בג"צ 64/05 + 11075/04 - דוד גרבי ואח' נגד שרת החינוך התרבות ואח'
*אי התערבות בג"צ במדיניות הכלכלית של הממשלה. *דחיית עתירה בשל שיהוי בהגשתה(העתירות נדחו בעיקרן).
א. העותרים, סטודנטים הלומדים במוסדות חוץ תקציביים ואגודות הסטודנטים באותם מוסדות, טוענים כי מדיניות הקצאת התקציב למוסדות והשכלה גבוהה מפלה לרעה סטודנטים שאינם לומדים במוסדות המתוקצבים. לטענתם הוועדה לתכנון ולתקצוב (להלן: הות"ת), אשר הוקמה מכוח החלטת ממשלה ואשר אחראית על חלוקתו השנתית של תקציב ההשכלה הגבוהה, פועלת בחוסר סמכות. בנוסף טוענים הם כי החלטותיה פסולות משום שהן נגועות בניגוד עניינים בשל היות הוועדה מורכבת מאנשי אקדמיה המכהנים במוסדות המתוקצבים. בקשתם של העותרים הינה, למעשה, ששכר הלימוד המשולם במוסדות החוץ תקציביים יושווה אל זה המשולם במוסדות המתוקצבים. יחד עם זאת, הם אינם מעוניינים להכפיף את המוסדות החוץ תקציביים להגבלות השונות אליהן כפופים המוסדות המתוקצבים. העתירות נדחו בעיקרן.
ב. העתירות מתחלקות לשני ראשים: טענות הקשורות לות"ת: הרכב הוועדה ותיחום סמכותה; טענות מדיניות (כהגדרה כוללת): פגיעה בזכות לשוויון ובעקיפין בזכות לחופש העיסוק; העדפת השכבות המבוססות; פגיעה בעקרונות הצדק החלוקתי וכיוצא באלה. כל הטענות בשני נושאים אלה נדחו. בסיכום צויין כי, ככלל, ביהמ"ש לא יורה לרשות כיצד להקצות את משאביה, משלא נשקלו שיקולים זרים ולא נקבעו קריטריונים למיון שאינם רלוונטיים. מאידך, נקבע כי חלוקת הכספים על-ידי הות"ת פסולה בשל היעדר קריטריונים ברורים לחלוקת התקציב, ואי שקיפות דיוני הות"ת, עובדות הטעונות תיקון. יחד עם זאת אין באי פרסומם כדי לפסול רטרואקטיבית אתהחלטותיה של הות"ת. טענת העותרים בנושא זה לוקה בשיהוי כבד, שהרי ההחלטה שהסדירה את פעולת הות"ת התקבלה ב-6.6.77 והות"ת פועלת לאורך כל הדרך על פיה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, א. לוי, ברלינר. החלטה - השופטת ברלינר. עוה"ד רענן הר זהב ואבישי חלפון לעותרים, עו"ד יובל רויטמן למשיבים. 5.12.07).
ע.א. 4757/05 - בנק הפועלים בע"מ - אגף משכן נגד מזל זיתוני ואח'
*אחריות הבנק כלפי ערבים כאשר לא הודיע לערבים במועד כי הנערב אינו עומד בתשלומים החדשיים וההלואה תפחה בשל תוספת ריבית והצמדה(מחוזי ת"א - ת.א. 2035/00 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בנה וכלתה של המשיבה (להלן: בני הזוג) רכשו מחברת בינוי והשקעות (להלן: החברה) דירה בפרוייקט "כוכב הצפון" (להלן: דירת גבע). לצורך רכישת הדירה נטלו בני הזוג הלוואה בסך 950,000 ש"ח מבנק משכן. (לימים התמזג בנק משכן עם בנק הפועלים והפך לאגף בתוך הבנק, והחליף את בנק משכן כבעל דין בהליכים שבכאן). בנק הפועלים שימש אותה עת כבנק מ-ל-ווה של פרוייקט "כוכב הצפון". להבטחת החזר ההלוואה, נרשמה, בין היתר, משכנתה ראשונה על דירה שהיתה בבעלות המשיבה (להלן: דירת המשיבה). במחצית שנת 1996 הפסיקו בני הזוג לפרוע את תשלומי ההלוואה כסדרם, ובוטלה עיסקת רכישת הדירה (להלן: הסכם הביטול). כחודש לאחר חתימת הסכם הביטול, שלח בנק משכן דרישה לבני הזוג לסילוק יתרת חוב ההלוואה. בעקבות קשיים כלכליים שאליהם נקלעה החברה מונתה לבקשת בנק הפועלים כונסת נכסים למכירת ארבע דירות בפרוייקט ובהן דירת גבע, וזו נמכרה תמורת סך השווה ל-500,000 דולר. מתוך תמורה זו הועבר על ידי בנק הפועלים לבנק משכן סך השווה ל-311,000 דולר ארה"ב על חשבון חובותיהם של בני הזוג לבנק משכן, אך סכום זה לא היה בו כדי לכסות את מלוא יתרת החוב, שכללה, בעיקר, ריבית פיגורים. או אז פתח בנק משכן בהליכי הוצל"פ למימוש המשכנתה שנרשמה על דירת המשיבה. המשיבה מצידה הגישה תביעה נגד החברה ומנהליה ונגד הבנקים. תוך כדי ההליכים
נמכרה דירת המשיבה בהליכי ההוצאה לפועל תמורת סך השווה ל-120,000 דולר. תביעת המשיבה נגד החברה נדחתה באשר החברה נקלעה בינתיים להליכי פירוק. התביעה ככל שהופנתה נגד בנק הפועלים כבנק המ-ל-ווה נדחתה אף היא. לעומת זאת סבר ביהמ"ש כי התביעה ככל שהופנתה נגד בנק משכן דינה להתקבל. את קביעתו זו ביסס על כך שבנק משכן פנה למשיבה לראשונה בקשר עם חוב ההלוואה רק במכתבו מיום 21.2.2000, אף שנודע לו על הסכם הביטול כשלוש שנים וחצי קודם לכן. התנהגותו של בנק משכן, כך קבע ביהמ"ש מקימה למשיבה את הזכות לקבל מבנק משכן פיצוי בגין הנזק שנגרם לה, אותו העמיד ביהמ"ש, בהיעדר ראיות אחרות, על סך השווה ל-120,000 דולר, הוא הסכום שבו נמכרה דירת המשיבה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. שגה ביהמ"ש בקביעותיו לעניין סכום הפיצוי המגיע למשיבה. אכן, צדק ביהמ"ש כי יש לייחס למערער הפרה של החובה לנהוג כלפי המשיבה בתום לב ובדרך מקובלת במימוש זכויותיו על פי הסכם ההלוואה. בעת רישום המשכנתא צורפה המשיבה להסכם ההלוואה כלווה ולמרות זאת לא פנה המערער אל המשיבה בכל הנוגע לפיגור שחל בתשלומי ההלוואה, עד לאחר מכירת דירת גבע. בהתנהלותו זו הפר הבנק את חובת תום הלב כלפי המשיבה. מהן תוצאותיה של הפרה זו- ניתן להניח כי אילו העמיד המערער את המשיבה על הסיכון שהיא נוטלת על עצמה בהמתנה למימוש דירת גבע, היתה המשיבה שוקלת את האפשרות להמשיך ולפרוע את תשלומי ההלוואה השוטפים כסדרם. לפיכך יש להעמיד את הנזק על ההפרש שבין סכומי חוב ההלוואה שבפיגור, הכוללים ריבית פיגורים בגין התקופה מיום 6.8.1996 (המועד בו נודע למערער על הסכם הביטול), עד יום 21.2.2000 (מועד פנייתו של המערער אל המשיבה לראשונה), לבין סכומי ההחזר השוטפים של ההלוואה באותה תקופה על פי לוח הסילוקין.
(בפני השופטות: נאור, ארבל, חיות. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד אמיר כהן ובנימין סטי למערער, עו"ד יוסי שקד למשיבה. 12.12.07).
