ע.א. 10908/05 - בנק הפועלים בע"מ נגד הסתדרות העובדים הכללית... ואח'
*בעלות בנכס מקרקעין שנרכש בנאמנות(מחוזי חיפה - ת.א. 111/02 - הערעור נדחה).
א. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה למי שייכת זכות הבעלות בנכס מקרקעין, המצוי בחיפה, בשטח שטרם עבר הסדר. המשיבה 1 היא גלגולה הנוכחי של מועצת פועלי חיפה. הבעלות בנכס רשומה על שם חברת קופת מלוה וחסכון של העובדים בע"מ בפרוק. בתקופה בה נרכש הנכס, בנק הפועלים נתן שירותים בנקאיים למפעלים עסקיים ולא ליחידים. קופות המלווה הוקמו בעיקר על מנת לתת שירותים בנקאיים ליחידים, והבנק ייסד את קופת המלווה. בתאריך 31.12.57 נחתם בין הבנק לבין קופת המלווה חוזה מיזוג, אשר במסגרתו יועברו כל נכסיה והתחייבויותיה של הקופה לבנק. בתאריך 15.12.65 נמסר הדו"ח הסופי של מפרקי קופת המלווה ובפירוט הרכוש של הקופה, הנכס לא נכלל, והבעלות בו לא הועברה לבנק. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של הבנק להצהרה כי הוא הבעלים של הנכס, וקבע כי קופת המלווה שימשה כנאמן של מועצת פועלי חיפה, בקשר לנכס זה, וממילא לא יכול היה הבנק, מכוח המיזוג בינו לבין קופת המלווה לרכוש זכות אחרת. הערעור נדחה.
ב. קביעתו של בית המשפט קמא כי רכישת הנכס על ידי קופת המלווה נעשתה עבור מוסדות ההסתדרות בחיפה מעוגנת היטב בחומר הראיות. רכישת החלקות נעשתה במסגרת הסכם, שלפיו החלקות מיועדות למוסדות ההסתדרות בחיפה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, חשין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד י. מיכאל בויאר למערער, עוה"ד ק. אבידן וי. דלל למשיבות. 19.12.07).
עע"ם 8616/06 - מוריס כהן נגד עמידר... בע"מ ומשרד השיכון
*דחיית דרישה להכרה בבן כ"דייר ממשיך" בדירה שהוריו קיבלו מ"עמידר" בדיור ציבורי(מחוזי ת"א - עת"מ 2873/04 - הערעור נדחה).
א. בדירה שבבעלותה של עמידר, ברחובות, שהיא דירה ציבורית, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התגוררו בעבר, כשוכרים, הוריו של המערער. אמו של המערער נפטרה ביום 21.11.96 ואביו נפטר ביום 16.1.98. עמידר הגישה תביעת פינוי נגד המערער אשר באותה עת התגורר בדירה. המערער לא התגונן וניתן נגדו פסק דין (להלן: פסק הפינוי). בקשת המערער לבטל את פסק הפינוי נדחתה. ביני לביני פנה המערער לעמידר בבקשה להסדיר את מעמדו בדירה. בקשה זו נדחתה. המערער עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים וביקש לחייב את המשיבות לאפשר לו לרכוש את הזכויות בדירה, או להתיר לו להמשיך ולהתגורר בה. לטענתו, הוא התגורר בדירה מאז שנת 1994 (עוד קודם לפטירת אמו) והוא עונה להגדרת "חסר דירה" הקבועה בנוהל הרלבנטי ובחוק זכויות הדייר. בית המשפט לא הכריע בשאלה אם המערער התגורר עם הזכאי בדירה למשך תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת האחרון, כמותנה בחוק זכויות הדייר, לאחר שמצא שממילא לא מתקיים במערער תנאי נדרש נוסף בשל כך שלא היה "חסר דירה". לפיכך נדחתה עתירתו. הערעור נדחה.
ב. על מנת שהמערער ייחשב כ"דייר ממשיך" צריכים להתקיים בו שני תנאים: האחד, כי "הוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי" (להלן: תנאי המגורים); השני, כי "לא היתה בבעלותו... דירה או מקרקעין אחרים..." בתקופה של 5 שנים לפני פטירת הזכאי. אין מחלוקת כי לפרק זמן מסויים היה המערער בעלים (במשותף עם אשתו) של דירה (להלן: הדירה הנוספת). המערער טען כי הוא היה בעלים של הדירה הנוספת לשבוע בלבד; וכי את תקופת חמש השנים יש למנות ממועד פטירתה של האם - ביום 21.11.96. מכיוון שהמערער
היה בעלים של הדירה הנוספת במהלך שנת 1997 (לאחר מועד פטירתה של האם, וקודם למועד פטירתו של האב, ביום 16.1.98), הרי תנאי היעדר הבעלות מתקיים בו. בית המשפט לא קיבל את גירסת המערער כי החזיק בזכויות למשך פרק זמן של שבוע ולא את הפרשנות, לפיה תנאי היעדר הבעלות מתייחס לבעלות רצופה במהלך כל חמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי. בהתייחס לטענתו השנייה של המערער, הנוגעת למועד בו מתחיל מניין תקופת חמש השנים - המעמד של "דייר ממשיך" אינו מוקנה מקום בו אחד מן הזכאים עדיין מתגורר בדירה, גם אם הזכאי הנוסף נפטר או עבר למוסד סיעודי. יוצא, כי תקופת התקיימותו של תנאי היעדר הבעלות, בענייננו, תמנה ממועד פטירתו של האב, ולא ממועד פטירתה של האם.
ג. המערער מוסיף ומבקש לבסס את זכותו למעמד בדירה על מצבו הכלכלי והשלכות הפינוי מן הדירה. משנמצא כי המערער אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק להגדרת "דייר ממשיך", ומשכך גם אינו זכאי לרכוש את הדירה, אין בטענות האמורות כדי לסייע לו. מתן העדפה למערער משמעה פגיעה באחרים, הזכאים לדיור ציבורי, ואשר אין בנמצא דירה לשכנם בה.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד אבי גפן למערער, עוה"ד דודי גלמן ואילאיל אמיר למשיבים. 16.12.07).
ע.א. 4641/06 - מנורה... בע"מ נגד עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל ואח'
*שיעורי פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 317/02 - ערעור וערעור שכנגד הערעורים נדחו).
א. ביום 14.6.2000 אירעה תאונת דרכים. חנא כרכבי ז"ל, יליד שנת 1958 (להלן: המנוח), שהמשיב 1 הוא עיזבונו, נהרג בתאונה. רעייתו, המשיבה 2, ילידת שנת 1960, וכן בנו הצעיר - המשיב 3, יליד שנת 1984 - נפגעו בתאונה. לבני הזוג בן בגיר נוסף, יליד שנת 1982, שלא היה מעורב בתאונה. לבית-המשפט הוגשה תביעה שנסבה על נזקי הגוף של המשיבים 2 ו-3, על נזקיהם של המשיבים 2 ו-3 כתלויים, וכן, במסגרת תביעת העיזבון, על נזקיו של המנוח עצמו. המחלוקת התייחסה לשיעור הפיצויים בלבד, ועל פסק-הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד. הערעורים נדחו.
ב. בית-המשפט המחוזי פסק למשיבה 2 פיצויים בשל פציעתה. כן התייחס לתביעת התלויים, בראשי הנזק של אובדן תמיכה ואובדן שירותים, יכולת ההשתכרות של המנוח וכיו"ב. מכאן עבר בית-המשפט המחוזי לדון בתביעת העיזבון, בראשי הנזק של הוצאות קבורה, נזק לא ממוני ואובדן כושר השתכרות של המנוח "בשנים האבודות". סוגייה נוספת שבית-המשפט המחוזי נדרש לה נוגעת ליחס שבין תביעת התלויים לתביעת העיזבון, המתקבלת מחלוקת "יד החיסכון" המשפחתי במספר ידות: מנוח, תלויים ומשק הבית. בכל הנושאים אין להתערב בפסיקתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יוסף אסולין למערערת, עו"ד חיים גלזר למשיבים. 19.12.07).
