עע"ם 3962/06 - עיריית חדרה נגד משה קוטלר ועו"ד ישראל קוטלר
*חיוב בהיטל סלילת כבישים, וסמכות העיריה לגבות את ההיטל על פי פקודת המסים(מחוזי מינהלי חיפה - עת"מ 1228/07 - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הם בעלי מקרקעין בחדרה. בפברואר 2002 המציאה להם העיריה דרישה לתשלום היטל סלילת כביש ומדרכה ברחוב ז'בוטינסקי. המשיבים טענו כנגד חיובם. ביולי 2005 הטילה העיריה עיקולים על חשבונות הבנק של המשיבים על פי פקודת המסים. בתגובה עתרו המשיבים לביהמ"ש, וקביעתו היתה כי עבודות הסלילה שביצעה העיריה ברחוב היו נחוצות וכי המדרכה הורחבה, ועל כן היתה העיריה מוסמכת מכוח סעיף 7 לחוק העזר לחדרה (סלילת רחובות), (להלן: חוק העזר החדש), לחייב את המשיבים בהיטל, אלא שלדעתו העיריה לא היתה מוסמכת לגבות את ההיטל, משום שלא הוכחה זיקה בינו לבין ההוצאות שהוציאה בסלילת הכביש והמדרכה, והוסיף כי בטרם נקטה העיריה באמצעים על פי פקודת המסים היה עליה להגיש תובענה בסדר דין מקוצר, שבמסגרתה יתבררו מרכיבי החיוב וייקבע שיעורו. הערעור נתקבל.
ב. בשיטת ההיטלים נדרשת זיקה מינימלית, כדי שההיטלים לא ייחשבו כמס, שהעיריות אינן מוסמכות להטילו כל עוד לא הוסמכו לכך בחקיקה. משעה שהיטל איננו נגבה על סמך הוצאות בגין עבודת תשתית ספציפית, אלא על סמך חישוב של כלל העבודות המבוצעות בתשתית מסויימת, לא ניתן להוכיח קשר, כזה שהציב בימ"ש קמא. לאור כל אלה, גם אין מקום להפנות את העיריה להגיש תביעה בסדר דין מקוצר, כדי שיתבררו נתונים לעניין הקשר שבין ההוצאות לבין ההיטל.
ג. אשר לסמכותה של העיריה לגבות את ההיטל על פי פקודת המסים - סעיף 1 לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות), מחיל את הוראות פקודת המסים על ארנונה וגם על "תשלומי חובה אחרים המגיעים לרשות המקומית על פי דין". חובות בגין היטל סלילה, שנקבע בחוק עזר, ממלאים אחר הגדרת "חובות לרשות המקומית", ועל כן, ניתן לגבותם כשם שגובים מס.
ד. אין לקבל את טענת העיריה, לפיה, רק מי ששילם כבר היטל, אך לא מי ששילם דמי השתתפות, זכאי לפטור מתשלום ההיטל. חוק העזר החדש בסעיף 4(א) קובע, כי היטל סלילה ישולם רק פעם אחת. החוק איננו מתייחס לשאלת התשלום של דמי השתתפות, ועל כן, לאור העמדה העקרונית התומכת בהתחשבות בתשלום דמי השתתפות, על העיריה להביא בחשבון במקרה זה דמי השתתפות ששולמו לה בעבר עבור סלילת המדרכה. אם תתעורר מחלוקת בין הצדדים בעניין זה, יוכלו המשיבים לעתור לביהמ"ש לעניינים מינהליים כדי שיכריע בדבר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד י. חן למערערת, עוה"ד ד. קוטלר וא. קוטלר למשיבים. 10.12.07).
בר"ם 10855/06 + 10843/06 - ועדה מקומית לתכנון ובניה ראשל"צ נגד אסתר ביין ואח'
*פיצויים עקב "הקפאת" מקרקעין בין פרסום תכנית המונעת בנייה במקרקעין לבין פרסום תכנית חדשה שהשיבה את יעוד המקרקעין לבנייה(הבקשות נדחו).
א. המשיבים הם בעלי זיקה למקרקעין במזרח ראשון לציון. בשנת 1981 הופקדה תכנית לפיה יועד המתחם לשטח ציבורי פתוח והחלקות יועדו להפקעה (להלן: תכנית השצ"פ). תכנית זו בוטלה בשנת 1995, ופורסמה תכנית חדשה אשר קבעה מחדש את ייעוד החלקות למגורים (להלן: התכנית החדשה). הליכים רבים התקיימו בין הצדדים, ונמשכו לאחר שהופקדה התכנית החדשה. על פי הסכמת הצדדים מונה שמאי שיכריע בטענת המשיבים כי ערך המקרקעין ירד כתוצאה מאישור התכנית החדשה, וכן בדבר ההפסדים בגין
איסור השימוש במקרקעין - "הקפאתו" - מיום אישור תכנית השצ"פ ועד ביטולה. על שומת השמאי המכריע הגישו הן המבקשת והן המשיבים עררים לועדת הערר והעררים נדחו. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעורים. ביהמ"ש קבע כי תכנית השצ"פ מצדיקה פסיקת פיצויי הקפאה למשיבים. ביהמ"ש דחה את טענות המבקשת בנוגע להתיישנות התביעה ולמעשה בית דין. כן דחה את טענתה לגבי אופן חישוב הפיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין בעקבות אישור התכנית החדשה. אשר לערעור המשיבים קבע ביהמ"ש כי אין מקום להתערב בהחלטת השמאי שלא לגלות מסמכים. ביהמ"ש דחה את הטענה כי יש להתערב באופן חישוב הפיצויים שנעשה על ידי השמאי המכריע. הבקשות לרשות ערעור של שני הצדדים נדחו.
ב. ביהמ"ש קבע כי אין מניעה מלפסוק פיצויי הקפאה למרות שהמקרקעין לא הופקעו מבחינה פורמאלית. בכך אין להתערב. באשר לטענת ההתיישנות אותה העלתה הוועדה המקומית - במסגרת הסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין נשמרה למשיבים הזכות להגיש תביעות מתוקנות לאחר אישור התכנית החדשה. לפיכך בצדק נדחו טענותיה בגין התיישנות ומעשה בית דין. טענת המשיבה בעניין היעדר הוכחת נזקים שנגרמו למשיבים בעקבות תכנית השצ"פ - התכנית המקפיאה, דינה להידחות.
ג. אשר לבקשת המשיבים לרשות ערעור - בקשתם מבוססת, רובה ככולה, על טענות בעניין אופן חישוב הפיצויים שנפסקו להם. מדובר בטענות שמאיות אשר נדחו על ידי ביהמ"ש קמא ואין באיזו מהן כדי ליתן רשות לערער. בעניין אי גילויים של מסמכים אותם ביקשו המשיבים לראות, הרי שבדין נפסק כי דחיית בקשתם היתה במסגרת סמכותו של השמאי, שכן היא נוגעת לאופן ניהול הדיון ולכן אין מקום להתערב בה.
(בפני: השופטת נאור. 2.12.07).