בג"צ 5914/07 + 5891/07 + 5853/07 - אמונה תנועת האשה הדתית לאומית ואח'
*אי התערבות בג"צ במינויו של חיים רמון לשר בממשלה לאחר שהורשע בעבירה של מעשה מגונה, כ"עבירה שאין עמה קלון"נגד ראש הממשלה וח"כ חיים רמון ואח'
(העתירות נדחו ברוב דעות).
א. לבימ"ש השלום בתל-אביב הוגש כתב אישום נגד ח"כ רמון, ששימש אז שר המשפטים, בעבירה של מעשה מגונה ללא הסכמה ורמון החליט להתפטר מחברותו בממשלה. ביהמ"ש הרשיע את רמון בעבירה שיוחסה לו. בדונו בשיקולי הענישה לגופם, נזקק ביהמ"ש לשאלת הקלון שבמעשה העבירה, ודחה את בקשת התביעה כי ייקבע בגזר הדין שדבק קלון בנסיבות ביצוע העבירה על ידי רמון. עם ריצוי העונש החליט ראש הממשלה לצרף את רמון לממשלה כשר בלי תיק, ולהעניק לו תואר מישנה לראש הממשלה, והכנסת אישרה את הצירוף. בעתירות נטען כי מינויו של רמון הוא צעד בלתי סביר באופן קיצוני, הפוגע פגיעה אנושה ברשויות השלטון ובכבודה של הממשלה וכי מינוי זה מעיד על הפעלת שיקול דעת פסול, בהיותו נוגד את המבחנים שעוצבו בהלכה למינויים של אנשי ציבור לתפקידים ציבוריים. העתירות נדחו ברוב דעות.
ב. השופטת פרוקצ'יה: רמון הורשע בעבירה של מעשה מגונה, ולא נגזר עליו עונש של מאסר בפועל או מאסר מותנה. ביהמ"ש קבע כמו כן, כי אין בעבירה משום קלון, וציין באותו הקשר, כי בגזירת הדין לקח בחשבון את סעיף 42א(א) לחוק יסוד: הכנסת, והתאים את העונש לאמור בו. משמעות קביעה זו היא כי ביהמ"ש גזר את העונש במכוון כדי שלא לקטוע את המשך חברותו של רמון בכנסת. בעת שניתן פסק הדין, לא כיהן רמון כשר בממשלה. לפיכך, ביהמ"ש לא התייחס במפורש בפסק דינו
להוראות סעיף 6 לחוק יסוד: הממשלה, העוסקות בתנאי הכשירות של מועמד שהורשע בפלילים להתמנות לשר. ניתן להניח, ולו במשתמע, כי בגוזרו את העונש, ובהתייחסו לשאלת הקלון שבעבירה, התכוון ביהמ"ש להביא לתוצאה כי עם ריצוי עונשו, יוכל ח"כ רמון לחזור לפעילות ציבורית, בין בכנסת ובין בממשלה, ובין בכל מישור ציבורי אחר. בנסיבות הענין, אין לומר כי החלטת הממשלה למנות את רמון לשר לוקה בחוסר סבירות בולט, המצדיק התערבות שיפוטית לביטולה.
ג. השופטת ארבל (דעת מיעוט): קיימים טעמים כבדי משקל שלא קיבלו את המשקל הראוי להם בעת ההחלטה על מינויו של רמון לשר, שעיקרם משמעות ההרשעה בפלילים וקביעות בימ"ש השלום בעניינו, פרק הזמן הקצר שחלף מאז ההרשעה ואופיו ומעמדו של התפקיד אליו מונה. במצב הדברים הנוכחי של הרשעה "טריה" יש לייחס משקל רב לשיקול בדבר אמון הציבור. רוממותו של התפקיד אליו מונה רמון, כמישנה לראש הממשלה, חייבה ליתן את הדעת על כך שמדובר במשרה שיש בה משום ייצוג של הממשלה כולה. תפקידו של המשנה לראש הממשלה, על אף שלא הוגדר בחוק, הינו תפקיד בכיר ביותר. על כן יש לפסול את המינוי.
ד. השופט גרוניס: דין העתירה להידחות. במקרה מעין זה, בו הכנסת מאשרת צירוף שר לממשלה, ספק אם יש מקום להתערבות בג"צ. אף אם ביהמ"ש יתערב, הוא יעשה כן אך במקרה נדיר וחריג ביותר. המקרה הנוכחי אינו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ארבל. עוה"ד פנחס מעוז, מאיר הופמן, יפעת ביטון, אתי מורנו ויוסף פוקס לעותרים, עוה"ד דנה בריסקמן ונורית אלשטיין למשיבים. 6.12.07).
ע.א. 5740/04 + 5736/04 - חסן סרסור ואח' נגד חדג'ג' לבנה
*ניכוי גמלאות המל"ל מפיצויים בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה(מחוזי ת"א - ת.א. 2728/98 - הערעור נדחה וערעור נגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבה נפגעה בתאונת-דרכים כאשר היתה בת 47 שנים. ביהמ"ש קבע למשיבה נכות משוקללת בשיעור של %48.2 ונכות תפקודית באופי עבודתה כעובדת משק בית וניקיון המחייב "עבודה פיסית הדורשת כושר תנועה בגפיים", בשיעור של 60 אחוז. לעניין בסיס השכר, נזקק ביהמ"ש לשכרה הממוצע של המשיבה במתנ"ס שבו עבדה כשכירה. ביהמ"ש דחה את הטענה כי המשיבה עבדה גם בעבודות ניקיון פרטיות. בפריטים אחרים פסק ביהמ"ש שיעורי פיצויים שונים. מסכום הפיצוי נוכו גמלאות הביטוח הלאומי (להלן: המל"ל). ביהמ"ש הטעים כי המשיבה בחרה לקבל קצבאות בענף נכות כללית ולא בענף נכות מעבודה, כיוון שהראשונות - המביאות בחשבון גם פגיעות קודמות - גבוהות יותר, והבהיר כי היא רשאית להעדיף את הקצבה הגבוהה יותר. לפיכך, קבע כי יש לנכות מסכום הפיצויים את שיעור קצבת הנכות בעבודה, לו- זו הייתה משולמת למשיבה. הערעורים של שני הצדדים נדחו פרט לעניין ניכוי גימלאות המל"ל.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, ובדין, כי אין לנכות את מלוא תגמולי הנכות הכללית, מקום בו גמלאות אלה ניתנות גם בגין נכויות שלא הוסבו בתאונה. השאלה עם זאת היא אם יש לנכות את הגמלאות הרעיוניות בענף נפגעי עבודה, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, או שמא, כטענת המערערים, יש לנכות את החלק היחסי של גמלאות הנכות הכללית, המתייחס לנכות בגין התאונה. בעניין זה יש לקבל את הערעור. יש להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא, כדי לקבוע את החלק היחסי של גמלאות הנכות הכללית שיש לייחסו לנכות שנגרמה בתאונה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד איילת סבג למערערים, עו"ד בועז אלקלעי למשיבה. 10.12.07).
ע.א. 8843/04 - דוד שריקי ואח' נגד מיכאל גוזלן (קטין) ואח'
*שיעורי הפיצויים בתאונת דרכים ותוספת ריבית לפיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 1023/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בהיותו בן שש שנים, נפגע המשיב בתאונת דרכים באורח חמור בראשו, וביהמ"ש המחוזי, קבע כי הוא סובל מנכות בשיעור של %70, כאשר קביעה זו מביאה בחשבון נכות קודמת של %20 (בגין פיגור קל). כמו-כן נפסק כי נכותו התפקודית היא של %100. סך-כל הפיצוי שנפסק היה כ-5,803 מליון ש"ח. מסכום זה, נוכו הקצבאות המשולמות על-ידי המוסד לביטוח הלאומי בשיעור של 407 אלף ש"ח. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. כפי שנפסק בעבר "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק... אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת". בדרך זו הלך ביהמ"ש גם במקרה שלפנינו. עם זאת פסיקתו של ביהמ"ש בראשי נזק מסויימים נוטה יתר-על-המידה לצד הגבוה. במיוחד כך, בכל הנוגע לסכום שנפסק בגין עזרת צד שלישי החל בגיל 21 שנים. מנגד, יש קושי בכך שביהמ"ש הסתמך, בקביעת גובה שכרו של המשיב אלמלא התאונה, בין היתר, על נתונים משפחתיים. בחשבון כולל, יש להפחית מסכום הפיצוי המגיע למשיבים סכום של 1,000,000 ש"ח.