רע"א 3640/03 - יקירה דקל נגד שוקי (יהושע) דקל ואח'
*סמכות בימ"ש לענייני משפחה לדון בבקשה לאישור או ביטול פסק בורר העוסק בענייני משפחה. *דחיית בקשה לביטול פסק בורר שהוגשה מספר שנים לאחר שניתן הפסק. *החלת דוקטרינת "ההשתק השיפוטי"(מחוזי ת"א - בש"א 3434/03 - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת והמשיב נישאו בשנת 1965. המשיב עבר תאונת דרכים בשנת 1986, אשר בעקבותיה התדרדר מצבו הרפואי. מספר חודשים לאחר מכן נפגעה גם המבקשת בתאונת דרכים, והיא הפכה נכה ומרותקת לכסא גלגלים. בתביעת נזיקין שהוגשה ע"י המבקשת, אליה הצטרף המשיב כמיטיב נזק, הושגה פשרה לפיה ישולם לבני הזוג סכום של 2
מליון ש"ח עקב התערערות היחסים בין בני הזוג, אשר הובילה לפירוד ביניהם, התעוררה מחלוקת כיצד לחלק את סכום הפיצוי בין בני הזוג. הם הסכימו להעביר את המחלוקת לבורר ובפסק בוררים נקבע כי המשיב יזכה בסכום העומד על %32.5. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאישור פסק-הבורר וביהמ"ש נעתר לבקשה. המבקשת הגישה בקשה לביטול החלטת האישור, בטענה כי ביהמ"ש המחוזי אינו בעל הסמכות העניינית לאישור פסק בורר בנושא שבמחלוקת, בהיות המחלוקת בבחינת "ענין של משפחה", הנתון לסמכות ייחודית של ביהמ"ש לענייני משפחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הביטול. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. השופטת פרוקצ'יה: לביהמ"ש לענייני משפחה סמכות לדון בבקשות לאישור וביטול פסק בורר העוסק בענייני משפחה. סמכות זו חלה על הנושא שבמחלוקת בענייננו. האם הסמכות היא סמכות ייחודית, או שמא היא סמכות מקבילה לסמכות הכללית הנתונה לביהמ"ש המחוזי על פי חוק הבוררות- על פני הדברים, הסמכות שהוקנתה לביהמ"ש לענייני משפחה בנושא זה היא ייחודית. אעפ"כ אין בכך כדי לבטל את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי המאשר את פסק הבורר. חוק הבוררות, קובע פרק זמן של 45 יום ממתן פסק הבורר לצורך הגשת בקשה לביטול הפסק. המבקשת לא הגישה בקשה לביטול פסק הבורר לערכאה כלשהי. רק לאחר שביהמ"ש המחוזי אישר את פסק הבורר, ולאחר שחלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, היא פתחה בהליך לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבורר. בנסיבות אלה, העלאת טענות באיחור הן כנגד פסק הבורר גופו, והן כנגד סמכות ביהמ"ש המחוזי לאשר את פסק הבורר נגועות בפסול דיוני. העובדה כי המבקשת לא פעלה להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, בין לביהמ"ש המחוזי ובין לביהמ"ש למשפחה, והתעוררה לבקש את ביטול אישורו של פסק הבורר רק לאחר שהליך האישור הושלם, יוצרת, בנסיבות הענין, השתק שיפוטי כלפיה. מסקנה זו ניתן לעגן גם בדוקטרינת "הבטלות היחסית", בהתייחסה לתוקפה של החלטת ביהמ"ש המחוזי, חרף הפגם שנפל בה בהיבט הסמכות.
ג. השופט גרוניס: אין להחיל בענייננו את הדוקטרינות של "השתק שיפוטי" ו"בטלות יחסית". החלתה של הדוקטרינה של השתק שיפוטי מותנית בכך שבעל הדין נגדו מועלית הטענה, הציג בהזדמנויות שונות טענות הפוכות. במקרה זה, לא ניתן לומר שהמבקשת טענה במקום אחד כי נתונה סמכות בידי ביהמ"ש המחוזי, בעוד שבמקום אחר טענה שהסמכות הינה בידי ביהמ"ש למשפחה. הדוקטרינה של "בטלות יחסית" (או "תוצאה יחסית"), מעוררת שאלות רבות, ואין זה המקום ואין זו השעה לעסוק בה. שכן יש לדחות את הבקשה, באשר גם אילו הועבר עתה ההליך לביהמ"ש לענייני משפחה, חייב היה ביהמ"ש ליתן את אישורו לפסק הבורר. זאת, משום שלעת הזו חלפו למעלה מחמש שנים מיום מתן פסק הבורר ולא הוגשה במועד בקשה לביטולו. כאשר זה המצב, אין כל צידוק לקבל את בקשת רשות הערעור לשם מהלך סרק שסופו ידוע מראש.
ד. השופטת חיות: מסכימה לדחיית הבקשה לרשות ערעור ולצורך כך די בנימוק שציין השופט גרוניס.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, חיות. עו"ד יורם הורן למבקשת, עו"ד מיכאל גנס למשיב. 16.12.07).
ע.א. 10251/05 - ברשף אילת בע"מ ובני ברגר נגד פקיד שומה אילת
*אימתי הכנסה של דמי שכירות מהווה הכנסה מעסק לצורך זיכוי מס באיזור סחר חפשי באילת(מחוזי ב"ש - עמ"ה 526/03 - הערעור נדחה).
א. ברשף היא חברה משפחתית כמשמעותו של מונח זה בסעיף 64א לפקודת מס הכנסה. מערער 2 (להלן: המערער), יליד 1929, החזיק בתקופה הרלוונטית ב-%75 ממניות
ברשף, ובכך הוא בגדר "נישום" כמשמעותו בסעיף הנ"ל. יתרת מניותיה של ברשף הוחזקה על ידי בנו של המערער. בשנת 1969 הקים המערער תחנת דלק באילת על שטח אותו חכר מהמינהל, כאשר כאשר הציוד והמחוברים הדרושים לצורך הקמתה והפעלתה מומנו ע"י חברת דלק. בשנת 1998, התקשרו המערער ובנו באמצעות ברשף בחוזה שכירות עם חברת דלק, לפיו תימסר לדלק החזקה הבלעדית במקרקעי התחנה, על הזכויות הנלוות לכך, ובתמורה ברשף תקבל סכום חדשי קבוע ללא קשר להיקף המכירות או ההוצאות של התחנה. הכנסתה החייבת של ברשף נזקפה ע"י המשיב לחובתו של המערער מכוח היותו "נישום", כאמור בסעיף 64א הנ"ל. בתקופה הרלוונטית לערעור קבע סעיף 11 לחוק אזור סחר חופשי באילת, כי יחיד תושב אילת יוכל ליהנות מזיכוי בשיעור של %10 מהכנסתו שהופקה באילת, כל עוד סווגה ההכנסה כהכנסה חייבת מכוח סעיפים 2(1) או 2(2) לפקודה. פקיד השומה סבר כי ההכנסה מהשכרת תחנת הדלק הינה הכנסה מדמי שכירות לפי סעיף 2(6) לפקודת מס הכנסה, ולפיכך, אין המערער זכאי ליהנות מזיכוי מס. המערער סבר כי מדובר בהכנסה מעסק לפי סעיף 2(1) לפקודה, ובהתאם, היה מקום להעניק לו זיכוי בשיעור של %10 מגובה ההכנסה. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב. הערעור נדחה.
