בהפצת דאר כמותי של גופים שונים, כולל "דאר כמותי" שנשלח ע"י הבנקים(העתירה נדחתה).
א. הספקית העיקרית של שירותי הדואר בישראל היא רשות הדואר, שהפכה לחברה ממשלתית (להלן: חברת הדואר). הממשלה החליטה לפתוח את שוק הדואר לתחרות, ולצורך כך בוצע בשנת 2004 תיקון מקיף בחוק הדואר, ובכללו, סעיף 1ד הקובע הוראות לפתיחה מדורגת של שוק הדואר לתחרות. חלק הארי של שירותי הדואר הניתן לתאגידים בנקאיים בישראל מתייחס לדואר כמותי הנשלח על ידם. בהוראות נקבע כי "בעל היתר רשאי... לתת שירותי איסוף... של דואר כמותי, למעט דואר כמותי שנשלח בידי מוסד ממשלתי... תאגיד בנקאי או...". העתירה מופנית כנגד חוקיות ההוראה הכוללת את התאגידים הבנקאיים בקבוצת הגופים השמורים והמונעת מהם בשל כך לרכוש שירותי דואר מהמתחרים החדשים, עד יום 1.7.2007. העתירה נדחתה.
ב. טוען העותר כי הכללת הבנקים בקבוצת הגופים השמורים חורגת מגדר ההסמכה אשר ניתנה לשר התקשורת. טענה זו דינה להידחות, הן משום שאינה מתיישבת עם האמור בסעיף מבחינה לשונית והן משום שאינה מתיישבת עם תכלית הסעיף ועם המדיניות שאותה נועד הוא להגשים. אשר לטענה בדבר פגיעה בזכויות יסוד של הבנקים ואי חוקתיותם של הסעיפים הנדונים - אין בידי העותר להצביע על פגיעה בזכות חוקתית של הבנקים לקניין, לחופש עיסוק או לשוויון. מדובר כאן בהגבלה למשך פרק זמן קצוב שנכללה בהיתר הכלל. כתוצאה מהגבלה זו המשיכה חברת הדואר לספק שירותים אלה לבנקים ולגופים השמורים האחרים על פי התעריפים הקבועים בתקנות התשלומים.
ג. גם אם נניח שהמתחרים החדשים מספקים לאחרים את שירותי הדואר הכמותי בתעריף נמוך מזה שגובה מהם חברת הדואר עבור אותו שירות, וגם אם נניח שעלות גבוהה יותר של שירותי הדואר הכמותי מכבירה הוצאות לבנקים באופן הפוגע ברווחיותם, אין בכך בהכרח כדי להוביל אל המסקנה כי בפנינו פגיעה בקניין במובן סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או פגיעה בחופש העיסוק. ראשית, יש לזכור את
ההבחנה שנקבעה בהקשר זה בין מגבלות על עצם האפשרות לעסוק בעיסוק מסויים לבין מגבלות על אופן מימוש העיסוק; שנית, אף אם קיימת פגיעה בחופש העיסוק, מדובר לכל היותר בזכותם של המתחרים החדשים שלא הורשו על פי ההיתר הכללי ליתן שירותי דואר כמותי לבנקים, אך בוודאי שאין לדבר בהקשר זה על פגיעה בחופש העיסוק של הבנקים כמקבלי השירות. זאת ועוד, הוראות חוק הדואר והוראות ההיתר הכללי נשוא העתירה, מקיימות את תנאי פיסקת ההגבלה.
(בפני השופטות: פרוקצ'יה, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד יוסי עבאדי וזוהר שבתאי לעותר, עוה"ד אבי ליכט ואייל בליזובסקי למשיבים. 25.3.07).
ע.פ. 8608/04 + 8005/04 - יורי אברוטין ושלמה קריספי נגד מדינת ישראל
*סיוע לעדות עד מדינה כדי להרשיע בעבירה של רצח. *אימתי חרטתו של שותף לעבירה, תשחרר את השותף מאחריות לביצוע העבירה ע"י שותפו(מחוזי חיפה - ת.פ. 418/02 - הערעורים נדחו).