ג. עניין אחד נוסף טעון התייחסות והוא עשוי לשנות מסכום הגריעה כאמור. ביהמ"ש כתב כי "להוצאות והפסדי העבר לא הוספתי ריבית הואיל ובמקביל לא אוסיף ריבית על תשלומי המוסד לביטוח לאומי ותשלומים תכופים אותם יש להפחית מן הפיצוי המגיע לתובעים". דא עקא, שלקיזוז שערך ביהמ"ש אין מקום. בעניין זה יש לקבל את הערעור שכנגד. התיק מוחזר לביהמ"ש המחוזי, לצורך קביעת שיעורי הריבית על סכומי-הפיצוי ועל סכומי-הניכוי הרלבנטיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד חיים גלזר ושרית ברונקה שוורץ למערערים, עו"ד יורם נבות למשיבים. 3.12.07).
ע.א. 9624/05 - יעל ישורון נגד ד"ר פרידמן נייגר ואח'
*אחריות ברשלנות רפואית ושיעורי הפיצויים(מחוזי ב"ש - ת.א. 1311/01 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המערערת, ילידת שנת 1955, עברה בשנת 1996 כריתה תת-שלמה של בלוטת המגן. זמן מה אחר כך החלה לסבול מכאבים בצוואר שהקרינו גם ליד השמאלית. המערערת נבדקה ולא נמצא אצלה חסר נוירולוגי. לקראת סוף שנת 1997 ביקרה אצל המשיבה, שהיתה מנהלת מרפאת הכאב בבית-החולים בילינסון, וזו הציעה לה טיפול של הזרקה אפידוראלית באזור הצוואר, שאמור לשכך את הכאב. בעקבות הטיפול, המערערת סובלת היום משיתוק חלקי וממגבלות בידה השמאלית, והיא מבקשת לקשור את הנזק הזה להתרשלות בביצוע הטיפול האמור. ביהמ"ש קבע כי הוכח הקשר הסיבתי העובדתי בין ההזרקה לבין הנזק, ואולם, הוסיף וקבע, לא הוכחה התרשלות מצד המשיבה בביצוע ההזרקה. אעפ"כ, מצא את המשיבים אחראים לנזקיה של המערערת, שכן המשיבה לא הזהירה את המערערת מפני הסיכון של שיתוק ביד בעקבות הטיפול, ולו היתה מוזהרת, היא היתה ממאנת לעבור את הטיפול. לעניין שיעור הפיצויים פסק ביהמ"ש, סכום של 889 אלף -. המערערת מלינה על מיעוט הפיצויים והמשיבים משיגים על עצם קביעת האחריות, וכן על שיעור הפיצויים. ערעורה של המערערת נתקבל וערעור המשיבים נדחה.
ב. אשר לעצם האחריות - אין עילה להתערבות בתוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש, לאמור, הטלת אחריות על המשיבים בעילה של היעדר הסכמה מדעת. באשר לטענות בעניין גובה הנזק - במספר ראשי נזק פסק ביהמ"ש המחוזי על הצד הנמוך, וטעה בכך שלא פסק כלל פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר ובגין עזרת הזולת בעבר. אשר להפסד השכר, יצויין, כי גם אם היה בידי המערערת לתור אחר מקום עבודה והיא לא עשתה כן, אין בכך כדי לאיין את זכאותה לפיצוי חלקי, על-פי הפגיעה התפקודית שנגרמה לה. זו ההנחה העומדת בבסיס פסיקת הפיצוי לעתיד, והיא יפה גם לעבר. לפיכך יש להוסיף לפסק-הדין סכום של 200,000 -.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד י. וינברג למערערת, עו"ד י. אבימור למשיבים. 12.12.07).
ע.פ. 2625/06 - ישי שליסל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה תוך דחיית הגנה של "היעדר שליטה" ומידת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 843/05 - הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער הורשע ב-3 עבירות של פגיעה במשתתפים ב"מצעד הגאווה" שהתקיים במרכז העיר ירושלים. לגבי א', נושא הדגל של התהלוכה, הורשע בעבירה של נסיון לרצח; לגבי ל', שצעדה בסמוך לנושא הדגל, הורשע בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות; לגבי ר' הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. ביהמ"ש דחה טענת היעדר שליטה שהעלה המערער בהסתמך על סעיף 34ז לחוק העונשין, טענה לפיה הוא פעל כאוטומט בשל "קול" שקרא לו להפסיק את המצעד אשר נתפס בעיניו כתועבה וכחילול השם. ביהמ"ש הטיל על המערער 12 שנים מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. הטענה כי המערער פעל לאורך כל האירוע בהעדר שליטה, בצדק נדחתה, ולא מתעורר כל ספק סביר בעניין זה. המערער הואשם בשלוש עבירות של נסיון לרצח וביהמ"ש הבחין בין העבירות שפגעו במתלוננים השונים. הסניגורים טוענים כי עצם ההבחנה שנעשתה בפסק הדין בין דרגות שונות של יסוד נפשי, היא הנותנת שיש להרשיע את המערער (אם בכלל) על פי היסוד הנפשי הנמוך ביותר עליו מצביעות הראיות. טענה זו, אין לקבל. עם זאת באחת העבירות הוחלט בערעור להמיר את ההרשעה מסעיף 334 לחוק העונשין, עבירה של פציעה, לסעיף 341 לחוק שהיא עבירה של חבלה ברשלנות.
ג. אשר לחומרת העונש - ביהמ"ש עמד על כך שהעבירות בוצעו על רקע אידיאולוגי ומתוך רצון לפגוע בערכי היסוד החברתיים של חופש הבעת הדעה וזכות ההתקהלות והתהלוכה. נקודות הזכות העומדות למערער, כך ציין, מעטות הן, ועיקרן העובדה שניהל אורח חיים נורמטיבי עד לאירועים הנדונים. כל הדברים הללו נכונים הם. ואולם, בשל השינוי בסעיף האישום בנוגע ל-ל', יופחת עונש המאסר בפועל ויעמוד על עשר שנים.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד ראובן בר חיים ואשר אוחיון למערער, עו"ד רחל מטר למשיבה. 17.12.07).
עש"ם 7859/07 - מדינת ישראל נגד אברהם בר יוסף
*הרשעה בעבירות משמעת לדחיית טענה של "הגנה מן הצדק" שהתבססה על הבטחה, כביכול, כי הקובלנה המשמעתית תבוטל(הערעור נתקבל).
א. המשיב, מנהל אגף חקירות במוסד לביטוח לאומי, הועמד לדין משמעתי בעבירות שעניינן פגיעה במשמעת שירות המדינה, הפרת נוהלי העבודה של המוסד והתנהגות
שאינה הולמת את תפקיד. במהלך דיון ההקראה בפני בית הדין למשמעת טען המשיב כי נפגש עם מנכ"ל המוסד בחודש ספטמבר 2005 והלה הודיע לו כי החליט לבטל את הקובלנה שהגיש נגדו. לטענתו, רק בחודש ינואר 2006, עת זומן לחקירה, נודע לו כי הקובלנה לא בוטלה. ביה"ד קבע כי המנכ"ל קיבל החלטה לביטול הקובלנה וכי החלטה זו יצרה ציפייה סבירה אצל המשיב כי לא יינקט נגדו הליך משמעתי. בית הדין קיבל את טענת המשיב בדבר תחולת הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק". הערעור נתקבל.