ב. דמי השכירות יסווגו, לפי החוק, כהכנסה מעסק אם יוכח כי העסק, להבדיל מהנכס עצמו, הוא נשוא עסקת השכירות. אם חל ניתוק בין מקור ההכנסה של העסק לבין מקור ההכנסה של המשכיר - אין הכנסתו הכנסה מעסק אלא הכנסת שכירות, ולהיפך. בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי נשוא עסקת השכירות הוא שטח המקרקעין עליו ממוקמת התחנה ולא העסק עצמו. לא זו אף זו, אין די בהוכחת השכרתו של עסק על מנת להיכנס בגדרי סעיף 2(1) לפקודה, ועל המערערים להוכיח כי קיים קשר בין מקור ההכנסה שלהם - דמי השכירות - ובין מקור ההכנסה של תחנת הדלק, קרי, כי דמי השכירות שקיבלו מהווים ביטוי לשותפותם בתחנת הדלק שהופעלה על ידי חברת דלק. המערערים לא עמדו בנטל זה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד א. צוקרמן למערערים, עו"ד י. ליבליין למשיב. 19.12.07).
ע.פ. 3607/04 - עותמאן אלסאנע נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים (הרואין) וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8084/00 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער נמנה על קבוצה של 5 אנשים, אשר הגיעו בשעת לילה לגבול ישראל ירדן. בשלב כלשהו נראו המערער ואדם נוסף (להלן: האני) הולכים לנקודת הגבול הקרובה לנאות הככר, וכאשר חזרו משם הם נשאו עמם שני שקים, בהם נמצא הרואין, במשקל של כ-20 ק"ג נטו. במהלך משפטו התגונן המערער בגירסה המצביעה על חפותו, אך זו לא זכתה לאמון ביהמ"ש. הסניגור טען כי נוכח סתירות שנתגלו בעדויות השוטרים לא היה מקום להשתית על עדותם את הרשעת המערער. אולם ביהמ"ש קבע כי אין באותן סתירות כדי לערער את התמונה המצטיירת מדבריהם של עדי המשיבה, הרשיע את המערער וגזר לו 13 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו.
ב. ביהמ"ש המחוזי היה רשאי לדחות את גירסתו של המערער, וכך נותרה בפני ביהמ"ש גירסתם של השוטרים בלבד ועובדת תפיסת הסם. אלה האחרונים מצביעים, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי החשד שדבק במערער היה לו בסיס איתן בראיות המשיבה. גם העובדה שהמערער זוכה מעבירת ייבוא הסם, אינה יכולה לסייע בידיו, הואיל ואותו
זיכוי מקורו בספק שהתעורר בלבו של השופט, ביחס לדרך בה הגיע הסם לידי המערער וחברו האני במפגשם בגבול.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - אף שהעונש שנגזר אינו קל, הוא התחייב מהכמות העצומה של הסם שנתפסה. מי שמעורב בפרשה חמורה מסוג זה, אינו עוד בבחינת דג רקק בשרשרת העבריינית שחבריה מפיצים את נגע הסמים. עם זאת, הוחלט להעמיד את ענשו על 12 שנות מאסר בפועל, הואיל והמעורב הנוסף בפרשה, נדון ל-12 שנות מאסר בלבד.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד משה שרמן למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 10.12.07).
ע.א. 11628/05 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד מאגר... בע"מ ואח'
* ע.א. 11628/05 - דחיית טענה של חברת ביטוח כי פוליסת הביטוח נגד פריצה וגניבה אינה חבלה, באשר הפרצה בוצעה, כביכול, ע"י עובדי המבוטח. *קבלת ערעור על אי פסיקת הוצאות והודעה לצד ג'. *גבול אחריות חברת שמירה בגין רשלנות כאשר בוצעה פריצה לעסק שמוגן ע"י חברת השמי(מחוזי י-ם - ת.א. 2214/00 - ערעורים וערעורים שכנגד - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. במחסן בקומת המרתף של משרדי המשיבה (להלן: מאגר) בתל-אביב, אוחסן המלאי העסקי של מאגר. המחסן היה ממוגן באמצעי מיגון נגד פריצה, ביניהם חיבור למערכות אזעקה של מוקד השומרים. בית העסק היה מבוטח שנים רבות באמצעות המשיבים 3-2 (להלן: הסוכן דר). במרץ 2000 אירעו בתוך מספר שבועות שתי פריצות למחסן שהפעילו את מערכות האזעקה. אליהו הודיעה למאגר כי לשתי הפריצות אין כיסוי ביטוחי. בתביעה שהגישה מאגר טענה אליהו, בין היתר, כי שתי הפריצות בוצעו על ידי עובדי מאגר או מי מטעמה. אליהו שלחה הודעת צד ג' לסוכן דר בה טענה לאחריותו בדבר אי מילוי דרישות המיגון כנדרש. כמו-כן שלחה הודעת צד ג' למוקד השומרים, בה טענה, בין היתר, כי המוקד התרשל בכך שלא ביצע במהירות הנדרשת את הפעולות אותן היה חייב לבצע עם הפעלת מערכות האזעקה. ביהמ"ש דחה את מרבית טענותיה של אליהו וקבע כי על אליהו לשלם למאגר את תגמולי הביטוח. כן דחה את הודעת צד ג' ששלחה אליהו לסוכן דר. עוד קבע כי סיירי מוקד השומרים התרשלו ולכן אחראי מוקד השומרים ל-%50 מהנזקים שנגרמו למאגר. ואולם, קבע, כי בהתאם להסכם שבין מוקד השומרים למאגר, יש להגביל את החיוב של המוקד כך שתשלם סכום השווה ל-60 פעמים דמי השירות החודשיים אותם שילמה מאגר למוקד, עקב כל אחת מהפריצות. הוגשו ערעורים וערעורים שכנגד והערעורים נדחו פרט לערעורו של הסוכן דר באשר להוצאות שלא נפסקו לו.
ב. באשר למגבלות סכום האחריות של מוקד השומרים - אליהו טוענת כי סעיף 15(ב) להסכם שבין מוקד השומרים לבין מאגר, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד שדינו להתבטל. בדחותו את טענת אליהו בהקשר זה, הסתמך בימ"ש קמא על פסק דין ביהמ"ש העליון (פס"ד גילמור), שלפיו יש להעמיד את תקרת הפיצוי בגין אחריות גילמור על דמי השירות החודשיים כפול שישים. שיעור הפיצוי הקבוע בסעיף 15(ב) להסכם בין מוקד השומרים למאגר תואם לשיעור הפיצוי שנקבע בהחלטה בעניין גילמור.
ג. יש לדחות את טענתה של מאגר כי טעה בימ"ש קמא כאשר לא פסק למאגר ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח. הטעם שהעלתה אליהו לסירוב לשלם את תגמולי הביטוח אינו בלתי סביר, ולא ניתן לומר שאליהו נהגה בחוסר בתום לב או שניהלה את המשפט בצורה בלתי הוגנת או בלתי ראויה.
ד. בערעור שכנגד מטעמו של הסוכן דר נטען כי בשל טעות לא נפסקו לו הוצאות, למרות שהודעת צד ג' נגדו נדחתה. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית בעניין פסיקת הוצאות. ואולם, במקרה זה אין כלל התייחסות
בפסה"ד לעניין הוצאותיו של הסוכן דר, וככל-הנראה מדובר בשגיאה ובהשמטה לא מכוונת. בנסיבות אלו מן הראוי לפסוק הוצאות לסוכן דר.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ע. אמגור למערערת, עו"ד א. אטיאס למאגר, עו"ד א. גנץ לדר, עו"ד א. דרדיק למשיבים. 27.12.07).
