ע.א. 7654/06 - עדה רוזנשטראוך נגד קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ
*זכות לקיצבת שאירים, לפי תקנון עמותה שתנאיו שונו, של אשה שלא התגרשה ולא חיה עם בעלה בשנים האחרונות לפני פטירתו(מחוזי ת"א - ה.פ. 357/06 - הערעור נתקבל).
א. המערערת, בת 86, היא אלמנתו של גמלאי "אגד", אשר נפטר ביום 26.2.05 (להלן המנוח). המערערת והמנוח נישאו בשנת 1946, וחיו יחדיו כארבעים שנה. ב-1977, פרש המנוח לגימלאות. ב-1986 נפרדו השניים, וחיו בנפרד עד יום מותו של המנוח. בני הזוג לא התגרשו. הם קיימו ביניהם הליכי בוררות לצורך חלוקת הרכוש, ובפסק הבוררות נקבע כי "על [המנוח] להבטיח לאשתו עדה את... זכויות הפנסיה שלה...". המחוייבות לזכויות הפנסיה (בין השאר) אושרה בפסק דין של ביהמ"ש המחוזי. לפי סעיף 42(א) לתקנון המשיבה, כנוסחו עד 1.10.03, היתה המערערת זכאית לקבל גימלת זקנה, בקצבה חודשית של %60 מהקצבה שהיה מקבל המנוח אילו נשאר בחיים. ואולם, עם תיקון חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, ערך המפקח על הביטוח תקנון אחיד לכל הקרנות הגרעוניות. בהוראות התקנון האחיד שונתה הגדרת המונח אלמנת פנסיונר, לאמור: "בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר ובלבד שנתקיימו בה אחד משני אלה: הייתה לבת זוגו של הפנסיונר... וגרה עמו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד היום בו נפטר... לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חוייב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק הדין של ערכאה שיפוטית מוסמכת". ביהמ"ש קמא קבע, כי המועד הקובע לעניין הזכאות לקצבת שאירים הוא מועד פטירת המנוח, ולא יום פרישתו לגימלאות, וכי קביעות פסק הבוררות באשר לזכויותיה של המערערת לפנסיה אינן בגדר חיוב במזונות, כדרישת הסיפה לסעיף החדש. על כן נדחתה תביעתה של המערערת. הערעור נתקבל.
ב. השופט רובינשטיין: אין להלום תוצאה משפטית שתשלול מהמערערת את הקצבה. לכאורה אפשר להידרש לפתרון הבעייה שהציב שינוי התקנון בפני המערערת בשתי דרכים: האחת - ביקורת התקנון האחיד; נוצר מצב שיש בו פגיעה שאינה מידתית, שבסופו של דבר משמעה גם הפליה. נראה כי אין הגדרת אלמנה שבתקנון האחיד יכולה לחול על המערערת שזכאותה המהותית קדמה לתקנון, ושמשמעות ההגדרה לגביה היא כי הסתמכותה על פנסיה לעת זקנתה יורדת לטמיון. והאחרת - ראיית פסק הבוררות יחד עם פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שאישר אותו, כ"פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת", כך שניתן לראות את המערערת כמי שבידה פסק מזונות.
ג. המשנה לנשיאה ריבלין: אין לומר כי פסק הבוררות ופסק הדין בעניינה של המערערת, באשר לזכאותה העתידית לקיצבת שארים, מהווים "תשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת" כנדרש בתקנון. עם זאת, מדובר ב"מקרה קצה" אשר מתקיימות בו נסיבות חריגות. עוצמת הפגיעה במערערת היא קשה מאוד, ואין לשלול את זכאותה של המערערת לקצבה אך בשל העובדה שהמנוח האריך ימים ולא הלך לעולמו כשנתיים קודם לכן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, ג'ובראן. עו"ד רועי פוליאק למערערת, עוה"ד אלה שפירא ומיכל בן ארי-שטיין למשיבה, עו"ד קובי אמסלם ליועהמ"ש לממשלה. 30.12.07).
ע.פ. 1318/07 - מוחמד אלטורי נגד מדינת ישראל
*בבקשה לעיכוב ביצוע של פס"ד, יש לדון במעמד הצדדים(מחוזי ת"א - ע.פ. 70231/07 - הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע, בהיעדרו, בביהמ"ש לתעבורה ברמלה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח תקף, ונגזרו עליו תשעה חודשי פסילת רישיון, שישה
חודשי פסילה על תנאי וקנס בסך 1500 -. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה על ידי ביהמ"ש לתעבורה. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי, ובמקביל ביקש לעכב את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. המדינה נתנה הסכמתה לעיכוב עונש הפסילה, וביהמ"ש המחוזי הורה, מבלי לקיים דיון, לקבוע את הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע יחד עם הדיון בערעור גופו. המערער טוען כי חובה לקיים את הדיון בבקשה לעיכוב הביצוע במעמד הצדדים. הערעור נתקבל.
ב. לפי מערך הסמכויות והזכויות בדין הקיים, כל עוד לא תוקן החוק, אין מנוס מהותרת המצב, המחייב דיון על פה בבקשת העיכוב, על כנו. דחייתו של הדיון בעיכוב הביצוע למועד הדיון בערעור גופו אינה מתיישבת כהלכתה, עם תכליתו של הדיון בעיכוב הביצוע - אלא אם הערעור נקבע למועד קרוב שבקרובים. על בקשה לעיכוב ביצוע להישמע איפוא, על פי הדין הקיים, בהקדם האפשרי ובדיון באולם במעמד הצדדים. לפיכך, יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון במעמד הצדדים.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד עמית אופק למשיבה, עו"ד יואב ספיר לסניגוריה הציבורית. 31.12.07).
ע.פ. 5410/07 + 5391/07 - אבי כהן ומנחם אסידו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של חטיפה וגרימת חבלות וחומרת העונש. *קבלת עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה מעשה עבירה (GESTA RES).
*הרשעה בעבירה של קשירת קשר בנוסף להרשעה בביצוע העבירה עצמה(מחוזי חיפה - ת.פ. 5039/06 - הערעורים נדחו).
א. לבית אמו של המערער אבי בוצעה פריצה, בעקבותיה חשד האחרון כי מבצעה הוא המתלונן. ביום שלאחר הפריצה הגיעו אבי והמערער מנחם אל אחד ממתחמי החנויות בעיר נשר, מקום בו שהה אותה עת המתלונן, עצרו את רכבם בסמוך אליו, ומנחם אילץ את המתלונן להצטרף אליהם. בהגיעם ליערות הכרמל, הוציאו המערערים את המתלונן מהרכב, השליכו אותו על השיחים, הכו אותו ובעטו בו בכל חלקי גופו, תוך שהם גורמים לו חבלות ומאיימים עליו. בהמשך, החזירו את המתלונן אל המקום ממנו נחטף. שם מיהר להיכנס למכוניתו של האדם עמו הגיע אל המרכז המסחרי קודם לחטיפתו, (להלן: "רוסטיסלב"), והמערערים קרבו אליהם ודרשו מרוסטיסלב לוודא כי המתלונן יעתיק את מגוריו לעיר אחרת. השניים הורשעו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות, ובעקבות הרשעתם נדון מנחם ל-18 חודשי מאסר, לאבי נגזרו 15 חודשי מאסר, וכמו כן, נגזרה למערערים שנה מאסר על תנאי, וכל אחד מהם חוייב לפצות את המתלונן בסכום של 3,000 ש"ח. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. השגותיהם של המערערים מופנות, בראש ובראשונה, כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, וההחלטה לתת אמון בגירסת המתלונן. אין בימ"ש של ערעור נוהג להתערב בממצאים מסוג זה. ביחס לעדותו של רוסטיסלב נטען, כי היא אינה יכולה לתמוך בעדות המתלונן שכן מדובר בעדות שמיעה. ברם, עדותו של רוסטיסלב פועלת כראיה המאששת את עובדת אמירתם של הדברים על-ידי המתלונן, ולא את תוכנם. עצם תיאור האירועים לרוסטיסלב בסמיכות כה רבה לאירוע, אשר לא הותירה למתלונן שהות לבדות סיפור עשיר בפרטים, וכן הצהרתו של רוסטיסלב לגבי מצבו הנפשי של המתלונן, הם הפועלים כחיזוק ותומכים במהימנותו של המתלונן.
