בר"ם 9749/07 - מחמוד עואודה, עו"ד ואח' נגד מועצה מקומית כפר כנא ואח'
*דחיית בקשה להכיר בתביעה נגד מועצה מקומית בעניין גבייה של הוצאות גבייה של חובות ארנונה כתביעה ייצוגית. *דחיית בקשה לסעד זמני(הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש לעניינים מינהליים בנצרת, דחה את בקשת המבקשים לאישור תובענה נגד המשיבה, בעניין גבייה של הוצאות גבייה של חובות ארנונה, כתובענה ייצוגית. בחלוף יותר מחודש וחצי לאחר הגשת בקשה לרשות ערעור, הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע הגבייה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
ב. לכאורה בקשת רשות הערעור הוגשה בטעות. דרך התקיפה הנכונה של החלטה הדוחה בקשה לאשר תובענה כתובענה ייצוגית היא זו של ערעור, ולא בקשת רשות ערעור, שכן החלטה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית עשויה להכריע את גורלה של התובענה הייצוגית כולה. ניתן היה להורות על מחיקת בקשת רשות הערעור, כיוון שהוגשה בניגוד להוראת סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, המונה רשימה סגורה של עניינים המהווים "החלטה אחרת" עליה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור. יחד עם זאת, ביהמ"ש מוסמך להימנע ממחיקת בקשת רשות ערעור ולהחליט לדון בבקשה כבערעור, אם ראה כי הבקשה הוגשה בטעות משום שלמערער היתה זכות ערעור. לפיכך, יגישו המשיבות תוך 7 ימים תגובה לעניין זה. לאחר מכן תנתן החלטה בדבר המשך הטיפול בבקשת רשות הערעור.
ג. באשר לבקשה לעיכוב ביצוע החלטת הדחייה של ביהמ"ש לעניינים מינהליים - על בעל הדין הנפגע מהחלטה מסוג זה, לפנות בבקשה לסעד זמני בערעור ולא בבקשה לעיכוב ביצוע. יחד עם זאת, ביהמ"ש רשאי לראות בקשה לעיכוב ביצוע כבקשה לסעד זמני בערעור. בענייננו אין מקום למתן הסעד הזמני המבוקש. משמעות מתן הסעד המבוקש הוא שינוי המצב הקיים. המבקשים לא שכנעו כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך אם לא יינתן הסעד המבוקש.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד מחמוד עואודה למבקשים. 7.1.08).
עע"ם 1214/06 - המועצה האזורית דרום השרון נגד מחצבות... טייבה ואח'
*הגדרת מחצבות לצורך קביעת שיעור הארנונה. *השינוי בסיווג נכסים לצורך ארנונה האסור לפי חוק ההסדרים(מחוזי ת"א - עת"מ 1069/03 - ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל).
א. בבעלות המשיבה מחצבה הפועלת בתחום השיפוט של המערערת (להלן: המועצה). בצווי המיסים של המועצה עד לשנת 1997 סווגה הקרקע המשמשת לחציבה כ"קרקע תפוסה", ובהתאם לכך נקבעו שיעורי הארנונה. בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית לשנת 1994), נקבעה הגדרה למונח "תעשיה", לאמור: "לרבות מפעלי בניה ומחצבות". המועצה הבחינה רק בשנת 1997 בהגדרת המונח "תעשיה" בתקנות ההסדרים, ובעקבות כך, נכלל סיווג חדש עבור "מחצבות - שטחי חציבה" ונקבע לו התעריף המינימלי לתעשיה על פי הוראות תקנות ההסדרים. כנגד השינויים שביצעה המועצה בצו המסים כאמור, הגישה המשיבה עתירה מנהלית לביהמ"ש קמא. ביהמ"ש קבע כי כל העברה של נכס בשנת ארנונה מסויימת מהסיווג בו סווג שנה קודם לסיווג קיים אחר מהווה פריצה של הוראות ההקפאה, ולכן הדבר מצריך אישור מוקדם של שרי הפנים והאוצר. לפיכך, קבע ביהמ"ש, כי השינוי שערכה המועצה, מבלי שניתן אישור השרים, נוגד את הוראות ההקפאה ונעדר תוקף. הערעור נתקבל.
ב. התאמת צו הארנונה של המועצה לתקנות ההסדרים אינה מהווה שינוי סיווג אסור. אדרבא, על המועצה היתה מוטלת החובה מכוח תקנות הארנונה לעשות כן, ולתקן בכך את טעויותיה בשנים הקודמות, בהן קבעה את חיובי הארנונה שלא כדין וכנדרש ממנה.
טענה חלופית של המשיבה היא כי הסיווג "תעשיה" חל רק על השטחים הבנויים שבמחצבה, ולא על כל שטח המחצבה. טענה זו יש לדחות. לאור לשונן הברורה של תקנות הארנונה, הסיווג "תעשיה" חל על כל שטחי המחצבות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד עפר שפיר למערערת, עו"ד יוסף גרנות למשיבה. 13.1.08).
עע"ם 9530/05 - ריבוע כחול - ישראל בע"מ נגד עיריית עפולה ואח'
*אין פסול בהחלת שיעורי ארנונה גבוהים על רשתות שיווק ביחס לעסקים רגילים. *סבירות שיעורי הארנונה שהוחלו על רשתות שיווק(מחוזי נצרת - עת"מ 1035/04 - הערעור נדחה).
א. המערערת מחזיקה, החל בשנת 2000, בנכס המשמש אותה לממכר מוצרי מזון וצריכה בתחומה של המשיבה. בגין נכס זה חוייבה בתשלום ארנונה, על פי צוי הארנונה הרלבנטיים לשנים אלה, והיא סווגה בסוג נכס "רשת שיווק". המערערת טוענת שהסיווג הייחודי, שבגינו הושתו תעריפים גבוהים על רשתות שיווק ביחס לעסקים רגילים, נעדר בסיס חוקי ומפלה לרעה. המערערת הגישה עררים והשגות ולבסוף ערערה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בנצרת. ביהמ"ש דחה את העתירה בקבעו, כי אין לראות פגם בצו הארנונה, אשר בסיווג המשנה "רשת שיווק", הולך אחר התקנות לפי חוק ההסדרים ומשלא תקפה המערערת את התקנות עצמן, ההנחה היא כי הן תואמות את הוראות החוק ועל כן גם הצו הולמן. הערעור נדחה.
