ע.א. 11750/05 - יעל שמר ואח' נגד בנק הפועלים בע"מ ואח'
*אי הכרה בחוב כנובע מעיסוק חקלאי לצורך החלת חוק ההסדרים במגזר החקלאי. *דחיית בקשה לבטל הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד(מחוזי נצרת - ת.א. 1109/01 - הערעור נדחה).
א. המערערים, בני זוג, רכשו בשנת 1989 ממשפחת דנבוים זכויות חכירה במשק במושב תל עדשים (להלן: המשק), והפכו לחברים באגודה החקלאית תל עדשים (להלן: האגודה). בין הצדדים הוסכם כי התמורה תשולם על ידי המערערים ישירות לאגודה. המערערים שילמו לאגודה 50,000 ש"ח במזומן וכן מסרו לפקודתה 240 שטרי חוב, של כ- 760 ש"ח כל אחד. שטרי חוב אלה הוסבו על ידי האגודה למשיב במסגרת הסדר חובות שהיה ביניהם. בשנת 1995 הגישו המערערים לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המשיב הקשורה לשטרי החוב, במסגרתה נחתם בתחילת שנת 1998 הסכם פשרה בין המערערים לבין המשיב, לתשלומים חודשיים של כ- 3,000 ש"ח, במשך שתים-עשרה שנים. להסכם זה ניתן תוקף של פסק דין. בשלב מסויים חדלו המערערים מלשלם את התשלומים והמשיב פתח בהליכי הוצאה לפועל. בשנת 2001 הגישו המערערים תובענה לביהמ"ש המחוזי בה עתרו, בין היתר, להכריז על בטלות הסכם הפשרה מחמת פגמים שנפלו בכריתתו, וכן כי העניין יועבר לטיפול המ-ש-ק-ם במסגרת הליך להסדר חובותיה של האגודה למשיב, על פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי. ביהמ"ש דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. אין לקבל את עמדת המערערים כי מדובר בחוב הנובע מעיסוקם כחקלאים. מדובר, על פני הדברים, בחוב הנובע מעיסקה במקרקעין אשר בעקבותיה ביקשו המערערים, ככל הנראה, להפוך לחקלאים. ראיית החוב שנוצר בגין העיסקה כחוב הנובע מעיסוק בחקלאות, יש בה משום הרחבה יתרה של הגדרת המונח "חוב כולל" בחוק ההסדרים. מסקנה זו אינה משתנה אינה משתנה אך בשל העובדה שבני הזוג דנבוים המחו לאגודה את זכותם לקבלת התמורה, או בשל כך שהאגודה הסבה את השטרות למשיב. ממילא, אין להעביר את ההליך אל המשקם מתוקף סעיף 7 לחוק ההסדרים.
ג. טענות אחרות שהעלו המערערים, לעניין הפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה, בדין נדחו. ההלכה היא כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על ביהמ"ש לנהוג משנה זהירות בעניין זה, ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. המערערים היו מיוצגים על ידי עורך דין לאורך כל ההליך שבסופו נחתם הסכם הפשרה ואושר על ידי ביהמ"ש. המערערים אף החלו לבצע את ההסכם ואת הטענות בדבר הפגמים בכריתתו העלו רק שנים מספר לאחר שנחתם ולאחר שהפרו אותו וחדלו מלבצע את התשלומים על פיו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עו"ד גיל עוז למערערים, עו"ד נמרוד טפר למשיב. 15.11.07).
ע.פ. 2370/06 - ארקדי אונויאטוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס על יסוד עדות המתלוננת וחומרת העונש. *דחיית טענת הגנה של שכרות בעבירת אינוס(מחוזי ת"א - ת.פ. 1043/04 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. באחד מלילותיו של חודש פברואר 2004 הגיע המערער לבר בו הועסקו הוא והמתלוננת. לאחר שהמתלוננת סיימה את עבודתה ויצאה מן הבר, הלך המערער אחריה והציע לה להצטרף אליו לדירה בבת-ים. משסירבה, מנע ממנה להמשיך בדרכה, ומחמת פחדה, חזרה עם המערער לתוך הבר וניסתה להרגיעו. כשביקשה לעזוב את המקום הוא רץ אחריה, ובהמשך תקף אותה ואנס אותה. התשתית הראייתית התבססה בעיקרה על עדותה של המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי התרשם כי עדותה כנה ואמיתית ונמצאו לה מספר חיזוקים, וביניהם, מצבה הנפשי הקשה לאחר האירוע וכן טיפות מדמו של המערער שנותרו על
חזייתה שנמצאה בזירת האירוע. בבדיקה שנערכה לתחתונים של המתלוננת נמצא זרע שאינו שייך למערער, וכן נמצאו סימני דם שאינם של המערער ושל המתלוננת. גם הזרע שנדגם מאיבר מינה של המתלוננת, לא תאם לזה של המערער. ביהמ"ש המחוזי התייחס לממצאים אלה, וקבע כי אין בהם כדי לשמוט את הבסיס מתחת לגירסת המתלוננת. המערער כפר בעובדות שיוחסו לו, וכן טען כי עומדת לו הגנת השכרות. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 14 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי וכן חוייב לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 50,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. השגותיו של המערער מופנות כולן כנגד עניינים שבעובדה, שבהם בימ"ש שלערעור ממעט להתערב. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו אף באשר לעובדה שהמתלוננת שהתה במחיצתו של המערער בפאב, ולא ניסתה לברוח או להזעיק עזרה. הסבריה של המתלוננת, כי נהגה כך מחמת חששה מהמערער, נתקבלו על דעת ביהמ"ש. המערער לא סיפק הסבר מתקבל על הדעת כיצד ומדוע נמצא דמו על בגדיה של המתלוננת, ובמיוחד - על חזייתה-. אף העובדה שלא נמצא דנ"א של המערער על תחתוניה של המתלוננת, אינה יכולה להועיל לו. המתלוננת העידה כי אינה בטוחה שהמערער בא על סיפוקו כאשר ביצע בה את זממו.
ג. אשר לטענת השכרות - סעיף 34ט לחוק העונשין קובע את תחולתה של הגנה זו רק על אותם מקרים בהם השכרות נגרמה שלא בשליטתו או שלא בידיעתו של מבצע העבירה. אין חולק כי שכרותו של המערער נגרמה "בהתנהגותו הנשלטת ומדעת" ועל כן המסקנה היא כי השכרות אינה פוטרת אותו מאחריות בפלילים למעשה האינוס.
ד. באשר לערעור על חומרת העונש - המערער תקף את המתלוננת באישון לילה, גרר אותה לסמטה חשוכה, הפליא בה את מכותיו, הטיח את ראשה בקיר ואיים על חייה. תוך כך הוא עשה בה כבשלו, אילץ אותה לעמוד על ברכיה משל היתה כלי משחק, השתמש בה לסיפוק גחמותיו, אנס אותה וביצע בה מעשה סדום. מעשים אלה הסבו למתלוננת נזקים קשים, ועל כך מעיד גם תסקיר הקרבן שהוגש. בנסיבות אלה, העונש שהוטל על המערער מתבקש מאליו ואין להתערב בו. המערער מבקש עוד להקטין את הפיצוי בו חוייב, אך גם לכך אין מקום להיעתר.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד רפאל רפאלוב למערער, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 14.11.07).