רע"ב 7501/06 - מנסור מוחמד זיאדה נגד שירות בתי הסוהר
* רע"ב 7501/06 - הוראת סעיף 41 לחוק העונשין כי העונש בעבירה שעונשה מאסר עולם לא יעלה על 20 שנה, אינה חלה על עבירה לפי תקנות ההגנה אשר העונש המירבי שלה הוא עונש מוות. *מי שנדון למאסר עולם בעבירה כנ"ל, אינו זכאי לשחרור על תנאי כעבור שני שלישים מעונש מאסר של(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. ביום 8.5.88 הרשיע ביהמ"ש הצבאי בלוד את המבקש, אזרח ישראל, בעבירות בטחוניות, וגזר לו עונש כולל של מאסר עולם. ביום 28.12.05 פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה לקיים דיון בשחרורו על תנאי ממאסר, לפי סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, ונענה כי כל עוד לא נקצב עונשו, עניינו לא יעלה לדיון בוועדה. עתירתו של המבקש לביהמ"ש לעניינים מינהליים נגד החלטת הוועדה נדחתה. לטענת המבקש, עונש מאסר העולם שהוטל עליו, משמעו מאסר של עשרים שנה, כפי שקובע סעיף 41 לחוק העונשין, לאמר: "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל ביהמ"ש לא תעלה על עשרים שנה". המבקש טוען כי הוראת סעיף 41, חלה גם על הרשעה בעבירות לפי תקנות ההגנה, כך שכבר חלפו שני שלישים מתקופת מאסרו. המדינה טוענת, כי הוראת סעיף 41 אינה חלה על עניינו של המבקש, אשר הורשע, בין היתר, בעבירה על תקנה 58 לתקנות ההגנה, שעונשה מיתה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. הוראת סעיף 41 אינה חלה על עבירה לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה, אשר העונש המרבי שניתן להטיל בגינה הוא עונש מוות. מסקנה זו אינה משתנה בשל העובדה, שבמקרה הקונקרטי לא התבקשה הטלת עונש מוות על המבקש. המסקנה היא כי ביהמ"ש הצבאי היה מוסמך להטיל על המבקש עונש של מאסר עולם בלתי קצוב, וכי לסעיף 41 אין תחולה בעניינו. משכך, ומשטרם נקצב עונשו של המבקש, בדין נדחתה בקשתו להביא את עניינו בפני ועדת השחרורים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד מיכאל ספרד ונטלי רוזן למבקש, עוה"ד אבינעם סגל-אלעד וענר הלמן למשיב. 27.12.07).
בש"פ 10015/07 - שירלי אביטל ואח' נגד מדינת ישראל
*מכירת כלי רכב שנתפסו, כאשר המדינה תבקש את חילוטם בתום משפט פלילי, וקיים חשש שערכם ירד עד תום המשפט(הערר נדחה).
א. בעקבות הגשת כתב אישום נגד יוסף אבוטבול (להלן: אסי) - אחיה של העוררת 1 ובעלה של העוררת 2 - החליט ביהמ"ש המחוזי בת"א להורות, לפי בקשת המדינה, על חילוט שני כלי רכב הרשומים על שם העוררות. לאסי מיוחסות, בין היתר, עבירה של היותו ראש ארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לסעד זמני לפי סעיף 21 לחוק מאבק בארגוני פשיעה וסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, להורות על תפיסת שני כלי הרכב, ומכירתם, כך שתמורת המכירה תוחזק עד לסיום המשפט. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת המדינה. הערר נדחה.
ב. בכל הנוגע להליך החילוט הפלילי, צריכה שאלת הבעלות ברכוש להיבחן, בבחינה מהותית שנועדה לזהות את בעליו ה"אמיתי" של הרכוש הנדון. הבחינה המהותית נעשית בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 9 לחוק, לפיה "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או
בחשבונו של הנידון הוא רכושו, אלא אם כן יוכח אחרת". במקרה דנן עולה בבירור מחומר הראיות כי הבעלות המהותית ברכב, הרשום על שם העוררת 2, היא של אסי. העוררת 2 היא אשתו, היא לא טיפלה ברכישת הרכב, היא לא שילמה עבורו והיא אף לא נשאה בתשלומי הביטוח וחידוש רישיון הרכב. אף באשר לרכבה של העוררת 1 - אחותו של אסי - ברי כי הבעלות המהותית ברכב היתה של אסי. לפיכך, רשאי היה ביהמ"ש המחוזי ליתן צו זמני, אם נוכח כי אי מתן הצו יקשה על מימוש החילוט.
ג. האם הצו הזמני, שניתן על-ידי ביהמ"ש המחוזי, הינו אמצעי מידתי לשם הבטחת מימוש החילוט - אין חולק כי שני כלי הרכב הם כלי רכב יוקרתיים בעלי ערך כספי רב שהחזקתם בידי המשטרה ללא מכירתם עד תום משפטו של אסי היתה מביאה לירידה דרסטית בערכם. המשך השימוש בשני כלי הרכב על-ידי העוררות היה אף הוא מביא לירידה בערכם. ככל שההיקף הכספי של העבירות הנדונות משמעותי יותר, כך יש ליתן משקל רב יותר לצורך לשמר את שוויו הנוכחי של כלי רכבו של הנאשם כדי שתכלית החילוט - אם יורשע הנאשם - לא תתפוגג ותמצא בלתי אפקטיבית.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד יורם חכם לעוררות, עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד למשיבה. 23.12.07).
רע"א 8317/07 - בית הכנסת הגדול בירושלים ואח' נגד היכל שלמה ואח'
*הארכת מועד לתשלום אגרה והחלטה שלא למחוק תביעה עקב אי תשלום האגרה במועד(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה הגישה ביום 14.1.07 לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד המבקשים בסך 15 מליון ש"ח. עם הגשת התביעה נתבקש פטור מתשלום האגרה וזו נדחתה. נקבע כי על המשיבה לשלם את האגרה עד ליום 5.6.07, וכי אם לא תעשה כן תביעתה תימחק. המשיבה לא שילמה את האגרה וערערה על ההחלטה לביהמ"ש המחוזי. בין לבין הורה הרשם על הארכת המועד לתשלום האגרה עד ליום 11.7.07, ודחה בקשה שהגישו המבקשים למחיקת התביעה בשל אי-תשלום האגרה. המשיבה לא שילמה את האגרה גם עד ליום 11.7.07, והגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה ל"עיכוב ביצוע" החלטת הרשמת. ביום 16.7.07 החליט ביהמ"ש המחוזי, כי המועד לתשלום האגרה יידחה עד למועד מתן פסק הדין בערעור על החלטת הרשמת "כדי לאפשר את בירור הערעור", ובינתיים לא תמחק התביעה. החלטת ביניים אחרונה זו הינה נשוא בקשת רשות הערעור. לטענת המבקשים, חלקים מהתביעה עוסקים בחובות נטענים (ומוכחשים) שעתידים היו להתיישן שלושה ימים אחרי יום הגשת התביעה. מכאן החשיבות שרואים המבקשים במחיקת התביעה נגדם, שכן הגשתה מחדש תהיה מעבר לתקופת ההתיישנות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הרשם החליט שלא למחוק את התביעה, והאריך את המועד לתשלום האגרה. ההחלטה להאריך את מועד התשלום מצויה בתחום סמכותו. ערכאת הערעור האריכה את המועד לתשלום האגרה עד גמר הדיון בערעור. לביהמ"ש נתון שיקול דעת רחב בעניינים כגון דא, ובמיוחד כך מקום שהוא מחליט להעניק הארכת מועד - החלטה שמשמעותה כי דלתות ביהמ"ש יוותרו פתוחות בפני מתדיין. אף טענת ההתיישנות של המבקשים אינה מצדיקה התערבות. משהוגשה התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, אין בעובדה שחל עיכוב בתשלום האגרה כדי להצמיח למשיבים אינטרס לגיטימי ובר-הגנה שהתביעה נגדם תסולק באופן שלא יאפשר להגישה מחדש. נהפוך הוא, החשש כי המחיקה תוביל לאובדנה של עילת התביעה מחמת התיישנות עשוי להוביל דווקא להענקתה של הארכת מועד.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד עודד נשר למבקשים. 25.12.07).