ג. בנוסף, תיאורו של רוסטיסלב את הדברים ששמע מפי המתלונן בסמוך לאירוע, קביל גם נוכח האמור בהוראת סעיף 9 לפקודת הראיות, הקובעת כי "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט".
ד. טענה נוספת אותה מעלה אבי, היא כי לא הוכח קיומו של קשר, וכן, כי עצם ההרשעה בחטיפה ובתקיפה מאיינת את ההרשעה בעבירת הקשר, שכן זו נבלעת בעבירות העיקריות. אף טענה זו אין לקבל. על קיומו של קשר ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות שנפרשו בפני ביהמ"ש. כמו כן, עבירת הקשר היא עבירה העומדת בפני עצמה. מרגע שהוכח קיומו של הקשר נסללת הדרך להרשעה בעבירה זו, גם אם נוספות לה הרשעות בעבירות הפרטניות, ובלבד שלא יוטל יותר מעונש אחד.
ה. אשר לטענה בדבר מחדלי חקירה - המחדל העיקרי בו מדברים הערעורים עוסק בהימנעות מהזמנתו של טימור - ידידו של המתלונן - למסור עדות. ברם, ביהמ"ש בוחן את הראיות שהובאו בפניו בפועל ולא ראיות שניתן היה להגיש, ולא הוגשו, מסיבה זו או אחרת. אין המשיבה מחוייבת להגיש את כל הראיות, ואף לא את הראיות הטובות ביותר. הבחינה מתרכזת בבדיקת החומר ואם די בו כדי לבסס את ההרשעה במידה הנדרשת בפלילים.
ו. אשר לערעורים על חומרת העונש - התנהגותם האלימה של המערערים, אשר פעלו מכוחו של חשד, היוותה מעשה נקם שבמסגרתו לא בחלו בשימוש באלימות קשה ובהשמעת איומים, תוך ניצול חולשתו של המתלונן. נוכח כל אלה, בעונש שנגזר למערערים אין חומרה כלשהי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, ג'ובראן. החלטה - השופט לוי. עוה"ד תמר אולמן וליאור בר זהר למערערים, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 31.12.07).
בג"צ 714/06 - רב סרן אמיר זיו נגד ראש אגף תקשוב בצה"ל ואח'
*האם התקיימה הבטחה מינהלית להעלאה בדרגה צבאית והאם ההבטחה מחייבת(העתירה נדחתה).
א. העותר שירת בצה"ל מ-1982 עד 2006, ופרש בדרגת רב-סרן בה החזיק מ-1992, לאחר שציפיותיו לקידום לדרגה אישית של סגן-אלוף, נכזבו. את עיקר יהבו לעניין טרוניית היעדר הקידום, משליך העותר על דיון שנערך במרץ 2001 בראשות קצין הקשר והאלקטרוניקה הראשי (קשר"ר), בנוכחות מפקדיו של העותר, ראש חטיבת התקשוב ורמ"ח תקשוב, שבו נדון קידום קצינים לדרגת סגן אלוף בנוהל אישי. בתום הדיון שוחחו השניים עם העותר ו"בישרו לו כי אושר לדרגת סא"ל אישית לשנת 2002 ואיחלו לו מזל טוב". כתום כמעט שנתיים, והוא לא קודם, קבל העותר בפני נציב קבילות החיילים. נציב הקבילות השיב לו, כי אמנם נמסר לעותר כי הוא מתוכנן לדרגת סא"ל, אך "מידע זה ניתן לך על ידי מי שלא היה מוסמך לתיתו, ועוד בטרם נתקבל אישור של בעלי התפקידים המוסמכים לאשר דרגת סא"ל". העתירה נדחתה.
ב. ההבטחה המינהלית מחייבת כאשר "... (א)נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה; (ב) היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; (ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה; (ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה". בענייננו, קשה להלום במישור המשפטי, את התקיימותם של התנאים. אכן, אין לומר שלא היתה הבטחה. אדם מן היישוב, לוא היה במקומו של העותר - היה מאמין להבטחה. ואולם, הסמכות שהיתה למפקדים שנתנו את ההבטחה, לא היתה מלאה - היה דרוש "אישור אלוף", וזאת היה על העותר לדעת בוותקו ובמעמדו. בנוסף, ספק אם ניתן לומר במובן המלא שהיתה למבטיחים כוונה להקנות תוקף משפטי להבטחתם. ממילא אין צורך להדרש לתנאי של צידוק לסטיה מן ההבטחה.
(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יהודה גרינהויז-לנדוי לעותר, עו"ד מיכל לייסר למשיבים. 30.12.07).
ע.א. 3805/07 - סמעאן שוקחה ואח' נגד ג'ול שוקחה ואח'
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בהחלטות דיוניות נגד המערער. *אין להזמין כצד לדיון בערעור על סירוב פסילה את השופט שסירב לפסול עצמו(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בין הצדדים מתנהלת תביעה שהגישו המשיבים נגד המערערים למתן צו מניעה קבוע לפירוק והסרת מתקן שילוט שהוצב על מבנה שנמצא בבעלות משותפת של הצדדים. במקביל להגשת התביעה הגישו המשיבים בקשה דחופה לסעדים זמניים זהים. בקשה זו נקבעה לדיון ליום ראשון בשבוע. המערערים הגישו ארבע בקשות לדחיית מועד הדיון, רובן מהטעם שיום ראשון בשבוע הוא יום המנוחה שלהם. כל הבקשות נדחו. בפתח הדיון ביקש בא-כוח המערערים מביהמ"ש שיפסול עצמו ובקשתו נדחתה. בקשת המערערים להפסיק את הדיון עד להכרעה בערעור שיוגש על ההחלטה בבקשת הפסלות נדחתה. ב"כ המערערים כי לא זימן את המצהיר מטעמו לדיון, ומשהסתיימה חקירת המצהיר מטעם המשיבים וסיכום הצדדים, ניתנה החלטה המקבלת את הבקשה לסעדים זמניים. על סירוב הפסלות הוגש הערעור בו גם מבקשים המערערים לצרף את השופט כמשיב בערעור. הערעור נדחה.
ב. השופט אינו בגדר צד להליך הפסלות. הצדדים למשפט הם בעלי הדין היריבים. כאשר אחד הצדדים מעלה טענת פסלות, לא משתנה המבנה הבסיסי של מהלך המשפט. השופט אינו הופך לצד. זאת ועוד, על פי הכללים שנקבעו שופט לא ייחקר כעד על דוכן העדים על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי.
ג. לגופו של עניין, בקשת הפסילה נובעת, רובה ככולה, מחוסר שביעות רצון המערערים מהחלטות ביהמ"ש ואופן ניהול הדיון על ידו. השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, כפי שעשו המערערים בחלק מהמקרים, ולא במסגרת הליכי פסלות. ההחלטות שקיבל ביהמ"ש, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ואופן ניהול הדיון על ידו, אינם מקימים עילת פסלות ואינם מעוררים אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערים.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד מועין ח'ורי למערערים, עוה"ד יוכי כדיר-פז ודודי גור למשיבים. 30.12.07).
