תקציר סביר כרך ע' חוברת 13

ע.א. 2041/05 - דוד מחקשווילי ואח' נגד רחל מיכקשווילי ואח'

*ביטול כתב ויתור על חלק בירושה, בעילת עושק, כאשר תנאי הויתור גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל(מחוזי ת"א - ת.א. 1523/00 - הערעור נתקבל).

א. אביהם של המערערים, (להלן: האב), חתם ביום 24.3.1987 על כתב ויתור לפיו הוא מוותר על חלקו כיורש בעיזבון אחיו המנוח (להלן: משה), לטובת שלוש אחיותיו - המשיבות. האב, הלך לעולמו בתאריך 5.6.1994 בהיותו כבן 87 שנים. הוא הניח אחריו בן ושלוש בנות (להלן: המערערים). משה נפטר בשנת 1986. כשלושה חודשים לאחר מות משה, חתם האב על כתב הוויתור. במרץ 87 הגישה האחות רחל בקשה לצו ירושה בענין עיזבונו של משה וביום 14.7.87 ניתן צו ירושה ועל פיו היורשות הן האחיות המשיבות. האב השאיר צוואה מיום 7.9.87 לפיה הוריש את עזבונו לאחיותיו, ונישל, כמעט לגמרי, את ילדיו - המערערי. האחות רחל הגישה בקשה לקיום הצוואה. המערערים הגישו התנגדות וביהמ"ש קיבל את ההתנגדות וקבע כי הוראות הצוואה של האב בטלות מחמת השפעה בלתי הוגנת של המשיבות. בתביעה נשוא ערעור זה, ביקשו המערערים, להצהיר כי כתב הויתור אשר נחתם על ידי אביהם, בטל וכתוצאה מכך, נטען, יש לתקן את צו הירושה שניתן ביחס לעיזבון משה, ותביעתם נדחתה. את עתירתם לביטול כתב הויתור סמכו המערערים על מספר עילות משפטיות: השפעה בלתי הוגנת כאמור בסעיף 30(א) לחוק הירושה; עילות לפי חוק החוזים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי את תוקפה של הסתלקות מירושה - כתב ויתור יש לבחון לפי חוק החוזים. את עילת העושק על פי סעיף 18 לחוק החוזים דחה ביהמ"ש שקבע כי המערערים לא הוכיחו את יסוד עילת העושק, והוא כי "תנאי החוזה [בענייננו תנאי כתב הויתור] גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". ויתור האב על חלקו בירושת אחיו, כשלעצמו, כך קבע ביהמ"ש אינו מוכיח חוסר סבירות בנסיבות העניין. הערעור נתקבל.
ב. עילת הביטול מסוג עושק מושתתת על שלושה יסודות מצטברים הקבועים בסעיף 18 הנ"ל: מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון); התנהגותו של העושק (ניצול מצבו של המתקשר); תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. עלה בידי המערערים להוכיח את כל רכיביה של עילת העושק, לרבות הנדבך האחרון, שלדעת בימ"ש קמא לא הוכח. בנסיבות העניין, ויתורו של האב על רכוש רב לטובת אחיותיו עתירות הממון, תוך הדרת ילדיו, הוא גרוע במידה בלתי סבירה. המנוח לא קיבל תמורה עבור הויתור, ושהייתו בבית המשיבות, כל השנים, יותר משהיא יכולה לשמש כתמורה, מצביעה על ההשתלטות עליו.
ג. סעיף 18 לחוק החוזים, מאפשר לנעשק עצמו לבטל את החוזה. במקרה דנן, עם מתן פסק הדין בעניין הצוואה - במסגרתו נפסלו החלקים בצוואת המנוח המתייחסים לאחיות ולמערערים ונקבע כי לגבי חלקים אלו יחולו כללי הירושה על פי דין - הפכו המערערים ליורשיו החוקיים של המנוח. כשם שלמנוח עמדה זכותו לתבוע את ביטולו של כתב הויתור, כך עומדת זכות זו לילדיו-יורשיו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, חיות, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד זאב שרף למערערים, עו"ד אביגדור פלדמן למשיבות. 19.11.07).

עש"ם 9345/05 - מדינת ישראל נגד יואל חסון

*ביטול גז"ד של ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, שניתן ב"הרכב חסר" של ביה"ד(ערעור על גז"ד ביה"ד למשמעת שניתן בהרכב חסר - הערעור נתקבל).

א. המשיב שימש במועד הרלבנטי יועץ ראש הממשלה לפניות הציבור. בחודש נובמבר 2002 שלח המשיב כ-2,500 מכתבים אישיים לחברי מרכז הליכוד, כאשר על המכתבים מתנוסס סמל המדינה, ומוטבעת בהם הכותרת "משרד ראש הממשלה". מתחת לסמל המדינה
נכתב "יועץ ראש ממשלה לפניות הציבור". בפתח המכתב, כתב המשיב כי הוא ביקש מראש הממשלה לשחררו מתפקידו כדי שיוכל להתמודד לכנסת במשבצת הצעירה של הליכוד. המשיב הואשם בכך שעשה שימוש שלא כדין בסמל המדינה ובתואר תפקידו בדרך שיש בה כדי להטעות את מקבלי המכתבים לחשוב כי הוא פועל מטעם המדינה, בשם ראש הממשלה ובתיאום עימו. בית הדין למשמעת הכריע בהרכב מלא בדינו של המשיב והרשיעו. במועד מאוחר יותר, התקיים דיון באשר לגזה"ד. הדיון התקיים בהרכב חסר, בהסכמת המשיב ותוך התנגדות התביעה, ובית הדין גזר את דינו של המשיב לנזיפה. המדינה טוענת כי גזר דין שניתן בהרכב חסר, לוקה בפגם מהותי, ולכן הוא בטל מעיקרו. כן מערערת המדינה על קולתו של אמצעי המשמעת שנגזר. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 6 לחוק המשמעת קובע כי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, ידון ויפסוק במותב של שלושה. הסדר התקנות מתיר סטייה מסויימת מהחובות הדיוניות המחייבות בדרך כלל כי חתימה על החלטות, ושימוע הכרעות דין וגזרי דין ייעשו בידי כל חברי המותב. ברי, עם זאת, כי לא הותרה סטייה כלשהי מהדרישה המהותית לפיה הכרעות בית הדין גופן תתקבלנה בידי ההרכב כולו. הכרעה בהרכב חסר, משמעה כי אלמנט הייצוג המשולש אינו מתקיים במלואו. הסכמת נאשם בהליך משמעת למתן הכרעת דין וגזר דין בעניינו, אינה מועילה להכשיר הכרעה בהרכב חסר. במכלול השיקולים, יש להחזיר את התיק למתן גזר דין חדש בידי בית הדין בהרכב מלא.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 13.11.07).

ע.פ. 347/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות מין ודחיית טענות התיישנות בעבירות. "אירוע מנתק" של התחלת חקירה משטרתית לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1000/04 - הערעור נדחה ברוב דעות).