ע.פ. 1250/07 - זאייד אבו סולב נגד מדינת ישראל
* ע.פ. 1250/07 - הרשעה בעבירה של תקיפת נהג מונית ונסיון לשדוד את רכבו המתבססת על טביעת כף יד על ידית המונית. *מחדלי חקיקה שאין בהם כדי לשנות מהרשעה בתקיפת נהג מונית. *מדיניות הענישה בעבירה של תקיפת נהג מונית ונסיון לשדוד את המונית והצורך בענישה מחמירה כדי(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8155/06 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. ביום 23.1.2006, באישון לילה, עלו המערער ושניים שזהותם נותרה עלומה, מקיוסק בו שהו בבאר-שבע למוניתו של המתלונן, וביקשו כי יסיעם לאזור מושב נבטים. בסמוך למושב ירד אחד הנוסעים, והשניים שנותרו במונית - המערער ונוסע נוסף - המשיכו בנסיעה. בהמשך, התנפל המערער על המתלונן והכה אותו בראשו, תוך שהוא מאיים עליו כי אם לא יעצור יהרוג אותו. משעצר המתלונן את המונית ירדו ממנה השניים מתוך כוונה להשתלט על הרכב, אולם המתלונן נמלט מהמקום. על ידית הדלת האחורית במונית נמצאה טביעת כף-יד שזוהתה כשייכת למערער והוא נעצר. המערער טען כי בליל האירוע שהה בביתו. טביעת כף היד היתה הראיה המרכזית נגד המערער. הלה טען להגנתו, כי המשטרה התרשלה בכך שקלטת ממצלמת האבטחה שהיתה מוצבת בקיוסק בו שהו השלושה שעלו למונית לא נבדקה, על-אף שעובד הקיוסק הפנה את תשומת ליבם של השוטרים לקיומה של הקלטת, ולכך שפניהם של החשודים בביצוע השוד מתועדים בצילום. מחדלים נוספים עליהם הצביע המערער התייחסו לכך שלא נערכו בזמן אמת מסדרי זיהוי. כמו כן, טען המערער, כי לא היה מקום לקבל את הודעתו במשטרה, מאחר שלא הובאה לידיעתו זכותו להיוועץ בעו"ד. ביהמ"ש קבע כי המערער הוא אשר תקף את המתלונן, הרשיעו בעבירות איומים וחבלה של ממש בנסיבות מחמירות, וגזר לו 30 חודשים מאסר בפועל, 18 חודשים על-תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי בן 18 חודשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. טביעת כף-היד הינה ראיה נסיבתית, היכולה להוכיח, אף בהיעדר כל ראיה נוספת כי העבירה בוצעה על-ידי פלוני, ובלבד שאין בפיו הסבר סביר אחר להימצאותה
בזירה. על ביהמ"ש מוטלת החובה לתור בעצמו אחר הסבר אפשרי העשוי להתיישב עם חפותו של הנאשם, אף אם הלה לא סיפק הסבר כזה. יחד עם זאת, לא די בגיבושו של תרחיש היפותטי להטבעתה של אותה טביעה, כי אם עליו להיות סביר, מתיישב עם השכל הישר וניסיון החיים. בעניינננו לא נמצא למערער הסבר שכזה.
ג. למערער לא הוסברה זכותו להיוועץ בעו"ד בטרם נחקר במשטרה - חרף זאת, אין בכך כדי לפגום בקבילות הודעתו במשטרה, באשר לא נכללה בה אמירה מפלילה. אשר למחדלי החקירה - בריח התיכון בבחינת נפקותם של המחדלים נעוץ בשאלה אם היו כה חמורים, עד כי קם חשש שהגנתו של המערער נמצאה חסרה. במקרה דנן די באותה טביעת כף-יד, ובהיעדרו של הסבר סביר להימצאותה, כדי לבסס את הרשעת המערער, ואין באותם מחדלים כדי להטות את הכף עד כדי יצירתו של ספק סביר באשמתו.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי התקיפה בוצעה בנסיבות מחמירות, הואיל ושניים חברו לביצועה. קביעה זו מעוגנת בחומר הראיות, ואין מקום להתערב בה. מאידך, באשר לגרימת חבלה של ממש, לא נמצאה ראיה שיש בה להעיד כי נגרמה חבלה ממש. לפיכך, יש להמיר את ההרשעה מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לעבירה של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות.
ה. חרף השינוי בסעיף ההרשעה, אין להקל בעונש. בשנים האחרונות הפכו נהגי מוניות ליעד מועדף לתקיפה, שהרי את פרנסתם הם מוצאים בהסעת זרים. בתופעה זו יש להילחם על ידי השתתם של עונשי מאסר ממושכים, והדברים נכונים במיוחד בעניינו של המערער, אשר ביצע את העבירות כאשר מאסר מותנה רובץ לחובתו.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד עפרי מרוז למערער, עו"ד ארז גורדון למשיבה. 13.12.07).
ע.א. 322/06 - קומפאק מחשבים... בע"מ נגד הגר שירותי ניהול... בע"מ
*פיצויים עקב הפרת הסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 2179/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיבה עיסוקה בתחום התוכנה, והמערערת עוסקת בהספקה ושיווק של ציוד מחשבים וחומרה. במחצית השנייה של שנות השמונים, החלה קופת חולים כללית לבחון ישימות של מערכת למחשוב זימון התורים במחוזותיה השונים (להלן: שלב הניסוי), לקראת מכרז שהתכוונה לפרסם בשלב מאוחר יותר. המשיבה והמערערת היו מעורבות בניסויים שהתנהלו במחוזות פתח תקוה וירושלים. בתאריך 25.6.1990 חתמו על הסכם שקבע, בין היתר, כי רישיונות השימוש במערכת שפיתחה המשיבה יוגבלו לשימוש בחומרת המחשבים מתוצרת קומפאק (חברת האם של המערערת), וכי המערערת לא תציע למחוזות ירושלים ופתח תקווה רישיונות שימוש בתוכנה יישומית אחרת. בחודש נובמבר 1990 פרסמה קופ"ח את המכרז הנדון, ואחד מהתנאים חייב את המציעים להגיש הצעה הכוללת פתרון של החומרה והתוכנה כאחד. המערערת והמשיבה הציעו הצעה משותפת. למכרז ניגשה גם חברה אחרת (להלן: יעל) - שפיתחה תוכנה משלה. החומרה ששימשה להצעה של יעל היא זו של קומפאק. באפריל 1991 הודיעה קופ"ח למערערת כי הצעתה המשותפת עם המשיבה לא נתקבלה וכי ההצעה שנבחרה היא הצעתה של יעל, המבוססת כאמור על חומרה של קומפאק. בסמוך לכך, התגבשו הסכמים לפיהם הזוכה במכרז היא המערערת כקבלן ראשי, ויעל תשמש כקבלן משנה שלה. המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת, בה תבעה 2 מיליון ש"ח כפיצויים עקב הפרת החוזה ביניהן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "אסור לה לקומפאק, בעת שהיא משמשת כספק חומרה עבור מציע אחר המתמודד במכרז, לקדם את הצעתו של המתחרה". באשר לסכום הפיצוי - המשיבה טענה כי יש לפסוק
לה פיצויי קיום, בגין אבדן הרווחים שאותם היתה מקבלת אילו זכתה במכרז. ביהמ"ש דחה טענה זו, וקבע כי יש לפסוק פיצויים בגין נזקי הסתמכות, דהיינו: הוצאות שהוציאה והשקעות שהשקיעה במטרה להגשים את ההסכם. ביהמ"ש העריך כי השקעתה של המשיבה בפיתוח מערכת זימון התורים הסתכמה בסכום כולל של כ-500,000 דולר. סכום זה התבסס על עדות מנהל המשיבה, שנתקבלה כאמינה. לאחר שקלול הנתונים שלפניו, קבע ביהמ"ש כי יש להעמיד את הפיצוי בגין נזקי ההסתמכות על סכום השווה לסך של 200,000 דולר, ופיצויים בגין נזקים עקיפים בסכום השווה לסך של 50,000 דולר ארה"ב. הוגשו ערעור וערעור שכנגד והערעורים נדחו.