ע.א. 2991/06 - רות מנשה ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - חולון
*פיצויים בהפקעת מקרקעין(מחוזי ת"א - ה.פ. 628/04 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערים הם בעלי מקרקעין בחולון, שעליהם מסגריה, בית מגורים בו אין מתגורר איש, ונגריה מושכרת (להלן המקרקעין). למבנים לא היה היתר בניה. בשנת 2003 הפקעו המקרקעין לצורך הקמת מ-ח-לף. הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה ימונה שמאי שיאמוד את גובה הפיצוי הראוי בגין ההפקעה. השמאי הגיש חוות דעת, ובה, לבקשת הצדדים, שתי חלופות פיצוי: בחלופה הראשונה העריך השמאי את גובה הפיצויים על-פי שווי המקרקעין בלבד (288,837 דולר), בהתאם לגישת המשיבה; בחלופה השניה העריך את עלות הרכישה ומעבר לנכסים חלופיים (698,900 דולר), בהתאם לגישת המערערים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה מחייב העמדת דיור חלוף רק למי שדר בפועל בבית מגורים שהופקע - דבר שאינו מתקיים במערערים - ועל כן זכאים המערערים לפיצויים בגובה שווי המקרקעין בלבד, בהתאם לחלופה הראשונה האמורה. דבר זה שולל, כך נקבע, גם פיצויים בגין הוצאות העברה ומיסוי
הכרוכות בהפקעה. עם זאת, נקבע, כי נתקיימו נסיבות מיוחדות לפי סעיף 190(א)(3) לחוק התכנון והבניה המצדיקות פיצוי הגם שהמדובר במבנים שלא נבנו כדין. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. השופט רובינשטיין: על הפיצויים בהפקעה להוות מימוש כספי של שווים של המקרקעין - גילום שוויה של הזכות שאבדה. אכן, במקרים מסויימים מכיר החוק בזכות לסידור חלוף, אך במקרים אלה מדובר בזכות סוציאלית בעיקרה, המיועדת להגן על מי שהתגוררו במקרקעין שהופקעו מפני מצב בו ימצאו עצמם ללא קורת גג לראשם. הזכות לשיכון חלוף עוגנה בסעיף 194 לחוק התכנון והבניה, המתייחס לפינוי בית מגורים, וקובע כי לא יפונה בית מגורים אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר. תנאים אלה אינם מתקיימים במערערים.
ג. אין מקום להיעתר לטענת המערערים לגבי מס שבח ומס ערך מוסף. סעיף 5(א) לחוק מיסוי מקרקעין קובע: "... הפקעת זכות במקרקעין שיש עמה תמורה - יראו בהן לענין חוק זה מכירת זכות במקרקעין ...". קביעה דומה קיימת גם בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף. בכך הביע המחוקק את עמדתו באופן מפורש, כי הפקעת מקרקעין בתמורה תחוייב במס באותו אופן בו תחויב כל עסקה למימוש נכס מקרקעין, אם כי המחוקק קבע בנסיבות כאלה פטור ממס שבח של כ-%50 מגובה המס.
ד. טענתם האחרונה של המערערים היא כי מעבר לשווי הקרקע (קרי, החלופה הראשונה) הם זכאים למצער גם להוצאות העברה. בעניין זה יש לקבל את הערעור.
ה. השופט אלון (דעת מיעוט): יש לדחות את הערעור גם לעניין הפיצוי בגין הוצאות ההעברה. המערערים לא נשאו בפועל בהוצאות העברת המסגריה. לא ברור כלל אם בכוונתם לפתוח מסגריה במקום חדש.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, אלון. עוה"ד יהושע גליקס ומיכל גליקס שרליט למערערים, עו"ד ארז שפירא למשיבה. 19.11.07).
ע.א. 5490/06 - מאיר עטר נגד אגד... בע"מ ואח'
*הסדרי עבודה של נהג חבר ב"אגד"(מחוזי ת"א - ה.פ. 189/06 - הערעור נדחה).
א. המערער, חבר "אגד", מועסק בה כנהג. החל באמצע שנת 2005 הושאל המערער למשיבה 2 (אגד תשתית בע"מ) ותפקד כנהג בשורותיה. בתקופה הרלוונטית, הפעילה המשיבה 2 קווי תחבורה ציבורית באיזור הנגב המערבי, שהופעלו בעבר על ידי אגד המערער שימש שנים ארוכות כנהג אגד באיזור זה, הסמוך למקום מגוריו, ולאחר השאלתו המשיך כנהג מטעם המשיבה 2 באותו איזור. מוקד הסכסוך בינו לבין המשיבה 2 הוא עצירה של עשר דקות בכל כיוון שנהג לבצע בעת נסיעתו בקו הנוסע מהמועצה האיזורית אשכול לתל אביב ובחזרה. המשיבה 2 דרשה מהמערער שיבצע את הנסיעה ברציפות כמתחייב מסידור העבודה, ואילו המערער מיאן. לאור זאת הודיעו המשיבות למערער על הפסקת השאלתו למשיבה 2 וחזרתו לעבודה בשורות המשיבה 1. בתביעתו ביקש המערער לבטל את החלטת המשיבות ותביעתו נדחתה. הערעור נדחה.
ב. המשיבה 2 היתה רשאית להפסיק את הסדר השאילה לגבי המערער לאחר שהוא הפר באופן עקבי את הנחיות מנהליה ואף גרם לה להפר את תנאי רישיונה. אכן, המערער היה מורגל מזה שנים, לבצע עצירה קבועה באותו מקום. אולם מנהגו זה לא הקנה לו כל זכות להמשיך ולפעול כך כאשר סידור העבודה שקבעה המשיבה 2 הורה לו מפורשות לנהוג אחרת. כיוון שכך, אין בהפסקת השאילה משום חוסר תום לב.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ארנון שוטלנד למערער, עוה"ד ארנה קדר, קרן כוכבי וניר אמודאי למשיבים. 12.11.07).
רע"א 2281/05 - אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד עו"ד משה קפלנסקי
*גרם הפרת חוזה. *סוכן ביטוח כשלוח של חברת הביטוח בתביעה נגד החברה בגין גרם הפרת חוזה. *הסתמכות בפס"ד בערעור על טענה שלא נטענה כדין בערכאה הראשונה(מחוזי ת"א - ע.א. 2983/01 - הערעור נתקבל).
א. בעסקה של חברה פלונית פרצה שריפה, וזו שכרה את המשיב לטיפול בקבלת תגמולי הביטוח מהמבקשת. בהמשך נפגשו מנהלי החברה עם המשיב והודיעו לו על הפסקת ייצוגו את החברה, בנימוק כי אין המבקשת מוכנה להעביר לידיהם את תגמולי הביטוח עד שיחדל המשיב מייצוגה. המשיב הגיש תביעה נגד החברה ומנהליה, בגין הפרת חוזה, ונגד המבקשת ומנהל מחלקת התביעות שלה בגין גרם הפרת חוזה. בימ"ש השלום קבע כי החברה לא הפרה את ההסכם עם המשיב, שכן היתה רשאית לנתק את הקשר החוזי איתו בכל שלב של הייצוג המשפטי. לפיכך זכאי המשיב לשכר מהחברה רק עד למועד בו הופסק הייצוג. באשר למבקשת, קבע ביהמ"ש כי אף אם לחץ סוכן הביטוח על הפסקת הייצוג, לא הוכח כי בפעולה זו פעל הסוכן כשלוחה של המבקשת. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קיבל את הערעור וחייב את המבקשת לשאת בשכר הטרחה הראוי שנקבע על ידי בימ"ש השלום. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור, הערעור נתקבל, וברוב דעות הוחזר התיק לביהמ"ש קמא להמשך הדיון.
ב. השופטת ארבל: ביהמ"ש המחוזי ביסס את פסק דינו על שלוש קביעות: החברה הפרה את ההסכם שחתמה עם המשיב; סוכן הביטוח גרם להפרת החוזה בין החברה למשיב; סוכן הביטוח שימש כשלוחה של המבקשת. קביעתו השלישית של ביהמ"ש המחוזי מצדיקה דיון מעמיק יותר בסוגיית מעמדו של סוכן הביטוח והקשר המשפטי המתקיים בינו לבין חברת הביטוח ובינו לבין המבוטח. סימן ו' לחוק חוזה הביטוח, מגדיר שלוש סיטואציות ספציפיות שבמסגרתן יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח. סעיפים אלה אינם חלים על המקרה דנא. לענייננו חשובים דיני השליחות הנוגעים לאחריות חברת הביטוח בגין עוולה נזיקית שביצע סוכן הביטוח. לפיכך יש להחזיר את העניין לערכאה הדיונית (בימ"ש השלום) אשר תכריע בעיקר בשתי השאלות הבאות: ראשית, האם נתקיימו יחסי שליחות בין המבקשת לסוכן הביטוח; ושנית, במידה והתשובה על השאלה הראשונה חיובית, האם המבקשת חבה בגין העוולה שביצע סוכן הביטוח כלפי המשיב. במובן זה הערעור מתקבל.