א. המערער הואשם כי בין השנים 1993-1989, כאשר י.א, (להלן: המתלוננת), ילידת 16.9.1984, היתה כבת 9-5 שנים, נהג המערער כמידי יום, לבצע בה מעשים מגונים ומעשי סדום. בתקופה הרלוונטית היה המערער חבר של אחיה של המתלוננת והתגורר בשכנות למתלוננת. בהכרעת דינו, הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער ברוב דעות. המחלוקת המרכזית שהתגלעה בין הצדדים היא באשר להתיישנותה של העבירה היחידה האחרונה, שלפי הטענה בוצעה ביום 21.8.1993. שופטי ההרכב נחלקו בדעותיהם, כאשר לדעת הרוב הוכח מועד אירוע זה שלא חלה עליו התיישנות. בבואו לגזור את הדין, הטעים ביהמ"ש, כי עסקינן בעבירות חמורות ביותר, וגזר למערער 18 חודשי מאסר בפועל וכן 12 חודשי מאסר על תנאי. הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט ג'ובראן: באשר למועד האירוע האחרון, פסק דינו של בימ"ש קמא מושתת על ממצאים עובדתיים ואין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור. השאלה היא אחת: האם קרה מקרה מהמקרים המנויים בסעיף 9 (ג) לחסד"פ שעצרו את מרוץ ההתיישנות, או ליתר דיוק, האם יום הגשת התלונה על ידי המתלוננת, קרי, 29.3.1993, מהווה "אירוע מנתק" כמשמעותו בסעיף 9 לחסד"פ. "חקירה" בהקשר זה היא פעולת חיפוש ואיסוף חומר הוכחה לביהמ"ש, הנערכת בידי המשטרה או בידי נושא משרה המוסמך לערכה, כדי להכין תביעה פלילית העתידה לבוא. הליך חקירה חייב להיות "הליך רשמי" מהותי וענייני, להבדיל מ"בירורים מוקדמים" או מ"איסוף מידע" גרידא, שאין בהם משום עשיית פעולת חקירה ממשית. מאידך, אין צורך שחשוד או נאשם ייחקרו בתוך תקופת ההתיישנות על מנת להפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות. די אם הפרשה עצמה החלה להיחקר בטרם פגה תקופת ההתיישנות ונאספו ראיות, שבסופו של דבר היו בבחינת חומר רקע לחקירתו של הנאשם.
ג. התלונה בגין המעשים המיוחסים למערער הוגשה ביום 29.3.2003. המערער נחקר במשטרה ביום 3.4.2003 וכן נוהל דו"ח עימות מיום 3.4.2003, שהתקיים בין המערער לבין המתלוננת, כמו גם גביית עדויות, שנערכו אמנם לא במעמד הגשת התלונה אלא בסמוך לה. די בכך כדי לענות על הגדרת המונח "חקירה", ולקבוע, כי בין אם החקירה החלה ביום 29.3.03, יום הגשת התלונה, ובין אם זו החלה ביום 3.4.2003, יש בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
ד. השופט אלון (דעת מיעוט): על התביעה מוטל היה נטל ההוכחה כי המעשה המיוחס למערער בפרק העובדות של כתב האישום (להבדיל מפרק המבוא המוכתר "כללי") אירע בטעם חלפו עשר שנים מתחילת החקירה. יש לקבל את דעתו של שופט המיעוט כי בסופם של דברים נותר ספק סביר לעניין המסקנה המתבקשת מניתוח אמרותיה והיגדיה של המתלוננת, בדבר מועד ביצוע העבירה. התביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי המועד בו חדל המערער ממעשיו במתלוננת היה לאחר 29.3.93.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. עו"ד שי וולשטיין למערער, עו"ד שאול כהן למשיבה. 18.11.07).

ע.פ. 10822/05 + 10425/05 - מדינת ישראל נגד נעם פדרמן

*פסיקת פיצויים, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, עקב מעצר הנאשם, כאשר המדינה חזרה בה מכתב האישום והנאשם זוכה. *ביטול פסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, בגין מעצר מינהלי ע"י אלוף הפיקוד(מחוזי י-ם - ב"ש 2826/04 - ערעור וערעור נגדי - ערעור המדינה נתקבל בחלקו).
א. המערער הואשם במעורבות, לכאורה, בפרשה אשר כונתה "פרשת מחתרת בת עין", בה נעצרו מספר חשודים בחשד לתכנון פיגועים בבתי ספר ערבים. בפרשה זו נעצרו תחילה כחשודים שני אחרים, ביניהם ירדן מורג (להלן: מורג), אשר מסר בחקירתו במשטרה גירסה שהפלילה את המערער. המערער נעצר לצורכי חקירה ביום 13.5.02 וביום 5.6.02 הורה ביהמ"ש על מעצרו עד תום ההליכים. בערעור שהגיש לביהמ"ש העליון, הוחלף מעצרו בפועל, למעצר בית מיום 20.6.02. ביום 2.10.02 הוצא נגד המערער על ידי אלוף פיקוד המרכז צו פיקוח מנהלי למשך חצי שנה, אשר הוארך לחצי שנה נוספת. ביום 11.5.04 חזרה בה המדינה מכתב האישום והמערער זוכה. לאחר זיכויו ושחרורו מן המעצר המנהלי, פנה המערער לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי יפסקו לו, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, הוצאות הגנה, וכן פיצויים על התקופה בה ישב במעצר. בבקשתו כלל המערער הן את הימים אותם ריצה במעצר עד תום ההליכים והן את הימים בהם שהה תחת צווי הפיקוח של אלוף הפיקוד והימים בהם שהה במעצר מנהלי. המערער טען כי נתקיימו בעניינו שתי העילות המנויות בסעיף 80 המקימות לביהמ"ש סמכות לפסוק פיצוי בגין מעצר לזכותו של נאשם. באשר לעילה של "לא היה יסוד סביר לאשמה" - קבע ביהמ"ש כי ההחלטה להעמיד לדין את המערער "לא היתה כה בלתי סבירה עד שתובע סביר לא היה מגיש כתב אישום במקרה שלפנינו". באשר לעילה השנייה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", סבר ביהמ"ש שיש לפצות את המערער על מלוא 46 ימי המעצר עד תום ההליכים, וכן על מחצית ימי המעצר המנהלי וקבע את שיעורי הפיצוי. ערעורו של המשיב נדחה וערעור המדינה נתקבל בחלקו.
ב. יש לבטל את סכומי הפיצויים שנפסקו למערער בגין הימים בהם שהה במעצר מנהלי ובגין צווי הפיקוח המנהליים. אשר לשאלה אם היה מקום לפסוק פיצויים על המעצר - החלטתו של בימ"ש קמא שלא לפצות את המערער מכוח העילה הראשונה שבסעיף 80(א), קרי כי "לא היה יסוד להאשמה", מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין להתערב בה. אשר לעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - הגם שיש ממש בטענת המדינה באשר למשמעות שיכולה להיות לשתיקתו של חשוד במהלך חקירתו במשטרה, אי שיתוף פעולה מצידו וכיוצא בזה - הרי בנסיבות המקרה הנוכחי, על אף התנהלות המערער בחקירתו,
אין להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא בנושא זה. לטענת המדינה חרג בימ"ש קמא מן הטווח המקובל עת פסק למערער %90 מסכום הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנות. נראה כי בנסיבות העניין, יש להעמיד את פיצויו של המערער בגין הימים בהם שהה במעצר עד תום ההליכים על שיעור של %50 מן הסכום המקסימלי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עו"ד אבי וסטרמן למערערת, המשיב לעצמו. 18.11.07).

עש"ם 222/07 - יוסף אסדו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש, כולל פיטורין, בעבירות משמעתיות(הערעור נדחה).

