ע.פ. 7694/03 + 7472/03 - אורי (איילין) מקוריה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגת תינוק שבכה והפריע את מנוחתו של הנאשם וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 947/00 - הערעורים נדחו).
א. המערער קיים קשר אינטימי עם אשה (להלן: ש'מ'), אותה נהג לבקר בביתה, שם התגוררה עם שני ילדיה - ס' ו-ד'. באחד הימים, בשעת ערב, יצאו ש'מ' ובתה מהדירה, וד', בן השנתיים, (להלן: המנוח), נותר עם המערער. המנוח בכה וחרחר, המערער הגיב על כך בהכאתו בחגורה בכל חלקי גופו, ומשלא פסק מבכיו, סתם את פיו בכוח וכתוצאה מכך נגרם מותו בחנק. לאחר שנוכח כי הילד נפטר הסתלק המערער מהדירה, מבלי להזעיק עזרה רפואית. למערער יוחסה עבירת רצח בכוונה תחילה. ביהמ"ש קבע כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מחנק, אך התעורר ספק אם במערער גמלה החלטה להמית את המנוח, ועל כן הרשיעו ביהמ"ש בעבירת הריגה, ודן אותו לעשר שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נדחו.
ב. הרשעת המערער מבוססת היטב. אשר למידת העונש - קשה ומזעזעת היא מסכת העובדות אשר עמדה בבסיס הרשעתו של המערער. הוא קיבל על עצמו להשגיח על המנוח, קטין בן שנתיים וחצי בלבד, ובמקום לעשות זאת הוא גרם למותו במו ידיו. לא ניתן לשלול את האפשרות שאולי אפשר היה להציל את חייו של המנוח, לו רק טרח המערער להזעיק לו עזרה. מנקודת השקפה זו, לא זו בלבד שאין בעונש חומרה כלשהי, אלא שאין בו אף כדי לתת מענה הולם לחומרתן של העבירות ולצורך להרתיע את הרבים. עם זאת, המערער אובחן כחולה איידס, ומצבו הולך ומתדרדר. במצב זה, ואף שבנסיבות אחרות נכון היה להחמיר בעונש, יש לדחות את שני הערעורים כאחד.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, נאור. החלטה - השופט לוי. עוה"ד ת. אורינוב ונ. רדין למערער. עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 6.8.07).
רע"פ 9815/05 + 9727/05 - ברנרד גליקסמן נגד מדינת ישראל
*הרשעת רופא בעבירת מין במטופלת להסרת שיער מפניה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ע.פ. 71573/04 - בקשות לרשות ערעור - בקשת המבקש נדחתה ובקשת המדינה נתקבלה).
א. המתלוננת הגיעה לטיפול בהסרת שיער מפניה במרפאה בה עבר המערער כרופא מטפל. במהלך הטיפול על מיטת הטיפולים, בעת שעיניה של המתלוננת היו מכוסות במשקפי פלדה מונעות קרינה חשף המשיב את איבר מינו, קרב אותו לשפתיה ונגע בהן פעמיים, תוך שהוא מבקש ממנה להתקרב אליו. בימ"ש השלום הרשיע את המערער וגזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 50,000 -. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי, בין היתר, גם על רכיב הפיצוי למתלוננת ולא צרף את הנפגעת עצמה כצד לערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער על הרשעתו. אשר לגזר-הדין סבר ביהמ"ש כי יש ליתן משקל משמעותי יותר לכך שרישיונו של המערער עלול להישלל, ולכן העמיד את עונש המאסר על 9 חודשים בלבד. באשר לפיצוי, קבע ביהמ"ש כי "משבחרה המתלוננת במסלול של הגשת תביעה אזרחית - אין מקום לכפילות בנושא זה". על כן החליט לבטל את רכיב הפיצוי. המערער ביקש רשות ערעור על ההרשעה וחומרת העונש ובקשתו נדחתה. המדינה ערערה על ביטול הפיצוי למתלוננת וערעורה נתקבל.
ב. טענותיו של המשיב נגד הרשעתו בדין, אינן מעוררות שאלה שיש בה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור. באשר לטענותיו של המבקש נגד חומרת העונש - לא רק שהעונש אינו חורג כלל לחומרה ממידת הענישה הראויה, אלא שהוא אף מקל עמו.
ג. המדינה טענה כי שגה ביהמ"ש בקובעו כי יש לבטל את הפיצוי שנפסק לטובת הנפגעת. בעניין זה יש לקבל את עמדת המדינה. בערעורו של המערער על חיובו בתשלום פיצויים לנפגעת, היה עליו לצרפה בביהמ"ש המחוזי כמשיבה לערעור. די היה בטעם זה כדי לבטל את החלטת ביהמ"ש קמא. גם לגופו של עניין, גם אם אופיו הדומיננטי של הפיצוי לפי סעיף 77 הנו אזרחי במהותו, אין בכך כדי לשלול את הפעלת סמכות הפיצוי רק מאחר שהוגשה על-ידי הנפגע תביעה אזרחית. שאלה נפרדת היא אם קיימת אפשרות שעקב פסיקת הפיצויים לפי סעיף 77 הנ"ל יזכה הנפגע לכפל פיצוי, אם וכאשר יידון עניינו בתביעת נזיקין אזרחית נפרדת. יש להניח שבעת חישוב מלוא הפיצויים לנפגעת, יילקחו בחשבון גם הסכומים אשר נפסקו במסגרת ההליך הפלילי.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, ארבל. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד שלמה יוספסון למבקש, עו"ד זיו אריאלי למדינה. 8.8.07).
ע.פ. 5746/06 - כמאל עבאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהסתננות לפי החוק למניעת הסתננות וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1140/05 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1972, וג'האד שחאדה יליד 1987, תושבי רצועת עזה, הואשמו בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, הסתננות לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות וקשירת קשר לביצוע פשע. על פי כתב האישום, במהלך חודש מאי 2005, החליט שחאדה לבצע פיגוע התאבדות בישראל. המערער, ששהה בישראל בעבר, קשר קשר עם פעילים של תנועת הטרור חללי אל אקצא, לפיו יכנס לישראל יחד עם שחאדה מבלי שהמערער ידע על הכוונה לבצע פיגוע. השניים התקדמו ברגל לכיוון אשקלון. בשלב מסויים הם התפצלו ובחלוף מספר שעות נעצרו. חגורת הנפץ שנשא שחאדה על גופו נוטרלה. עם פתיחת המשפט הודה המערער במסכת העובדתית ובעבירה של שהייה בלתי חוקית לפי סעיף 12 הנ"ל, אך כפר, בין היתר, בעבירה לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות. טענתו העיקרית היתה כי כניסתו לישראל בוצעה ביולי 2005, טרם ההתנתקות, אותה עת היתה מצויה רצועת עזה "בשליטתה האפקטיבית" של ישראל, ולפיכך לא היתה שטח המצוי "מחוץ לישראל" כנדרש בהגדרת "מסתנן" בחוק למניעת הסתננות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בכל סעיפי האישום וגזר לו 30 חודשים מאסר בפועל ו-12 חודשים מאסר-על-תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ההתפתחויות המדיניות השונות שאירעו מאז שנת 1967 - לרבות הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 ויישום תוכנית ההתנתקות בספטמבר 2005 - לא שינו את המבנה המשפטי הבסיסי לפיו מדינת ישראל החזיקה בשטח האמור בדרך של תפיסה לוחמתית. ממעמד משפטי זה נגזר כי רצועת-עזה לא היוותה חלק משטחה של ישראל והיא נותרה מחוץ לגבולותיה הריבוניים. המסקנה היא כי מאז חקיקתו של החוק למניעת הסתננות ועד היום, היוותה רצועת-עזה שטח שהינו "מחוץ לישראל" לצורך סעיף 1(2) לחוק.