ב. טרונייתה של המערערת נסבה על ההבחנה - המפלה, לטענתה - בין סיווג-המשנה "רשת שיווק", לבין סיווג-המשנה "חנות". ברם, החוק המסמיך הפקיד בידי הרשות המקומית את הכוח להטיל שיעורי ארנונה בהתאם ל"סוגי נכס" (כלומר, לשימושים שונים בנכס); התקנות הבחינו בין סיווגי-המשנה "רשת שיווק" ו"חנות", והמשיבות הלכו בעקבותיו של מחוקק המשנה בנקטן הבחנה זו. כל עוד לא שינה המחוקק את טעמו על פי לקחי הניסיון, אין מקום ככלל להתערבות בסיווג.
ג. אף את טענת ההפליה אין לקבל. מקום שמדובר בסוג נכס שונה, לא תישמע כלל טענה זו. המערערת טוענת עוד כי תעריפי הארנונה שהוטלו על נכסה, הקרובים ביותר לרף המירבי בתקנות, וגבוהים פי שלושה מתעריפי הארנונה שהוטלו על חנויות עצמאיות, לוקים בחוסר סבירות קיצוני. על בחינת סבירותה של ההחלטה להיעשות, בהתחשב בשיקולים ובאיזון האינטרסים במסגרת הנורמה שקבע מחוקק המשנה, שיקולים העומדים בבסיס הטלת ארנונה כבדה יותר על רשתות שיווק. אשר לההשוואה לתעריפים המוטלים ברשויות מקומיות אחרות - אין התעריפים הגבוהים של המשיבה מגיעים כדי אי-סבירות קיצונית המצדיקה את פסילתם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד יצחק מיוחס ושלומית סלע למערערת, עו"ד חיים גורן למשיבות. 16.1.08).
עע"ם 1204/07 + 4897/06 - רבקה ורינה בוקובזה נגד עיריית ירושלים ואח'
*היתרי בניה לשינויים בדירות(מחוזי י-ם - עת"מ 314/05 ועת"מ 1033/06 - ערעור וערעור שכנגד - הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל).
א. נושא הערעורים שלפנינו הוא בניין בן שתי קומות שנבנה לפני למעלה מ-120 שנה, השוכן בשכונת נחלאות בירושלים (להלן: הבניין). המערערות רכשו בשנת 1996 דירה הממוקמת בקומת הקרקע של הבניין. המשיבים 3 הם דיירים המתגוררים בבניין (להלן: השכנים). במוקד הסכסוך בין הצדדים מספר החלטות שניתנו על ידי המשיבות 1 - 2 בהתייחס לבניין, בארבעה עניינים: האחד, היתרים שניתנו לחלק מהשכנים (המתגוררים בקומה השנייה בבניין) להכשרת בנייה בחלל הגג של הבניין; השני,
בקשת המערערות להוספת מדרגות זמניות המובילות מאחד החלונות למפלס הרחוב; השלישי, בקשת המערערות להגדיל פתחי חלונות בבניין; והרביעי, בקשת המערערות לבנות בבור מים המצוי מתחת לבניין, מרתף לצורך מגורים. באשר לבניה בחלל הגג ע"י השכנים - ביהמ"ש קבע כי דין הטענות להימחק בשל הזמן הניכר שחלף מאז שניתנו ההחלטות ועד למועד הגשת העתירה. באשר לבקשות האחרות של המערערות קיבל ביהמ"ש את העתירה בעניין ההיתר למדרגות בלבד. על ההחלטות הנ"ל הוגשו ערעור וערעור שכנגד. הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל.
ב. בעניין המדרגות יש לקבל את ערעור העיריה. בנסיבות בהן אין מדובר בפתח חיוני לכניסה ויציאה לבית, כי אם מדובר בפתח נוסף על הקיים, לא ראתה ועדת הערר לאשרו. אלה הם שיקולים תכנוניים מובהקים, המצויים בגדרי סמכותה של ועדת הערר, ובלב מתחם הסבירות. מאידך יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לנושאים האחרים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. המערערות לעצמן, עוה"ד דורית ירחי, אביטל סומפולינסקי ואלון דיסקין למשיבים. 16.1.08).
עע"ם 8025/06 - פלונים נגד עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח'
*הגדרת "דייר ממשיך" לפי חוק הדיור הציבורי. *השתק פלוגתא כאשר קיימת זהות אינטרסים ולא קיימת זהות בין בעלי הדין(מחוזי ב"ש - עת"מ 268/06 - הערעור נדחה).
א. הגדרת "דייר ממשיך" בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), היא "בן זוג של זכאי שנפטר... וכן ילדו, נכדו... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי...". שני המערערים היו קטינים במועדים הרלוונטיים, ויוצגו על ידי אמם (להלן: הא-ם). סבתם של המערערים (אמה- של האם) (להלן: הסבתא) התגוררה משנת 1968 ועד לפטירתה בשנת 1998 בדירה של "הדיור הציבורי" באשדוד, המנוהלת על ידי המשיבה (להלן: עמיגור). לטענת המערערים, בשנת 1994 או בסמוך לכך, פרץ סכסוך בין האם לבין בעלה (אבי המערערים), וכתוצאה מכך עברה האם, יחד עם המערערים, להתגורר עם הסבתא בדירה. המשיבים טוענים כי האם ושני ילדיה לא התגוררו באופן רצוף בדירה משנת 1995 ועד למועד פטירת הסבתא ב-1998. המשיבים מתבססים על הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בקשר עם הדירה, כאשר לאחר פטירת הסבתא, קבע בימ"ש כי האם לא התגוררה בדירה שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הסבתא. פסק דין זה הפך חלוט. או אז פנו המערערים, הנכדים, לעמיגור וביקשו להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" בדירה, כנכדיה של הסבתא. בקשתם נדחתה. ועדת הערעור העליונה של משרד הבינוי והשיכון (להלן: הוועדה), דחתה את בקשת המערערים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים. הערעור נדחה.
