תקציר סביר כרך ע' חוברת 11

ע.א. 10144/05 - דוד ברקן נגד משה ואושרה ג'ינו

*פסיקת סכום לתשלום כאשר קיים פער בין שני צדדים להסכם על הסכומים ששולמו(מחוזי חיפה - ת.א. 1258/98 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בשנת 1993 רכשו המשיבים מהמערער מחציתו של מגרש והתחייבו בהסכם הרכישה לבנות על המגרש שתי יחידות דיור זהות, אחת עבורם ואחת עבור המערער, כאשר המערער יישא רק בעלויות של בניית דירתו. המערער העביר מעת לעת כספים לחשבון המשיבים בבנק לכיסוי עלויות הבנייה וכן ביצע תשלומים במזומן על מנת להתחמק מתשלומי מסים שונים. בתובענה שהוגשה על-ידי המערער הוא טען ששילם סכום גבוה בהרבה מהמגיע ממנו, ותבע החזר של 1,052 מליון ש"ח. ביהמ"ש נתקל בקשיים שעה שבא להכריע בשתי השאלות המרכזיות שעמדו בפניו: מה היתה עלות הבנייה, וכמה שולם. נוכח הפער הגדול בין עמדות הצדדים ומינה מומחה מטעמו. המומחה העריך את עלות הבנייה של דירת המערער בסכום של 1,355 מליון ש"ח, וביהמ"ש הוסיף סכומים שונים המביאים את הסכום הכולל של עלות הבנייה לכ-1,700,000 ש"ח. אשר לסכומים אותם שילם המערער נקבע כי הוא הגיע לסך של 2,010 מליון ש"ח. אעפ"כ לא פסק ביהמ"ש לזכות המערער את ההפרש, באשר בהיעדר מערכת חשבונאית מסודרת, לא הוכיח המערער במידה הנדרשת את הפער האמור. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. ביהמ"ש מצא כי קיים פער שאינו זניח, בין העלות לבין הסכום ששולם. אילו היה מדובר בסכום זניח, לא היה זה מן הנכון לפסוק סכום כלשהו לזכות המערער. ברם, משנתברר כי ניתן לדבר על פער של מאות אלפי שקלים, ראוי היה לפסוק סכום מסויים לזכות המערער. עצם העובדה שלא ניתן להגיע לסכום מדויק אינה צריכה לפעול באופן מלא לחובתו של המערער. שני הצדדים פעלו במשותף ובהסכמה ויצרו מערכת המקשה על חישוב הפער. אכן, נטל הראיה מוטל על המערער, הוא התובע, ומן הראוי שחוסר הדיוק המתבקש יפעל אמנם לחובתו, אך לא באופן שתביעתו כולה תידחה. בנסיבות העניין יועמד הסכום לו זכאי המערער על סך של 200,000 ש"ח.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, מלצר. עו"ד אלי הכהן למערער, עו"ד יהודה וישניצקי למשיבים. 16.9.07).

רע"א 5742/06 - המוסד לביטוח לאומי נגד קרנית...

*לאחר שביהמ"ש קבע כי "מחפרון" שגרם לתאונה אינו בגדר "רכב" אין להחיל עליו את "החזקה המרבה" לעניין קביעה כי מדובר ב"תאונת דרכים"(הבקשה נדחתה).

א. המנוח - מוסטפה עזיז - עסק ביום האירוע בחפירת תעלה והנחת צינורות ביוב. במהלך עבודתו התמוטט עליו דופן התעלה. במהלך ניסיונות החילוץ נעשה שימוש במחפרון שהופעל על ידי מתנדב אלמוני, כיוון שבעל המחפרון, שהיה מפעילו ברגיל, נפל ונפגע בראשו זמן קצר לפני כן. המנוח נפטר כתוצאה ממכת כף המחפרון בראשו. התאונה הוכרה כתאונת עבודה, המבקש שילם לתלויי המנוח גימלה, והגיש תביעה נגד המשיבה, לפצותו על הסכומים שהוא נושא בהם. התביעה הוגשה נגד המשיבה ולא נגד החברה המבטחת כיוון שהמחפרון הופעל כאמור על ידי עובר אורח אלמוני, שלא הוכח כי היה בעל רישיון נהיגה מתאים להפעלתו וכי פעל ברשותו ובהסכמתו של הבעלים. בימ"ש השלום קבע כי המחפרון אינו "רכב" לפי הגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך מתקיימת בעניין זה החזקה המרבה של "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב". לפיכך, קבע כי מדובר בתאונת דרכים וכי קמה חבותה של המשיבה לשפות את המבקש. ערעור המשיבה לביהמ"ש המחוזי נתקבל ונקבע כי האירוע אינו "תאונת דרכים". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לשון החזקה המרבה בהגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים הינה: "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב...". מלשון ההגדרה אנו למדים כי דרישת מעורבותו של "רכב" בתאונה היא דרישה בסיסית לצורך תחולת החזקה המרבה (והחוק בכלל), ובימ"ש השלום פסק, כאמור, שהמחפרון אינו כלל בבחינת "רכב".
ג. אין לקבל את בקשתו של המבקש להגיש ראיה חדשה לצורך הוכחה שהמחפרון הוא "כלי רכב". אין לבעל דין זכות קנויה להביא ראיות נוספות בערעור. הדבר יותר לו בנסיבות מסויימות ובכפוף לשיקול-דעת . כאן מדובר בהגשת ראיה חדשה 15 שנים לאחר קרות האירוע, לאחר התדיינויות בשתי ערכאות. המבקש אינו טוען כי לא ניתן היה להשיג את הראיה בשקידה נאותה בעת הדיון בערכאות הקודמות. בנסיבות אלה, אין מקום להתיר היום את הגשת הראיה החדשה.

(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד י. ברזילי למבקש, עו"ד א. בלגה למשיבה. 22.10.07).

ע.א. 1321/06 - ישראל סגל נגד סגל פרזול בע"מ בפירוק ואח'