ג. השופטת נאור (דעת מיעוט): יש לקבל כאמור את הערעור, אך אין הצדקה להחזרת הדיון לערכאה הדיונית. הטעם לכך הוא שטענת השליחות הועלתה לראשונה ובקצרה בסיכומיו של המשיב בבימ"ש השלום ובכך אין די. בימ"ש השלום עצמו לא ראה בכך טענה שהועלתה כדין, וקבע כי היא לא נטענה ולא הוכחה.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, חשין. עוה"ד י. שביט וי. חרש למבקשת, עו"ד א. פרבל למשיב. 12.11.07).
רע"א 4543/05 + 4373/05 - עמירם אבן חיים ודניאל תמרי נגד בנק עצמאות
*שחרור ערבים מחבותם כלפי בנק, כאשר הבנק לא גילה להם עובדות רלבנטיות בעת חתימתם כערבים על כתב הערבות(מחוזי ב"ש - ע.א. 1141/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בשנת 1991 נטלו איילה ואריה אבן חיים (להלן: הלווים) הלוואה מהבנק המשיב למימון בניית בית מגורים על מגרש בערד. המקרקעין הועמדו לרשות הלווים על פי הסכם פיתוח בינם לבין מינהל מקרקעי ישראל, בו התחייבו הלווים, בין היתר, לסיים את הבנייה בתוך פרק זמן נקוב. כבטוחה לפירעון ההלוואה שנטלו מן הבנק, מישכנו הלווים לטובתו את כל הזכויות שיש להם במקרקעין. המינהל התחייב כלפי הבנק, כי אם וכאשר יסכים לרישום זכות חכירה על שמם של הלווים, לא יעשה כן
אלא אם באותו מעמד תירשם לזכות הבנק משכנתא. בנוסף חתמו אחיו של הלווה (אבן חיים) וחתנו (תמרי) כערבים להתחייבויות הלווים כלפי המשיב. הלווים הפרו את התחייבויותיהם על פי הסכם הפיתוח ולפיכך ביטל אותו המינהל. באותו שלב החלו הלווים לפגר בפירעון תשלומי ההלוואה, והמשיב נקט הליכים לגביית החוב נגדם ונגד הערבים. בימ"ש השלום אימץ את גירסת המערערים לפיה סברו במועד החתימה על הסכם הערבות שיש בידי הבנק שעבוד מסוג משכנתא המקנה לו זכות להיפרע מן המקרקעין אם לא יעמדו הלווים בתשלומי ההלוואה, ולא ידעו שעל פי תנאי הסכם הפיתוח אין המקרקעין יכולים לשמש כבטוחה כלל. משכך, דחה ביהמ"ש את תביעת המשיב, בקבעו כי היה על המשיב ליידע את המערערים שאין בידיו בטוחה על נכס מקרקעין ממנו יוכל להיפרע. ערעור הבנק לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא הוכח שהבנק הטעה את הערבים. את מסקנתו נימק בכך שהמשיבים לא חתמו על הסכם הערבות בסניף בו נטלו הלווים את ההלוואה אלא בסניפים אחרים "מטעמי נוחות שלהם" ומשכך "לא ניתן היה לצפות שיקבלו שם מלוא המידע". עוד קבע כי המערערים, בהיותם בני משפחה של הלווים, "אמורים היו לדעת הפרטים ממקור ראשון". הבקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעורים נתקבלו.
ב. השופטת חיות: עד לתיקון מס' 2 לחוק הבנקאות משנת 1994 שררה אי בהירות באשר להיקף החובות המוטלות על הבנק כלפי הערב. ביום 23.6.1994, נכנס לתוקפו התיקון לחוק, לפיו נתווסף סעיף 17א הקובע באופן מפורש כי יש להחיל את הוראות החוק גם ביחסי בנק-ערב. במקרה שלפנינו חתמו המערערים כערבים כשלוש שנים טרם התיקון לחוק. כשבאים לפרש את המונח "לקוח" בחוק טרם התיקון, יש ליתן משקל ממשי לכך שעל פי הוראת סעיף 17א לחוק כנוסחו המתוקן, חלות הוראותיו גם על יחסי בנק-ערב. זאת משום היותו של התיקון, תיקון מבהיר שלא נועד לשנות את הדין שהתקיים קודם לכן, אלא לשקפו ולהבהירו בלבד. אולם, נראה, כי אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו משום שעל מנת לבסס את המסקנה כי הערבות שעליה חתמו הערבים דינה להתבטל, די בכך שהבנק הפר את החובה "הרגילה" המוטלת עליו בדין החוזים הכללי כצד לחוזה שלא להטעות את הצד שכנגד. בתצהירו סיפר תמרי כי היה משוכנע שהוא ערב להסכם משכנתא, משום שכך הציגה בפניו את הדברים פקידת הבנק. דברים דומים סיפר גם אבן חיים בתצהירו. ההבדל בין שעבוד מסוג משכנתא על מקרקעין ובין שעבוד על זכויות חוזיות העובר מן העולם עם ביטול החוזה שיצר אותן, הוא ברור ומשמעותי. לפיכך, מוטלת היתה על הבנק בשלב הטרום חוזי החובה לגלות למערערים כערבים את כל הפרטים הרלוונטיים לעניין מהות השעבוד שבידו.
ג. משאיפשר הבנק לערבים לחתום על כתב הערבות בסניף אחר וגם בבנק אחר, אין הוא יכול לפטור את עצמו מחובתו לגלות לערבים פרטים מהותיים הנוגעים לערבות. אף הקביעה לפיה הערבים, בהיותם בני משפחה של הלווים, "אמורים היו לדעת העובדות ממקור ראשון" היא מוקשית. אכן, ההנחה כי בן משפחה המתבקש לערוב להתחייבות קרובו ידע פרטים על העסקה העיקרית איננה הנחה מופרכת, אך קביעת חזקת ידיעה חלוטה בעניין זה, מבלי שהדבר הוכח בפועל, היא קביעה מרחיקת לכת שאין לקבלה. על כן יושב על כנו פסק הדין של בימ"ש השלום.
ד. השופט גרוניס: לאור הממצאים העובדתיים שקבע בימ"ש השלום, ראוי אכן להחזיר על כנו את פסק דינו של בימ"ש השלום. עם זאת, אין צורך להביע עמדה בשאלה מה היה היקף החובות של בנק כלפי ערב עד לתיקון משנת 1994 של חוק הבנקאות.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, חיות. עוה"ד יובל אליהו ושחר בן מאיר למבקשים, עוה"ד גדעון פנר ויצחק ששון למשיב. 15.11.07).