א. המערער עבד בשירות המדינה כממונה על צוות ביקורת חשבונות במס ערך מוסף בעכו. החל בשנת 1992 ועד להגשת התובענה (בשנת 2005) שימש המערער, ללא קבלת תמורה, כמנכ"ל וכחבר ועד עמותה באגודות מכבי בכרמיאל, האחראי, בין היתר, על נושא הכספים. הוא הואשם בביה"ד המשמעתי כי מילא את תפקידו בעמותות הספורט, בלא שקיבל היתר לכך. בית הדין עמד על כך, כי קבלת שכר עבודה ממקום העבודה הפרטי, אינה המבחן הבלעדי לצורך הכרעה בשאלה האם העבודה הפרטית מחייבת היתר. על פי אישום נוסף פנה המערער לחברות עימן היה בקשר במסגרת תפקידו במע"מ, וביקש מהן תרומות עבור עמותות הספורט. כן הואשם בהתנהגות בוטה בהקשרים שונים במסגרת העבודה. עוד הואשם כי הקים בשנת 1995, יחד עם אחר, פיאד כרים, חברת בניה בשם "אסכר", אך רשם את רעייתו כבעלת המניות בחברה. בפועל, שימש הוא כמנהלה של החברה, וטיפל בכל ענייניה הכספיים, ללא היתר לעבודה פרטית. ביה"ד המשמעתי הרשיע את המערער וגזר לו נזיפה חמורה, פיטורין משירות המדינה, פסילה ל-5 שנים מתפקיד ברשות המסים ושנתיים משירות המדינה בכלל. בית הדין המליץ, כי %50 מזכויות הגמלה להן היה זכאי המערער אילולא נפסל, ישולמו לרעייתו עד לתום תקופת הפסילה. הערעור נדחה.
ב. התפקיד שמילא המערער בעמותות הספורט בד בבד עם תפקידו בשירות המדינה יצר חשש לניגוד עניינים פסול. בניגוד עניינים זה היה כדי לפגוע בתדמיתו של שירות המדינה ובאימון הציבור בו. המערער טוען להגנתו כי, בסופו של דבר, דבריו לא הניעו את החברות לתרום לעמותות הספורט, וכן כי הממונים עליו ידעו על פעילותו. כן הזכיר את העדות שנשמעה בבית הדין, לפיה, אילו היה מגיש בקשה להיתר, היתה זו נענית ככל הנראה. בטענות אלה, אין כדי להפיג את הפסול שדבק במעשיו.
ג. אשר למידת העונש - עניינו של המערער נשקל על בסיס משקלם המצטבר של האישומים, המצביע על פגמים מובנים בהבנתו את תפקידו כעובד מדינה, ועל פגיעה קשה שגרמה התנהגותו למעמדה של רשות המיסים בעיני הציבור, ולמעמדו של שירות המדינה בכלל כשירות ציבורי אמין. בית הדין איזן כראוי בין השיקולים השונים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אלי א. עבוד למערער, עו"ד מורן סילס למשיבה. 11.11.07).

ע.פ. 867/07 + 766/07 - ברק כהן וג'מאל חיג'אזי נגד מדינת ישראל

*הרשעת עובד חברת אבטחה, שהועסק בלשכת מינהל האוכלוסין, בעבירות שוחד כ"עובד ציבור" והקלה בעונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 242/03 - הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ברוב דעות והערעור על חומרת העונש נתקבל פה אחד).

א. לשכת מינהל האוכלוסין של משרד הפנים במזרח ירושלים (להלן - הלשכה), היתה בעת הרלבנטית לכתב האישום, עמוסה ביותר ומחוץ לדלתותיה השתרך מידי יום תור של מאות אנשים. המערער כהן עבד בחברת האבטחה "מיקוד" ושימש כאחראי משמרת
של צוות מאבטחים בלשכה. המערער חיג'אזי היה בעל משרד הממוקם סמוך ללשכה, אשר הציע שירותי הדפסה וצילומי דרכון עבור ציבור הפונים. על פי האישום הראשון, המערערים ומאבטח נוסף קשרו קשר לפיו יכניסו פונים ללשכת מינהל האוכלוסין ללא תור וזאת תמורת תשלום של כ-500 ש"ח לאדם. חיג'אזי תיווך בפעולה זו. במקרים אחרים, הכניס כהן נשים שהמתינו בטרם הגיע תורן, דרש מהן בתמורה את מספר הטלפון שלהן והטריד אותן אחר כך בטלפון. בגין מעשים אלו הואשם כהן בעבירות של לקיחת שוחד, הטרדה באמצעות מכשיר בזק ושימוש לרעה בכוח המשרה. חיג'אזי הואשם בעבירה של תיווך בשוחד. במשפטם העלו המערערים טענה מקדמית, שכהן לא היה "עובד הציבור". סעיף 290 לחוק העונשין אומר כי "(א)עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו... (ב) בסעיף זה, "עובד הציבור" - לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור". סעיף 34כד לחוק העונשין מגדיר מיהו "עובד הציבור" ומונה 11 חלופות. ביהמ"ש קבע כי כהן היה עובד ציבור על פי שתיים מחלופותיו של סעיף 34כד, וכן על פי החלופה שבסעיף 290(ב). לשאלה האם יש לראות בכהן "עובד הציבור" חשיבות גם לעניין ההרשעה בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה לפי סעיף 280 לחוק העונשין, העוסק גם הוא ב"עובד הציבור". ביהמ"ש הרשיע את המערערים בעבירות בהן הואשמו וגזר לכהן מאסר בפועל של 6 שנים לחיג'אזי מאסר בפועל של 4 שנים, מאסר על תנאי של שנה, וקנס בסך 15,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ברוב דעות והערעור על חומרת העונש נתקבל פה אחד.
ב. השופט גרוניס: באשר לחלופה שבסעיף קטן (10), העוסקת ב"נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק" - הקביעה כי תפקיד המאבטח במוסד הציבורי הינו תפקיד על פי חיקוק, מכיוון שהוא מוסדר בחוק להסדרת הבטחון, אינה יכולה להתקבל. אשר לחלופה המצויה בסעיף 290(ב) לחוק העונשין - חברת השמירה אינה תאגיד המספק שירות לציבור ועל כן לא ניתן לראות בשומר שקיבל את המתת עובד ציבור. משכך, יש לזכות את המערערים מעבירות השוחד וכן מהעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה. האם ניתן להרשיע את המערערים בעבירה אחרת- במקרה הנדון ניתן לעשות שימוש בסמכות ביהמ"ש שלערעור לפי סעיף 216 לחסד"פ ולהרשיע את כהן בעבירה של עושק ובעבירה של ניסיון. את חיג'אזי ניתן להרשיע בעבירה של סיוע לעושק, בגדר האישום הראשון בלבד.
ג. השופט לוי: יש לדחות את הערעורים. סעיף 290(ב) לחוק העונשין קובע כי לעניין עבירת השוחד, הביטוי "עובד ציבור" יכלול גם "עובד של תאגיד המספק שירות לציבור". מקום עבודתו הקבוע של המערער היה בסניף משרד הפנים בו התבצעו העבירות, שם הוא שימש כאחראי משמרת של צוות מאבטחים. המאבטחים במקום קיבלו הנחיות מקצועיות מקצין הביטחון של משרד הפנים, ולא מחברת מיקוד. ברי, כי עבור קהל הפונים למשרד הפנים נחזה המערער לעובד ציבור, כך שהוא נחשב עובד הציבור לצורך עבירת השוחד. נותר לדון בהרשעתו של המערער בעבירה של שימוש לרעה בכח המשרה. בדומה לעבירת השוחד, גם האיסור הכלול בעבירה זו מוען אך ורק לעובדי הציבור. לעניין עבירה זו אין לראות את המערער כעובד הציבור. התוצאה היא שיש לזכותו מהעבירה של שימוש לרעה בכח המשרה. ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערערים מעבר לרמת הענישה הנוהגת. לפיכך יש להעמיד את תקופת מאסרו של כהן על 48 חודשים, ואת מאסרו של חיג'אזי על 36 חודשים. יתר רכיבי גזר-הדין יעמדו בעינם.
ד. השופטת ארבל: יש לקבל את קביעת ביהמ"ש קמא גם לעניין תחולת החלופה המופיעה בסעיף 34כד(10) לחוק, לפיה עובד ציבור הוא גם "נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק, בין במינוי, בין בבחירה ובין בהסכם, אף אם איננו אחד מעובדי הציבור
המנויים בפסקאות (1) עד (9)". משנמצא כיו המערער הינו עובד ציבור על-פי הגדרת סעיף 290(ב) לחוק, הרי שההכרעה בדבר תחולת החלופה המנויה בסעיף קטן (10) נוגעת אך להרשעתו של המערער בעבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה, החלה אף היא על עובד ציבור, כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק. על כן יש מקום להרשיע את המערער גם בעבירה זו.
ה. הוחלט ברוב דעות של השופטים לוי וארבל, כנגד דעתו של השופט גרוניס, לדחות את הערעור של כהן על הרשעתו בעבירות של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין וניסיון לקיחת שוחד. כמו כן, נדחה ערעורו של חיג'אזי על הרשעתו בעבירה של תיווך לשוחד לפי סעיף 295 לחוק העונשין. הוחלט ברוב דעות של השופטים לוי וגרוניס, כנגד דעתה של השופטת ארבל, לזכות את כהן מן העבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה לפי סעיף 280 לחוק העונשין. הוחלט פה אחד להותיר על כנה את הרשעתו של כהן בעבירה של הטרדה באמצעות מכשיר בזק. עונש המאסר לריצוי בפועל של כהן יועמד על ארבע שנים (במקום שש שנים) ואילו עונש המאסר לריצוי בפועל של חיג'אזי יועמד על שלוש שנים (תחת ארבע שנים).