* ע.א. 1321/06 - פרשנות הסכם על המחאת זכות, כערובה להלוואה, האם מדובר בהסכם הלוואה והמחאת הזכות כערובה או במכר של הזכות. *כאשר לא נרשם שעבוד לטובת מלווה במועד, ובינתיים נרשם ע"י אחר שעבוד צף על נכסי החברה הלווה, אין תוקף לשעבוד שנרשם לאחר מכן לטובת המלווה(מחוזי חיפה - פש"ר 685/05 - הערעור נדחה).
א. ביום 14.8.1999 נערך בין המערער ובין החברה המשיבה "הסכם וכתב המחאת זכות" (להלן: ההסכם), במסגרתו הלווה המערער לחברה סכום של 360,000 ש"ח, ובמקביל המחתה החברה למערער זכות בכספי פיצוי שציפתה לקבל בתביעה נגד חברת הביטוח מנורה (להלן: התביעה). במסגרת ההסכם התחייבה החברה לרשום משכון על זכויותיה לטובת המערער, אולם הדבר לא נעשה עד שנת 2003. ביום 11.5.2000 חתמה החברה על אגרת חוב לטובת המשיב 4, (להלן: הבנק), במסגרתה הוטל שעבוד צף על כל נכסיה. ביום 1.4.2004 ניתן נגד החברה צו פירוק, ומונה לה מנהל מיוחד, (להלן: המפרק). ביום 6.1.2005 חוייבה חברת הביטוח לשלם לחברה 245 אלף ש"ח (להלן: דמי הביטוח). סכום זה עוקל וכונס הנכסים הרשמי קבע כי המחאת זכויותיה של החברה בתביעה לידי המערער נעשתה על דרך השעבוד, ולא על דרך המכירה. משכך, ומשלא נרשם משכון לטובת המערער, אלא רק בשנת 2003, אין תוקף לרישום מאוחר זה כלפי המפרק או ביחס לשעבוד הצף, ואין למערער כל זכות בדמי הביטוח. על החלטת הכנ"ר ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי בטענה כי המחאת הזכות לקבלת דמי הביטוח לא היתה על דרך השעבוד אלא על דרך המכר, ביום כריתת ההסכם, ועל כן אין לראות בה נכס מנכסי החברה לעניין השעבוד הצף. ביהמ"שדחה את ערעורו של המערער. הערעור נדחה.
ב. לפי פרשנותו של ההסכם, מדובר בהסכם אשר במהותו הינו הסכם הלוואה, במסגרתו העמיד המערער לטובת החברה אשראי. הפרשנות לפיה מדובר בהסכם הלוואה מעוגנת בהגדרת העיסקה כהלוואה נושאת ריבית, בקביעה כי החברה תשא בתשלומים תקופתיים שיופחתו מיתרת ההלוואה, מהקביעה כי ירשם משכון לטובת המערער ומכך שזכותו של המערער בתביעה הינה רק עד גובה יתרת ההלוואה.
ג. משהתחייבה החברה לשעבד את זכותה לטובת המערער, היה עליה לרשום שעבוד זה תוך עשרים ואחד ימים מיום יצירתו. אמנם, עומדת לצדדים האפשרות של רישום מאוחר של השעבוד, בהתאם לסעיף 191 לפקודת החברות. אלא שאפשרות זו כפופה לכך שלא תהיה ברישום המאוחר משום פגיעה בזכותם של הנושים. בענייננו, לפני שנרשם השעבוד לטובת המערער, יצרה החברה שיעבוד צף על כלל נכסיה לטובת הבנק. במצב זה, רישום השעבוד לטובת המערער יגרע מזכויות הבנק כלפי החברה בהתאם לשעבוד הצף, ולמעשה עומד בסתירה לשעבוד הקודם לטובת הבנק.
ד. לטענת המערער, משלא מונה כונס נכסים לחברה, לא נתגבש השעבוד הצף לטובת הבנק, ולמעשה לא נתגבש השעבוד עד עצם היום הזה. אין לקבל טענה זו. אחת העילות לגיבושו של שעבוד צף, הינה כניסתה של חברה להליכי פירוק. משנכנסת החברה לפירוק, אין מדובר עוד בחברה המנהלת את עסקיה, ואין טעם בהמשך השעבוד כשעבוד צף, והוא הופך לשעבוד קבוע.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אליעזר קליין למערער, עוה"ד מוטי בן ארצי, ניב זר וטלי שטקלר למשיבים. 15.11.07).

ע.א. 8599/02 - עבד אל קאדר מוחמד חזימה נגד המפקד הצבאי באיזור יו"ש

*פטור מאחריות בנזיקין, באירוע של התפרעות בשטחים, בו נפצע תושב השטחים מירי חיילי צה"ל שנמצאו בסיכון לחייהם. *אי תחולת הכללים של "הדבר מעיד על עצמו" וחזקת "הדברים המסוכנים" בפעילות מלחמתית(מחוזי חיפה - ת.א. 111/98 - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1960, נפגע בכתפו מקליע פלסטיק, תוך כדי הפרות סדר בכפר קבטיה שבשומרון, יום לאחר פרוץ מלחמת המפרץ. כוח סיור של צה"ל נקלע להתפרעות. לעבר הכוח הושלכו מגגות הבתים ומעבר לקירות אבנים, בלוקים וחפצים כבדים כגון דוודים, תנורים וכיריים. אחד החיילים נפגע מאבן ליד עינו, איבד את ההכרה לזמן קצר ודם רב זב ממנו. החיילים חששו שייעשה בהם לינץ', ולהגנתם השליכו חזיזים ורימוני הלם, וכן ירו כדורי גומי ואף כדורים חיים - באוויר. בתביעת פיצויים של המערער קבע ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות האירוע, קמה תחולה לפטור הקבוע בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), שעניינו "פעילות מלחמתית", ועל-כן המדינה איננה אחראית בנזיקין כלפי המערער. הערעור נדחה.
ב. הנסיבות המתוארות מקיימות את הפטור מאחריות בנזיקין סעיף 5 הנ"ל. כוח קטן של חיילים עמד בפני תושבים רבים שהשליכו מכל הבא ליד. הכוח היה נתון בסכנה והחיילים, חששו שייעשה בהם "לינץ'". נסיבות אלה אינן באות בגדר תחום הסיכון הרגיל הטמון בפעילות משטרתית. ביהמ"ש המחוזי קבע, ובצדק, כי "תחילתו של הסיור כ'פעולה משטרתית' וסופו כ'פעולה מלחמתית'".
ג. גם אלמלא נקבע כי קמה תחולה לפטור האמור, עדיין היה דין הערעור להידחות. המערער טען כי עמד על גג ביתו ועסק בהתקנת אנטנה כשנפגע וגירסתו לא זכתה לאמון. המערער טוען כי יש להחיל בענייננו את כלל "הדבר מעיד על עצמו" ועל המדינה נטל השכנוע. ברם, בנסיבות המסוכנות שנוצרו, ההסתברות לקיומה של התרשלות מצד חיילי הכוח אינה עדיפה על-פני ההסתברות להיעדרה של התרשלות כזו. גם החזקה הקבועה בסעיף 38 לפקודה - חזקת "הדברים המסוכנים" - אינה חלה. סעיף 38 לפקודה אינו מתאים למצבים כגון מלחמה, שבהם נאלץ הנתבע לעשות שימוש ב'דבר מסוכן', על-מנת להתמודד עם נסיבות מסוכנות העומדות מולו.

(בפני השופטים: ריבלין, גרוניס, חיות. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד מירון קין למערער, עו"ד טלי מרקוס למשיבים. 26.2.06).

ע.פ. 628/04 - טימור אורוסוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של תקיפה וגרימת חבלה בדקירת סכין בתגרה וחומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 1268/02 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המתלונן שהה יחד עם חברים נוספים במועדון בטבריה (להלן: המועדון), בשעה 45:5 לפנות בוקר. גם המערער יחד עם קבוצת אנשים אחרים שהו במועדון. בין שתי הקבוצות פרץ ויכוח שהתפתח לתגרה, במהלכה, תקפו המערער ושניים מחבריו את המתלונן וחבטו בכל גופו, והמערער דקר את המתלונן בעורף ובכתפו השמאלית. המערער הורשע
בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ועבירות של החזקת סכין שלא כדין ותגרה במקום ציבורי, ונדון למאסר בפועל של 5 שנים, ו-3 שנים על תנאי. בנוסף, הופעל מאסר על תנאי של 3 שנים, מהן שנתיים במצטבר והשאר בחופף. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ההכרעה בין גרסת המערער לזו של המתלונן, כמו גם ההכרעה לגבי תוצאות מסדרי הזיהוי שנערכו למערער, הינן הכרעות עובדתיות, שבהן, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת. ביהמ"ש המחוזי מצא, כי הוכח במידה הנדרשת בפלילים, כי המערער דקר את המתלונן ולא נמצאה כל סיבה לדחות את הממצא הנ"ל.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - זו אינה התנסותו הראשונה של המערער בפלילים. לחובתו הרשעות בעבירות רבות, כולל בעבירת הריגה, שבגינה נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. את העבירות במקרה דנא, ביצע בהיותו אסיר משוחרר ברישיון, כמה חודשים לאחר ששוחרר ממאסר, כשעל ראשו עוד מרחף עונש של מאסר על תנאי. לאחרונה, מתגברת תופעת האלימות בחברה, ומתפרצת אף בעקבות עניינים של מה בכך, בדומה לענייננו, ובתופעה זו יש להלחם, על מנת למגרה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד אבי חימי למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 11.10.05).