א. יורי עבד כנהג במונית שהיתה בבעלותו של קריספי, בתחנת המוניות "מצפה" בחיפה. רוברט וניר (להלן - רוברט או עד המדינה), שעבד כסדרן בתחנה, היה בקשרי עבודה וידידות עם המערערים והחזיק אקדח ברשיון. כתוצאה מהימורים, קריספי היה חייב כ-400,000 שקלים ליואב דיין, הידוע בכינויו "פיצי" (להלן - פיצי או המנוח), שעבד אף הוא בעבר הרחוק בתחנת המוניות. המערערים קשרו ביניהם קשר להמית את פיצי, ושיתפו את רוברט בתוכניתם. ביום 20.7.02, בסביבות השעה 00:20, נטלו מרוברט את אקדחו. בהמשך, בסביבות השעה 20:23, נסעו קריספי, יורי ופיצי, ברכבו של פיצי לכיוון תל-אביב, בתואנה כי שם ישלם לו קריספי את חובו. בסביבות חדרה ירו המערערים כדור בפיצי וגרמו למותו. הם השליכו את גופתו, וחזרו לחיפה, שם החזירו לרוברט את אקדחו. לאחר שנעצר ונחקר בחשד כי יחד עם אחרים רצח את פיצי, סיפר רוברט כי בידיו פרטים רבים על הרצח, ולפי דרישתו נחתם עמו הסכם עד מדינה (להלן - ההסכם הראשון), לפיו יוגש נגדו כתב אישום בגין אי מניעת פשע וסיוע לאחר מעשה; ובתמורה לעדות אמת מפורטת, תעתור המדינה לעונש מאסר, שיימשך עד לאחר סיום עדותו. לאחר חתימת ההסכם שוב נחקר רוברט והכחיש כי מסר את אקדחו למערערים. לאחר מציאת הגופה, התוודה רוברט כי מסר את אקדחו ליורי. בעקבות זאת בוטל ההסכם הראשון. באותו יום מסר רוברט את גירסתו המעודכנת (להלן - גירסת ההסכם השני), אותה רשם בכתב ידו. הוגש כתב אישום נגד שני המערערים בעבירה של רצח בכוונה תחילה, בהתבסס בעיקר על גירסת ההסכם השני של רוברט. ביהמ"ש המחוזי אימץ את גירסת עד המדינה, כפי שהושמעה בעדותו בפניו. לגירסה זו מצא ביהמ"ש ראיות מסייעות שונות. הערעורים נדחו.
ב. יורי טוען, כי כל הראיות התומכות לכאורה בגירסתו של רוברט, אין בהן כדי סיוע. ברם, הגם שלא כל ראיה וראיה מהווה ראיית סיוע בפני עצמה, הרי בכללותן הן מהוות סיוע לעדותו של רוברט נגד יורי. ערעורו של קריספי מתמקד בטענה אחת בלבד, והיא, כי לא היתה לו "כוונה מיוחדת להמית", ולפיכך לא ניתן להרשיעו ברצח. הוא מסתמך על עדותו של רוברט כי קריספי סיפר לו כי לא התכוון שיורי יירה במנוח. אין להתערב בפרשנותו של ביהמ"ש, לפיה אמירתו של קריספי לרוברט, אין בה כדי להעיד על הלך רוחו בעת הירי בפיצי או עובר אליו. היה עליו להעיד על תוכן אמירתו לרוברט ולחשוף עצמו לחקירה נגדית בעניין זה. למעלה מהדרוש, אפילו הוכח שקריספי התחרט בלבו רגע לפני הירי, עדיין ניתן היה להרשיעו ברצח בכוונה תחילה, משום שקריספי ויורי היו מבצעים בצוותא. ככאלה, "פעולת כל אחד מהם - פעולת כולם".
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ר. שפריר, ב. שרמן, י. שיניצקי וא. אנדראוס למערערים, עו"ד ע. חולתא למשיבה. 29.3.07).
ע.א. 11569/05 - פקיד שומה חדרה נגד נואף חוסני אגבאריה
*הוראת תיקון לפקודת מס הכנסה הנוגעת לתנאים שבהם מוסמך פקיד שומא, לפתח שומות משנים עברו, אינה חלה לגבי שנת מס שלפני תיקון הפקודה (הערעור נתקבל).
המערער הוציא למשיב צווי מס הכנסה לשנים 1994 ו- 1995, לאחר שהשומות המתייחסות לאותן שנים נפתחו בהתאם להוראת סעיף 147(א)(2) לפקודת מס הכנסה, באשר המשיב השמיט מן הדו"חות שהגיש לרשויות המס, הכנסות שבאו לו מהשכרת נכס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא פעל כדין ובסמכות בפתיחת השומות. בקבעו כך, הסתמך על הוראת סעיף 147(א) המתוקנת, המתנה את סמכותו של המערער לפתוח את השומה, בכך שהנישום הורשע באחת מן העבירות המנויות בסעיף. ביהמ"ש סבר כי הוראה זו, (להלן: התיקון), חלה לגבי פעולה של המערער מיום פרסומו של התיקון (17.7.1997), אף אם מדובר בשנות מס קודמות, ובענייננו, השנים 1994 ו- 1995. על כן, כך נפסק, משלא הורשע המשיב בעבירה רלבנטית, לא ניתן היה, בשנת 2002, לפתוח את שומותיו. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון כבר פסק בעבר שהוראת התיקון אינה חלה לגבי שנות מס שלפני פרסום החוק. משביהמ"ש המחוזי בענייננו בא לכלל מסקנה שונה, מבלי שהיה ער ככל הנראה לפסק-הדין של ביהמ"ש העליון, יש לקבל את הערעור, כך שתתבטל קביעתו של ביהמ"ש המחוזי השוללת את סמכותו של המערער לפתוח את שומותיו של המשיב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עטילה קמיל למערער, עו"ד עבד אלקאדר אשרף למשיב. 26.4.07).