ב. מתגובת המנכ"ל עולה כי התחייב לבדוק עבור המשיב אם ניתן לבטל את ההליכים המשמעתיים, אך אין בה כל התחייבות חד-משמעית כי הקובלנה תבוטל. אכן, הלכה היא שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. אולם, בית הדין לא ביסס את קביעותיו על עדותו של מנכ"ל המוסד או על עדויות אחרות שנשמעו בפניו, אלא על תגובתו הכתובה של המנכ"ל, על זכרון הדברים שנערך על-ידי המשיב ועל תגובת המשיב לתובענה. מסמכים אלו נמצאים גם בפני ערכאת הערעור. בנסיבות אלו, אין יתרון מהותי לערכאה הקודמת בבחינתם של המסמכים וקל וחומר בהסקת מסקנות מתוכנם.
ג. גם אם נותיר בעינה את קביעת בית הדין כי למשיב ניתנה הבטחה מינהלית מחייבת, אין לומר כי בנסיבות המקרה התקיימה הצדקה לשימוש בדוקטרינה של "הגנה מן הצדק". תחולתה של דוקטרינה זו מצומצמת והשימוש בה לא נעשה כעניין שבשגרה אלא במקרים חריגים בלבד, בהם יש בהמשך ההליך המשפטי כדי לגרום עיוות דין לנאשם, או כדי ליצור תחושה חזקה של חוסר צדק. המקרה דנא אינו נכנס לגדר המקרים החריגים המצדיקים שימוש בדוקטרינה. יש טעם גם בטענת המערערת כי משהוגשה קובלנה נגד המשיב עובר שיקול-הדעת לגבי המשך הטיפול בה לידי התביעה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מ. אומיד למערערת, המשיב לעצמו. 19.12.07).
ע.א. 2666/05 - מדינת ישראל נגד אינסופקו הספקה לתעשייה בע"מ ואח'
*חיוב המינהל בפיצויים, כאשר לא יידע במועד את הזוכים במכרז לרכישת מקרקעין, בדבר "בעייה תכנונית" שעיכבה לבסוף את הבנייה בנכס במשך שנתיים(מחוזי ת"א - ת.א. 475/98 - הערעור נדחה חלקית פה אחד וחלקית ברוב דעות).
א. במהלך שנת 1992, במסגרת פרוייקט להקמתו של אזור תעשיה בעיר יבנה, פרסם המינהל מכרז להחכרת מגרש בשטח להקמתם של מבני תעשייה, ואינסופקו זכתה בו. המכרז מתייחס לתוכנית המתאר של עיריית יבנה, לפיה המגרש נמצא בתחום המרחב התכנוני של יבנה. בהמשך הוברר כי המקום נמצא בפועל במרחב התכנוני "שורקות" ובאחריותה המוניציפאלית של המועצה המקומית גן רווה. כיוון שכך היה צריך לתקן את התשריט ואת התקנות של התוכנית, כך שלא ניתן היה באותו שלב להגיש תכניות ולקבל היתרי בנייה במגרש (להלן: הבעייה התכנונית). המינהל לא יידע את אינסופקו בדבר קיומה של הבעייה התכנונית, וזו התקשרה בחוזה עם חברה (להלן: חמ"ת) לבצוע עבודות פיתוח, וכחודשיים לאחר שסיימה אינסופקו להסדיר את סוגיית התשלומים עבור המגרש נודע לה על דבר הבעייה התכנונית. כתוצאה מהבעייה האמורה הושלמה הבנייה באיחור של שנתיים. אינסופקו תבעה את המינהל בעילה חוזית, ולחילופין, גם נתבעים נוספים בעילות נזיקיות. בית המשפט חייב את המינהל בפיצויים בשלושה ראשי נזק: סכומי מס הרכוש שאינסופקו שילמה בגין התקופה שבה התעכבה הבנייה; אובדן דמי שכירות; 100,000 ש"ח פיצוי ששילמה לחברה אחרת עקב הפרת חוזה השכירות עימה. סך כל הפיצויים עמד על 1,513 מליון ש"ח. הערעור על חיוב המינהל בפיצויים נדחה פה אחד והערעור על גובה הפיצויים נדחה ברוב דעות.
ב. המשנה לנשיאה ריבלין: באשר לעצם חיוב המינהל בפיצויים יש לדחות את הערעור. המינהל טוען כי יש להפחית את הפיצויים שנפסקו בתיק לאור קיומו של אשם תורם
מצידה של אינסופקו. זו האחרונה, כך הוא מדגיש, לא ביקשה את ביטולו של החוזה בזמן שנודע לה על הבעייה התכנונית ולאחר מכן בשלב שנודע לה על ההפרה של החוזה. דין טענה זו להידחות. אין לדרוש מאינסופקו, לבקש את ביטולו של החוזה בשלב המתקדם, ומכל מקום אין לראות בכך משום אשם תורם. מטעמים דומים, יש לדחות את טענת המינהל לפיה יש להפחית את הפיצוי עקב בחירתו של הנפגע לקיים את החוזה ולא לתבוע בגין הפרה. סעיף 2 לחוק התרופות מעניק לנפגע ההפרה את חופש הבחירה בין התרופות השונות - בין אם מדובר באכיפה, בין אם מדובר בביטול ובין אם מדובר בשילוב כל אחד מהם עם תרופת הפיצויים. אשר לטענותיו של המינהל לעניין גובה הפיצויים שנפסקו, אין סיבה להתערב בפסק הדין של הערכאה המבררת.
ג. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): מסכים לפסה"ד, למעט בסוגיית שיעור הפיצוי. מקובלת, חלקית, עמדת המערערת כי לאינסופקו נפסק פיצוי ביתר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, רובינשטיין. עו"ד לימור פלד למערערת, עוה"ד אריה דנציגר, שמואל פלגר, יורם מושקט, איתן בראש ולוי ציון למשיבים. 19.12.07).
בג"צ 9454/07 + 9441/07 - מחמד אגבר וטארק אבו מטר נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש ואח'
*מעצר מינהלי עקב פעילות בארגוני טרור (העתירות נדחו).
העותר 1, יליד 1973, נעצר ביום 29.3.07 למשך שישה חודשים בנימוק כי הוא פעיל בארגון החמאס ומעורב בפעילות תומכת טרור. ביום 5.4.07 אושרו הצו והתקופה הנקובה בו על ידי שופט משפטאי של ביהמ"ש הצבאי. ערעור העותר על החלטה זו בפני ביהמ"ש הצבאי לערעורים באיזור יו"ש נדחה. ביום 7.9.07 הוארך מעצרו המינהלי עד ליום 6.3.08. ביום 9.9.07 אושר צו המעצר. העותר 2, יליד 1989, נעצר ביום 15.9.06 בנימוק כי הוא פעיל בארגון החזית העממית. ביום 20.9.06 הוצא נגדו צו מעצר מינהלי למשך שישה חודשים, אשר הוארך מעת לעת. העתירות נדחו.
בתנאים של מאבק בלתי פוסק בטרור, נדרשים הן מערכת הביטחון והן ביהמ"ש לבחינת האיזון שבין צרכי הבטחון לזכויות האדם. השימוש בכלי של מעצרים מינהליים עודו הכרח בל יגונה, אלא שיש לוודא ככל הניתן כי השימוש הנעשה בו הוא ראוי ומידתי. המעצר המינהלי, ביסודו, אינו אמצעי עונשי, אלא אמצעי מניעתי. בהתחשב בתכלית זו, יש לבחון צווים המאריכים את תקופת המעצר המינהלי בהתאם למשך המעצר ולמידת המסוכנות הנשקפת מהעציר, ולהפעיל מבחן הסתברותי לבחינת ודאות קרובה לפגיעה בביטחון. בג"צ עיין בחומר החסוי בתיקים אלה, והשתכנע כי יש יסוד של ממש באשר לפעילותם האסורה של העותרים, על פי מידע עדכני.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד ג'ואד בולוס ורסלאן מחאג'נה לעותרים, עו"ד אילאיל אמיר למשיב. 20.12.07).
בש"פ 10087/07 + 9955/07 - אברהם סטואר ואיליה חודונוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של נסיון לרצח (העררים נדחו).