(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ארבל. עוה"ד י. גולן, נ. שוחט, מ. בלום וס. שחאדר למערערים, עו"ד א. גורדון למשיבה. 19.11.07).

ע.א. 8888/00 ואח' - נאמני הקרן לטיפול בחסויים נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*סמכות ביהמ"ש המחוזי לשנות שטר הקדש(ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. בשנת 1977 הוקמה הקרן לטיפול בחסויים, כאפוטרופוס לחסויים שאין להם אפוטרופוס טבעי, תפקיד שעד אז מילא האפוטרופוס הכללי, בהתאם לאמור בסעיף 34 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. הקרן הוקמה כהקדש ציבורי שיצר האפוטרופוס הכללי. בלב המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים מצוי שטר ההקדש, שהוא המסמך המכונן של הקרן. תחילה, ביקש היועהמ"ש לממשלה להכריע במחלוקות אלו, אולם הקרן סירבה להכפיף עצמה להכרעתו. בשל כך, הובאו המחלוקות להכרעתם של בתי המשפט המחוזיים בירושלים ובתל אביב. יתר שאלות המשנה המתעוררות,הן בראש ובראשונה הסמכות למנות נאמנים לקרן ולפטרם, אופן השקעת כספי החסויים (אם באמצעות האפוטרופוס הכללי או באמצעות הקרן), שכר הניהול המשתלם לאפוטרופוס הכללי עבור השקעת הכספים על-ידו וטענת הקרן כי נגרם נזק לחסויים עקב השקעות כושלות שבוצעו על-ידי האפוטרופוס הכללי. בחודש אפריל 1991 תוקן שטר ההקדש על-ידי ביהמ"ש המחוזי בירושלים. האפוטרופוס הכללי טוען, במסגרת ערעוריו, כי בשל השינויים שנעשו בשטר ההקדש המקורי, נותקה מבלי משים הזיקה הניהולית של המדינה לקרן. על רקע זה ביקש האפוטרופוס תיקון שטר ההקדש. בדונו בנושא, שינה ביהמ"ש המחוזי את כתב ההקדש, כדי להבטיח, כאמור בפסק הדין, קיום זיקה ניהולית מינימלית של רשויות המדינה להקדש. השינויים העיקריים שהכניס ביהמ"ש בשטר ההקדש התייחסו לסמכות מינוי הנאמנים. הוגשו ערעורים וערעורים נגדיים והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. ביהמ"ש היה מוסמך להורות על שינוי שטר ההקדש. השאלה אינה אם ביהמ"ש מוסמך לשנות את שטר ההקדש, אלא אם ראוי לעשות כן. במהלך הדיון בערעורים הוחלט על הקמת ועדה בראשות היועהמ"ש, שהמליצה להכניס בשטר ההקדש שינויים החורגים מבקשתם המקורית של המשיבים. הטענה העיקרית של הקרן, היא כי ביהמ"ש המחוזי שגה בקובעו, ללא נימוק, כי צריכה להתקיים זיקה בין הקרן לבין המדינה או האפוטרופוס הכללי
ברם, נכונה עמדת המשיבים בדבר הצורך בקיום זיקה ניהולית של הקרן לרשויות המדינה. ההכרעה לפיה ראוי שתתקיים זיקה ניהולית בין הקרן למדינה, פותרת, לפיכך, את המחלוקות העיקריות שנפלו בין הצדדים בעניין שינוי שטר ההקדש.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, פרוקצ'יה, עדיאל. החלטה - השופט עדיאל. 15.11.07).

רע"א 1793/07 - דניאל יופה נגד מדינת ישראל- מנהלת נמל יפו

קבלת ערעור בביהמ"ש המחוזי על פס"ד בימ"ש השלום, אינה עילה להענקת רשות ערעור בגלגול נוסף. דחיית טענת קיזוז(הבקשה נדחתה).

א. המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר בה נטען כי המבקש, בעלים או משתמש של סירה, קיבל ממנה שירותי עגינה בנמל יפו והתחייב לשלם את האגרות והתשלומים המגיעים לה, כי לא שילם את חובו במשך שנתיים, ויתרת חובו הגיעה לסכום של כ-25 אלף -. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, בגדרה טען כי עלה ארצה בשנת 1992 בסירה, העוגנת מאז בנמל יפו. ביום 17.2.98 החליט מנהל מינהל הספנות והנמלים במשרד התחבורה לאסור על כניסת כלי שיט בעלי שוקע הגדול מ- 1.5 לתחומי הנמל, והורה כי הנמל ייסגר לתנועת כל שיט כאמור החל ביום 1.3.98. המבקש, שסירתו היא בעלת שוקע של 2.05 מטר, טען כי מצא עצמו מרותק לנמל, בלא אפשרות לצאת בטרם מועד סגירתו של הנמל. בימ"ש השלום דחה את תביעת המשיבה, וקבע כי נסיבות סגירת הנמל מנעו מהמבקש לצאת מן הנמל ולעבור לנמל אחר, והצעת המשיבה לפיתרון שעניינו הוצאת הסירה דרך היבשה אינה סבירה. ביהמ"ש למד על דרך היקש מסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, כי המבקש זכאי לפטור מתשלום, שכן נמנע ממנו לעשות שימוש במושכר. ערעור המשיבה נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי, שקבע כי ניתנה למבקש אפשרות להוציא את הסירה מהנמל לפני המועד בו נסגר לתנועה. עם זאת, נוכח העובדה שהעבודות בנמל התמשכו מעבר למצופה, חוייב המבקש אך במחצית סכום התביעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. העובדה שביהמ"ש המחוזי שינה מפסיקתו של בימ"ש השלום אין בה כשלעצמה כדי להוות בסיס לרשות ערעור בגלגול נוסף. לגופם של דברים, את ההיקש לסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה שביקש בימ"ש השלום לערוך קשה להלום, בשל הוראת סעיף 15(ב) לאותו חוק שעניינה, כי פטור לשוכר שנמנע ממנו שימוש במושכר מותנה בכך שלא יכול היה למנוע את נסיבות אי השימוש, מה שאין כן בענייננו.
ג. אשר לטענת קיזוז של נזקים בשל ההסגר, "ובכלל זה ירידת ערך הסירה... אבדן הנאה מהשימוש בסירה... ובגין נזקים נוספים..." - טענת הקיזוז מותנית בדין המהותי בקיום הוראות סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע כי "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת... ניתנים לקיזוז... והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". יש צורך בפרשנות רחבה עד מאוד כדי לומר, בתיק שעניינו אגרה, כי המדובר בחיובים מתוך עיסקה אחת. מכל מקום, דרישת קיזוז בעלמא, ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אורי פלד למבקש, עו"ד תהל ברנדס למשיבה. 20.11.07).