ע.א. 128/06 - כבלי ציון מפעלים מאוחדים בע"מ נגד פקיד שומה אילת
*פיצויי פיטורין לעובדים באילת, אינם נכללים במסגרת "הכנסת עבודה" לצורך הטבה בחישובי מס באילת (הערעור נדחה).
סעיף 12 לחוק אזור סחר חופשי באילת (פטור והנחה ממסים), כנוסחו בעת הרלבנטית קבע: "(א) מעסיק תושב תחום העיר אילת המשלם הכנסת עבודה בעד עבודה המתבצעת בתחום העיר אילת, זכאי להטבה לשם הקטנת עלויות השכר. (ב) הזכאי להטבה על פי סעיף קטן (א), יקבל אותה על ידי הפחתת סכום ההטבה מהסכום שהוא חייב לנכות במקור על פי סעיף 164 לפקודה". המערערת סגרה את מפעליה באילת ופיטרה את העובדים. לטענתה, פיצויי הפיטורין ששולמו לעובדים הם בגדר "הכנסת עבודה" ולכן קמה לה זכאות להטבה לפי סעיף 12 הנ"ל. המשיב דחה טענה זו וביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתו. הערעור נדחה.
אכן, לשאלה העקרונית שעניינה סיווג מענקי פרישה כ"הכנסת עבודה" יש פנים שונות. גם ביהמ"ש המחוזי ציין זאת והדברים עולים מן הפסיקה לאורך השנים. התשובה שניתנה לשאלה זו על-ידי ביהמ"ש העליון בעבר, התבססה על המסגרת הנורמטיבית דאז והיא מתווה את הדרך מאז. כפי שמציין המשיב, הדברים באים לידי ביטוי גם בתיקוני-חקיקה שונים המשקפים את התפיסה כי "הכנסת עבודה" לפי הסעיפים 1 ו- 2(2) לפקודת מס הכנסה אינה כוללת את מענק הפרישה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יוסי דולן למערערת, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 26.4.07).
ע.א. 979/06 - עזבון אלזר מאיר ז"ל ואח' נגד דורון לביא ואח'
*הערכת נכות רפואית נפשית הקשורה לתאונת דרכים. *הפחתת שיעור הפסד שכר בעתיד משיעור השכר הממוצע במשק (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב נפגע ביום 2.9.93, בהיותו בן 16.5 בתאונת-דרכים. הוא נחבל קשות בראשו. פגיעותיו של המשיב היו בתחום הנפשי. המומחה בתחום הפסיכיאטריה הצביע על הפרעות קשב ולמידה מולדות אצל המערער וציין כי יש לראות בתאונה אירוע שהחמיר את התופעות האמורות. בשלב מאוחר יותר, חלה התדרדרות במצבו הנפשי
של המשיב, ובהסכמת הצדדים מונה מומחה נוסף שהעריך את נכותו הנפשית הכוללת של המשיב בשיעור של %50, מתוכה ייחס לתאונה את מחצית שיעור הנכות, לאמור, %25. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נכותו הכוללת של המשיב מגיעה כדי %70, ובגין התאונה בשיעור של %35. בהמשך הדברים קובע ביהמ"ש כי מגבלותיו של המשיב קודם לתאונה לא עלו לכדי נכות ופסק למשיב פיצוי בגין הפסדי השתכרות בשיעור של %100. זאת בשל ההנחה שמחלת הנפש שהתפרצה לאחר התאונה שללה את מלוא כושרו של המערער להשתכר. את הפסד ההשתכרות קבע ביהמ"ש על בסיס השכר הממוצע במשק. הערעור נתקבל בחלקו.
לכאורה, אין אחידות בממצאים הנוגעים להערכת הנכות הרפואית-נפשית הקשורה לתאונה. ניתן, עם זאת, ליישב קושי זה בהנחה (הנתמכת מצידה בדברים שנכתבו בפסק-הדין), לפיה בשל אישיותו השברירית של המערער די היה בתוספת הפגיעה הנפשית כדי לערער כליל את כושר תפקודו, לאמור מצב דברים בו סובל הנפגע מ"גולגולת רכה". מאידך, נתקיימו במקרה זה נתונים חריגים משמעותיים שהיה בהם כדי לשנות מההנחה שבסיס השכר, אלמלא התאונה, היה כשיעור השכר הממוצע במשק. נתונים אלה נוגעים להתרחשויות בעברו של המשיב ולהערכה באשר ליכולותיו עובר לתאונה. על כן יש לקבוע את שיעור ההפסד על %80 מן השכר הממוצע במשק.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד פאדי ג'ובראן וגיא מרצקי למערערים, עוה"ד אפרת קום ויורם גורי למשיבים. 16.4.07).