ב. אכן, על התובע להניח תשתית ראייתית המוכיחה את הנזק שנגרם לו עקב הפרת החוזה. שאלת מידת ההוכחה תלויה בנסיבות העניין, ובענייננו לא ניתן להתעלם מההתרשמות החיובית של ביהמ"ש מעדותו של מנהל המשיבה. יתירה מכך, יש ליתן משקל גם לטעם נוסף, והוא הנזק שגרמה המערערת למשיבה בכך שהפרה את החוזה ופגעה בסיכוייה של המשיבה לזכות במכרז. יש קושי להעריך מהי מידת הפגיעה בסיכוי, אך ברור שקושי הוכחתי זה רובץ לפתחה של המערערת, שבעצם הפרת החוזה הותירה את השאלה בלתי פתורה. על רקע זה, סכום הפיצוי שנפסק הוא סכום סביר וכמוהו גם הסכום שנפסק בגין נזקים עקיפים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ברלינר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד טומס מנור ודלית בן ישראל למערערת, עוה"ד יהודה רסלר ויפה דולב למשיבה. 3.12.07).
רע"א 7114/05 - מדינת ישראל נגד חנה ואורית חיזי
*חסיון חומר ראייתי(מחוזי ת"א - ת.א. 1828/05 + 1707 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. יונתן חיזי ז"ל (להלן - המנוח), נפטר ממחלת הסרטן. המשיבות, אלמנתו ובתו, הגישו תביעת נזיקין נגד המבקשת, בה נטען, כי מחלתו של המנוח נגרמה עקב חשיפתו לכימיקלים וקרינה במהלך עבודתו בקריה למחקר גרעיני בדימונה (להלן - קמ"ג) וכי הגורם לכך הוא רשלנות המבקשת. במסגרת הליך גילוי ועיון במסמכים, ביקשו המשיבות לקבל לידן סקרים אפידמיולוגים שנעשו על ידי משרד הבריאות ביחס לעובדי הקמ"ג. המבקשת טענה כי מדובר בחומר רגיש מבחינה ביטחונית וסירבה להעביר את הסקרים לידי בא כוחן של המשיבות כל עוד הלה לא יעבור הליך של סיווג ביטחוני. מנגד טען הפרקליט כי המדינה אינה מוסמכת להציב סייגים בפני עיון בחומר רלוונטי, אלא אם כן תוצא תעודת חיסיון לפי סעיף 44 או 45 לפקודת הראיות, בהצהירו כי אם תוצא תעודה שתטיל חיסיון הוא לא יבקש להסירו. (לדעת הנתבעת הוא מבקש זאת כדי להשיג יתרון ראייתי). בהחלטתו קבע הרשם, כי החומר המסווג יימסר לב"כ התובעות, לאחר שהלה יחתום על התחייבות לשמירת סודיות. שני הצדדים ערערו על החלטת הרשם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבות וקבע, כי לא ניתן להתנות גילוי ועיון במסמכים בחתימת בא-כוח המשיבות על התחייבות לשמירת סודיות, בלא שיש לכך אסמכתה בחוק. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. השאלה הינה האם חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות הינו המסלול היחיד בו ניתן לפעול להגבלת העיון בחומר רלוונטי מטעמים של ביטחון המדינה. המדינה רשאית לנקוט אמצעי מידתי יותר של דרישת סיווג ביטחוני, התחייבות לשמירת סודיות או כל אמצעי אחר שהינו חמור פחות מחיסוי מלא של החומר, הכל בהתאם למידת רגישותו של החומר. דרישת סיווג ביטחוני מבעל דין, מעורך דינו וכן מכל אדם מטעמו שיבקש לעיין בחומר יש בה הכבדה לא קטנה,, כאשר הקובע את הדרישה הוא בעל הדין שכנגד.
אלא שניתן להגיע לדרישת הסיווג הבטחוני בגדרו של הסדר החיסיון עצמו. כאשר דן ביהמ"ש בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, מוסמך ביהמ"ש להורות על הסרת החיסיון תוך קביעת תנאים ומגבלות שונות על עיון בחומר, ובכללן כי המעיין יידרש לעבור סיווג ביטחוני. הדרישה לסיווג ביטחוני, המהווה מגבלה על חשיפת המידע, תתקיים רק אם יופעל הליך הוצאת התעודה, כקבוע בחוק, ואם ישתכנע ביהמ"ש העליון, בדן יחיד, כי בנסיבות המקרה היא ראוייה ומידתית. אם תוצא תעודה ולא תוגש עתירה להסרת החסיון, עלול הדבר לפעול כנגד המשיבות, מן הבחינה הראייתית, אלא אם יתנו הסבר משכנע לדרך הילוכם.
(בפני השופטים: גרוניס, נאור, ג'ובראן. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד מיכל ברדנשטיין למבקשת, עו"ד אילן קנר למשיבות. 11.12.07).
רע"א 9113/05 - מדינת ישראל נגד יוסף אבו ג'ומעה
*חובת הראייה בתביעה נגד המדינה עקב יריות שוטר בתובע, רעול פנים שאיים בגרזן על השוטר. *העברת נטל הראייה לפי הכלל של הדבר מעיד על עצמו" ונטל הראיה ב"דברים מסוכנים"(מחוזי חיפה - ע.א. 2014/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. תצפיתן של משמר הגבול זיהה שלושה רעולי פנים בקרבת חורשה במזרח ירושלים והזעיק למקום שני שוטרים של משמר הגבול. כשהגיעו השוטרים למקום עמד אחד מרעולי הפנים, הוא המשיב, בסמוך לשער הכניסה לחורשה. אחד השוטרים התקרב אליו עד למרחק של כשני מטרים, ומשהבחין כי המשיב אוחז גרזן בידו והתקרב אליו כדי לעצרו, הניף המשיב את הגרזן בכוונה לתקוף אותו. השוטר דרך את אקדחו, ירה לעבר המשיב ופצע אותו בבטנו. כשש שנים ויותר לאחר האירוע, הגיש המשיב תביעת נזיקין לבימ"ש השלום. בתביעתו טען כי הירי שביצע השוטר לעברו מהווה עוולה של תקיפה ולחלופין רשלנות והיפר חובה חקוקה. בימ"ש השלום (הנשיא בית נר) קבע כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח כי פגיעתו נגרמה בעוולה שהמערערת נושאת באחריות בגינה. לפיכך דחה את התביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב, ברוב דעות, בציינו כי השאלה שמתבקשת תשובה עליה היא על מי מוטל בנסיבות אלה "נטל ההוכחה". בעניין זה קבע, - בלא שביאר מהו הבסיס המשפטי לכך - כי "בנסיבות אלה מוטל על המשיבה... להוכיח שהירי בוצע בנסיבות של הגנה עצמית", וכי המערערת לא עמדה בנטל זה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הכלל המשפטי אשר מכוחו קבע ביהמ"ש כי יש להעביר את נטל השכנוע מכתפי המשיב-התובע אל כתפי המערערת-הנתבעת לא פורש בפסק הדין. אין בפסק הדין התייחסות או בחינה של התנאים הנדרשים להפעלת איזה מן הכללים הרלוונטיים לעניין זה, קרי כלל "הדבר מעיד על עצמו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין וכלל "חובת הראייה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" שבסעיף 38 לפקודה. סעיף 41 לפקודת הנזיקין - הקובע את כלל "הדבר מעיד על עצמו" - מעביר את נטל השכנוע לשכמו של הנתבע, בהתקיים שלושה תנאים: שלא היתה לתובע ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; שהנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; שאירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. אשר לתנאי הראשון - תנאי זה אינו מתקיים מקום שבו אין עמימות ראייתית והתובע מתיימר להציג גירסה עובדתית פוזיטיבית ומפורטת באשר לנסיבות קרות האירוע, כבענייננו; אף התנאי השלישי לפיו על המשיב להוכיח כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם התרשלותה של המערערת מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה אינו מתקיים כאן. במציאות הקשה והמורכבת בה אנו חיים העובדה שאדם נהרג או נפצע מירי בעת שכוחות
הביטחון נאלצים להשתמש בנשק על מנת לפזר הפרות סדר אלימות ולהגן על אנשיהם, היא לבדה אין די בה כדי להביא למסקנה כי מתקיים התנאי השלישי.