ע.פ. 2719/06 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשי אינוס, מעשי סדום ותקיפה של גבר באשתו וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1057/04 - הערעור נדחה).
א. כתב-אישום שהוגש נגד המערער כלל שלושה אישומים, בהם הורשע, והערעור עוסק באישום אחד, שלפיו ביצע במי שהיתה אותה עת אשתו, (להלן: המתלוננת), עבירות מין, ובכללן מעשי אינוס ומעשי סדום, וכן עבירות תקיפה. במרכז ראיותיה של המשיבה עמדה עדותה של המתלוננת. במשך תקופה ארוכה לא סיפרה המתלוננת לאיש אודות המעשים שביצע בה המערער, אולם לאחר מריבה קשה, במהלכה ניסה להשליך אותה ואת תינוקם מהחלון, חשפה את סודה. המערער הכחיש את גירסת המתלוננת, ובית-המשפט העדיף את גירסתה על-פני זו של המערער. נקבע, כי אין בכבישת תלונתה של המתלוננת כדי לפגום במהימנותה, הואיל והיא נהגה כך עקב תחושות של בושה ומבוכה, חששה מפני המערער כי יפגע בה, ושהוריה לא יאמינו לה. ועוד נקבע, כי לעדותה של המתלוננת נמצאו תימוכין בראיות נוספות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 13 שנים מאסר בפועל, שנתיים על תנאי ופיצויים למתלוננות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. השגותיו של המערער מופנות כנגד עניינים שבעובדה, ובליבתם - סוגיית מהימנותה של המתלוננת. אכן, המתלוננת כשלה בלשונה במספר מקרים, ועדותה הותירה פרטים
מסויימים לוטים בערפל. אולם לכל אלה היתה ערה הערכאה הדיונית. גירסת המתלוננת נסמכה גם על ראיות חיצוניות. באשר לכבישת עדותה של המתלוננת - קיומו של הסבר סביר ומשכנע לכבישת העדות, מאפשר ליתן לה משקל ככל עדות אחרת. זאת ועוד, כבישת עדות על ידי קורבנות של עבירות מין הנה תופעה מוכרת, וניתנה לה הסבר מניח את הדעת.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - מעשיו של המערער חמורים הם. במשך תקופה ארוכה הוא עשה במתלוננת כבתוך שלו, השתמש בה לסיפוק גחמותיו, אנס אותה וביצע בה מעשי סדום כרצונו. על כך יש להגיב בחומרה, ומקל וחומר שיש לנהוג כך במי ששלח את ידו גם לגופן של שתי קטינות תמימות, ילדות ממש, אחיותיה של המתלוננת, בהן עוסקים שני האישומים האחרים, שעל ההרשעה בהם לא השיג המערער.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד ע. אשכנזי למערער, עו"ד י. חמודות למשיבה. 2.1.08).
ע.א. 6091/06 - ג'ורג' הלון ואח' נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ
*דחיית טענת חברת ביטוח כי תאונת דרכים מסויימת היתה גם תאונת עבודה. *תשלום של "יתרת אגרה" בתביעה שהוגשה בבימ"ש מחוזי והפיצויים שנפסקו בה פחותים מ-60 אחוז מתחום הסמכות של בימ"ש השלום(מחוזי חיפה - ת.א. 898/02 - הערעורים נדחו בעיקרם).
א. המשיב נפגע ממכונית נהוגה על ידי המערער בעת שחצה את הכביש בצומת קריית אתא. המשיב, יליד שנת 1947, הועסק עובר לתאונה כנהג מונית שכיר, והתגורר בחדר שכור בקיבוץ באיזור. הצדדים חלוקים בשאלה האם בנסיבות העניין, התאונה הינה גם "תאונת עבודה". לגירסת המשיב, לאחר שסיים את עבודתו, נסע לדירתו בקיבוץ, וזמן מה לאחר מכן, התקשר אליו בנו והשניים קבעו להיפגש במסעדה בצומת קריית אתא. בדרך למקום המפגש, עצר לקנות סיגריות, ושעה שחצה את הכביש, נפגע. מנגד, לגירסת המערערים, התאונה אירעה כשהמשיב היה בדרכו הביתה מהעבודה, ומדובר בתאונה שהיא גם תאונת עבודה. ביהמ"ש קיבל את טענת המשיב כי הנטל להוכיח כי התאונה מהווה תאונת עבודה רבץ לפתחם של המערערים, וכי נטל זה לא הורם על ידם. בהמשך קבע כי נכותו הרפואית של המשיב הינה בשיעור %70 ונכותו התפקודית בשיעור %75. ביהמ"ש העמיד את כושר השתכרותו של המשיב ממועד פסק הדין ואילך על סך של 6,000 -. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו בעיקרם.
ב. גירסתו של המשיב, כי נכח במקום התאונה, לאחר שכבר חזר לביתו ולאחר שסיים את עבודתו, נתמכת בראיות שונות. אין לייחס לעובדה שהמשיב לא העיד מטעמו את בנו משקל רב במיוחד, ולו משום שהמערערים עצמם יכלו לזמן את הבן לעדות מטעמם ולא עשו כן. באשר לגובה הפיצויים - כל אחד מהצדדים מערער על שיעור הפיצויים בראשי נזק אלה ואחרים. הלכה פסוקה היא כי בימ"ש שלערעור לא ימיר את הערכותיה של הערכאה הדיונית בהערכתו שלו אלא אם כן סכומי הפיצויים הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק. אין זה המקרה שלפנינו.
ג. טענה נוספת של המערערים, התמקדה בסוגייה של תשלום "יתרת האגרה". בתקנות בימ"ש (אגרות), (תקנה 5ג'), נקבע: "התנהל ההליך בבימ"ש מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק... נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בימ"ש השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע... את האגרה כשיעורה בבימ"ש שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בביהמ"ש המחוזי". תחום סמכותו של בימ"ש השלום ביום הבאת ההליך היה 2,500,000 ש"ח. בענייננו נפסק כי נזקי המשיב מסתכמים בסכום של 1,409 מליון -. מסכום זה נוכה סך של 216 אלף - בגין קצבת הנכות הכללית המהוונת המשולמת למשיב ע"י המל"ל וסכום של 566 אלף - בגין תשלומים תכופים ששולמו למשיב. בנוסף, פסק ביהמ"ש שכ"ט עו"ד. את סכום הניכוי בגין קצבת הנכות הכללית המשולמת לתובע, וכן את
שכ"ט עו"ד שנפסק, אין לכלול ב"סכום הפיצוי שנפסק"; את סכומי הניכוי של התשלומים התכופים צריך לכלול במסגרת "סכום הפיצוי שנפסק". החישוב האמור מביא אותנו לסכום שהינו פחות (באופן משמעותי למדי) משישים אחוזים מתחום סמכותו של בימ"ש השלום בעת פתיחת ההליך, ועל המשיב להשלים את האגרה החלה בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד מ. אלמאדי למערערים, עוה"ד י. ליבנה וא. פוקס למשיב. 10.1.08).
בג"צ 10270/07 - האגודה לזכויות החולה ואח' נגד הכנסת ואח'
*דחיית עתירה להתערב בהליכי חקיקה של הכנסת בחוק ההסדרים (העתירה נדחתה).