ג. המערער טען עוד כי מאז שנות השישים ועד להגשת כתב-האישום בשנת 2005, נמנעה המשיבה מלהעמיד לדין מסתננים לפי החוק למניעת הסתננות. בהתחשב בכך, נטען, כי העמדתו לדין לפי החוק האמור יצרה "אכיפה סלקטיבית" והפלתה אותו לרעה ביחס לנאשמים אחרים. טענת המשיבה בעניין זה היתה כי השינויים במדיניות ההעמדה לדין במשך השנים, נבעו מהצורך להתאים את אמצעי האכיפה לנסיבות הביטחוניות המשתנות. בנסיבות אלה השינוי במדיניות ההעמדה לדין בשנת 2005, היה מבוסס על טעמים סבירים, ודין הטענה בדבר הפליה פסולה להידחות.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - ביהמ"ש קמא נתן משקל להודייתו המלאה של המערער ולהיותו של כתב האישום שהוגש נגד המערער המקרה הראשון מזה עשרות שנים, בו הועמד לדין תושב רצועת עזה בגין עבירת הסתננות שלא בערכאה צבאית. עוד התחשב ביהמ"ש בחוסר המודעות של המערער לחגורת הנפץ ששחאדה נשא על גופו. מאידך, המערער הורשע מספר פעמים בעבר בביצוע עבירות לפי חוק הכניסה לישראל וכן בעבירות נוספות. כמו כן לא ניתן להתעלם מכך שהמערער קשר עם אחר קשר להסתנן לשטח מדינת ישראל באמצעות חיתוך גדר המערכת.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, חשין. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד הישאם אבו שחאדה למערער, עוה"ד דותן רוסו ואייל כהן למשיבה. 31.7.07).
ע.פ. 8899/06 - עומר ארמין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הובלת נשק שנמצא במכונית בה נסע המערער וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8177/05 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם כי קשר ק-ש-ר עם אשרף אידריס (להלן: אידריס) ועם אחרים שזהותם אינם ידועה, (להלן: המוכרים), לרכוש נשק ולהובילו שלא כדין. המערער ואידריס נסעו מירושלים לכיוון מצפה רמון ברכב בו נהג אידריס, פגשו בקושרים האחרים, ורכשו מהם שלושה רובי קלצ'ניקוב ושלוש מחסניות תמורת 7,500 ש"ח. השק ובו הנשק הוכנס אל מתחת למושב האחורי של הרכב והשניים נסעו צפונה. בדרכם נעצרו על ידי המשטרה והנשק נתפס. המערער טען כי ביום האירוע הוא הגיע לבדו ממזרח ירושלים לבאר שבע במסגרת עיסוקיו, ובדרכו חזרה פגש באקראי את אידריס המוכר לו כמי שמבצע הסעות בשכר, והוא הצטרף אליו כטרמפיסט בנסיעה לירושלים, מבלי שידע על הימצאות כלי הנשק. ביהמ"ש דחה את גירסת המערער, זיכה אותו מחמת הספק מן העבירה של רכישת הנשק, והרשיעו בקשירת קשר להובלת הנשק וכן בהובלת נשק בשל החזקה ממשית, ולמצער החזקה קונסטרוקטיבית, של הנשק. ביהמ"ש גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ו-15 חדשים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. התרחיש שהציג המערער, אינו יכול להתקבל, משום שתרחיש זה הוא בלתי סביר ואינו מתיישב עם הגירסאות שהציגו אידריס ואף המערער עצמו. אשר למחדלי חקירה שלהם טען המערער - אכן, היו מספר פגמים בניהול החקירה. כך, למשל, לא הוברר מדוע לא בוצעו פעולות חקירה לאיתור זהותו של מוכר הנשק ומדוע לא נלקחו טביעות אצבע מן הנשק לאחר שנתפס, אך לא היה בפגמים אלה כדי לפגוע בהגנת המערער באופן כה מהותי עד כי הדבר מצדיק את זיכויו.
ג. באשר ליסוד הנפשי בעבירת ההחזקה בנשק והובלתו - יסודות "ידיעה" ו"הסכמה" להחזקת הנשק ולהובלתו, הינם היסודות המרכזיים בהיבט הנפשי, מקום שבו מיוחסת לנאשם החזקה קונסטרוקטיבית של דבר המצוי במקום השייך לאחר. מן הממצאים עולה כי, למצער, ידע המערער על הימצאות הנשק ברכבו של אידריס ואף הסכים לכך. המערער העלה טענה לפיה לא היה מקום להרשיעו בעבירת הקשר נוכח מחיקתה של עבירה זו מן האישומים שיוחסו לאידריס. ברם, הבחינה בעניין זה היא עניינית-מהותית ולא טכנית-פורמאלית. זיכויו של אחד הקושרים אינו מוביל בהכרח גם לזיכויו של הקושר האחר. בייחוד נכון הדבר מקום שבו זיכויו של האחר נשען על הסכם עד מדינה או על הסדר טיעון שנקשר עמו כפי שהיה במקרה שלפנינו.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - בימ"ש קמא עמד על החומרה הנודעת לעבירות נשק, כאשר כלי הנשק מיועדים על פי רוב לשימוש על רקע פלילי או בטחוני. כמו כן, עברו הפלילי של המערער כולל שלוש הרשעות קודמות, הראשונה שבהן משנת 1986
בעבירות נשק והשתיים האחרונות בעבירות לפי חוק התכנון והבנייה. ביהמ"ש נתן דעתו גם לנסיבות המקילות בעניינו של המערער בשל היותו אב לשלושה-עשר ילדים וכן בשל נקודות זכות מסויימות שצבר המערער בעניינים שבימ"ש קמא בחר שלא לפרטם. בכל הנסיבות אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער.
(בפני השופטים: נאור, חיות, חשין. החלטה - השופטת חיות. עו"ד מחמוד נעאמנה למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 29.7.07).
ע.פ. 10357/06 - טאהר אבו דיב ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של גרימת חבלה חמורה על רקע חשד של גניבה שביצע המתלונן אצל אחד הנאשמים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 4161/05 - הערעור נדחה).
א. המערערים הם בני משפחה אשר הואשמו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ובשלוש עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות בגין פגיעות שפגעו במספר אנשים ובכללם המתלונן. זאת, על רקע סכסוך שנתגלע בין המערער למתלונן. בגין הרשעתם נגזרו על המערערים מאסרים של 12,18 ו-9 חדשים מאסר בפועל וכן מאסרים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ממכוניתו של המערער נגנב ציוד המשמש אותו בעבודתו. הציוד הוחזר למערער לאחר ששילם תמורתו "כופר" למתווך. המערערים, חשדו כי המתלונן ואחרים אחראים לגניבת המכשיר ולהשבתו, וכי דמי הכופר הגיעו לכיסם. על רקע זה בוצעו התקיפה והחבלה. בתשתית העובדתית אשר שימשה בסיס להרשעה לא נפל כל פגם. תשתית עובדתית זו מבססת גם את יסודותיה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין לאמור: "(א)העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה...". בצד היסוד העובדתי, היה על המשיבה להוכיח קיומה של כוונה מצד המערערים לגרום לחבלה חמורה וכי תוצאת המעשה היתה גרימתם של פציעה או חבלה חמורה. בנוסף נדרש גם קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות לגרימת הפציעה או החבלה החמורה. יסודות אלה כולם הוכחו במקרה שלפנינו. יתירה מכך, אף אם לא ניתן לקבוע כי החבלות שנגרמו למתלונן הן בדרגה של "חבלה חמורה" - הרי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין מורה כי הרכיב התוצאתי יכול שיהיה אחד משניים: חבלה חמורה או פציעה. פציעה מוגדרת כ"חתך או דקירה המבתרים או בוקעים כל קרום חיצוני של הגוף...". במקרה שלנו, נגרמו למתלונן שפשופים בכל חלקי גופו וכוויה. לא ניתן לחלוק על כך, כי פגיעות אלו נכנסות לגדרה של חלופת הפציעה.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - אין עילה להתערב בגזר- הדין.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד זילי ולדמן למערערים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 6.8.07).