ג. הוא הדין באשר לחזקת ההתרשלות הקבועה בסעיף 38 לפקודת הנזיקין לגבי דברים מסוכנים. האקדח הוא אכן "דבר מסוכן", אולם כפי שנפסק בעבר: "כאשר השימוש בחפץ המסוכן נועד להתמודד עם נסיבות חיצוניות שהן מסוכנות כשלעצמן - למשל כאשר חייל מתגונן מפני הקמים עליו... [ו}אין הצדקה להעברת נטל הראייה אל שכם הנתבע". דברים אלה יפים לענייננו. משנקבע כי לא היה מקום להעביר את נטל הראייה אל כתפי המערערת, וככל שאחריותה של המערערת נבחנת על פי אמות המידה הנזיקיות הרגילות, נכונה פסיקת בימ"ש השלום כי המשיב לא הוכיח שהמערערת הפרה חובת זהירות החלה עליה כלפיו.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, פוגלמן. החלטה - השופטת חיות. עו"ד דקלה שלו-אמסלם למבקשת, עו"ד נביל עוואד למשיב. 9.12.07).
ע.א. 11485/05 - משה שטרית (קטין) ואח' נגד קופת חולים... הכללית ואח'
*דחיית תביעה בעילה של רשלנות רפואית בהולדה. *אי פסיקת הוצאות משפט למרות דחיית תביעה בעילה של רשלנות רפואית בהולדה(מחוזי ב"ש - ת.א. 1315/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער (להלן: הילד) נולד למערערים 2 ו- 3 בבית החולים מאיר בכפר סבא שבבעלות קופת חולים. מספר חודשים לאחר הלידה הילד אובחן כסובל מנכות של %100, המתבטאת בין היתר בפיגור פסיכומוטורי ניכר ובאפילפסיה לא מאוזנת. בתחילת הריונה היתה המערערת במעקב, וכל הבדיקות השגרתיות שנערכו לה היו תקינות. בבדיקת האולטרסאונד השלישית שנערכה למערערת, היקף הראש נמדד בתחום הנורמה, אולם נמצא toofbulc(רגל קלוטה) דו-צדדי, אשר בעקבותיו זומנה המערערת לבדיקה מורחבת. בעקבות הממצאים שנתגלו בבדיקות נוספות, כונסה "ועדת מומים" וזו החליטה להציג את הנתונים להורים, ו"אם יוחלט על הפסקת הריון נסכים". ההורים לא ביקשו להפסיק את ההריון, והוחלט על המשך מעקב. המערערת ילדה את בנה, במצב טוב, בלידה רגילה. כשהילד היה בן 8.5 חודשים אובחנה אצלו מיקרוצפליה. המערערים הגישו תביעת נזיקין הגד המשיבים בעילת רשלנות רפואית. ביהמ"ש דחה את התביעה בקבעו כי המשיבים לא התרשלו בהתנהגותם, שכן "מדובר בארוע רפואי שלא ניתן היה, גם במיומנות רפואית מקצועית סבירה, למנוע את תוצאותיו הקשות". למרות דחיית התביעה לא פסק ביהמ"ש הוצאות למשיבה. ערעור המערער על פסה"ד וערעור נגדי על אי פסיקת הוצאות נדחו.
ב. הערעור ביסודו הוא עובדתי, וכידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. המערערים מייחדים חלק נרחב בסיכומיהם לנזק הראייתי שלטענתם נגרם להם כתוצאה מהאיחור במסירתם של חלק מהמסמכים הרפואיים. ברם, לאחר שנמסרו למערערים המסמכים החסרים ניתנה להם שהות להגיש חוות דעת משלימות מטעם המומחים ולתקן את כתב התביעה, ולכן לא נגרם למערערים כל נזק.
ג. על אף דחיית התביעה החליט ביהמ"ש שלא לחייב את המערערים בהוצאות משפט ושכ"ט, בשל "הטרגדיה האנושית שפגעה ב[מערערים] עקב נכותו הקשה של הילד". אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בנושא ההוצאות ובנסיבות שבפנינו אין להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא.
(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד יונתן דייויס למערערים, עו"ד טליה קונפינו שר למשיבים. 2.12.07).
ע.א. 1363/04 - צאלים החזקות בע"מ ואח' נגד דלק... בע"מ
*ביטול הסכם עקב אי התקיימותו של תנאי מתלה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1279/02 - הערעור נדחה).
א. המערערים, בעליו של מגרש באשקלון, התקשרו במאי 98 עם המשיבה, (להלן: דלק), בהסכם להקמת תחנת תדלוק ומבנה מסחרי על המגרש, בבעלות משותפת של הצדדים (להלן: ההסכם). במסגרת ההסכם, התחייבה דלק לפעול באופן סביר לשינוי ייעוד המגרש ולהשגת האישורים הנדרשים לביצוע הפרוייקט. נקבע בסעיף 5 להסכם כי קבלת היתר הבניה תהא תנאי מתלה לכניסת ההסכם לתוקף. על-פי ההסכם, העמידה דלק למערערים הלוואה בסך 500,000 דולרים כנגד משכון הזכויות במגרש. בינואר 02 שלחה דלק למערערים הודעה על ביטול ההסכם, לפי סעיף 5, משלא נתקבל היתר הבניה בחלוף 3 שנים מיום החתימה על ההסכם, וכן ביקשה את השבת ההלוואה, כמתחייב מההסכם, (להלן: הודעת הביטול). המערערים הגישו תובענה לסעד הצהרתי לפיו ההסכם עומד בתקפו. ביהמ"ש דחה את התובענה. הערעור נדחה.
ב. ההסכם היה מותנה בקיומו של תנאי, השגת היתר הבניה, והתנאי לא התקיים. המערערים טוענים כי התנאי האמור הינו תנאי מפסיק ולא תנאי מתלה. אכן, שאלת ההבחנה בין תנאי מפסיק לבין תנאי מתלה היא שאלה סבוכה, אולם, במקרה זה, בו קובע ההסכם באופן מפורש כי קבלת ההיתר תהא תנאי מתלה, יש לתת משקל לשימוש במונח זה. יש טעם בטענת המערערים, לפיה, משלקח צד על עצמו התחייבות ביחס להשגתו של התנאי המתלה, הרי שהזכות לבטל את ההסכם כפופה מניה וביה לכך שאותו צד יפעל לקיומה של התחייבות זו. במקרה דנן, מצא ביהמ"ש כי דלק לא הפרה את התחייבותה האמורה ופעלה באופן סביר להשגת היתר הבניה.
ג. המערערים טוענים, כי ההתחייבות למתן ייפוי-כח המעוגנת בסעיף 14 להסכם, יצרה בין הצדדים יחסי שליחות מכוחם חבה דלק חובות נאמנות למערערים. אין בטענה זו כדי להושיע את המערערים. טענת המערערים מבוססת על התחייבות חוזית לחתימה על ייפוי-כח, אולם לא הוצגה כל ראיה או טענה כי ייפוי-כח זה אכן נחתם. גם אם נצא מתוך הנחה כי יפו"כ זה נחתם, נראה כי מדובר ביפו"כ בלתי חוזר, אשר ניתן להבטחת זכותה של דלק לביצוע חיוביהם של המערערים, ולא במעמד של שליחות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד י. ציגנלאוב, ע. בריגר, ד. קוגן וג. בלושטיין למערערים, עוה"ד ב. שטיימן וק. אביב מור למשיבה. 11.12.07).
ע.פ. 9906/04 - מוחמד חלאילה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח בדקירות סכין בעקבות תאונת דרכים. *אי התקיימות יסוד הקינטור בעבירת רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 276/03 - הערעור נדחה).