ב. בנסיבות העניין, אין צורך להתייחס לשאלה האגבית שהועלתה, והיא האם "נכד" בחוק הדיור הציבורי יכול להיות גם נכד קטין הנמצא בחזקת הוריו. טענות המערערים מתמקדות, למעשה, בשאלת תחולתו של מעשה בית-דין על הערעור שבפנינו. כידוע, עקרון מעשה בית-דין קובע, מחסום דיוני לפני בעלי הדין. אלא, שצד אשר לא צורף להתדיינות ואשר לא היתה לו הזדמנות להעלות את טיעוניו בקשר לאותה פלוגתא, אינו קשור בפסק הדין, ולא יחול עליו הכלל בדבר השתק פלוגתא. החריג לכלל זה מצוי במקרה בו אין זהות בין בעלי הדין, אך קיימת ביניהם זהות אינטרסים. קרבת האינטרסים בין האם וילדיה בנסיבות העניין שבפנינו מעידה, כי עניינם של המערערים כבר הובא בפני הערכאות שדנו בעניינה של האם.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד א. ברק, ע. בן יעקב וע. כהן למבקשים, עוה"ד י. פינקלשטיין וד. מארקס למשיבים. 17.1.08).
ע.פ. 10221/06 - פיראס ג'ורן ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתת עסק כדי לקבל דמי ביטוח ופגיעה בדיירי הבנין עקב ההצתה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40092/03 - הערעור נדחה).
א. המערער, טכנאי שיניים, הוא הבעלים של מרפאת שיניים בראש העין. ביום 1.8.02, בשעה 30:20, סיים המערער את עבודתו ושב לביתו בג'לג'וליה. בשעה 30:22 לערך הסיע מכר של המערער (להלן: אבו סנינה), את המערערים מג'לג'וליה למרפאה, בדרכו לתל אביב. בשעה 00:4 לפנות בוקר, עת שהו המערערים במרפאה, פרצה במקום דליקה, שבעקבותיה התרחש פיצוץ עז. כתוצאה מכך, נפגעו המערערים. עקב האירוע, נהרסה המרפאה כליל ונזק כבד נגרם לדירה של משפחת נהרי המתגוררת באותו בניין, ולבני משפחת נהרי נגרמו חבלות גופניות. מבנה המרפאה היה מבוטח בסכום של 400,000 - ותכולתו בוטחה בסך של 332,000 -. המערערים הואשמו בכך כי הציתו את המרפאה, על פי תכנון מוקדם ביניהם. המערער טען כי הגיע למרפאה, כשהוא מלווה במערער 2, על מנת לעבוד, והדליקה פרצה כתוצאה מכשל בהפעלת מכשיר חשמלי. ביהמ"ש המחוזי מנה שורה של עובדות, נתונים, ממצאים ומסקנות, אשר יצרו יחד מרקם שלוב של ראיות נסיבתיות, הרשיע את המערערים וגזר עליהם 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כן חוייב כל אחד מן המערערים לפצות את הקורבנות, בני משפחת נהרי, בסך של 75,000 -. הערעור נדחה.
ב. לאחר הגשת הודעת הערעור הגיש המערער שתי בקשות להגשת ראיות נוספות בערעור, שעניינן שאלת הימצאות בנזין בזירת האירוע. ככלל, ביהמ"ש שלערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו, או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות, רק אם הוא סבור כי הדבר דרוש ל"עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. בענייננו, אי הבאת הראיות האמורות אינו פוגע באורח מהותי ביכולתם של המערערים להתגונן כראוי, שכן בהגשתן אין כדי להשפיע על תוצאות המשפט.
ג. לגופו של הערעור - טענות המערערים, רובן ככולן, נדונו ונדחו על ידי ביהמ"ש קמא. עיקר הטענות נוגע לממצאים עובדתיים ולממצאי מהימנות עדים, שבהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. קיים מארג ראיות המשתזרות ומשתלבות זו בזו, מארג המוביל למסקנה משפטית אחת ויחידה, לפיה המערערים הם אלה שהציתו את המרפאה בכוונה לקבל במרמה את דמי הביטוח.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - ככל שהדברים אמורים בפיצוי למשפחת נהרי - הרי שדין הערעור להדחות על הסף. היה על המערערים לצרף אותם כמשיבים לערעור, אך הם לא עשו כן. באשר לעונש המאסר - עבירת ההצתה היא עבירה חמורה ביותר, ולא בכדי העונש המירבי בגינה עומד על חמש עשרה שנות מאסר. חומרתה של העבירה נגזרת, בין השאר, מהעובדה כי היא טומנת בחובה סיכונים רבים לגוף ולרכוש. בענייננו, התממשו הסיכונים, והמיטו אסון על בני משפחת נהרי שנפגעו בגופם, ברוחם וברכושם, ובכך לבד יש כדי להצדיק את העונש שהושת על המערערים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ח. אשר, ק. מן וו. זועבי פאהום למערערים, עו"ד ת. פרוש למשיבה. 17.1.08).
ע.פ. 4510/07 - אדוארד סראבוניאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד כאשר הראייה היחידה היא טביעת אצבע שנמצאה על "חפץ נייד", עתון שבו עטפו השודדים, זר פרחים שהביאו כדי שבעלת הדירה תפתח את דלת הדירה(מחוזי ת"א - ת.פ. 40286/05 - הערעור נדחה).
א. המערער, תושב באר שבע, הואשם כי קשר קשר עם שניים אחרים, שזהותם אינה ידועה, (להלן: האחרים), לביצוע שוד, וכי הגיע עם האחרים לבית מגורים באור
יהודה סמוך לשעה 45:08 כשהם מצויידים בשני אקדחים ובסכין. המערער ואחד האחרים ניגשו לפתח הבית, כשהמערער אוחז בידו זר פרחים עטוף בנייר עיתון והקישו על דלת הבית. משפתחה המתלוננת את הדלת, דחפוה המערער ושותפו, תקפו אותה ואת בתה, וביצעו את השוד. על גיליון עיתון "ידיעות אחרונות" ששימש לעטיפת זר הפרחים נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער. צוות בילוש הגיע לביתו של המערער כדי לעצרו, אך הוא לא היה בבית. אמו של המערער התקשרה אליו לטלפון הנייד, השוטר שוחח עמו ומסר לו שהוא דרוש לחקירה ושישוב לביתו. המערער השיב שהוא לא נמצא בבאר שבע אלא באילת וניתק את השיחה. המערער התייצב במשטרה מיוזמתו שלושה שבועות לאחר מכן. המתלוננת ובתה לא זיהו את המערער כאחד השודדים, לא במהלך החקירות ולא במהלך עדותן בביהמ"ש. המשטרה לא ערכה מסדרי זיהוי לשכנים שעל פי הודעת המתלוננת צפו בשודדים הנמלטים. הראיה היחידה הקושרת את המערער לאירוע השוד הינה טביעות האצבע שלו שנמצאו על גבי גיליון העיתון. ביהמ"ש קבע כי ההסבר המפוקפק שסיפק המערער לעניין הימצאות טביעות האצבע, היינו כי עלעל בעתון בקיוסק שליד ביתו, והתנהגותו לאורך החקירה, מחזקים, מעל לכל ספק סביר, את המסקנה כי ביצע את השוד המיוחס לו. על יסוד האמור הורשע המערער בעבירות של שוד וגרימת חבלה ונדון ל- 42 חדשים מאסר בפועל, 18 חדשים מאסר על תנאי ופיצוי המתלוננת. הערעור נדחה ברוב דעות.
