תקציר סביר כרך ע' חוברת 10

ע.א. 1761/06 + 1675/06 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד מנורה.... ואח'

*אחריות חברות ביטוח בתאונת דרכים בה נפצעו נוסעי רכב חונה ע"י רכב נוסע(מחוזי חיפה - ת.א. 1329/00 - ערעורים וערעורים נגדיים - ערעורה של אררט נדחה ועתירה של מנורה נתקבל).

א. הנפגעת (להלן: סוהא) נסעה עם בני משפחתה ב"כביש הסרגל" ברכב מסוג אאודי, בו נהג בעלה פדל. לפניהם נסעו קרובי משפחה ברכב סובארו. ארע תקר בגלגל של הסובארו, ונהגו הסיט אותו לשולי הכביש. רכב האאודי פנה גם הוא לשוליים ונעצר במרחק של 12 מטרים לפני הסובארו. פדל ניגש לברר את פשר העצירה, ובהמשך הוציא מתא המטען של האאודי כלי-עבודה וגלגל רזרבי שהוצב עליו משולש-אזהרה. פדל וחסן החלו במלאכת החלפת הגלגל ברכב הסובארו, ובינתיים נעמדו סוהא ואשתו של חסן בקרבת רכב הסובארו. בזמן הפירוק הגיח רכב מסוג יונדאי, פגע ברגלו של חסן, סטה ימינה ופגע בסוהא, ועוד המשיך ופגע באאודי. חברת הביטוח הפניקס ביטחה את האאודי, מנורה ביטחה את הסובארו ואררט את היונדאי. ביהמ"ש קבע כי שני כלי-רכב היו מעורבים בתאונה של סוהא - הסובארו והיונדאי וחילק את האחריות שווה בשווה בין מנורה לבין אררט. ערעורה על אררט נדחה וערעור מנורה נתקבל.
ב. אין לראות בסוהא, בזמן התאונה, כנוסעת באחד מכלי הרכב (ובפרט - האאודי). יש לראות בה כנפגעת מחוץ לרכב, ומשמעות הדבר היא שאין זה מקרה שבו האחריות נופלת, לפי סעיף 3(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על מבטח האאודי שבו היא נסעה. אכן, מי שנהג ברכב ויצא לבדוק תקלה ברכבו, ונפגע על-ידי רכב אחר, עשוי להיחשב כנוהג העושה שימוש ברכבו, ובלבד ש"הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותו השימוש". הפסיקה עמדה על הצורך בקיומה של זיקה סיבתית בין השימוש ברכב לבין נזק-הגוף שנגרם. הדברים יפים אף לגבי הנפגע-הנוסע. בענייננו, הימצאותה של סוהא מחוץ לרכב האאודי בזמן התאונה לא היתה קשורה לשימוש בו. מכאן שיש לדחות את הערעור ככל שמדובר בטענה כי האחריות לפצות את סוהא מוטלת גם על הפניקס. כמי שביטחה את השימוש ברכב האאודי.
ג. מאידך יש לקבל את ערעורה של מנורה. ביהמ"ש קמא ראה את הסובארו כמעורב בתאונה וחייב גם את מנורה בתשלום הפיצויים. ברם, סוהא לא נהגה או נסעה בסובארו,לא ישבה בו ולא טיפלה בו. למעשה, לא היה כל מגע בינה לבין רכב הסובארו. לא נתקיים לפיכך שימוש רלבנטי ברכב זה. מכל מקום, לא היה מקום לחייב את מבטח הסובארו שכן אין מדובר ב"מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", שהרי לא היתה כל פגיעה בסובארו. הרכב המעורב - מבחינת חוק הפיצויים - היה רכב היונדאי, שסטה לשוליים, פגע בסוהא (מבלי לפגוע ברכב הסובארו).

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד שלמה ברקוביץ' למערערים, עוה"ד חיים הבר, גיצה ניסן, יואב רחוקה וסלאח ואליד למשיבים. 31.10.07).

עש"ם 4875/06 - מדינת ישראל נגד עאוני אבו זראקי

*החמרה בעונש משמעתי של מורה שהורשע בעבירות תקיפה של אשתו ושל תלמיד קטין(ערעור על קולת העונש המשמעתי - הערעור נתקבל).

א. המשיב, יליד 1956, מועסק במשרד החינוך בתפקיד של מורה. הוא בעל ותק של 27 שנים בשירות המדינה. נגד המשיב הוגשו שני הליכים פליליים. באישום האחד הורשע בביצוע עבירות של תקיפת תלמיד בן 9 בתפקידו כמורה, ובכתב האישום השני, הורשע בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות שכוונו כנגד אשתו. לפי האישום הראשון בהיותו מורה בבית הספר היסודי "אלקינדי" בדבוריה, נהג המשיב לאורך תקופה
לתקוף את הקטין, יליד 1989, באמצעות מקל וצינור גומי, ובמהלך אחד השיעורים תקף את התלמיד, וגרם לו חבלה של ממש על-ידי שחבט את ראשו בשולחן הכיתה, ופצע אותו בעינו הימנית. בעקבות הרשעותיו של המשיב בעבירות האמורות, גזר עליו בימ"ש השלום בנצרת עונש מאסר בעבודות שירות של 3 חודשים, מאסר על תנאי, וקנס. בעקבות ההליך הפלילי, הועמד המשיב לדין משמעתי והורשע. בית הדין גזר לו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הורדה בשתי דרגות שכר לפרק זמן של שנתיים מיום גזר הדין, והמליץ כי המשיב, אשר עבר בינתיים ללמד בבית ספר אחר, לא יקודם לתפקיד של רכז שכבה, סגן מנהל או מנהל בית ספר לפרק זמן של שלוש שנים מיום גזר הדין. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. שימוש באלימות פיסית ביחסי בני אדם מהווה התנהגות פסולה הנוגדת את הנורמה הפלילית. שימוש באלימות של מבוגר כלפי ילד, באשר הוא, נושא עמו חומרה מיוחדת. יתר חומרה נודעת לפגיעה בקטין הנעשית בידי אדם המופקד על שלומו, על טובתו, ועל חינוכו של הקטין. מורה בישראל, הנוטל חירות לנהוג באלימות כלפי תלמיד רך בשנים הנתון לפיקוחו מעיד על עצמו כי הוא אינו מבין לעומקה את משמעות תפקידו. שימוש באלימות במשפחה כלפי בן או בת זוג אף הוא תופעה בעלת חומרה מיוחדת במציאות החיים בישראל, אלימות כלפי בן משפחה שאינו מסוגל להתגונן משווה חומרה מיוחדת למעשיו של התוקף. בענייננו, מדובר במעשי אלימות מתמשכים, אשר אינם מבטאים חולשה של רגע, אלא דפוס התנהגות מתמשך הן בעבודה והן בבית. באיזון כולל של השיקולים לחומרה ולקולא, ועל רקע תכליות הדין המשמעתי, יש לקבל את ערעור המדינה, ולגזור על המשיב נזיפה חמורה; פיטורין משירות המדינה לאלתר; פסילה מכל עבודה בשירות המדינה למשך 3 שנים; ולאחר חלוף 3 שנים, תחול על המשיב פסילה לכל עבודה במערכת החינוך בתפקיד הוראה למשך 2 שנים נוספות.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מורן סילס למערערת, עו"ד אחמד מסאלחה למשיב. 7.11.07).