א. המערער נסע ברכבו בפאתי הכפר מג'דל כרום יחד עם חברו, (להלן: ג'אבר), כשלפתע נדרש לבלום. כתוצאה מכך התנגש ברכב רכב שנסע מאחוריו, נהוג בידי אחד, ערפאת מנאע (להלן: ערפאת), ורכב נוסף, שהיה נהוג בידי עדאל קדאח (להלן: המנוח), התנגש ברכב של ערפאת. המנוח, ירד מרכבו, ניגש למכוניתו של המערער והחל צועק על המערער ואף הכה אותו. בעקבות כך, יצא המערער מרכבו כשבידו סכין ודקר את המנוח בכתפו. לאחר מכן נכנס המערער לרכבו ונסע מהמקום. המנוח החל לנסוע בעקבותיו במהירות, עד הגיעם למרכז הכפר. שם פגע רכבו של המנוח בחוזקה בחלקו האחורי של רכב המערער. השניים יצאו כל אחד מרכבו, כשהמערער אוחז בידו אלת עץ, ניגש לעבר המנוח וניסה להכותו, המנוח התחמק מן המכה, והמקל נשבר. לגירסת התביעה, המערער ניגש לרכבו הביא סכין ודקר את המנוח שש דקירות וגרם למותו. המערער
כפר בעובדות הנ"ל. ביהמ"ש קיבל את גירסת התביעה, ופסק כי הפעולות שביצע המערער, יש בהן משום הצהרת כוונות לגרום למותו של המנוח. ביהמ"ש דן בשאלת הקינטור, וקבע כי לא ניתן לראות במעשיו של המנוח יסוד של קינטור. בסיכומו של דבר הורשע המערער בעבירת הרצח שיוחסה לו. הערעור נדחה.
ב. מעשיו של המערער מלמדים, כדברי ביהמ"ש קמא, "על נחרצותו ונחישותו" לגרום למותו של המנוח. הוא דקר את המנוח פעם אחר פעם, שש פעמים. הוא יכול היה לחזות את תוצאת מעשיו ואף חפץ בהגשמת תוצאה זו. אשר ליסוד ההכנה - גם אם מקבלים את גירסת המערער, לפיה לא חזר לרכבו על מנת להביא את הסכין, אלא יצא מן הרכב כשהסכין כבר ברשותו, לא מתעורר ספק בדבר התקיימותו של יסוד ההכנה. הזדיינות בכלי מסוכן, לצורך תקיפת "יריב", קל וחומר "יריב" שאינו חמוש, נופלת ללא ספק בגדר מובנו הפיזי הטהור של יסוד ההכנה.
ג. אשר לשאלת הקינטור - ההלכה פירשה את יסוד "העדר הקינטור" בשיטתנו כיסוד הכולל שני מבחנים מצטברים: מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. בנסיבות המקרה שלפנינו, אף אם נראה בהתנהגות המנוח, ובפרט בהתנגשותו ברכב המערער, משום מעשה התגרות שבהשפעתו איבד המערער את שליטתו העצמית, עדיין יש להמשיך ולבחון: האם ניתן היה לצפות לכך שאדם מן הישוב יגיב למעשה ההתגרות המתואר בצורה כזו- על שאלה זו יש להשיב בשלילה. המערער טוען כי פסיקת ביהמ"ש העליון פתחה צוהר מסויים לסובייקטיביזציה של המבחן האובייקטיבי. בעניין זה נשמעו דעות שונות. נראה כי קיים קושי וחשש אמיתי מפני "סובייקטיביזציית" יתר של השיקול האובייקטיבי. אולם, מכל מקום, אפילו נביא בחשבון נתונים סובייקטיביים, הרי מעשיו של המערער הם כה קיצונים, עד כי אינם מאפשרים לקבוע כי אדם אחר מן הישוב, אפילו הוא בגילו של המערער ונוכח התגרות מן הסוג המתואר היה מבצע את מעשה הקטילה המתואר, לו היה נקלע לנסיבותיו של המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד אביגדור פלדמן ומירי הרט למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 13.12.07).
בג"צ 9197/06 - איריס יחיא ואח' נגד ראש המטה הכללי צה"ל ואח'
*חסיון תחקיר בטחוני בפעולת מחבל שרצח תושבת בישוב מכורה(העתירה נדחתה).
א. ביום 10.8.02 חדר מחבל חמוש לישוב מכורה, הרג את הגברת יפית הורנשטיין ע"ה (להלן המנוחה) בפתח ביתה, ופצע קשה את בעלה - מפקד כיתת הכוננות בישוב. בשנת 2003 פנו בני משפחתה של המנוחה, העותרים, למפקד האוגדה ולאלוף הפיקוד בבקשה לקבל את התחקיר הצבאי שבוצע בעקבות האירוע (להלן התחקיר). הבקשה נדחתה בשל החיסיון הסטטוטורי החל על התחקיר. לאחר הגשת העתירה הודיעו המשיבים כי הרמטכ"להחליט למסור לעותרים את סיכום ממצאי התחקיר. העותרים הודיעו כי עומדים הם על עתירתם לקבל את מלוא התחקיר. העתירה נדחתה.
ב. המחוקק קבע חיסיון מוחלט ביחס לתחקיר עצמו, וכלשונו "חומר התחקיר יהיה חסוי בפני כל אדם". אכן, אין זה חיסיון מוחלט בטהרתו, שכן במקרים המנויים בסעיף החסיון, ניתן להסירו. לענייננו שלנו, משאישר הרמטכ"ל להעביר לעותרים את "סיכום ממצאי התחקיר" נתמצתה הסמכות, שהרי המחוקק אוסר העברה של כל חומר נוסף הימנו. ככלל תפנה הביקורת השיפוטית בהקשר דנא לשאלת האופן בו עושה הרמטכ"ל שימוש בסמכותו המוגבלת להעברת החומר "לגוף ציבורי" או "לאדם הנוגע בדבר"; ולבחינה האם משקף "סיכום ממצאי התחקיר" כראוי את האמור בתחקיר עצמו. בהסכמת
המשיבים עיין בג"צ בתחקיר המלא. נראה כי אין בו פרטים היכולים להיות בעלי חשיבות של ממש לעותרים שלא באו לידי ביטוי בסיכום שהועבר.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - רובינשטיין. עו"ד רון אבנר לעותרים, עו"ד בריסקמן דנה למשיבים. 10.12.07).
ע.פ. 10222/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין, התחזות כרופא והוצאת כספים במרמה, כאשר פיסיוטרפיסט הציג עצמו כרופא וביצע את העבירות הנ"ל. *הרשעה בעבירה של החזקת פרסומי תועבה של קבצים במחשב(מחוזי ת"א - ת.פ. 1164/03 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. בסמוך לחודש יוני 2003 תלה המערער מודעות בהן הציג עצמו כרופא המציע שירותי טיפול פיזיותראפיים בתשלום. אימו של המתלונן 1, יליד 1995, הסובל משיתוק מוחין, הבחינה במודעות והזמינה את המערער לביתה. בפגישתם, כך נטען, הציג עצמו המערער כרופא ילדים שהתמחותו בפיזיותראפיה. עוד הציג עצמו המערער כמי שהינו בעל רישיון רפואה זמני, וכמי שעבד בבית החולים "פוריה" כרופא במחלקת ילדים. טרם תחילת הטיפול בדק המערער את המתלונן בדיקה של אשכיו שנועדה, כך לטענתו, לבחון הפרעה הורמונאלית. לבקשת המערער ובהסכמת האם, ביצע המערער את הטיפולים במתלונן 1 כשהוא עירום. המערער המשיך בטיפולי העיסוי האמורים משך חודש ימים. עבור כל טיפול קיבל המערער סכום של 60-70 ש"ח לשעה. בכתב האישום פורטו עוד מספר אישומים בכגון דא בחולי שיתוק מוחין אחרים. ביחס לכל האישומים נטען כי המערער ביצע את המעשים במתלוננים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני וכי הסכמת המתלוננים הקטינים והוריהם הושגה במירמה עקב התחזות השווא שלו כרופא. באישום הנוסף נטען כי נתפס בביתו של המערער מחשב נייד ובו עשרות קבצים של תמונות וסרטים הכוללים מעשים מיניים פדופיליים. בגין החזקת קבצים אלה, יוחסה לו עבירה של החזקת פרסומי תועבה. המערער הורשע ונדון לשלש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הרשעה בעיסוק אסור ברפואה על פי סעיף 3(א), אינה מחייבת עיסוק פיסי פעיל ברפואה, ודי בהתחזות למי שמוכן לעסוק בה לרבות התחזות מכללא. ממכלול הראיות עולה, כי לכל הפחות התחזה המערער לרופא המוכן לעסוק ברפואה או למי שעוסק בפיזיותרפיה כרופא. נכון כי אין לראות בטיפולים הפיזיותראפיים ובטיפולי העיסוי ככאלו הנכללים בפקודת הרופאים. ברם, הבדיקות הגופניות והאבחונים שערך המערער למתלוננים, (בדיקה בסטטוסקופ, בדיקה נוירולוגית, בדיקת אשכים ועוד) בטרם החל בטיפול ה"אלטרנטיבי", מהווים "טיפול" כמשמעותו בפקודת הרופאים. משנמצא כי שירותי המערער נשכרו לאור המצג השקרי שהציג, הרי שקבלת התמורה עבור אותם שירותים עולה כדי עבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין.