על"ע 7741/05 ואח' - האני נאטור נגד ועד מחוז ת"א בלשכת עורכי הדין
*הרשעה בעבירות משמעת והקלה בעונש המשמעתי(ערעורים על ההרשעות ועל חומרת העונש - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערער הורשע בשורה של עבירות משמעת, במספר תיקים וביה"ד המחוזי של הלשכה גזר לו השעייה כוללת של 18 שנים ואילו ביה"ד הארצי הורה על הוצאתו מן הלשכה. הערעור על ההרשעות נדחה בעיקרו והערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. החלטת בית הדין הארצי על הוצאת המערער מן הלשכה התקבלה על רקע שורה ארוכה של הרשעות. התמונה העולה מן התיקים בהם הורשע המערער היא חמורה. מתגלה תופעה חוזרת ונשנית של זלזול חמור בלקוחות, שביטויה, בין היתר, באי נקיטת הליכים בשמם, אי הופעה לדיונים או אי הגשת מסמכים נדרשים, ודיווחי כזב ללקוחות בעניינים אלה. באחת הפרשות הורשע בכך שלא העביר לתעודתם כספים שנמסרו לו מידי לקוח. המערער, בכל אחד מן המקרים שנדונו, מעל באמון הלקוחות, בכך שהזניח באופן בוטה את ענייניו של לקוחותיו, דיווח להם דיווחי כזב, ואף עבר עבירה בנוגע לכספים שהופקדו שאלה היא, האם חומרת המעשים מצדיקה לעת זו את הוצאת המערער מן הלשכה, או שמא השעייה לתקופה ממושכת תוכל להוות עונש מידתי שיהיה בו כדי להשיג את המטרות העומדות בבסיס הדין המשמעתי. באיזון הכולל, ובשים לב לתיקון הרשעת המערער באחד מסעיפי האישום, הוחלט כי עונש ההשעיה בפועל יעמוד על 12 שנה. עונש זה ירוצה במצטבר לעונשי השעיה אחרים התלויים ועומדים נגד המערער, ובהם עונש של ארבע שנות השעיה בפועל, שהוא נושא ערעורים בתיק דלהלן.
ג. בתיק שבו נדון המערער ל-4 שנות השעייה, עיקר טעמו של הערעור הינו בטענה כי היה מקום לפסול את הרכב בית הדין האזורי. לטענת המערער, עניינו נדון בפני אותו מותב אשר דן בתיקים קודמים שנוהלו נגדו, וכי מותב זה גיבש לגביו דעה קדומה טרם הדיון. ברם, עצם העובדה כי אותו מותב דן בעניינו של המערער מספר פעמים אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו. יש לבחון האם נתוני אותם דיונים מקימים "חשש ממשי למשוא פנים". התשובה לכך שלילית. חזקה על בית הדין כי הרשיע את המערער על סמך העובדות שהונחו לפניו, ולא הושפע מן העובדה כי המערער הורשע לפניו בעבר.
(בפני השופטים: ארבל, חיות, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 12.11.07).
ע.פ. 170/07 - ליאור מטיס נגד מדינת ישראל
*בקשה לתיקון פס"ד ע"י הוספת הכרזה על הנאשם כ"סוחר סמים". *חילוט רכוש עקב הכרזה על נאשם כ"סוחר סמים". *הקלה בעונש בעבירות סמים(מחוזי ת"א - ת.פ. 40182/05 - ערעור על גזה"ד - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הורשע על סמך הודייתו בעבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי ונדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וכן הורה ביהמ"ש על חילוט רכוש שכלל רכב וכן סכומי כסף שהיו שייכים למערער. הערעור על גזה"ד נתקבל בחלקו.
ב. כתב האישום שהוגש נגד המערער בעבירות סמים, כלל בקשה לקבוע כי המערער הוא סוחר סמים ולחלט רכוש שפורט בבקשה. במהלך הדיון שקדם להרשעה, לא חזרה התביעה על הבקשה הנ"ל וביהמ"ש הרשיע את המערער מבלי להכריז עליו כעל סוחר סמים. ימים ספורים לאחר הכרעת הדין הגישה המדינה בקשה לתיקון הכרעת הדין ולהכריז על המערער כסוחר סמים. בהמשך ביקשה המדינה להוסיף רכוש נוסף לרכוש שפורט בכתב האישום לעניין בקשת החילוט, בהם סכומי כסף שמצויים בחשבון הבנק
אשר רשום על שם המערער. ביהמ"ש קבע כי אין חובה שההכרזה על נאשם כסוחר סמים, תיעשה במעמד הכרעת הדין. באשר לפן המהותי נקבע כי העובדות בהן הודה המערער, קרי הכמות בה מדובר, 20 ק"ג קנבוס, והעובדה שחולקה ל-28 שקיות, מצביעה על כך כי המערער ביקש לסחור בסם. לפיכך, עונה המערער על שני התנאים המצטברים של סעיף 36 א(ב), שעל כן יש לקבוע כי הוא סוחר סמים. בעניין זה הערעור נדחה.
ג. באשר לתיקון כתב האישום לעניין היקף הרכוש שיחולט - לפי סעיף 36א(ה) לפקודת הסמים: "...נתגלה רכוש נוסף שאת חילוטו מבקשים רשאי תובע לתקן את כתב האישום בכל שלב של ההליכים עד לגזר הדין". אליבא דבימ"ש קמא המילה "נתגלה" כוללת גם מצב שבו היה ידוע לתביעה על קיומו של הרכוש הנוסף, אלא שלא ידעה על הקשר בינו לבין עיסקת הסמים. המחלוקת התעוררה ביחס לחלק מן הכסף שהיה מצוי בחשבון הבנק. סה"כ היה בחשבון סך 270,000 ש"ח. לגבי 150,000 ש"ח לא היתה מחלוקת כי המערער קיבל אותם כפיצויים בעקבות תאונת דרכים, והחילוט נתבקש לגבי סכום של כ-120,000 ש"ח. המדינה טענה כי משנקבע כי המערער סוחר סמים יש לראות את הסכום הנ"ל כסכום שקשור לעסקת סמים בהתאם לחזקה שבסעיף 31(6)(בב) לפקודה. ביהמ"ש הורה על חילוטו, של סכום זה. בעניין זה יש לדחות את הערעור.
ד. אשר למאסר בפועל שנגזר - צדק בימ"ש קמא כאשר סבר כי בנסיבות העניין מן הראוי להטיל על המערער מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח. אך בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה תועמד תקופת המאסר על שנה אחת.
ה. באשר לרכוש הניתן לחילוט - סעיף 36ג(ב) קובע כי: "ביהמ"ש לא יצווה על חילוט רכוש... אלא אם כן נוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר". היה על ביהמ"ש להתייחס לסוגיה זו ולומר את דברו גם אם הצדדים לא הפנו את תשומת לבו אליה. אך אין לקבל את הערעור בנושא החילוט בשל עניין זה. נאשם החפץ לטעון כי מדובר בסכום שנועד למחייתו השוטפת צריך להעלות טענה זו במפורש. בעניין זה יוחזר התיק לבימ"ש קמא לדיון מחודש.
(בפני השופטות: ארבל, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד שרון נהרי ומירב נוסבאום למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 19.11.07).
ע.פ. 1308/06 + 961/06 - דוד ספיר ואהרון ספאשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות הריגה בקטטה (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
מספר זוגות אופניים נגנבו מבעליהם - המערער אהרון. חשדו של אהרון נפל על צעירים אתיופים הגרים באזור, צעק עליהם וקילל אותם. על רקע זה פרצה קטטה בה החליפו הצדדים מכות. בשלב זה הגיע לזירה בנו של אהרון - המערער דוד, ובעוד אביו מחזיק באחד הצעירים (להלן: המנוח), דקר אותו דוד לפחות 8 פעמים באזור החזה, הבטן, הגב, ביד וברגל. כתוצאה מהדקירות נגרם מותו של המנוח. המערערים הועמדו לדין הודו והורשעו בעבירת הריגה. דוד נדון ל-18 שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי, ואהרון נדון ל-12 שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. הערעורים על מידת העונש נדחו.