ע.א. 2306/04 - תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נגד מועצה מקומית קרית טבעון

חיוב ארנונה במקרקעין בה מצויים קווי דלק והיקף המקרקעין שעליהם חל הפטור מארנונה. השבת סכומי ארנונה שעיריה גבתה ביתר(מחוזי נצרת - ת.א. 545/95 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת מחזיקה בחוות מיכלי דלק ובקווי הולכת דלק תת-קרקעיים בתחום שיפוטה של המשיבה, מזה עשרות שנים. בשנת 1987 סיווגה המשיבה את הקרקע בה מצויים קווי הדלק, בהיקף של 52,416 מ"ר, כ"קרקע תפוסה על-ידי קווי נפט", והחלה, לראשונה, לחייבה בתשלום ארנונה. בשנת 1990 הוציא מנכ"ל משרד הפנים חוזר שהסמיך את המשיבה לפטור מארנונה שטחים בהם עוברים צינורות תשתית, כולל צינורות נפט, אך המשיבה לא נתנה את הפטור. הגבייה נמשכה אף לאחר שבשנת 1991 עוגן הפטור האמור מארנונה, כפטור מחייב, בחוק. המערערת הגישה בשנת 1993 תביעה נגד המשיבה וביהמ"ש המחוזי קבע כי החיוב הראשוני בשנת 1987 היווה "תיקון טעות" וגביית הארנונה מאותה שנה היה כדין. כך גם באשר להעלאת שיעור הארנונה שנעשתה בשנת המס 1989-1990. לעומת זאת, לאחר ששנת 1991 תוקן סעיף 274ב לפקודת העיריות ולפיו: "המועצה לא תטיל ארנונה על קווי תשתית ומיתקני חיבור", גביית הארנונה החל בשנת 1991 היה שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפטור חל על שטח מצומצם בה עוברים צנורות הנפט ולא על כל השטח. באשר לשנת 1991 קבע ביהמ"ש כי משלא הוכיחה המערערת את רוחב הרצועה בה עוברים הקווים אין לקבל את טענותיה גם לגבי שנה זו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. טענת המערערת כי היא פטורה מארנונה בגין כל השטח אין לקבל. הוראת הפטור נועדה לפטור מארנונה קווי תשתית שאינם תופסים שטחי קרקע ניכרים כדי למנוע
גלגולו של חיוב זה על גבי הצרכן הסופי. אך כאשר מדובר בשטחים בהיקף משמעותי, אשר רק בחלקם עוברים קווי התשתית, הרי שמתן פטור גורף מארנונה, יוצר נטל מיותר על גבם של תושבי אותו איזור. על כן יש לתת להוראת פטור זו היקף מצומצם. מדובר ברצועה של 7 מטר בגינה היתה המערערת זכאית לפטור בשנת 1991.
ג. האם ראוי להורות על השבת הסכום שגבתה המשיבה שלא כדין בשנת 1991 בגין אותה רצועה של שבעה מטרים- התשובה היא חיובית. כספים אלו, חייבים בהשבה מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. חששה של המשיבה, הוא מפני גל תביעות השבה של נישומים בתחומה. ברם, הקביעה כי נערכה גביה שלא כדין בגין השטח בו עוברים צינורות בשנת 1991, השלכותיה מוגבלות הן.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, חיות. החלטה - השופט לוי. עו"ד חן אביטל למערערת, עוה"ד יוסף סגל ושי גבסי למשיבה. 7.11.07).

ע.א. 718/06 - אליהו סתחי נגד מדינת ישראל

*דחיית תובענה בגין רשלנות רפואית, המתבטאת בעיקר באי יידוע המטופל על סיכון מסויים בניתוח שביצע(מחוזי חיפה - ת.א. 559/01 - הערעור נדחה).

א. המערער אובחן כסובל מתסמונת התעלה הקרפלית (להלן: CTS) בידו הימנית, אשר גרמה לו לכאבים ולתחושת תרדמת באצבעות כף היד. בעקבות בדיקות שעבר במרכז הרפואי אסף הרופא הופנה המערער לביצוע ניתוח בשורש כף ידו, קיבל הסבר על הניתוח וחתם על טופס הסכמה לניתוח. הניתוח עבר בהצלחה, אך זמן מה לאחר הניתוח החל המערער לסבול מנפיחות בידו ומהפרעות בתפקוד, בשל תסמונת המכונה RSD שהתפתחה בעקבות הניתוח. עקב כך נגרמה למערער נכות מסויימת. המערער תבע את המשיבה בגין רשלנות רפואית. הסיכון ללקות ב- RSD בעקבות הניתוח לא הוסבר למערער, וביהמ"ש המחוזי דן בשאלת היעדר הסכמה מדעת מצד המערער לניתוח, בשאלת הקשר הסיבתי בין היעדר ההסכמה הנטענת ובין הנזק שנגרם למערער, ובשאלת היקף הנזק שנגרם לו. בסיכומו של דיון נדחתה התביעה. הערעור נדחה.
ב. כלל הוא, כי לא יבוצע טיפול רפואי באדם, מבלי שתינתן לכך הסכמתו. כאשר מדובר בביצוע הליך רפואי "אלקטיבי", אשר אינו מיועד למנוע סכנה מיידית ואשר ניתן לדחותו ללא קושי, היקפה של חובת היידוע יהיה רחב יותר. אך גם כאשר מדובר בביצוע הליך אלקטיבי, חובת היידוע איננה מוחלטת. בענייננו מדובר היה בהליך פשוט ושכיח, בעל סיכויי הצלחה גבוהים ביותר, אשר נועד לטפל בתסמונת אשר גרמה למערער לכאבים ולתחושת תרדמת באצבעות כף היד. לעומת זאת, הסיכון להתפתחות RSD כתוצאה מהניתוח, הינו זניח ביותר. לפיכך, העובדה שהמערער לא יודע בדבר האפשרות להתפתחות RSD אינה מהווה התרשלות רפואית. אין די בהוכחה כי הופרה חובת היידוע, ועל התובע להראות כי לו היה מקבל את מלוא המידע הרלוונטי אודות ההליך, היה מסרב להסכים לו. אולם בהערכת התשובה לשאלה זו יש להעריך כיצד היה נוהג המטופל מלכתחילה, בטרם נודעו לו תוצאות ההליך. בענייננו צדק בימ"ש קמא כי המערער לא היה נמנע מביצוע הניתוח אילו היה מודע לעובדות כאמור.
ג. באשר לשאלת הקשר הסיבתי - לא הוכח הקשר הסיבתי בין אי יידועו של המערער בדבר הסיכון להתפתחות ה- RSDובין היווצרות הנזק לו הוא טוען. אמנם, טוען המערער כיום כי לו היה יודע אודות הסיכון שבהתפתחות ,RSD היה נמנע מביצוע ההליך. אולם התנהגותו של המערער לאחר האירוע.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד מירון קין למערער, עו"ד דורון יום טוב יניב למשיבה. 30.10.07).