בע"מ 5579/07 - פלונית נגד פלוני
*עיכוב החזרת ילד ש"נחטף" לישראל ע"י אמו, לאביו בבלגיה, עד לבירור נוסף בדבר השפעת החזרתו של הילד על מצבו הנפשי(מחוזי ב"ש - ע"מ 121/07 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור, הערעור נתקבל, חלקית, ברוב דעות).
א. המבקשת, יהודיה ילידת ישראל, אזרחית ישראלית, התגוררה מרבית חייה בצרפת וכיום מתגוררת בישראל. המשיב הינו אזרח בלגי נוצרי המתגורר בבריסל. הצדדים הכירו בבלגיה בשנת 1997, נישאו בנישואים אזרחיים, ובחודש ינואר 1999 נולד להם בן (להלן: הבן). בשנת 2002 החלו הצדדים בהליכי גירושין בביהמ"ש בבלגיה. במסגרת אותם הליכים, מינה ביהמ"ש את מכון serG eLלמומחה מטעמו, ולאור חוות דעת המומחה קבע ביהמ"ש כי הבן יהיה במשמורת משותפת, אך כי המשמורת הפיסית
תהיה בידי המבקשת. בחודש נובמבר 2003 הגישה המבקשת לביהמ"ש בבריסל בקשה להגר עם הבן לצרפת. הבקשה אושרה, תוך קביעת הסדרי ביקור בין המשיב לבן. המשיב ערער על פסה"ד, ובמסגרת הערעור המליץ המומחה, וביהמ"ש קיבל את המלצתו, כי המשמורת הפיסית על הבן תעבור לידי המשיב בבלגיה. בחלוף חודש הגישה המבקשת תביעה למשמורת בבימ"ש בצרפת. בטרם מתן פסה"ד בתביעה זו, עזבה המבקשת את צרפת עם הבן ועברה להתגורר בישראל. ביום 7.3.06 דחה ביהמ"ש בצרפת את תביעת המבקשת למשמורת. ביום 18.12.06 הוגשה על-ידי המשיב לביהמ"ש לענייני משפחה בב"ש תביעה להחזרתו של הבן לבלגיה לפי חוק אמנת האג, וביהמ"ש נעתר לבקשה. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל חלקית ברוב דעות.
ב. השופטת ארבל: פסה"ד שניתן בבלגיה לפיו המשיב הוא בעל זכויות המשמורת של הבן בצרפת, הוכר בצרפת מיום הינתנו. מכאן כי אין מניעה להחזרת הבן למשיב בבלגיה ולא לצרפת מקום מגוריו האחרון. עם זאת, הבן בילה את מרבית שנות ילדותו והתבגרותו במשמורת עיקרית אצל המבקשת. עד היום, מעולם לא חי הבן במשמורת עיקרית אצל המשיב. על רקע זה, נראה כי בטרם יועבר הבן לחזקת המשיב, אל ארץ ממנה התנתק לפני כשלוש שנים וחצי, עם מעברו לצרפת, ייתן מומחה דעתו להשפעת מעברו החד והפתאומי לחזקת המשיב. טובתו של הבן היא אשר צריכה לעמוד במרכז הדיון, ובחלוף כ-19 חודשים שבהן נמצא הבן בישראל, וכמעט שנתיים נוספות בהן שהה הבן עם אמו בצרפת, יש לבחון את השפעתו האפשרית של ניתוק הבן ממקום מגוריו בשלישית, ולשקלה לצד השיקולים האחרים הקשורים באמנה, ובעיקר התכלית המרכזית בדבר החזרה מהירה של ילד חטוף.
ג. השופט אלון (דעת מיעוט): משנמצא כי המבקשת חטפה את הקטין, כמובן הדברים בסעיף 3 לאמנת האג, ומשלא עמדה המבקשת בנטלי הראיה המוטלים עליה להוכחת טענותיה בדבר התקיימות החריגים לאמנה, אין לקבל כלל את הערעור.
בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, אלון. עו"ד עמרם מליץ למבקשת, עו"ד אדווין פרידמן למשיב. 7.8.07).
ע.פ. 9030/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין של אב בבתו על יסוד עדות המתלוננת שהושהתה שנים רבות וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 132/99 - הערעור נדחה).
א. המערער, אביה של ש' א', ילידת שנת 1983 (להלן: "המתלוננת"), ביצע בבתו החל בשנת 1996 עבירות מין רבות, במשך כ-4 שנים, במהלכן הוא בעל אותה גם בטרם מלאו לה 14 שנים. על פי גירסת המשיבה, בוצעו העבירות, כאשר המערער נהג לבוא לחדרה של בתו ולשכב לצידה. גירסתה של המתלוננת נשמעה מפיה לראשונה שנים אחדות לאחר שלטענתה החל אביה בביצועם של המעשים האסורים בגופה. ביהמ"ש המחוזי הכריע במישור המהימנות לטובת עדותה של המתלוננת, שנסתייעה בדברי עדות נוספות, אשר תארו בעיקר את המצב הנפשי הקשה אליו נקלעה המתלוננת בעקבות חשיפת הפרשה. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 15 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המתלוננת נמנעה במשך מספר שנים מלהתלונן על מעשי המערערים ולראשונה עשתה זאת כאשר סיפרה על כך לחברתה ל' ב'. זו האחרונה, הכניסה את יועצת בית הספר לסוד העניין, אך גם בשלב זה לא פנתה המתלוננת למשטרה, והיא עשתה זאת רק לאחר שבועות אחדים שבמהלכם שוחחה מספר פעמים עם היועצת. בדרך כלל, שיהוי כה רב בהגשתה של תלונה, חייבת לעורר תהיות ביחס למהימנות הגירסה. אולם, כאשר יש
בפי המתלוננת הסבר לפשר השיהוי, ניטל מזה האחרון עוקצו. ניסיון החיים מלמד, שקטינים אינם ממהרים להתלונן על עבירות מין המבוצעות על ידי מבוגרים בגופם, ותופעה זו שכיחה במיוחד כאשר מדובר בגילוי עריות.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - מעשיו של המערער בבתו מעשים קשים הם, מעוררי חלחלה ושאט נפש. הם נמשכו תקופה ארוכה, תוך שהמערער מנצל את מרותו ואת פחדה של המתלוננת מפניו, והוא לא חדל מהם גם כאשר היה ברור לו שהוא גורם לבתו סבל גופני ונפשי שאת רישומיהם היא תשא עמה שנים רבות. אך לא את אלה בלבד גרם המערער, אלא גם לבידודה של המתלוננת, מאחר ובני משפחתה האחרים הפנו לה עורף בעקבות פנייתה למשטרה. העונש שהושת על המערער, תואם את רמת הענישה הראויה בעבירות מסוג זה.
(בפני השופטים: דורנר. אנגלרד, א. לוי. החלטה - השופט לוי. עוה"ד ששי גז, משה גלעד וטליה גרידיש למערער, עו"ד אורלי מור אל למשיבה. 4.3.03).