רע"א 2037/06 - srotcartnoC daoR hsinaD נגד ... nainitselaP ehT-radceP
*במסגרת הליך שעניינו אישור או ביטול פסק בורר, אין לפתח דיון במחלוקת נוספת שלא עמדה לדיון ולהכרעה בפני הבורר (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא, אגד של שלוש חברות קבלניות דניות. המשיבה היא גוף שתפקידו לאתר מיזמים בתחום פיתוח ותשתיות בשטחי הרשות הפלשתינית, ולסייע בדרכי מימונם. המבקשת זכתה במכרז שהוציאה המשיבה, ובין השתיים נחתם חוזה לביצוע המיזם. בהמשך, העלתה המבקשת טענות לפיהן המשיבה הפרה את ההסכם. הנושא הועבר לבוררות וניתן פסק בוררות, המחייב את המשיבה לשלם למבקשת כ- $2,500,000. המבקשת הגישה בקשה לאישור פסק הבוררות והמשיבה הגישה בקשה לביטולו. בדיון זה העלתה המבקשת טענה לפיה המשיבה היא זרוע ביצועית של הרשות הפלסטינית, ולפיכך פסק הבוררות מחייב במישרין גם את הרשות. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בדרך כלל, לא ניתן במסגרת הליך אישור או ביטול פסק בורר, לפתוח דיון במחלוקת נוספת שלא עמדה לדיון ולהכרעה ישירה בפני הבורר. אם יעלה הצורך בהכרעה בטענת המבקשת, ניתן לבררה במסלול חיצוני לבוררות, בלא שדיון כזה יפר ויסכל את תכליות הליך הבוררות והמנגנון הקיים לאישורו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד גבריאל דיסני ואורי ינובסקי למבקשת, עו"ד יוסף ארנון למשיבה. 16.4.07).
ע.א. 345/04 - אהובה וינברג ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין מחוז תל אביב
*דחייה על הסף של בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור, באשר הבקשה לא הוגשה תחילה לערכאה שנתנה את פסה"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
נגד המערערת ניתן פס"ד ע"י ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), (להלן: החוק) שליד ביהמ"ש המחוזי בת"א. על פסה"ד הוגש ערעור והבקשה היא שיעוכבו כל הליכי הגביה הנובעים מפסק הדין עד להכרעה בערעור. המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף. הבקשה נדחתה על הסף.
בהתאם לתקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, בקשה לעיכוב ביצוע תוגש לביהמ"ש שאת עיכוב ביצוע החלטתו מבקשים לעכב, ורק אם זה דחה את הבקשה קונה ערכאת הערעור סמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע. בענייננו, לא נתבקש בימ"ש קמא לעכב את פסה"ד. גם לגופה יש לדחות את הבקשה. מדובר בפסק דין שבמהותו הינו כספי. לא עלה בידם של המבקשים להצביע על כך שאם יזכו בערעור יהא זה מן הנמנע להשיב את המצב לקדמותו.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ת. גרופק למבקשים, עו"ד עטילה למשיב. 15.4.07).
בע"מ 852/07 - פלוני נגד פלונית
*פירוש צוואה הדדית. *אימתי מדובר בצוואה בהוראה של יורש לאחר יורש. *המצווים רשאים לכלול בצוואה הוראות המשנות את הוראות החוק בנושא "יורש לאחר יורש" (הבקשה נדחתה).
ביום 19.7.87 חתמו המנוחים על צוואה הדדית. בסעיף 12 בצוואה נקבע כי דירה בחולון ומחצית מיתר העזבון תועבר לבת (אמה של המשיבה), ויתרת העזבון תועבר לבן (המבקש). בהמשך בסיפא של סעיף זה נקבע: "אולם בכל מקרה, ואחד מן הנהנים והיורשים שלנו הנזכרים... לא זכה על פי האמור בסעיף 12 לצוואה זו, בגלל שנפטר לפנינו אזי כל עזבוננו, ללא יוצא מהכלל... יעבור לבעלותו ולרשותו של הנשאר בחיים מן הנהנים והיורשים הנ"ל בשלמות". המנוחה נפטרה בשנת 1993, בתה נפטרה בשנת 1997, והמנוח נפטר בשנת 2001. בשנת 2002 הגיש המבקש בקשה לקיום הצוואה, וטען כי כיון שהבת נפטרה לפני המנוח - הרי שחלה הסיפא לסעיף 12 והוא הזוכה היחיד. המשיבה טענה כי הסייג בסיפא לסעיף 12 חל רק במקרה בו אחד הזוכים נפטר לפני שני ההורים, וכיון שהבת נפטרה לאחר פטירת המנוחה, הרי שלא חל הסייג. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את עמדת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. בפסק דינו התייחס ביהמ"ש לטענה כי זכותה של הבת היא של יורש אחר יורש ולפיכך כיון שנפטרה בטרם זכיית היורש הראשון הרי שהוראת הצוואה לטובתה בטלה לפי סעיף 42(ג) לחוק הירושה. ביהמ"ש קבע כי מדובר בסעיף דיספוזיטיבי שהמנוחים התנו עליו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 42(ג) לחוק הירושה קובע כי "מת השני [היורש השני] לפני שעת זכייתו... הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת". ברם, המצווה רשאי לקבוע בצוואה על דרך יורש אחר יורש, הוראות (מפורשות או משתמעות) שיש בהן, על פי פרשנותן לפי אומד דעת המצוה, כדי לשנות מהוראותיו (הדיספוזיטיביות) של סעיף 42 לחוק הירושה. המדובר איפוא, בסופו של יום, בשאלה של פרשנות. במקרה שלפנינו, עצם העובדה שהמנוחים קבעו הסדר המתייחס לאפשרות של מות אחד הזוכים מעידה כי הם ביקשו להסדיר נושא זה בעצמם, ולא להחיל את ברירת המחדל הקבועה בסעיף 42(ג) לחוק הירושה. ולבסוף, עצם ההנחה שדין הבת המנוחה הוא כדין יורש אחר יורש ביחס למלוא העזבון אינו פשוט כלל ועיקר. על פניו, לפחות ביחס לחלקו של המנוח, מהווה הבת יורש ראשון. אף במובן הפרשני, אין דופי בפירוש שפטירת יורש "לפנינו" משמעו - "לפני שנינו", מה שלא אירע במקרה דנא.