ע.פ. 2393/06 - כאמל חמוד ז"ל ונג'יב דובאה ז"ל נגד מדינת ישראל ואח'

*דחיית דרישתם של קרובי נרצחים לבטל החלטת בימ"ש להפסיק הליכים פליליים נגד נאשם ברצח שלשה אנשים ואישפוזו בבי"ח פסיכיאטרי(מחוזי חיפה - ת.פ. 2035/05 - הערעור נדחה).

א. המשיב 2, ג'מאל אבו חיא, הואשם בשלוש עבירות של רצח בכוונה תחילה, ועבירה נוספת של ניסיון רצח. בטרם נדונו אישומים אלה, הוגשה חוות-דעת פסיכיאטרית, בה נקבע כי הוא שרוי במצב של פסיכוזה פעילה עקב ניתוח-ראש שעבר. בעקבות כך הורה ביהמ"ש המחוזי על הפסקתם של ההליכים הפליליים נגדו, ועל אשפוזו בבית-חולים פסיכיאטרי. בני משפחותיהם של שניים מהקורבנות, הם המערערים, פנו ל ביהמ"ש המחוזי בבקשה להורות על חידוש ההליכים. המשיבה התנגדה לדבר מן הטעם ש"למבקשים אין מעמד... ע"פ חוות דעת פסיכיאטרית הנאשם סובל ממחלת נפש [ו]לכן הופסקו הליכי המשפט". בהחלטתו לדחות את הבקשה, קבע ביהמ"ש המחוזי בלשון קצרה, כי: "לא יורה על פתיחת הליכי המשפט מקום שהמאשימה מתנגדת לכך". הערעור נדחה.
ב. חוק זכויות נפגעי עבירה, איננו הופך את נפגע העבירה לבעל-דין בהליך הפלילי. הצדדים להליך הפלילי הם המדינה והנאשם, ולא איש זולתם. הדין מציע, אמנם, למי שאינו צד להליך אפשרות נוספת להשיג על החלטות שנתקבלו במסגרתו, אך זו מצומצמת למדי ותלויה בקיומן של נסיבות מתאימות. הכוונה היא לכוחו של אדם, אשר זכות מזכויותיו המוכרות נפגעה כתוצאה מן ההליך, להביא את השגותיו בפני אף שאין הוא נמנה עם בעלי-הדין. זכות זו אינה עומדת לבני משפחתו של נפגע עבירה, לדרוש כי לא יופסקו ההליכים נגד הנאשם בפגיעה בקרובם, ולכל הפחות כי תישמע עמדתם בסוגיה זו קודם שתתקבל החלטה. אמת, על יסוד הוראותיו של חוק זכויות נפגעי העבירה, היה על המשיבה לשמור את המערערים בתמונת האירועים ולעדכנם בהתפתחות ההליך. אולם, מכך אין משתמע כי על המדינה מוטלת היתה חובה להיוועץ בהם, ומקל וחומר לבקש את הסכמתם לצעד האמור.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד זועבי-פאהום וופא למערערים, עוה"ד אבי וסטרמן למדינה, עו"ד תאמר מסאלחה למשיב 2. 20.11.07).

ע.א. 2816/06 - ברכה כהן המדני נגד רפאל בלישה ואח'

*החלטה כי פצועה בתאונת דרכים בנכות של 100 אחוז תאושפז במוסד ולא תשאר בבית המשפחה(מחוזי י-ם - ת.א. 3050/01 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. המערערת, ילידת 1966, נפגעה בתאונת דרכים ביום 7.8.00. דרגת נכותה התפקודית נקבעה ל-%100. המערערת סובלת מפיגור מלידה. עד לתאונה היא התגוררה עם הוריה הקשישים ושולבה בעבודה שיקומית במסגרת מוגנת. לאחר התאונה היא הועברה למעון הטיפולי "הכפר השבדי" בירושלים. בסכום הפיצויים שנפסק למתלוננת נכללו רק ראשי הנזק של כאב וסבל, הוצאות עזרה ממשפחתה בסכום גלובלי של 25,000 ש"ח והוצאות אפוטרופסות בסכום גלובלי של 15,000 ש"ח. ביהמ"ש מצא, כי כתוצאה מהתאונה לא נגרמו למערערת הפסדי שכר, שכן, עקב הפיגור מלידה לא היה לה, עובר לתאונה, כושר השתכרות כלשהו. אשר לפריט עזרה וסיעוד - קבע ביהמ"ש כי "התובעת מקבלת את כל העזרה והסיעוד לו היא נזקקת במסגרת חוק הסעד בכפר השבדי, כך שאין היא (או משפחתה) צפויה להוצאה זו או אחרת בשל כך". הערעור נדחה בעיקרו.
ב. באשר לטענה כי יש להשאיר את המערערת בבית משפחתה ולפסוק בהתאם את הפיצויים - בהינתן מצב הפיגור העמוק של המערערת ופגיעותיה הקשות בתאונת הדרכים, לא היה מנוס מקליטתה במסגרת מוסדית מתאימה. עדויות המומחים שללו את היתכנות חזרתה למסגרת מגורים שאיננה מוסדית טיפולית.
ג. המשיבה חבה בתשלום ההוצאות ובהטבת הנזקים שנגרמו למערערת כתוצאה מהתאונה. אולם, מכוח הוראות חוק הסעד, נושאת המדינה במלוא עלויות שהותה של המערערת במסגרת המוסדית, כאשר אלה כוללות את הטיפולים הרפואיים ושרותי הסיעוד השונים.
ד. היה מקום לפסוק למערערת סכום פיצוי גבוה יותר מזה שנפסק לה בראשי הנזק של עזרת המשפחה והוצאות נסיעה וניידות. המערערת היתה בעת התאונה בת 34. אלמלא התאונה היתה מתעכבת העברתה למעון הטיפולי תקופה מסויימת ובלתי ידועה. נזקיה עקב התאונה גרמו לה להגבלות ניידות משמעותיות ביותר. בהינתן כל אלה, יש להעלות את סכום הפיצוי הגלובאלי בראש נזק זה ל-150,000 ש"ח.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערערת, עו"ד אלון בלגה למשיבים. 22.11.07).

ע.פ. 8527/06 + 8520/06 - דימיטרי סטופק ומרק שפירו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 1060/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. בחודש דצמבר 2005 קשרו המערערים קשר לבצע שוד, ולסוד העניין הוכנס גם מנחם גרינברג (להלן: "מנחם"). באחד הימים, בשעת בוקר, הגיעו השלושה לדירה בירושלים, וכאשר האשה שגרה שם פתחה את הדלת, הכריזו המערערים "זהו שוד", ובהמשך הדפו אותה והושיבוה על כסא. מנחם נותר להשגיח עליה והמערערים ערכו חיפוש בדירה. הם מצאו 3800 דולר, 2500 ש"ח ושעון יד, ואת כל אלה גנבו. בשלב כלשהו ניגש מרק למתלוננת, הצמיד את החרב לגרונה, וחקר אותה היכן מוסתר הכסף. משהשיבה כי אין לה כסף, גרם מרק לחתך בצווארה. לאחר שעזבו את הדירה פנתה החבורה לבית קברות, שם השליכו את החרב למדורה מתוך כוונה להשמיד טביעות אצבע, ובהמשך הלכו לישיבת התפוצות בירושלים שם החליפו את בגדיהם. בכתב האישום נטען עוד, כי בעת מעצרו נמצא מרק מחזיק ב-12.1 גרם של סם קנבוס. ביחס לדמיטרי נטען, כי בעת מעצרו הוא הזדהה בשמו של אחר, והתמיד בכך גם בתחילת חקירתו. הרשיע את המערערים בעבירות שוד והשמדת ראייה. מרק הורשע גם בעבירה של החזקת
סם, ודמיטרי הורשע גם בעבירות של התחזות לאחר והפרעה לשוטר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים 5 שנים מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, ופיצוי המתלוננת בסכום של 25 אלף - כל אחד. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הראיה המרכזית כנגד המערערים היא, אמרה שנרשמה במהלך חקירתו של מנחם. עד זה, חזר בו בעדותו מגירסתו המפלילה. מתוך חומר הראיות עולה כי אין ספק שמנחם עצמו נמנה על השודדים. השאלה היא מי היו שותפיו למעשה. ביהמ"ש המחוזי שלל את האפשרות כי מנחם הפליל את המערערים על לא עוול בכפם, ולא עלה בידי המערערים להוכיח כי הערכאה הדיונית נתפסה לתוצאה שגויה. המתלוננת זיהתה באולם את מרק. אכן, משקלו של זיהוי נאשם על ידי הקרבן באולם אינו רב, אולם גם אם הוא קלוש, עובדה היא שהמתלוננת הצביעה על מרק בלבד אך לא על שותפו. כך גם היו ראיות נוספות.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - העבירות בהן חטאו המערערים חמורות הן. הם תקפו אשה בביתה-שלה, ונדמה כי לא יקשה לשער את רגעי האימה, הפחד וההשפלה אותם חוותה, הואיל ולא רק רכושה נגזל ממנה, אלא היא עצמה היתה צפויה לפגיעה גופנית, שלמרבה המזל לא התממשה בכל חומרתה.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד שגיב בר שלום למערערים, עו"ד אלעד וינשל למשיבה. 18.11.07).