ע.א. 10391/04 + 8301/04 - פי גלילות... בע"מ נגד פקיד שומה

*אימתי דמי חכירה שנתיים אינם ניתנים לניכוי כהוצאות בשומת מס הכנסה. *ניכוי הוצאות מימון בגין הלוואה שנועדה לחלוקת דיבידנדים(מחוזי ת"א - עמ"ה 1009/99 - ערעור וערעור נגדי - ערעור פקיד שומה נדחה וערעור פי גלילות נדחה בעיקרו).
א. המערערת עוסקת באחסון וניפוק מוצרי נפט. בין השנים 1970-1966 חתמה המערערת על הסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל, לפיהם הוחכרו לה ארבעה מסופים לניפוק מוצרי נפט. בכל ההסכמים נקבעה תקופת חכירה של 49 שנים, עם אופציית הארכה לתקופה של 49 שנים נוספות. הסדרי התשלום כללו מרכיב של דמי חכירה ראשוניים ומרכיב של דמי חכירה שנתיים. המחלוקות בין הצדדים הינן האם זכאית המערערת לנכות את הוצאות דמי החכירה כהוצאה שוטפת על פי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה, וכן האם יש להוסיף להכנסת המערערת "שינויים שליליים" בגין סכומים ששולמו בשל "נכסים קבועים" כמשמעם בחוק התיאומים. ביהמ"ש סבר כי דמי החכירה השנתיים ששילמה המערערת למינהל היוו מעין תשלום עבור זכות חכירה הדומה מהותית לבעלות בקרקע. לפיכך, סבר, אין להתיר את ניכוי דמי החכירה. באשר להשפעת חוק התיאומים על עניינה של המערערת, קיבל ביהמ"ש את עמדת המשיב לפיה זכויות החכירה מהוות "נכסים קבועים", ודחה את עמדת המערערת כי אי רישום החכירה במאזן שלה מונע מהמשיב להביא בחשבון את זכויות החכירה במסגרת "סכום הנכסים הקבועים" שבחוק התיאומים. בשני נושאים אלה יש לדחות את הערעור.
ב. טענה חדשה, שהועלתה לראשונה על ידי המערערת במסגרת סיכומי תשובתה בערעור, גורסת כי יש לחלץ מתוך דמי החכירה ששולמו מרכיב של הוצאות מימון, אשר אלו מותרות בניכוי על-פי סעיף 17(1) לפקודה. בנקודה זו יוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי, אשר בפניו יוכלו הצדדים להשמיע את טענותיהם המשפטיות והעובדתיות בפירוט, והוא אשר יכריע בה.
ג. הערעור מטעמו של המשיב מתייחס לשתי סוגיות בתחום המיסוי: ניכוי הוצאות מימון בגין הלוואה שיעודה חלוקת דיבידנד; ניכוי הוצאות סקרים ובדיקות. המערערת חילקה דיבידנד לבעלי מניותיה בשנות המס 1994 ו-1995. אין מחלוקת בין הצדדים כי המערערת רשאית היתה לחלק את הדיבידנדים על פי דיני החברות. בשנים 1993-1992 השתמשה המערערת ביתרת עודפיה לצורך מימון נכסיה, ולפיכך בשנים 1994 ו-1995 נטלה הלוואות על מנת לממן את חלוקת הדיבידנדים. המחלוקת נסבה על השאלה האם הוצאות המימון בגין הלוואות אלה, מותרות בניכוי על-פי סעיף 17 לפקודה. לעניין זה הסתמך ביהמ"ש המחוזי על קביעתו בעמ"ה 23/95 (עניין פז-גז) וקבע כי התקיימו כל התנאים להכרה בקשר העקיף שבין ההלוואות שניטלו לבין ייצור הכנסה ולכן יש להתיר את ניכוי הוצאות המימון בנושא זה. יש לדחות את הערעור אף שפסה"ד בעניין פז גז בוטל ע"י ביהמ"ש העליון. זאת משום שהנושא דנן נכנס לגדר החריגים שבפס"ד פז גז בביהמ"ש העליון.
ד. הסוגיה השנייה נובעת מהחלטת מוסדות התכנון ורשויות נוספות כי יש צורך בהעתקת הפעילות הקשורה לאחסון מיכלי הגז והדלק במסוף גלילות לאתר חלופי מסיבות בטיחותיות. לצורך בחירת האתר החלופי נערכו בדיקות הידרולוגיות והערכות שווי ועוד. המחלוקת נסבה על זכותה של המערערת לנכות הוצאות הסקרים מהכנסתה החייבת בהתאם לסעיף 17 לפקודה. לעניין זה קבע ביהמ"ש כי הוצאות הסקרים והבדיקות של המערערת שהוצאו לצורך בחינת אתרים חלופיים למסוף גלילות מותרות בניכוי. בנושא זה יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד מ. שקל, ע. אלבוים וט. יהושע לפי גלילות, עוה"ד ל. מרגלית וי. ליבליין לפקיד שומה. 28.10.07).

ע.פ. 3262/06 + 2589/06 - מיכאל אושבקשווילי (מישה) ואליעזר קנידוב (לזר) נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירת אלימות וחומרת העונש. זיכוי מעבירת אלימות בשל חולשת הליכי הזיהוי(מחוזי ת"א - ת.פ. 40108/03 + 40078/03 - ערעורו של מישה נתקבל וערעורו של לזר נדחה).

א. חמישה נאשמים עמדו לדין בכתב אישום ובו תשעה אישומים. שלושה נאשמים הגיעו להסדר טיעון והורשעו על פי הודאתם. המערערים כפרו באשמה. בהכרעת הדין הורשע לזר בעבירות שבכל האישומים שיוחסו לו, ואילו מישה שהואשם בשני אישומים השני והשלישי, זוכה מחמת הספק מהמיוחס לו באישום השלישי והורשע במיוחס לו באישום השני. בגזר הדין נגזרו על לזר שבע שנות מאסר בפועל ועל מישה נגזרו שמונה עשר חודשי מאסר בפועל. כמו כן, נגזרו לשניהם מאסרים על תנאי ופיצוי כספי למתלוננים. ערעורו של מישה נתקבל וערעורו של לזר נדחה.
ב. ברקע האישומים השונים עומדים ארועי אלימות קשים שפרצו ב"שכונת שפירא" בדרום תל אביב בשלושת הימים מ-27.2.03 עד 1.3.03, כשבמרכזם מעשי סחיטה, בריונות ואלימות שנקטה בהם חבורת הנאשמים, בהנהגת "לזר", נגד תושבים אחרים מהשכונה. במרכז פרשת התביעה עמדו עדויות המתלוננים. בשלבים שונים של חקירותיהם במשטרה זיהו חלק מהמתלוננים את שני המערערים כמי שלקחו חלק באירועים נשוא האישום השני והשלישי. ביהמ"ש קמא, קבע בהכרעת הדין כי "עדים אלה מסרו עדות מהימנה הן באשר להתרחשויות... והן בשאלת הזיהוי". עם זאת, זיכה ביהמ"ש את מישה - מחמת הספק - מהמעשים שיוחסו לו באישום השלישי, בציינו כי "אין בידי לקבוע, מעבר לכל ספק סביר, כי מישה נכח בפארק במהלך התקיפה... ".
ג. לזר טוען כי נוכח הפגמים הרבים שנפלו בהליכי הזיהוי השונים יש לשלול מכל וכל את תוקפם הראייתי, או לפחות לקבוע כי נותר ספק, גם לגביו. דין הטענה להידחות. ביהמ"ש קמא מנה בהכרעת הדין, אחד לאחד, את שלל הפגמים שנפלו בחלק ממסדרי זיהוי התמונות, והגיע למסקנה המרשיעה של לזר. בכך אין להתערב. אשר לחומרת ענשו של לזר - פרשת המעשים בה הורשע הינה קיצונית בחומרת האלימות והבריונות הגלומה בה, ומבטאת השלטת אימים וטרור בליבה של עיר. ללזר שלוש הרשעות קודמות בעבירות סמים, איומים וסיוע לסחר בבני אדם למטרות זנות. אין להתערב בעונש המאסר שנגזר עליו בשל הרשעותיו בתיק זה, וגם לא בכך שמועד תחילת ריצוי המאסר נקבע ליום בו יסיים לרצות את מאסרו בתיק אחר.
ד. סניגורו של מישה צודק בטענתו, כי זיכויו של המערער מהאישום השלישי מחמת הספק, משליכה מניה וביה גם לעניין זיהויו כאחד ממשתתפי אירוע הסחיטה שבאישום השני. קביעת היוותרותו של "ספק סביר" אינה קביעת ממצא שבמהימנות, שבכאלה לא תתערב דרך כלל ערכאת הערעור, אלא אמירה כי אחרי ככלות הכל ועל אף התכנותה ומהימנותה הלכאורית של הגירסה המרשיעה אפשר ושמא טעו העדים. בחינת הדברים יחדיו בהליך הערעורי, מובילה למסקנה כי משקלם המצטבר של הנתונים והספקות האמורים עולה כאמור כדי ספק סביר באשמתו של המערער מישה במיוחס לו באישום השני, ויש לזכותו מחמת הספק גם מעבירה זו.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד יעקב שקלאר למישה, עו"ד מיטל יצחקי ללזר, עו"ד שאול כהן למשיבה. 7.11.07).