לפי כתב אישום שהוגש נגד העוררים, פנה העורר 1 במהלך חודש פברואר 2007, לאדם בשם סרגיי טפליצקי (להלן: סרגיי) והציע לו כי ירצח אדם בשם יואב סיני (להלן: סיני) תמורת תשלום 15,000 דולר. ביום 14.2.07 הגיע סרגיי סמוך לביתו של סיני בראשון לציון, ובשלב הביצוע החליט שלא להרוג את סיני אלא לפצעו בלבד, ירה לעברו מספר יריות ופצעו. מספר שבועות לאחר הירי בסיני, כך נטען, פנה העורר 1 שנית לסרגיי, בהצעה לרצוח אדם בשם איציק כהן, תמורת סכום של 30,000 דולר. סרגיי פנה לעורר 2 והציע לו סכום של 15,000 דולר
תמורת "השתתפותו במשימה". השנים הגיעו לקרבת ביתו של כהן, ובעודם ממתינים לבואו, נעצרו על-ידי המשטרה. באישום נוסף, המתייחס לעורר 1 בלבד, ירה לעבר אחד בשם איציק פרץ (להלן: פרץ), מספר יריות, ולאחר-מכן, התקרב לפרץ, החליף עמו מספר מילים ותקף אותו. ביהמ"ש המחוזי הורה, לעצור את העוררים עד תום ההליכים. העררים נדחו.
אף אם נניח, שטענות באי-כוח העוררים בנוגע לפגיעה בתקינות הליך החקירה המשטרתית נכונות הן, אין זה הזמן להכריע בשאלה, ומן הראוי כי המותב אשר ישמע את התיק העיקרי לגופו, ידון בשאלות העולות מטענות אלה. לפיכך, הטענה בדבר הגנה מן הצדק נדחית. לאחר עיון בהודעותיו של סרגיי במשטרה, בדו"ח התשאול עם סרגיי, ומהעובדה, כי לא נחתם עם סרגיי כל הסכם עד מדינה ולא הובטחה לו כל טובת הנאה, מעמדו הינו כשל שותף לדבר עבירה, אשר שיתף פעולה עם המשטרה ודבריו טעונים חיזוק. אשר לחלופת מעצר - לנוכח העבירות החמורות המיוחסות לעוררים, לא ניתן לסמוך על חלופת מעצר כלשהי, אשר תפיג את מסוכנותם של העוררים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד יורם שפטל וגיגי ירון לעוררים, עו"ד נועה תבור למשיבה. 18.12.07).
ע.פ. 7646/07 - אהרון אייל (ירון) כהן ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות על חוק איסור הלבנת הון (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערערות 2 ו-3 הן חברות פרטיות העוסקות במתן שירותי מטבע, כהגדרתם בחוק איסור הלבנת הון, מאז הוקמה בשנת 1997, והמערער 1 הוא בעל החברות ומנהלן. בחודש מרץ 2004 הוגש כתב אישום שכלל עבירות של פעולה ברכוש אסור לפי סעיפים 3(א) ו-4 לחוק איסור הלבנת הון וכן עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין. ביום 12.4.07 חתמו הנאשמים על הסדר טיעון, במסגרתו הודו בכל המיוחס להם בכתב האישום. המערערים הורשעו בעבירות שיוחסו להם, ולאחר סקירת הענישה בעבירות דומות השית בית המשפט על המערער 1 7 חדשים מאסר בפועל, 3 חדשים מאסר על תנאי, וקנס של 100 אלף -, ונוכח ההקלה בעונשו בהשוואה למשאלת המשיבה, העמיד את שיעור החילוט על הצד הגבוה - כלשונו - דהיינו חמישים אחוזים, מתוך כלל הרכוש שנתפס שגובהו 3.1 מליון -. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
אין מקום להקל בעונש המאסר בפועל של שבעה חודשים שהושת על המערער, אשר בית המשפט קמא ראה בו - בצדק - הקלה לעומת התקרה של 10 חדשים שבהסדר הטיעון. מנגד נכון להקל במידה מסויימת עם המערער, בעניין החילוט. נוכח הנסיבות לקולא, ובמיוחד הרס עסקו של המערער, יועמד החילוט על %33. במבט צופה פני עתיד יאמר לחלפנים, כי חילוט יתכן באחוזים גבוהים מזה משמעותית.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד נבות תל צור ואריאל פרי למערערים, עו"ד ענבל לוי ויוסי אלון למשיב. 20.12.07).
ע.א. 7351/06 - עו"ד עופר שפירא... כונס נכסים... ואח' נגד יוסף זילברברג
*תביעת כונס נכסים נגד דירקטורים בחברה בפירוק (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב כיהן כדירקטור בחברה פרינטלייף במשך תקופה של כחודש וחצי עד להחלטה על פירוק החברה. המערערים הגישו תביעה נגד נושאי המשרה בעבר בחברה לחיובם בחובות החברה העומדים על סכום של כ-30 מיליון ש"ח. זאת, לנוכח הפרות נטענות של חובות האמונים והזהירות שחבים נושאי המשרה כלפי החברה ואף ביצוע מעשי תרמית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשתו של המשיב למחיקת התביעה נגדו על הסף, בקבעו כי אין לייחס למשיב אחריות אישית אך ורק מכוח
היותו נושא משרה בחברה. ביהמ"ש ציין כי נוכח פרק הזמן הקצר בו כיהן המשיב כדירקטור, נדרש היה מהמערערים לציין בגין אילו אירועים בדיוק קמה למשיב אחריות אישית ובאיזה חלק מתוך סכומי התביעה חייב המשיב לטענתם. הערעור נתקבל בחלקו.
באשר לאירועים המתוארים בכתב התביעה, אשר אירעו בתקופת כהונתו של המשיב, יש לבחון האם מילא המשיב את חובותיו כדירקטור בחברה. על בסיס הנטען בכתב התביעה, ניתן - לכל הפחות - לייחס לכאורה למשיב אחריות באשר לחלק מהאירועים, בגין מחדל המהווה הפרה של חובת הזהירות. במצב דברים זה, אין לקבוע מראש כי כתב התביעה אינו מקים עילה כלשהי כנגד המשיב. בדיון בתביעה לגופה, יידרש ביהמ"ש לבחינה פרטנית בגין אילו אירועים - אם בכלל - ניתן לייחס אחריות למשיב ומהו היקפה של אחריות זו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ריבלין, ארבל, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד עופר שפירא ואלי בורשטיין למערערים, עו"ד ג'רמי בנימין ולימור קסלר-דוידור למשיב. 12.12.07).
רע"א 2964/07 - צבי תל נגד סהר חברה לביטוח בע"מ
*דחיית תביעה נגד חברת ביטוח, בטענה של אבדן כושר עבודה (הבקשה נדחתה).
