תקציר סביר כרך ס"ט חוברת 9

רע"א 9231/06 + 1120/06 - עו"ד אורי לאואר ואח' נגד ע.מ.ש... (בפירוק) ואח'

*ביטול מחיקת חברה וביטול חיסול חברה ותוקף הביטול מכאן ולהבא או למפרע(הבקשות נדחו).

א. המשיבה (להלן - ע.מ.ש), והמשיבה השניה (להלן - אריאל), הגישו לבימ"ש השלום תביעה נגד המבקשים שייצגו אותן בתביעתן בהליכי בוררות. לטענת המשיבות, נחתם ביום 11.6.92 הסכם שכר טרחה בינן לבין המבקשים, לפיו ישלמו המשיבות למבקשים שכר טרחה בשיעור %22 מהסכומים שייפסקו לטובתן בבוררות. לפני שניתן פסק הבוררות, חתמו המשיבות על המחאות זכות לטובת המבקשים בגובה החוב שתבעו, והמבקשים גבו את הכספים שנפסקו. המשיבות תבעו מהמבקשים, כי לאחר ניכוי שכר טרחתם, יעבירו להן המבקשים את היתרה, בסך של כ-700 אלף ש"ח. בחודש נובמבר 2001 הגישו המבקשים בקשה לסילוק על הסף של התביעה. המבקשים טענו, בין היתר, כי ע.מ.ש חוסלה ביום 30.11.00, לאחר פירוקה, ואילו אריאל נמחקה מפנקס החברות עוד בשנת 1999. לפיכך, אף אחת מהן לא היתה כשירה להגיש את התביעה במועד שהוגשה. מנגד פעלו המשיבות לשינוי מעמדן המשפטי, והתוצאה היתה שביהמ"ש המחוזי ביטל את מחיקתה של אריאל, ואת חיסולה של ע.מ.ש. לפיכך דחה בימ"ש השלום את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
ב. ביום 24.10.04 הושבה אריאל לפנקס החברות. לפי חוק החברות, הדרך היחידה לסיום חייה של חברה היא פירוק, המסתיים, כידוע, בחיסול. אלא שאריאל נמחקה מרישום בשנת 1999, כשעמדה פקודת החברות בתוקף. באותה עת ניתן היה לסיים את קיומה של חברה גם באמצעות הליך של מחיקה מנהלית, לפי סעיף 368 לפקודה. מכל מקום, משהושב רישומה של אריאל לפנקס החברות, אין צורך להכריע בסוגיית מעמדה המשפטי של חברה שנמחקה. סעיף 369 לפקודת החברות קובע במפורש כי "רשאי ביהמ"ש להורות בצו ששמה [של חברה שנמחקה] יוחזר לפנקס, ומשהוגש לרשם העתק מאושר של הצו יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה". היינו, החזרת הרישום הוא רטרואקטיבי.
ג. עניין מעמדה של ע.מ.ש מעורר שאלה קשה יותר. סעיף 367(א) לפקודת החברות, דן בנושא "ביטולו של חיסול". להבדיל מסעיף 369, אין כאן הוראה מפורשת הקובעת כי צו ביטול החיסול חל באופן רטרואקטיבי. יש הלמדים מכך כי צו ביטול חיסול לא יחול למפרע. מאידך יש הטוענים כי אין מקום להבדיל בין ביטול חיסול לבין ביטול מחיקה וכי יש להחיל את שניהם למפרע. בנסיבות העניין, עדיף להותיר את ההכרעה בשאלה המשפטית זו עד לאחר שימוצו ההליכים בערכאות דלמטה. לאחר שימוצו הליכים אלה, ואם יתעורר צורך בכך, יוכלו המבקשים להעלות טענותיהם בעניין זה בשנית.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד א. רוזובסקי וג. מינא למבקשים, עו"ד קישלס למשיבות. 16.4.07).

ע.א. 9079/04 - אלון לילך (שושנה) נגד חגי לאופר ואח'

*שיעור פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 4951/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).

א. המערערת, ילידת 1974, נפגעה בחודש מאי 1993 בתאונת-דרכים. במועד התאונה היתה בת 19 ושירתה בצה"ל בשירות סדיר. בעקבות התאונה טופלה במחלקה פסיכיאטרית במסגרת של אשפוז-יום במשך כחודשיים. ביהמ"ש המחוזי אימץ את קביעתו של המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטריה, לפיה סובלת המערערת מ-%20 נכות בתחום הנפשי. את פגיעתה התפקודית של המערערת העמיד ביהמ"ש על %30 ואת בסיס ההשתכרות שלה, אלמלא התאונה, העמיד על סכום של 5,000 ש"ח לחודש, לאחר ניכוי מס. בגין התקופה
עד הגיע המערערת לגיל 65 שנים, נפסקו לה פיצויים בשיעור של %30 מבסיס השכר החודשי. את זכויות הפנסיה העריך ביהמ"ש בסכום של 33,000 ש"ח. אשר לפיצוי בגין הנזק שאינו נזק ממון מצא ביהמ"ש כי יש לראות בימים בהם קיבלה המערערת טיפול, במסגרת אשפוז יום, ימים של אשפוז לצורך קביעת מודדי הפיצוי המתוארים בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו בעיקרם.
ב. אין עילה להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע לשיעורי הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית, ובכל הנוגע לאומדן בסיס השכר. אין מקום גם להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי יש לנכות מן הפיצוי את תקבולי הביטוח הלאומי. לאור העובדה שבפועל משולמים כבר תגמולים לידי המערערת, ולאור העובדה ששנים מספר לאחר קביעת המומחה הרפואי של ביהמ"ש, מצא המוסד כי המערערת ראויה לקבל תגמולים - נתקיימה התשתית הראויה לניכוי גמלת הנכות. גם קביעתו של ביהמ"ש המחוזי למנות את אשפוז היום במניין ימי האשפוז לצורך פסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל הינה כדין. אשפוז יום כמוהו כאשפוז כמשמעותו בתקנות חישוב הנזק הלא-ממוני.
ג. מאידך, ראוי היה להניח, כי בהתחשב באופי עיסוקה ובמקום העבודה שהמערערת היתה משתלבת בו אלמלא התאונה, היא היתה יוצאת לגמלאות בהגיעה לגיל 67. בעניין זה יש לקבל את הערעור. באשר לערעור שכנגד - ביהמ"ש המחוזי קבע כי אלמלא התאונה היתה מצויה המערערת במסגרת עבודה שיש בה תנאים סוציאליים, המזכים בתגמולי פנסיה עם היציאה לגמלאות, ופסק לה פיצוי בגין אובדן תשלומי פנסיה תוך ניכוי השתתפותה בצבירת הפנסיה. שני ראשי הנזק - תשלומי פנסיה מזה ותנאים סוציאליים מזה - הינם חלופיים. במקרים שבהם הנפגעים הם קטינים, אשר טרם נקלטו במעגל העבודה עובר לתאונה, נטיית הפסיקה היא לפסוק להם פיצוי בגין אובדן תשלומים סוציאליים דווקא, ולא בגין אובדן פנסיה. עם זאת, במקרה שלפנינו ביהמ"ש קמא הביא בחשבון את מלוא נסיבותיה של המערערת ואף את פרק הזמן העתידי הממושך בגינו נפסק הפיצוי. משכך, אין מקום להתערב בשיעור הפיצוי שנקבע.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מיכאל סיגל למערערת, עו"ד אבי אמסלם למשיבים. 15.4.07).

בג"צ 962/07 - עו"ד אמיר לירן נגד היועהמ"ש לממשלה ונשיא מדינת ישראל

דחיית עתירה ציבורית לאסור חקירתו של נשיא המדינה ועריכת שימוע כל עוד הנשיא מכהן בתפקידו. היקף החסינות הפלילית של נשיא מכהן(העתירה נדחתה).