רע"ב 9898/06 - מחמוד זאהדה נגד שירות בתי הסוהר

*החלטת שירות בתי הסהר שלא להעניק חופשה לעבריין מין(הבקשה נדחתה).

א. העותר מרצה מאסר בן עשר שנים בגין הרשעתו בעבירות של מעשי סדום בקטין שהוא בן משפחה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. מעשי הסדום בקטין בוצעו פעמים רבות, בשנת 1993, עת שהיה המתלונן בן אחת-עשרה שנים, ותוך הכאתו באגרופים ובבעיטות. מעשה אלימות נוסף נעשה במתלונן בחודש יוני 2000, ומעשה סדום נוסף בוצע בו בחודש אוגוסט 2000. לאחר חלוף רבע מתקופת מאסרו, ביקש המבקש לצאת לחופשה. ועדת גילוי עריות המליצה לדחות את הבקשה. המשיב קיבל את המלצתה המקצועית של הוועדה, ובעקבות זאת, הגיש המבקש עתירת האסיר. ביום 5.9.06 דנה ועדת גילוי עריות פעם נוספת בנושא, וקבעה, בשים לב לדיווח עדכני מאת גורמי הטיפול, כי המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המבקש בעינה עומדת. בפני הוועדה עמדה גם חוות הדעת של המרכז לבריאות הנפש (להלן - מב"ן), אשר על פי המלצתה ניתן לאשר את יציאתו של המבקש לחופשה בתנאים מגבילים. ביהמ"ש לעניינים מינהליים דחה את העתירה נגד החלטת המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. השאלה העיקרית המתעוררת הינה אם נפל פגם בהחלטת המשיב לאמץ את המלצת הוועדה לגילוי עריות ולהימנע ממתן היתר ליציאת המבקש לחופשה. שאלה זו נוגעת לעניינו הפרטני של המבקש, ולמערכת הנסיבות המיוחדת שברקע ענין זה, והיא אינה מעלה שאלה כללית הראויה לבירור בגלגול נוסף. גם לגוף הדברים אין מקום להתערב בהחלטת הגורם המוסמך, הנשענת על טעמים סבירים וראויים. הלכה היא, כי חופשה אינה נמנית על זכויות היסוד המוקנות לאסיר, אלא היא בבחינת הטבה הניתנת לאסיר, הנתונה לשיקול דעתו של הגורם המוסמך. כאשר מונחים על כף המאזניים האינטרס של האסיר לצאת לחופשה מול אינטרס ההגנה על הציבור מפני מסוכנותו של האסיר, ככלל תהא ידו של האינטרס השני על העליונה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 18.11.07).

רע"א 4370/07 - ד"ר יאלי הרן ואח' נגד חברת נתיבי איילון בע"מ

השגה על הליך דיוני, בדחיית ערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי. אי התערבות בפסיקת הוצאות משפט(הבקשה נדחתה).

א. המבקשים הם בעלים במשותף, בשתי חלקות בצפון תל-אביב. החל בשנת 1989 תפסה המשיבה חזקה בחלקים נרחבים משתי חלקות אלה, והחלה בעבודות פיתוח לסלילת "נתיבי איילון". ביום 25.7.91 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר אישור שינוי תכנית מתאר מקומית, המקצה את מרבית שטחן של החלקות לדרך המהירה, וביום 11.12.94 פורסמה הודעה כי מרבית שטחן של החלקות עומדת להפקעה בהתאם לתכנית המתאר המקומית. ביום 10.11.96 הגישו המבקשים תביעה לבימ"ש השלום, בין היתר, לתשלום דמי שימוש. ביהמ"ש דחה את הערכות השווי הנוגדות שהציגו הצדדים, לצורך קביעת דמי השימוש, והעריך את שוויה של הקרקע בהתאם להוראות סעיף 12(ה) לפקודת הקרקעות, ועל-פי שומות מס רכוש. לעניין שכ"ט עו"ד נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו, בנימוק שאת המבקשים ייצג משרד עורכי הדין בו משמש המבקש 2 שותף בכיר, ועל כן אינם נושאים בשכר טרחת עורך דין, וכן כהבעת הסתייגות מדרך ניהול המשפט על-ידם. על פסק הדין וההחלטה הוגשו ערעור וערעור שכנגד לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב והערעורים נדחו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. עיקר טענותיהם של המבקשים מופנה כלפי אופן ניהולו של הדיון בביהמ"ש המחוזי. מלבד השגה על אי התערבותו של ביהמ"ש המחוזי בהכרעות בימ"ש השלום, לא העלו המבקשים סיבה ממשית לסטות מעקרון אי ההתערבות. אף אין לקבל את טענתם של המבקשים בדבר הוצאות המשפט. ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת הוצאות המשפט, אלא במקרים יוצאי דופן. אכן נפלה טעות משפטית באחד משני נימוקיו של בימ"ש השלום לעניין ההוצאות. תקנה 516(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בעל דין שהוא עורך דין והוא טוען לעצמו, הוא גופו או באמצעות משרדו, יהא זכאי לשכר טרחת עו"ד ולשאר הוצאות המשפט שהיה מקבל אילו העסיק עו"ד. עם זאת, החלטתו של בימ"ש השלום אומצה על-ידי ביהמ"ש המחוזי לא מן הטעם הזה דווקא, אלא מטעמים אחרים שצויינו אף הם בפסק דינו של בימ"ש השלום.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יניב אריה למבקשים. 20.11.07).

ע.א. 1509/04 - דני דנוש ואח' נגד noitaroproc relsyrhc ואח'

*דחיית בקשה להכיר בתביעה כ"תביעה ייצוגית", באשר לא נראה כי יש לתביעה סיכויים טובים(מחוזי ת"א - ת.א. 3006/00 - הערעור נדחה).