ב. השופט אלון (דעת מיעוט): טביעת אצבע של נאשם אשר נמצאה על גבי "חפץ נייח" בזירת העבירה, מוכיחה בוודאות מוחלטת כי הוא היה במקום העבירה. מאידך, הרשעה על בסיס ראיה יחידה של טביעת אצבע שנמצאה על "חפץ נייד", תיעשה רק אם השתכנע ביהמ"ש מעל לכל ספק סביר כי הטביעה הוטבעה על החפץ במקום ובשעת התרחשות העבירה. במקרה שלפנינו טביעות האצבע נמצאו על גבי גיליון עיתון מיום 19.8.05, יומיים לפני קרות האירוע. ביהמ"ש סבר כי מתוך כך שאותו קיוסק בו נוהג הנאשם לעלעל, כדבריו, בעיתונים, נמצא לצד ביתו בבאר שבע, ואילו גיליון העיתון דנן נמצא בזירת השוד באור יהודה - נשלל מניה וביה הגיונו של ההסבר התמים שהציע הנאשם להמצאות העיתון עם טביעות אצבעותיו, בזירת העבירה. הממצא המרשיע האמור - אינו נקי מספק. ניידותו של גיליון עיתון - ועיתון רב תפוצה במיוחד - גבוהה ורבה היא מהרבה חפצים ניידים אחרים. לפיכך, אין לקבל את טביעת האצבע כראיה מספקת להרשעת המערער ויש לזכותו מחמת הספק.
ג. השופט לוי: הסברו של המערער לטביעת האצבע שנמצאה על גבי העיתון, מעורר קושי ממשי, נוכח המרחק הרב - רב מאוד - בין מקום מגוריו של המערער למקום ביצוע השוד. בנוסף קיימת העובדה שהמערער חמק מהמשטרה במשך שלושה שבועות, שבמהלכם ידע היטב כי הוא דרוש לחקירה. כן גילה איכון שיחות הטלפון של המערער כי כאשר דיבר עם השוטר שהגיע לביתו, הוא שהה בבאר-שבע ולא באילת. התנהגות מסוג זה, המצביעה על תחושת אשם, עשויה לעלות כדי ראיה נסיבתית עצמאית לחובתו של נאשם. בחירתו של המערער בזכות השתיקה, מיד לאחר שהחוקר הטיח בפניו את מציאת טביעת אצבעותיו בזירת העבירה, מחזקת אף היא את התמונה המפלילה. ואם בכך לא די, הדגישו המתלוננת ובתה בעדותן, כי שני השודדים אשר פרצו לביתן דיברו ביניהם ברוסית, והרי זוהי שפת האם של המערער. נותר הערעור כנגד העונש, וגם אותו יש לדחות.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 17.1.08).
עע"ם 7986/06 - דורי דרורי ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה יזרעאלים
*דחיית עתירה נגד היתר שניתן להקים מגרש כדורסל סמוך לבית העותרים, כאשר העתירה הוגשה באיחור של שנים(מחוזי נצרת - עת"מ 1132/05 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים עתרו לסעדים שונים, שעיקרם, ביטול היתר שניתן להקים מגרש כדורסל סמוך לביתם, לטענתם שלא כדין ובניגוד לתוכנית המתאר הקיימת, והפסקת השימוש במגרש, וכן פינוי של אתר פסולת שפעל בסמוך לביתם ללא היתר. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת המערערים בכל הקשור למגרש הכדורסל, הן בשל איחור ושיהוי בהגשת העתירה והן לגופן של הטענות. נקבע, כי אין פסול בהיתר שניתן להקמתו של מגרש הספורט, אף שממוקם הוא בשטח שיעודו שטח ציבורי פתוח. לעניין אתר הפסולת קיבל ביהמ"ש את העתירה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שדין העתירה להידחות בשל איחור ושיהוי שנפלו בהגשתה. עתירת המערערים לביהמ"ש המחוזי הוגשה כארבע שנים לאחר שעברו להתגורר במקום וכשש שנים לאחר מתן היתר הבניה למגרש הכדורסל. בנסיבות אלו, הגשת העתירה אינה עומדת במסגרת הזמנים הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים קרי, 45 ימים מיום שנודע לעותר על ההחלטה.
ג. מאידך, משנקבע כי יש לדחות את העתירה בשל האיחור והשיהוי שחלו בהגשתה, לא היה מקום להמשיך ולהכריע בטענות לגופן. התוצאה הראויה בהליך זה הינה לדחות את העתירה בשל השיהוי, ללא צורך להידרש ליתר הטענות שהעלו הצדדים. על פני הדברים נראה, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים מצוייה בשעות הפעילות של מגרש הספורט ומידת ההפרעה שהפעילות בו גורמת למערערים. הערכאה המוסמכת לדון בטענות ממין אלה הינה בימ"ש השלום. יתכן ובמסגרת זו ייזקק בימ"ש השלום להכריע בטענות אותן העלו המערערים לעניין הסתירה בין ההיתר לתוכנית המתאר והפרת חובה חקוקה, במסגרת של "תקיפה עקיפה". משלא נדרשה הכרעה בשאלות אלו על מנת לדחות את העתירה, לא יהא בימ"ש השלום, ככל שיידרש לסוגיה, כפוף לקביעותיו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בסוגיות אלו.
(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד מ. יוסף למערערים, עוה"ד ש. צפוני, ר. נבון, ר. רוזנזפט וח. ביטון למשיבים. 14.1.08).
ע.א. 9326/03 - מדינת ישראל - משרד הבטחון נגד דוד יתח
*הפרת הסכם(מחוזי ת"א - ע.א. 3103/00 - הערעור נתקבל).