עע"ם 10673/05 - מכללת הדרום... באשדוד נגד משרד הפנים
*דחיית בקשה לפטור מתשלום ארנונה למכללה בה ניתנים קורסים לרכישת מקצוע לבני 21 ומעלה(מחוזי ת"א - עת"מ 1288/05 - הערעור נדחה).
א. המערערת, עמותה ללא מטרות רווח, שבמסגרתה ניתנים קורסים לרכישת מקצוע לבני 21 ומעלה מקרב הציבור החרדי בתחומים של ראיית חשבון וייעוץ מס, הגישה לעיריית בני ברק בקשה לפטור מתשלום ארנונה בעבור שנת המס 2004, בגין נכס המצוי בשטחה המוניציפלי (להלן הנכס). זאת - בגין היות המערערת לטענתה "מוסד חינוך" כמשמעו בסעיף 4(א)(4)(א) לפקודת הפיטורין. המשיב דחה את בקשת המערערת בנמקו, כי הרשימה האמורה בסעיף סגורה וממצה, "ואין דומה הכשרה מקצועית של מבוגרים להכשרה מקצועית לקטינים". המשיב הסב תשומת לבה של המערערת, כי פתוחה בפניה הדרך לבקש פטור מארנונה מכוח סעיף 5(י) לפקודה. ביהמ"ש קמא דחה את ערעור המערערת על החלטת המשיב, בקבעו כי ההחלטה סבירה וניתנה בגדר הסמכות המוקנית לו. הערעור נדחה.
ב. האם "מוסד חינוך" כולל גם מוסדות שעיקרם הקניית השכלה גבוהה, ובכללם מוסדות להשכלה מקצועית גבוהה - כדוגמת המערערת - התשובה היא שלילית. האכסניה לבחינת הפטור למוסדות להשכלה גבוהה מצויה, כעמדת המשיבה, בסעיף 5(י) לפקודה, הקובע פטור מארנונה לאמור: "כל רכוש (לרבות רכוש המדינה) שמוסד-מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הצבור, בתנאי שאותו מוסד יתאשר על-ידי שר הפנים לצורך פיטורין על-פי סעיף זה". לעניין זה נקבעו בחוזרי מנכ"ל משרד הפנים רשימת קריטריונים, לרבות לגבי מוסד חינוך. בידי המערערת להגיש בקשה למשיב, כדי שייבחן אם זכאית היא לפטור בהתאם לסעיף 5(י) והקריטריונים שנקבעו לגביו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אלכסנדר לבון למערער, עו"ד יובל רויטמן למשיב. 31.12.07).
ע.פ. 9893/06 - אסנת אלון לאופר נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להמנע מהרשעה של מי שכיהנה כשופטת וביצעה עבירות של רכישת פלטי שיחות טלפון, הטרדה בטלפון, ופגיעה בפרטיות של בן זוגה (הערעור נדחה).
במועדים הרלבנטיים לאישום, כיהנה המערערת כשופטת בבימ"ש השלום לענייני משפחה ונוער בבאר שבע. בן זוגה לחיים אותה עת כיהן כמפקד כלא נפחא (להלן - בן הזוג). בשלב מסויים, התעורר חשדה של המערערת כי הולכת ונרקמת מערכת יחסים רומנטית בין בן זוגה לבין קצינה ששרתה אותה עת בשב"ס (להלן - הקצינה). המערערת הכירה את החוקר הפרטי אמיר אברמסון (להלן - אמיר) על רקע מקצועי, והיא שיתפה את אמיר בחשדותיה. בחודש מרץ 2005 החליטו השניים לבדוק במשותף אם יש ממש בחשדות אלה. המערערת היתה מתקשרת לבית הקצינה כדי לבדוק אם יצאה מביתה ומנתקת את השיחה. בחודשים שמפברואר 2005 ועד יולי 2005, קיימה המערערת ב-46 הזדמנויות שיחות טלפון לבית הקצינה, באופן שהיה בו כדי להטרידה. בהמשך החליטו השניים לפעול במשותף לשם הוצאת פלט שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של בן הזוג, כדי לבדוק אם הוא שוחח עם הקצינה במהלך חופשה שבילו המערערת ובן זוגה באילת. המערערת קיבלה באמצעות חוקר פרטי אחר את פלטי השיחות שביקשה ושילמה עבורן. במסגרת הסדר טיעון הורשעה המערערת בחדירה שלא כדין לחומר מחשב של חב' פלאפון; בפגיעה בפרטיות של בן זוגה; בעשיית שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים; ובהטרדה שלא כדין של הקצינה תוך שימוש בטלפון. הוגש תסקיר מבחן בו המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתה. ביהמ"ש המחוזי החליט להרשיע את המערערת וגזר עליה 6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי של 10,000 -. הערעור נדחה.
האיזון הנדרש בסוגיית אי ההרשעה בהליך זה מעמיד בצורה נוקבת את עניינו של אדם, הנקלע לביצוע עבירות במהלך משבר נפשי קשה, שבעטיו נפגמה יכולתו לרסן את מעשיו, שהונעו מדחפים של מצוקה קשה, אל מול עניינו של כלל הציבור במיצוי הדין עם מי שעובר על החוק, ובמיוחד עם מי שנושא בעת ביצוע העבירות בכהונה שיפוטית, הפועל מכוח הסמכות שהחוק נתן בידו בקביעה והכרעה בגורלות של אחרים. במשקל המצטבר של השיקולים לכאן ולכאן, ובאיזון הראוי ביניהם, אין עיגון אפשרי לביטולה של ההרשעה בעניינה של המערערת, חרף הקושי האנושי המתלווה לתוצאה זו.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט פרוקצ'יה. עו"ד שרון בכר למערערת, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 31.12.07).
מ"ח 1708/07 - רשת פוטון העיר בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*אימתי תיעתר בקשה למשפט חוזר ודחיית בקשה כזו כאשר המבקש הורשע עפ"י הודאתו (הבקשה נדחתה).
המבקשת, יצרנית ומשווקת של רהיטים, מפעילה מרכז אחסון ותצוגה במבנה גדול ממדים בקיבוץ שפיים. השטח עליו בנוי המבנה מוגדר בתוכניות הבינוי כקרקע לשימוש חקלאי. בשנת 2001 הועמדה המבקשת לדין, בעבירה של שימוש במקרקעין וביצוע עבודה ללא היתר. בעקבות הסדר טיעון, הודתה המבקשת בשימוש במבנה שלא כדין לצורך אחסנה ותצוגה של רהיטים, והורשעה על-פי הודייתה. נגזר למבקשת קנס בסך 9,000 ש"ח, וביהמ"ש הורה להפסיק את השימוש האסור בתוך 18 חודשים. מועד כניסתו של הצו לתוקף נדחה פעמים אחדות, והועמד לבסוף על יום ה-31.10.06. בבימ"ש השלום תלוייה ועומדת כיום בקשה לדחותו שוב. חרף זאת, לא חדלה המבקשת מן השימוש האסור במבנה עד היום הזה. פסק-דינו של בימ"ש השלום הפך חלוט, ובניסיון לשנותו עותרת המבקשת לקיים משפט חוזר. לטענתה, לאחר שניתן פסק-הדין נתגלו ראיות חדשות. הבקשה נדחתה.