א. המערערים, בעלי מכוניות מסוג קרייזלר ניאון מודל 1995 (להלן: המכוניות או כלי הרכב) ביקשו לאשר תובענה שהגישו נגד המשיבים ביום 15.12.2000 כתובענה ייצוגית על-פי חוק הגנת הצרכן. לטענת המערערים, קיימת במחשב של המכוניות תקלה סדרתית המהווה סכנה בטיחותית חמורה, ותבעו את נזקיהם מן המשיבים. המערערים סמכו את תביעתם על עילות שונות, ובהן: עילות לפי חוק הגנת הצרכן; לפי פקודת הנזיקין ועוד. ביהמ"ש המחוזי בחן את השאלה אם עומדת הבקשה בתנאים שהעמידו חוק הגנת הצרכן והפסיקה לצורך אישורה כתובענה ייצוגית, וקבע כי המערערים לא הצליחו להראות, ברמת הסבירות הראויה, שסיכוייה של התובענה להתקבל הם טובים. לאור האמור, דחה ביהמ"ש את הבקשה לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית, וחייב את המערערים בהוצאות המשיבים בסכום של 100,000 ש"ח. בינתיים, ביום 12.3.2006, פורסם חוק תובענות ייצוגיות, הקובע הסדרים חדשים לניהולן של תובענות ייצוגיות. הוראות החוק החדש חלות גם על התובענה שבפנינו, מכוח סעיף 45(ב) לחוק, המחיל את הוראותיו על תובענות ייצוגיות אשר היו תלויות ועומדות בפני בית-המשפט ביום פרסומו. הערעור נדחה.
ב. התנאי הבסיסי לאישורה של התובענה כתובענה ייצוגית - הוכחת אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות או המשפטיות שמועלות בה תוכרענה לטובת הקבוצה - אינו מתקיים. אף שבמסגרת הבקשה להתיר את הגשתה של תובענה ייצוגית לא נדרש בירורן של כל השאלות הטעונות בירור במסגרת הליך התביעה עצמו, מדובר בשלב הכרחי לצורך מניעת ניצולו לרעה של כלי זה. זאת, על דרך שלילת זכאותם של תובעים בלתי ראויים או של תביעות סרק שאינן ראויות להתברר כתובענה ייצוגית, על המורכבות והבעייתיות הכרוכה בכך.
ג. אין להתערב גם בשיעור ההוצאות שנפסקו. התביעה הייצוגית הצרכנית היא כלי דיוני חשוב ויעיל. עם זאת, יש להישמר מפני ניצולו לרעה של הליך התובענה הייצוגית לצורך הגשת תביעות סרק חסרות בסיס עובדתי או משפטי כנגד נתבעים בעלי "כיס עמוק". לניצול זה השפעות שליליות מרחיקות לכת, אשר עשויות להביא בפועל להיחלשותו של מנגנון משפטי חשוב זה, ולגלגולן של עלויות תביעות הסרק לפתחם של הצרכנים עצמם. בשל שיקולים אלה ואחרים, לעיתים מוצאות הערכאות המבררות לנכון להשית בהליכים אלה תשלומי הוצאות בשיעורים גבוהים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד משה קפלנסקי, רונה דנגור וקובי קפלינסקי למערערים, עוה"ד דן קטלן אסן, אידית שטרן ואהוד שניידר למשיבים. 22.11.07).

בג"צ 7943/05 - שמשון כהן ואח' נגד מועצה מקומית מודיעין עילית ואח'

*ביטול הקצאת מגרש לבניית ישיבה ומתן היתר בנייה מחמת פגם בהקצאה ובמתן ההיתר(העתירה נתקבלה בחלקה פה אחד ובחלקה ברוב דעות).

א. בפסק דין משנת 1999 הביע בג"צ את דעתו כי לעניין הקצאת קרקע בידי רשויות מקומיות, יש לקבוע נוהל שוויוני ולגזור גזרה שווה מהנוהל הקיים לעניין תמיכות מכספי המדינה במוסדות ציבור. בעקבות פסק-הדין גיבש משרד הפנים נוהל לעניין הקצאת קרקע, והוא תקף מאז ספטמבר 2001. בעתירה שבפנינו מדובר בשטח של כשני דונמים הנמצא בישוב מודיעין עילית (להלן: המגרש), שהוקצה למשיבה 5, לצורך הקמתה של ישיבה. בחלוף כשנתיים החליטה הוועדה המקומית לאשר את הבניה במגרש, ובחודש ספטמבר 2004 נמסר לידי משיבה 5 היתר בניה. העותרים, תושבי השכונה בה מצוי המגרש, טוענים כי ההחלטה בדבר ההקצאה וההיתר שהוצא בהמשך, דינם להתבטל, בנימוק שהקצאת המגרש נעשתה בניגוד לנוהל משרד הפנים; וכן היתר הבניה שניתן למשיבה 5 לצורך בניית הישיבה, חורג מהאמור בתכנית בנין עיר. המגרש נושא העתירה הוחכר למשיבה 1 על ידי הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי בשנת 2003, וממילא לא חל עליו נוהל משרד הפנים, אך חלה עליו החובה לקבל את הסכמת הממונה על הרכוש הנטוש. הסכמה כזו לא ניתנה. העתירה נתקבלה בחלקה פה אחד ובחלקה ברוב דעות.
ב. השופט לוי: הקצאתו של המגרש למשיבה 5 לוקה בפגם בולט - אי קבלת הסכמתו של הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי. עם זאת, נוכח המצב שנהג עד לעתירה זו, כאשר רשויות מקומיות באיו"ש לא טרחו לבקש ולקבל את הסכמת הממונה על הרכוש ללא מחאה של זה האחרון, אפשר שמטעם זה לא הוכחה עילה להתערבותו של בג"צ. אולם, לימוד העובדות שליוו את ההקצאה בה עוסקת העתירה, מוביל למסקנה כי בדרך פעולתה של משיבה 1 נפלו פגמים רבים, שאינם מותירים ברירה זולת הכרזה על בטלות ההקצאה. בחוזה החכירה הותנה בין המשיבה 1 לממונה על הרכוש הנטוש, כי השימוש במגרש ייעשה "אך ורק למטרת טיפת חלב + מרפאות", שהן המטרות הנזכרות בתכנית בנין עיר החלה במקום. בעניין זה חל שינוי בחודש נובמבר 2003. התנאי הקבוע
בסעיף 5 הוא שמבנה הישיבה ישולב עם מבני ציבור או מבנים אחרים מאלה המנויים בנספח, ומכאן ברור כי נאסרה הקצאה של מגרש לצורך הקמתה של ישיבה בלבד. לפיכך יש לבטל את החלטת ההקצאה והיתר הבניה שניתן למשיבה 5.
ג. השופט גרוניס (דעת מיעוט): מסכים כי יש לעשות את הצו על-תנאי למוחלט ככל שמדובר בהיתר הבנייה, שניתן שלא כדין. מאידך אין לבטל את החלטת ההקצאה. נוהל ההקצאה שהוציא משרד הפנים לגבי רשויות מקומיות בתחומי ישראל לא הוחל על הרשויות הפועלות ביהודה ושומרון, אלא בימים האחרונים. בנוהל נקבע במפורש כי לא תהא לו תחולה רטרואקטיבית; העותרים השתהו בפנייתם לבג"צ; העותרים לא הצביעו על גורם אחר כלשהו שגילה עניין בקרקע המסוימת. יתכן שאילו היה קיים גורם כזה, היה מקום לבטל את החלטת ההקצאה.

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ג'ובראן. עו"ד חייקין ברוך לעותרים, עוה"ד רוגל גלעד, אייזנפלד ליאור ורויטמן יובל למשיבים. 14.11.07).