א. המבקשת פרסמה בחודש פברואר 1994 מכרז לבניית גשר על נהר הירדן, המשיב זכה במכרז, והצדדים התקשרו בחוזה לפיו אמור היה המשיב להשלים את הפרוייקט בתוך ארבעה חודשים. השלבים הראשונים של עבודות הבניה הוגדרו כעבודות חפירה, במסגרתן צריך היה המשיב להטות את זרימת מי הירדן. כחודשיים לאחר שהחל המשיב בביצוע העבודות, הודיעה לו המבקשת כי עליו להפסיק את העבודות ולהחזיר את מצב השטח לקדמותו, עקב ביצוע שלא כנדרש בחוזה. המשיב הגיש תביעה לבימ"ש השלום בטענה כי המבקשת ידעה מראש כי אין מדובר בחפירות שגרתיות והעלימה ממנו את הקשיים. בימ"ש השלום (השופטת רונן) מינה, בהסכמת הצדדים, "מומחה יועץ", ועל סמך חוות הדעת שהגיש המומחה, נקבע, כי המשיב לא ביצע את העבודות כפי שהיה עליו לבצען לפי המפרט של החוזה, ותביעתו נדחתה. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי, שקבע כי הבנתה של המבקשת את הקשיים הצפויים בתהליך הבניה, באה לידי ביטוי כבר מרגע ההחלטה הראשונית על בניית הגשר, והקשיים לא הובאו לידיעת המשיב. לאור האמור, קבע ביהמ"ש כי יש לחלק את האחריות בין המבקשת לבין המשיב,
לפי דוקטרינת האשם התורם. המבקשת חוייבה, איפוא, בתשלום של %50 מן ההוצאות שהוצאו על ידי המשיב לביצוע עבודות המכרז. הערעור נתקבל.
ב. הערכאות דלמטה קבעו כממצא עובדתי כי המשיב לא ביצע את העבודות כנדרש ממנו על פי המכרז. קביעות עובדתיות אלה סותמות את הגולל על תביעת המשיב. אף אם היו למבקשת התלבטויות באשר לשיטת הביסוס הרצויה, ואף אם בחרה המבקשת בקבלן שהצעתו זולה במיוחד, הרי משפרטה היא במסמכים הרלבנטיים מפרט חומרים וציוד דרושים והנחיות מפורטות לביצוע העבודה, ומשהמשיב, מצידו, התחייב לפעול בהתאם למוסכם והצהיר כי ביכולתו לעשות כן - אין הוא יכול לבוא בטרוניה למבקשת, שבחרה בשיטת עבודה ישימה, אשר הוא נמנע מלבצעה כנדרש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד לימור פלד למערערת, עו"ד מאיר דהאן למשיב. 21.1.08).
בש"פ 10848/07 - ישראל בונדק נגד מדינת ישראל
*הזמנת תסקיר מעצר בערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירה של ניהול ושידור תחנת שידור פיראטית (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט להזמין תסקיר מעצר).
העורר הואשם בבעלות, ניהול ושידור תחנת השידור הפיראטית "קול המזרח", החל בשנת 1991 ועד לתאריך 4.12.2007. שידורי התחנה הפריעו במספר פעמים לתדרי התקשורת של נתב"ג. העורר הורשע בעבר בביצוע עבירות על חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ופקודת הטלגרף האלחוטי ונגזרו עליו עונשי מאסר על תנאי. כמו כן חתם העורר על התחייבויות כספיות שלא יעבור עבירות אלה שוב. בימ"ש השלום הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקבעו, בין השאר, כי במעשים המיוחסים לעורר קיימת מסוכנות. ערר שהגיש העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה. הוחלט להזמין תסקיר מעצר.
לאור עברו של העורר בתחום העבירות המיוחסות לו כעת והתעלמותו בעבר מהתחייבויותיו לחדול מהפעלתה של תחנת השידור, אין מנוס מלקבוע כי מן העורר נשקפת מסוכנות, אשר יש קושי לאיינה. השאלה היא האם חרף מסוכנותו של העורר, יש מקום לחלופת מעצר. בנסיבות דנן יש להזמין תסקיר חלופת מעצר, שיוגש לבימ"ש השלום כדי שיבחן מחדש את המשך מעצרו של העורר, או שחרורו לחלופת מעצר.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד יעקב קמר לעורר, עו"ד מאור אבן חן למשיבה. 21.1.08).
ע.פ. 1982/06 - מוג'אהד דוקאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות בטחון של יליד מחנה פליטים בשכם שקיבל עם משפחתו אזרחות ישראלית (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד מחנה הפליטים בלאטה בשכם, קיבל עם משפחתו אזרחות ישראלית בשנת 2000 ועבר לטייבה, אך שמר על קשרים עם אנשים בבלאטה, אף שידע שהם "מבוקשים", חברי ארגון הטרור "חללי אל-אקצא". ב-2004 נתבקש על-ידי "מבוקש" אחד להחדיר מטען חבלה לישראל, ואחר כך פגש "מבוקש" נוסף ונתבקש להחדיר שלושה מטענים לביצוע פיגוע ברכבת ישראל. לבסוף סוכמה שיטת הפעולה והוצע כי המטענים יונחו בבנייני "עזריאלי". המערער קיבל הודעות כי המטענים מוכנים, אך יום לפני העברת המטענים נעצר והתכנית סוכלה. לביהמ"ש הוגש הסדר טיעון שלפיו עתרה התביעה להטיל על המערער חמש עשרה שנות מאסר, והסניגוריה טענה טיעון פתוח. ביהמ"ש אימץ את הסדר הטיעון, קיבל את עמדת התביעה בתיק "אשר אף אם היא נוטה לטעמנו לקולא, היא משקפת את שיקולי הענישה" וגזר על המערער חמש עשרה שנות מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מי ישור את האסון שיכול היה להתרחש אילו ביצע המערער את זממו. אין אדם אנושי והגון, יהא אשר יהא, היכול לומר כי מניע כלשהו, יהא אשר יהא, מצוקה כלכלית או אידיאולוגיה מרושעת ושונאת אדם, מצדיק עבירות כאלה. משנה חומרה נודע לכך שמי שקיבל אזרחות ישראלית, על כל הזכויות שהיא מקנה, מעל בזדון בחובה הבסיסית הבאה עמן. ציפיות המערער לא יכלו שלא לכלול, מטבע הדברים, גם הטלת העונש המירבי שביקשה התביעה.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד חוסאם ותד למערער, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 13.1.08).
רע"א 3740/07 - זוגלובק בע"מ נגד פארס נג'אר בע"מ
*פירוש סעיף שיפוי בהסכם עם הקבלנות שהועסקה במפעל לעיבוד בשר (הבקשה נדחתה).