המבקש, יליד 1952, עבר בחודש אפריל 1996 אירוע לב. עובר לאירוע היה המבקש אחד מבעליו של בית ספר לנהיגה וכן לימד נהיגה על רכב פרטי, על אופנועים ועל משאיות. המבקש היה מבוטח אצל המשיבה, ובעקבות אירוע הלב, שילמה לו המשיבה תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה מלא עד לחודש אוגוסט 1998 ואז חדלה. המבקש הגיש תביעה לבימ"ש השלום בה טען כי נגרם לו אובדן כושר עבודה חלקי כמשמעותו בפוליסה. בימ"ש השלום פירש בהחלטתו את הגדרת "אובדן כושר עבודה חלקי" בפוליסה בהתאם לתכליתה המסחרית, וקבע כי משנפגע המבקש באורח שנשללו ממנו באופן חלקי יכולתו וכושרו לעסוק במקצועו כמורה נהיגה, זכאי הוא לתגמולי ביטוח. בהחלטה נוספת נקבעה נכותו הרפואית של המבקש בשיעור של %50 וכן נקבע למבקש אובדן כושר עבודה בשיעור של %66 בשל הפגיעה ביכולתו לעסוק בשניים מתוך שלושה ענפי לימוד נהיגה בהם עסק עובר לאירוע הלב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי המבקש לא איבד את כושר עבודתו באופן חלקי על-פי תנאי הפוליסה, שכן לא הוכיח כי נבצר ממנו באופן חלקי לעסוק בעיסוק סביר אחר, היינו, עבודה כמורה לנהיגה ברכב פרטי העונה על הגדרת "עיסוק סביר אחר" בהתאם להשכלתו, הכשרתו וניסיונו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לעניין היכולת לעסוק בעיסוק סביר אחר בהקשר של אובדן כושר עבודה מלא, אין צורך בזהות בין עיסוקו של המבוטח עובר לתאונה לבין עיסוקו לאחר התאונה, אלא יש צורך שה"עיסוק הסביר האחר" יהלום את השכלתו, הכשרתו וניסיונו של המבוטח, וכן שעיסוק זה יעלה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודותיו הקודמות של המבוטח. בענייננו, המבקש מסוגל להמשיך לשמש כמנהל בית ספר לנהיגה ללא הגבלה וללמד נהיגה ברכב פרטי בהיקף של 8 שעות ביום, כשהמומחה מטעם ביהמ"ש סבר כי הוא יכול להמשיך לעבוד אף מעבר לשעות אלה.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ר. רוטשטיין למבקש, עו"ד י. דוידוביץ למשיבה. 10.12.07).
רע"א 8598/07 - שמואל והבה נגד הראל חברה לביטוח בע"מ
*דחיית טענה שיש לקבוע אחוזי נכות, בנכות מסויימת, לפי קביעת המל"ל, כאשר חלק מחוות הדעת הרפואיות בפריטים אחרים הוגשו לפני שהתקבלה החלטת המל"ל (הבקשה נדחתה).
המבקש נפגע ביום 8.5.2003 בתאונת דרכים, שהוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כתאונת עבודה. בגין נזקים שנגרמו לו בתאונה הגיש המבקש לבימ"ש השלום בירושלים תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
לצורך קביעת דרגת נכותו של המבקש, מינה ביהמ"ש מומחים בתחומים שונים, כאשר במקביל המשיך המבקש בתהליך קביעת נכותו על-ידי המל"ל. המומחים בתחומי האורטופדיה, הנוירולוגיה ואף אוזן גרון הגישו לביהמ"ש את חוו-ת-דעתם בטרם נקבעה נכותו של המבקש על-ידי המל"ל; ואילו המומחית בתחום הפסיכיאטריה הגישה את חוות-דעתה רק לאחר שהתקבלה במל"ל החלטה לגבי נכויותיו של המבקש, ובהן הנכות הפסיכיאטרית. בנסיבות אלה, טען המבקש כי יש לאמץ את שיעור הנכות הפסיכיאטרית שנקבע במל"ל. בימ"ש השלום קבע כי היות שהמבקש בחר במסלול של קביעת נכויותיו על-פי חוו-ת-דעת של מומחים רפואיים, יש לדבוק במסלול זה, ולא ניתן לאמץ את קביעת המל"ל בעניין הנכות הפסיכיאטרית. על החלטת בימ"ש השלום הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא כי מועד הגשת חוות-הדעת של המומחה הרפואי לתיק ביהמ"ש הוא המועד הקובע לתחילת שמיעת הראיות לצורך סעיף 6ב לחוק הפיצויים, וכי החל במועד זה, חוות-דעתו היא שמחייבת לעניין קביעת דרגת נכותו של הנפגע בביהמ"ש. בהינתן שסעיף 6ב מתייחס לשמיעת הראיות בתביעה בכללותה - ללא הבחנה הנוגעת לשמיעת הראיות בפרטי הנכות השונים - צדקו הערכאות קמא בקביעותיהם.
(בפני: המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עמוס אגרון למבקש, עו"ד ח. דוד-חיות למשיבה. 5.12.07).
בש"פ 10071/07 - נואף אבו טיר ועבד באסט אבו טיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות חבלה חמורה. *עריכת סולחה, כשלעצמה, אינה משמשת עילה להסרת המסוכנות בדיון על מעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
העוררים הואשמו כי על רקע סכסוך בין משפחתם למשפחתו של אדם אחר (להלן: המתלונן), קשרו העוררים קשר עם כ- 15 אחרים לפגוע במתלונן. נטען כי ביום 15.11.2007 הסיטו העוררים באמצעות רכבם את רכבו של המתלונן, והלה החל לברוח מהרכב תוך שהעוררים רודפים אחריו, ולאחר שמעד החלו העוררים להכותו בכל חלקי גופו באמצעות אלות וצינורות ברזל, ואף ביצעו בו חתכים בסכינים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי נשקפת מהעוררים מסוכנות שאין ניתן לאיינה על דרך חלופת מעצר. ביהמ"ש אף שוכנע כי קיים חשש שהעוררים ינסו לשבש הליכי משפט ולפגוע בביטחונם של אחרים על רקע הסכסוך בין שתי המשפחות. בנסיבות אלה רשאי היה לקבוע כי אין חלופה שעשויה לצמצם את מסוכנותם של העוררים, ואין להתערב בהחלטתו שלא לבחון את חלופת המעצר באמצעות תסקיר מעצר. אשר לטענה כי ב"סולחה" שנערכה בין המשפחות יש כדי להפחית ממסוכנותם של העוררים, הרי נקבע לא אחת כי "הסכם 'סולחה'... משקלו הוא יחסי בלבד, ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה של ממש להסרת סכנה מהתלקחות אפשרית של מעשי איבה נוספים ".
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד סאהר עלי לעוררים, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 11.12.07).
בש"פ 10515/07 - אדיר כראדי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בנסיון לרצח ביריות, כאשר המועד שנקבע למשפט יחייב שלוש הארכות מעצר מעבר ל-9 חדשים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר וקרוב משפחתו, (להלן אלעד), הואשמו כי ארבו לצאתם של שניים מחבריו של אלעד, אשר עמם הסתכסך, ממועדון בנתניה, כאשר העורר נהג בקטנוע שהיה בבעלותו של אלעד, בעוד אלעד הרכוב מאחוריו נושא על גופו אקדח. כאשר יצאו שני החברים מהמועדון קרבו אליהם העורר ואלעד בנסיעה באורות כבויים, ואלעד ירה שמונה כדורים לעבר אחד מקרבנותיו במטרה להורגו, ושני כדורים לעברו של השני. על אלה הואשם העורר בנסיון לרצח, ועבירות נלוות. בעת הדיון בבקשת המעצר, הוגש תסקיר מעצר, במסגרתו הומלץ על שחרורו
של העורר לחלופת מעצר בבית הורי. ביהמ"ש לא קיבל את ההמלצה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
נתון מרכזי העומד בבסיס החלטה זו הוא קביעת מועד ההוכחות לעוד כמעט אחד עשר חודש; נתון זה לא היה לנגד עיניו של ביהמ"ש המחוזי במותב המעצר. משמעות המשך המעצר, היא כי יידרשו שלוש הארכות לפי סעיף 62 לחסד"פ, בטרם יחלו ההוכחות. דבר זה קשה עד מאוד להלמו. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לשם קביעת תנאי השחרור בערובה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אפרת חג'ג' לעורר, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 13.12.07).
בר"ם 7822/06 - מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נגד בני משה קרסו בע"מ ואח'
*סיווג אולמות למכירת מכוניות, כ"מחסן ערובה" או "כעסקים אחרים", לצורך חיוב בארנונה (הבקשה נדחתה).