ע.פ. 638/02 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין ואינוס של הנאשם בנכדתו הקטינה במשך 3 שנים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 159/01 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירות של תקיפה מינית ואינוס, שביצע במשך קרוב לשלוש שנים בנכדתו (להלן: המתלוננת), מעת שהיתה כבת שבע. עקב אירועים אלה נגרמה למתלוננת פגיעה נפשית קשה, עד כי בהיותה בת 16 ניסתה לשים קץ לחייה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש מאסר של 19 שנים, מהן 16 לריצוי בפועל ותשלום פיצוי כספי בסך 50,000 - למתלוננת. בשיקוליו לעונש הביא ביהמ"ש בחשבון את גילו המבוגר של המערער, שבעת גזירת דינו היה כבן 68, וכן התחשב בהודאתו, אשר איפשרה שלא להעיד את המתלוננת, ובכך שהמערער החל לקבל טיפול פסיכולוגי - דבר המעיד על הכרתו בסטייתו המינית. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לעצם ההרשעה, אין ממש בטענת המערער, כי מעשיו אינם עולים כדי אינוס כמשמעו בחוק העונשין. המעשה של אינוס באמצעות החדרת אצבעות לאיבר-המין הוזכר אמנם מפורשות בחוק לראשונה רק בשנת 1990 - לאחר התקופה בה ביצע המערער את מעשיו - אולם בסעיף 348(ג) לחוק, שכבר היה בתוקף בתקופה הרלוונטית נקבע כי "המחדיר חפץ לאיבר המין של אשה... דינו כדין אונס". למונח "חפץ", למצער בנוסח החוק דאז, אין להעניק פירוש מילולי צר, דהיינו חפץ דומם דווקא, אלא יש לראותו כמתייחס לכל עצם מוחשי, אף אצבעות ידו של אדם.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - העונש שנגזר על המערער אמנם כבד הוא ולמערער נסיבות אישיות מקלות, שעיקרן גילו המבוגר והיותו אב לשני ילדים צעירים הזקוקים לו. דא עקא, כי החומרה הניכרת של מעשיו, כמו גם מסוכנותו, אינן מצדיקות את הפחתת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא (בדימ') ש. לוין, חשין, דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד כרמלה רוטפלד (האפט) למערער, עו"ד אורלי מור אל למשיבה. 31.3.03).
ע.פ. 7860/03 + 6234/03 - מראד זיתאוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מין בתיירת טרמפיסטית והחמרת בעונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 5064/02 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל חלקית).
א. בשעת צהרים, ביקשה המתלוננת, תיירת בת 27, להגיע משכונת א-ראם לירושלים. לידה עצרה מכונית מסוג "פורד טרנזיט" נהוגה בידי המערער, והמתלוננת שסברה
כי מדובר ברכב להסעת נוסעים בשכר, עלתה אליו. בנסיעתו סטה המערער לדרך צדדית, ועצר כאשר הגיע למקום מבודד. בשלב זה הוא כפה את עצמו על המתלוננת תוך שימוש בכוח, וביצע בה עבירות מין. לאחר כל אלה הסיע המערער את המתלוננת עד למחסום צבאי, ומיד התלוננה בפני שוטרים שניצבו שם כי נאנסה. במהלך משפטו טען המערער כי היתה זו המתלוננת שביקשה ממנו לבצע את המעשים וכל שעשה היה לפי בקשתה. ביהמ"ש המחוזי, העדיף את גירסת המתלוננת, הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. ביהמ"ש דחה את בקשת המשיבה להורות על חילוט הרכב. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל חלקית.
ב. באשר להרשעה - היא מבוססת היטב ואין להתערב בה. אשר למידת העונש - אין בעונש שנגזר למערער לא ביטוי הולם לחומרת מעשיו ולא מסר ראוי לרבים, לפיכך יש להעמיד את העונש על 9 שנים מאסר בפועל ושנה על תנאי. באשר לחילוט הרכב - הפעלתה של סמכות החילוט מותנית בקיומם של תנאים מצטברים אלה: בחפץ שנתפש בוצעה עבירה או עומדים לבצע עבירה; בעל החפץ הורשע בדינו והרשעתו מתייחסת למעשה שנעשה בחפץ או לגביו. תנאים אלה מתקיימים בענייננו. גם ביהמ"ש המחוזי היה שותף למסקנה זו, ואם החליט להימנע מהחילוט הוא נהג כך משום נסיבותיו האישיות של המערער, ועונש המאסר הממושך שהושת עליו. אין להתערב בהחלטה זו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עו"ד תמר פרוש למערערת, עוה"ד יצחק מינא ומשה צור למשיב. 9.3.05).
ע.א. 450/05 - אברהם לחמיש ואח' נגד מרים חזק ואח'
*הפחתה בפיצויים, בתאונת דרכים, שנפסקו בפריט עזרת הזולת. *אימתי ינוכו סכומי פיצויי פיטורין מהפיצויים המשולמים בפגיעה בתאונת דרכים. *אי תשלום פיצויים בפריט הפסדי שכר עבור התקופה שבה קיבל הנפגע תשלומים מהמעביד על חשבון ימי מחלה(מחוזי חיפה - ת.א. 120/96 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).א. המשיבה, ילידת 22.8.63, נפגעה בתאונת דרכים. מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש קבעו את שיעורי הנכות המסתכמת ב-%71. המשיבה עבדה כפקידת בנק עובר לתאונה, ועתה היא מוגבלת מבחינה תפקודית בהליכה, ובעבודות הבית ואינה מסוגלת לשוב לעבודתה. המשיבה המשיכה לקבל שכר מהבנק לאחר התאונה, תוך שהבנק מנכה לה ימי מחלה, והפסדי ההשתכרות שנגרמו לה חושבו מיום הפסקת תשלומים אלה. לעניין עזרת הזולת, קבע ביהמ"ש כי עובר לתאונה טיפלה המשיבה בארבעת ילדיה וכי כיום היא זקוקה לעזרה מלאה בטיפול בילדים ובבית, וכן תזדקק לעוזרת בית 3 פעמים בשבוע, למשך 6 שעות בכל פעם. על בסיס זה נפסק למשיבה פיצוי בגין עזרה במשק הבית לעבר ולעתיד. כמו כן פסק ביהמ"ש פיצוי בגין תשלום שכרה של מטפלת לילדי המשיבה. כן נפסקו פיצויים בפריטים שונים נוספים. על שיעור הפיצויים הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. יש מקום להתערב בנושא עזרת הזולת. בהתאם לחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבים, נזקקו הם לאחר התאונה לשירותיה של עוזרת בית 4 פעמים בשבוע במשך 6 שעות, וכן לסיועה של מטפלת, שטיפלה בילדים בשעות אחר הצהריים 4 פעמים בשבוע במשך 4.5 שעות. המשיבים לא הביאו ראיה שתצדיק פסיקת פיצוי בגין מטפלת העובדת במשרה מלאה. כמו-כן, אין צורך במטפלת לילדים לאחר שהצעיר שבהם יגיע לגיל 13. לפיכך, נראה כי יש לחשב את הפיצוי המגיע למשיבים בגין עזרת הזולת לעבר לפי הנתונים שהוצגו בפני בית משפט קמא. לגבי הפיצוי לעתיד: די בעזרתה של המטפלת במשרה מלאה, שתעשה גם את עבודות הבית, עד הגיע ילדם הצעיר של המשיבים לגיל 13, ולאחר מכן יהיה די בעוזרת בית שתגיע שלוש פעמים בשבוע למשך 6 שעות.
ג. צודקים המערערים שיש לנכות מהפיצויים את פיצויי הפיטורים ששולמו למשיבה. שאלת ניכוי פיצויי פיטורים מוכרעת על פי הקשר הסיבתי שבין תשלום פיצויי הפיטורים לבין התאונה. כך, למשל, אם לפי תנאי העבודה הנהוגים במקום העבודה של הנפגע הוא היה מקבל פיצויי פיטורים בעת עזיבת מקום העבודה יהא הטעם לעזיבה אשר יהא, אין לנכות את פיצויי הפיטורים. לעומת זאת, במקרה בו אלמלא התאונה לא היה הנפגע זכאי לפיצויי פיטורים בעת עזיבת מקום העבודה, יש לנכותם מהפיצוי הפסוק. זה המצב בענייננו.