מטרת קיומו של משפט חוזר היא ליתן בידיו של מי שהורשע על לא עוול בכפו, את האפשרות להביא לשינוי ההכרעה השיפוטית. מטבע הדברים, יתקשה ביהמ"ש הדן בבקשה למשפט חוזר, להיעתר לטיעוניו של בעל- דין אשר הרשעתו סמכה על הודייתו-שלו. המבקשת פעלה לאורך שנים רבות, ועודה פועלת כיום, תוך הפרת הוראותיו של החוק, ומתוך התעלמות מצו שניתן על ידי ערכאה שיפוטית. היא מבקשת, בתואנות שונות, לדחוק את הקץ. בקלות יתירה מבקשים בעלי-דין, אם ביוזמתם ואם בעצתם של באי-כוחם, לרתום למאמציהם אלה - לאחר שכלו כל הקצין - אף את מוסד המשפט החוזר. מטעמים אלה, ראוי להשית על המבקשת הוצאות בהיקף משמעותי. שיעור ההוצאות אשר מקובל לפסוק, אף במקרים חריגים, אין בכוחו להדביק את הרווח הניכר הטמון בהתמשכותו של מעשה העבירה. יחד עם זאת, תוך התחשבות בכך כי דבר הגשתה של בקשה זו לא מנע מרשויות האכיפה לעמוד על קיומו של הצו שהוצא לחובת המבקשת, היא תחוייב בתשלום סך של 50,000 ש"ח בלבד לאוצר המדינה.
(בפני: השופט א. לוי. עו"ד ניסן שריפי למבקשות. 23.12.07).
רע"א 3553/07 - omroM leD cirE.rM ואח' נגד cnI,laW
*דחיית בקשה לביטול פס"ד שניתן בהיעדר הנתבע, כאשר הבקשה הוגשה באיחור של תשע שנים (הבקשה נדחתה).
המבקשים והמשיבה, כולם תושבי חוץ, התקשרו בשנת 1996 בהסכם שעניינו השקעות שונות בישראל. בחודש מרץ 1997 הגישה המשיבה בבימ"ש השלום בירושלים, תביעה נגד המשיבה לפיצויים בגין הפרות ההסכם. ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבה והתיר המצאת התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט, בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיבה המציאה לביהמ"ש אישורי מסירה, ומשלא הוגש כתב הגנה,
ניתן ביולי 1997 פסק דין לזכות המשיבה. חלפו תשע שנים, ובחודש מאי 2006 פנו המבקשות לבימ"ש השלום בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרן. לטענתן, המצאת כתבי בית הדין אל מחוץ לתחום (בשויצריה) באפריל 1997 נעשתה שלא על פי הקבוע לעניין המצאת מסמכים לפי אמנת האג. המבקשים אישרו כי כבר ב-2003 נמסר להם כדין וכתקנות פסק הדין שניתן בהעדרם (ביולי 1977), אולם - כך טענו - אין בכך לרפא את פגם המסירה. בימ"ש השלום דחה את הבקשה לביטול פסק הדין, מאחר שעל פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, נתבע המבקש לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו חייב לבקש זאת תוך שלושים ימים מהיום בו הומצאה לו ההחלטה. בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחתה על הסף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 201 על מועדיה חלה גם בעניין פסק דין שניתן בהיעדר נתבע, אשר לטענתו ההזמנה לדין לא נמסרה לו. פתח רחב פתוח בפניו לבקש את ביטול פסק הדין במועד הקבוע לכך בתקנות (שלושים ימים). גם אם לא עמד במועד, רשאי הוא לבקש מביהמ"ש את הארכת התקופה, ובלבד שיתן את הטעמים המיוחדים הנדרשים לעניין בקשה שכזו. כל עוד לא בוטל פסק הדין - עומד הוא בתוקפו. בכל אלה לא עמדו המבקשים.
(בפני: השופט אלון. עו"ד מאיר הלר למבקשים, עוה"ד שניאור ז. יפה ואמנון פרוידמן למשיבים. 23.12.07).
בע"מ 6148/07 - פלוני נגד פלונית
*דחיית טענה של יורש כי דירה הרשומה ע"ש אשתו השניה של אביו, ושנרכשה ע"י האשה לפני נישואיה למוריש, היא רכושו של המוריש (הבקשה נדחתה).
המבקש הוא בנו של המנוח מנישואיו הראשונים, והמשיבה היא אשתו השניה של המנוח אשר נישאה לו בשנת 1981. כחודשיים לפני הנישואים רכשה המשיבה זכויות חכירה בדירה בגבעתיים, והרישום על שמה בוצע בשנת 1996. המבקש והמשיבה הם יורשי המנוח. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות באשר להיקף עזבון המנוח ולזכויות המשיבה בו. המבקש הגיש תביעה לסעד הצהרתי ולפיו המנוח היה בעל זכויות החכירה בדירה. המשיבה טוענת, כי היא בעלת הזכויות היחידה בדירה, כי זכויותיה נרכשו על ידה בטרם נישואיה למנוח וכי רישום הזכויות בספרי רשם המקרקעין משקף את הדברים להווייתם. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תביעת המבקש, בציינו כי לפי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, הנטל על הטוען לבעלות במקרקעין בניגוד לרישום הינו כבד ביותר, ואילו המבקש לא עמד בנטל זה. כנגד כל אלה טען המבקש בערכאה המבררת ובערכאת הערעור, כי קם "השתק שיפוטי" המונע את המשיבה מלהתכחש לזכות הבעלות הנטענת של המנוח בדירה. הערכאה הדיונית קבעה, כי אין בכ-ח טענה זו להקים את הזכויות הנטענות בדירה על ידי המבקש. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
קביעותיהן של הערכאות קמא נסמכות בראש ובראשונה על המשמעות הראייתית הנודעת לרישום הזכויות בדירה על שם המשיבה ועל הוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין לענין זה. מעבר לרישום הזכויות על שמה, נוטות הראיות בכללן לחיזוק המימצא בדבר היותה של המשיבה הרוכשת והבעלים של הזכויות. זאת, הן מתוך עיתוי הרכישה (בטרם נישאה למנוח), הן מתוך המקורות הכספיים שעמדו לרשותה טרם הרכישה, והן מתוך כך שהמנוח עצמו מעולם לא העלה תביעה או טענה כנגד זכויותיה של המשיבה בדירה. תביעתו הסותרת של בן המנוח, המבקש, אינה נסמכת על ראיה פוזיטיבית כלשהי. מעבר לנדרש, הניתוח שערכו שתי הערכאות קמא לענין תנאי הסף להעלאת טענת ההשתק השיפוטי מבוסס כדבעי.
(בפני: השופט אלון. עו"ד אמנון רפאל למבקשת, עו"ד אלעד בראונר למשיב. 20.12.07).
רע"א 8327/07 - משה שוב נגד רו"ח שמואל רוזנבלום ואח'
*דחיית בקשה כי תביעה נגד חברה בפירוק תתברר כתביעה רגילה ולא כתביעת חוב למפרקים (הבקשה נדחתה).
המבקש היה בעלים של 199 מתוך 200 מניות השליטה בחברת פנינת הכרך (להלן - החברה). ביום 1.9.04 ניתן צו לפירוק החברה והמשיבים מונו כמפרקים. ביום 6.3.05 הגיש המבקש תביעת חוב נגד החברה, בה טען כי הוא זכאי לשכר טירחה עבור שירותים מקצועיים (משפטיים ותכנוניים) שהעניק לחברה במשך שנים רבות, בסכום הקרוב לעשרה מיליון דולר. המבקש פנה לביהמ"ש של פירוק בבקשה כי יתיר לו להגיש את תביעת החוב כתביעה רגילה, ולחלופין, ביקש כי תביעת החוב לא תוכרע על ידי המפרקים אלא על ידי בעל תפקיד אחר שימונה לשם כך. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 267 לפקודת החברות קובע כי:"משניתן צו פירוק... אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות ביהמ"ש ובכפוף לתנאים שיקבע". טענה אחת בפי המבקש היא, כי מדובר בתביעת חוב הנשענת על מסכת עובדתית מורכבת ולהכרעה בה נדרשת מומחיות מיוחדת ועל כן אין היא מתאימה להידון בפני המפרקים. ביהמ"ש דחה את הטענה וקבע כי רמת המורכבות של התביעה אינה גבוהה במידה המצדיקה את העברתה לפסים של תובענה רגילה, ובכך אין להתערב.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד שמואל לביא למבקש, עו"ד רענן רביץ למשיבים. 23.12.07).