(בפני: השופט רובינשטיין. 30.4.07).
רע"ב 907/07 - סלמאן חביש נגד מדינת ישראל
*אין להתערב בשיקול דעת שירות בתי הסהר להחליט על העברת אסיר מבית סהר אחד למשנהו (הבקשה נדחתה).
המבקש נושא עונש מאסר בפועל בן 22 שנים ועשרה חודשים החל בחודש בספטמבר 1997 בגין הרשעתו בעבירות סמים. המבקש ריצה עד כה כ- 9 שנות מאסר. לאחרונה הועבר לבית הסוהר "אשל" (גוש דרום), בעקבות מידע מודיעיני בדבר מעורבותו, ביחד עם עוד אסירים וסוהרים, בסחר בסמים בין כתלי בית הסוהר
שאטה שם היה כלוא. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי כנגד סירובו של שירות בתי הסוהר להחזירו לכלא בצפון הארץ, או, למצער, להקל בתנאי מאסרו או להעבירו לאגף אחר. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת המבקש. בפסק דינו ציין כי לעותר אין זכות מוקנית להיות מוחזק בכלא זה או אחר, וכי עניין זה מסור לשיקול דעתו המקצועי והניהולי של שירות בתי הסוהר. הבקשה נדחתה על הסף.
כלל הוא, כי לא תינתן רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסיר, אלא אם מתעוררת בנסיבות המקרה שאלה משפטית עקרונית בעלת חשיבות, או כאשר הבקשה מעלה נושא בעל חשיבות ציבורית כללית. בענייננו, מדובר בהחלטה מינהלית של הגורם המוסמך שעניינה העברת אסיר מכלא אחד לכלא אחר. החלטה זו נוגעת לתחום מינהלי-ארגוני המצוי בלב ליבה של סמכות הפעולה של הגורם המוסמך בשירות בתי הסוהר. החלטה זו אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית או סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כללית המצדיקות התערבות ביהמ"ש העליון. גם לגוף הדברים אין מקום להיעתר לבקשה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עאמר יוסף למבקש, עו"ד איתי רביד למשיבה. 16.4.07).
בע"מ 2426/07 - פלונית נגד פלונים
*השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול כאשר בסכסוך משפחתי מבקש אחד הצדדים להורות על בדיקת רקמות של הילד ושל מי שנטען כי הוא אביו של הילד (הבקשה נדחתה).
המבקשת והמשיב 1 (להלן: הבעל או הבעל לשעבר) היו נשואים והתגרשו ביום 27.2.00. ביום 28.8.00 ילדה המבקשת בן (להלן: הקטין). זמן קצר לאחר מכן, ביום 12.10.00 הגישה המבקשת, בשמה ובשם הקטין, שתי תביעות נגד המשיב 2 לביהמ"ש לענייני משפחה: תביעה למזונות ומדור וכן תביעת אבהות. בשתי התביעות טענה כי הקטין הינו בנו של המשיב 2. בהמשך צורף הבעל לשעבר כנתבע נוסף. המבקשת טוענת, כי על אף שהיתה נשואה לבעל לשעבר במועד בו הרתה את הקטין, בתקופה הנדונה היא קיימה יחסי אישות אך ורק עם המשיב 2. בדיון בפני ביהמ"ש לענייני משפחה ביקשה המבקשת עריכת בדיקת רקמות והבעל לשעבר הסכים לכך, בעוד המשיב 2 התנגד, וכך גם באת כוח היועהמ"ש לממשלה. ביהמ"ש לענייני משפחה נעתר לבקשת המבקשת והורה על עריכת הבדיקה. היועהמ"ש ערער על כך וביהמ"ש המחוזי קבע כי ההכרעה של ביהמ"ש לענייני משפחה לא נעשתה על יסוד בחינת מסכת ראיות, ומבלי שנבחנה טובת הקטין, ועל כן הורה על החזרת הדיון בתיק אל ביהמ"ש לענייני משפחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראוי ומתבקש הוא ששיקול הדעת השיפוטי בהכרעה האם להיעתר לבקשת המבקשת לחייב את הבעל לשעבר ואת המשיב 2 בעריכת בדיקת רקמות, יונחה לאורו של עקרון טובת הילד. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי ביהמ"ש לענייני משפחה הכריע בהסתמך על עקרונות כלליים, ולא נתן את הדעת לנסיבות המקרה הקונקרטי שבפנינו ולטובתו של אותו ילד מסויים, בנה של המבקשת. על כן בדין הוחלט על החזרת העניין לביהמ"ש לענייני משפחה שיבחן את טובתו של הקטין באופן פרטני.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מ. ליפקין למבקשת. 25.4.07).