ד. אין לקבל את טענתם של המשיבים בדבר פיצוי בגין הפסדי שכר בחודשים שבהם שולמה למשיבה משכורת על חשבון ימי מחלה. אכן, יש מקום לפסוק פיצוי כאמור בנסיבות בהן אובדן ימי המחלה עלול לגרום נזק לנפגע. בענייננו, המשיבה לא שבה לעבודה, ולא הוכח כי היתה זכאית לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים, בעת פרישה מעבודה. יחד עם זאת, תשלום המשכורת לאחר התאונה נעשה גם על חשבון ימי חופשה, אותם יכלה המשיבה לפדות בעת פרישתה. כמו כן, קיים יסוד לטענת המשיבים בדבר טעויות שנפלו בחישוב הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד. אולם, נראה שטעויות אלו כולן מתקזזות עם טענת המערערים בדבר הטעות שנפלה בפיצוי שנפסק בגין הוצאות ניידות בעבר, שאף אותה יש לקבל. לפיכך, אין מקום להתערב בפיצוי שנפסק בגין ראשי נזק אלה. אין גם לקבל את טענתם של המשיבים בדבר פיצוי בגין אובדן זכויות פנסיה, שכן הפיצוי בפרוט הפסדי שכר כלל פיצוי בגין תנאים סוציאליים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, רובינשטיין. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד סעד שור למערערים, עוה"ד מנחם אמיר וכפירה אשל למשיבים. 31.7.07).
בג"צ 625/06 - העמותה לקידום ענייני מוקרני גזזת ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*פיצויים למוקרני גזזת(העתירה נדחתה).
א. העתירה עוסקת בשאלת הפרשנות שהעניק בית הדין הארצי לעבודה לסעיף 2 לתוספת לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, אשר מונה מצב של "חוסר שיעור באזורי הצטלקות בעור הקרקפת" כמחלה, כפי שזו מוגדרת בסעיף 1 לחוק, אשר ניתן לקבוע בגינה אחוזי נכות לצורך קבלת פיצוי. העותרת 2 הגישה ערעור לביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע לאחר שהוועדה הרפואית, הפועלת לפי החוק, לא העניקה לה פיצוי בגין הצטלקות, בנפרד מהפיצוי בגין חוסר שיעור. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את העתירה וקבע כי הוועדה רשאית לקבוע במקרים מסויימים אחוזי נכות בגין הצטלקות בנפרד ובנוסף לאחוזי נכות הנקבעים בגין חוסר שיעור. ערעור שהגישה המדינה לבית הדין הארצי לעבודה נתקבל. עתירתם של העותרים מתמקדת בשני סעדים עיקריים: ראשית, לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי; שנית, לחייב את שר הבריאות להוסיף את מחלת ה"רדיודרמטיטיס" לרשימת המחלות המנויה בתוספת לחוק. העתירה נדחתה.
ב. ככלל אין בג"צ מתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים בהם מתקיימים שני המבחנים המצטברים הבאים: נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסה"ד; הצדק מחייב התערבות זו. תנאים אלה אינם מתקיימים כאן. פרשנותו של בית הדין לסעיף 2 הנ"ל הינה פרשנות המתיישבת עם לשונו של הסעיף. אף בהנחה שניתן להעניק לסעיף פרשנות נוספת, כפי שמציעים העותרים, פרשנותו של בית הדין אינה בלתי סבירה באופן אשר עולה עד כדי טעות משפטית מהותית.
ג. אף חלקה השני של העתירה, העוסק בסוגיית הפיצוי בעבור מחלת ה"רדיודרמטיטיס", דינו להדחות. מחלת ה"רדיודרמטיטיס" אינה מנויה במפורש בתוספת ולא ניתן ללמוד
על קיומה מן הביטוי "חוסר שיעור באזורי הצטלקות" ולכן לא ניתן להעניק בגינה פיצוי. העותרים מבקשים להורות לשר להוסיף את מחלת ה"רדיודרמטיטיס" לתוספת לחוק, בהתאם לסמכותו לפי חוק הגזזת. המקרה דנא אינו אחד מאותם מקרים המצדיקים התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד איתן פלג לעותרים, עו"ד אסנת דפנה למדינה. 2.8.07).
ע.פ. 7459/01 - אשרף אבו ליטאף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח ודחיית טענה שעד התביעה שהיה "שותף" לרצח הוא "עד מדינה" שעדותו טעונה סיוע(מחוזי ת"א - ת.פ. 40032/00 - הערעור נדחה).
א. במוצאי שבת 9.10.1999 יצא המנוח מרטין זערור מבית הוריו, למפגש עם ארוסתו, הוא לא הגיע לפגישה והניסיונות לאתרו לא הצליחו. לירן אלביליה (להלן: לירן) היה בתקופה הרלוונטית חברו הטוב של המנוח. לירן נעצר כחשוד ולתאו הוכנס מדובב, שהתייחס בשיחה עם לירן לאפשרות שיזכה במעמד של עד מדינה, והזהירו כי כל התמהמהות מצידו עשויה להסתיים בהלשנה מצד שותפו למעשה. או אז סיפר לירן למדובב כי היה נתון לאיומים מתמשכים מצד המנוח וחבריו בשל חוב שחב לו, וכי המערער בא לסייע לו לשים קץ לאיום ולחששותיו. כך רקמו תוכנית, לפיה יביא לירן את המנוח בתואנת שווא לפינה מבודדת בפרדס סמוך למושב ישרש, ובפגישה זו המערער יאיים על המנוח. בהביאו את המנוח למקום המפגש, נדהם לירן, כך לדבריו, לראות את המערער כשבידו אקדח המכוון לעבר המנוח. בהמשך ירה המערער במנוח והרגו. המערער הועמד לדין באשמת רצח. בפתח הכרעת הדין עסק ביהמ"ש בשאלת מעמדו המשפטי של לירן כעד יחיד. השאלה היתה האם מדובר בשותף שהוא "עד מדינה" שעדותו טעונה סיוע, או בעדות עד שהוא שותף "רגיל" שדי לה בראיית חיזוק. המחלוקת התמקדה בנושא "טובת ההנאה" שניתנה, או לא ניתנה, ללירן. נקבע כי כתב האישום נגד לירן אמנם תוקן והעבירה שיוחסה לו הומרה מרצח להריגה, בה הורשע, אך ביהמ"ש לא שוכנע כי בתיקון כתב האישום התכוונה התביעה להעניק טובת הנאה ללירן. בכל מקרה - כך קבע ביהמ"ש - גם אם יש בכך משום הענקת טובת הנאה, הרי שהיא ניתנה לאחר שלירן מסר את גירסתו, אותה גירסה עליה חזר מאוחר יותר בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח והערעור נדחה.
ב. ההגדרה של "עד מדינה" מורכבת משלוש דרישות בסיס: (א) שותף לאותה עבירה; (ב) מתן או הבטחה של טובת ההנאה; (ג) זיקה בין מתן טובת ההנאה לבין מתן העדות. כל טובת הנאה, בהנחה שתוכר ככזו, תחייב מניה וביה קיומה של ראיית סיוע. בענייננו, בעת שגולל לירן את גירסתו בפני החוקר לא זכה לטובת הנאה מתקבלת או מובטחת. מכל מקום, נקודת המוצא של ביהמ"ש קמא אמנם היתה כי אין ראיות סיוע לעדותו של לירן, אך המדינה טוענת כי: "חלק מהחיזוקים... ובוודאי צירופם זה לזה מגיע לכדי סיוע". טענה זו אינה משוללת יסוד.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד דוד ליבאי וגיל עשת למערער, עוה"ד תמר בורנשטיין ועמית אופק למשיבה. 31.7.07).