ע.פ. 6544/07 - ניזאר גראמנת נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירת גרם מוות בתאונת דרכים, תוך קביעה שהעלאת רף הענישה צריכה להיעשות ללא סטייה חדה מרמת הענישה הנוהגת(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. המערער נהג באוטובוס מכיוון צומת הסרגל לכיוון מגידו, כשלפניו רוכב גולן שלמון ז"ל (להלן: המנוח) על אופניו, מלווה במאמנו אשר נסע ברכב שברולט. המערער
נהג במהירות מופרזת, ואף שהבחין ברוכב האופניים ובשברולט ממרחק של מאות מטרים, הוא לא האט, התעסק בהעברת תחנות ברדיו המותקן באוטובוס, עד שבשלב כלשהו איבד את השליטה על הרכב, פגע במנוח וגרם למותו. המערער הודה לאחר שהמשיבה הסכימה להמיר את עבירת ההריגה שיוחסה לו בכתב האישום המקורי בעבירה של גרם מוות ברשלנות. עם הרשעתו נדון המערער ל-30 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשים על-תנאי, קנס בסך 60 אלף ש"ח, ופסילה מנהיגה ל-15 שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט לוי (דעת מיעוט): המערער, שנהג באוטובוס, ועקב כך בלבד נדרשה ממנו זהירות מופלגת, בחר מדעת שלא להתרכז בנעשה בכביש שלפניו כדי לטפל ברדיו המותקן ברכבו. חומרתה של התנהגות זו כפולה ומכופלת נוכח העובדה שכל אותה עת הוא היה ער לרוכב האופניים שנסע לפניו, ומטבע הדברים גם לצורך לנקוט באמצעי זהירות כדי להימנע מפגיעה בו. את התאונה ותוצאתה הקשה היה המערער יכול למנוע בנקל, ומשלא עשה כן, רובץ לפתחו נטל כבד של אשם אשר היה צריך למצוא ביטוי גם ברמת הענישה שננקטה נגדו. לפיכך, יש לדחות את הערעור.
ג. השופט ג'ובראן: ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו כי: "הגיע הזמן להעלות בצורה דרמטית את רף הענישה גם לגבי מי שמורשע בעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית". כאשר מחליט ביהמ"ש על העלאת רף הענישה מתוך רצון להגביר הרתעה, עליו להתחשב גם בעיקרון אחידות הענישה. אמנם עיקרון זה אינו חזות הכל. מציאות קיצונית - ומציאות הקטל בכבישים יכולה בהחלט להיחשב ככזו - עשויה להצדיק סטייה חדה ממדיניות הענישה הנוהגת. במקרה דנא, גם אם נכון לנקוט ברף העליון של הענישה כחלק ממדיניות החמרה, הרי שרף זה צריך לקחת בחשבון את הרף המקובל בפסיקת בתי המשפט בעבירות מסוג זה. על כן יש לקבל את הערעור ולהפחית את המאסר בפועל ל-18 חדשים. יתר מרכיבי הענישה יוותרו על כנם.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. עוה"ד אריה ליכט, מוחמד מחאגינה ומורד מפרע למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 12.11.07).

ע.פ. 6828/06 - דזורייב בנימין מיכאל נגד מדינת ישראל

*הרשעה בתקיפה ועבירות מין של איש באשתו וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1063/05 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. יחסיו של המערער עם אשתו (להלן: המתלוננת) לא היו תקינים. במועד הרלבנטי הוא התגורר בגפו, ובאחד הימים הבחין במתלוננת כשהיא הולכת ברחוב, ניגש אליה, אחז בה והובילה בכוח לבית העלמין, שם הכה אותה בכל גופה וגרם לה חבלות. ביום המחרת, הגיעה המתלוננת לדירתם של בני הזוג כדי ליטול משם מספר חפצים. המערער הרחיק את בתם מהבית באמתלה כלשהי, ודרש מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין, תוך שהוא מושך אותה לחדר השינה, שם אילץ אותה להתפשט, ודרש ממנה לקיים עמו יחסי מין אנאליים. המתלוננת סירבה וניסתה להיחלץ מאחיזתו של המערער, ולבסוף נמלטה מהדירה כשלגופה חצאיתה בלבד. הוא רדף אחריה תוך שהוא קורא לה שלא להתלונן נגדו, ובימים הבאים הוסיף לדבר על לבה של המתלוננת לחזור בה מתלונתה נגדו. כאשר הגיעו שוטרים לעצור את המערער נמלט לכוך הנמצא בבניין מגוריו כשהוא מחזיק בסכין ואיים לפגוע בעצמו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שונות ובכללן ניסיון לבצע מעשה סדום, הדחה בחקירה וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל, שנה על-תנאי, והפעיל מאסר מותנה בן 5 חודשים במצטבר. המערער טוען כי הרשעתו בניסיון לבצע מעשה סדום היתה שגויה, הואיל ומדובר ביחסים בין בני זוג שלא חרגו משלב "ההכנה", ולכלל "ניסיון" לא הגיעו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. האירועים שהתרחשו אינם מותירים ספק כי מעשיו של המערער חרגו זה מכבר מגדרה של "הכנה". המערער הקדים והרחיק את הבת מהדירה, הוביל את המתלוננת בכוח לחדר השינה ודרש ממנה להתפשט, השכיבה על בטנה, ומרח שמן על ידו כהכנה לקראת קיומם של היחסים האנאליים. הנה כי כן, היה בשלב מתקדם ביותר של ביצוע זממו בכוח ובכפייה, כך שההרשעה בנסיון בדין היתה. כמו כן, פנייתו למתלוננת על רקע האירועים האלימים שהיו מנת חלקה במהלך שני ימים רצופים, נועדה לשכנעה לשנות מעדותה, ובכך היה די כדי לבסס את הרשעתו בעבירה של הדחה בחקירה.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - המערער נהג באלימות קשה כלפי המתלוננת, תוך שהוא מנסה לכפות עליה את רצונו. חומרה מיוחדת נודעת לעובדה שאין זו הפעם הראשונה בה חוטא המערער בהתנהגות מסוג זה כלפי אשתו, וגם מאסרים בהם נשא ומאסר על תנאי שעמד נגדו, לא הרתיעוהו מלחזור לסורו. בנסיבות אלו העונש שנגזר למערער ראוי הוא.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד צווטקוב יקטרינה למערער, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 25.10.07).