ביום 15.10.07 פורסמה הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה במסגרתה מופיע סעיף 16(2)(ב), הקובע: "בחוק ביטוח בריאות ממלכתי... התכנית לא תכלול - (א) שירותי סיעוד; (ב) תרופות מצילות חיים או מאריכות חיים; (ג) בחירת רופא מנתח לביצוע ניתוח...". העותרות מבקשות כי ביהמ"ש יורה למשיבים להימנע מלדון בסעיף 16(2)(ב) הנ"ל לצורך הבאתו לקריאה שנייה ושלישית בפני מליאת הכנסת. לחילופין מבקשות העותרות שלא לדון בסעיף במסגרת הדיון בחוק ההסדרים אלא במסגרת של חקיקה רגילה בכנסת. העתירה נדחתה.
הלכה פסוקה היא שביהמ"ש לא יתערב בהליכי החקיקה של הכנסת בעודם בעיצומם. המקרה דנא איננו בא בגדר אותם חריגים יוצאים מן הכלל המצדיקים התערבות כל עוד הליך החקיקה נמשך.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, מלצר, פוגלמן. החלטה - השופט מלצר. 26.12.07).
בש"פ 10539/07 - דוד גינת דזינזיחשוילי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות סחר בסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם, יחד עם אחר, בשתי עבירות של סחר בסמים. ביום 7.11.07 נדונה בבימ"ש השלום בראשון לציון בקשת המדינה למעצר העורר עד תום ההליכים. בתסקיר מעצר, העריך שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות העבירה והתקשה להמליץ על שחרור. חרף זאת, הורה בית המשפט על שחרור העורר למעצר בית מלא. המדינה עררה לביהמ"ש המחוזי שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אין חולק כי בעבירות סחר בסמים נטיית בתי המשפט היא למעצר עד תום ההליכים, ולא כל שכן בסמים קשים. ואולם, כל מקרה נבחן לנסיבותיו, ובנידון דידן השיקולים הפועלים לטובת העורר הם, ראשית, העובדה שלא הורשע בעבר בפלילים; שנית, העובדה שהואשם במקרה אחד בלבד בפרשה זו; ושלישית, העובדה שאחרים שהופללו באותה פרשה שוחררו לחלופה. יש מקום, משחלפה תקופה של מעצר שאינה קצרצרה, ואולי לימוד לקח במהלכה על-ידי העורר, כי שירות המבחן למבוגרים ישוב ויידרש לנושא חלופת המעצר.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ארז צברי לעורר, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 18.12.07).
בר"מ 9913/07 - מגל מערכות בטחון בע"מ נגד רכבת ישראל בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לסעד זמני נגד זכייה במכרז (הבקשה נדחתה).
הרכבת פרסמה מכרז למערכת בטיחות חדשה לגילוי של סיכונים במפגשי מסילה עם דרך. המכרז כלל מספר שלבים לרבות שלב של ניסוי מבוקר של המערכות המוצעות. המבקשת השתתפה בשלב הניסוי, והצעתה נפסלה מן הטעם שהמערכת שהציעה לא עמדה בדרישות תנאי האיפיון הטכני שנקבע למכרז. המבקשת עתרה נגד החלטה זו, בין היתר, בטענה כי התנאי אינו מופיע בתנאי המכרז ולכן הוא "תנאי-ניסתר".
עם העתירה הוגשה בקשה לצו ביניים. בימ"ש קמא דחה את הבקשה לצו ביניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בימ"ש קמא השתית את החלטתו על כך שסיכויי הצלחת העתירה "מפוקפקים ביותר", ולכן לא נדרש לבחינת מאזן הנוחות. אף אם נניח כי סיכויי העתירה אינם כה "מפוקפקים", עדיין לא ניתן, לכאורה, לומר כי הסיכויים גבוהים, ובכל אופן, מאזן הנוחות נוטה באופן ברור נגד המבקשת. ענייננו במכרז למערכת בטיחותית, ואין חולק על כך כי מטרתה היא מניעת סיכון לחיי אדם במפגשי מסילה עם דרך. גם אם צודקת המבקשת בטענה כי הרכבת לא עשתה כל שניתן היה לעשות כדי לזרז את הליכי המכרז - עדיין, הנזק שעלול להיגרם לציבור אם יינתן עתה צו ביניים ותעוכב התקנתה של המערכת הבטיחותית נראה לכאורה רב.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד גיל חגי למבקשת, עוה"ד שלמה ששון רייך, יסמין פסטרנק, רנאטו יאראק ושירה חי-עם למשיבות. 4.12.07).
בש"פ 9997/07 - אוטו תומר גיאורגדזה נגד מדינת ישראל
*מעצר מעבר ל-30 יום לפני הקראת כתב האישום (תחילת המשפט) (הערר נדחה בעיקרו).
ביום 11.10.2007 הוגש כתב אישום נגד העורר. עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו. ביום 28.10.2007 התקיים הדיון הראשון בתיק, שנועד להקראת כתב האישום. עקב תקלה טכנית לא הובא העורר מבית המעצר, ובמהלך הדיון הודיע סניגורו דאז: "אני... מסכים לראות את ישיבת היום כתחילת המשפט. אני מצהיר שכתב האישום הוקרא.... והמענה ייעשה במועד מאוחר יותר". חרף הצהרה זו, ביקשה התובעת, כי תתבצע הקראה בנוכחותו של העורר, בטרם יחלפו שלושים ימים ממועד הגשת כתב האישום. בדיון נוסף שהתקיים שוב לא הובא העורר מבית המעצר. הדיון נקבע למתן מענה לאישום ליום 21.11.2007. או אז ביקש בא-כוחו החדש של העורר, לשחרר את העורר ממעצר, בשל היותו עצור למעלה משלושים ימים מבלי שהחל משפטו. לטענת העורר, הדיון שהתקיים בהיעדרו ביום 28.10.2007 לא היווה תחילת משפט, כהגדרתה בחוק. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הערר נדחה בעיקרו.
באשר לשאלה אם יש לראות בדיון שהתקיים בהיעדרו של העורר ביום 28.10.2007 "תחילת משפט", כמשמעותה בחוק - בצדק טען העורר, כי תנאי סעיף 143 לחסד"פ לא התקיימו במלואם. עם זאת, בנסיבות העניין, אין מקום להורות על שחרורו המיידי של העורר. קשה להתעלם מכך, שבפני ביהמ"ש הופיע סניגור שהודיע כי קרא באזני העורר את כתב האישום, וכי הוא נכון לראות בהליך המשפטי "תחילת משפט". הניסיון להביא לתיקון הדרוש בידי ביהמ"ש לא צלח בכל המועדים שנקבעו לכך. החזקתו של עצור שלא כדין מחייבת הכרעה בדבר עוצמת הפגם והיא מהווה רק נתון שיש להביאו בגדר השיקולים שעל השופט לבחון בבואו להכריע בבקשה מחודשת להארכת מעצר. אין מניעה להאריך את המעצר על פי שיקול דעתו של ביהמ"ש קמא, שאליו יוחזר הדיון.
(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד אורי דייגי ויובל ליבדרו לעורר, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 10.12.07).
בש"פ 10312/07 - מדינת ישראל נגד יניב שרביט
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של תקיפת אשה ע"י בעלה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי תקף את אשתו, המתלוננת, בשלוש פעמים שונות. מעבר לכך, מואשם המשיב גם בכך שלא היו בביתו מזון, לבוש וצרכי מחיה אחרים, ובכך גרם להזנחה פושעת של ילדיו. עם הגשת כתב האישום ביקשה
המדינה את מעצר המשיב עד תום ההליכים. בימ"ש השלום קבע כי יש צורך בקבלת תסקיר מעצר, ובינתיים הורה להשאיר את המשיב במעצר. המשיב ערר לביהמ"ש המחוזי ועררו נתקבל. נקבע כי בימ"ש השלום יוכל לשקול את שינוי ההחלטה על פי מה שיומלץ בתסקיר המעצר. הערר נתקבל.