ע.א. 8950/07 - עיריית נצרת ואח' נגד ג'ריס כרדוש ואח'
*היענות חלקית לבקשה לעיכוב ביצוע של פס"ד עד לערעור, בשל חשש בדבר האפשרות להפרע מהתובעים אם הנתבעים יזכו בערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביהמ"ש המחוזי בנצרת חייב את המבקשים לפצות את המשיבים בסכום של 796,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתמוטטות בית המגורים שלהם בנצרת, בשל עבודות בנייה וחפירה שבוצעו על ידי המבקשים. בבקשתם לעיכוב ביצוע פסה"ד מעלים המבקשים טענות שונות הן בנוגע לסיכויי הערעור שהגישו, והן בנוגע למאזן הנוחות שבין הצדדים. באשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי מצבם הכלכלי של המשיבים הוא קשה וכי קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה להיפרע מהם היה והערעור יתקבל. המשיבים טוענים כי אין יסוד לטענות המבקשים, הנסמכות כולן על תצהיר שהוגש על ידי המשיבים לפני כעשר שנים, עת ביקשו פטור מאגרה במסגרת התביעה שהגישו. הבקשה נתקבלה בחלקה.
סיכויי הערעור אינם נראים - על פניהם - גבוהים במידה שמצדיקה את עיכוב ביצוע פסק הדין ביחס למלוא הסכום שנפסק לטובת המשיבים. לעומת זאת, בהתחשב בתצהיר שהגישו המשיבים בזמנו, דומה שאין לומר כי חששותיהם של המבקשים בדבר האפשרות להיפרע מן המשיבים היה והערעור יתקבל הם בלתי מבוססים. בנסיבות אלה, הפיתרון הראוי הוא לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע ביחס למחצית מן הסכום שנפסק. המחצית האחרת תופקד בחשבון נאמנות שינוהל על ידי בא-כוח המשיבים עד להכרעה בערעור.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד ח. שפיר, א. אפרת, ל. סלומון ומ. עאבד למבקשים, עו"ד ע. זנטי למשיבים. 26.12.07).
בג"צ 10530/07 - חיים אונגר ואח' נגד רשם העמותות ואח'
*דחיית עתירה נגד רשם העמותות, כאשר קיים סעד חילופי בביהמ"ש לעניינים מינהליים (העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים להורות למשיב להפעיל את סמכותו לפי סעיף 50 לחוק העמותות, ולהגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לפירוק המשיבה 2 - עמותת הליגה למניעת מחלות ריאה, תל אביב (להלן: העמותה); זאת נוכח ליקויים מהותיים ואי
סדרים חמורים בפעילותה. המשיבים מבקשים את דחיית העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, היינו, עתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים. העתירה נדחתה.
סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים,קובע את סמכותו של ביהמ"ש לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה". פרט 6 לתוספת הראשונה כולל "החלטה של רשות לפי חוק העמותות". ככלל, מוסמך איפוא ביהמ"ש לעניינים מינהליים לדון בעתירות נגד החלטות רשם העמותות. החרגת פרק ז' לחוק העמותות מסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים מתייחסת להליכי הפירוק גופם של עמותה, המתנהלים בביהמ"ש המחוזי כעניין אזרחי. אין היא מתייחסת להפעלת שיקול דעתו המינהלי של רשם העמותות, באם להגיש בקשה לפירוק עמותה, לפי סמכותו שבחוק העמותות. נוכח קיומו של סעד חלופי, דין העתירה להידחות על הסף.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד אליעד שרגא והילה וייצמן לעותרים, עוה"ד יובל רויטמן, עזגד שטרן, אסף רנצלר וגיא ורטהים למשיבים. 27.12.07).
בש"פ 10978/07 - מדינת ישראל נגד סלאמה אבו ואקד
*שחרור בערובה בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, נגד כיוון התנועה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב, יליד 23.5.1988, הואשם בכך כי ביום 24.9.07 נהג ברכב אף שמעולם לא היה לו רשיון נהיגה. שוטרים הבחינו בנאשם ובחברו שנסע אתו שעה שביצעו עבירת תנועה, והורו להם לעצור. בתגובה האיץ המשיב את מהירות נסיעתו למהירות של 100 ק"מ לשעה בשטח עירוני נגד כיוון התנועה, וכמעט פגע בהולכת רגל. המשיב הואשם בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ונהיגה ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח. עם הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים, וביהמ"ש הורה על עריכת תסקיר מעצר. לאחר שהוגש תסקיר המעצר, הורה ביהמ"ש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בית. הערר נדחה.
המדיניות השיפוטית בתיקים אין ספור של מרדפים אחר הנוהגים בפראות מופקרת היא, ככלל, מעצר עד תום ההליכים. ואולם, כל מקרה לנסיבותיו. בנסיבות המקרה דנא יש לאשר את החלופה המוצעת, בתוספת איזוק אלקטרוני. לשאלת התובעת כיצד יובחנו תיקים אחרים מתיק זה בהליכי מעצר בפרשיות מעין אלה - אין חולק כי נסיבות אישיות ייבדקו בכל מקרה. לצד נסיבות העבירה גופה ימלאו - בין השאר - תפקיד בשקלול: גיל, עבר, עבירות נוספות הכרוכות בפרשה, התרשמות שירות המבחן, וכמובן טיב החלופה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דפנה פינקלשטיין לעוררת, עו"ד חאלד חביב אללה למשיב. 26.12.07).
ע.א. 9351/07 - הועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק נגד מיכאל נגל ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שעניינו תשלום פיצויים בהפקעת מקרקעין (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
בשנת 1980 אושרה תכנית מתאר בתחומי המועצה המקומית גני-תקוה, שבין היתר ייעדה לצרכי ציבור חלק מחלקת המשיבים. בחודש אוגוסט 1992 נחתם הסכם, לפיו, בתמורה לשטח של 2300 מ"ר מחלקת המבקשים, המיועד להפקעה, תעביר המועצה המקומית למשיבים שטח בגודל של 375 מ"ר ללא תמורה ועוד שטח של 112 מ"ר בתמורה. המשיבים אף קיבלו פיצוי בדרך של הגדלת זכויות הבניה בחלקתם והנחה בתשלום היטל ההשבחה. בשנת 2002 הגישו
המשיבים תובענה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב לסעד של השבה של מלוא שווי הקרקע המופקעת בגין אי מימוש מטרת ההפקעה, ולחלופין תבעו פיצויי הפקעה על סמך טענה להפקעת יתר. ביהמ"ש קבע כי המשיבים זכאים לפיצוי של כ-870 אלף ש"ח נכון ליום פסק הדין. בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד לערעור, שהגישה המבקשת, נתקבלה באופן חלקי. בנוגע למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי סכום הפיצוי שעליה לשאת בו עומד על כ-%15 מתקציבה השנתי. בנסיבות אלה תתקשה לשאת בתשלום סכום זה בלא שייגרמו נזקים ממשיים לתפקודה ולשירותים הניתנים על ידה לציבור, והדבר אף עלול להביא לפיטורי עובדים. עוד טוענת המבקשת כי נוכח פטירתם של המשיבים 2 ו-3 והיותו של המשיב 1 בן 69 שנה, קיים חשש שהיא שלא תוכל להיפרע בעתיד מהמשיב 1 ומעזבונותיהם של המשיבים 2 ו-3, אם יתקבל ערעורה. הבקשה נדחתה.