א. העותר, פנה בעתירה ציבורית לאסור קיומם של הליכי שימוע לנשיא המדינה טרם הגשת כתב אישום נגדו; וכן לאסור העמדת הנשיא לדין פלילי כל עוד הוא מכהן כנשיא. לטענת העותר, נשיא המדינה נהנה מחסינות מוחלטת בפני דיון פלילי, כאמור בסעיף 14 לחוק יסוד: נשיא המדינה (להלן - חוק היסוד). עמדת ב"כ הנשיא היא כי יש לאמץ את עמדת העותר לפיה החסינות מתפרשת על פני כל ההליכים הפליליים הקודמים להגשת כתב אישום, ובהם חקירה פלילית, חיפוש, מעצר וכיו"ב. מנגד, מאחר שהחקירה הפלילית כבר נערכה, והיועהמ"ש קיבל החלטה ראשונית ביחס לחומר זה, עומד הנשיא על קיום שימוע, כדי שיציג את גירסתו באופן מלא. העתירה נדחתה.
ב. השופטת פרוקצ'יה: העתירה מעלה שאלות סף בשני מישורים: האחת - האם ראוי להיזקק לעתירה ציבורית בענין הקשור קשר ישיר לנשיא מדינה מכהן, מקום שהסעד האופרטיבי המבוקש בה - למנוע את הליך השימוע נכון לעת זו - אינו מתיישב עם רצונו ועמדתו של הנשיא; השניה - האם לוקה העתירה בשיהוי שדי בו כדי לדחותה על הסף. אמנם, פניה של העתירה לבחינת העיקרון הכללי העומד ביסוד החסינות
הדיונית שחשיבותו משתרעת מעבר לעניינו של הנשיא הנוכחי, אולםהנשיא הנוכחי עומד על כך כי הליך השימוע יתקיים כסדרו. עניינה הכללי של עתירה זו צריך להידחות בפני עניינו של הנשיא. אין הצדקה לסטות מן החריג המוכר לעקרון זכות העמידה של העותר הציבורי, חריג שמכוחו עותר כזה לא יישמע מקום שישנו גורם המושפע במישרין מנושא העתירה, אשר נמנע, הוא עצמו, מלפנות לביהמ"ש. על אחת כמה וכמה, כאשר הסעד המבוקש עלול לפגוע באותו גורם. כמו כן יש לדחות את העתירה מחמת שיהוי.
ג. העתירה מעלה לדיון את שאלת היקף התפרשותה של החסינות הדיונית של נשיא המדינה בפני דיון פלילי על פי סעיף 14 לחוק היסוד. בהתמודדות הערכית בין ערך השמירה על מוסד הנשיאות לבין ההגנה על שלטון החוק ושוויון כל האדם בפני החוק, מביאה הפרשנות התכליתית לכלל מסקנה כי חסינותו הדיונית של הנשיא אינה מתפרשת על פני פעולות חקירה פלילית ושימוע, הקודמות לשלב הגשת כתב אישום והעמדה לדין פלילי. מסקנה זו נלמדת מהאיזון המתבקש בין הערכים הנוגדים.
ד. השופטת חיות: די בשני נימוקי הסף, שעניינם בשיהוי הכבד שבו לוקה העתירה, על כל היבטיו של מושג השיהוי כפי שנתפרש בפסיקה; ובכך שהסעד אליו מכוון העותר, להימנע מלקיים הליך שימוע למשיב 2, הוא סעד שנתבקש על אפו ועל חמתו של משיב זה העומד על קיום השימוע בעניינו ומבקש על כן לדחות את העתירה. משכך, אין צורך לקבוע מסמרות, בנושא היקף החסינות הנתונה לנשיא.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, חיות, ברלינר. העותר לעצמו, עו"ד דינה זילבר למשיב 1 עוה"ד ציון אמיר ואביגדור פלדמן למשיב 2. 1.4.07).

רע"פ 11920/04 - סעיד נאיף נגד מדינת ישראל

*הפרת צו שיפוטי לפי חוק התכנון והבנייה היא עבירה נמשכת. *העובדה שביהמ"ש התיר לוועדה המקומית להרוס מבנה שהוקם ללא היתר, אינה מסירה את חובת ביצוע צו ההריסה ע"י העבריין(מחוזי חיפה - ע.פ. 1483/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. למעלה מארבעים שנה מפעיל המבקש בישוב ערערה מסגריה בשטח של כ-276 מ"ר שנבנתה ללא היתר. בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבימ"ש השלום בחדרה נטען כי המבקש הפר שלושה צווים שיפוטיים שונים לפי חוק התכנון והבניה, שניתנו בהליכים קודמים שננקטו נגדו, בהם נצטווה, בין היתר, להימנע משימוש במסגריה ולהרסה. המבקש הודה, הורשע ונדון ל- 8 חודשי מאסר בפועל, 4 חדשים מאסר על תנאי וקנסות כספיים. ערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש דחה את טענת המבקש, כי משניתן לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (להלן: הוועדה), במסגרת אחד ההליכים, היתר להרוס את המבנה אם ההריסה לא תבוצע על ידו תוך פרק זמן מסויים, הרי שבחלוף התקופה חובת ההריסה מוטלת על הוועדה. עוד ציין ביהמ"ש כי עבירה לפי סעיף 210 לחוק, היא עבירה נמשכת ואי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אין לסטות מן ההלכה הפסוקה, לפיה העבירה של הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 210 היא עבירה נמשכת, שניתן להגיש כתב אישום בגינה כל עוד לא תמה הפרתו של הצו השיפוטי. אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים ונענש בגינה, הרי אם לאחר הגשת כתב האישום הוא ממשיך להמרות את הצו השיפוטי, אין כל מניעה להגיש נגדו כתב אישום נוסף ביחס לתקופה בה הפר את הצו לאחר הגשת כתב האישום. כמו כן, עצם העובדה שביהמ"ש איפשר לוועדה להרוס את מבנה המסגריה בעצמה, אין בה כדי לפטור את המבקש מחובתו להרוס את המבנה, וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות להפרת הצו השיפוטי בהתאם לסעיף 210 לחוק התכנון והבניה.
ג. גם בגזירת העונש אין להתערב. בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי, ככלל, להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שהוכרה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, ארבל. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד עבד אבו ואסל למבקש, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 26.3.07).

רע"א 9384/05 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד דניאל עסאם ואח'

*תאונת דרכים "מכוונת", המוציאה את האירוע מגדר תאונה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. *חובת ההוכחה כי תאונת דרכים שאירעה היתה "תאונה מכוונת" לעניין חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים(מחוזי נצרת - ע.א. 2256/02 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב וחבר שהיה עמו הגיעו ביום 14.7.1996 לכפר עילבון, כאשר המשיב נוהג ברכב. בין השניים לבין אנשי הכפר התפתח עימות מילולי, ובשלב מסויים עזבו השניים ברכבם את המקום, אך שבו לפתע על עקבותיהם, נסעו לעבר בני הכפר ופגעו במשיבים 2 ו- 3. בימ"ש השלום פסק כי המקרה אינו בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, באשר האירוע הינו תוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון", כלשון החזקה הממעטת המצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי בנסיבות העניין, אף אם התרחיש של "תאונה מכוונת" הוא אפשרי, הרי שקיימים תרחישים אחרים שהסתברותם אינה נופלת ממנו, ומאחר שהמבקשת היא שנושאת בנטל השכנוע לעניין זה, והנטל לא הורם - קמה תחולה לחוק הפיצויים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אכן, הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת בסעיף 1 הנ"ל, מוטל על הטוען לתחולתה. רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות. במקרה דנא, לא היה מקום להתערב במסקנתו של בימ"ש השלום, לפיה "כל אלה מקימים חזקה עובדתית על פי נסיון החיים, כי מדובר במעשה מכוון של [המשיב] לפגוע במתקהלים עקב הסכסוך שפרץ קודם לכן בינו לבינם...". ביהמ"ש המחוזי הגיע, כאמור, למסקנה אחרת, זאת על-יסוד שני ממצאים שלובים: ריכוז אלכוהול שנמצא בדמו של המשיב - פי שלושה מן המותר לפי החוק; נסיעת הרכב בחריקת בלמים וב"זיג-זג" - "ללא שליטה" כפי שתיאר זאת אחד העדים. אכן, לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהמשיב לא ביקש לפגוע במתקהלים אלא רק להקניט או להפחיד אותם. אך זו נראית אפשרות רחוקה ובלתי-משכנעת. אין בעצם העובדה שאדם מצוי תחת השפעת אלכוהול כדי לשלול, מניה וביה, את היותה של תאונה - מכוונת. האלכוהול עלול להשפיע לרעה על השליטה ברכב ועל היכולת לקבל החלטות שקולות, אולם אין בכך, בהכרח, כדי לעלות כדי חוסר מסוגלות לגבש יסוד נפשי של כוונה לפגוע באחר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד דלית סוקול למבקשת, עו"ד עסאם ח'טיב למשיב, עו"ד אפרים כהן למשיבים האחרים. 4.4.07).