ג. המערער הורשע בעבירות של מעשה מגונה. עבירת המעשה המגונה הינה עבירה התנהגותית, בה משולב יסוד של מטרה מיוחדת אותה מבקש מבצע המעשה להשיג. בעבירה זו, קיימת זרימה בין היסוד הנפשי לבין היסוד העובדתי. נוכח מכלול הראיות די היה לביהמ"ש קמא בראיות לענין עיסוי מפשעתו של המתלונן 1 ועיסוי ישבניו של המתלונן 3, מבלי שהתקיים צורך רפואי או מקצועי לכך ובהיותם עירומים, על מנת לגבש את היסוד הנפשי הנדרש לעבירת המעשה המגונה.
ד. המערער החזיק במחשבו האישי חומר תועבה, הכולל עשרות קבצים של תמונות וסרטי פ-ורנוגרפיה פדופיליים ו-בהם נראים מעשים מיניים של קטינים. הסבריו של המערער לסיבות להחזקתו של החומר, נדחו עובדתית על ידי ביהמ"ש, לאחר שלא האמין למערער ולסיבות השונות שבשלהן טען כי החזיק בחומר. כך שגם בעבירה זו ההרשעה היתה כדין.
ה. אשר לערעור על חומרת העונש - עונש המאסר של שלוש שנים וחצי מאזן כראוי בין ריבוי המעשים והעבירות מחד גיסא לבין עברו הנקי של המערער מפלילים, גילו הצעיר וטיב המעשים המגונים שהורשע בהם, מאידך גיסא.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד אורי בר עוז ונדיר בראנם למערער, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.12.07).
בש"פ 9452/07 - מדינת ישראל נגד מיכאל נניקשווילי ניר
*ביטול שחרור בערובה בעבירות תקיפה ושיבוש הליכי משפט. *הבסיס הראייתי הנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בשעת צהריים באה המתלוננת עם המשיב לביתו, ושהתה שם מספר שעות. בשלב מסויים, בהיותה במטבח, הלך המשיב בעקבותיה, החל לחבקה ולנשקה, ומשסירבה, התרגז, נטל את הקומקום ובו מים רותחים, צעק לעברה "אם את לא איתי אז את לא עם אף אחד", והתיז עליה את המים הרותחים. יומיים לפני הדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים, התקשר המשיב ממקום מעצרו אל המתלוננת, ביקש כי תבוא לדיון והבטיח כי יפצה אותה על נזקיה. למחרת שב וטילפן אליה, ביקש כי תיגש למשטרה ותאמר להם "משהו אחר" כדי שלא ילך לכלא. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי: "במצב הראיות כפי שמשתקף מתיק החקירה, הראיות הינן מאוזנות... גירסת המתלוננת מול גירסת המשיב... ולכן מצב הראיות הינו שקול. מאחר וקבענו שאין בתיק תשתית ראייתית לכאורית... יש לבחון חלופת מעצר לאור מסוכנותו". הערר נתקבל.
מדובר בשתי גרסאות סותרות לחלוטין, הן לעניין ההתרחשויות שקדמו לאירוע התזת המים הרותחים והן לעניין נסיבות התזת המים. הממצא שהסיק מכך ביהמ"ש היה, כאמור, כי "הראיות (הלכאוריות) הינן מאוזנות", וכי "מצב הראיות הינו שקול". לאמור, הגירסה בעלת פוטנציאל ההרשעה (גירסת המתלוננת) אינה מתכרסמת או מתערערת מתוכה, וכך גם גירסת המשיב. המסקנה המתבקשת ממשוואת איזון זו הינה, כי חומר החקירה עולה כדי "ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנאשם", וזאת על פי המבחנים שנקבעו להיגד זה בפסיקה. שונה היתה המסקנה אילו מצא ביהמ"ש פירכה פנימית בגירסה המפלילה המכרסמת בהגיונה הפנימי או מערערת בליבת אותה גירסה. אשר לעילת המעצר - זו מתבקשת מאליה נוכח האלימות שנקט המשיב כלפי העוררת ותוצאותיה הקשות. על כל אלה מתווסף עברו הקשה של המשיב בפלילים, הכולל עבירות רבות של רכוש ואלימות. על כן המשיב יעצר עד לתום ההליכים.
(בפני: השופט אלון. עו"ד אושרה פטל לעוררת, עו"ד לירון מלכה למשיב. 11.11.07).
בש"פ 9536/07 - נחום פילצ'ה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של תקיפה, שוד והתנגדות למעצר (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בכך שהוא ונאשם 1, ניגשו אל ס.ש (להלן: המתלונן), ונאשם 1 ביקש מהמתלונן להראות לו מה יש לו ב"פאוץ" שנשא עימו, משסירב המתלונן, החל נאשם 1 למשוך בכוח את ה"פאוץ" מידו, הכה אותו בפניו, וחטף מידו את מכשיר הטלפון הסלולארי. נאשם 1 נמלט מהמקום והמתלונן רדף אחריו, קפץ עליו והפילו ארצה. למתלונן נגרמו חבלות של ממש. עוד נטען בכתב האישום, שבסמוך לאירוע, הגיע למקום צוות משטרה, ומשהבחינו העורר ונאשם 1 בשוטרים, החלו לברוח. השוטר הצליח לתפוס את העורר והאחרון התנגד למעצרו. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים מאוד. בהתנהגותו גילה העורר, כי הינו חסר רסן, חסר עכבות וחסר מעצורים, מזלזל בחוק ובאוכפיו - השוטרים. העורר הורשע כבר בעבר בגין בעילת קטינה, החזקת סם לצריכה עצמית והחזקת נכס החשוד כגנוב. גם מעשים אלו רלוונטיים לכתב האישום.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ליאור כהנא לעורר, עו"ד יעל שרף למשיבה. 19.11.07).
=בש"פ 9650/07 - מדינת ישראל נגד דוד בטיטו ואח'
*שחרור בערובה בעבירות של סחיטה באיומים שאין בצידן אלימות (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיבים, אשר עוסקים במכירת פירות וירקות באשקלון, הואשמו כי קשרו קשר במועד כלשהו, החל בשנת 2005 להטיל אימה, לאיים ולסחוט את המתלונן, העוסק אף הוא באותו תחום, בכדי להניעו להפסיק ולמכור ירקות ופירות בעיר. במסגרת הקשר ולשם קידומו איימו המשיבים על המתלונן במספר הזדמנויות. בתחילת שנת 2007 איתר המשיב 4 את המתלונן עוסק במכירת ירקות ופירות בעיר, הכה אותו בידיו ובראשו ודרש ממנו לעזוב את המקום. לפי הנטען באישום השני, הגיע סוכן משטרתי עם משאית מלאה אבטיחים לעיר וניסה למכור את התוצרת. לאחר זמן קצר הגיע למקום המשיב 2 ואיים על הסוכן לעזוב את העיר תוך אמירה "אם אתה לא יוצא מאשקלון אתה מת". לפי הנטען באישום הרביעי היה המשיב 1 פסול מלקבל או להחזיק רישיון, והוא נהג ברכב בתקופה שהיה פסול מלנהוג. עם הגשת כתב האישום, הורה ביהמ"ש המחוזי על שחרור המשיבים לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. הערר נדחה.