בעל דין המבקש לעכב את ביצועו של פסק דין כספי נושא בנטל להוכיח כי סיכויי הערעור שהוגש על ידו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שני התנאים הללו הם תנאים מצטברים. במקרה דנן, לא עמדה המבקשת בנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. על מנת לעמוד בנטל זה נדרש מבקש עיכוב הביצוע להציג תשתית ראייתית ועובדתית לתמיכה בטענתו בדבר הקושי שיעמוד בפניו להיפרע מן הזוכה. המבקשת לא הציגה תשתית ראייתית מינימאלית כנדרש.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד גיא זהר למבקשת. 23.12.07).
ע.א. 9867/07 + בש"א 9714/07 - שמשית... בע"מ נגד צבי שפינגר ואח'
*בש"א 9714/07 - קבלת ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו (ערעור על החלטת בימ"ש לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
המערערת, הינה אגודה שיתופית שבמסגרתה התאגדו למעלה מ- 500 משפחות, שבנו את ביתן ביישוב שמשית שבגליל התחתון. בתביעה נגד המשיב, אדריכל, אשר נתן למערערת שירותים שונים בתהליך הקמת הישוב, דורשת המערערת כי המשיב ישיב לה כ- 15 מליון - מהכספים ששולמו לו. המשיב הגיש תביעה שכנגד. בפתיחת הדיון שנקבע לשמיעת הוכחות, הודיעה השופטת לצדדים כי התברר לה כי בתה של נשיאת ביהמ"ש בחיפה הינה חברה באגודה המערערת, וכי הנשיאה מתגוררת לעיתים בעצמה בישוב שמשית. המערערת סברה כי הדברים אינם מצדיקים שינוי המותב. המשיבים, לעומת זאת, הודיעו כי הם אינם מסכימים שהתובענה תמשיך להתברר ביהמ"ש בחיפה. השופטת ציינה כי זוהי אף עמדתה של נשיאת ביהמ"ש, המעדיפה כי המשפט לא יתנהל בביהמ"ש המחוזי בחיפה. לפיכך החליטה לפסול עצמה. הערעור נתקבל.
לו היה התיק נדון בפני הנשיאה, יש להניח כי היתה קמה עילת פסלות נוכח העובדה שבתה חברה במערערת. השאלה היא האם כפיפותם המינהלית של השופטים בביהמ"ש לנשיאתו מצדיקה פסילתם מלדון בתיק אשר הקירבה הנטענת בו היא לנשיאה ולא לשופט הדן בתיק, והתשובה לשאלה זו היא בשלילה, ככל שאנו דנים במטריה של דיני הפסלות, ובוודאי כך בנסיבות תיק זה כשאין מדובר בתביעה אישית, אלא בתביעה של אגודה שבה מאות חברים. בנסיבות העניין שלפנינו אין כל חשש על פיו ניתן לקבוע, כי נבצר מהשופטת לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד עופר אטיאס למערערת, עוה"ד משה כהן, אורי שילה ודורון דינאי למשיבים. 23.12.07).
ע.א. 10052/07 - בן יעיש אהרן סולומון נגד כפר גדעון בע"מ ואח'
*היענות חלקית לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה למתן סעד זמני בערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה בהסכמה).
המבקש הינו תושב כפר גדעון, אגודה שהיא בעלת זכויות בחלקת מקרקעין מתוקף הסכם בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1981 נחתם הסכם בין המבקש לבין מי שהיה באותה העת בעל הזכויות בבית מגורים שהיה בנוי על חלק מהחלקה. לפי ההסכם רכש המבקש את הזכויות במבנה המגורים, והוא נתקבל כתושב בכפר. בשנת 1983 ניתנו למבקש שני היתרי בניה על-ידי הוועדה לתכנון ולבניה יזרעלים. בשתי בקשות ההיתר, שעליהן היתה חתומה גם האגודה, צויין, כי שטח החלקה הינו 1,800 מ"ר. בשנת 1985 פנה המבקש למינהל בבקשה לרכוש את החלקה. עקב היעדרותו מן הארץ למספר שנים לא השלים המבקש את ההליכים לרכישת החלקה. בשנת 2002 שלח המבקש למינהל בקשה לרישום חכירה, ובעקבות מחלוקת שנתגלעה בין המבקש לבין האגודה, פנתה האגודה למינהל וביקשה כי המינהל יימנע מלטפל בבקשת החכירה של המבקש, עד שיקבל המבקש המלצה מוועד הכפר. המבקש הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי, כי הוא בעל הזכויות בחלקה שגודלה 1,800 מ"ר, וכן עתר לסעד של צו מניעה זמני, שימנע מהכפר לעשות כל פעולה בחלקה, וביהמ"ש נעתר לבקשה. בהמשך נדחתה תביעתו של המבקש ובוטל הצו הזמני. על פסה"ד הגיש המבקש ערעור ובמסגרתו הוגשה הבקשה דנא למתן סעד זמני לתקופת הערעור. הבקשה נתקבלה בחלקה בהסכמה.
באשר לשיקול בדבר מאזן הנוחות, נראה, כי לשני הצדדים טענות טובות. מחד גיסא, חששו של המבקש כי ייעשו פעולות בחלקה אשר יסכלו את ערעורו הינו חשש מוצדק. מאידך גיסא, האגודה תינזק אף היא, אם יינתן צו המניעה המבוקש, שכן היא צפוייה לאבד את ההזדמנות למכור את המגרשים המצויים על החלקה לפני יום 31.12.2007, שבו צפויות הוראות המינהל ביחס לדמי ההיוון להשתנות. יתירה מכך, האגודה הצהירה בתגובתה לבקשה, כי אין בכוונתה לשווק את החלק שגודלו 500 מ"ר, שעליו בנוי בית המגורים שהמבקש טוען לזכויות לו, כך שלכאורה יש בכך כדי לצמצם את הנזק הצפוי למבקש. על כן, הבקשה נתקבלה חלקית, וניתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב 1 לעשות כל פעולה וכל דיספוזיציה בחלק בן 500 מ"ר שעליו בנוי בית המגורים בשטח החלקה.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד אליהו קדמי למבקש, עוה"ד איקו פרי למשיבה, עו"ד רות גורדין למינהל. 23.12.07).
בש"פ 10219/07 - ליאור קוהן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של שוד קופאית במועדון
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי ניגש לקופאית במועדון בו שהה כשהוא אוחז בסכין, נטל מהקופה חבילת שטרות וברח מהמועדון. מנהל המועדון רדף אחר העורר, תפס אותו ודרש ממנו להחזיר את הכסף. העורר התנגד, הכניס את אצבעו לעינו של המנהל, והוציא מכיסו סכין. למראה הסכין הניח המנהל לעורר להימלט. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
נראה כי מסוכנותו של העורר נובעת מחשש לאיבוד שליטה ולפשיעה לאחר שתיית אלכוהול, במיוחד בעת בילוי. גם האירוע נשוא ההליך, אירע לאחר שתיית אלכוהול בבילוי. עולה מכך, כי בהתקיים חלופת מעצר שיהא בה כדי להפיג סיכון זה, חובת ביהמ"ש לנקוט בה. במקרה דנן, האיזון בין השיקולים של שלום הציבור ובין זכותו של העורר כנאשם שטרם הוכרע דינו, מצדיק את שחרורו לחלופה.
(בפני: השופט מלצר. עוה"ד ניר זנו וזהבה קרן לעורר, עו"ד זיו אריאלי למשיבה. 25.12.07).