הפרשה הנדונה היא המחשה נוספת, וחמורה מאין כמותה, לתופעת האלימות שקנתה לה אחיזה בקרב החברה בישראל. אכן, הדברת האלימות תושג, בראש ובראשונה, על ידי חינוך הציבור לסובלנות, אולם, גם הענישה עשוייה לתרום לכך על ידי הרתעתם של עבריינים בכוח. דוד היה ראוי לעונש המירבי הקבוע לצדה של עבירת "הריגה", ועל כן, חרף אורכה של תקופת המאסר שהושתה עליו, אין בעונשו דבר המצדיק הקלה. באשר לאהרון - אכן, חלקו בפרשה אינו מבוטל, ועל אף זאת קיים פער ניכר בין
אחריותו-שלו לתוצאה הקטלנית לאחריותו של בנו. העונש שהושת עליו הנו מאוזן וראוי, ולפיכך אין מקום להחמיר בו כבקשת המדינה.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד דוד יפתח למערערים, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 20.11.07).
בג"צ 2269/06 - מריאנה לשר ואח' נגד שר הפנים ואח'
*היענות לבקשה לפסיקת הוצאות בבג"צ כאשר המשיבים נעתרו לעתירה אך לא מנימוקי העותרים (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).
העותרים הגישו עתירה להעניק לעותרות, בנות זוגם של אזרחים ישראליים שטרם סיימו את הליך ההתאזרחות ובן זוגם נפטר, אזרחות ישראלית מכוח חוק האזרחות. לאחר הגשת העתירות נבחנו נסיבותיהן הפרטניות של העותרות, והוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטאריים החליטה להעניק להן אזרחות. כפועל יוצא מכך ביקשו העותרות מחיקת העתירות בכפוף לפסיקת הוצאותיהן. הבקשה לפסיקת הוצאות נתקבלה.
על פי הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות שנקבעו בפסיקה, יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לביהמ"ש, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. בענייננו, הגשת העתירה אמנם לא הביאה לשינוי בעמדת המשיבים לגופו של עניין, שכן דרישת העותרות לקבל אזרחות מכוח חוק האזרחות, לא נענתה במסגרת העתירה. אעפ"כ קיים בסיס מספיק לחיוב המשיבים בהוצאות. שכן, הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד, גם אם לא מן הטעם המהותי עליו הסתמכו העותרים.
(בפני: הרשם מרזל. 12.11.07).
ע.פ. 10494/06 - סביון משפטי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של יועץ השקעות שגייס במרמה עשרות מליוני שקלים ממשקיעים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה יועץ השקעות בשוק ההון, ושותף בחברת "משפטי-סאקס", אשר עסקה, בין היתר, במתן שירותי ייעוץ והשקעות בשוק ההון בארצות הברית. בעקבות "אסון התאומים" בארה"ב בחודש ספטמבר 2001, הפסיד המערער כמיליון וחצי דולר מכספי לקוחותיו, שהיו כ-%70 מתיק ההשקעות שניהל עבורם. המערער לא מסר ללקוחותיו על ההפסדים האמורים, ובתקופה שעד לחודש דצמבר 2005, המשיך וגייס מיליוני דולרים, תוך הבטחת תשואה גבוהה, השתמש בכסף להחזרת חובותיו למתלוננים אחרים וללקוחות נוספים, לצרכיו הפרטיים, ולהשקעות בעלות סיכון רב. במסגרת זו קיבל המערער סכומי עתק של למעלה מ-27 מליון -. המערער הודה באישומים שהוגשו נגדו ונדון למאסר בפועל של שמונה שנים ומאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר בהתנהלות שיטתית לאורך שנים, במהלכה הביא המערער את המתלוננים לתת לו להשקיע את כספיהם, "גלגל" את הכספים שהופקדו בידו, תוך מצג כוזב לגבי מצב ההשקעות, ובסופו של יום הביא לאובדנם של כספים בהיקף עצום. ביהמ"ש לא התעלם מן השיקולים לזכות המערער, לרבות העובדה שהוא לא עשה שימוש בכל הסכומים שנגנבו לצרכיו הפרטיים, אך מצא כי נוכח חומרת המעשים וכדי להרתיע אחרים ולהשיב את אמון ציבור המשקיעים, נדרשת ענישה הולמת. אכן, העונש שהוטל על המערער הוא חמור, אך יש בו ביטוי הולם לחומרה שבמעשיו.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד ציון אמיר וענת חדד למערער, עו"ד אליענה בלומנפלד-מגד למשיב. 19.11.07).
ע.פ. 405/07 + 10782/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של קטין שביצע עבירות מין בקטין בן 4 וניסה להצית אותו (ערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו).
באחד הימים, בנובמבר 05, בשעות אחר הצהרים, הובילו המערער וחברו את המתלונן, קטין יליד חודש אוקטובר 2001, לחצר של בניין, שם אחזו בצווארו וקשרו את ידיו ורגליו בחבל. בהמשך הניחוהו על שמיכה, המערער החדיר את איבר מינו לפיו, ואחר כך הטילו הוא וחברו את מימיהם לתוך פיו של הקטין. הם הניחו על הקטין קרשים מתוך כוונה להצית אותו, אולם הדבר לא עלה בידם. לאחר מכן עזבו את המקום, בעוד שהקטין נותר שם עד יום המחרת, כאשר הצליח להשתחרר מכבילתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
קשה ומייסרת היא מלאכת הענישה, וקשה היא שבעתים כאשר מבצע העבירות הוא קטין. אולם, ההליך הפלילי אינו עוסק רק בעבריין, נסיבות חייו והצורך לשקמו, אלא גם, ואולי בעיקר, בהשלכות מעשי העבירה על הקרבן. המעשים שעשה המערער מותירים בלבו של הקרבן צלקות אשר ספק אם יימצא להם מזור, גם כאשר יתבגר הילד ויעמוד על דעתו. יתר על כן, מעשיו המתוארים של המערער והתנהלותו במהלך המשפט, חושפים תמונה מדאיגה של מי שהסכנה הנשקפת ממנו היא חמורה, הואיל וספק אם הפנים עד תום את הפסול שבמעשיו וחומרתם. לפיכך, אף שהעונש שהושת על המערער אינו קל בהתחשב בגילו, אין מקום להקל בו. מאידך, אין גם מקום להחמיר בעונש כבקשת המדינה בערעורה.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד עלאא סלימאן למערער, עו"ד אליענה בלומנפלד-מגד למשיבה. 20.11.07).
רע"א 3450/07 - נחמה מרקין ואח' נגד שרה משה ואח'
*סמכותו של ראש ההוצל"פ לאכיפת פס"ד ולא לפרשנותו (הבקשה נדחתה).