רע"פ 5595/07 - מלכה אביחי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות התפרצות וטענה נגד החלת החריג של "רס גסטה" להכשרת עדות שמיעה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בכך כי התפרץ לבית יחד עם אחר, והשניים הוציאו כספת שהכילה כ-40,000 דולר אמריקאי, 34,000 ש"ח, 4,000 מרק גרמני ותכשיטים שונים. (להלן: הרכוש). עם הרשעתו נדון המבקש ל- 8 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, וכן מתן פיצוי למתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. המבקש טוען כי ההרשעה מתבססת על עדות מפי השמועה, בדבר מספר הרכב בו נמלטו הפורצים, ובנסיבות הענין לא ניתן להחיל את החריג של "רס גסטה", אשר מלכתחילה הוא חריג לכלל הפסילה בדבר עדות שמועה, ומחייב פירוש מצמצם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההרשעה התבססה על מספר ראיות נסיבתיות: עד ראייה שזיהה את מספר הרכב ששימש את הפורצים, רשם את מספר הרכב על כף ידו. הגם שמספר הרכב נמחק מזכרונו של העד, הוא הוקרא על-ידו תוך כדי האירוע עצמו לעדה עדי, וזו רשמה אותו על פתק ומסרה אותו לרפ"ק טל. רפ"ק טל העתיק את תוכן הפתק לזכרון דברים והעיד בביהמ"ש, כי עדי מסרה לו פתק עליו רשום מספר הרכב. הפתק נעלם ולא הוצג בביהמ"ש. המבקש זוהה באלבום התמונות המשטרתי. המבקש שתק במשטרה. בענין זה קבע ביהמ"ש, כי שתיקה זו, בנסיבות המקרה, מהווה חיזוק ממשי המוסיף נופך של מהימנות לראיות התביעה. אכן, עדותה של עדי הינה עדות מפי השמועה, אולם היא מהווה ראיה קבילה לאמיתותה, במסגרת חריג האמרה הספונטאנית לכלל הפוסל עדות שמיעה, הידוע כ- ,eatseG seR המצוי בסעיף 9 לפקודת הראיות.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד צבי אבנון למבקשת, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 14.11.07).

רע"ב 8151/07 - יוסף אבו אלקיעאן נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לשחרור מוקדם לאחר ריצוי 2/3 מתקופת המאסר (הבקשה נדחתה).

המבקש מרצה עונש של 4 שנות מאסר בגין הרשעתו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה העלבת עובד ציבור, ניסיון תקיפת שוטר, מעשה פזיזות ברכב והפרעה לשוטר. מאסרו הנוכחי של המבקש הינו מאסרו הרביעי. שני המאסרים הראשונים רוצו בעבודות שירות. את מאסרו הקודם, בגין עבירות סמים ונהיגה בפזיזות ורשלנות, ריצה בבית הסוהר. בחודש מאי 2003, במהלך תקופת מאסרו זה, שוחרר
המבקש ברישיון שתוקפו עד לחודש מרץ 2004, וחזר ועבר עבירות דומות. לקראת תום ריצוי 2/3 מתקופת מאסרו, פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם, וזו נעתרה לבקשתו. המשיבה עתרה לביהמ"ש בבאר-שבע נגד החלטה זו ונקבע, ברוב דעות, כי החלטת ועדת השחרורים נגועה בחוסר סבירות קיצוני ולפיכך בוטלה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענות המבקש אינן מעוררות בעייה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שחשיבותו כללית ולפיכך אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. גם לגופו של דבר, כלל הוא שמסוכנותו של אסיר היא שיקול ראשון ועיקרי בהחלטתה של ועדת השחרורים בדבר שחרורו מן המאסר. ביהמ"ש קבע כי מסוכנותו של המבקש, הנלמדת מעברו הפלילי הכולל רצף עבירות חוזרות במועדים תכופים, היא כה רבה עד כי היא מאפילה על כל תוכנית שיקום שגובשה בעניינו. מסקנה זו ראויה היא, במיוחד בשים לב לעברו הפלילי המכביד של המבקש ולעובדה כי הפר את האמון שניתן בו כאשר לאחר ששוחרר מהכלא שב וביצע את העבירות האמורות והחמיץ את ההזדמנות לשנות את דרכיו.

(בפני: השופטת נאור. 20.11.07).

רע"א 9671/07 + 8216/07 - amrahP sitravoN - נגד פרומדיקו בע"מ

*ביטול החלטת רשם לדחות על הסף בקשה לעיכוב הליכים, מחמת קיומו של סעיף בוררות. *דרכי הערעור על החלטת רשם ביהמ"ש המחוזי לדחות על הסף בקשה לעיכוב הליכים, מחמת קיומו של סעיף בוררות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל). המשיבה הגישה תביעה כספית נגד המבקשת וזו הגישה בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, בהסתמך על סעיפי בוררות שנקבעו בהסכמים שבין הצדדים. המשיבה ביקשה לחקור את המצהירה מטעם המבקשת, ובעקבות משיכת התצהיר טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה על הסף. הרשם אימץ את טענת המשיבה ודחה את הבקשה לעיכוב ההליכים. כלפי החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הערעור, בקבעו כי את ההחלטה נתן הרשם בתארו כשופט בפועל של ביהמ"ש המחוזי, ולפיכך יש להגיש את הערעור - לאחר נטילת רשות - לביהמ"ש העליון כערעור על "החלטה אחרת". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
כפל התפקידים המוכר בבתי המשפט המחוזיים - רשם שהוא שופט בימ"ש השלום, שגם מקבל מינוי כשופט בפועל של ביהמ"ש המחוזי - מזמן הליכים מיותרים רבים. הדעת נותנת כי בלא משים ישנו עירוב אנושי, בין "הכובעים" שחובש אותו אדם עצמו, שברגע אחד הוא מטפל בתיקים כרשם, ובמשנהו - כשופט. יתכן כי אף שהתיק הגיע אל הרשם בכובעו זה, שהרי בבקשת דחייה על הסף עסקינן, הנה משירד לעומק הדין טיפל בו גם לגופו המהותי, כשופט בעל סמכות. אך הן מאפיון הבקשה מלכתחילה הן מן החתימה ברי כי "בפונקצית רשם" עסקינן - ועל כן דינה כדין החלטת רשם וצריך היה להגיש בקשה לרשות ערעור. הוחלט לקבל את הבקשה וליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון בפני שופט בבקשה לעיכוב הליכים.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד י. וינרוט, א. וינרוט וא. הר זהב למבקשת, עוה"ד ח. זלינגר ור. סופרמן למשיב. 19.11.07).

רע"א 8334/07 - דאלי (מיסודה של אבנעל) בע"מ נגד גיורא בירמן ואח'

*דחיית בקשה לסעד מן הצדק בתביעת פינוי של דייר מוגן (הבקשה נדחתה).

המשיבים הם בעלי נכס שהמבקשת מחזיקה בו בשכירות מוגנת משנת 1956. בשנת 1998 הגישו המשיבים לבימ"ש השלום תביעת פינוי נגד המבקשת וחברות הנמצאות בחלקן הגדול בניהולו ובבעלותו של בעליה ומנהלה של המבקשת - בטענה
שהמבקשת הפרה את תנאי חוזה השכירות. ביהמ"ש מצא כי המבקשת אכן הפרה את תנאי החוזה בכך שניהלה מן הנכס גם את עסקיהן של החברות האחרות, אולם העניק לה סעד מן הצדק. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע שאין להעניק למבקשים סעד מן הצדק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין הבקשה מעלה שאלה המצדיקה את התערבותה של ערכאה שלישית. אף לגופם של דברים אין מקום להיעתר לבקשה. כחלוף השנים מאז העניק המחוקק את הגנת הדייר, ונוכח התפתחויות חברתיות וכלכליות, חל צמצום ניכר בתחולתה של הגנת הדייר. הדיון בסוגיות העולות מתוך חוזי שכירות מוגנת, ראוי שיעשה לאור הצמצום האמור בתחולת החוק והתאמתו למציאות של ימינו; קל וחומר, כשהמדובר בבית עסק ולא בדיירים שמתעוררת השאלה של קורת גגם האישית. אשר לסעד מן הצדק - כדי שהגנה זו תופעל בגדרי הגנת הדייר יש צורך, ככלל, בנסיבות זועקות. סקירה של עובדות המקרה מעלה, כי המקרה שלפנינו אינו בא בגדר זה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד קובי שקד למבקשת. 12.11.07).