בג"צ 1873/07 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול ירושלים ואח'

סמכות הדיון בהחזקת ילדים וחינוך ילדים משהוגשה תביעת גירושין לבי"ד רבני. דחיית עתירה לבג"צ כאשר העותרת לא מיצתה את ההליכים בפני בימ"ש רגיל או בי"ד רבני(העתירה נדחתה).

א. ביום 7.11.06 הגיש משיב 3 (להלן: המשיב) תביעת גירושין בביה"ד הרבני האזורי ברחובות. בתביעה נכרכו ענייני רכוש, מזונות, החזקת ילדים, הסדרי ראייתם וחינוכם. ביום 3.12.06, הגישה העותרת תביעות למזונותיה, מזונות הילדים, משמורת והסדרי ראייה לביהמ"ש לענייני משפחה בראשון לציון. ביום 7.12.06, ניתן צו על ידי
בית-הדין הרבני המורה לצדדים שלא לעשות כל שינוי בחזקה או במקום החינוך של הילדים עד לקיום דיון בעניין. הצדדים זומנו לדיון ליום 13.12.06. העותרת לא הגיעה לדיון וגם לא לדיון נוסף שנקבע. ביום 21.12.06, הגישה העותרת בקשה לביהמ"ש לענייני משפחה לקביעת משמורת זמנית (במעמד צד אחד). בו ביום, נתן ביהמ"ש החלטה, לפיה המשמורת הזמנית בקטינים תהא בידי העותרת. ביום 4.1.07 קבע ביה"ד הרבני, כי המשיב הקדים לתבוע גירושין בפניו וכרך אליה כדין את העניינים הנלווים. העותרת ערערה לביה"דן הרבני הגדול. ביום 18.2.07, עתרה העותרת לביהמ"ש לענייני משפחה על מנת שיכריע בעניין הסמכות, וביום 27.2.07, עתרה לבג"צ. העתירה נדחתה.
ב. נכון להיום, תלויים ועומדים הליכים משפטיים הן בביה"ד הרבני הגדול, בעקבות ערעור שהוגש מטעם העותרת באשר לסוגיית הסמכות, והן בביהמ"ש לענייני משפחה בעקבות בקשתה להכריע בעניין הסמכות. יוצא איפוא, כי העותרת לא מיצתה את ההליכים המשפטיים בעניינה ודי בסיבה זו כדי שלא להיענות לעתירה. מעבר לכך, עתירה זו נגועה בחוסר תום לב והוגשה בחוסר נקיון כפיים. העותרת עושה שימוש לרעה בהליכים משפטיים, שעה שהיא פותחת הליכים מקבילים במספר חזיתות.
ג. גם לגופו של עניין אין מקום להיעתר לעתירה. עניין החזקת הילדים הוכר בפסיקה ככרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת גירושין, גם אם לא הוזכר ולא נכרך במפורש בתביעת הגירושין. נושא חינוך הילדים אינו כרוך מעצם טיבו בתביעת הגירושין, אך המשיב כרך באופן מפורש את משמורת הילדים וחינוכם מכוח סעיף 3 לחוק השיפוט. בית-הדין הרבני רכש סמכות מקורית לדון בעניין משמורת הילדים. כאשר ערכאה אחת הכריעה כי סמכותה לדון בעניין שלפניה, הרי ככלל, על הערכאה השנייה לסרב להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטה בעניין ועליה להימנע מדיון בתביעה שהוגשה בפניה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד שי רוטנשטרייך לעותרים, עו"ד גלעד בניאל למשיב 3. 22.3.07).

ע.א. 9774/05 - דורון ראובן נגד מאוריציו רוקח

*דחיית תביעה עקב מיצוי העילה בהליכי בוררות, כאשר בידי התובע היתה האפשרות להעלות בפני הבורר את נושא התביעה החדשה הקשורה בנושא הבוררות(מחוזי ת"א - ת.א. 3176/00 - הערעור נדחה).

א. בשנת 1990 נערכה עיסקה בין בעלי הדין בקשר לרכישת קרקע. לפי ההסכם היה על המשיב להקים בניין דירות על הקרקע, שאת רכישתה מימן המערער, ולהשיב למערער את השקעתו בצירוף אחוז מסויים מהרווחים שיתקבלו ממכירתן של הדירות. תחילתה של ההתדיינות המשפטית בין בעלי הדין היתה בשנת 1993, עת מונה רו"ח כבורר. ביום 15.2.00 ניתן פסק הבורר, בו דחה את מרבית טענותיו של המערער, וקיבל חלק מטענותיו של המשיב. כשנה קודם למתן פסק הבורר, התקבלה אצל המערער דרישה משלטונות המס לשלם מס בגין חלקו ברווחים מן העיסקה. השומה התבססה על הצהרת המשיב בנוגע לרווחים מן העיסקה. ביום 31.12.00 הגיש המערער תביעה לביהמ"ש המחוזי, במסגרתה טען כי המשיב לא שילם לו את כל המגיע לו על פי ההסכם. בתביעתו הסתמך המערער על הדוח"ות שהגיש המשיב לפקיד השומה. לחלופין טען המערער כי על המשיב להשיב לו את סכומי המס שהושתו עליו בעקבות העיסקה. המשיב ביקש לדחות תביעה זו על הסף בנימוק שעילת התביעה מוצתה בתביעה שהתבררה לפני הבורר, וכן כי המערער השתהה בהגשת התביעה. ביהמ"ש קיבל את טענות המשיב, וקבע כי היה על המערער לבקש לתקן את כתב התביעה שהוגש לבורר, או לעתור לפיצול סעדים במהלך הליך הבוררות. הערעור נדחה.
ב. אכן, כתבי הטענות בפני הבורר ובפני ביהמ"ש המחוזי אינם זהים, אך מתייחסים הם, מבחינה מהותית, לאותה מסכת עובדתית שעניינה ההסכם בין בעלי הדין. למערער
נודעו תוצאותיה הכספיות של העיסקה כשנה לפני שניתן פסק הבורר. בנסיבות אלה היה על המערער לבקש לתקן את כתב התביעה באופן שגם טענותיו בנוגע להתחשבנות בינו לבין המשיב תידונה לפני הבורר. כלל מיצוי העילה אינו חל רק על טענות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה עליהם להעלותן במסגרת אותו הליך.
ג. בשולי הדברים יש להעיר כי שגה בימ"ש קמא משקבע כי היה בידי המערער לבקש היתר לפיצול סעדים. נראה, כי אפילו היתה מוגשת בקשה כאמור על ידי המערער, לא היה מקום להיעתר לה. זאת בין משום שמדובר בסעד כספי אחד שאין לפצלו (התמורה המגיעה למערער על פי ההסכם), ובין משום שעל פי המדיניות המשפטית הרצויה יש לשאוף לריכוז כל התביעות הנובעות מעילה אחת למהלך דיוני אחד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, חשין. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ניסים נברו למערער, עו"ד עמית הראל למשיב. 18.4.07).