המבקשים הינם יורשיו של המנוח יצחק מרקין ז"ל. המשיבים הינם יורשיו של המנוח משה יהודה ז"ל. בשנת 1963 נחתם חוזה שכירות בין יצחק מרקין, שהיה בעליו של שטח בן 500 מ"ר, בחלקת מקרקעין באזור התעשייה "סגולה" בפתח-תקוה, ובין משה יהודה כשוכר. ביום 24.11.1965 חתמו משה יהודה ויצחק מרקין על חוזה לפיו משה רוכש מיצחק חלק מהמקרקעין בתמורה לסך של 10,000 ל"י. משה יהודה החזיק בשטח המריבה והמקרקעין לא נרשמו של שמו. ביום 29.3.1990 הודיעה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח-תקוה על הפקעת חלק מהחלקה. לאחר ביצוע ההפקעה נערכה חלוקה מחדש (פרצלציה) בחלקה האמורה. בעקבות זאת, נפלה מחלוקת בין יצחק מרקין למשה יהודה בשאלה אם ההפקעה בוצעה משטחו של מרקין בלבד, שכן השטח המופקע לא כלל את המקרקעין שנמכרו למשה יהודה, או גם באופן יחסי (%40) משטחו של משה יהודה. בסופם של הליכים משפטיים שונים, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיו יפעלו המשיבים תוך שבעה חודשים לפינוי וסילוק ידם מהשטח. המשיבים הוציאו את מטלטליהם מהשטח המדובר, אך משהתבקשו להרוס את המבנים, טענו, כי הסכמתם למתן "צו לפינוי וסילוק יד", לא כללה הריסת מבנים, אלא הוצאת מיטלטלין. הנושא הגיע להוצל"פ וראש ההוצאה לפועל קבע כי כל עוד עומדים המבנים על מכונם והריסותיהם לא סולקו משטחם של הזוכים - לא השלימו המשיבים את פסק הדין. ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב נתקבל והוחלט כי קביעת ראש ההוצאה לפועל בדבר ההריסה, אינה נתונה לסמכותה, בהיותה חורגת מתחומי הפרשנות שראש ההוצאה לפועל רשאי ליתן לפסק דין. לגופו של עניין קיבל ביהמ"ש המחוזי את עמדת המשיבים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
היקף סמכותו של ראש ההוצאה לפועל מצומצם לאכיפת ביצועו של פסק הדין ולא לפרשנותו. בהתאם, כאשר קיימת אי בהירות באשר לתוכנו של פסק הדין המבוצע, הרי שהערכאה הראויה ליתן הבהרה לפסק הדין, על פי הצורך, איננה ראש ההוצאה לפועל, אלא ביהמ"ש המוסמך. לעיתים, נדרש ראש ההוצאה לפועל לאכוף פסק דין הניתן לפרשנויות שונות, או שתוכנו אינו ברור די הצורך. לשם כך הוא מוסמך, מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, לפנות בכתב אל ביהמ"ש אשר נתן את פסק הדין, בבקשה להבהרה, וכך היה על ראש ההוצאה לפועל לפעול גם במקרה זה. לגופו של עניין צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי לא ניתן היה "לקרוא" מתוך פסק הדין סעד של הריסה, שלא נקבע בו מפורשות, ויש לקבל את טענת "פרעתי" שבפי המשיבים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד גלעד נאמן ורועי דביר למבקשים, עו"ד צבי מנדל למשיבים. 22.11.07).
רע"א 5971/07 - עומר חמד חסן נגד עזבון המנוח אברהים חסן סעיד ז"ל ואח'
*פרשנות סעיף 15 לחוק ההתיישנות וחישוב תקופות ההתיישנות כאשר הוגשה תביעה ונמחקה (הבקשה נדחתה).
בין המבקש למנוח נכרת ביום 7.4.96 הסכם שכירות, לפיו השכיר המנוח למבקש חלקת אדמה למשך שנה. שלושה שבועות לפני תום חלוף שבע שנים מיום סיום תקופת השכירות - הגיש עלי יוסף סעיד תביעה בשם עזבון המנוח נגד המשיב, בטענה כי בתום תקופת השכירות השיב המבקש את הקרקע מבלי להכשירה מחדש כנדרש בהסכם. התביעה נמחקה על הסף ביום 31.1.05, לאחר שביהמ"ש מצא כי לסעיד לא היתה הסמכה לתבוע בשם העזבון. ביום 28.2.05 - כמעט שמונה שנים מיום סיום תקופת השכירות - הוגשה בשם העזבון תביעה שניה, זהה לראשונה, הפעם על-ידי משיב 2, אחד מיורשי המנוח. תביעה זו נמחקה ע"י בימ"ש השלום בגין התיישנות. המשיבים עירערו לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בטענה כי על ביהמ"ש להפחית מתקופת ההתיישנות את התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה ובין המועד בו נדחתה התביעה, וזאת על-פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, וערעורם נתקבל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נסיבות המקרה מצדיקות מבט רחב - גם משיקולי צדק - אל פרשנות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תוך הכרה במשקל שיש לתת לגישה לערכאות משפטיות כערך בעל חשיבות מיוחדת. במובן הטכני לא הוגשה התביעה הראשונה כדבעי, בשל היעדר אישור פורמלי של היורשים לענין הגשתה. אך היא לא הוגשה בחלל ריק, ומגישה לא היה "זר" לנושא. (היה בידיו יפוי כח מטעם המנוח אך זה פקע עם פטירת המנוח). החלת הוראות סעיף 15 על נסיבות המקרה שלפנינו אינה עומדת בניגוד לעקרונות תורת ההתיישנות, במובן זה שהיה על הנתבע (המבקש) להתמודד עם התביעה עוד בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, ואף שהתביעה הראשונה נדחתה כשלעצמה, נלמדה ממנה כוונת העזבון לפנות לערכאות משפטיות לשם מימוש זכותו הנטענת. בנוסף, סעיף 6 לחוק השליחות קובע שאותו אדם ששליחותו מאושרת בדיעבד, עומד "בחזקת שלוח" אף מלכתחילה. קביעה זו מגינה על צדדים שלישיים מפני מצב בו הם פועלים מול אדם "נסתר" שלא ציפו לו. בענייננו ברי כי דרישה זו התמלאה עם הגשת התביעה הראשונה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. נזאל למבקש. 11.11.07).
בג"צ 6473/07 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול בירושלים ופלוני
*סמכותו של בי"ד רבני לעכב ביצוע פס"ד מזונות שהפך לחלוט, כאשר נתגלו עובדות חדשות (העתירה נדחתה).
בין העותרת והמשיב 2, (להלן: המשיב), מתנהלים מזה מספר שנים הליכי גירושין. ביום 24.12.02 פנתה העותרת בתביעת מזונות לביה"ד האזורי
בפתח-תקווה וניתן פסק דין לפיו חוייב המשיב (בדעת רוב) בתשלום מזונות לעותרת בסך של 2,000 ש"ח לחודש. ערעור על פסה"ד נדחה ע"י ביה"ד הרבני הגדול. לאחר מכן הגיש המשיב לביה"ד האיזורי בקשה להפסיק לאלתר את תשלום המזונות. נטען כי העותרת הסתירה מידע אודות הכנסותיה ומצבה הפיננסי מביה"ד. כן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לתשלום המזונות. הבקשות נדחו, והמשיב ערער לביה"ד הרבני הגדול. בהחלטתו עמד בית הדין הגדול על קיומו של הליך נוסף בין בני הזוג, אשר עניינו חלוקת הרכוש, אשר תלוי ועומד בביהמ"ש לענייני משפחה ברמת-גן, וקבע כי לא יקיים דיון בערעור בטרם תהיה לפניו תמונה מלאה של חלוקת נכסי המשפחה. המשך הדיון בערעור נדחה ובינתיים עוכב פסק הדין בעניין מזונות העבר. העתירה נדחתה.
העתירה מבוססת, בעיקרה, על הטענה כי בית הדין חרג מסמכותו בעת שנתן סעד זמני המעכב את ביצועו של פסק הדין אשר הפך חלוט. ברם, תקנה קכט(1) לתקנות הדיון בביה"ד הרבני קובעת כי "בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם". תקנה קל(2) לתקנות הדיון מאפשרת את עיכוב ביצוע פסק הדין העומד לדיון מחדש. החלטות ביה"ד הרבני הגדול אינן חורגות מגדר סמכויות בתי הדין. בהתייחס לטענות העותרת לגוף ההחלטה לעכב את תשלום המזונות - בהיותה של ההחלטה בבחינת החלטת ביניים - אין היא מקימה עילה להתערבות.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד יניב י. ריבלס וחמי בן נון לעותרת, עוה"ד שמעון יעקובי ואמנון בן דרור למשיבים.15.11.07).
בש"א 8385/07 - המכללה האקדמית... חיפה ועו"ד זכי כמאל נגד עיתון כל אלערב... ואח'
*היענות לבקשה להעברת מקום דיון, כאשר הזיקות המהותיות הן לביה"ד אליו מתבקשת העברת התביעה (בקשת המשיב להעברת מקום דיון מירושלים לנצרת נתקבלה).