ע.א. 3923/06 - סקו-סיסטם בע"מ נגד סופרקום בע"מ ואח'

הפרת הסכם סודיות בשימוש במידע. החלת חוק העוולות המסחריות, באשר לגזל סוד מסחרי(מחוזי ת"א - ת.א. 3120/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. חברת סקו-סיסטם הינה חברה העוסקת, בין היתר, בפיתוח שיטת הדפסה ייחודית המגנה מפני זיופים (להלן: שיטת סקו-לייבל). חברת סופרקום הינה חברה העוסקת, בין היתר, בייצור ושיווק מערכות להפקת תעודות מאובטחות נושאות תמונה. בתחילת שנות התשעים, התקשרה סופרקום עם סקו-סיסטם לשם שימוש בשיטת סקו-לייבל לצורך אבטחת התעודות אותן היא מפיקה. לשם כך העמידה סקו-סיסטם לרשות סופרקום את התוכנה והידע הנדרשים (להלן: המידע), כאשר השתיים חתמו על הסכם שכותרתו "הסכם סודיות". בסוף שנת 1995 הקימה סופרקום את חברת קירי, הנמצאת בשליטתה המלאה. חברת קירי עוסקת אף היא בתחום אבטחת מסמכים. ביום 19.8.1998 הודיעה סופרקום לסקו-סיסטם כי אין לה עוד עניין בהתקשרות נושא הסכם הסודיות, וכי מיום 20.8.1998 יחשב ההסכם למבוטל. המחלוקת בין הצדדים הגיעה לביהמ"ש ובסיכומו של דיון קיבל ביהמ"ש המחוזי את תביעתה של סקו-סיסטם באופן חלקי. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את התביעה בעילה של הפרת חוזה, וקיבל את התביעה בעילה של גזל סוד מסחרי, העניק לסקו-סיסטם את הסעדים אותם ביקשה בכתב התביעה בעילה של גזל סוד מסחרי, וחייב את סופרקום וקירי לשלם לסקו-סיסטם, פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 100,000 ש"ח. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה.
ב. זכותה של סופרקום על פי ההסכם, לעשות שימוש במידע שהועבר אליה מסקו-סיסטם, התמצה בשימוש שנעשה על ידיה בלבד, וכל שימוש בו שלא במסגרת הגבלה זו מהווה הפרה של הסכם הסודיות. השימוש אותו עשתה סופרקום במידע שהועבר אליה, ואשר היווה ביצוע עוולה של גזל סוד מסחרי, נעשה באמצעות חברת קירי. פעילות זו נוגדת את התחייבותה של סופרקום בהסכם, לפיה השימוש במידע שהועבר אליה ייעשה על ידיה בלבד, ולא באמצעות אחרים, גם אם מדובר בחברת בת שבשליטתה המלאה. אשר על כן, יש לקבל את הערעור ולקבוע כי סופרקום הפרה את הסכם הסודיות.
ג. בערעורה הנגדי של סופרקום לנטען כי אין להחיל את חוק העוולות המסחריות על המקרה, שכן חוק זה נכנס לתוקפו אך ביום 28.10.1999, בעוד שפיתוח הטכנולוגיה נשוא הדיון נעשה על ידי קירי בין השנים 1995 ל-1999. ברם, הגם שעריכת הסכם הסודיות והשימוש במידע הסודי על ידי סופרקום החל בטרם נכנס החוק לתוקפו, הרי ששימוש זה המשיך גם לאחר תחילת תחולתו של החוק. בנסיבות אלו, החלה של חוק העוולות המסחריות על נסיבות האירוע אינה מהווה החלה רטרוספקטיבית, כטענת סופרקום, אלא החלה אקטיבית, כך שהוא חל מיום כניסתו לתוקף והלאה, על השימוש שנעשה על ידי סופרקום החל מיום כניסתו של החוק לתוקף. לגופו של עניין, טוענת סופרקום כי לא עשתה שימוש בסוד מסחרי של סקו-סיסטם. ביהמ"ש המחוזי קבע, עובדתית, כי המידע עליו מבוססת שיטתה של סופרקום דומה דמיון מהותי למידע עליו מבוססת שיטת סקו-לייבל, וכי במסגרת העברת המידע מצד סקו-סיסטם אל סופרקום, היתה לסופרקום נגישות לסוד המסחרי אשר היה בו כדי לקדם אותה בפעילותה. אין כל עילה אשר תצדיק התערבות בקביעותיו העובדתיות האמורות של ביהמ"ש המחוזי. הדיון בתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי, לשם קביעת הסעד לו זכאית סקו-סיסטם בגין הפרת החוזה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד יחיאל כשר ויגאל בורוכובסקי למערערת, עוה"ד דוד מושביץ ויוסי אברהם למשיבות. 1.11.07).

ע.פ. 4623/07 + 4533/07 - יאיר אזרי נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של החזקת סמים ודוקטרינת "ההחזקה הממשית". החמרה בעונש בעבירה של החזקת סמים(מחוזי ת"א - ת.פ. 40073/06 - ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. ביום 5.3.06 נתקבלה במשטרה שיחת טלפון מאחד מיכאל אלבז (המכונה גם "קלוד") כי במחסנו נמצאת מזוודה, והמכילה כמות גדולה של סמים מסוג "חגיגת" ומכונה לייצור קפסולות השייכים למערער. צוות משטרתי שהגיע למחסן מצא בה מזוודה ובה הסם במשקל כולל של 6290 גרם ומכשיר להכנת קפסולות. בהמשך אותו יום נעצר המערער, ונתפס אצלו מפתח שהתאים לדלת המחסן. בשעות הערב המאוחרות שב והתקשר קלוד למשטרה ודיווח כי מצא במחסן שקית ובה כדורים נוספים שלא נתפסו על ידי השוטרים. חיפוש נוסף נערך במחסן, במהלכו נתפסו שקית אשפה ובתוכה כדורי "חגיגת" וכן מזוודה ובתוכה כספת אותה פתחו החוקרים באמצעות אחד המפתחות שהיו בצרור שנתפס עם מעצרו של המערער. גם במזוודה נמצא סם מסוכן. המערער הואשם בהחזקת הסמים. גירסתה של התביעה נסמכה, בעיקרה, על עדותו של קלוד. המדינה טענה כי יש לייחס למערער "החזקה קונסטרוקטיבית" של הסם והמכשיר לייצורו שנמצאו במחסן. בחקירתו הכחיש המערער כל קשר לסמים. ביהמ"ש קבע כי הוכחה זיקה בין המערער לבין הסמים והוסיף כי בסיכומיה ביקשה התביעה לייחס למערער "החזקה קונסטרוקטיבית" בסמים, וכי העובדות שהוכחו משקפות מצב של החזקה ממשית של המערער בסם - ולא מצב של החזקה קונסטרוקטיבית. בעקבות הרשעתו בעבירות שיוחסו לו נגזר על המערער מאסר בפועל של שלוש שנים ומאסר על-תנאי של שנה. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. חלקן הארי של טענות המערער מכוונות לממצאי המהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. טענות המערער אינן מקימות עילה להתערבותו של ביהמ"ש שלערעור. אין גם ממש בטענותיו של המערער בנושא היזקקותו של ביהמ"ש המחוזי לדוקטרינת "ההחזקה הממשית". כתב האישום ייחס למערער עבירה של החזקת סמים לפי סעיף 7(א) לפקודת הסמים, בגדרו נכללים שני סוגי ההחזקה. יחד עם זאת, בסיכומיה לפני ביהמ"ש המחוזי טענה המשיבה, כאמור, כי למערער מיוחסת החזקה קונסטרוקטיבית. בימ"ש קמא קבע כי דוקטרינה זו אינה חלה בענייננו, ובנסיבות אלה יכול היה להיזקק לדוקטרינת ההחזקה הממשית. למערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני האישומים בהם הורשע, וטענותיו לעניין זה, נדחות.
ג. טענה נוספת של המערער מתייחסת לסם שנתפס בחיפוש השני. לטענתו מתקיים לגבי סם זה אין מתקיימים תנאי השליטה בכלל ותנאי השליטה הבלעדית בפרט; ובייחוד נוכח שיטוטו של קלוד במחסן ונטילת חלק מן הסם על ידו לאחר מעצרו של המערער. גם בטענה זו אין ממש. עבירת ההחזקה בה הורשע המערער הינה עבירה נמשכת, ולשם השלמתה נדרשת "התמדה מזערית בזמן, של עצם השליטה בחפץ". עצירת רצף שליטתו של אדם בדבר אסור - ובכלל זה, הבאת החזקה של אותו אדם אל קיצה - אין בה כדי לפטור אותו מאחריות פלילית בגין החזקתו בסם האסור.
ד. באשר למידת העונש - טענת המערער לפיה יש ליתן משקל ל"סוגו המיוחד" של הסם, שיש בו, להשקפתו, כדי להצדיק הקלה בעונשו - אינה יכולה להתקבל. לפי חוות הדעת המקצועיות שהוגשו, לסם הקאתינון שנתפס השפעות פסיכו-אקטיביות חזקות, והוא גורם לתלות נפשית משמעותית של המשתמשים בו. המערער החזיק בלא פחות מ-25,600 קפסולות של קאתינון וכן במכשיר להכנת קפסולות, עובדה הממקמת אותו במדרג גבוה
בשרשרת הפצת הסם והסחר בו. לחובתו של המערער שורה ארוכה של הרשעות. המערער אף ריצה בעבר עונשי מאסר בפועל. על כן יש לקבל את ערעורה של המדינה על קולת העונש. בהתחשב בכלל לפיו אין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד עונשו של המערער על ארבע שנים וחצי מאסר לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד בני נהרי וליאור אשכנזי למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 31.10.07).