עניינה של הבקשה תניית שיפוי בהסכם ההתקשרות שנחתם בין המערערת (להלן: זוגלובק) ובין המשיבה (להלן: פארס). אשר שימשה כחברה קבלנית לביצוע עבודות במפעל לעיבוד בשר של זוגלובק. סאלח עראבי שהועסק על-ידי פארס, נפגע בתאונת עבודה. בימ"ש השלום פסק כי האחריות לתאונה רובצת באופן שווה על כתפי פארס וזוגלובק. עוד קבע כי סעיף 15 להסכם ההתקשרות, הוא תניית שיפוי, לפיה קיבלה פארס על עצמה אחריות לכל נזק או פגיעה שייגרמו במהלך העבודה או בעקבותיה, ומחוייבות לשפות את זוגלובק בגין כל חבות שתוטל עליה בפסק דין. בסופו של יום חוייבו פארס וחברת הביטוח שלה לשאת יחדיו בכל תשלומי הנזק וזוגלובק הופטרה. ערעור שהגישה חברת הביטוח לביהמ"ש המחוזי בחיפה נתקבל חלקית, מן הטעם שסעיף 15 אינו מהווה תניית שיפוי במקרה שבו ייגרם נזק לצד שלישי בשל רשלנותה או אחריותה על-פי כל דין של זוגלובק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 15 הנ"ל אינו מעיד על התחייבות לשיפוי, כי אם על חבותה של פארס לנזקים שייגרמו במהלך או בעקבות העבודה, במקרים בהם תתעורר שאלת אחריותו הישירה של הקבלן (דהיינו פארס) לנזקים שיגרמו במהלך העבודה או כתוצאה ממנה. אין מטרתו של הסעיף ליצור מנגנון שיפוי, במקרה בו חלה אחריות על זוגלובק לתאונה.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מ. גושן למבקשת, עוה"ד ליאורה קלטניק, אדיב נסרה, עמאד דקואר וצבי סובול למשיבים. 16.1.08).
ע.פ. 8961/07 - דוד סחייק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של שוטרי חובה במשמר הגבול, שהתנכלו לתושבים ערבים בחברון וגנבו מרכושם (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ונאשמים אחרים בכתב האישום. שירתו כשוטרי חובה במשמר הגבול בגזרת חברון. הם נהגו להתנכל לתושבים ערבים בעיר ולרכושם, תוך שוד חנויות, הכאה, גניבת רכוש ונזק לרכבים. ביהמ"ש הרשיע את המערער על פי הודאתו וגזר לו 20 חדשים מאסר בפועל, שבעה חדשים על תנאי ופיצוי של 3,000 - לכל מתלונן. הערעור על חומרת העונש נדחה.
גם עם ומדינה הנתונים בסכסוך מר עם אויב, וגם חיילים החווים חוויות קשות של פגיעה בחבריהם ושפך דם, אינם יכולים להידרדר לשוד ולניצול כוח המשרה כלפי אנשים חפים מפשע - כגון בעלי חנויות, שכסף נלקח מהם ומרכולתם נשדדת מהם. בנידון דידן ביזו וביישו המערער וחבריו, לובשי מדים, את המדינה ואת כוחות הביטחון. אילולא הנסיבות המיוחדות שבהן משרתים חיילי צה"ל והשוטרים בשטחים הבאים במגע עם אוכלוסיה אזרחית, ואילולא חלוף הזמן, היה נגזר עונש חמור בהרבה.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אבנר רון למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 14.1.08).
בש"פ 10426/07 - אליהו זוארץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה חמורה בדקירות סכין בקטטה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר פגש במתלונן בעת שהאחרון ישב עם חבריו ושתה משקאות אלכוהוליים. לפי כתב האישום נתגלע בין השניים ויכוח, שבמהלכו איים המתלונן כי יכה את העורר. לשמע האיום התרחק העורר מן המקום. לאחר כמה דקות הזמין המתלונן את העורר להתקוטט עמו בסמטה צדדית, שם ניסה המתלונן לחבוט בעורר. בתגובה לכך שלף העורר סכין ודקר את המתלונן בבטנו ובחזהו. עם הגשת כתב האישום החליט ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין כי העורר לא היה נתון בסכנת חיים, וכי מדובר בתגובה שאינה פרופורציונאלית להתגרות המתלונן ולאופי ניסיונו לתקוף את העורר. לחובת העורר עומדים שבעה גזרי דין רצופים בעבירות אלימות, ובתסקיר המעצר נאמר כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה אם ישוחרר העורר. הערר נדחה.
העבירה המיוחסת לעורר גובלת בסיכון נפש, ותוצאותיה היו קשות. עבירה זו מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית, ובענייננו חזקה זו לא הופרכה. מסוכנותו של העורר עולה גם מעברו הפלילי העשיר. העורר הפר כבר מספר פעמים תנאי שחרור של מעצר בית, ובכך הראה כי אינו זכאי לאמון הנדרש מנאשם המשוחרר לחלופת מעצר.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד דניאל חקלאי לעורר, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 15.1.08).
בש"פ 10689/07 - אברהים מטור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת הצתה של חנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, שוהה בלתי חוקי בישראל, הואשם כי בשעת לילה מאוחרת, הגיע לחנות "הולי בייגל" ברחוב יפו בירושלים והצית את החנות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר, כי מתקיימת כאן עילת מעצר וכי קיים חשש להימלטות של העורר שהוא תושב הרשות הפלסטינית. הערר נדחה.
הראיות לכאורה מצביעות על מסוכנות הנשקפת מן העותר, במיוחד כאשר מדובר בהצתת חנות באזור מרכזי בירושלים, בשעה שבה נמצאו עדיין מבלים באזור, כך שרק במזל נמנעה פגיעה בנפש. בנסיבות העניין, שבהן העורר הינו תושב שטחים, קיים בהחלט חשש להימלטות מן הדין. אמנם, לא ניתן לבסס כלל ולפיו שוהה בלתי חוקי לעולם ייעצר עד תום ההליכים. ואולם, במקרים רבים אין מנוס מכך. במקרה דנן, החשש מהימלטות מהותי ולא ניתן להפיגו.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד איברהים עיאד לעורר, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 16.1.08).