בעיתון "כל אל ערב" התפרסמה סידרת כתבות ביחס לפעילותו של התובע 2, עו"ד זכי כמאל, כיו"ר ההנהלה וחבר הנאמנים של המכללה, ואלה הגישו תביעה נגד העתון לביהמ"ש בירושלים. לטענת המשיבים, יש להעביר את מקום הדיון בתביעה לביהמ"ש בנצרת או בחיפה, משום שמקום המושב הן של התובעים והן של הנתבעים הוא באזור הצפון, ואף הפרשה נשוא הפרסומים התחוללה במסגרת פעילותה של המכללה שנמצאת בחיפה. עוד מציינים המבקשים כי על אף שעיתון "כל אל ערב" מופץ בכל רחבי הארץ, הרי עיקר קהל קוראיו הוא מאזור נצרת והצפון. התובעים, לעומת זאת, מתנגדים להעברת מקום הדיון בתביעה, בנימוק של היכרות אישית בין התובע 2 לבין רבים מהשופטים המכהנים בבתי המשפט המחוזיים בנצרת ובחיפה. הבקשה נתקבלה.
כל זיקותיה המהותיות של התביעה - ובהן מקום מושבם של בעלי הדין והעדים הפוטנציאליים ומקום התרחשות האירועים שלגביהם פורסמו הכתבות נשוא התביעה - הן באזור הצפון. בנסיבות אלה, שבהן זיקתה של התביעה לביהמ"ש אליו הוגשה היא זיקה פורמאלית בלבד, הנטייה היא להורות על העברת מקום הדיון בתביעה בהתאם לסעיף 78 לחוק בתי המשפט. אף בעובדה שישנה, על-פי הנטען, היכרות בין התובע 2 לשופטים בבתי המשפט המחוזיים בנצרת ובחיפה אין די, כשלעצמה, כדי למנוע את בירור התביעה בפני בתי משפט אלה. אם תתעורר טענה קונקרטית בעניין זה, הבירור צריך יהיה להיעשות במסגרת הליכי פסלות שופט.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד רימא כמאל לתובעים, עוה"ד בשאיר פאהום-ד'יוסי, מוניק ח'יר, חוסאם סבית' ועימאד ח'מאיסי לנתבעים. 28.10.07).
בש"פ 9130/07 - מוחמד נאסר נגד מדינת ישראל
*דחיית ערר על מעצר עד תום ההליכים, כאשר הועלו טענות על פגמים בהליכים דיוניים כולל "הקראת כתב האישום" שלא בתוך המועד הקבוע בחוק (הערר נדחה).
ביום 21.9.07 נעצר העורר ויומיים לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו שני אישומים בגין עבירות של הדחה בחקירה באמצעות איומים. בימ"ש השלום בפתח-תקווה, דחה את בקשתו של העורר להסתפק בחלופת מעצר, וקבע כי בנסיבות העניין יש מקום לקבל תסקיר מבחן. לפיכך, קבע, כי עד להחלטה אחרת, ישהה העורר ב"מעצר עד תום ההליכים", וכי הדיון בתיק ייקבע ליום 9.10.07. רצף תקלות הוביל לדחיית הדיון ליום 11.11.07. גם במועד זה לא התקבל עדיין תסקיר שירות המבחן, וביהמ"ש דחה את הדיון עד לקבלת תסקיר מבחן. ביום 23.10.07 התקיים דיון נוסף בבימ"ש השלום, באשר לבקשת העורר לשחררו בשל פגמים שנפלו, לטענתו, בהליך הנדון. בימ"ש השלום דחה את הבקשה. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה אף הוא. טענתו הראשונה של העורר היא כי יש להורות על שחרורו מהטעם ששירות המבחן לא הגיש תסקיר תוך זמן סביר. סיבה נוספת שבגינה יש לשחררו, כך טוען העותר, היא שכתב האישום שהוגש נגדו על-ידי תובע משטרתי הוגש בחוסר סמכות, שכן אישור הפרקליטות שנדרש לצורך העבירה המיוחסת לו, התקבל כשלושה שבועות לאחר הגשתו של כתב האישום. הטעם השלישי שמעלה העורר נעוץ בהוראת סעיף 60 לחסד"פ, אשר מורה כי יש לקיים הקראה של כתב האישום בתוך שלושים ימים מיום הגשת כתב האישום. במקרה זה, חלפו מיום הגשת כתב האישום ועד ליום הדיון בבימ"ש השלום 31 ימים, ובמהלכם לא התקיימה הקראה. הערר נדחה.
בהתאם ל"דוקטרינת הבטלות היחסית", מתן האישור של היועהמ"ש כשלושה שבועות לאחר שהוגש כתב האישום ובטרם החלו הליכים ממשיים בתיק, אינו מוביל לעיוות דין או לפגיעה בניהול הגנתו של המשיב, ועל כן אינו מצדיק ביטול מדעיקרא של כתב האישום. גם בהחלטה לדחות את טענתו של המשיב לעניין אי קיום ההקראה כמצוות סעיף 60 אין להתערב. נקודת המוצא לביאור המושג נאשם ש"משפטו לא החל" אשר מופיע בסעיף 60, היא סעיף 143 לחסד"פ, הקובע כי במועד תחילת המשפט יקריא ביהמ"ש לנאשם את כתב האישום. הפסיקה הבהירה כי ניתן לפרש את המושג "תחילת המשפט" פירוש תכליתי-מהותי, ולא טכני-דווקני, כך שבמהותו, מתייחס סעיף 143 לחובה להבטיח כי הנאשם מודע ומבין את תוכן ההליך הפלילי שמתנהל נגדו, גם ללא שבוצעה הקראה במובנה הפורמאלי. במקרה דנא, טען בא-כוח העורר טענות שונות ביחס לכתב האישום עצמו כבר בישיבה שהתקיימה ביום 11.10.07. אין ספק, איפוא, כי העורר היה מודע לטיב ההאשמות המיוחסות לו בכתב האישום כבר במועד זה. אין להתערב גם בהחלטה שלא לשחרר את העורר ממעצר על רקע האיחורים החוזרים בהגשת תסקיר המבחן. העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות, ובהיעדר תסקיר מבחן המורה אחרת, קיים חשש של ממש כי באם ישוחרר לחלופת מעצר, ישוב וינסה להשפיע באלימות או באיומים על המתלונן, או על אחרים, לשם שיבוש הליכי המשפט.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עלאא מסארוה לעורר, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 1.11.07).
ע.פ. 357/07 - חד'ר אבו כף ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות התפרצות וגניבה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
לבית המערער 2 היתה התפרצות ונגנב כסף רב. המערערים חשדו בשני המתלוננים שגנבו את הכסף ובתגובה תקפו את המתלוננים, כלאו את אחד המתלוננים ואיימו עליו כי יזרקו אותו לבור. הצדדים הגיעו להסדר טיעון שכלל עונש מוסכם של 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות ומאסר על תנאי. הצדדים ביקשו לאמץ את הסדר הטיעון, אך ביהמ"ש הבהיר כי אינו כבול להסדר. בגזר הדין ציין ביהמ"ש, כי התלבט בעונש המוצע, אותו ראה כמופלג בקולתו נוכח
חומרת העבירות. אמנם התברר כי יד המתלוננים אכן היתה במעל, אך אין להסכים לעשיית דין עצמית בדרכים פסולות. עם זאת, נוכח הודאת המערערים, חסכון הזמן והקשיים הראייתיים שעליהם מסרה התביעה, וכן העובדה שלא נטען כי המתלוננים ניזוקו פיסית, נגזר העונש המוסכם כאמור, בתוספת קנס של 10,000 - על כל אחד משלושת הנאשמים. הערעור מופנה כלפי רכיב הקנס. הערעור נדחה.
חומרת המעשים וכן עברם הפלילי של המערערים מצדיקים את העונש כפי שהושת. כך או אחרת, ביהמ"ש לא חרג מגדרי סמכותו שעה שסבר כי יש מקום להחמרה מסויימת, ולמערערים הודע כי אינו כבול בהסדר.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רחל אוליבה-תמם למערערים, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 11.11.07).