ע.פ. 4473/03 - מארק שטרייטנר נגד מדינת ישראל

דחיית טענת הגנה של אי שפיות בעבירות של רצח ופציעה. דחיית בקשה לעונש מופחת בעבירות רצח. *הצטברות העונשים של שני מאסרי עולם ושנות מאסר נוספות(מחוזי חיפה - ת.פ. 448/01 - הערעור נדחה).

א. בין המערער לרעייתו המנוחה, אורה ז"ל, פרץ ויכוח בעת שהיו בדירתם. במהלך הויכוח דקר המערער את המנוחה 18 דקירות. לזעקותיה יצא בנם אייל מחדרו, והמערער דקר גם אותו דקירות רבות בבטנו ובחזהו. המערער המשיך ונכנס לחדרו של בנו אייל, שם היה חברו שחר, ודקר גם אותו דקירות רבות בכל חלקי גופו. אורה נפטרה במקום. לאחר שסיים את מעשיו בדירה, עלה המערער לדירת שני שכנים שגרו מעל לדירתו - צבי ודוד. הוא דפק בדלת. צבי פתח את הדלת והמערער דקר אותו בחזהו וגרם למותו. הוא ניגש לדוד ודקר גם אותו, אך זה הצליח להימלט ולנעול עצמו בחדר האמבטיה. המערער הואשם בשתי עבירות רצח ושלוש עבירות ניסיון לרצח. הוא טען להגנתו כי בעת ביצוע המעשים לא נשא באחריות פלילית שכן היה חולה במחלת נפש. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההגנה, הרשיעו את המערער בביצוע כל המיוחס לו בכתב האישום, וגזר לו שני מאסרי עולם מצטברים ומאסר בפועל של 20 שנים. הערעור נדחה.
ב. השאלה המרכזית שבמחלוקת היתה אם בוצעו המעשים על ידי המערער כשהוא במצב בו אין הוא נושא באחריות פלילית לביצועם מחמת אי שפיות הדעת כקבוע בסעיף 34ח(2) לחוק העונשין. ההכרעה השיפוטית מתמקדת, בעוצמת הדחף הנפשי שהיה נתון בו המערער בעת ביצוע המעשים. הוא היה ער כל העת למעשיו, מודע להם, הבין את משמעותם וידע את טיבם ואת היותם מעשים אסורים. בנסיבות אלה, אמור להיוודע משקל רב ביותר לעדות המערער ולחקירתו הנגדית. ברם, המערער החליט שלא להעיד ושלא להיחשף לחקירה נגדית. עובדה זו מהווה כשלעצמה גורם משמעותי להחלשת תוקפן של חוות הדעת שהוגשו מטעמו. התשתית העובדתית עליה מבקשים להסתמך מומחי ההגנה מנוגדת לממצאי העובדה שהוסקו על ידי ביהמ"ש ממכלול הראיות כולן. החלטתו המודעת והברורה של המערער שלא להעיד, יש בה סיוע מהותי ומשמעותי לממצאי העובדה האמורים.
ג. אשר לבקשה לענישה מופחתת לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין - תנאי לענישה מופחתת הינו כי מעשי הרצח בוצעו: "(א) במצב שבו בשל הפרעה נפשית חמורה ... הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - (1) ... (2) להימנע מעשיית המעשה". גם אם פעל המערער מתוך פרץ קנאה או התקף זעם, הרי שבניתוח הנסיבות ובממצאי העובדה שנקבעו - לא עולים הדברים כדי המצב הנפשי הקיצוני האמור בסעיף 300א(א) לחוק.
ד. אשר לערעור על צבירת העונשים - המערער, בהתפרצות זעם וקנאה, רצח באכזריות מחרידה את אשתו בשמונה עשרה דקירות סכין, דקר ופצע קשות את בנו ואת חברו, עלה לדירת השכנים ודקר אחד מהם למוות. ב"כ המערער טוען כי הואיל והמדובר בפרשת מעשים אחת שניזונה מאותו פרץ אלימות ומאותה הפרעה נפשית, לא היה מקום לסטות מהמקובל, ולפיו - מי שנדון במשפט אחד למספר עונשי מאסר בשל עבירות
שונות, ירצה את עונשי המאסר בחופף זה לזה. אולם בנסיבות האמורות אין מקום להתערב בענישת המערער בדרך צבירת העונשים כפי שנקבע בגזר הדין.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד גדעון קוסטא למערער, עו"ד תמר בורנשטיין למשיבה. 29.10.07).

ע.פ. 4301/05 - ארז חן-חלבלי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס של טרמפיסטית וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1142/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. ביום שבת, בשעה 30:05 לפנות בוקר עשתה המתלוננת את דרכה בראשון לציון אל ההסעה שאמורה היתה להביאה למקום עבודתה בבית חולים סיעודי בתל-אביב. שעה שחצתה מעבר חציה, הגיע למקום המערער, והוא נוהג, ללא רישיון, ברכב מסוג .GMCהמערער ירד מן הרכב, תפס את המתלוננת ודחף אותה לתוך הרכב, , נעל את דלתות הרכב וחלונותיו באמצעות הנעילה המרכזית, ופתח בנסיעה, שבמהלכה הבהירה לו המתלוננת כי היא ממהרת לעבודתה. לבסוף עצר המערער את הרכב באיזור התעשייה הישן של ראשון לציון, הוריד את כסאות הרכב לאחור, ואנס את המתלוננת. ביהמ"ש מצא את גירסת המתלוננת "אמינה והגיונית", קבע כי היא נתמכת בעדויות חיצוניות ואף עצמאיות, והרשיע את המערער בעבירת אינוס, חטיפה ונהיגה בזמן פסילה. ביהמ"ש נתן דעתו לחומרת מעשיו של המערער, כמו גם להיעדר חרטה מצדו, וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי וכן הפעיל במצטבר שני מאסרים על תנאי של 8 חדשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הערעור, מופנה בסופו של יום, רובו ככולו, כנגד ממצאי עובדה ומהימנות, בהם, בדרך כלל לא יתערב ביהמ"ש שלערעור. לאמור משנה תוקף כאשר עסקינן בעבירות מין. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ממצאיו בראש וראשונה על עדותה של המתלוננת, ונימק זאת ברושם החיובי שהותירה בו המתלוננת בעדותה. במקרה דנא, אף שלא נדרש סיוע לעדות המתלוננת, הוסיף ביהמ"ש וציין את התמיכות שמצא לגירסתה בחומר הראיות, וגם בהן נימק את הסתמכותו על עדותה. אכן, דבר קיומם של יחסי מין אוראליים עם המערער ציינה המתלוננת לראשונה בביהמ"ש, ולא בתלונתה במשטרה, אף שנשאלה באופן קונקרטי בבדיקה הרפואית האם קויימו יחסי מין אוראליים. הדבר מעורר שאלה שיש להידרש אליה, שכן המדובר בפרט המצוי לכאורה בגרעין המרכזי של האירוע. כאשר עומתה בחקירה הנגדית עם עובדה זו הסבירה: "זה מטריד אישה ואני לא יכולתי לראות בעיניים של אחרים ולספר מה שהיה". רגש הבושה והחרדה שחש הקרבן גורם לכבישת תלונתה. המתלוננת אינה מכחדת כי לא התנגדה פיזית למעשים. אך העובדה שהתנגדותה של מתלוננת לקיום יחסי-מין אינה נושאת אופי פיזי, אלא אך אופי מילולי, אין בה לגרוע כהוא זה מהמסקנה בדבר היעדר הסכמה חופשית של המתלוננת.
ג. לאחר קיום האקט המיני, הסיע המערער את המתלוננת לבית החולים, השניים טעו בדרך והמערער עצר בתחנת מוניות בבקשה להכוינו לבית החולים. במהלך הנסיעה לא ניסתה המתלוננת להימלט מהרכב, לא אמרה דבר וחצי דבר לנהגי המוניות, שוחחה עם המערער, עישנה עמו סיגריה ובצאתה מהמכונית נשקה בלחיו ומסרה לו את שמה, מספר הטלפון שלה וכתובתה הישנה. המתלוננת הסבירה כי נהגה כך "בגלל שאני לא רציתי להרגיז אותו ושהוא יראה שאני בסדר, שהוא ייתן לי ללכת". אין בכך כדי לפגום בהכרעת הדין. כבר נאמר לא אחת, כי אין לבחון את תגובותיה של קרבן עבירת מין באמות מידה רציונליות.
ד. באשר לערעור על חומרת העונש - חומרת העונש היא תוצאה של חומרת המעשים בהם הורשע המערער. בנוסף, יש מקום ליתן משקל של ממש לעברו הפלילי המכביד
של המערער. בנסיבות אלו, העונש שנגזר על המערער אינו חמור באופן המצדיק התערבות בו. באשר להפעלת המאסר על תנאי במצטבר - משנמצא כי התיקים בהם הוטל המאסר על תנאי כללו אלימות ואיומים נגד נשים, אין להתערב גם בכך.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דן באומן למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 29.10.07).