ע.פ. 1717/06 - איברהים אבו זינה נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על גז"ד, שהחמיר בעונש בעבירת הריגה של 4 אנשים בתאונת דרכים, מעבר להסדר הטיעון(מחוזי ת"א - ת.פ. 40317/05 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המערער קיים עם המנוחה א', במשך תקופה, יחסים שמחוץ לזוגיותה הקבועה, לאחר שנפרדה אותה תקופה מבן הזוג. המערער, שהיה נתון בפסילה מינהלית של רשיון נהיגתו, הגיע ביום האירועים הקשים, בשעה 00:22 לערך, למקום בו שהתה המנוחה וביקש שתסע עמו, ומשסירבה הכניס אותה המערער בכוח לרכב ותוך כדי עזיבת המקום פגע בכלי רכב חונים. במשך השעות שלאחר החטיפה שתה המערער משקאות משכרים, ובשעה 15:02 נסע ברכב כשהמנוחה לצדו. הוא נכנס לצומת באור אדום והתנגש במכונית. כתוצאה מכך נהרגה המנוחה וכן נהרגו שלושה מנוסעי המכונית, ושניים נפצעו. העבירות שיוחסו לו היו הריגה (4 אנשים), חטיפה, גרימת חבלה חמורה (שני אנשים), נהיגה בזמן פסילה, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ואי ציות לתמרור (אור אדום). בהסדר טיעון נקבע כי הצדדים יעתרו במשותף ל-9 שנים וחצי מאסר בפועל, פסילת נהיגה לצמיתות ומאסר על תנאי לשיקול דעת ביהמ"ש. הסדר הטיעון הוסבר בכך שהושגה ענישה כואבת המהווה עליה ברף הענישה; כי התביעה לא רצתה לחשוף בפומבי את יחסי המערער עם המנוחה; כי נחסך זמן שיפוטי (45 עדים וכן מומחים מטעם התביעה וההגנה); כי פסקי הדין המחמירים בתיקי הריגה בתאונות דרכים לא עלו על 4-7 שנות מאסר. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הסדר הטיעון וגזר על המערער שתים עשרה שנים מאסר בפועל, מאסר על תנאי של שלוש שנים ופסילת רשיון נהיגה לצמיתות. בדיון בערעור הודיעה ב"כ המדינה, כי המדינה עומדת מאחורי הסדר הטיעון שהושג, והיא מסכימה לקבלת הערעור. הערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: התיק נבחן בתביעה הכללית פעמיים: בגדרי ההסדר בערכאה הדיונית ולקראת הדיון בערכאת הערעור. ביהמ"ש שלערעור נדרש לא אחת לנסיבות שבהן דחה בית משפט דיוני את הסדר הטיעון. אין לערכאה הדיונית במקרים אלה יתרון על ערכאת הערעור, כמו שעה שמדובר בהתרשמות מעדים, שכן על הרוב יוצג ההסדר בשלב של טרם שמיעת עדים או בתחילת שמיעתם. עיון בפסיקה הנוגעת להריגה בתאונות דרכים מגלה תמונה שלפיה מצוי המקרה הטרגי הנוכחי, ברמת ענישה גבוהה גם על פי הסדר הטיעון. הענישה היתה גבוהה משמעותית מן העונשים בתיקי הריגה בתאונות דרכים, לרבות בגדרי שכרות; ולכן דומה שהסדר הטיעון התחשב בכלל המרכיבים, כולל החטיפה, ויש מקום לכבדו.
ג. השופט לוי (דעת מיעוט): אין לנו עניין עם נהג שמחמת עייפותו נרדם תוך כדי נסיעה או שמחמת היסח דעת רגעי לא שם לב לדרך שלפניו. מעשיו של המערער אותו לילה, מתחילתם ועד סופם הנורא, מצביעים על אדם פורק עול, שככל הנראה אינו רואה את עצמו נתון למוראו של החוק, ומוכן להרחיק לכת כדי להגשים את מאווייו ולכפות את רצונו, גם אם הדבר כרוך בסכנה לזולת. רצף כזה של עבירות, שתחילתו בחטיפה וסופו בגרימת מותם של ארבעה בני אדם, חייב את בית המשפט ביהמ"ש המחוזי שלא להסתפק בבדיקתה של רמת הענישה הנוהגת בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, אלא דווקא לאזכר את העונש המרבי הקבוע לצדה של עבירה זו - 20 שנות מאסר. הוסף לכך את הענישה בגין העבירות הנוספות אותן ביצע המערער, ואינך יכול שלא להגיע למסקנה שהעונש אותו הציעו הצדדים לבית המשפט ביהמ"ש המחוזי, הנו מקל במידה מופרזת ונוגד את אינטרס הציבור. לפיכך, יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. עו"ד משה מרוז למערער, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 12.11.07).

ע.פ. 6973/06 - אסעד הייב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה(מחוזי נצרת - ת.פ. 1047/04 - הערעור נדחה).

א. בלילה שבין יום 12.2.04 ליום 13.2.04, הושלכה אבן מכיוון ביתו של עלי עדנאן (להלן: "עלי") אשר בכפר טובא לעבר רכב סובארו, שנסע בכביש הסמוך לבית. מאחורי הסובארו נסע אותה עת רכב בילוש ובו השוטרים פיטוסי וסלומון וניידת משטרה ובה השוטר וסרמן והמתנדב סגל. רכבי המשטרה עצרו מיד לאחר שנזרקה האבן, והשוטרים עצרו את עלי ואת המערער, אשר עמדו בסמוך לביתו של עלי. כתב האישום התבסס בעיקרו על הודעות השוטרים, ובפרט על הודעותיו של השוטר פיטוסי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ואת עלי בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין. הערעור נדחה.
ב. המערער תולה עיקר יהבו בתקיפת ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי קמא. הלכה מושרשת היא, כי לא בנקל יתערב בימ"ש של ערעור בממצאים כגון דא. סתירות נמצאו הן בגירסת התביעה, הן בגירסת ההגנה. לו היו עומדות עדויותיהם של המתלוננים לבדן, לא ניתן היה לבסס עליהן קביעה עובדתית. אלא שקיימות ראיות ישירות לביצוע העבירה על ידי המערער, בדמות עדויותיהם של שני שוטרים - פיטוסי וסלומון - אשר ראו במו עיניהם וב"זמן אמת" את המערער משליך אבנים לעבר רכב בעודו בנסיעה. אשר לטענות המערער הנוגעות למחדלי חקירה - מחדלי חקירה אינם מובילים לזיכויו של נאשם בכל מקרה, אלא רק מקום בו הפגמים הנטענים הם "כה חמורים ויורדים לשורשו של עניין, עד כי קם חשש שהנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו והגנתו תימצא חסרה ומקופחת" אין זה המקרה שלפנינו.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד שמעון פרץ למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 12.11.07).

עע"ם 2923/07 - עו"ד מוחמד סמאר נגד מדינת ישראל-משרד התחבורה ואח'

*ביטול זכייה במכרז עקב אי עמידת הזוכה בתנאי סף של המכרז(מחוזי מינהלי י-ם - עת"מ 313/06 - הערעור נתקבל).

א. בחודש יוני 2002 פרסם משרד התחבורה מכרז פומבי להקמת תחנות בדיקה לרישוי רכב ברחבי הארץ. במכרז נקבע כי ההצעות תיבדקנה על ידי ועדת בדיקה שמינה מנהל אגף הרכב במשרד התחבורה. אחד מן היישובים אליהם התייחס המכרז הוא טמרה, ובין
מגישי ההצעות להקמת תחנה בטמרה היו המערער והמשיב 2 (להלן: המשיב). בסעיף 4(ה)(2) לתנאי המכרז נקבע כי על מגישי ההצעות לצרף להצעתם "מסמך המעיד על בעלות או שכירות או חכירה של המגרש המוצע על ידו, או התחייבות בכתב מבעל המגרש על נכונותו למכור או להשכיר או להחכיר את המגרש למציע אם הצעתו תזכה במכרז". המשיב תכנן להקים תחנה על מגרש הנמצא בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. למרות זאת, לא צורף להצעה מסמך הכולל התחייבות כאמור מטעם המינהל. להצעה צורפה המלצה להקצאת הקרקע מטעמה של עיריית טמרה, והתחייבות מטעם משרד התעשייה והמסחר להמליץ למינהל על הקצאת הקרקע. ועדת הבדיקה החליטה לנקוט בגישה מקלה, ולהסתפק בהמלצת משרד התעשייה והמסחר, ואישרה את הצעתו של המשיב. נגד החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט קמא, בה טען המערער, בין היתר, כי הפגמים בהצעתו של המשיב חייבו את פסילתה. ביהמ"ש קבע, כי החלטת ועדת הבדיקה מצויה במתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 4 למכרז קובע כי התנאים המנויים בו הינם תנאי סף למכרז. מטרת התנאי האמור בסעיף 4(ה)(2) למכרז, כפי שמבהיר משרד התחבורה, הינה להבטיח כי לזוכה תהיה הזכות להקים מכון רישוי על השטח המוצע והאפשרות לממש זכייתו. החלטת ועדת הבדיקה מביאה לשינוי של ממש בתנאי הסף האמור, ומשכך, פוגעת היא בשוויון שבין המציעים לבין מציעים פוטנציאליים. נוכח האמור, החלטת ועדת הבדיקה ופסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים, אינם יכולים לעמוד.