בש"פ 3218/07 - אסף קרדיקמן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמים בהתחשב במצבו הנפשי של הנאשם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, יליד 1982, ועמרם אלעזרה (להלן: אלעזרה), הואשמו בביצוע עבירות סמים. על פי הנטען, במהלך כחצי שנה, הקימו השניים חממה לגידול צמחי קנבוס. הם החזיקו בדירה שכורה עשרות צמחי קנבוס וסם קנבוס, וכל זאת שלא לצריכתם העצמית. כמו כן מואשם העורר בכך שסיפק
בעשרה עד חמישה עשר מקרים במהלך כשנה וחצי סם מסוג קנבוס לאדם בשם אמיר חממי, וכן כי החזיק חשיש במשקל של 0.65 גרם לצריכתו העצמית. עם הגשת כתב האישום נגד העורר ואלעזרה עתרה המשיבה למעצרם עד תום ההליכים. בימ"ש השלום נתן דעתו לגילו הצעיר של העורר, לעברו הנקי, למצבו הנפשי המורכב ולנכונותה של משפחתו לסייע בשיקומו, אימץ את המלצת שירות המבחן והורה על שחרורו של העורר למעצר בית בפיקוח בני משפחתו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
מתסקיר המעצר עולה כי קיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות. העורר הוא אדם צעיר שנקלע לעולם הסמים עקב מצוקה נפשית קשה. עברו נקי. קיימת חלופה אפקטיבית וראויה, נוכח נכונותם של בני משפחת העורר להתגייס לפיקוח עליו ולטיפול בו. בנסיבות אלה צדק בימ"ש השלום בקובעו כי לעת הזו ולצורך שלב המעצר ניתן ליצור מסגרת פיקוח מתאימה אשר תנטרל את המסוכנות הנשקפת מן העורר.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד רונן רוזנבלום לעורר, עו"ד מיטל שינדל למשיבה. 27.4.07).
בש"פ 3064/07 - יפה מזרחי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון בעבירת תעבורה, כאשר הנימוק הוא נוחותו של עוה"ד שמייצג את הנאשם (בקשה לעיון חוזר בבקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
בהחלטה מיום 12.4.2007 נדחתה בקשת המבקשת, לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, להעביר את מקום הדיון בתיק תעבורה בעניינה מבימ"ש השלום באילת לבימ"ש השלום בחדרה. החלטת הדחייה התבססה על העובדה שלא הוצג כל נימוק מהותי המצדיק את העברת מקום הדיון כמבוקש. בבקשתה לעיון חוזר טוענת באת-כוח המבקשת כי סעיף 78 לחוק בתי המשפט המקנה לנשיא ביהמ"ש העליון סמכות להעביר מקום דיון בתיק, אינו דורש נימוקים לשם כך. הבקשה לעיון חוזר נדחתה.
בדיון בבקשה להעברת מקום דיון, יש לאזן בין השיקולים השונים, בהתאם לנסיבות המקרה, ולהכריע בבקשה בהתאם לאיזון זה. על מנת שיוכל נשיא ביהמ"ש העליון לערוך את האיזון האמור, נדרש המבקש להציג את הנימוק המהותי אשר בעטיו מתבקשת ההעברה. בהיעדרו של נימוק כאמור, יגברו השיקולים התומכים בהימנעות מהעברת מקום דיון, והתיק יידון בפני ביהמ"ש אליו הוגש כתב האישום בהתאם לכללי הסמכות המקומית. בין הנימוקים אשר יכול המבקש להעלות, ואשר יצדיקו, בנסיבות מסויימות, את העברת מקום הדיון, נראה כי הנימוק הרלוונטי העיקרי הינו העובדה שהמבקש מתגורר בקרבת ביהמ"ש אליו מתבקשת העברת הדיון, כך שניהול הדיון בבימ"ש זה יקל על הנאשם בניהול משפטו. המבקשת המתגוררת ביבנה, ביקשה העברת מקום הדיון מאילת לחדרה, בנימוק שמשרדה של באת-כוח המבקשת ממוקם בחדרה, וכן נסיבות אישיות הרלוונטיות לבאת-כוחה. נימוקים אלה אינם מהווים טעם להעברת מקום דיון בתיק. אין באמור כדי למנוע מהמבקשת לבקש את העברת מקום הדיון לבימ"ש הקרוב למקום מגוריה.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד זילי זלדמן למבקשת. 23.4.07).