בג"צ 4638/07 - חברת אלאקסא... בע"מ ואח' נגד חברת חשמל ואח'

*חפירות בתוך בית קברות מוסלמי להעברת צינורות גז(העתירה נדחתה).

א. המשיבה מניחה צינור להולכת גז בין חוף דור לבין תחנת הכוח חגית שליד אליקים (להלן: תחנת חגית), באורך של 14 קילומטר. צינור הגז האמור הונח ברובו המכריע, למעט שני מקטעים באורך כולל של קילומטר וחצי, אשר אחד מהם הוא נושא העתירה. במקטע זה אמור לעבור הצינור בשטח שנחזה להיות שטח חקלאי, אך לאחר תחילת העבודות התברר כי שימש בעבר כבית הקברות המוסלמי "כפר קטינה". תוואי צינור הגז נקבע בהוראותיה של "תכנית מתאר ארצית חלקית ברמה מפורטת לגז טבעי... ". בסמוך לאחר גילוי הקברים, נוהלו מגעים בין העותרים לבין נציגי חברת החשמל, אשר הציעה חלופות לביצוע עבודות הנחת הצינור. חלופות אלה לא התקבלו על ידי העותרים, אשר ציינו כי אנשי דת מוסלמיים, עימם נועצו, סרבו בתוקף להתיר ביצוע עבודות חפירה בשטח בית הקברות. העותרים אף פנו לבית הדין השרעי בחיפה בבקשה למתן פסק הלכה וצו מניעה. לבקשה לא צורפו מי מן המשיבים בהליך שלפנינו. ביה"ד נתן פסק-דין בגדרו נקבע כי החלקה רשומה כאדמת הקדש, וכי "הנני מונע מחברת החשמל או מכל אדם אחר או גוף אחר, ככל שיהיה ביצוע עבודות חפירה בתוך בית-הקברות...". העתירה נדחתה.
ב. העתירה שלפנינו מביאה לידי ביטוי התנגשות בין האינטרס הציבורי בביצוע עבודות תשתית ופיתוח, לבין האינטרס של כבוד המת. האינטרס של כבוד המת נהנה מהגנת חוקתית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאחר חקיקת חוקי היסוד, אמת המידה לפיה תיבחן הפגיעה בזכויות האדם היא זו הקבועה בפיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נדרש כי הפגיעה תהיה מכוח חוק, תהלום את ערכי המדינה, תעשה לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. העבודות שמבצעת חברת החשמל מבוצעות מכוח ההסמכה שבחוק משק הגז. עבודות אלה הולמות את ערכיה של המדינה, ונעשות לתכלית ראויה. עיקר המחלוקת נסבה על עמידת החלופה שנבחרה בדרישת המידתיות. אין עילה להתערבות בתוואי צינור הגז שנקבע בתמ"א, בכפוף לכך שלצורך הטמנת צינור הגז נושא העתירה, תבוצע החלופה המוגדרת בחוות הדעת ההנדסית מטעם חברת החשמל כחלופה ב'.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד מוחמד סולימאן אגבריה לעותרים, עוה"ד יעקב שרביט, רוני ליבסטר, יובל רויטמן, איתי רביד, רדואן בדחי, שלום זינגר ואייל גור למשיבים. 29.10.07).

ע.פ. 6916/06 - ארמון אטיאס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של קבלת שוחד ע"י עובד במחלקת פיקוח על בנייה בעיריה, שהתערב בנושאים שהובאו לטיפול ע"י בנו, במסגרת שירותים שהעניק ללקוחותיו בתחום התכנון והבניה(מחוזי י-ם - ת.פ. 1194/01 - הערעור נדחה).

א. המערער שימש כמנהל נפת דרום במחלקת הפיקוח על הבניה בעיריית ירושלים. בנו, (להלן: מוטי), עבד במהלך השנים 1999-1998 בחברת "זום אדריכלות בע"מ (להלן: זום), אשר בה שימש, ביחד עם חברתו לחיים (שלרבות הימים הפכה לאשתו
- להלן: ג'קלין), כבעליה של החברה. במסגרת עבודתו, העניק מוטי שירותים בתחום התכנון והבניה, וקידם את ענייניהם של לקוחותיו מול מחלקת הפיקוח, באמצעות ניצול קשריו עם המערער. במקביל, במספר מקרים, נטען כי המערער קיבל שוחד מלקוחותיו של מוטי, באמצעות השכר שניתן למוטי עבור קידום ענייני לקוחותיו בעירייה. במספר מקרים הפר המערער אמונים, שעה שטיפל אישית בענייני לקוחות בנו והעניק להם יחס מועדף. באחד המקרים האלה ביקש נס שובל (להלן: שובל) לקבל טופס 4 ותעודת גמר לבניין. המערער סייע לשובל לקבל טופס 4 ותעודת גמר, על אף חריגות בניה שונות שהמערער ידע עליהן. בתמורה, פעל שובל לקידום גיורה של ג'קלין, עניין שהיה חשוב מאוד למערער ואשתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, וגזר לו מאסר בפועל של 7 חודשים; 12 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך של 50,000 -. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. כדי לבסס הרשעה בעבירת שוחד, יש להוכיח כי נוטל השוחד הינו עובד ציבור; כי קיבל מתת כלשהו, לרבות כל טובת הנאה; כי טובת ההנאה או נטילת השוחד היא בעד פעולה הקשורה בתפקידו. ניתן לטעון בענייננו כי הלכה למעשה שכר הטרחה של בנו של המערער לא הגיע ישירות לידי המערער. אך לשונה של העבירה רחבה דיה כדי להכיל מגוון התנהגויות. גם גיורה של ג'קלין, כלתו של המערער, אשר הוכחה כבעלת משמעות עבור בני משפחתו של המערער, נתפסת ברשתה של לקיחת השוחד, מעבר לשכר הטרחה שהוענק לבנו. מתת היא שוחד גם אם עובד הציבור עשה דבר שראוי היה שיעשהו במסגרת תפקידו ולפיכך לכאורה פעל כשורה במסגרת תפקידו. פעולה במצב של ניגוד עניינים היא גם ממאפייניה המובהקים של עבירת השוחד.
ג. היסוד העובדתי בעבירת המרמה והפרת האמונים, מורכב משלושה: רכיב התנהגותי ("מעשה מרמה או הפרת אמונים"), רכיב נסיבתי ("עובד הציבור העושה במילוי תפקידו"), רכיב תוצאתי (מעשה "הפוגע בציבור"). אלה התקיימו כאן. עצם ההימצאות במצב של ניגוד עניינים מקיימת את הרכיב ההתנהגותי שבעבירת המירמה והפרת אמונים. די בקיומו של עניין אישי, כדי לחייב את המסקנה שטיפולו של המערער בנושא הציב אותו במצב של ניגוד עניינים.
ד. אשר למידת העונש - העבירות שעבר המערער הן חמורות. במעשיו, פגע המערער קשות במנגנון אכיפת החוק והשלטת הצדק. העובדה שאין למערער הרשעות קודמות אינה צריכה לשמש לו כנקודת זכות. בדרך כלל לעברייני צווארון לבן אין הרשעות קודמות. בעבירות של צווארון לבן אין מנוס מנקיטת אמצעי ענישה מחמירים. ככל שעולה חומרתו של המעשה מבחינת עניינו של הציבור ומבחינת הפגיעה באמות המידה הערכיות שעל פיהן עליו לנהוג, גם נסוגה מידת הרחמים מפני מידת הדין .