כתב האישום מייחס למשיב מסכת אלימה של התעללות קשה באשתו ובבתו בת השנתיים. העבירות בהן הוא מואשם מקימות חזקת מסוכנות שהנטל להפריכה מוטל על המשיב. חזקה זו לא הופרכה עד כה. אשר לשאלת הראיות לכאורה להוכחת האשמה: בשלב בו אנו מצויים, אין מקום להיכנס לממצאי מהימנות. העובדה של כבישת תלונתה של המתלוננת יותר מחודש לאחר האירוע האחרון המתואר בכתב האישום, נוגעת לשאלות שבמהימנות, שתידון במשפט. יתירה מכך, מדברי המתלוננת בחקירתה עולה כי היא לא התלוננה בשל פחדה ונוכח איומי המשיב. בנסיבות העניין, יש להשאיר על כנה את החלטת בימ"ש השלום, לפיה יישאר המשיב במעצר עד לקבלת תסקיר המעצר.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד ג'ויה שפירא לעוררת, עו"ד דוד ויצטום למשיב. 13.12.07).
בג"צ 10450/07 - תנועת נאמני הר הבית בא"י ואח' נגד ניצב אהרן פרנקו ואח'
*קיום אירועי חנוכה בעיר העתיקה בירושלים ועליה להר הבית (העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים לקיים ביום ג' בטבת (12.12.2007) אירועי חנוכה הכוללים, בין היתר, עצרת והדלקת נרות חנוכה בשער יפו, תהלוכה בעיר העתיקה עד לרחבת הכותל וכן עצרת והדלקת נרות חנוכה באזור קשת רובינסון ומדרגות חולדה. כמו כן מבקשים הם לעלות להר הבית ולקיים במקום עצרת שבמהלכה יודלקו נרות חנוכה. במגעים שקיימו העותרים עם המשטרה, אישרה המשטרה את החלק הארי של האירועים, אך בכל הנוגע לפעילות בהר הבית התנתה את העלייה להר בכך שבמהלך ביקורם לא יחזיקו העותרים ברשותם תשמישי קדושה, חנוכיות, דגלים ומגאפונים. כמו כן, לא אישרה המשטרה קיום טקס של הדלקת נרות חנוכה בהר הבית ואף אסרה על העותר 2, גרשון סלומון, להיכנס אל ההר. העתירה נדחתה.
המשטרה מופקדת על קיום הסדר הציבורי ועל ביטחון הנפש והרכוש. לצורך מילוי תפקידים אלה מוסמכת המשטרה לאסור על כניסה להר הבית או להתנות כניסה זו בתנאים, כפי שעשתה. בפסקי דין רבים אשר ניתנו בעבר הקרוב והרחוק, שב בג"צ והדגיש כי "נקודת המוצא... היא כי לכל יהודי עומדת הזכות לעלות להר הבית ולהתפלל בו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי... אלא שככל זכות אדם, גם זכות הגישה להר הבית אינה זכות מוחלטת. היא ניתנת להגבלה". במקרה דנן הערכת המצב של המשיבים וגורמי הביטחון האחרים הינה ראויה ועדכנית וממנה עולה כי אין מדובר בחשש ערטילאי או רחוק לשלום הציבור, אלא בחשש ממשי ובסכנה קרובה לוודאות, כי אם לא יוטלו ההגבלות והאיסורים נשוא העתירה, תיגרם פגיעה קשה בביטחון הציבור העלולה לגבות קורבנות בנפש.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופטת חיות. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרים, עו"ד איתי רביד למשיבים. 11.12.07).
רע"א 1272/05 - גד כרמי נגד דניאל סבג
*קבלת תביעת פיצויים נגד מי שפגע בילד, התובע, בגן ציבורי, אחר כך רצח את ילדו שלו, ובמשפט פלילי הופסקו ההליכים נגדו בשל מחלת נפש (מחוזי חיפה - ע.א. 2174/04 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה). המערער, בת זוגו, ובתם, תינוקת כבת עשרה חודשים, יצאו לבלות בגן ציבורי הסמוך לביתם. המערער קרא למשיב, אז ילד בן שמונה, ודרש ממנו "לומר שלום" לבתו התינוקת. כעבור עשר דקות חזר המערער וקרא למשיב, ומשזה ניגש אליו, שלף
סכין וחתך חתכים עמוקים בצווארו, בבטנו ובידיו. המשיב התרחק מהמקום כשהוא מדמם. המערער המשיך ושיסף את גרונה של בתו התינוקת, שמתה מיד. במישור הפלילי הואשם המערער בעבירות רצח ונסיון לרצח. לאחר שקיבל מספר חוות דעת פסיכיאטריות, קבע ביהמ"ש כי המערער אינו בר עונשין בשל מחלת נפש ממנה סבל, והוא ממשיך לסבול ממנה גם לעת המשפט. לאחר סיום ההליך הפלילי הגיש המשיב תביעת נזיקין נגד המערער. בימ"ש השלום קיבל את התביעה. ביהמ"ש התייחס לכך שהמחוקק לא קבע בפקודת הנזיקין סייג לאחריות בנוסח סייג "אי שפיות הדעת" הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, אך סבר שאין לראות בכך הסדר שלילי, וכן כי "ככלל אין במחלת נפש של המזיק כדי להעניק לו הגנה מפני אחריות בנזיקין". לפיכך פנה לבחון האם מחלתו של המערער שוללת אחריות נזיקית בעוולת התקיפה שהיא הרלבנטית בענייננו, ובה קיים יסוד נפשי ייחודי - "במתכוון", וקבע כי חרף מחלת הנפש ממנה סבל בעת המעשה, גיבש המערער את כל יסודות העוולה, לרבות דרישת הכוונה - ולכן חייבו בפיצויים. ביהמ"ש המחוזי דחה, ברוב דעות, ערעור שהגיש המערער. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
(בפני השופטים: נאור, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד א. הוברמן, ס. ח'טיב וע. יעקבי למבקש, עו"ד סיגל עפרוני למשיב. 2.12.07).
בש"פ 8473/07 - מדינת ישראל נגד פלוני
*דחיית בקשה להפסקת חקירה ע"י שרותי הבטחון והבאת העצור לדיון בביהמ"ש בערר על מעצרו (הערר נתקבל).
המשיב נעצר ביום 5.10.07 בחשד למעורבות בעבירות בטחון. בבקשה להוצאת צו מעצר, יוחסה למשיב חברות בהתאגדות בלתי חוקית. ביום 7.10.07 האריך בימ"ש השלום את מעצרו של המשיב לצרכי חקירה עד ליום 17.10.07. ביום 8.10.07 ערר המשיב על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי. המדינה פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקיים את הדיון בערר ללא נוכחות המשיב, בהתאם להוראת סעיף 5(2) לחסד"פ (עצור החשוד בעבירת ביטחון). אל הבקשה צורף אישורו של ראש מחלקת חוקרים בשירות הביטחון הכללי, לפיו הפסקת החקירה לצורך הבאת העצור לפני שופט עלולה לפגוע פגיעה ממשית בחקירה. ביהמ"ש דחה את הבקשה והורה כי הדיון בערר יתקיים בנוכחות המשיב. הערר נתקבל.
הפסקת החקירה לצורך הבאת העצור לדיון בערר על מעצרו, תגרום בסבירות גבוהה לפגיעה ממשית וקשה בחקירה. לפי החשד היה המשיב מעורב בפעילות צבאית עדכנית בארגון טרור, בדרגת חומרה גבוהה. פוטנציאל הסיכון בפרשה זו הוא גבוה במיוחד. בנסיבות אלה יש לקבל את בקשת המדינה, בגדר הוראת סעיף 5(2) הנ"ל, ולקיים את הדיון בערר שלא בנוכחות המשיב.