ע.פ. 3198/06 - מדינת ישראל נגד דני טזזו

*החמרה בעונש של "חטיפה" באיום סכין על נהג מונית שייסע לכיוון אליו ביקש הנאשם לנסוע (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

שעה שהחנה פלוני (המתלונן) את רכבו, נכנס המשיב לרכב, הצמיד סכין לצווארו ודרש ממנו להסיעו. המתלונן החל בנסיעה, עצר את רכבו לפתע, סכין המשיב נשמטה מידו, והמתלונן נמלט לעבר שוטר. משהבחין המשיב בשוטר החל במנוסה, נתפס לאחר מרדף והשתולל. הדברים נעשו בשעה שהיה על המשיב להיות בבית הוריו במעצר בית מלא. המשיב הועמד לדין וביקש לצרף חמישה תיקים נוספים שהיו תלויים ועומדים כנגדו. המשיב החל בעבירותיו בגיל 16, ריצה לא מעט מאסרים בפועל והובא לדין עתה זו הפעם העשירית. הפעם, נדון המשיב למאסר בפועל של 20 חודשים, והפעלת שני מאסרים מותנים בני עשרה וחמישה חודשים, שמהם יהיו עשרה חודשים במצטבר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מי שבגיל 26 צבר עבר פלילי כה מגוון מזה, ומאידך גיסא הידרדר בתחום הנפשי ובהתמכרות לסמים, מהוה סכנה לחברה, ועבירותיו, לרבות החטיפה, יוכיחו. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד המאסר בפועל על 35 חודש; הפעלת המאסר המותנה (10 חודשים) תישאר בעינה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יעל שרף למערערת, עו"ד נאוה דהאן בירנבאום למשיב. 28.3.07).

בג"צ 3307/07 - דני משאלי ואח' נגד מס מנהל מס ערך מוסף נתניה ואח'

*דחייה על הסף של תביעה שעניינה הפרת הבטחה שלטונית שלא להעמיד לדין פלילי, באשר ניתן להעלות את הטענה במסגרת ההליך הפלילי (העתירה נדחתה על הסף).

העותרת 2 (להלן: העותרת) היא חברה פרטית. העותר היה בעל מניות בה ומנהלה הפעיל. רשויות מס ערך מוסף פסלו את ספרי הנהלת החשבונות של העותרת לשנים 2003-2004 וכן הוטל עליה קנס ונקבע כי עליה לשלם כפל מס. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לביהמ"ש המחוזי. על פי הנטען בעתירה, בסמוך לאחר הגשת הערעור ולאחר מגעים שהתנהלו בין העותר למשיב 2, הושג הסדר, לפיו, בתמורה לתשלום כופר, מחיקת הודעת הערעור, תשלום של כ-900,000 -, וכן מסירת עדות על ידי העותר מטעם התביעה בתיק פלילי אחר, לא ייפתחו הליכים פליליים נגד העותרים. הסדר זה אושר, כך טוענים העותרים, על ידי גורמים בכירים ביותר ברשויות מס ערך מוסף. לטענת העותרים, הם מילאו את כל התנאים וחרף זאת הודע להם כי בקשתם להמרת העבירות בכופר נדחתה והוגש נגדם כתב אישום. העתירה נדחתה על הסף.
טענה בדבר הפרת הבטחה שלטונית אינה בגדר מפתח הפותח את שערי בג"צ, שעה שניתן להעלות את הטענה ואף להכריע בה בהליך הפלילי. הערכאה הדיונית הפלילית מוסמכת לדון לא רק בטענות המכוונות ישירות כנגד האישום הפלילי, אלא גם בהשגות על חוקיות התנהלותן של רשויות המינהל טרם הגשת כתב האישום. המקרה שבפנינו אינו בא בגדר המקרים המצדיקים סטייה מכלל זה, במיוחד נוכח העובדה ששאלת סבירותה של ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום נגד העותרים, על רקע ההבטחה שניתנה להם לטענתם, מצריכה הכרעה במחלוקות עובדתיות אשר לערכאה הדיונית הכלים המתאימים לבירורן. אם תידחנה טענותיהם המקדמיות של העותרים יוכלו הם להשיג על כך במסגרת הערעור על פסק הדין, אם יורשעו בדינם.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, פוגלמן. החלטה - השופטת חיות. עו"ד ברק כהן לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 25.4.07).

רע"א 3329/07 - רחל פריבוט ולד נגד עו"ד איתן חסון ואח'

לביהמ"ש שיקול דעת רחב במתן הוראות לגילוי מסמכים. קיום צו גילוי מסמכים, בלי להגיש תצהיר, כאשר בעל הדין מעמיד לעיון הצד השני את כל המסמכים הנמצאים ברשותו (הבקשה נדחתה).

במסגרת דיון שהתנהל בין הצדדים בבימ"ש השלום בפתח תקוה, לא הכינו המשיבים בתצהיר גילוי המסמכים שהגישו, רשימה מפורטת של המסמכים, אלא הצהירו כי מאחר ומדובר בחומר רב הם מוכנים להעמיד את כולו לעיון המבקשת. בעקבות זאת, קבע ביהמ"ש, בין היתר, כי ב"כ המבקשת רשאי לעיין בכל המסמכים שברשות המשיבים ולצלמם. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי, על שלא הורה למשיבים להגיש רשימה מפורטת של המסמכים. ביהמ"ש דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי אין מקום להתערבות ערעורית בהחלטות דיוניות מסוג זה, אלא במקרים חריגים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אמנם, תקנה 112 מדברת בחובת בעל דין לפי צו לגלות בתצהיר את "המסמכים הנוגעים לעניין הנדון, המצויים או שהיו מצויים ברשותו שלו בשליטתו ושאותרו על-ידו לאחר חקירה ודרישה". אולם, לביהמ"ש הדיוני מוקנה שיקול דעת רחב בכגון דא ו"במקרים מתאימים ניתן להסתפק בתיאור כללי של מסמכים, בלי להטיל על בעל הדין, שחוייב לגלות את מסמכיו, לזהות כל מסמך בנפרד.

(בפני: השופט רובינשטיין. 22.4.07).

ע.פ. 7092/06 + 6881/06 - פרקליטות המדינה נגד אלכסיי דודקין

*הרשעה בעבירות אונס של הנאשם בחברתו לשעבר והחמרה בעונש (ערעור וערעור נגדי - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

המשיב הורשע בשורה של עבירות אינוס ומעשי תקיפה שבוצעו כלפי חברתו לשעבר, לאחר שזו נפרדה ממנו. ביהמ"ש קמא קבע כי נתק זה בא על רקע סירובה של המתלוננת לקיים עימו יחסי-מין. במספר הזדמנויות, כך פסק ביהמ"ש, אנס המשיב את המתלוננת. בשתי הזדמנויות ביצע את מעשיו באיומי סכין. פעמיים תקף אותה עד שאבדה את הכרתה ובהזדמנות אחרת, ביצע בה מעשים מגונים. הוא הורשע בשלוש עבירות של אינוס, שתי עבירות של איומים, ארבע עבירות של תקיפה ועבירה של מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי גזר את עונשו לחמש שנים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. המדינה מערערת על קולת העונש והמשיב משיג על עצם ההרשעה ועל חומרת העונש. ערעור המדינה נתקבל וערעורו של המשיב נדחה.
אין מקום להתערב בהכרעת-הדין. פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי מבוסס על ממצאי מהימנות ועל התרשמותו מן העדים שבאו בפניו, והוא מעוגן בחומר הראיות. אשר לעונש - מדובר בשרשרת של עבירות חמורות, נגועות באלימות ובאכזריות - מעשים
שהסבו נזק נפשי חמור למתלוננת. במעשיו מעיד הנאשם על מסוכנותו. כיוון שמדובר בקביעת העונש במסגרת ערעור ובהתחשב גם בגילו הצעיר של המשיב בעת ביצוע העבירות, לא ימוצה הדין ועונש המאסר יועמד על שבע שנים לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יעל שרף למערערת, עו"ד גיל שפירא למשיב. 26.3.07).