בש"פ 3231/07 - נימר רמאדן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעשרות עבירות מרמה ועושק, כאשר העורר הציג עצמו כבעל יכולות מיסטיות וקיבל כספים רבים מהמתלוננים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עשרות אישומים בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועושק (10 מקרים). על-פי כתב האישום, החל בשנת 2005 ועד סמוך להגשת כתב האישום נהג העורר להציג עצמו כבעל יכולות מיסטיות ובכללן היכולת להסיר כישופים ועין הרע, להתיר נדרים
וליצור קמיעות בעלות סגולות מרפא. במהלך התקופה האמורה פקדו את ביתו של העורר אנשים רבים לצורך קבלת "טיפולים" והעורר דרש מהם כספים ותכשיטי זהב תוך יצירת מצג לפיו רכושם משמש למימון עלות הטיפול, ובנצלו את מצוקתם ואת אמונתם ביכולתו להיטיב עמם. כך קיבל העורר כספים בסך של כחצי מליון ש"ח ותכשיטים בשווי של למעלה מ-100,000 ש"ח. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום בנצרת על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי אימץ את קביעותיו של בימ"ש השלום. הערר נדחה.
אכן, מאז תיקון מס' 19 לחסד"פ עניין לנו בערר המוגש בזכות. יחד עם זאת, משנתנו שתי ערכאות דעתן לשאלת המעצר והיו תמימות דעים לגביה, לא בנקל יתערב בימ"ש שלישי בהחלטותיהן. ראוי לנצל את זכות הערר לערכאה שלישית, באותם מקרים בהם קיימים נימוקים כבדי משקל המקימים סיכוי סביר להתערבות בהחלטה נשוא הערר. במקרה דנן, העורר שב ומעלה אותן טענות שהועלו ונדחו בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות ואין בפיו נימוק כבד משקל המצדיק שינוי מהחלטות אלה.
(בפני: השופטת חיות. עו"ד איאד חילחל לעורר, עו"ד מיטל שינדל למשיבה. 27.4.07).
ע.פ. 5353/06 - פלונית נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת הריגה של הבעל ע"י אשתו, חולת סכיזופרניה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת המיתה את בעלה לשעבר, בעקבות מחשבות שווא על רקע פסיכיאטרי. הוגש נגדה כתב האישום בעבירת רצח. לימים הומר, בהסדר טיעון, כתב האישום לעבירת הריגה, שבו הודתה המערערת. הסדר הטיעון כלל טווח של 3 עד 7 שנים מאסר בפועל. ביהמ"ש קמא השית את העונש שברף הגבוה של הסדר הטיעון 7 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערערת, התגרשה מן המנוח, שהיה בעלה (מבוגר ממנה בתריסר שנים), בשנת 1989, אך שניהם המשיכו להתגורר יחד, תוך יחסים גרועים. ביום 17.1.05 חזר המנוח מעבודתו, ושכב לישון. המערערת נטלה סכין גדולה לחיתוך בשר, נעצה אותה בצווארו, וכתוצאה מת מייד. בפני ביהמ"ש הוצגו חוות דעת רפואיות באשר למערערת, שהיתה חולת סכיזופרניה רבת שנים. המערערת עצמה ניסתה בעבר להתאבד, ולאורך השנים פיתחה מחשבות שווא, ועמן כעס ושנאה, כלפי המנוח. הפסיכיאטרים שבדקוה קבעו כי מסוגלת היא לעמוד לדין. ביהמ"ש קמא, הניח כהנחת מוצא כי חרף היות המערערת חולה במחלת נפש, לא היתה בעת ביצוע העבירה במצב פסיכוטי ששלל את הבנת טיב המעשה. האיזון שנערך בהסדר הטיעון ברף הגבוה הוא נכון, ואין להתערב בו לצד קולא.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אורית חיון למערערת, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 12.4.07).
רע"א 7973/06 - בנק הפועלים בע"מ נגד עו"ד מרדכי דגני כונס נכסים ואח'
*אי התערבות בהחלטה שיפוטית של משקם לפי חוק ההסדרים בנושא שכ"ט של כונס נכסים שפעל מטעמו (הבקשה נדחתה).