בעבירות של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבען ואופיין מסוכנותו של הנאשם, אולם עצם המסוכנות כשלעצמו אינו מונע מביהמ"ש לשקול חלופות מעצר ראויות אשר יש ביכולתן לאיין את המסוכנות. בענייננו, הרוח החיה באירוע הוא המשיב 1, אשר ניהל עסק של מסחר בירקות ובפירות, והמשיבים 4-2 סייעו בידו. המדובר בעבירות של סחיטה באיומים שאין אלימות בצדן, אלא איומים מילוליים. חלופת המעצר עליה החליט ביהמ"ש המחוזי כוללת את הרחקתו של המשיב 1 מהעיר אשקלון לעיר נתיבות. יש בחלופה זו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. כך גם לגבי המשיבים 4-2, שמעורבותם בפרשה פחותה ממשיב 1.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד עמית אופק לעוררת, עוה"ד דוד יפתח ונס בן נתן למשיבים. 19.11.07).
בש"פ 9759/07 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה של קטין שייצר בקבוק תבערה והשליכו לעבר שוטרים במחסום משטרתי (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב, קטין יליד יולי 1990, הואשם כי ייצר בקבוק תבערה והשליכו לעבר שוטרים שאיישו מחסום משטרתי במחנה הפליטים שועפאט. בקבוק התבערה התנפץ על הכביש, בסמוך לשוטרים, והתלקח. המדינה ביקשה לעוצרו עד תום ההליכים. הסניגורים התנגדו ועיקר טענתם התייחסה לגילו הצעיר של המשיב, ולכך שבהליכים פליליים קודמים שהתנהלו נגדו הוא אובחן כלוקה בפיגור קל, ובשל כך הופסקו אותם הליכים. ב-20.5.07 התייצב המשיב בפני ועדת אבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים), ונקבע כי אינו לוקה בפיגור שכלי וכי הוא כשיר לעמוד לדין. ביהמ"ש קמא החליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
משבא ביהמ"ש לבחון אם ניתן יהיה להשיג את מטרת מעצרו של נאשם בדרך של חלופת מעצר, ייבחן הדבר על ידו במספר כלים ומקורות, ובכללם עברו בפלילים של הנאשם. לעניין זה רשאי, ואף חייב, ביהמ"ש ליתן דעתו גם למעשים פליליים נטענים בעברו
- והמוכחים לכאורה - גם אם ההליכים הפליליים בעניינם עדיין תלויים ועומדים, וגם אם המדובר בהליכים שנפסקו שלא על דרך בירור המשפט ופסק דין. אין לקבל את עמדתו של בימ"ש קמא כי הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, מונעות התיחסות שכזו בשלבי בחינת מסוכנותו של נאשם לצורך שאלת מעצרו. על כן יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אלון. עו"ד שאול כהן למבקשת, עו"ד מחמוד רבאח ונוחי פוליטיס למשיב. 20.11.07).
בר"ם 9793/07 - כפרי יעקב בע"מ נגד החברה הלאומית לדרכים בישראל ואח'
*דחיית בקשה לצו ביניים נגד ביצוע מכרז להקמת מחלף רעננה כפר סבא (הבקשה נדחתה).
המשיבה פרסמה מכרז להקמת שלב ב' במחלף רעננה - כפר סבא. למכרז ניגשו שבע חברות, ובהן המבקשת והמשיבה 2 (להלן - המשיבה). המבקשת הגישה את ההצעה הזולה ביותר, אולם הצעתה נפסלה מן הטעם שאינה עומדת בתנאי סף למכרז. ועדת המכרזים החליטה לבחור בהצעת המשיבה. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני (במעמד צד אחד) ובקשה לצו ביניים האוסר על התחלת ביצוע העבודות נשוא המכרז. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי אין מקום לכאורה להתערבות בהחלטת ועדת המכרזים וכי מאזן הנוחות נוטה נגד מתן צו הביניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת לא פירטה בבקשותיה, את נזקיה הצפויים אם לא יינתן צו הביניים. לעומת זאת, החברה הלאומית פירטה את הנזק הצפוי לציבור אם יינתן הצו. בבחינת מאזן הנוחות יש לשקול גם את הנזק שייגרם לציבור במידה וינתן הצו המבוקש. לכאורה יש טעם גם במסקנת ביהמ"ש המחוזי בעניין סיכויי העתירה. כך או כך, אף אם תתקבל העתירה המינהלית, יש למבקשת סעד לשיפוי נזקיה הכספיים, ככל שיוכחו, במסגרת תביעה כספית.
(בפני: השופטת נאור. עוה"ד אמיר איבצן וחגי נצר למבקשת. 19.11.07).
רע"א 9055/07 - שירותי בריאות כללית נגד נאדר נאצר ואח'
*אימתי יכול ביהמ"ש לסרב לבקשה להזמנת עד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב, יליד שנת 1975, הגיש נגד המבקשת והמשיבות 2 ו-3 תביעה בגין רשלנות רפואית. התביעה מתייחסת לאירועים הקשורים לחיסונים שקיבל המשיב בשנת 1976. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יוגשו תצהירי עדות ראשית. המשיב לא הגיש תצהיר עדות ראשית, ועקב כך ביקשה המבקשת לזמן את המשיב למתן עדות בעל פה. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בציינו כי "מדובר בדיון בשאלת האחריות בעניינו של מי שהיה תינוק במועד הרלבנטי". המבקשת שבה וביקשה לזמן את המשיב לעדות, בציינה כי הזמנתו מתבקשת לעניין פעולותיו בשנים המאוחרות לאירועים נשוא התביעה. ביהמ"ש המחוזי שב ודחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
כאשר מדובר בעדות שהינה בעליל לא רלוונטית רשאי ביהמ"ש לסרב לבקשה לזימון העד, מכיוון שמדובר בעדות ש"אין בה צורך". עם זאת די בכך שעל פני הדברים לא ניתן לשלול את הרלוונטיות של העדות - על מנת לאשרה. קשה לקבוע בשלב זה כי עדותו של המשיב אין צורך בה, או שהיא באה למטרה שאיננה גילוי האמת וכי היא איננה עשויה להועיל לצד העותר לזימון העד.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד דורון נוביץ למבקשת, עוה"ד עמוס גבעון ותמר קרניאל למשיבים. 22.11.07).
בש"פ 9365/07 - בסאם מצרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים, של מאבטח בית ספר שתקף ודקר קטין בעקבות ויכוח ביניהם (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר (יליד 1979) עבד כמאבטח בבית הספר התיכון בכפר קרע. בשעת צהריים פרץ ויכוח בינו לבין תלמיד בבית הספר (קטין יליד 1990), ובסיומו איים העורר על התלמיד "חכה שהילדים ילכו הביתה, אני אדע מה לעשות איתך". זמן קצר אחר כך הגיע אוטובוס ההסעה, והקטין וחבריו עלו לתוכו. העורר עלה בעקבותיו, דרש ממנו לרדת מהאוטובוס, ומשהקטין סירב דקר אותו מספר דקירות במברג. לקטין נגרמו שלושה פצעי חדירה בבית החזה השמאלי, הוא הובהל לבית החולים ואושפז למשך חמישה ימים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
המעשים המיוחסים לעורר מלמדים בעליל על מסוכנות רבה ומוחשית הנודעת ממנו. מי שמוכח לכאורה כי דקר אדם בסכין, חשש ממשי טבוע בו כי מסוגל הוא לשוב ולעשות זאת. בעניין דנן אין מדובר בדקירה "סתם" אגב ויכוח או קטטה. העורר, בן העשרים ותשע, מילא תפקיד של מאבטח בבית ספר. אגב כך התרגז על אחד הילדים (בן 16) הנתונים לשמירתו ופיקוחו, וביצע את המעשים האמורים. פרץ אלימות שכזה, בנחישות שכזו, לאור היום ובנוכחות עשרות צופים, מלמד על סף גירוי נמוך ביותר ועל פוטנציאל אלימות קשה ומסוכן בעליל.