ע.א. 6316/03 - אילן זגגות רכב בע"מ נגד ברוך ובניו זגגות רכב בע"מ ואח'
*היסודות הנדרשים בתביעה בעילה של "גניבת עין"(מחוזי ת"א - ת.א. 1024/03 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת רכשה ביום 1.10.2002 את פעילותה העסקית של חברת קארגלס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המו"מ וההסכם נסבו על רכישת "פעילותה העסקית וזכות השימוש
בשם 'קארגלס'". רכישת קארגלס על-ידי המערערת באה לאחר שנכשל מו"מ לעיסקה דומה, בין המשיבים לבין קארגלס. בהמשך, החלו המשיבים לעשות שימוש בסימן המסחר CARGLASS, אשר רשום בבעלות חברה משוויץ, (להלן: החברה הזרה), על-פי הסכם זיכיון עם החברה הזרה. המערערת הגישה תובענה למתן צו מניעה אשר יאסור על המשיבים לעשות שימוש בשם קארגלס. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי "השם קאר גלאס הינו תרגום מאנגלית לעברית של השם 'שמשות לרכב' או 'זגגות לרכב'. שם זה אינו אלא תיאור השירות בו מדובר...", וכי מדובר בשם גנרי, אשר אינו ראוי להגנה בעוולה של גניבת עין. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי גם אם מדובר בשם מתאר, אזי לא הוכח כי השם רכש בציבור אופי מבחין, המייחד אותו מיתר העוסקים בענף שירותי הזגגות לרכב. הערעור נתקבל באופן חלקי ברוב דעות כאשר לדעת המיעוט יש לקבל את הערעור בשלמותו.
ב. המשנה לנשיאה ריבלין: המערערת מבססת את ערעורה על העוולה של גניבת עין. המוקד של עוולת גניבת העין, על-פי לשונה, הוא בחשש מפני הטעייה. לא תוטל אחריות מכוח עוולה זו, אלא מקום בו רכש התובע מוניטין בנכס או בשירות. בענייננו, מספר נתונים מלמדים כי השימוש במונח "קארגלס", למצער בלשון העברית, מהווה עוולה של גניבת עין. המערערת שילמה חמישה מיליון ש"ח תמורת הפעילות העסקית וזכות השימוש בשם "קארגלס". יש בכך כדי ללמד, למצער כל עוד לא הוכח אחרת, כי לקארגלס יש לכאורה מוניטין בעל-ערך. לכך מתווספים תצהירים של גורמים מתחום הביטוח וזגגות-הרכב על המוניטין שצברה קארגלס בשוק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ישנן שתי קבוצות בשוק, הנזקקות לשירות של זגגות לרכב, שהן רלבנטיות לבחינת קיומה של אפשרות הטעיה ולגבי שתיהן אין במקרה זה חשש להטעיה. בכפוף לאמור להלן, יש לקבל את טענת המערערת כי השימוש בשם "קארגלס" מקים חשש סביר להטעיה.
ג. בכל האמור לעיל אין, בנסיבות המקרה, כדי להקנות למערערת מונופול מלא על השם קארגלס - בכל לשון ובכל דרך הצגה. המשיבים רכשו את הזכות לעשות שימוש בסימן המסחר של החברה הזרה, הכולל את הכיתוב הלועזי CARGLASS בצירוף סימן מצויר של זכוכית רכב. ככל שהמשיבים תוחמים את השימוש שהם מבקשים לעשות, לשילוב זה ולשילוב זה בלבד, נראה כי אין מקום לאפשר למערערת, שאינה מחזיקה בסימן מסחר על השם, למנוע זאת מהם.
ד. השופטת נאור (דעת מיעוט): יש לקבל את הערעור במלואו. התקיימו כאן יסודות עוולת גניבת העין ולפיכך יש ליתן למערערת הגנה מלאה לזכויותיה בשם קארגלס. שאלה מקדמית המתעוררת בענייננו היא זו: האם העובדה שהנתבעת רשאית להשתמש, על פי חוזה שכרתה, בסימן מסחר רשום של החברה הזרה בישראל יכולה "לכרסם" ממידת ההגנה שמעניקה עוולת גניבת העין לתובעת- התשובה היא בשלילה, בעיקר נוכח נסיבות העניין שלפנינו.
(בפני השופטים: ריבלין, נאור, ג'ובראן. עוה"ד ארנן גבריאלי ואהוד גבריאלי למערערת, עו"ד צבי חוברס למשיבים. 1.8.07).
ע.פ. 534/04 - פלוני נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 534/04 - ההוראה בחוק הנוער שלפיה אין לגזור מאסר על קטין "שבשעת גזירת דינו" טרם מלאו לו 14 שנה, אינה חלה על מי שביצע את העבירה לפני שמלאו לו 14 שנה וגזה"ד ניתן לאחר שמלאו לו 14 שנה. *החלטת ביהמ"ש שלא לקבל את המלצת התביעה בגזירת העונש על עבירת רצח ע"(מחוזי ת"א - ת.פ. 205/03 - הערעור נדחה).
א. ביום 31.3.03 נשלחה א', ילדה כבת 5, לקנות חבילת סוכר במכולת הקרובה לביתה. הקטינה הגיעה למכולת, בה שהה באותה עת המערער, נער כבן 13 ושמונה חודשים, אשר המכולת היתה שייכת למשפחתו. לאחר שא' רכשה את חבילת הסוכר ויצאה מהמכולת, תפס אותה המערער והכניס אותה בכוח לחדרו הצמוד למכולת. שם תקף אותה מינית,
א' החלה לצעוק לעזרה ובתגובה הלך המערער והביא סכין מהמטבח, ודקר אותה בכל חלקי גופה, עד שגרם למותה. על גופתה של הקטינה-המנוחה נמצאו 31 סימני דקירה. המערער הואשם בביצוע מעשה סדום בנסיבות של אינוס וכן ברצח הקטינה א'. עם הגשת כתב האישום ביום 8.4.03 נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצרו של המערער עד לתום ההליכים. הדיון נדחה ליום 24.4.03, ועד לדיון התבקש שירות המבחן להכין תסקיר מעצר וכן, לבקשת הסניגוריה, התבקשה הכנת חוות דעת פסיכיאטרית. ביום 20.4.03 התקבלה בביהמ"ש בקשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי לדחות את מועד הדיון. ביום 1.5.03 ביקשה הסניגוריה שביהמ"ש יקבל את הודאתו של המערער באשמה ויקבע כי הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו, למרות שחוות הדעת הפסיכיאטרית טרם הושלמה. ב"כ המערער הצהירה כי רצונה הוא להביא לכך שגזירת דינו של המערער תעשה לפני שימלאו לו 14 שנים, על מנת שיכנס בגדרו של סעיף 25(ד) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), הקובע כי: "קטין שבשעת גזירת דינו טרם מלאו לו ארבע עשרה שנה, לא יוטל עליו מאסר". ביהמ"ש סירב לוותר על הגשת חוות הדעת הפסיכיאטרית. בדיון שנערך ביום 26.5.03 הודה המערער בעבירות המיוחסות לו וביהמ"ש הרשיעו. טרם קביעת עונשו של המערער, הורה ביהמ"ש על הכנת תסקיר מבחן, כמתחייב על פי חוק הנוער. ביהמ"ש דחה את המשך הדיון עד ליום 14.7.03 - יום הולדתו ה- 14 של המערער. בטיעון לעונש הציעה התביעה לפצל את העונש ולהטיל על המערער בגין הרצח צו למעון נעול עד לגיל 20 (הגיל המירבי לפי סעיף 34 לחוק הנוער להחזקה במעון נעול), דהיינו למשך למעלה מ-6 שנים, ובנוסף לכך 3 שנות מאסר לאחר מכן. מנגד, ביקשה הסניגוריה כי ביהמ"ש יאמץ את המלצת גורמי המבחן ויטיל על המערער צו למעון נעול בלבד. לטענת הסניגוריה, ראוי היה להחיל על המערער את המגבלה הקבועה בסעיף 25(ד) לחוק הנוער שכן העיכובים בבירור משפטו של המערער לא נגרמו ב"אשמתו". בגזר-הדין דחה ביהמ"ש את המלצות התביעה והסניגוריה לענין מידת העונש וגזר על המערער 18 שנות מאסר, מתוכן 15 שנים לריצוי בפועל ו-3 שנות מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. משפטו של המערער לא התעכב בצורה חריגה או יוצאת דופן וההליכים שננקטו במהלך ניהול המשפט היו הליכים ענייניים ונחוצים, המעוגנים בהוראות חוק הנוער. באשר לטענת הסניגוריה, בדבר ציפייתו והסתמכותו של המערער כי דינו ייגזר בטרם ימלאו לו 14, הרי שהסניגוריה לא עמדה על הבסיס המשפטי ממנו צמחה, לכאורה, אותה ציפייה - לא כל שכן, הסתמכות - שכביכול נוצרה אצל המערער. טענה נוספת שהעלתה הסניגוריה היתה כי פרשנות תכליתית ראויה לסעיף 25(ד) מחייבת לקבוע כי אין להטיל עונש מאסר על קטין שביצע את העבירה בהיותו מתחת לגיל 14, גם אם גזר דינו ניתן לאחר הגיעו לגיל זה. ברם, לשונו של סעיף 25(ד) לחוק הנוער הינה מפורשת וברורה והיא מתייחסת למועד גזירת דינו של הקטין.