ע.א. 8518/06 - חנוך סויסה נגד חיים ורבקה שמואלי

*עיכוב ביצוע פס"ד של ביטול עיסקת מכר, ללא הפקדת ערבות, כאשר לפי פסה"ד יש בידי המשיב בערעור, כספים שעליו להחזיר למערער אם הערעור יידחה והמכר יבוטל (הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי בתל אביב הורה למבקש להחזיר למשיבים זכויות חכירה לדורות באולם מלאכה ברעננה (להלן - הנכס) שרכש מהם, ומנגד הורה למשיבים להחזיר למבקש את התמורה ששילם להם, בניכוי פיצוי מוסכם ודמי שכירות שהמבקש גבה. המבקש ערער על פסה"ד לביהמ"ש העליון, ובמקביל ביקש מביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעורו. ביהמ"ש המחוזי נעתר באופן חלקי לבקשה, בכך שהתנה אותה בהפקדת ערבות בנקאית צמודת מדד בסך של 100,000 -. המבקש עותר לסעד של עיכוב ביצוע פסק הדין ללא ערובה. הבקשה נתקבלה.
השאלה היחידה שבמחלוקת בהליך זה הינה אם מוצדק בנסיבות העניין, לחייב את המבקש בהפקדת הערבות. התשובה היא שלילית. תמורת הנכס על פי החוזה עמדה על 70,000 דולר. 65,000 דולר שולמו על ידי המבקש לידי המשיבים, והם חייבים להשיב סכום זה בניכוי פיצוי מוסכם של 10,000 דולר, ודמי השכירות שגבה המבקש משוכר הנכס שלא שולמו להם, ולרבות הוצאות משפט. גם לאחר הניכויים האמורים, תשאר יתרת כספים נכבדה שעל המשיבים יהיה להשיב למבקש עם קבלת הנכס בחזרה לידיהם, אם ערעור המבקש יידחה. בנסיבות אלה, מבחינת מאזן הנוחות. אין להתנות את עיכוב ביצוע פסק הדין בערבות כספית מטעמו של המבקש.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ע. פרנק כהן למבקש, עו"ד א. פסי למשיבים. 25.3.07).

בע"מ 2738/07 - פלונים נגד פלונים

*מכירת דירה ע"י כונס נכסים, כאשר בני זוג שהתגרשו הסכימו על פירוק השיתוף ומכירת הנכס, אם הם עצמם לא יצליחו למכרו תוך זמן קצוב (הבקשה נדחתה).

ביום 1.5.05 נתן ביהמ"ש לענייני משפחה תוקף של פסק דין להסכמת המבקש והמשיבה - בני זוג הנמצאים בהליכי גירושין - לפירוק השיתוף בבית המגורים של בני הזוג. לפי ההסכם ניתנה לבני הזוג תקופה של ארבעה חודשים למכור את הנכס בעצמם, ולאחר מכן - כך נקבע - ישמשו באי כוחם ככונסי נכסים. בני הזוג לא הצליחו למכור את הנכס. ביום 18.11.05 פרסמו כונסי הנכסים הזמנה להגיש הצעות. ביום 21.3.06 התקיימה התמחרות בין שני מציעים והתקבלה הצעתו של המשיב 4 לקניית הנכס. ביום 20.4.06 נפגשו כונסי הנכסים והמשיב 4 לצורך חתימת הסכם המכר. בסוף הפגישה הופיע המבקש 2 - בנם של בני הזוג - והודיע כי הוא מבקש לשלם את חלקה של המשיבה, כך שהנכס לא יימכר למשיב 4. אעפ"כ נחתם ההסכם עם המשיב 4, ו ביהמ"ש לענייני משפחה אישר את ההסכם. העתירה לבטל את ההסכם נדחתה בביהמ"ש לענייני משפחה ובערעור בביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביחס לטענות המתבססות על סעיף 101 לחוק המקרקעין, הרי ראשיתו של ההליך בהסכמת הצדדים לפרק את השיתוף על ידי מכירת הנכס - הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. אין חולק כי חוק המקרקעין מעניק זכות קדימה לבן זוג, אך בני הזוג הסכימו אחרת - ובנסיבות, אין זה מוצדק לאפשר למבקש לחזור בו מהסכמתו.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יעקב סגל למבקשים. 26.3.07).

בג"צ 2955/07 - תנועת נאמני הר הבית... ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*דחיית עתירה לאפשר עלייה להר הבית כדי להקריב קרבן פסח (העתירה נדחתה).

העותרים מבקשים לקיים את מצוות הקרבת קרבן פסח וקיום סדר פסח כהלכתו על הר הבית (למחרת יום הדיון). בקשה שהוגשה בעניין זה למפקד משטרת מחוז ירושלים נדחתה מטעמים של שמירה על הסדר הציבורי ומניעת פגיעה חמורה בשלום הציבור. העותרים טוענים כי הקרבת קרבן הפסח היא מצווה ייחודית שיש לה מקום וזמן מסויימים. הם מבקשים למלא מצווה זו כחובה דתית וזאת בתום לב ואמונה. האיזון המתבקש בעניין זכות הפולחן שונה, לטענתם, מהאיזון בעניין זכות העליה להר הבית וזכות התפילה. העתירה נדחתה.
ירושלים אינה כשאר ערים שבעולם, והר הבית אינו כשאר מקומות שבירושלים. אכן, אין ליתן וטו לקהל עויין המבקש לפגוע, בדרכי אלימות בזכויותיהם של אחרים. בצדק טוענים העותרים כי לא ניתן לממש את בקשתם אלא במקום מסויים ובזמן מסויים. ואולם, לאור האינפורמציה שבידי מפקד המחוז לא ניתן, לעת הזו, להיענות לבקשת העותרים.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, פוגלמן. עוה"ד נפתלי ורצברגר והלל וייס לעותרים, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 1.4.07).

רע"א 1842/07 + 9082/05 - שרידב השקעות בע"מ ואח' נגד עו"ד א. הרטמן כונס נכסים ואח'

*הגשת בקשה לסעד על דרך מתן הוראות ע"י ביהמ"ש בהליכי כינוס, כאשר התעוררה מחלוקת עם צד שלישי שאינו בעל דין בהליכים אלה (הבקשות נדחו).