בג"צ 5613/07 + 2763/07 - המועצה האזורית אפעל ואח' נגד שר הפנים ואח'
*החלטת שר הפנים לסיים את קיומה העצמאי של המועצה האזורית אפעל ודרך פיצול שטחיה בין רשויות מקומיות (העתירות נדחו).
שתי העתירות עניינן תקיפת החלטתו של המשיב לסיים את קיומה העצמאי של המועצה האזורית אפעל, ולפצל את שטחיה בין מספר רשויות מקומיות שכנות באיזור, והן רמת גן, קרית אונו ואור יהודה. בעתירה אחת מבקשים המועצה האזורית אפעל ועותרים נוספים לבטל את החלטת שר הפנים. בעתירה אחרת מבקשת עיריית קרית אונו להשיג על חלוקת שטחיה של המועצה האזורית לכשתמומש החלטת שר הפנים, ולקבוע כי נתחי שטח גדולים משמעותית משהוקצו לה בהחלטה יועברו אליה, ולא לזולתה (עירית רמת גן), וזאת בין היתר באמצעות מינוי ועדת חקירה לשם כך. העתירות נדחו.
בג"צ נדרש לא אחת למאבקים באשר לשינויים שביקש משרד הפנים לחולל בשטחן של רשויות מקומיות. ככלל, ככל שלא מצא ביהמ"ש בהחלטות שיקולים זרים או פגמים בולטים ביותר, נמנע מהתערבות. לפנינו בעיה רב-קדקדית מובהקת, שהמקום הנכון להתמודד עמה היא ברשויות הממשלתיות הנוגעות בדבר, ובג"צ יכול לשמש רק עין ביקורת ולא לבוא במקומן.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. 28.11.07).
בג"צ 4500/07 - ח"כ שלי יחימוביץ' ואח' נגד מועצת הרשות השניה לרדיו ולטלביזיה ואח'
*החלטה שלא להאריך את כהונתם של שניים מחברי מועצת הרשות השניה בדירקטוריון חברת החדשות (העתירה נדחתה).
בחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, נקבע כי מועצת המנהלים של חברת החדשות תמנה 5 דירקטורים לפחות, מביניהם שתי חמישיות מטעם מועצת הרשות השניה. מועצת המנהלים של חברת החדשות ממנה את מנהל חברת החדשות, על פי המלצת נציגי הזכייניות, והוא נבחר לתפקידו ברוב של %75 מחברי דירקטוריון החברה. הצורך ברוב האמור מבטיח כי לא ימונה מנהל בלא הסכמתם של, לפחות, חלק מנציגי מועצת הרשות השניה. ביום 1.6.2004 מונו לבני ובן ארי לכהן כנציגי מועצת הרשות השניה בדירקטוריון חברת החדשות. לפי סעיף 67(ה) לחוק, "דירקטור מטעם הרשות יתמנה לתקופה של שלוש שנים, וניתן למנותו מחדש". ביום 31.05.2007, צפויה היתה פקיעת מינויים של לבני ובן ארי. מספר חודשים לפני מועד פקיעת כהונת לבני ובן ארי, הודיע מנהל חברת החדשות דאז, שלום קיטל, כי יסיים את תפקידו בחודש מאי 2007. דירקטוריון חברת החדשות הקים ועדת משנה לאיתור מועמדים לתפקיד מנהלה החדש של החברה. חברי ועדת האיתור היו לבני ובן ארי והמנכ"לים של הזכייניות. הזכייניות תמכו במינויו של רפי גינת לתפקיד ואלו לבני ובן
ארי התנגדו למינוי. כאמור, די היה בהתנגדותם כדי למנוע את מינויו של גינת. כהונתם של לבני ובן ארי בדירקטוריון פקעה בטרם הושלמה עבודת ועדת האיתור. מועצת הרשות השניה החליטה שלא להאריך את כהונתם. בעתירתם טענו העותרים, כי המניע להחלטתה של המועצה הינו התנגדותם של לבני ובן ארי למועמדות גינת לתפקיד המנהל. העתירה נדחתה.
מועצת הרשות השניה הינה גוף ציבורי. בהתחשב בכך, על המועצה, ככל רשות מינהלית, לפעול בסבירות ולשקול שיקולים ענייניים וראויים. אף אם יכולה היתה המועצה ליתן משקל שונה לכל אחד מן השיקולים ששקלה, ולהגיע לכלל מסקנה כי יש למנות את לבני ובן ארי לכהונה נוספת, אין לומר כי ההחלטה שלא למנותם לכהונה חדשה חרגה ממתחם הסבירות המסור לשיקול דעתה של המועצה. התערבות בג"צ בהחלטות הנוגעות למינויים תיעשה רק כאשר המינוי נערך בסטייה בולטת מהאיזון הראוי, כלומר, בחריגה קיצונית ממתחם הסבירות. אין זה המצב בענייננו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, אלון. החלטה - הנשיאה בייניש. 21.11.07).
בש"פ 9792/07 + 9703/07 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה בעבירות הטרדת אשה תוך הפרת צווי ביהמ"ש שלא להטרידה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המתלוננת והמשיב היו מכרים במשך כחצי שנה ובקשרי חברות במשך כחודש, עובר לאירועי כתב האישום. לפי הנטען באישום הראשון, לאחר שהמתלוננת הודיעה למשיב כי היא אינה מעוניינת בקשר עימו, עקב המשיב אחריה במשך כחודשיים, התקשר אליה פעמים רבות למקום עבודתה, לאחותה ולחברותיה, וכן זרק מהחלון חפצים שלה. חרף צו שניתן על ידי בימ"ש השלום באילת, אשר אסר על המשיב להטריד את המתלוננת וליצור עימה קשר, הגיע המשיב למקום עבודתה יום למחרת מתן הצו, ביקש לשוחח עימה ולאחר שזו סירבה, התקשר כחצי שעה לאחר מכן למקום עבודתה וקילל אותה, ושוב הטריד אותה בכך שהתקשר אליה אין ספור פעמים, וכן שלח לה מכתבים בהם טען, בין היתר, כי בדעתו להתאבד. הוא הפר גם הוראה חוקית שניתנה על ידי קצין משטרה שלא ליצור קשר עם המתלוננת וכך גם הפר צווים נוספים של ביהמ"ש שלא ליצור אתה קשר ולא להטריד אותה. עם הגשת כתב האישום, נתבקש לבימ"ש השלום לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע, כי יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בערר לביהמ"ש המחוזי נקבע כי ניתן לשחרר את המשיב לחלופת המעצר המתבססת על הערבים המוצעים, כאשר חלופה זו מחוזקת באיזוק אלקטרוני וערבויות כספיות יחסית גבוהות. הערר נתקבל.
די במכתבים ובתמלילי השיחות שהוגשו כדי ללמד על אישיותו האלימה של המשיב. חלופת המעצר, לא תהא בנסיבות העניין יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור ושלומה של המתלוננת. בהתנהגותו גילה המשיב כי הוא מזלזל בחוק ובאוכפיו. הוא שב ומפר הוראות של קציני משטרה וצווים שניתנו לו ע"י ביהמ"ש באשר לניתוק כל קשר עם המתלוננת. בסערת רגשות, עלול הוא לעזוב לפתע את מקום מעצר הבית ולהגיע לבית המתלוננת. יתר על כן: שירות המבחן מסכם ממצאיו לאמור: "אין בחלופות המוצעות או בכל מסגרת פתוחה אחרת, גם באם תכלול בתוכה איזוק אלקטרוני, בכדי לאיין את רמת הסיכון הגבוהה המשתקפת ממקרה זה". העולה מהמקובץ, כי לא ניתן להמר על גורלה ובטחונה של המתלוננת ולכן חלופת מעצר לא תהיה יעילה. לפיכך המשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דותן רוסו לעוררת, עוה"ד ילון הכט ולירון אוליאל למשיב. 22.11.07).