ג. אשר לטענת הסניגוריה נגד החלטתו של ביהמ"ש המחוזי שלא לאמץ את המלצת התביעה לעונש אלא לסטות ממנה באופן ניכר - הסמכות לקביעת גזר הדין והאחריות המתחייבת ממנה מוטלת על השופט היושב בדין ועליו בלבד. השופט אינו יכול להתפרק מסמכותו זו, לא כאשר קיימת הסכמה בין צדדים בהסדר טיעון, וגם לא במקרה שבו התביעה ממליצה על עונש מקל ללא הסדר טיעון.
ד. טענה אחרת בפי הסניגוריה כי ביהמ"ש לא הזהיר את המערער כי אינו חייב לקבל את המלצת התביעה בעניין העונש. טענה זו אינה מבוססת עובדתית. גם לגופו של עניין, חוק סדר הדין הפלילי אינו מטיל חובה סטטוטורית מן הסוג שהסניגוריה טוענת לה.
ה. אשר לטענות בדבר חומרת העונש לגופן - בהטילו את עונש המאסר לא נעלמו מעיני ביהמ"ש נסיבותיו האישיות הקשות של המערער. מאידך, אין לשכוח את העבירות שביצע המערער ואת הקורבן שבו ביצע את מעשהו הנפשע. מעשים אלו משקפים את מסוכנותו הרבה של המערער ולכך יש תמיכה בכל חוות הדעת שהוגשו בעניינו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא (בדימ) מצא, בייניש, פרוקצ'יה. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד ענבל רובינשטיין, דוד וינר, תמר בוקשפן וגלית מבורך למערער, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 20.1.05).
ע.א. 8163/05 - הדר חברה לביטוח בע"מ נגד פלונית ופלוני
*קבלת טענה של "לא נעשה דבר" ע"י חולה שחתמה על הסכם הלוואה עם חברת ביטוח, בעקבות איומים שאיים עליה בעלה, ששללו ממנה את "רצונה החפשי"(מחוזי ת"א - ת.א. 177/03 - הערעור נדחה).
א. בתאריך 27.6.99 חתמו המשיבה ומי שהיום הוא בעלה בנפרד - המשיב - עם המערערת על הסכם לפיו תעניק המערערת למשיבים הלוואה על סך 400,000 -, וכבטחון ימשכנו המשיבים דירה בכפר סבא. בעקבות אי עמידה של המשיבים בהחזרי התשלומים, הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי, והמערערת פתחה תיק הוצל"פ למימוש המשכנתא. המשיבה חולה במחלת נפש סכיזופרניה פרנואידית, אך בתקופת החתימה על ההסכם, היא היתה בשלב של רמיסיה (הפוגה) במחלתה. נוכח מצבה הנפשי נקבע בפסה"ד כי המשיבה לא ידעה ולא הבינה את משמעות חתימתה ואת התוצאות שעלולות לנבוע ממנה. ביהמ"ש קבע כי גם לו היתה המשיבה מבינה כל זאת, לא היה באפשרותה להימנע מחתימה על ההסכם, הואיל והיא נדרשה לעשות זאת על יד המשיב, בו פיתחה תלות סימביוטית. ביהמ"ש דן בעילת הכפיה כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים, וקבע כי אין היא מתקיימת בענייננו, מאחר שעילת הכפיה מתקיימת רק מקום שהכפיה התבצעה על ידי הצד השני לחוזה, ואילו בענייננו התבצעה הכפיה על ידי המשיב. יחד עם זאת, מצא ביהמ"ש כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הכפיה, על אף שלא לוותה באלימות פיזית, היתה כה חמורה עד ששללה לחלוטין את רצון המשיבה, ומשכך התקיימה טענת "לא נעשה דבר" המובילה לבטלות ההסכם. הערעור נדחה.
ב. המשיבה היתה בעלת כשרות משפטית, לפי חוק הכשרות והאפוטרופסות עת חתמה על ההסכם. קביעה זו מקימה חזקה כי פעולתה המשפטית היא בת תוקף. יחד עם זאת, חוק הכשרות אינו מוציא את תחולתן של הוראות חוק החוזים, ועל כן ניתן, במידת הצורך, להיזקק לעילות שבחוק זה, וביניהן: גמירות דעת, טעות, הטעיה, כפיה ועושק, על מנת לבטל פעולות משפטיות שעשה הלוקה בנפשו שלא הוכרז כפסול דין או שטרם הוכרז ככזה. חוק החוזים אימץ, את המבחן החיצוני - אובייקטיבי לקיומה של גמירות הדעת. בענייננו לא הוכח כי הנסיבות האובייקטיביות והתנהגותה החיצונית של המשיבה בעת חתימת ההסכם העידו על אי גמירות דעת מצידה. מה דינו של חוזה שנחתם בשעה שאחד הצדדים לחוזה נעדר רצון חופשי לעשות כן עקב כפיה חמורה ששללה לחלוטין את יכולת הבחירה שלו- בהתקיים התנאים הנדרשים, יתכן ויראו את החוזה כבטל. הקונסטרוקציה המשפטית הרלוונטית לעניין זה היא טענת "לא נעשה דבר", הנקראת גם "טענת האפסות". להבדיל מעילת הכפיה, כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים, בטענת "לא נעשה דבר" אין דרישה כי הכפיה תתבצע על ידי הצד השני לחוזה או מי מטעמו.
ג. המשיבה נדרשה להוכיח ברמה גבוהה של הוכחה את יסודותיה המהותיים של טענת "לא נעשה דבר", קרי שלילת רצונה החופשי והיעדר רשלנות מצידה. יסודות אלה הוכחו. הוכחה תלות סימביוטית מוחלטת של המשיבה בבעלה. המשיבה נהפכה לכלי
שרת בידי בעלה למילוי מטרותיו, כמו היתה המשיבה בובת מריונטה המונעת באמצעות הוראותיו של הבעל, ועל כן ניתן לראותו כשולל ממנה את יכולת הבחירה. באשר להיעדר הרשלנות מצידה של המשיבה - במרבית המקרים, לא יוכל מי שחתם על המסמך לעמוד בנטל ההוכחה ולהראות שלא היתה רשלנות מצידו, אך בענייננו, עמדה המשיבה בנטל ההוכחה הנדרש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, ברלינר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ח. קרויטורו וג. הלפרין למערערת, עו"ד ד. מזור למשיבים. 6.8.07).