ביום 21.10.99 רכשה חברת זאבי כ- %19.6 מהון המניות המונפק של בזק. הרכישה מומנה באמצעות הלוואות שניתנו לה על ידי מספר בנקים, המשיבים 3-9. להבטחת ההלוואה חתמו זאבי על אגרות חוב לטובת הבנקים. בין היתר, שועבדו, בשעבוד קבוע, מניות בזק שנרכשו על ידי זאבי. באגרות החוב הצהירה זאבי כי אין לאף אדם זכות או אופציה לרכוש את המניות. חברות זאבי לא שילמו את חובותיהן לבנקים, ואלה הגישו בקשה למימוש השעבודים נשוא אגרות החוב. המשיב מונה ככונס לנכסי החברות, והוא מצא בין מסמכי החברות מכתב מיום 1.11.99 בו הוענקה למבקשת אופציה לרכישת %5 ממניות בזק שהיו בידי החברות. בהמשך גילה כי ביום 5.3.00 שילמה זאבי כ-39 מיליון ש"ח למבקשת, לאחר שמימשה את האופציה ובתמורה לכך שמכרה את המניות בחזרה לחברות. המשיב הגיש לביהמ"ש, בגדרו של תיק הכינוס, בקשה לקבוע שהסכם האופציה נעשה בניגוד להוראות אגרות החוב, וכן כי התמורה שהתקבלה בידי המבקשת הינה חלק מנכסי הכינוס. המבקשת טענה כי הבקשה על פי מהותה אינה מתאימה להתברר כבקשה למתן הוראות וכי המדובר בתביעה כספית נגד מי שאינו צד להליכי הכינוס, שמן הדין להגישה על דרך של תביעה כספית רגילה, תוך תשלום אגרת משפט מתאימה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף. הבקשות לרשות ערעור נדחו.
בקשות למתן הוראות עשויות להתייחס למחלוקות רבות ושונות, ולסוגי סכסוכים רבים ושונים. אמנם המסגרת של בקשה למתן הוראות נועדה בראש ובראשונה למחלוקות בין בעלי הדין "הטבעיים" בהליכים בהם מוגשת בקשה מסוג זה, כמו למשל, סכסוך במסגרת תיק פשיטת רגל בין הנאמן לבין החייב. ואולם, ההלכה מכירה ומתירה את השימוש בבקשה למתן הוראות גם להשגת סעד נגד צד שלישי. במקרים מסוימים ידון ביהמ"ש ויכריע במחלוקות מסוג זה. זאת ועוד, כלל הוא כי ערכאת הערעור תתערב רק לעיתים נדירות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטה בדבר ניהול הליך על דרך בקשה למתן הוראות.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד יעקב נאמן וברוך כצמן למבקשת, המשיב לעצמו. 26.3.07).

רע"א 7160/06 - חנית ובטחון בע"מ נגד עו"ד עידן גולדנברג

*דחיית תביעה אישית נגד מפרק חברה שנטל הלוואות חוץ בנקאיות, לפני שהחברה בפירוק נקלעה למצוקת מזומנים (הבקשה נדחתה).

המבקשת, חברה שעיסוקה במתן הלוואות חוץ בנקאיות, הגישה תביעה נגד המשיב, אשר שימש כמפרק זמני של חברה. במסגרת תפקידיו כמפרק, נטלה החברה מן המבקשת הלוואות שלא נפרעו. נטען לאחריות אישית של המשיב להחזר ההלוואות. בימ"ש השלום דחה את התביעה בקבעו, כי לא הוכח שהמשיב חרג מסמכותו או פעל בניגוד לסמכות שהוענקה לו על ידי ביהמ"ש. לא זו אף זו, אלא שביהמ"ש אישר לקיחת אשראי מצדדים שלישיים. נקבע כי העסקאות בין המבקשת למשיב נערכו כולן טרם יום 3.11.99, שלאחריו נקלעה החברה למצוקת מזומנים. לבסוף נקבע כי פעילות המשיב בלקיחת ההלוואות היתה כמפרק זמני, והוא אינו ערב באופן אישי להחזרתן. ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין ספק כי תיתכן אחריות אישית של מפרק, שעה שנהיר כי פעל ברשלנות או בזדון. דבר זה לא יהא עניין שבשיגרה. אכן, לקיחת הלוואות בשוק החוץ-בנקאי, הקרוי לעתים אפור, היא מן הצעדים שלגביהם ראוי לקבל אישור ביהמ"ש. ואולם, במקרה הספציפי, משנתבקש מביהמ"ש אישור כללי לפעולה וגם ניתן, קשה - אף בהנחה של טעות בשיקול הדעת - לבוא חשבון עם המפרק-המשיב אישית, בדיעבד, כאשר לא פעל בחריגה מסמכות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד שאול קוטלר למבקשת. 26.3.07).

רע"א 4135/06 - רות פרוידיגר ואח' נגד שרה אשכנזי

*נטל השכנוע בטענה של בית עסק כי שילם בשעתו דמי מפתח ואין להכניסו לגדר בתי עסק שלא שילמו דמי מפתח לצורך קביעת דמי השכירות (הבקשה נדחתה).

המבקשים הם דיירים מוגנים בחנות ברחוב יפו בלב ירושלים. המשיבה היא בעלת הזכויות בחנות. החנות הושכרה בשנת 1940 לאברהם שטוב וליוסף וייכסלבאום, (להלן הדיירים המקוריים), אשר המבקשים הם חליפיהם על-פי דין. בשנת תש"ס תוקנו תקנות הגנת הדייר, לפיהן, הוראת סעיף 52א לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), לא תחול על בית עסק שלא שולמו בגינו דמי מפתח. המשיבה עתרה לבית-הדין לשכירות, כי יורה למבקשים לשלם לה דמי שכירות ריאליים. ביה"ד לשכירות קיבל את תביעת המשיבה, בקבעו כי לא שולמו דמי מפתח בגין החנות. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי בירושלים, וערעורם נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, בנטל השכנוע נושאת המשיבה. יחד עם זאת, כאשר יסוד ההוכחה הוא שלילי וקשה יותר להוכחה, הנטל מופחת. במקרה דנן, בחוזה המקורי מ-1940 נקבע במפורש, כי "כל טענות על תשלומי כספים וכדומה, צריכים להוכיח אך ורק בכתב מהמשכיר או מבא כוחו". כלומר, הצדדים הסכימו כי הוכחה של תשלום כספים תיעשה באישורים שיוציא המשכיר בכתב וכאלה לא הוצגו. כמו כן, בא כוחם הקודם של המבקשים, ניהל מו"מ באשר לדמי השכירות הראויים, בלא שנטענה הטענה כי שולמו דמי מפתח. זאת ועוד, על יסוד המדיניות שעניינה צמצום והגבלת חוק הגנת הדייר ראויה היא, יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנה זו, שכן הנסיבות השתנו.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אסף הורניק למבקשים, עו"ד הרצל אברהם למשיבה. 28.3.07).

עע"ם 6745/06 - קון טנסה נגד משרד הפנים ואח'

*דחיית בקשה של עובד זר שיש לו אישור שהייה לעבודה בתחום התעשייה, לעבור לעבודה בתחום הבנייה (הערעור נדחה).

המערער, עובד זר, על פי אשרת שהייה לעבודה בתחום התעשייה, עתר להורות למשיבים לאשר לו עבודה בתחום הבניין. ביהמ"ש קבע כי לפי הדין, השמת עובד זר - אף בתחום שלגביו הונפקה לו אשרת עבודה, לא תתאפשר לאחר שהייה
של למעלה מ-51 חודש; לא כל שכן כאשר מדובר בתחום אחר. ביהמ"ש לא קיבל טענה כי אין לכלול ב-51 החודשים תקופות בהן נעדר העובד מן הארץ, וקבע כי הנוהל מדבר על 51 חודשים מיום הכניסה לישראל. הערעור נדחה.
נוהל שמים סגורים, הינו, כי עובדים מוצעים למעסיקים "מקרב העובדים הנמצאים בארץ, בהתאם לענף בגינו הונפקה להם אשרת העבודה מלכתחילה". בין נובמבר 2005 למארס 2006 אושר באופן חריג ניוד עובדים מן התעשיה לבנין, אך בתנאי של חלוף פחות מ-51 חודש מאז כניסתו הראשונה של העובד - מה שלא חל לגבי המערער. אין לקבל את פרשנותו של המערער, כאילו התקופה צריכה להימנות לשיעורין, בניכוי תקופות בהן לא שהה בארץ.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, חשין. עו"ד ו. מיסיוק למערער, עו"ד ד. חורין למשיבים. 25.3.07).

רע"א 8159/06 - עיריית אילת נגד זוהר רוקסא ואח'

*צו מניעה זמני (הבקשה נתקבלה).