(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד יעל שרף לעוררת, עוה"ד מ. רבאח, ד. הלוי ור. זועבי למשיב. 10.10.07).
בש"פ 10636/07 - הניה רושדי אבו רקייק נגד מדינת ישראל
*הזמנת תסקיר בערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והסעת שוהים בלתי חוקיים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט לבקש תסקיר מעצר).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, כי נהג ברכב כשהוא מסיע שני תושבי הרשות הפלשתינאית אשר שהו בישראל שלא כדין. במהלך הנסיעה עקף העורר רכב אחר תוך כדי חציית קו הפרדה רצוף. שוטרים שהבחינו בעקיפה הורו לעורר לעצור את רכבו, אך הוא נמלט, והחל לנהוג בפראות, בעוד השוטרים דולקים אחריו. במהלך המרדף נסע העורר לכיוונו של שוטר אשר עמד במחסום והפגיעה באותו שוטר נמנעה - על פי הטענה - רק עקב
בריחתו של השוטר ממסלול הנסיעה. המרדף הסתיים כאשר רכבו של העורר התנגש ברכב אחר, כתוצאה נפגעו יושבי הרכב. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל במובן זה שהוחלט לבקש תסקיר מעצר.
ביהמ"ש העליון עמד לא פעם על כך ש"יש להילחם בנגע הנהיגה המסוכנת והפראית בין היתר באמצעות מעצר עד תום ההליכים". עם זאת היו גם החלטות שיפוטיות שהורו על בדיקת חלופה; ובסופו של יום המדיניות השיפוטית אינה פוטרת, מהתייחסות לנאשם האינדיבידואלי. בענייננו, מדובר במקרה של בעל עבר כמעט נקי עד הנה, ולכן יש מקום לתסקיר מעצר כדי שביהמ"ש יגבש את החלטתו שעה שלנגד עיניו תמונה מלאה ככל הניתן של העומד לפניו. העורר ישהה במעצר עד להחלטה אחרת, אחרי שיוגש תסקיר מעצר לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד אבי אזולאי וגלית בננו לעורר, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 23.12.07).
רע"א 10683/07 - מטאניס... בע"מ נגד בנק דיסקונט
*סירוב בנק לכבד שיקים ללא כיסוי והטלת הגבלה על החשבון לפי חוק שיקים ללא כיסוי (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא - כנטען - חברה המשתתפת בהקמת מיזמים גדולים לבניה ופיתוח, ופעילה מאז שנת 1976. הבנק סירב לכבד אחד-עשר שיקים שמשכה המבקשת בתקופה שבין 18.11.04 (מועד פירעון שני השיקים הראשונים) לבין 21.9.05 (מועד פירעון השיק העשירי), בהיותה בחריגה ממסגרת האשראי. על כן הוטלה הגבלה על המבקשת בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק שיקים ללא כיסוי. המבקשת עתרה לבימ"ש השלום בבקשה לביטול ההגבלה. בימ"ש השלום דחה את עתירת המבקשת. ערעורה של המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לטענת המבקשת, חריגותיה ממסגרת האשראי לאורך השנים, ונוהגו של הבנק לכבד שיקים שנמשכו גם בחריגות אלו, יצרו הסכם מכללא. אכן, התנהגות הצדדים ביחס למסגרת האשראי, במידה שהיא נמשכת ועקבית, עשוייה ליצור הסכם מכללא; אולם לעניין הטענה בדבר היווצרותו של הסכם מכללא בהתנהגות, יש להניח יסוד סביר לקיומו. כפי שנפסק "להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדיל מהתנהגויות אקראיות, שאין ביניהן חוט מקשר". במקרה דנן, אף צומצמה מסגרת האשראי במהלך התקופה הנסקרת, ועל כך הודע למבקשת, ודומה כי די בכך בלבד כדי לסתור את טענתה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד רנא מ. מטאוס למבקשת. 23.12.07).
בג"צ 554/07 - ygrenE elboN- dtl ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*דחיית עתירה נגד ניהול מו"מ ע"י המדינה לרכישת גז ממאגר עזה (העתירה נדחתה).
המשיבה מנהלת מו"מ עם המשיבה 11 (להלן: .B.G) לאספקת גז טבעי למדינת ישראל ממאגר המצוי בתחום המדף היבשתי הסמוך לרצועת עזה (להלן: מאגר עזה). המתווה המתגבש במו"מ זה הינו כי המדינה תרכוש את הגז ממאגר עזה כנגד חוזים שלה עם צרכני גז בשוק המקומי בישראל. בשלב הנוכחי החליטה ועדת המכרזים על פטור ממכרז לפי תקנה 3(28) לתקנות חובת המכרזים, (להלן: התקנות). העותרות הינן תאגידים העוסקים בחיפוש והפקה של גז טבעי. הן מבקשות כי תבוטל הרישא להחלטת ממשלה, לפיה בוטל העיקרון כי "הממשלה לא תרכוש, לא תשווק, לא תמכור ולא תטיל על גורם אחר לרכוש גז טבעי". העתירה נדחתה.
בנסיבות כפי שפורטו, בדגש על היעדר מקור גז טבעי זמין אחר, מתן האפשרות למדינה להמשיך בהליכים לרכישת הגז הטבעי תוך שיובהר כי אין באפשרותה למכור או לשווק את הגז הטבעי, או להעבירו בכל דרך אחרת לגורם שלישי כל עוד לא תוקן החוק, הינה בבחינת פיתרון שימנע הפרת הוראות החוק מזה ויספק מענה לקשיים האובייקטיביים שהוצגו מזה.
(בפני השופטים: ארבל, חיות, דנציגר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ד. ליבאי, נ. אילן וד. וייס לעותרות, עוה"ד א. קורן, י. שרביט וי. שרגאי למשיבים. 25.12.07).
בג"צ 6057/07 - עבד אל חכים חאג' יחיא ואח' נגד שר הפנים
*מינוי ועדה קרואה לעיריית טייבה (העתירה נדחתה).
עיריית טייבה (להלן: העיריה) מצויה מזה כעשור במשבר כלכלי חמור, והמדינה נוקטת לאורך השנים פעולות שונות שנועדו להעלותה על דרך המלך. לאחר הליכים רבים ושונים עלתה האפשרות של מינוי ועדה קרואה על פי סעיף 143א לפקודת העיריות. בעניין זה נערך שימוע לעותרים, ראש עירית טייבה וחברי המועצה, וכשלושה חודשים לאחר מכן, הורה המשיב על מינוי הוועדה ועל מינויו של שלמה טויזר לעמוד בראשה (להלן: ההחלטה). העתירה נדחתה.
הרשויות המקומיות נמנות עם רשויות השלטון אך מעמדן מיוחד ושונה מזה של רשויות מנהליות אחרות, בין היתר, משום שהנהגתה של הרשות המקומית נבחרת על ידי תושביה, ומפעילה באופן אוטונומי כוחות שלטוניים מתוקף סמכויות שהקנה לה הדין במישרין. עם זאת פעילותן המוניציפאלית של הרשויות המקומיות עדיין נתונה לפיקוח ממשי של השלטון המרכזי, המיוצג לעניין זה על ידי המשיב, ולצורך כך מוקנות לו בחיקוקים השונים סמכויות נרחבות ביותר. בנסיבות מתאימות רשאי המשיב להעביר את ראש הרשות המקומית ואת חברי המועצה מכהונתם ולהורות על בחירת ראש רשות מקומית חדש או מועצה חדשה או למנות ועדה למילוי תפקידיהם. בנסיבות ענייננו, אין להתערב בשיקול דעתו של המשיב.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופטת חיות. עו"ד גלעד וקסלמן לעותרים, עו"ד עינב גולומב למשיב. 23.12.07).