בש"פ 10734/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה ממניעים גזעניים או עויינות בעלות גוון ניאו-נאצי (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, קטין, ושבעה נאשמים נוספים, הואשמו באחד עשר אישומים של תקיפה בנסיבות מחמירות ממניעים של גזענות, או עויינות בעלות גוון ניאו-נאצי, החזקת חומר פרסום גזעני, פרסום הסתה לגזענות, וקשירת קשרים לביצוע פשע. הגם שהתסקירים שהוגשו קבעו ממצאים חיוביים אודות העורר, ואף המליצו על חלופת מעצר שבמוקדה תוכנית חינוכית-טיפולית מפורטת בפנימייה, תחת פיקוח מלא בכל שעות היממה, דחה ביהמ"ש את המלצת שירות המבחן והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ראשית, העורר מכה על חטא, מסתייג מן המעשים המתוארים בכתב האישום וכן מפנים את חומרתם הרבה; שנית, התוכנית המפורטת בתסקיר המעצר לחלופת מעצר והגבלות נוספות יהוו במקרה מיוחד זה חלופת מעצר הולמת.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד דניאל חקלאי ויהודה פריד למבקש, עו"ד עמית אופק למשיבה. 13.1.08).
בש"פ 11192/07 - דורון בראט נגד מדינת ישראל
*הזמנת תסקיר מעצר בערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירות של פריצה לחנות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הוחלט להזמין תסקיר מעצר).
העורר הואשם בבימ"ש השלום, יחד עם ארבעה נוספים, בקשירת קשר לפרוץ לחנות תכשיטים בירושלים, כאשר בביצועו פרצו למשרד שכן, במטרה להגיע דרכו אל החנות. הניסיון נכשל. עם הגשת כתב האישום נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים. בימ"ש השלום הורה על שחרור ארבעה נאשמים ובתוכם העורר, למעצר בית. המדינה עררה על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי, שקיבל את הערר ועצר את הנאשמים עד תום ההליכים. הוחלט להזמין תסקיר מעצר.
זו הפעם העשירית בה מובא העורר לדין, ובעבר אף ריצה מאסר בפועל. תלויים ועומדים נגד העורר שני כתבי אישום, בעבירת רכוש ובעבירת אלימות כלפי מאבטחים. ספק אם אדם זה מתאים לחלופת מעצר. אם סבר בימ"ש השלום שיש מקום לחלופה, היה עליו לנמק את עמדתו היטב ולבדוק את החלופה כדבעי, מה שלא עולה מהחלטתו, ובהידרשו לכך צדק ביהמ"ש המחוזי. עם זאת, היה מקום שביהמ"ש המחוזי יתן החלטתו לאחר עיון בתסקיר מעצר לגבי העורר. לפיכך יוגש תסקיר מעצר לבימ"ש קמא.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד רצון דרחי לעורר, עו"ד ליאת יונניאן למשיבה. 14.1.08).
בש"פ 503/08 - מדינת ישראל נגד משה ביבי
*ביטול שחרור בערובה בעבירות של החזקת סכין ונסיון לתקיפת שוטר (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב, כבן 20, הואשם בעבירות של החזקת סכין שלא כדין ואיומים, וניסיון לתקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו. בימ"ש השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב וכי נשקפת ממנו מסוכנות המקימה עילה למעצרו, ועל כן הורה על מעצרו עד תום ההליכים. המשיב ערר לביהמ"ש המחוזי וזה קיבל את הערר והורה על שחרורו למעצר בית מלא. הערר נתקבל.
על-פי הנטען ניסה המשיב לתקוף שוטר, איים באופן בוטה וחריף לפגוע במספר שוטרים ספציפיים, ואף פעל לקבלת מידע שיסייע לו במימוש כוונתו זו. עבירות אלו בוצעו בחלקן בתחנת המשטרה ובחלקן כאשר השוטרים הגיעו לביתו על מנת לעכב את אחיו. למרות גילו הצעיר הספיק המשיב לבצע עבירות קודמות והוא אף נדון לעונש של מאסר בעבודות שירות, כאשר חלק מן העבירות המיוחסות לו כעת בוצעו, לכאורה, בעת שהתנהל נגדו ההליך הפלילי הקודם וחלקן בעת שריצה את עבודות השירות שהוטלו עליו. בנסיבות אלה יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד רחל מטר ואוהד גורדון לעוררת, עו"ד אריאל הרמן למשיב. 16.1.08).
בג"צ 11264/05 - האיחוד למען עולים...יוצאי אתיופיה נגד ממשלת ישראל ואח'
*דחיית עתירה בשל שיהוי בהגשתה ואי התערבות בג"צ במדיניות הכלכלית של הרשות המוסמכת (העתירה נדחתה).
בשנת 1993 נתקבלה החלטת ממשלה לעניין "משכנתאות מיוחדות לעולי אתיופיה", ולפיה בין שאר ההטבות נכלל גם מרכיב של מענק לרכישת דירות
על ידי אותם עולים. במרץ 2003 החליטה הממשלה לבטל את מרכיב המענק ולהמירו בהלוואות בריבית מסובסדת, בסכום הגבוה ב- %50 מסכום המענק. בהמשך שנת 2003, הושג סיכום בין משרד האוצר למשרד הקליטה, לפיו יחודש מרכיב המענק, אולם זאת רק למשפחות עולים מאתיופיה השוהות במרכזי קליטה. העתירה הוגשה בדצמבר 2005, דהיינו למעלה משנתיים לאחר שקיבלה הממשלה את ההחלטות הנ"ל. העתירה נדחתה.
די בשיהוי בו הוגשה העתירה, כשלעצמו, כדי להביא לדחייתה. הצדק עם המשיבים גם בטענתם המקדמית הנוספת לפיה עיקר טענות העותרת לעניין ביטול המענק והוראת המעבר נבחנו ונדחו במסגרתה של עתירה קודמת. אף לגופו של עניין דין טענותיה של העותרת להידחות. בקביעת מדיניות הכלכלה והתקציב בג"צ לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו. הרשות המוסמכת רשאית לא רק לקבוע את סדרי הקדימויות בהקצאת התקציב, כי אם גם לשנות את המדיניות הכלכלית הנוהגת, ואין לאדם זכות שהמדיניות המטיבה עמו תישאר כמות שהיא. העותרת תוקפת גם את ההחלטה האחרונה, לפיה הושבו לחלק בלבד מעולי אתיופיה מרכיבי המענק לרכישת דירה. ברם, ייחוד ההטבה של מרכיב המענק נעשה על בסיס שיקולים ענייניים, על יסוד תשתית עובדתית ובאופן שוויוני.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד מ. קורינאלדי, ש. שנהר וע. אסרס לעותרת, עו"ד מ. צוק למשיבים. 16.1.08).