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד אביגדור פלדמן ומירב חדרי למערער, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 29.10.07).

ע.פ 7240/07 + בש"פ 6954/07 + בש"פ 6817/07 - בש"פ 6817/07 - מדינת ישראל נגד יוסף סיטבון ואח' + *בש"פ 6954/07 + בש"פ 6817/07 - צווים זמניים לתפיסת רכוש באישום בעבירות שונות כולל עבירות מס והלבנת הוןבש"פ 6954/07 - רפאל סיטבון ואח' נגד מדינת ישראל + ע.פ.7240/07 - יעד... בע"מ ושפר... בע"מ נגד מדינת ישראל

(הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המבקשים בבש"פ 6954/07 נעצרו באוקטובר 2006 בחשד לביצוע עבירות בתחום הדלק, עבירות מס והלבנת הון. כשבוע עובר למעצרם נתן בימ"ש השלום בירושלים, צווים לתפיסה של רכוש וחפצים של המבקשים. עם שחרורם של המבקשים ממעצר הם
ביקשו כי ביהמ"ש יורה על שחרור הרכוש, ובהתאם להסכמה דיונית, שוחרר חלק מן הרכוש. ביום 19.4.07 הוגש לבימ"ש השלום בירושלים כתב אישום נגד המבקשים. בכתב האישום נטען כי חלק מהמבקשים נהגו למהול, בתחנות דלק שברשותם או בבעלותם, דלק תקני בשמנים וממסים שונים ולכייל את משאבות הדלק, באופן שתספקנה, כמות דלק קטנה מכפי שמורה מונה המשאבה. מאחר ולעוררים לא היה תיעוד חשבונאי שיסביר את מקורם של עשרות מיליוני ליטרים של דלק מהול ששווק כדלק תקני, הם יצרו תיעוד שיסביר את מקור עודפי הדלק ויאפשר קיזוז תשומות ומע"מ. המעשים המתוארים לעיל הניבו רווחים של עשרות מיליוני - המהווים "רכוש אסור" כהגדרתו בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון. לצד כתב האישום הגישה המדינה בקשה לתפיסת רכוש לצורך חילוט עתידי. לדיון בבקשות ביקשו להצטרף מספר צדדים שלישיים, שהינם נושים של חלק מהמבקשים, שטענו כי יש לשחרר כספים תפוסים לצורך פרעון חוב. כן הוגשה בקשה של בני משפחה של חלק מהמבקשים שטענו כי חלק מהרכוש שתפסה המשטרה שייך להם. ביהמ"ש המחוזי הורה ביהמ"ש על מתן צווים זמניים כמבוקש. כמו כן אישר שלוש בקשות להצטרפות לתיק שתכליתן החרגת כספים מהצו הזמני. ביהמ"ש קבע כי יעד ושפר הינן נושה כספי, ובתחרות בין המדינה לנושים כספיים אין המדינה פועלת כנושה אלא כמחלט ואין מדובר בתחרות בין נושים לפי דיני הקדימות. המדינה עוררת על החלטתו של ביהמ"ש לא להורות על איסור עיסוקו של יוסף בתחום הדלק עד תום ההליכים נגדו, כפי שהורה לגבי נאשמים אחרים, ועל דחיית בקשתה להורות על תפיסת אוסף בולים השייך ליוסף. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. סמכותו של ביהמ"ש להורות כי נאשם לא ישלח ידו בעיסוק מסויים כתנאי לשחרורו ממעצר מעוגנת בסעיף 48 לחוק המעצרים שעניינו תנאי שחרור בערובה. הסמכות להטיל ערובה שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה מהפגיעה הגלומה במעצר, כלולה בסמכות המעצר. משהיתה בידו של ביהמ"ש המחוזי סמכות המעצר, היתה נתונה בידו גם סמכות להטיל ערובה. התרת המשך עיסוקם של הנאשמים בתחום הדלק עלולה להקל עליהם להמשיך ולבצע עבירות מעין אלה המיוחסות להם. יש לקבל את ערעורה של המדינה ולאסור את העיסוק גם ביחס ליוסף.
ג. אשר לכלי הרכב הפרטיים של בני המשפחה - ניתן לשחרר את כלי הרכב הפרטיים בכפוף לתנאים שיבטיחו את אפשרות חילוטם בסופו של הליך, אם כך יוחלט, בכללם רישום עיקול במשרד הרישוי עד תום ההליכים המשפטיים. אשר לאוסף הבולים - ביהמ"ש קבע כי האוסף יצולם על ידי המשטרה ויוחזר למשמורתו של יוסף עם איסור לבצע בו כל טרנזאקציה, וזאת נוכח ערכו הרגשי וטענת אביו של יוסף לזכויות באוסף. בעניין זה יש להורות על הפקדת האוסף בידיו של גורם שלישי שיכול להבטיח תנאי אחסון הולמים לאוסף הבולים.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. מינטקביץ למדינה, עו"ד ג. טל למבקשים, עו"ד ר. יולוס ליעד ושפר. 31.10.07).