(בפני השופטים: ארבל, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד דני כביר למערער, עוה"ד אבי ליכט ועבד אבו אלהיג'א למשיבים. 11.11.07).

בש"א 1788/06 - רונית קלינגר נגד שלמה זקס

*מניין המועד להגשת ערעור מתחיל, ככלל, ממועד המצאת פסה"ד למערער, ואילו כלל "הידיעה" על פסה"ד לצורך תחילת מניין הימים, הוא חריג (הערעור נדחה).

בין הצדדים נכרתו חוזים הנוגעים לחלקת קרקע שהיתה בבעלות המערערת. נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בקשר לעיסקה, והמערערת הגישה תביעה נגד המשיבים בטענות מרמה ועושק בהתקשרות החוזית בין הצדדים. הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש להכריע בסכסוך ביניהם על דרך הפשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. ביהמ"ש קיבל את רוב טענותיה של המערערת וקבע סעד כספי לזכותה. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 10.8.05 שלא במעמד הצדדים. ביום 23.11.05 הגיש המשיב ערעור על פסק הדין. המערערת ביקשה לסלק את הערעור על הסף בטענה כי הוגש באיחור, שכן המשיבים, לטענתה, ידעו על פסק הדין כבר ב-4.9.05, וזאת בשל שני אלה: נשלחה הודעת פקסימליה ממשרד בא כוחם הקודם של המשיבים, ממנה ניתן להסיק כי פסק הדין היה ברשותם כבר ביום 4.9.05; המערערת פתחה בהליכי הוצל"פ כנגד המשיבים, ואזהרה בענין זה נשלחה למשיבים ב-12.9.05, אשר מכוחה ידעו על דבר קיום פסק דין. הרשם דחה את בקשת המערערת. הוא קבע כי אמנם נראה שנשלח עותק של פסק הדין בפקסימיליה על ידי בא כוחם של המשיבים, אך לא ברור למי הוא נשלח. אשר להליכי ההוצאה לפועל שנפתחו על ידי המערערת, קיימת מחלוקת בענין עצם המצאת האזהרה כדין לידי המשיבים. הערעור נדחה.
הכלל המעוגן בדין קובע כי מנין הימים לצורך הגשת הליך ערעורי יחל במועד המצאת ההחלטה, אם היא ניתנה שלא בפני המערער. כלל ההמצאה כדין, הוא הכלל הנוהג והמחייב. כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא. כלל "הידיעה" אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה בייזום הליך ערעורי, תוך
ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי. בענייננו, הרשם קבע כי המשיבים לא ידעו על קיומו של פסק הדין עד למועד המצאתו כדין לידי המשיב ביום 2.10.05. טענות המערערת כנגד ממצא זה לא נתמכו בתצהיר מטעמה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד דוד לוי, חיים סודקביץ ושגיא פרייס למערערת, עוה"ד רענן בראון וורד כהן למשיב. 13.11.07).

רע"א 4525/07 - א. בריל אדריכלים בע"מ נגד מורן חברה לבנין בע"מ

*דחיית טענה כי מפרט טכני וכתב כמויות בהסכם בין הצדדים נחתם בטעות וכי הצדדים הסכימו על תנאים אחרים מהנאמר בכתב (הבקשה נדחתה).

ביום 12.1.89 רכשה המבקשת משרד מן המשיבה, אותו התחייבה האחרונה לבנות, לרבות השלמת עבודות פיתוח. במעמד חתימת ההסכם נחתמו מפרט טכני וכתב כמויות (להלן הנספחים החתומים) הנוגעים לעבודות הפיתוח האמורות. בחודש יוני 1998 התגלעה מחלוקת סביב ההתחשבנות בין הצדדים בנוגע לעלות העבודות. ביום 15.7.03 תבעה המבקשת את המשיבה בבימ"ש השלום בחיפה לתשלום פיצויים בגין ראשי נזק אחדים. נטען, כי המשיבה אמנם עמדה בתנאי הנספחים החתומים, אולם נספחים אלה, כך נטען, נחתמו בטעות על ידי בעלי המבקשת, בהיעדר בא כוחה, ואינם משקפים את ההסכמה בין הצדדים. בימ"ש השלום קבע, כי ההסכם הרלבנטי ונספחיו הם המסמכים שנחתמו. המבקשת עירערה לביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה ברוב דעות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
קביעותיו ומסקנותיו של בימ"ש השלום מבוססות בעיקרן על אמון בעדויות, ובעניין זה תהא נטיית בימ"ש שלערעור להימנע מהתערבות, קל וחומר כשהמדובר בגלגול שלישי. התעוררה בתיק שאלת מעמדה של החתימה על הנספחים. הכלל הבסיסי הוא כי "חזקה על מי שחותם על חוזה, שהוא מכיר את תוכנו". בהקשרים שונים בפסיקה ניכרה ירידתה של החתימה ממעמדה המלכותי כראיה לגמירת דעת. כך, למשל, בהקשרים צרכניים מול מוסדות פיננסיים, כגון חברות ביטוח ובנקים, סיטואציה "אופיינית" לחתימה נמהרת. נפסק כי אין החתימה בהכרח מחייבת את החותם, בפרט אם הונע לחשוב שמהות המסמך עליו הוא חותם שונה משמעותית ממהותו לאמיתה. בעניין דנא, המדובר בהקשר מסחרי מובהק, והחותם על המסמך הוא איש מקצוע, האמור להכיר את תצורתם ומתכונתם של מסמכים מסוג אלה שנחתמו, ואין הוא בא בגדרי החריג האמור.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד עופר רבקין למבקשת. 22.11.07).

ע.פ. 7090/06 - עו"ד אמנון פרידמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש של עו"ד שמעל בכספי לקוחותיו (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הואשם בביצועם של מעשי מרמה כלפי לקוחותיו., במשך 6 שנים ייצג המערער לקוחות אשר היו מעורבים בתאונות דרכים בהן נגרמו להם נזקי גוף, מול החברות המבטחות. המערער הגיע להסכמי פשרה עם המבטחות, ללא ידיעתם והסכמתם של לקוחותיו, ושלשל את הכספים שקיבל לכיסו, תוך שהוא מזייף. כתב האישום חובק 19 אישומים. כתוצאה ממעשי המרמה אותם ביצע, גנב המערער למעלה ממיליון ש"ח, ובכסף זה עשה שימוש למטרותיו האישיות, וביניהן, מימון של תוספת בנייה בביתו, שיפוצו ומיזוגו של הבית, וכן טיול שערכו הוא ומשפחתו בארצות הברית. המערער הודה, הורשע ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי וקנס בסך 70 אלף ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער מעל באמונם של לקוחותיו, ובאחדים מהמקרים תוצאות מעשיו גרמו לאותם לקוחות תמימים נזקים קשים. המערער הכתים את שמו הטוב של ציבור שלם העושה מלאכתו נאמנה. נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין הוא האמון שהציבור נותן בו, והתנהגות מן הסוג בה חטא המערער, עלולה לערער אמון זה מן היסוד. זאת ועוד, מדובר בשורה ארוכה מאד של עבירות אשר נמשכו מספר שנים, וקדמו להן מחשבה ותכנון. התנהגות כה קשה וחריגה חייבה את ביהמ"ש המחוזי להגיב עליה ביד קשה, הן כדי לגמול למערער על מעשיו, והן כדי להרתיע את הרבים.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד אלון רפפורט למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 16.10.07).