בש"פ 8827/07 - מדינת ישראל נגד שלום (צ'רלי) שטרית ואח'

*הארכת מעצר בפעם ה-13 מעבר ל-9 חדשים בעבירות שונות כולל נסיון לרצח (בקשה להארכת מעצר בפעם ה-13 מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיבים ושלושה אחרים הואשמו, בין היתר, בעבירות של ניסיון לרצח, שורה של עבירות בנשק, עבירות של זיוף והתחזות וכן עבירות על חוק הכניסה לישראל. על רקע סכסוך בין מפעילי בתי הימורים בלתי חוקיים בישראל, קשרו קשר לרצוח את יעקב אלפרון את אחיו ניסים אלפרון, ואת עזרא גבריאלי. לשם כך הביאו הקושרים את המשיבים 2-5 (המשיבים הזרים) ואדם נוסף מבלארוס לישראל באופן לא חוקי כדי שישמשו כרוצחים שכירים בשירות הקשר. הקושרים הכינו עבור המשיבים הזרים דירות מסתור, ציידו אותם בכלי נשק, והכינו אותם לקראת משימות ההתנקשות. מזימה זו סוכלה רק לאחר שכשלו שלושה נסיונות התנקשות. עם הגשת כתב האישום נעצרו הנאשמים עד תום ההליכים. המעצר הוארך מפעם לפעם וזו בקשת ההארכה השלוש עשרה, בה מדגישה המבקשת כי משפטם של המשיבים נמצא בישורת האחרונה. הבקשה נתקבלה.
עסקינן במשפט מורכב ורב היקף והתמשכותו נבעה במידה רבה מטעמים אובייקטיביים. בחינת השיקולים כולם, לרבות מסוכנותם של המשיבים והחשש הממשי להימלטות מאימת הדין (בייחוד לגבי משיבים 2-5), מחייבת את המשך מעצרם גם בנקודת הזמן הנוכחית.

(בפני: השופטת חיות. עוה"ד נורית אברמוב ומירב גבע למבקשת, עוה"ד ליה פלוס ואבי חימי למשיבים. 20.11.07).

בש"פ 9530/07 - גיבטו ווג' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי באחד הלילות בשעה 30:04 חזר לביתו, דפק בדלת, ומשפתחה לו אשתו (להלן: המתלוננת) את הדלת, תקף אותה, וחבל בה, ואיים על המתלוננת בכך שאמר לה "אם את הולכת למשטרה או לעובדת סוציאלית אני אהרוג אותך". עוד נטען, כי במועד אחר בשעה 00:22 או בסמוך לכך, תקף העורר את המתלוננת וגרם לה חבלות. בימ"ש השלום קבע כי ניתן לשחרר את העורר בתנאים שיבטיחו איון מסוכנות. המשיבה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי
שקבע כי קיימת בעורר מסוכנות בכלל, ועבור המתלוננת בפרט, שלא ניתן לאיין בחלופת מעצר, ודינו של העורר להיעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים מאוד. בחלופת המעצר אין כדי לאיין את מסוכנותו של העורר ומטעם זה, אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד דורון שטרן לעורר, עו"ד יעל שרף למשיבה. 20.11.07).

ע.פ. 1652/07 ואח' - יאן נורמטוב ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ומידת העונש (מחוזי ב"ש - ת.פ. 959/04 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

שבעת המערערים הועמדו לדין בכתב אישום בן שישה עשר אישומים, ובהם עבירות רבות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, הבאת אדם לידי מעשה זנות בנסיבות מחמירות, כליאת שוא, אינוס בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים, איומים, עבירות בניגוד לחוק הכניסה לישראל, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט. בהכרעת הדין הורשעו הנאשמים בחלק מהמעשים והעבירות שיוחסו להם, זוכו מחלקם, ועונשיהם נגזרו איש כפי עונשו. שבעת הנאשמים ערעורו, בנפרד, על הרשעתם בדין ועל גזרי דינם. מנגד מערערת המדינה על קולת גזרי הדין כולם. הערעורים נתקבלו בחלקם.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. 8.10.07).

ע.פ. 8266/06 - טימור קוביאקוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות הריגה בתאונת דרכים בה נהרגו 4 אנשים ונפצעו 5 אנשים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נהג בכביש בין עירוני שהמהירות המותרת בו היא 80 קמ"ש. הוא עקף רכב תוך חציית קו הפרדה רצוף, בנסיעה של 160 מטר במסלול הנגדי, במהירות שאינה פחותה מ-123 קמ"ש, ותוך השמעת מוסיקה בעוצמה גבוהה. רכב שאותו עקף צפר לו והחל לרדת לשוליים כדי לאפשר לו לעבור, והמערער הניף ידו לעברו בתנועת זלזול. משהשלים עקיפתו, ונוכח מהירותו הגבוהה, סטה שמאלה, עבר את קו ההפרדה הרצוף תוך חסימת המסלול הנגדי, וגרם לתאונת שרשרת בה נהרגו נהגת אחת הרכבים ונפצעו חמשה אנשים וכן נהרגו שלושה אנשים שנסעו ברכב בו נהג המערער. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירת הריגה, עבירות של חבלה חמורה ושורה של עבירות תעבורה ונדון לשבע שנים מאסר בפועל, שנתיים על תנאי ופסילה מנהיגה ל-20 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש שהושת על המערער אינו קל, ונמצא ברף גבוה של ענישה בעבירות הריגה בתאונות דרכים. ואולם, גם המקרה נמצא ברף גבוה במיוחד מבחינת חומרתו, על ההיבטים האפשריים השונים: נסיעה במהירות של 40 קמ"ש מעל למותר תוך עקיפה מעבר לקו הפרדה, כאשר המערער והנוסעים אינם חגורים; התוצאות האיומות של התאונה; עברו התעבורתי של המערער, שחרף גילו הצעיר, איננו מבוטל. לכך מצטרפת העובדה שבהסדר טיעון בתיק אחר בו נדון המערער, לאחר גזר הדין, נקבע עונש של שמונה חודשים מאסר בפועל בחופף למאסר בתיק זה. בכך, במובן הרעיוני, זכה בהסכמת המדינה להקלה מסויימת בעונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רועי קרן למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 6.11.07).

ע.פ. 2309/07 - עידן בושארי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של שוד קשישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ואחותו הגיעו ברכב לאזור בנק הפועלים בקרית חיים, שם הבחינו במתלוננת שהיתה בת 78, היוצאת מהבנק והיא
נושאת תיק. השניים נסעו בעקבותיה, המערער ירד מן הרכב, אחז בכתפי המתלוננת, סובב אותה, תפס בצווארה ומשך את התיק. המתלוננת התנגדה, רצועת התיק נקרעה והמערער נטל את התיק, שהכיל 1,500 -, כרטיס בנקט שבו משך 1000 - מחשבון המתלוננת. הוא מסר 100 - לאחותו. הוא הורשע על פי הודאתו, ונדון ל-32 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שמונה חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ישוה בנפשו איש איש מאיתנו את אמו הקשישה מהלכת ברחוב ובריון עט עליה חלילה וגוזל את תיקה תוך שהיא נופלת ארצה במאבק, ואת הרישום שיותיר בה המעשה. המתלוננת ושכמותה הן אמותינו. העובר עבירה כזו מגלה נקלות, "גבורה על חלשים", חוסר מצפון ומוסר. פשיטא כי ענישה מחמירה היא הכרחית, אם כדי להרתיע אחרים, אם כדי לגמול לעבריין כרשעתו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יוסי טורס למערער, עו"ד רחל מטר למשיבה. 7.11.07).