ע.פ. 7546/06 - תייסיר אבו סבית נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות תעבורה כולל סיכוני חיי אדם בנתיב תחבורה, על יסוד זיהוי ע"י שוטר שניסה לעצור את הנאשם, וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8103/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער נהג ברכב בבאר שבע, כאשר מעולם לא היה לו רישיון נהיגה וגם היה פסול מלקבל רישיון נהיגה. שוטרים אשר נסעו בניידת הבחינו ברכב וביקשו לעוצרו לבדיקה. המערער החנה את הרכב באלכסון למדרכה, ניידת המשטרה נעצרה מאחורי הרכב, תוך שהיא חוסמת את יציאתו אל הכביש. השוטרים ניגשו אל הרכב משני עבריו, ואז המערער החל לנסוע לאחור באופן פתאומי, פגע בעוצמה בדלת הניידת, ואחת
השוטרות הצליחה לזנק הצידה ובכך נמנעה פגיעה בה. לאחר שפגע המערער בניידת המשטרה, החל להאיץ את רכבו קדימה, לעברם של השוטרים, עלה עם הרכב על המדרכה, לעבר הולכי רגל ואלה נאלצו לקפוץ הצידה, וכך נמנעה פגיעה בהם. המערער הצליח להמלט ונעצר לאחר מכן. הוא הורשע ונדון למאסר בפועל של 4 שנים, שנתיים על תנאי, פסילה ל-5 שנים והופעלו מאסרים על תנאי מצטברים של 19 חדשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עיקר טענותיו של המערער מופנות כלפי עצם זיהויו על ידי שוטר במסדר הזיהוי. כך למשל, הוא טוען שמכיוון שמדובר היה בשעות החשיכה, והרכב לא היה מואר, לא יתכן שהשוטר הצליח לזהות את הנהג. תימוכין לטענתו מוצא המערער בכך שבמהלך המשפט לא הצליח השוטר לזהותו כאשר ישב באולם ביהמ"ש, כמי שנהג ברכב. בעדותו בפני העיד השוטר כי הצליח לזהות את הנהג בשלב בו ניסה לפתוח את דלת הרכב. ביהמ"ש המחוזי ציין בהכרעת הדין כי עדותו של השוטר היתה עדות מאופקת ושקולה. אכן, אין להתעלם מכך שהוא לא זיהה את המערער בין כותלי ביהמ"ש, דבר המהווה כרסום מסויים באמינות הזיהוי. אולם, כרסום זה אינו מבטל את ערכו הראייתי של הזיהוי. בענייננו, נתמך הזיהוי בראיות נוספות, ובראשן הראיות המצביעות על הקשר של המערער לרכב.
ג. מקבץ טענות נוסף של המערער עוסק במחדלים אשר נפלו, לטענתו, בחקירה. אף אם נניח כי נפלו מחדלים מסויימים בחקירה, אין בכך כדי לסייע למערער. השאלה אינה אם אפשר וראוי היה לנקוט בצעדי חקירה נוספים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר. בענייננו, לא ניתן לומר, כי הפעולות עליהן מצביע המערער היו מניבות ראיות רלוונטיות.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - ערכאת הערעור אינה מתערבת כדבר שבשגרה בעונש אשר גוזרת הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם טעתה הערכאה הדיונית בעניין שבדין, או שהעונש שנגזר חורג בצורה קיצונית מן העונשים שמוטלים דרך כלל בנסיבות דומות. המקרה דנא אינו מן המקרים הללו. המערער נושא על גבו קופת שרצים נכבדה של סוג עבריינות דומה בו הורשע בעבר. פעם אחר פעם משמיע המערער טיעונים המתבססים על נסיבותיו האישיות, בבקשה להקל בעונשו. אולם, המערער חוזר שוב ושוב על דפוס התנהגות מסוכן בכביש, תוך שהוא מסכן את חייהם של המשתמשים בדרך ואת חייו שלו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, אלון. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד ר. עזריאלנט למערער, עו"ד י. חמודות למשיבה. 31.10.07).

רע"א 906/07 + 10208/06 + 8308/06 - המגן... בע"מ ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי

*פירוש סעיף בהסכם שיפוי שבין המל"ל וחברות הביטוח, בנסיבות בהן מדובר על עצמאי שהוא מעביד של עצמו(הבקשות נדחו).

א. סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, מורה כי מקום בו קמה חבות של המל"ל לשלם גמלה לנפגע, ובה בעת קמה, בגין אותו מקרה, גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע, רשאי המל"ל לקבל שיפוי מן הצד השלישי על הגמלאות ששילם או שהוא עתיד לשלם. בשנת 1979 גובשו הסכמים בין חברות הביטוח לבין המל"ל, שמטרתם להסדיר באופן חוזי את מערכת היחסים שבין המל"ל המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, לבין חברות הביטוח האחראיות לפיצוי הנפגעים מכוח פוליסות הביטוח (להלן: ההסכמים). בפרשות שבפנינו מתעוררת השאלה אם ההסכמים מקנים למל"ל את הזכות לקבל מחברות הביטוח (המערערות בפנינו) פיצויים בגין הגמלאות שהוא משלם למבוטחיו
- שהם עובדים עצמאיים אשר נפגעו במהלך הנסיעה הביתה ממקום העבודה. בתי המשפט קמא השיבו על כך בחיוב. בקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעורים נדחו.
ב. סעיף 4(א) להסכמים, קובע כי מקום בו תאונת הדרכים היא גם תאונת עבודה, והנפגע זכאי לגמלאות מהמוסד, לא קמה למוסד זכות שיבוב כלפי החברה המבטחת של המעביד. אלא שסעיף 4(א) להסכמים אינו עומד לבדו. ביום 12.11.1990 שוגר מכתב מטעם חברות הביטוח למל"ל בדבר הסכמות שגובשו בין הצדדים, "לעניין תחולת סעיף 4(א) מההסכמים" (להלן: מסמך ההבנות). בין היתר נאמר במסמך ההבנות כי אם נפגע עובד בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, בדרכו מן העבודה למעונו, תקום למוסד לביטוח לאומי זכות שיבוב מהמבטח של רכב המעביד (זאת להבדיל מתאונה במהלך העבודה או בדרך מן הבית לעבודה). בעבר התעוררה השאלה אם עובד עצמאי הינו גם "מעביד" כמשמעות מונח זה בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין; זאת, לצורך הכרעה בשאלה אם קמה זכאות לנפגע ל- %25 מהפיצויים (לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי). דעת הרוב סברה כי העובד העצמאי הוא אכן - "מעביד" (של עצמו). (להלן: עזבון תמר). אלא שבענייננו, מכתב ההבנות, אשר מבהיר ומפרש את הוראת סעיף 4(א) להסכם, מכיר בזכות השיבוב בנסיבות מסויימות, ובהן הנסיבות המתקיימות במקרה זה (חזרה של העובד מן העבודה למעונו). השאלה היא, אם לצורך מכתב ההבנות - כמו לצורך סעיף 4(א) להסכמים - עובד עצמאי הוא "מעביד" של עצמו. התשובה היא חיובית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד ז. מנדלוביץ למבקשות, עוה"ד נ. רון ור. טננהאוז למשיבים. 8.11.07).

בג"צ 556/07 - דני דדון נגד החברה למוסדות חינוך ותרבות ברמלה... ואח'

*דחיית תביעה בביה"ד לעבודה נגד פיטורין מעבודה ואי ביצוע הסכם פיצויים חריג הטעון אישור הממונה על השכר (העתירה נדחתה).

העותר עבד במשך כ-27 שנים בתפקיד אחראי משק ואחזקה בבית הספר רוקוסין ברמלה, ושימש גם כיו"ר ועד העובדים. ביום 13.9.01 נמסר לעותר מכתב פיטורין. בהמשך סוכמו תנאי הפרישה, והעותר אישרם. הסכם הפרישה הוכפף לאישורו של הממונה על השכר באוצר. בחלוף מספר חודשים, נמסר לעותר כי תנאי הפרישה לא ימומשו, משלא נתקבל לכך אישור הממונה על השכר במשרד האוצר. העותר פנה בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה. לטענתו, פיטוריו מעבודתו היו שלא כדין. בית הדין לעבודה פסק כי היה בסיס ענייני לפיטורין. אשר לצורך באישור הממונה על השכר להסכם, נקבע כי ההסכם אכן היה טעון אישור כזה, ואין להורות על אכיפת תנאי הפרישה המיטיבים שנכללו בו, בהיעדר אישור הממונה על השכר כנדרש. ערעורו של העותר לבית הדין הארצי לעבודה נדחה. העתירה נדחתה.
כלל הוא, כי בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין לעבודה. התערבותו שמורה למקרים חריגים. בפסקי הדין דנא אין עולה כל טעות משפטית, ולא כל שכן טעות משפטית מהותית. אין בתוצאתם פגיעה בשורת הצדק. הם עוסקים בעניינו הקונקרטי של העותר, ואין להם השלכה ציבורית-עקרונית רחבה. בית הדין פסק, ובדין כך, כי על-פי החוק גוף מתוקצב חייב בקבלת אישורי הממונה על השכר לכל הסכם החורג ממה שהונהג לגבי כלל עובדי המדינה. כל הצדדים להסכם, והעותר בכללם, ידעו והניחו כי תנאי הפרישה טעונים אישור הממונה על השכר. מעבר לכך, נקבע כממצא עובדתי כי הליך הפיטורין של העותר הושלם בטרם גיבוש ההסדר על תנאי הפרישה ולא היה תלוי ומותנה בו.