המשיבים עוסקים בדיג, והם מחזיקים בפועל, ולטענתם אף בזכות, מקרקעין בחופה הצפוני של אילת. לבקשת המשיבים, נתן בימ"ש השלום צו מניעה המופנה כלפי המבקשת והמשיב 3 (המינהל) להפסיק עבודות בנייה וגידור במקרקעין שבמחלוקת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לרשות ערעור, בציינו, בין היתר, כי בא כוח המבקשת לא הציג את המסמך אליו התייחס בתשובתו, ושעל פיו, כנטען, אין מדובר בשטח שבמחלוקת בין הצדדים, אלא בשטח אחר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הדיון יוחזר לבימ"ש השלום, לבדיקה האם השטח שבו מדובר בצו המניעה, אכן שנוי לאמיתו במחלוקת - ויש מקום לצו מניעה לגביו כטענת המשיבים, או שמא המדובר בחלקות שונות, כטענת המבקשת והמינהל. אכן, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במשורה, אך שעה שהמדובר בשטח חוף, נכס שלטענת רשויות הציבור אינו כלול במחלוקת באשר לזכויות המשיבים, ואם אכן כך, נפגע לכאורה הציבור מהיעדר האפשרות לשימוש בו, יש מקום לבדיקת הדברים גם בגדרי צו מניעה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד רון חלפון למבקשת, עוה"ד אור ליסקר ויהודה גרף למשיבים, עו"ד נעמי זמרת למינהל. 26.3.07).

רע"א 1026/07 - שמואל הרשקוביץ ואח' נגד החברה... לטבק (מ.ט.) בע"מ

*דחיית בקשה למחיקה על הסף של תביעה, שנומקה בכך שקיים "מעשה בי"ד", של פסק בורר בסכסוך שבין הצדדים (הבקשה נדחתה).

בין המבקשת 2, (להלן אימפקס), לבין המשיבה, נכרת הסכם שמטרתו העיקרית היתה להבטיח למשיבה את זכויות היבוא וההפצה הבלעדיות של חברת hsidewS .hctaM בהמשך התגלע סכסוך בין אימפקס והמשיבה. הסכסוך נדון בפני בורר שדן בעיקר בפרשנות ההסכם, אימץ את טענות אימפקס והורה למשיבה לשלם לאימפקס "תשלום נוסף" שנתבע. פסק הבורר אושר בלא התנגדות בביהמ"ש המחוזי. בהמשך הגישה המשיבה תביעה בבימ"ש השלום, בה נטען כי המבקש (להלן הרשקוביץ), שהיה בעת חתימת ההסכם מנהל השיווק של קבוצת דובק, (הכוללת את המשיבה), עשה יד אחת עם המשיב 3 - מנכ"ל אימפקס לניצול המשיבה. בתגובה הגישו המבקשים בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה שהסכם הבוררות מהוה מעשה בית דין. בימ"ש השלום דחה את הבקשה ובקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחתה. בבקשה דנא נטען, כי בהינתן שהסעד המרכזי שנדרש בתביעה הוא השבת התשלום שנפסק ע"י הבורר, מדובר למעשה בהליך לביטול
פסק בורר שלא על פי הדרך והעילות הקבועות בחוק הבוררות. כן נטען כי פסק הבורר יוצר מעשה בית דין, וכי דוקטרינת מעשה בית דין אינה מתייחסת רק לטענות שהועלו בהליך הראשון, אלא גם לטענות שהיה על בעל דין להעלותן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככלל חל עקרון מעשה בית דין לא רק על טענות שהועלו בהליך הראשון, אלא גם על "טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה". בנוסף, אין ספק שדוקטרינת מעשה בית דין חלה עקרונית גם על הליך שהוכרע בבוררות. שאלת צרוף שני היסודות אינה תמיד פשוטה, והיא תלויה בנסיבות המקרה, בתוכן ההסכמה לבוררות וברצון הצדדים ביחס להתדיינות עתידית. המדובר איפוא במשוכה כפולה: האם נמסר עניין פלוני להכרעת הבורר, וככל שהתשובה חיובית - האם הסכימו הצדדים שהכרעתו תיצור מעשה בית דין. שאלות אלה הן שאלות שבעובדה ובפרשנות. הערכאה הדיונית סברה כי לא הוצגה בפניה תשתית מספקת לדחייה על הסף, זאת גם בהתחשב בצירופם של צדדים חדשים להליכים. בנסיבות כאלה תמעט ערכאת הערעור להתערב, כל שכן בגלגול ערעורי שלישי. המבקשים יוכלו להעלות במסגרת הבירור את טענותיהם, לרבות בעניין מעשה בית דין, וביהמ"ש ידון בהן לגופן.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אורי נוי ורן שפרינצק לאימפקס. 20.3.07).

רע"א 2565/07 - טלנית... בע"מ ואח' נגד נציגות הבית המשותף... ואח'

*מינוי מומחים ע"י ביהמ"ש בתביעה הנוגעת לליקויי בנייה (הבקשה נדחתה).

בתביעה בגין ליקויי בניה שהתגלו בחניון שנבנה על ידי מספר חברות קבלניות - המבקשות - והמשרת את המשיבות (להלן האתר), מינה ביהמ"ש, במסגרת קדם משפט, בלא הסכמת הצדדים, מומחה מטעמו (המהנדס ברמן) אשר קבע כי קיימים ליקויים משמעותיים של דליפות מים באתר, והעריך את עלות התיקון בסך 135,000 - ותוספת של %25 לביצוע על ידי המשיבות. במהלך הדיון בביהמ"ש השיגו הצדדים, כל אחד מטעמו, על חוות דעתו של המהנדס. בהמשך הודיע ביהמ"ש לצדדים כי בכוונתו "למנות שני מומחים נוספים בתחום האיטום וההנדסה". זאת, כפי שהוסבר בהחלטה, מאחר שלא ניתן לדעת ביהמ"ש לסיים את הסכסוך על בסיס חוות דעתו של המהנדס ברמן כפי שהיא. כלפי החלטה זו הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע לביהמ"ש המחוזי והבקשות נדחו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בכוחו של שופט בקדם משפט להורות "כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו", ודבר זה כולל מינוי מומחה. בענייננו, מינה ביהמ"ש בנוסף למומחה הראשון עוד זוג מומחים. במקרה רגיל עדיף וראוי היה שההחלטה למנות מומחים נוספים תיעשה לאחר חקירת המומחה הראשון, אך בנסיבות שבהן נמשך הדיון בתיק שנים אחדות, ובסופו של דבר אין מדובר בתיק רב היקף במיוחד, אין לבוא בטרוניה עם ביהמ"ש שביקש לזרז את ההליך ככל הניתן. לצדדים שמורה הזכות בבוא היום לחקור את המומחים על חוות דעתם.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד א. בן מאיר, א. בקר וח. כהן-הרמתי למבקשות. 25.3.07).

ע.פ. 10073/06 + 9792/06 - סומוד עאוני חמוד ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של גרימת חברה וכלל "אחידות הענישה" (ערעורים על חומרת העונשים - ערעורם של המערערים 1 ו-3 נדחו ושל מערער 2 נתקבל).