ע.פ. 336/07 + 10660/06 - ויצסלב ריצנר נגד מדינת ישראל

*החמרה בעונש בעבירות של שוד בבתי בושת (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

במהלך חודש יוני 2006 נכנסו המערער ואדם נוסף לבית-בושת בתל אביב ושדדו משתי נשים שהועסקו שם סכום של 200 ש"ח ונמלטו. בתאריך 26.4.06 בשעת לילה מאוחרת, היה המערער מעורב במעשה נוסף מסוג זה. הפעם הוא נכנס לבית-בושת כשבידו סכין, ויחד עם אחר הם איימו על שתי יצאניות תוך שהם דורשים מהן את כספן. אחת הנשים נמלטה לשירותים, והמערער רדף אחריה, הכה אותה בראשה ולבסוף הצמיד את הסכין לצווארה. במהלך המאבק נגרמו לאותה אשה חבלות. בסופו של אותו אירוע נטל המערער מקורבנו 700 ש"ח וטלפון סלולארי, בעוד ששותפו נטל מאישה אחרת 550 ש"ח וטלפון. המערער הודה והורשע בשתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, ונדון בגין השוד הראשון ל-18 חודשי מאסר, ובגין השוד השני לשלוש שנות מאסר. ביהמ"ש הורה על חפיפה חלקית בין שתי תקופות המאסר, כך שמאסרו הכולל הועמד על שלוש שנים וחצי ו-18 חודשי מאסר על-תנאי. הן המערער והן המשיבה ערערו על גזר הדין. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
העונש שהושת על המערער מתון הוא. חרף גילו הצעיר (יליד שנת 1980), הוא הורשע בשנת 2001 בשורה ארוכה של עבירות רכוש, מעשים מגונים בפומבי, החזקת סמים, וסחיטה באיומים, ונדון ל-22 חודשי מאסר. בתום מאסרו שב המערער לאוקראינה, אך חזר לישראל בחודש יוני 2006, ובסמוך לכך ביצע את שתי העבירות הנדונות. זו התנהגות המעידה על המערער כמי שככל הנראה בחר בפשע כדרך חיים. מדובר במי שנוהג לנצל קורבנות חלשים ממנו, ולצורך כך אין הוא מהסס להשתמש בכוח ואלימות. בנסיבות אלו מתחייבת החמרה בעונשו של המערער, אולם, כיוון שביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד העונש על 4 שנים וחצי מאסר בפועל בנוסף למאסר על תנאי.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד גיל שפירא למערער, עו"ד אברהם וסטרמן למשיבה. 9.10.07).

ע.פ. 3922/07 + 3879/07 - מרט צ'קוי ואח' נגד מדינת ישראל

*החמרה בעונש בעבירת שוד קשישים (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

בחודש ינואר 2006 קשרו הנאשמים בפרשה זו - מיכאל גרנקין (להלן: מיכאל), ומרט צ'קוי (להלן: מרט) לשדוד את המתלונן יליד שנת 1917, והמתלוננת, חירשת-אילמת, ילידת שנת 1951. לצורך כך הם נסעו לנתניה, ובעוד מיכאל ממתין ברכב בו הגיעו, עלה מרט לדירת המתלוננים כשהוא מצויד במצית דמוי אקדח. הוא דרש מהמתלונן לתת לו כסף,
ומשהאחרון החל צועק, שלף את האקדח המדומה והלם עמו במתלוננים. השניים הודו והורשעו. מרט הורשע בעבירה נוספת - תקיפה הגורמת חבלה ממשית. ביהמ"ש גזר למיכאל 12 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 5000 ש"ח, והוא חוייב לפצות את המתלוננים בסכום של 25 אלף ש"ח. על מרט נגזרו 8 חודשי מאסר, 16 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 2,500 ש"ח ופיצוי לכל אחד מהמתלוננים בסכום של 5000 ש"ח. ערעורו של מרט על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש של שני הנאשמים נתקבל.
שני המשיבים, חרף מגבלותיהם ונסיבותיהם האישיות, היו ראויים לעונש חמור פי כמה מזה שהושת עליהם בפועל. לאחרונה אנו שבים ונתקלים באותה תופעה מעוררת סלידה ושאט נפש, של קשישים המותקפים בבתיהם בידי עבריינים חסרי לב ומצפון, במטרה לשלול מהם את מעט חסכונותיהם. כנגד תופעה זו יש להלחם בכל דרך, ועל כן ראויים מבצעיהן של העבירות לשאת בעונשי מאסר ממושכים, הן כדי לגמול להם על מעשיהם הנפשעים, והן כדי להרתיע את הרבים. עם זאת, בהתחשב בהלכה כי אין בימ"ש שלערעור נוהג למצות את הדין בערעור על קולת העונש, תועמד תקופת המאסר בה ישא מרט על 24 חודשים, ותקופת המאסר בה ישא מיכאל תועמד על 18 חודשים.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד איגור יוטקין למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 11.9.07).

ע.פ. 6049/07 - ערך מיחזור בע"מ ואח' נגד הוועדה... לתכנון ובנייה... קסם

*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה כאשר בפני שופט שנתן צו הריסה, הובא הנאשם לדין על אי ביצוע הצו (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בביהמ"ש לעניינים מקומיים בפתח תקווה, הואשמו המערערים בעבירות של ביצוע עבודות בנייה ושימוש בהם ללא היתר. לאחר שהמערערים והמשיבה הגיעו להסכמה וחתמו על הסדר טיעון, הרשיע השופט גולדס את המערערים בהתאם להודאתם. בגזר הדין הוציא השופט, בין היתר, צו הריסה ופינוי וצו איסור שימוש לגבי המקרקעין בהם בוצעו עבודות הבניה (להלן: הצווים). כעבור זמן הוגש כתב אישום חדש בו הואשמו המערערים בעבירה של אי קיום צו בהליך הקודם. בפתח הדיון, ביקשו המערערים את פסילתו של השופט גולדס מלדון בעניינם. לטענתם, נוכח טיבו של כתב האישום, ידרש השופט לפרש את הצווים שנתן בהליך הקודם. לעניין זה הבהירו המערערים כי לגישתם נפל פגם בצווים שכן לא נקבע בהם במפורש מהו המבנה המסויים שיש להרוס. לפי הטענה, על מנת שהשופט גולדס יקבל טיעון זה יהיה עליו לקבוע כי בצווים נפלו פגמים כאמור, ובכך ייאלץ הוא להודות בטעותו. ביהמ"ש דחה את הבקשה, והבהיר כי בנסיבות העניין לא קם כל חשש ממשי למשוא פנים. עוד ציין כי לטעמו אף אין צורך להידרש לפרשנות הצווים בגדרי ההליך הנוכחי. הערעור נדחה.
הלכה היא כי "אין בעובדה ששופט דן בהליך קודם הנוגע לאותה פרשה, כדי להוות, כשלעצמה, עילת פסילה, אלא יש לבחון בכל מקרה לגופו אם נוצר חשש ממשי למשוא פנים". בקשות מטעם בעלי דין להבהרת פסק דין מוגשות לבתי המשפט על דרך השגרה, ולרוב מכריע בבקשה המותב אשר נתן את פסק הדין. אף אם יתכן, ומבלי לקבוע, כי השופט גולדס יידרש לפרשנות הצווים שניתנו על ידו בהליך הקודם, הוא יוכל לעשות כן במקצועיות, ומכל מקום אין לומר כי מעצם הידרשותו האפשרית של ביהמ"ש לפרשנות הצווים שהוא נתן קמה עילת פסלות והשופט מנוע מלדון בעניין.