ע.א. 9391/05 + 9382/05 - שלמה סולימאן ח'יר נגד הפניקס הישראלי... בע"מ
*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 10539/06 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים. הוא תבע את פיצוייו מהמשיבה, היא מבטחת הרכב. ביהמ"ש פסק למערער, בגין כלל ראשי הנזק, סכום כולל של 9,354 מליון ש"ח, שממנו נוכו תשלומים תכופים ותגמולי המוסד לביטוח-לאומי בסך 3,478 מליון ש"ח. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. מקובלת קביעתו של בימ"ש קמא, המבוססת על הערכת המומחה מטעמו, בדבר שיעור קיצור תוחלת החיים של המערער. כמו-כן, אין עילה להתערב בבסיס השכר שנקבע, קרי, סכום חודשי נטו של 4,250 ש"ח. עם זאת, יש לתקן את החישוב כך שיביא בחשבון כי תוחלת החיים הצפויה של המערער היא עד גיל 62 שנים וארבעה חודשים, וכי מעבר לכך, עד גיל 67 שנים, יש לבצע את החישוב לפי השיטה שהותוותה ביחס ל"שנים האבודות".
ג. הפיצוי שפסק בימ"ש קמא עבור סיעוד הוא מופרז. הסכום שנקבע עבור סיעוד משקף הן את אספקת צורכי הסיעוד, הן עזרה בפעולות היום יום, והן עזרה בעבודות הבית. כמו כן, הסכום כולל בתוכו גם את עלויות הכלכלה של העובד. התוצאה היא שהסכום החודשי של 13,000 ש"ח יבוא במקום הסכום החודשי של 14,500 ש"ח, ולא ישולם פיצוי נוסף עבור מזונותיו של המטפל ועבור עזרה בניקיון הבית ובבישול. בהתחשב בסכום הכולל שנפסק למערער עבור סיעוד בעבר, אין עילה להתערבות בראש נזק זה לעניין תשלומי העבר. הפיצוי שפסק בימ"ש קמא עבור הוצאות אחזקת הרכב בעתיד גבוה מן הראוי והמתאים במקרה זה. יש להעמיד את הפיצוי על סכום שגובהו שליש מהסכום שנפסק. כמו כן, אין מקום לבחירתו של ביהמ"ש המחוזי להוסיף על הסכומים שנפסקו סך של 100,000 ש"ח בגין קושי של התובע לטפל בענייניו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד פנחס זלצר וגליה זלצר-ליפשיץ למערער, עוה"ד משה סטביצקי ואיריס מרמן למשיבה. 8.8.07).
בג"צ 3495/06 - הרב הראשי לישראל הרב יונה מצגר נגד היועהמ"ש לממשלה
*פרסום "דו"ח לבר פלילי" של היועהמ"ש בסיום חקירת המשטרה בדבר קבלת טובת הנאה ע"י הרב הראשי, מבלי שניתנה לרב "זכות שימוע", כאשר לפי המלצת היועהמ"ש יערך לרב שימוע ע"י רשויות אחרות(העתירה נדחתה).
א. נגד העותר התנהלה חקירת משטרה בסופה פרסם היועהמ"ש לממשלה דו"ח בנושא "קבלת טובות הנאה ממלון 'מצודת דוד' בירושלים". בחלק הראשון של הדו"ח (להלן: החלק הפלילי), הבהיר היועהמ"ש את הטעמים להחלטתו שלא להעמיד את העותר לדין פלילי בשל היעדר תשתית ראייתית מספקת. בחלק השני של הדו"ח (להלן: החלק הלבר-פלילי), מתח היועהמ"ש ביקורת על דרך התנהלותו של העותר בנוגע לפרשיות עליהן נחקר במשטרה, והתייחס לאירועים קודמים מהעבר אשר לדעתו משליכים אף הם על שאלת
התאמתו של העותר להמשיך בכהונתו כרב ראשי וכדיין. בהתחשב בכל אלה, קרא היועהמ"ש להתפטרותו של העותר מתפקידו, והוסיף כי במידה והעותר לא יעשה כן, על שר המשפטים לשקול - להביא את עניינו של העותר בפני הוועדה למינוי דיינים. העותר מבקש להורות על בטלותו של החלק הלבר-פלילי בדו"ח. לטענת העותר, נשללה ממנו זכות השימוע והטיעון הנתונה לו לפי דין, בטרם גיבוש הממצאים וההמלצות בתחום המשמעתי או המינהלי. העתירה נדחתה.
ב. מתוקף מעמדו כפרשן המוסמך של החוק כלפי הרשות המבצעת, רשאי היה היועהמ"ש לייעץ לשר המשפטים לנקוט בהליך מתאים לבירור שאלת המשך כהונתו של העותר כרב ראשי וכדיין. הטענה המרכזית הינה כי היועץ נהג שלא כדין כאשר נתן את חוות-דעתו בלא לקיים שימוע לעותר ובלא לאפשר לו להביא טענותיו. ברם, החלטתו של היועהמ"ש לממשלה היתה כי השר חייב לשקול פתיחתו של הליך מנהלי לפי סעיף 16א לחוק, ואף המליץ לשר להציע לוועדה לנקוט בהליך כאמור בכפוף לעריכת שימוע לעותר בכתב או בעל-פה. החובה לקיים הליך הוגן לא חייבה מתן זכות טיעון לעותר בפני היועץ, מאחר והעותר צפוי לשימועים עתידיים בפני שר המשפטים ובפני הוועדה למינוי דיינים.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, א. לוי, גרוניס. החלטה - הנשיאה בייניש. עוה"ד דוד ליבאי ואלעד רט לעותר, עוה"ד אודית קורינלדי-סירקיס ורז נזרי למשיב. 30.7.07).
בש"פ 6500/07 - מדינת ישראל נגד שפיק עבד אל קאדר
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של נסיון לרצח (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי קשר קשר עם בלאל ג'מאל לרצוח את יאסר מועטי (להלן: "יאסר"), בעליה של חנות בגדים בכפר ג'דידה. כנטען, הגיעו השניים ביום 9.5.07 לחנותו של יאסר ברכב. המשיב נכנס לחנות כשהוא רעול פנים והחל יורה לעברו של יאסר. כתוצאה מן הירי נפגע יאסר בבטנו. בסמוך לאחר הירי, השתלטו יאסר ומנהל החנות (להלן: "עבדאללה") על המשיב ונאבקו בו. בשלב זה, נכנס בלאל לחנות, דחף את עבדאללה והחל מתקוטט עמו. במקביל, נאבק המשיב ביאסר, ובסופו של דבר, הצליח להשתחרר מאחיזתו של האחרון ולהימלט מן המקום. במהלך המאבק דקר עבדאללה את בלאל וגרם למותו. כתוצאה מן הירי נגרמו ליאסר פצעי ירי בבטן. עם הגשת כתב האישום נגד המשיב, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין, כי קיימת עילה למעצר והוסיף וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב, אולם עוצמתן של אלו נמוכה, מפאת קשיים וסתירות מהותיים שנתגלעו בהן, והורה על הכנת תסקיר מעצר ועל בדיקתה של חלופת מעצר. תסקיר המבחן הצביע על "סיכון גבוה" הנשקף מהמשיב, אך עקב עיצומים בשירות המבחן לא נבדקה חלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב. חרף כך, הורה ביהמ"ש המחוזי על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
נוכח אופיו ומתכונת התרחשותו של האירוע, שינוי הגרסאות אינו פוגם במשקלן של הראיות הלכאוריות העומדות לחובת המשיב. האירוע נושא כתב האישום היה אירוע אלים וקשה, ובמהלכו נקלעו עבדאללה ויאסר למאבק פיסי קשה, עם שני שודדים אשר פרצו לחנותם במפתיע. בנסיבות אלה, אין לומר כי העובדה שתיאור האירוע כפי שנרשם מפיהם היה בלתי מדוייק, מקעקעת את משקל גרסאותיהם. באשר לכבישת עדותם של יאסר ועבדאללה בשאלת זיהוי המשיב - אין לשלול את טענת העוררת כי פחדם מפני העורר או שלוחיו הוא שגרם, מלכתחילה, לכבישת העדות.
(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד ד. רוסו לעוררת, עוה"ד מ. כרמל וז. גלעד למשיב. 1.8.07).