המשיב מונה לתפקיד כונס "רמות מושב עובדים... בע"מ" (להלן המושב) בשנת 1989. אגרת החוב מכוחה מונה המשיב, הקנתה לנושה המובטח (בנק לאומי לישראל) כוח לעתור למינויו של כונס נכסים והוא מימש כוח זה. שכר הטרחה שישולם לכונס נקבע בסעיף 14 לאיגרת החוב, סכום אשר לא יעלה על %5 מן הסכומים שייגבו על ידו. בשלב מסוים בתהליך הכינוס הועברו ענייני הכינוס אל המשקם מכוח חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי (להלן - חוק ההסדרים). המשקם החליט כי כונס הנכסים ימשיך לפעול תחת פיקוחו. בהליך שנערך בפני המשקם, ביקש המשיב כי שכר טרחתו ייקבע על פי "השכר הראוי" בהתאם להיקף עבודתו והמאמץ שהושקע
על ידו בהליך הכינוס, ולאו דוקא על פי קריטריון "המימוש". בהחלטתו, פסק המשקם כי שכרו של המשיב ייקבע על פי קנה מידה של שכר מימוש, בהתאם לתקנה 8 לתקנות החברות, בתוספת מאמץ מיוחד בשיעור של %50 משכר המימוש בהתאם לתקנה 13 לתקנות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש, בציינו כי השאלה הינה האם יש להחיל את תקנה 10(ב) לתקנות, על פיה שכרו של כונס שנתמנה לשם תפיסת רכוש ושמירתו בלבד ייקבע על ידי ביהמ"ש בהתחשב בהיקף עבודתו, או יש להחיל עליו את תקנה 8 לתקנות, הקובעת את שכר הטרחה על בסיס תקבולי המימוש של הרכוש. ביהמ"ש פסק כי צודק הכונס בטענתו כי לא ניתן לו יומו בפני המשקם להביא את ראיותיו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חוק ההסדרים מחיל על מנגנון המשקם ופסק המשקם את מרבית ההוראות החלות על פסקי בוררות לפי חוק הבוררות. ביהמ"ש המחוזי מצא כי זכויותיו הדיוניות של הכונס קופחו בהליך בפני המשקם. מהלך כזה אינו מקיים את התנאים הנדרשים לצורך מתן רשות ערעור בהחלטה שיפוטית הקשורה לפסק משקם. המשקם יאפשר לכונס לפרוש את ראיותיו, ועל פיהן ישקול מחדש מהו הבסיס המשפטי הראוי על פי תקנות החברות להעריך את שכר הטרחה המגיע לו בגין ביצוע תפקידו במשך שנות עבודה רבות ככונס נכסים. גם לגוף הענין אין פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. צו המינוי הוא מסמך משפטי הקובע את מינויו של הכונס לתפקיד. התחקות אחר התכלית הספציפית לשמה מונה הכונס לתפקידו עשויה ללמד על אופיו של התפקיד, ועשויה להיות לכך השלכה ישירה על הבסיס הראוי לקביעת שכר הטרחה המגיע בעבורו.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד יוסף בנקל, משולם קור ונמרוד טפר למבקש. 16.4.07).
רע"א 8562/06 - לימור פופיק נגד פזגז 1993 בע"מ ואח'
*בקשת תובע בתובענה ייצוגית בנושא הסדרים כובלים, להגיש פרוטוקולים מעדויות עדים שהעידו במשפט פלילי נגד הנתבעים בתובענה הייצוגית (הערעור נתקבל חלקית).
המבקשת הגישה ב-2003 תביעה נגד המשיבות וביקשה אישור התביעה כתובענה ייצוגית. טענתה העיקרית של המבקשת היתה כי החל בשנת 1994 ועד לשנת 2003 היו הסדרים כובלים בין המשיבות, אשר הובילו להפחתת התחרות ביניהן בתחום הספקת הגז ולפגיעה בצרכנים. במקביל החל להתנהל בביהמ"ש המחוזי בירושלים, בסוף שנת 2004, הליך פלילי נגד המשיבות, בו הואשמו בעבירות על פי חוק ההגבלים העסקיים, ובכללן היותן צד להסדרים כובלים. ביום 10.7.06 הגישה המבקשת בתובענה שלה בקשה להגיש לביהמ"ש פרוטוקולים של עדויותיהם של שישה מעדי התביעה בהליך הפלילי. כמו כן ביקשה כי ביהמ"ש יזמן לעדות את אותם שישה עדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת. הערעור נתקבל חלקית.
הכלל הוא כי פרוטוקול דיון במשפט פלילי אינו קביל, כשלעצמו, כראיה במשפט אזרחי. המבקש להגישו צריך לזמן את העד הרלוונטי למתן עדות. במהלך עדות זו יתכן וניתן יהיה להגיש את הפרוטוקול, בהתחשב בהוראות דיני הראיות. נותר אם כן, לבחון את החלטתו של ביהמ"ש ביחס לבקשה לזימון עדים בלבד. ביהמ"ש קמא דחה את הבקשה על הסף. מן הראוי היה לבחון את הבקשה לגופה ולא לדחותה על הסף. בהנחה שטענת המבקשת לפיה אין ביכולתה לקבל תצהירים מהעדים שביקשה לזמן נכונה, ובהנחה שמדובר בעדים הדרושים לבירור המחלוקת העובדתית בין בעלי הדין, מתקיים לכאורה טעם מספיק להתיר למבקשת לזמן את העדים. ביהמ"ש המחוזי לא בחן, את הצורך בזימון העדים לכשעצמו. לא נקבע אם אכן לא ניתן היה לקבל תצהירים מטעמם ולצרפם לבקשה לאישור תובענה ייצוגית, או לחלופין לבקש כבר בעת הגשת הבקשה כי ביהמ"ש יזמנם למתן עדות. על כן יש להשיב את התיק לביהמ"ש להמשך הבירור.
(בפני: השופט גרוניס. 15.4.07).