ביום 24.2.06 לפנות ערב, תקף נאשם 1 (קטין בעת ביצוע העבירות) את המתלונן, וגרם לו חבלה. בעקבות זאת נסע המתלונן עם אביו למוקד רפואי. במהלך נסיעתם עקפו אותם הנאשמים, ברכב נהוג על ידי נאשם 1. עם השלושה ברכב היה אדם נוסף, (להלן: השותף). בנקודה מסויימת ירדו הארבעה מהרכב, הצטיידו באבנים
ומקלות וכשהתקרב הרכב בו נסעו המתלונן ואביו, החלו הארבעה ליידות אבנים לעברם. אבי המתלונן שנהג ברכב איבד שליטה בו, עלה על המדרכה, וסטה לנתיב הנגדי. בעקבות הודאתם והרשעתם, גזר ביהמ"ש המחוזי על נאשם 1 - מאסר בפועל של 20 חודשים, על נאשם 2 - מאסר בפועל של 18 חודשים, ועל נאשם 3 - מאסר בפועל של 20 חודשים וכן מאסר על תנאי, ופיצוי המחייב כל נאשם לשלם למתלונן ולאביו 5,000 - לכל אחד. הערעור על חומרת העונש של מערערים 1 ו-3 נדחו ושל מערער 2 נתקבל.
אילו עמד פסק דינו של בימ"ש קמא בעניינם של שלושת המערערים לעצמו, לא היה מקום להתערב במידת העונש. אלא שבהליך שיפוטי נפרד, בפני הרכב אחר, נדון השותף ל- 12 חודשי מאסר. ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו כי אלמלא העונש המקל שהוטל על השותף, הוא היה מטיל על המערערים עונש חמור יותר. אף שהמערערים והשותף היו מעורבים באותה פרשה עבריינית, הצדיקו קווי שוני מסויימים, פערים בענישה. עניינם של הנאשמים 1 ו-3 שונה באורח מהותי מזה של השותף. קשה יותר היא ההשוואה בין עונשו של השותף לבין עונשו של נאשם 2. הפער בענישה ביניהם הוא 6 חודשי מאסר בפועל כאשר מעורבותם של שני שותפים אלה במעשי העבירות דומה. אכן, לנאשם 2 עבר פלילי בעוד לשותף זו הסתבכותו הראשונה בפלילים, אך הפער העונשי אינו משקף באורח סביר את פער החומרה. על כן יש לקבל את ערעורו של נאשם 2, במובן זה שבמקום 18 חודשי מאסר בפועל, הוא ירצה 14 חודשי מאסר בפועל.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד מראם חמוד וחאזם יוסף למערערים, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 1.4.07).

בג"צ 2233/07 - פלוני נגד המפקד הצבאי לאזור יו"ש

*אין איסור על מעצר מינהלי של נאשם בעבירות בטחוניות, לאחר שריצה ענשי מאסר בגין אותן עבירות (העתירה נדחתה).

העותר נעצר ביום 8.3.05 על ידי כוחות צה"ל באיזור, והואשם בעבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת. במסגרת ההליך הפלילי, הושג הסדר טיעון אשר בעקבותיו הורשע העותר ונדון למאסר של 17 חודשים. עם סיום מאסרו, הוצא נגד העותר צו מעצר מינהלי למשך 6 חודשים. לאחר תקופה קצרה הועמד שוב לדין פלילי בעבירה של סיוע לעבריין, הורשע ונדון למאסר, ועם סיום ריצוי עונש המאסר השני, הוצא נגד העותר צו מעצר מינהלי חדש. הטעם העיקרי להוצאת הצו המינהלי, הוא היות העותר פעיל בתנועת הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני המסכן את בטחון האיזור. שופט צבאי החליט שלא לאשר את תוקפו של הצו. על החלטה זו הוגש ערעור וביהמ"ש הצבאי לערעורים אישר את צו המעצר. העתירה נדחתה.
אין איסור מן הדין לעצור אדם במעצר מינהלי בסמוך לאחר שריצה עונש מאסר בגין פעילות המסכנת את בטחון הציבור, גם מקום שאותה פעילות עצמה היא המהווה יסוד למעצר המינהלי. התנאי המוקדם למעצר מינהלי כזה הוא כי תתקיים תשתית נתונים ממנה עולה כי המעצר הכרחי מטעמי בטחון החלטיים. עם זאת, אף כי המסלולים הפלילי והמינהלי אינם מוציאים זה את זה, העובדה כי אדם הועמד לדין פלילי, וריצה עונש מאסר בגין פעילותו כנגד בטחון המדינה, הינה בעלת משקל משמעותי במסגרת שיקול הדעת אם להחיל עליו אמצעי של מעצר מינהלי מיד לאחר סיום ריצוי מאסרו. בנסיבות העניין, מעמדו של העותר בארגון הטרור, והמסוכנות הפוטנציאלית הנשקפת ממנו, על רקע מעורבותו ופעילותו הקודמת בארגון, עוצמת האינטרס הבטחוני מול היקף הסיכון הצפוי משחרורו של העותר, אינם מעמידים עילה להתערבות בתוקפו של צו המעצר.

(בפני השופטות: פרוקצ'יה, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ג'מיל חטיב לעותר, עו"ד אילאיל אמיר למשיב. 29.3.07).

ע.פ. 3813/06 - גנאדי קוניאבסקי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות של סחר בבני אדם לזנות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לפשע, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות וסרסרות למעשי זנות, ונדון בביהמ"ש המחוזי בב"ש לארבע שנות מאסר בפועל ושנה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
פגיעתה של תופעת הסחר בנשים לעיסוק בזנות אינה רק באותן נשים שהן קורבנות הסחר, אלא בכלל הציבור ובפרט בציבור הנשים. היחס המחמיר ראוי לא רק למי שהורשעו ב"רכישת" או ב"מכירת" נשים לעיסוק בזנות, אלא גם לכל המעורבים בשרשרת הסחר. בענייננו, אין לומר שחלקו של המערער בפרשה הוא שולי או זניח. גם אם המערער לא היה יוזם המעשים וגם אם היו בפרשה אחרים שמעורבותם בפרשה עמוקה יותר, עדיין חלקו משמעותי ולא ניתן גם להתעלם מכך שהוא ציפה לרווח כספי משמעותי מפעולותיו.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. פורר למערער, עו"ד ב.ע. ברוט למשיבה. 11.4.07).

ע.פ. 8226/06 - שלמה טוויל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש של עובד מדינה בעבירה של מעילה בכספים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

במשך 34 שנים, בין השנים 2001-1967, עבד המערער במשרדי האפוטרופוס הכללי בירושלים. בתפקידו האחרון, ב-5 השנים האחרונות, שימש כמנהל ומפקח על רכוש וכספים שחולטו מנאשמים שהורשעו בעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים. בתוקף תפקידו קיבל המערער ממזכירויות בתי המשפט צווי חילוט ורכוש מחולט. בין היתר חולטו כלי רכב. ההסדר לגבי כלי הרכב היה כי הם יאוחסנו בשלב הראשון במחסנים, ומאוחר יותר יימכרו במכרז פומבי. המערער העביר כלי רכב לאחרים, חלקם בני משפחה ומכרים, תמורת סכומי כסף אותם שלשל לכיסו ואף ללא תמורה. המערער גם ביטל לעיתים מכרזים והורה על קיום מכרזים חדשים על מנת שמקורביו יוכלו לזכות במכרזים. באשר לסכומי כסף שחולטו מידיהם של סוחרי סמים - המערער קיבל אותם ושלשל את הכספים לכיסו. כתב האישום כולל 15 אישומים. בימ"ש קמא, הטיל על המערער 3 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 25,000 ש"ח. הערעור מתמקד ברובו במצבו הרפואי של המערער, ולצורך כך אף נתבקשה הצגת ראיות נוספות שהן מסמכים רפואיים המתעדים את מחלותיו השונות של המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העובדות, שנפרסו בכל אותם 15 אישומים המרכיבים את כתב האישום, חושפות התנהלות מושחתת, תוך ניצול ציני וחסר מעצורים של האמון שניתן במערער ונגישותו לרכוש שמדובר בו. הכסף אמור היה, בחלקו לפחות, לשמש לצרכי הרשות למלחמה בסמים, כדי לסייע במלחמה בנגע זה. במקום זאת הגיע לכיסו של המערער אשר נהג ברכוש בדרך המאפיינת משטר מושחת, שבו הקרובים לצלחת רואים עצמם כבעלי הבית על רכוש המדינה. כתב האישום כלל ארבעה נאשמים, כאשר נאשמים 4-2 הינם ילדיו של המערער שזכו לקבל כלי רכב שחולטו והגיעו לידיו של אביהם. אמנם המערער הוא אדם חולה ומצבו הבריאותי מחייב טיפול והשגחה, אך אין מדובר במי שאיננו כשיר לריצוי עונש מאסר. שירות בתי הסוהר ערוך לטפל גם באנשים חולים.