המחלוקת בבקשה זו נוגעת לשאלת אופן סיווג אולמות תצוגה למכירת מכוניות המופעלים על ידי המשיבות, לצורך חיוב בארנונה, האם כ"מחסן ערובה", כפי שטענו המשיבות, או כ"עסקים אחרים" כסיווג שיורי, כפי שטענה המבקשת. עד שנת 1997 סווגו האולמות בסיווג "עסקים אחרים". משנת 1997 ועד שנת 2000 סווגו כ"מחסן ערובה" ולאחר מכן הוחזר הסיווג המקורי באופן בו הוגדלו שומות הארנונה. המשיבות הגישו השגות בין השנים 2003-2000 על חיובי הארנונה, ומשנדחו, הגישו עררים לועדת הערר וזו דחתה את העררים וקבעה, בין היתר, כי לאור העובדה שבאולמות מתקיימת פעילות מסחרית, השימוש העיקרי של המשיבות באולמות הינו תצוגה למטרת מכירה ועל כן אין לסווג את האולמות כ"מחסן ערובה". ביהמ"ש לעניינים מנהליים קיבל את הערעור על החלטה זו וקבע כי האולמות יסווגו בסיווג "מחסן ערובה". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסיווג מחסן ערובה בצו הארנונה של עיריית חיפה הוא סיווג ספציפי ולפיו: "מחסן ערובה - מחסן רישוי כהגדרתו בפקודת המכס, שניתן לו רשיון מחסן כללי או פרטי מאת מנהל אגף המכס והבלו". ביהמ"ש קבע כי נכסי המשיבות חוסים תחת הגדרות פקודת המכס, והשימוש בנכסים אינו שולל את היותם מחסנים רשויים ועל כן נופלים הם לסיווג "מחסן ערובה". קביעות ביהמ"ש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד עידית חדר אוחיון למבקשת, עוה"ד הדס ליטבק-כהן ודן י. ארטן למשיבות. 10.12.07).
רע"ב 433/07 - עמירם הוכברג נגד שירות בתי הסוהר ואח'
*המועד בו ניתן לדון בקציבת עונש המאסר, כאשר האסיר נדון לשני מאסרי עולם מצטברים (הבקשה נדחתה).
בשנת 1996 רצח המבקש - פיזיקאי תושב רחובות - את גרושתו ואת אמה- ונמלט לשוויץ עם בנם המשותף. לאחר שנעצר והובא לדין בישראל, הוא הורשע ונדון לשני מאסרי עולם מצטברים. לא מכבר, בעת שהותו בכלא, הסכים לראשונה להודות ברצח הכפול ואף הוביל את החוקרים למקום בו השליך את גופת הרעיה. בחלוף כעשור מן היום בו נכלא, עתר המבקש לוועדת השחרורים, שתמליץ לנשיא-המדינה על קציבת עונשו. הוועדה לא הוסמכה לכך, באשר סעיף 29(2) חוק שחרור על-תנאי ממאסר, קובע כי המלצתה לא תימסר בטרם חלפו 15 שנים מן היום שבו החל אסיר, שעונשו נגזר למאסרי-עולם מצטברים, לרצותו. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב נגד ההחלטה ועתירתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי סעיף 29(ב) הנ"ל, הנסיבות העשויות לזכות אדם בקציבת העונש, יאחרו להבשיל מקום בו נגזרו לו מאסרי-עולם מצטברים. אשר לטענה כי מדובר בחקיקה רטרואקטיבית
- הלכה היא, כי אפילו נקבעה להוראת חוק תחולה למפרע, אין בדבר מאום מקום בו כיוון לכך המחוקק במילותיו המפורשות, או כשהדבר משתמע מתכליתו של החוק. בענין שבפנינו, מצווה סעיף 48 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, בלשון מפורשת, לאמור: "אסיר, שנגזר עליו עונש מאסר לפני פרסומו של חוק זה... יחולו עליו הוראות חוק זה...". בפסיקה נקבע עוד כי בסוגיה המוסדרת בסעיף 29, החוק אינו מורה כלל על תחולה רטרואקטיבית, כי אם על תחולה אקטיבית ופרוספקטיבית. לאמור - עוסק הוא באסירים שעונשם טרם נקצב, בין אם עניינם תלוי ועומד בוועדת השחרורים ובין אם טרם הובא בפניה.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד איתי הרמלין למבקש, עו"ד גלעד שירמן למשיבים. 2.12.07).
ע.פ. 4564/07 - מדינת ישראל נגד אסי חכים
*החמרה בעונש בעבירה של נהיגה פרועה ברכב גנוב תוך סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והמלטות מהמשטרה (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
בשעת בוקר של יום 22.9.06 גנב המשיב רכב בבת-ים, ופתח בנסיעה מהירה מהמקום. כאשר אותר המשיב הפעילה ניידת משטרה אזעקה וקראה למשיב לעצור. הוא לא שעה לקריאה זו, והתפתח מרדף אחריו. במסגרת מרדף זה עקף המשיב כלי רכב, נסע בנתיב הנגדי לנתיב נסיעתו תוך סיכון כלי הרכב אשר באים מולו, נכנס לצומת כשבכיוון נסיעתו רמזור אדום, וגרם לנהגים שהגיעו מכיוון אחר לעצור. המערער הורשע וביהמ"ש גזר עליו ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי וכן הורה להפעיל, בחופף, מאסר על תנאי בן חמישה עשר חודשים. כמו-כן הורה ביהמ"ש על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב למשך חמש שנים מיום גזר-הדין. הערעור על קולת העונש נדחה בעיקרו.
מעשיו של המשיב חמורים ביותר, ועולה מהם תמונה עגומה של אדם, שכדי להשיג כסף לצריכת סמים, מוכן הוא לגנוב רכב ולסכן את חייהם של נהגים והולכי רגל בנהיגתו המסוכנת. גם גיליון ההרשעות של המשיב מעיד על מסוכנותו. עם זאת, תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המשיב הינה תקופה ארוכה, אשר יש בה כדי להעניש את המשיב בחומרה על העבירות שאותן ביצע, תוך מתן הזדמנות לעבור הליך טיפולי ארוך ויעיל בתוך הכלא להיגמלות מהסם. שונים הדברים באשר להפעלת המאסר על תנאי. יש לחלק את הפעלת המאסר על תנאי כך ששבעה חודשים ממנו יופעלו במצטבר. כמו-כן פסיקת ביהמ"ש שפסילת רישיון הנהיגה של המשיב תחל ביום מתן גזר הדין, מנוגדת לאמור בסעיף 42(ג)(2) לפקודת התעבורה, ומנוגדת אף לתכלית הענישה. מניינה של תקופת הפסילה בת חמש השנים יחל, אמנם, מיום גזר הדין, אך לא תובא בחשבון הפסילה תקופת המאסר בה הוא נושא.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ג. שפירא למערערת, עו"ד מ. עורקבי-דנציגר למשיב. 4.12.07).
רע"פ 5061/07 - חיים חליווה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לקבלת דבר במרמה, ע"י הנפקת תלושי שכר ו"אישור מעביד", של הנאשם לגרושתו (הבקשה נדחתה).
המבקש היה בתקופה הרלוונטית מנהלה של חברת "חדשות כוכב הצפון בע"מ" (להלן: החברה). הוא הואשם בבימ"ש השלום בטבריה בעבירות של הנפקת תלושי שכר של החברה לגרושתו, שהואשמה אף היא, (להלן: הנאשמת), למרות שזו לא עבדה בחברה בתקופה הרלוונטית. עוד הואשם המבקש כי הנפיק לנאשמת "אישור המעביד על השכר" (להלן: האישור), והנאשמת הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לדמי אבטלה על בסיס עבודתה, כביכול, בתקופת העבודה הפיקטיבית. בימ"ש השלום זיכה את השניים מעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר במרמה ושימוש במסמך מזויף, עבירות
בהן הואשמו, הרשיע את המבקש בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה וגזר עליו מאסר על תנאי בן 6 חודשים וקנס של 3,000 -. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ואף הרשיע את המבקש בעבירה נוספת של רישום כוזב במסמכי תאגיד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לשתי העבירות בהן הורשע המבקש, מעלים באי כוחו טענת הסתמכות על מסמך שקיבל תוקף של פסק דין בבימ"ש לענייני משפחה. בין המבקש לנאשמת נכרת הסכם ממון הנוגע לגירושיהם, אשר קיבל תוקף של פסק דין. במסגרת הסכם הממון נקבע כי אחת הדרכים להעברת התשלום החודשי מהמבקש לנאשמת תהיה בדרך של הוצאת תלושי שכר של החברה לנאשמת. ברם, הגם שביהמ"ש לענייני משפחה בנצרת נתן תוקף של "פסק דין" להסכם הממון שבין הצדדים, אין הוא דן באופן התשלומים שבין המבקש לנאשמת, וברי, איפוא, כי אין בכך כדי לאשר פרטים אלה. בפני ביהמ"ש לענייני משפחה אשר אישר את הסכם הממון, לא עלתה ולא אמורה היתה לעלות שאלת חוקיות הדרך המוסכמת בה יועברו התשלומים.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מנחם רובינשטיין למבקש, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 9.12.07).