רע"א 2786/07 - בתיה לופטיג נגד עו"ד הדסה בן יעקב ועו"ד נתן נחמני

*דחיית תביעה נגד עו"ד בטענה של רשלנות בניסוח הסכם גירושין (הבקשה נדחתה).

בין המבקשת ובין בעלה דאז, נכרת הסכם גירושין. המשיבה 1 שימשה ב"כ של המבקשת, ומשיב 2 שימש כיועץ אליו פנתה המבקשת עובר לחתימה על ההסכם. סעיף 10 להסכם הגירושין פירט את התחייבויות התשלום של הבעל למבקשת, ובין השאר קבע בסעיף קטן (ד) כי בנסיבות מסויימות ישלם לה הבעל תשלום חודשי של 500 ש"ח. סעיף קטן (ו) הציג נוסחת הצמדה. המבקשת טענה כי כוונת הצדדים היתה להחיל את סעיף קטן (ו) על כל הסכומים המנויים בסעיף 10 ולמעשההסעיף קובע כי נוסחת ההצמדה תחול על סעיפים קטנים (א) ו-(ב) בלבד. המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבים בעילה של רשלנות בייצוג ובימ"ש השלום דחה את התביעה וקבע כי ההסכם שנחתם מבטא את הסכמות המבקשת ובעלה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור, והחזיר את הדיון לבימ"ש השלום. בפסק הדין החדש קבע בימ"ש השלום כי המשיבים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כבאי כוחה של המבקשת, אך חילק את הנזק בין הצדדים, והשית על המשיבים רק מחצית ממנו. על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד לביהמ"ש המחוזי בירושלים שדחה את שני הערעורים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
העניין נשוא הבקשה כבר נדון בפני שתי ערכאות בגלגולו הנוכחי לבדו, והוא אינו מצדיק דיון בערכאה שלישית. עם זאת יוער, כי כפי שנאמר בפסיקה, "על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן, נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה". שני בתי המשפט נתנו לכך משקל בהכרעתם. אף אם אין ניתנת רשות ערעור, מהווה תיק זה תזכורת לעורכי דין ככלל, האמונים על ממון לקוחותיהם ולעתים על גוף ונפש "ואיני מדבר דווקא במשיבים" להיזהר כאילו היה המדובר בעצמם, בחינת "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך", ואולי יותר מזה.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ק. קרני למבקשת. 11.11.07).

ע.פ. 6008/07 - יבגני שומסקי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה ע"י תקיפה ושיסוי כלב מסוכן בקרבן התקיפה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בשעות ערב, הלכו המערער ואחיו (עם חבריו) בחוצות אשקלון. המתלונן ב', יליד 1988, ביקש מאחד מחבריו של האח שיתן
לו סיגריה. האח התרעם על פנייה זו ובין השניים פרץ ויכוח קולני. כאשר ב' וחברו ס' התכוונו ללכת, התקרב אליהם המערער עם כלבו, המסווג כגזע מסוכן, ונעמד לידם. בהמשך שחרר את הכלב, וזה רדף אחרי ב' והשיגו, וזה נפל על הארץ. הכלב התנפל באכזריות על ב', נשך אותו בפניו, ברגלו ובידיו, וקרע את בגדיו ונעליו. המערער והאח הגיעו אל ב' ובעטו בפניו ובגופו עד שהוברחו מהמקום. לב' נגרמו חבלות בכל חלקי גופו, הוא אושפז ונזקק לטיפול רפואי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער, וכן הורשע גם האח במספר עבירות, אך חלקו הוגדר כפחות חמור. ביהמ"ש גזר על המערער מאסר של 4 שנים בפועל, מאסר על תנאי, ופיצוי למתלונן בסך 25,000 ש"ח. עונש זה הוטל במצטבר לעונש מאסר שנגזר על המערער בתיק אחר ל-30 חודשים. על האח נגזר מאסר של 16 חודשים, ופיצוי בסך 10,000 - למתלונן. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אף שהעונש אינו קל, אין הוא חורג ממסגרת הענישה הראויה, בנסיבות הקשות שאפיינו את העבירות בהן הורשע המערער. מעורבותו של המערער בעבירות נוספות בהליך אחר, בגינו נגזרו עליו 30 חודשי מאסר, ואשר גם בהם היה מעורב כלב שנשלח לפגוע במתלונן, מצביעים על קו של אלימות עבריינית קשה המאפיין את התנהגותו, ומחייב נקיטת אמצעים עונשיים ראויים. אין גם מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש לצבור את העונשים בגין הליך זה וההליך הפלילי האחר. השימוש בכלב כנשק אכזרי המשולח כדי לפגוע בעוברי אורח מזדמנים, והעובדה כי העבירות נשוא הליך זה נעברו בעוד ההליך האחר עדיין תלוי ועומד - מצביעים על חומרה מיוחדת במעשי המערער.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד איילת עוז למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה. 12.11.07).

רע"א 7026/07 - משתלות יהל בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

*דחיית בקשה לצו מניעה ע"י ערכאת ערעור, ובפרט בבקשה ב"גלגול שלישי" ל (הבקשה נדחתה).

חשבונה של המבקשת מתנהל אצל המשיב (להלן: הבנק). ביום 9.8.05 שלח הבנק למבקשת הודעה על הגבלת חשבונה, לפי סעיף 3א לחוק שיקים ללא כיסוי. המבקשת פנתה לבימ"ש השלום בבקשה לביטול ההגבלה וכן בבקשה לעכב את תחילתה. ביהמ"ש נעתר לבקשה לעיכוב ההגבלה עד להכרעתו בבקשה לביטולה. כעבור שנתיים, דחה ביהמ"ש את התביעה לביטול ההגבלה, ומשכך בוטל עיכוב ביצוע ההגבלה. לאור כוונתה לערער על פסק הדין, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצועו עד להכרעה בערעור. בימ"ש השלום דחה את הבקשה. בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לביהמ"ש המחוזי נדחתה גם היא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסעד המבוקש הינו למעשה צו מניעה זמני לעיכוב תחילת ההגבלה על חשבון המבקשת. כידוע, ערכאת הערעור לא תיתן צו מניעה זמני, לאחר שניתן פסק דין נגד המבקש, כעניין שבשגרה, ובפרט כאשר מדובר בבקשה ב"גלגול שלישי". לפי דרישת תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, נדרש ביהמ"ש בערעור ל"טעמים מיוחדים" על מנת להעניק סעד זה. טעמים אלו מחייבים את המבקש להוכיח כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. לעניין סיכויי הערעור, נראה כי אלו אינם גבוהים. באשר למאזן הנוחות - אמנם, משמוטלת הגבלה על חשבונה של חברה מקשה הדבר על פעילותה. בנסיבות העניין נראה גם כי יש ממש בחשש שמא עד שיתברר ערעורה של המבקשת יהפוך העניין לתיאורטי. עם זאת, עומד מנגד, האינטרס הציבורי שבהטלת ההגבלה לאלתר, והפגיעה בציבור במידה ויינתן צו המניעה. גישה נוקשה צריכה להנחות את בתי המשפט בעת דיון בנושא שיקים בלא כיסוי, וזאת כחלק מן ההתמודדות עם הבעיה של פיזור שיקים ללא כיסוי.