בג"צ 10615/07 - אירנאוס הראשון פטריארך י-ם ואח' נגד ראש הממשלה ואח'
*אישור הממשלה למינוי הפטריארך היווני אוטודוקסי בירושלים (העתירה נדחתה).
העותר נבחר בשנת 2001 לתפקיד הפטריארך היווני - אורתודוקסי של ירושלים (להלן: הפטריארך). בהתאם לדין החל בישראל, נדרש הפטריארך הנבחר לקבל "כתב הכרה" של הממשלה כתנאי לכניסתו לכהונה. ביום 30.4.04 נמסר לעותר כתב הכרה מטעם הממשלה, בחתימת שר הפנים. לאחר שחלפה כשנה, נשלח מכתב מהפטריארכיה לראש הממשלה, בו נמסר כי הסינוד הקדוש - הגוף המנהל של הפטריארכיה - החליט להעביר את העותר מתפקידו. ביום 22.8.05 בחר הסינוד את המשיב 12 (להלן: המשיב) לכהונת הפטריארך, במקומו של העותר, והודעה על כך נשלחה לראש הממשלה בו ביום. בהמשך החליטה הממשלה להוציא לו כתב הכרה כפטריארך. נגד המינוי הגיש העותר את עתירתו. העתירה נדחתה.
עיקר טענות העותר מתייחסות להליכים הפנימיים שנוהלו בפטריארכיה - הן בהתייחס להפסקת כהונתו, הן בהתייחס לבחירה במשיב לתפקיד הפטריארך. הליכים אלו מצויים בסמכותה של הפטריארכיה, כחלק מניהולה הפנימי. מכיוון שהביקורת השיפוטית שבג"צ עורך הינה על החלטת הממשלה ולא על החלטת הפטריארכיה, ממילא אין להזקק לטענות
העותר לפיהן פעולת הסינוד הקדוש והליכי הבחירה נעשו בחריגה מהוראות הדין הקנוני וכי נפלו בהם פגמים אחרים.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, חיות, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד חיים כהן לעותרים, עוה"ד ענר הלמן, אחמד מוגרבי ורנאטו יאראק למשיבים. 27.12.07).
רע"א 2324/07 - עובדיה יוסף ברנס נגד יהודה לבדנסקי
*הפרת הסכם מכר מקרקעין המתבטאת באי גילוי פרטים חשובים בעת ניהול המו"מ. *חיוב מוכר מקרקעין שהפר את ההסכם לשלם את הפיצויים המוסכמים בשיעור של 100 אלף דולר, כאשר כל העיסקה התבטאה במחיר של 100 אלף דולר (הבקשה נדחתה). בין המבקש למשיב נכרת הסכם למכירת דירה בת שני חדרים וחצי בקומת הקרקע של בית-דירות (להלן הדירה). עובר לכריתת ההסכם הציג המבקש - המוכר - למשיב, הקונה, את הדירה כבנויה על-פי היתרים כדין, לרבות שינויים שנעשו בה, ובכללם יציאה מן הדירה לגינה שהיתה, כמשתמע מהצגתה, חלק מן הנכס. יומיים לאחר חתימת ההסכם נתברר למשיב, בעת ביקור שערך בדירה, כי שטחה של הדירה בהיתר הוא 37.1 מטרים רבועים (לעומת כ-52 מטרים רבועים בפועל), ללא היתר בניה, והוא אינו כולל את הגינה. המשיב הודיע מיד למבקש על ביטול ההסכם, ותבע את המבקש בבית-משפט השלום, להשבת כספי המקדמה ששילם, להחזר הוצאות שהוציא, לפיצוי מוסכם לפי הוראת סעיף 10 להסכם בסך 15,000 דולרים, ופיצויים בגין עוגמת נפש בסך 30,000 ש"ח. המבקש תבע את המשיב בתביעה שכנגד לתשלום פיצויים עקב ביטול ההסכם. בית המשפט חייב את המבקש להשיב למשיב את המקדמה, לשלם לו את ההוצאות שהוציא, וכן את סכום הפיצויים המוסכמים. המבקש עירער לבית המשפט המחוזי שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חובת הגילוי המוטלת על צד המנהל מו"מ לקראת חוזה הוכרה ועוגנה היטב בפסיקת בתי המשפט, והפרתה עשויה להקים זכאות לביטול ההסכם. ההתלבטות היחידה הינה באשר לפיצויים המוסכמים. המדובר במהות בחוזה שבוטל מחמת פגם בכריתתו, ו"לא הרי ביטול חוזה מכוח פגם הנופל בכריתתו, כהרי ביטול חוזה מכוח הפרתו". ואולם, תיתכן חפיפה בין השניים - ביטול מחמת פגם בכריתה וביטול מחמת הפרה - כאשר המצג הטרום-חוזי מעוגן בחוזה. במקרה דנא סעיף 4 לחוזה עיגן את הצהרות הצדדים, ובכללן הצהרת המבקש, כי "מסר לידי הקונה את כל הפרטים ו/או המידע הנדרש בקשר עם קניית הדירה". בדבר זה נמצאה הפרה, והיא ראויה כלשעצמה לפיצוי. נכון הוא שסעיף 4 לא נמנה בין סעיפי ההפרה היסודית המנויים בסעיף 10, ועל כן הפיצוי הנפסק אינו צריך לכאורה להיות בהכרח בגובה הפיצוי המוסכם. ואולם, אין ספק כי היה מרכיב פגום ובעל אופי מהותי בהתנהגות המבקש. ולכן גם אם הפיצוי הכולל אינו נמוך, אין הוא גורם עוול כזה המצדיק ערעור בגלגול שלישי.
(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד רון אופיר ושי רובינשטיין למבקש, עו"ד בת שבע אדיב למשיב. 17.12.07).
רע"א 7496/07 - אורי אפריאט נגד אלי רוזנבליט
*הרמת מסך התאגדות וחיוב בעל החברה לשלם את חובות החברה לספקים (הבקשה נדחתה).
המבקש היה בעליה ומנהלה היחיד של חברה שעסקה במכירת והתקנת מזגנים. בשנת 1997 נקלעה החברה לקשיים, ובחודש מרץ 2003 קרסה. טרם קריסתה של החברה, בחודש יוני 2002, נכרת הסכם בעל-פה בין החברה למשיב, ובהתאם לו סיפק המשיב מזגנים לחברה כנגד שיקים דחויים. חלק מהשיקים לא נפרעו. המשיב הגיש תביעה כספית נגד החברה בגין חובה, תביעה להרמת מסך ההתאגדות נגד המבקש, וכן תביעה אישית נגדו בעילות חוזיות ונזיקיות. בית משפט השלום דחה את התביעה, וקבע כי המקרה אינו מקים עילה להרמת מסך ההתאגדות. ערעור המשיב על פסק הדין
נתקבל בבית המשפט המחוזי, שקבע כי חובתו של המבקש בגין החוב היא אישית, לאחר שהיה אחראי - כאדם פרטי ולא כאורגן של החברה - להתקשרות העסקית של החברה עם המשיב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין הבקשה עומדת באמות המידה של רשות ערעור בגלגול שלישי. העובדה שבערעור בבית המשפט המחוזי היתה התוצאה שונה מאשר בבית משפט השלום אינה הופכת את הבקשה ל"ערעור ראשון" או קרוב לכך. לגופו של עניין, בחברות משפחתיות, שבהן בעל המניות פעיל כמנהל והוא והחברה חד הם, אין להירתע מהרמת מסך, ככל שמוכח כי היה מקום לגילוי לספקים, והדבר לא נעשה מטעמים שאין להצדיקם. לשאלה שהציב המבקש, קרי; אפיונה של חובת הגילוי, יש לומר כי היא נבחנת על פי נסיבותיה, והנסיבות דנן עונות על התקיימותה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד הראל טיקטין למבקש. 20.12.07).