בש"פ 8292/07 - סאלח וחמזה מילאד נגד מדינת ישראל
*החזקת סכום כסף שנתפס במהלך חיפוש, בידי המשטרה, להבטחת חילוט בתום משפט פלילי (הבקשה נדחתה).
ביום 14.5.06 נתפס סכום של 220,000 ש"ח, השייך למבקש 1, במהלך חיפוש שנערך ברכב בו נהג מבקש 2 (להלן: התפוס). בימ"ש השלום ברמלה דחה, ביום 9.7.06, את בקשת המבקש 1 להחזרת התפוס. ביום 7.12.06 התקיים דיון נוסף, בו נטען כי מאז תפיסת התפוס חלפו 180 ימים וטרם הוגש כתב אישום. לאחר דיון הוארכה תקופת החזקת התפוס בשישה חודשים נוספים. ביום 13.5.07 הגישה המשיבה בקשה נוספת להארכת משך תקופת ההחזקה ומנגד הגישו המבקשים בקשה להורות על החזרת התפוס. בימ"ש השלום קבע, כי תכלית התפיסה נותרה בעינה, אולם לאור העובדה, כי חלפה למעלה משנה מאז התפיסה התפוס יוחזר בכפוף להמצאת ערבות בנקאית צמודה בגובה סכומו הכולל של הכסף התפוס, לתקופה של שנה. ערר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין הגבלה בדין למשך התקופה בה רשאית המשטרה להחזיק בתפוס, בכפוף לקבלת צו בימ"ש השלום, המאריך את תקופת ההחזקה מעבר לתקופה של שישה חודשים. במקרה דנא, הן בימ"ש השלום והן ביהמ"ש המחוזי קבעו, כי שוכנעו שקיים יסוד סביר לחשד, כי הכסף התפוס ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה. כן קבעו הערכאות הקודמות, כי בכוונת המשטרה לחלט את הכסף התפוס בתום ההליכים המשפטיים, אם יוגש כתב אישום. החלטת ביהמ"ש - לפיה הכסף התפוס ישוחרר בכפוף להמצאת ערבות בנקאית להבטחת חילוטו - מאזנת כראוי בין השיקול, לפיו מדובר בחקירה מורכבת המצריכה זמן, לבין השיקול של משך הזמן שחלף מאז תפיסת התפוס.
(בפני: השופט ג'ובראן. עוה"ד אתי קדרי וליאורה ברקו למבקשים, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 6.12.07).
ע.א. 8825/07 - הוועדה המקומית... רמת גן נגד י.פ.ה.ר... ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד, שעניינו תשלום פיצויים לפי חוק התכנון והבנייה (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב קיבל בחלקה תביעתן של המשיבות 1-3 לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. התביעה הוגשה בעקבות אישור תוכנית הרחבת כביש מספר 4 והקמת מחלף בר-אילן, שפגעה בפרוייקט המגורים הידוע בשם "גני ערמונים", שבבעלות ובניהול המשיבות
1-3. סכום הפיצויים עולה על 15 מיליון ש"ח. כלפי פסה"ד הוגש ערעור, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע. לטענת המבקשת, המדובר בסכום נכבד, והנזק הכרוך באי-עיכוב תשלומו הוא בלתי-הפיך, מכיון שמשמעותו היא דחייה או ביטול ביצוע פרוייקטים בהקמה של עיריית רמת גן. לבקשה צורף תצהיר של מנכ"ל העירייה המפרט רשימה של שמונה פרוייקטים שיידחו ושישה שיופסקו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הכלל הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. על המבקש לחרוג מכך להראות כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם ימומש פסק הדין וערעורו יתקבל - יהיה קושי בהשבת המצב לקדמותו. ההכרעה בבקשה דנן מצוייה בנושא מאזן הנוחות. אכן, ככלל, ראוי לשקלל בגדרי עיכוב ביצוע גם אינטרס ציבורי במקרים המתאימים, ואין לראות בכך "אינטרס צד ג'" גרידא בכל מקרה. יהיו מקרים בהם האינטרס הציבורי יטה את הכף לעבר העיכוב. ואולם, במקרה דנא, המבקשת לא הרימה את הנטל להראות, כי בפועל מצבה התקציבי ימנע את ביצוע הפרוייקטים עליהם הצביעה. אף להימשכות ההליכים כפי שפורטה בתשובת המשיבות ישנו משקל בבחינת מאזן הנוחות. ועוד, במצב בו כפות המאזניים מעויינות, או קרובות לכך, תוכרע הכף לעבר הזוכה בפסק הדין.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד עפר טויסטר למבקשת, עו"ד מלכה אנגלסמן למשיבות. 6.12.07).
בש"פ 10122/07 - מדינת ישראל נגד מישל ג'אני וניתאי תשובה
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחיטה באיומים (הערר נתקבל בכל הנוגע למשיב 1 ונדחה ביחס למשיב 2).
המשיבים הואשמו בעבירות של סחיטה באיומים וקשירת קשר לביצוע פשע. באישום הראשון נטען כי המשיב 1 פנה בחודש פברואר 2007 לאלמנת אחיו, (להלן: המתלוננת), בשעה שהיה במעצר בגין משפט רצח שהתנהל נגדו, וביקש שתמסור לו 50,000 - הנחוצים לו לשם שחרור לחלופת מעצר. לאחר שאיים עליה כי ישבור לה את הרגליים ויעשה אותה נכה, רכשה המתלוננת שיק בנקאי בסך 50,000 - ומסרה אותו למשיב 1. באישום השני נטען, כי במספר הזדמנויות החל בחודש אוגוסט 2007 דרש המשיב 1 מהמתלוננת כי זו תמסור לו 180,000 דולר, בגין חוב שלטענתו חב לו בעלה המנוח של המתלוננת, אחרת "יפרק אותה" ואת בן זוגה. באישום השלישי הואשמו המשיבים בצוותא, שהגיעו יחד עם אדם אחר, (להלן: ג'אנו), לבית אמה של המתלוננת ובשלב זה ניפץ המשיב 2 את שמשת הרכב של המתלוננת ותקף את אחיה. עוד נטען כי המשיב 2 וג'אנו איימו על המתלוננת כי ידקרו אותה. עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, ובקשתם נדחתה. הערר נגד המשיב 1 נתקבל ונגד המשיב 2 נדחה.
המשיב 1 היה עצור עד תום ההליכים בגין אישום בתיק אחר ובשלב מסויים נקבע כי יוכל להשתחרר בתנאים מגבילים. מעשי הסחיטה והאיומים שהמשיב 1 ביצע, לכאורה, שעה שהיה משוחרר בגין עבירת רצח, מלמדת על מסוכנותו, ויש לעצרו עד תום ההליכים, באשר למשיב 2, אין להתערב בהחלטת השחרור בערובה. אכן, בתסקיר המעצר נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה לגביו. עם זאת, במהלך הדיון שמע ביהמ"ש המחוזי במישרין את המפקחים שהוצעו למשיב 2, והתרשמותו מהם היתה חיובית. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שחלקו של המשיב 2 בפרשה נשוא האישום קטן יותר, ניתן לצמצם את המסוכנות הנשקפת ממנו בחלופת מעצר.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד יאיר חמודות לעוררת, עו"ד אבי חימי למשיבים. 3.12.07).