(בפני: השופט אלון. עוה"ד נחמן בטיטו ומאיה אלפי לעורר, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 13.11.07).
בש"פ 6313/07 - יבגני יקימוב נגד מדינת ישראל
*אין זכות ערעור לביהמ"ש העליון על החלטות ביה"ד הצבאי לערעורים בעניין מעצר ע"י קצין שיפוט צבאי (הבקשה נדחתה).
המערער נעצר ביום 15.7.07 מכוח פקודת מעצר של קצין שיפוט צבאי, בחשד לעבירה של היעדר מן השירות שלא ברשות, ופנה לביה"ד הצבאי המחוזי וביקש להורות על שחרורו ממעצר. הבקשה נדחתה, לאחר שביה"ד קבע כי הוא נעדר סמכות לדון בבקשה. ערעור שהוגש ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים נדחה. נפסק כי סמכותו של בית הדין הצבאי קמה רק לאחר שמוגשת בקשה להארכת מעצר לפי סעיפים 240 ו-243 לחוק השיפוט הצבאי. כל עוד לא הוגשה בקשה כאמור, אין בית הדין הצבאי מוסמך לבחון את שאלת המעצר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נטען כי קיימת זכות לפנות לביהמ"ש העליון בהליך של ערר בעניין מעצר לפי חוק השיפוט הצבאי (להלן: מעצר צבאי), זאת מכוח הוראת סעיף 53(א) לחסד"פ (להלן: חוק המעצרים). אין מחלוקת כי זכות ערעור טעונה עיגון בחוק. המחלוקת בין הצדדים נסבה על פרשנותן של הוראות חוק המעצרים וחוק השיפוט הצבאי, ועל השאלה אם אלה מקנות זכות ערעור לביהמ"ש העליון על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים בעניין מעצר. בשאלה זו התשובה היא שלילית. משכך, דין הערעור להימחק.
(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד רומן בריק למערער, עוה"ד אל"מ לירון ליבמן ורס"ן רן כהן למשיבה. 3.12.07).
בש"פ 9834/07 - מדינת ישראל נגד מוחמד שירפי ואח'
*הארכת מעצר עשירית מעבר ל-9 חדשים בעבירות של חברות בארגוני פשיעה, שעסקו בייצור, סחר והפצת סמים (בקשה עשירית להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
עניינה של הבקשה בפרשייה רחבת היקף, במסגרתה הוגשו כתבי אישום כנגד חברים בשני ארגוני פשיעה. האחד באזור יפו והשני, באזור לוד, שעסקו באופן שיטתי ומתמשך בייצור, סחר, רכישה, מכירה, החזקה והפצה של סמים מסוכנים מסוג קוקאין והרואין. בהסכמת באי-כוח המשיבים, הורה ביהמ"ש המחוזי, ביום 21.12.04, על
הארכת מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. המעצר הוארך מפעם לפעם מעבר ל-9 חודשים ועתה מתבקשת הארכה עשירית. הבקשה נתקבלה.
הסמכות להארכת מעצר בתשעים יום, בכל פעם, ניתנה לשופט ביהמ"ש העליון לצורך הפעלתה במקרים חריגים ויוצאי-דופן. במקרה שבפנינו יש מקום להיעתר לבקשה. זאת נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיבים, בהיותם בעלי מעורבות עמוקה, מתמשכת ומקיפה בעבירות של סחר בסמים מסוכנים, ועבירות הלבנת ההון המיוחסות לארגון, כשלכך מתווסף עברם הפלילי העשיר של המשיבים, וכן בהתחשב בשלב המתקדם בו מצוי הדיון, ולאחר שסיכומי המבקשת הוגשו לתיק ביהמ"ש.
(בפני: השופט ג'ובראן. 4.12.07).
רע"ב 4035/07 - יעקב שיוביץ נגד שירות בתי הסוהר
*דחיית בקשה של אסיר השפוט ל-9 שנים, לאפשר לו להכניס לתאו מחשב ידני ותקליטורים למחשב (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעשיית מעשה מגונה ומעשה סדום בקטין, ונגזרו עליו תשע שנים מאסר בפועל. הוא החל בריצוי עונשו ביום 4.6.01 ותאריך שחרורו הוא 3.6.10. המבקש פנה לרשויות הכלא בבקשה שיאשרו לו להכניס לתאו מחשב ידני ותקליטורים למחשב. הבקשה נדחתה מן הטעם שמחשב ידני אינו נכלל ברשימת הפרטים שאסיר רשאי להחזיקם. המבקש פנה לבימ"ש קמא בעתירה נגד החלטת המשיב ובקשתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סמכותו של הגורם המוסמך בשירות בתי הסוהר בענין הפריטים המותרים בהחזקה בידי אסירים מקנה לו שיקול דעת רחב להסדיר תחום זה, תוך שקילה עניינית של כלל הגורמים הרלבנטיים לענין. מצד אחד עליו לקחת בחשבון שיקולים של בטחון האסירים והסוהרים, צרכים חברתיים שעניינם מניעת פערים וחתירה לשוויון בתנאי החזקתם של אסירים, וכיוצא באלה שיקולים. מנגד, עליו לשקול את צרכיו של האסיר כפרט, ובמיוחד של אסירים השפוטים לתקופות ארוכות. לא ניתן לומר כי ההסדר הקיים, האוסר שימוש במחשב ידני ככלל, אך מתיר זאת בנסיבות מסויימות ולצרכים מסויימים, הינו בלתי סביר באופן המצדיק התערבות.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. המבקש לעצמו, עו"ד אביטל סומפולינסקי למשיב. 10.12.07).
בש"פ 9731/07 - מורד זיתון ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הפעלת תחנה לממכר סמי הירואין וקוקאין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בהפעלת תחנה לממכר סמים מסוג הירואין וקוקאין בתוך מתחם המגורים של העורר 1 ושני אחיו, בפרדס שניר ברמלה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים, בציינו כי קיימות ראיות לכאורה וכי לא נמצא שיהוי בלתי-מוצדק או בלתי-מוסבר כראוי, בנסיבותיו, בפעולות המשטרה או התביעה, וכי לא נמצאו נסיבות אישיות ואחרות היכולים לשמש לצורך נקיטת חלופת מעצר. הערר נדחה.
קיימת תשתית ראייתית הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים. קביעת ביהמ"ש המחוזי, לפיה היתה הצדקה להשתהות המשטרה בכל הנוגע לזמנים בהם בוצעו פעולות המעקב שלה - בדין יסודה. פשר השיהוי היה בצורך שלא לחשוף את האמצעים המיוחדים שהפעילה המשטרה במהלך ביצוע המעקב והתיעוד שהופנו כלפי תחנה זו. בזמנים שבין פעולות המעקב של המשטרה לבין המעצר, ביצעה המשטרה פעולות במתחם עצמו ואף במקומות אחרים, וחשיפה מוקדמת היתה עלולה לחשוף את שימוש המשטרה באמצעים אלה וממילא לשבש את תוצאות חקירתה.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אורי בן נתן לעוררים, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 3.12.07).