בג"צ 10273/07 - מרסל טיוס ואח' נגד משרד הפנים ואח'
*דחיית עתירה שהגישו 15 אנשים בעניין רשיון לישיבת ביקור בישראל (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה בבקשת העותרים, 65 במספר, כי יבוטל סעיף 3א(א) לחוק הכניסה לישראל, אשר, ככלל, מגביל את אורך הרישיון לישיבת ביקור שניתן לעובד זר לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. עוד מבקשים העותרים, אשר רובם ככולם הינם נתינים זרים הנמצאים בישראל, כי תבוטל מדיניותם הנוכחית של המשיבים בטיפול בבקשות למתן מעמד לעובדים זרים בישראל, אשר קשרו את גורלם עם ישראלי או ישראלית כבני זוג, וכי ייקבע הליך על פיו יקבל בן זוגו הזר של אזרח ישראל מעמד של תושב קבע בחלוף זמן קצוב של שלוש שנים. העתירה נדחתה.
ראשית, העתירה הינה כללית וחובקת כל, וכורכת נושאים שונים שאינם קשורים זה בזה; שנית, בעתירה קיימים עותרים שונים, שעניינם הפרטני נפרד זה מזה; שלישית, רבים מן העותרים עשו דין לעצמם, ואף על פי שרישיון ביקורם ועבודתם בישראל פג, נשארו בישראל והם גם עובדים במדינה בניגוד לדין. בשולי הדברים יוער עוד כי לעותרים, במקרים המתאימים, עומד סעד חלופי, בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט מלצר. 12.12.07).
בר"ם 10823/07 - נור סטאר בע"מ נגד עמותת "פעולה ירוקה" ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד של ביצוע פס"ד שניתן בהסכמה, להסרת שלטי פרסומת לאורך נתיבי איילון (הבקשה נדחתה).
בית המשפט המחוזי בתל אביב, דחה בקשה להארכת מועד לביצוע פסק דין שניתן בהסכמה, בו נקבע - בין היתר - כי המשיבות 4-6 (להלן - העיריות) יפעלו להסרת שלטי פרסומות מסחריים לאורך נתיבי איילון העובר בשטחן, וכי הסעדים שניתנו ייכנסו לתוקף ביום 31.12.2007. במסגרת הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, התבקשה הארכת מועד להסרת השלטים, עד ליום 30.6.2008. הטעם המרכזי לבקשת המבקשת היה קיומם של הליכי חקיקה בכנסת להסדרת האפשרות להצבת השלטים. בית המשפט קבע כי הסכמת הצדדים, לה ניתן תוקף בפסק דין, כללה הארכת מועד בת שנה ודבר לא מנע מהמבקשת לעמוד במצוות פסק הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לבית המשפט סמכות לקבוע "השעיה שיפוטית", שמטרתה להקפיא זמנית הצהרה על אי-חוקיות כדי לאפשר לגורמים המוסמכים (כגון הכנסת או הממשלה) לשקול במהירות מהן הפעולות הנדרשות לדעתם בעקבות ההצהרה על אי החוקיות. למבקשת ניתנה בפסק הדין עצמו תקופת מעבר בת שנה, שנועדה לאפשר לה את ההיערכות הנדרשת לביצוע
פסק הדין במועד. משניתן פסק הדין ובו תקופת מעבר מוסכמת, משתנה נקודת האיזון ויש ליתן משקל הן לעקרון סופיות הדיון, הן לעקרון שלטון החוק. אין בכוח שיקולי מאזן הנוחות, להם טוענת המבקשת, כדי להכשיר את המשך המצב הקיים - שהוא בלתי חוקי על פי פסק הדין.
(בפני: השופט פוגלמן. 30.12.07).
רע"א 7357/07 - יעקב וגאולה עצמון נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
*העמדת כל סכום ההלוואה לפרעון מיידי, למרות שהלווה עומד בתשלומים החדשיים, כאשר הוטל עיקול על נכס ששועבד לבנק, ולפי ההסכם עם הבנק, תועמד ההלוואה לפרעון מיידי במקרה של עיקול (הבקשה נדחתה).
ביום 2.7.1996 חתמו המבקשים בבנק המשיב (להלן: הבנק או המשיב) על הסכם הלוואה בסכום של 160,000 ש"ח (להלן: ההלוואה), ומישכנו לטובת הבנק נכס מסויים. סעיף 26 להסכם ההלוואה קובע, כי הבנק זכאי להעמיד לפירעון מיידי את יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת בכל מקרה בו יפרו המבקשים, החייבים, את התחייבויותיהם על-פי הסכם ההלוואה, לרבות אם יוטל עיקול על הנכס. במהלך השנים 2000-1998 הוטלו על הנכס עיקולים, וכתוצאה מכך, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל לביצוע שטר המשכנתא, הגם שהמבקשים עמדו בעיקרו של דבר בתשלום ההחזרים העיתיים של ההלוואה. המבקשים הגישו לראש ההוצל"פ בקשה לעיכוב הליכים, בטענה שהסכם ההלוואה לא הופר. ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בקשת רשות ערעור וביהמ"ש דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הצדדים הסכימו, כי הבנק יהא זכאי להעמיד את מלוא סכום ההלוואה לפירעון מיידי עם הטלתו של עיקול על הנכס. עצם הטלת העיקולים על הנכס מהווה הפרה של הסכם ההלוואה על-ידי המבקשים ומקנה לבנק את זכותו, לפי סעיף 26 להסכם ההלוואה, להעמיד את מלוא סכום ההלוואה לפירעון מיידי.
(בפני: השופט ג'ובראן. המבקשים לעצמם, עו"ד מוטי שטינדל למשיב. 31.12.07).
בש"פ 10267/07 - מיקי פטריק נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של סחר בסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם ביחד עם נאשם נוסף, בביצוע שתי עבירות של סחר בסמים. על פי האמור בכתב האישום, בשני מקרים קישר העורר בין סוכן משטרתי סמוי לאחרים לצורך רכישת קוקאין. עם הגשת כתב האישום, הורה בימ"ש השלום על קבלת תסקיר מעצר ולאחר שהוגש התסקיר, הורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא. בהחלטתו בערר המדינה קבע ביהמ"ש המחוזי כי אופיין של העבירות המיוחסות לעורר, סוג הסם שנמכר, הרצף בין שתי המכירות והנגישות של המשיב לסם - כל אלה מגבשים את המסוכנות הנשקפת מן העורר, המקימה עילה למעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אמנם, עבירות של סחר בסמים מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, וביחס אליהן נקבע כי רק במקרים חריגים יורה ביהמ"ש על חלופת מעצר, אך המקרה הנדון הוא אחד המקרים החריגים והבודדים שבהם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. ראשית, העורר לא היה הרוח החיה מאחורי העסקה; שנית, העבירה נמצאת לכאורה על קו התפר שבין עבירת התיווך ובין עבירת הסחר בסמים; שלישית, תסקיר שירות המבחן (השני) המליץ על שחרורו של העורר לחלופת המעצר; רביעית, גילו הצעיר של העורר, היעדר הרשעות קודמות בכלל ובפרט בעבירות סמים, יש בהם במצטבר, כדי להטות את הכף לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד גל פרידמן לעורר, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 3.1.08).