ע.פ. 3345/07 - מדינת ישראל נגד מרדכי אסולין
*קולת העונש בעבירות של ביצוע מעשים מגונים בקטינים (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המשיב הורשע, על פי הודאתו, בארבעה אישומים של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות בקטינים ובאחד מהם גם במעשה מגונה בפומבי ומעשה מגונה, ונדון לשמונה שנות מאסר, מתוכן חמש שנים בפועל ושלוש על תנאי, וכן פיצוי כספי של 10,000 ש"ח לכל אחד מחמשת המתלוננים. הערעור על קולת העונש נדחה בעיקרו.
למשיב הרשעות מן העבר במעשים מגונים בקטינות, מן השנים 1995 ו - 1999, בהן נידון למאסרים. בתסקירי שירות המבחן הוסק כי קיימת סבירות בינונית עד גבוהה להישנות מעשים בעתיד, והומלץ על טיפול למנוע זאת. ההתמודדות השיפוטית עם עבירות מין של בעלי נטיות חולניות אינה פשוטה. המטוטלת נעה, בין הצורך בהרחקת העבריין בעל הנטיה החולנית הנשנית מן הציבור, לבין צרכי הטיפול. בנידון דידן נודעת לעבירות חומרה יתירה בשל הרצידיביזם. בסופו של יום, נראה כי גם אם פסק הדין קמא נוטה במידה מסויימת לקולא, בהתחשב ברצידיביזם, אין תקופת המאסר שנגזרה, שאינה קצרה, מצדיקה התערבות בה. מנגד, יש מקום להתערבות בפיצוי שהושת, כך שהפיצוי לכל מתלונן (חמישה במספר) יועמד על 18,000 ש"ח.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד תמר פרוש למערערת, עו"ד מרואן מויס למשיב. 14.1.08).
ע"מ 8763/07 - פלונים נגד פלונית ואח'
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בכך שבעלה של השופטת מייצג בעניין מסויים תיק בשיתוף עם ב"כ המשיבים (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין הצדדים מתנהלים מזה קרוב לעשר שנים הליכים בביהמ"ש לענייני משפחה, שעניינם סכסוך באשר לזכויות במשק חקלאי במושב בשרון. בדיון שהתקיים ביום 1.7.2007 הודיע בא-כוח המשיבים כי הוא ובעלה של השופטת, (להלן: הבעל), מייצגים ביחד קרוב משפחה של בא-כוח המשיבים בעניין
הקשור לירושה של אותו קרוב משפחה. בעקבות דברים אלה ביקשו המערערים כי ביהמ"ש יפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות. בהחלטתה הבהירה השופטת כי בעלה מטפל בעזבון כאמור, כאשר בין היורשים הוסכם כי בעלה ימונה כמנהל עיזבון וכי בהליכי מכירת הדירה השייכת לעזבון יטפלו בעלה ובא-כוח המשיבים יחדיו. הודגש כי לשופטת אין היכרות קודמת כלשהי לא עם בא-כוח המשיבים ולא עם גיסתו. זאת ועוד, הייצוג המשותף של הבעל ובא-כוח המשיבים הוא חד פעמי ואקראי, כאשר לבעל אין כל עניין ממשי בתוצאותיו. הערעור נדחה.
סעיף 77א(א1)(2) לחוק בתי המשפט קובע כי שופט לא ישב בדין אם: "יש לשופט עניין... או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש עניין כספי ממשי או עניין ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו". על פי לשונו של הסעיף, לא די בקיומה של נגיעה כספית או אישית לשופט או לבן משפחתו, ויש להתחשב בשיעורה של הנגיעה ובאפשרות הממשית כי תוביל ליצירתו של משוא פנים מצד השופט. בהקשר זה יש לבחון, בין היתר, את ערכו של האינטרס באופן כללי ובאופן פרטני, את המיידיות שלו, את הוודאות שלו והיותו אינטרס ישיר או עקיף של השופט. במקרה הנוכחי, מדובר בקשר רחוק, כך שהקשר וסוג האינטרס של הבעל בבא-כוח המשיבים ועוצמתו אינם מצדיקים את פסילת השופטת.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד עודד שלזינגר למערערים. 7.1.08).
רע"א 10485/07 - עיריית צפת נגד פיתוח הארץ... בע"מ
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (הבקשה נדחתה).
המבקשת כרתה חוזה עם המשיבה, להקמת חוות סוסים בבית ספר בעיר. משהמבקשת לא עמדה בהתחייבויותיה על-פי החוזה, הגישה המשיבה נגדה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לתשלום חובה בסך 1,102 מליון -. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן. בימ"ש השלום קיבל את הבקשה בחלקה, תוך שהתנה את מתן הרשות בהפקדת ערבות בסך 500,000 -, ונתן פסק דין חלקי המחייב את המבקשת בתשלום 240 אלף - (להלן: פסק הדין החלקי). המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור וביהמ"ש דחה את הבקשה. המבקשת ערערה על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי וזה דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על מנת שביהמ"ש ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, על הטוען להראות כי סיכויי קבלת הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין יגרום לו לנזק בלתי-הפיך. אין מחלוקת כי מצבה הכלכלי של המשיבה הינו כזה המעלה חשש כי המבקשת לא תוכל להשיב לעצמה כספים שישולמו, במסגרת פסק הדין החלקי, ואולם, יכולתה של המבקשת להשיב לעצמה את הכספים שישולמו אינה ממצה את בחינת מאזן הנוחות, שכן יש לבחון את הנזק שייגרם למבקשת לעומת הנזק שייגרם למשיבה. בענייננו, עיכובו של ביצוע פסק הדין יגרום למשיבה נזק רב. המבקשת, לעומת זאת, לא טענה כי מצבה הכלכלי הוא כזה אשר יקשה עליה לשלם את הסכום בו חוייבה. אשר לסיכויי הערעור, שתי הערכאות הקודמות קבעו כי סיכויי הערעור אינם מצדיקים את עיכובו של פסק הדין. אין להתערב בקביעה זו.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד צ. בן חיים למבקשת, עו"ד א. כהן למשיבה. 7.1.08).
בש"פ 136/08 - מדינת ישראל נגד שרף פלאח
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של תקיפה ואיומים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי ביום 17.9.07 הגיע לשטח חקלאי ופגש במתלונן, שהוא בעלים של עדר בקר הרועה בסמוך לאיזור המרעה
של המשיב, עמו הוא מסוכסך. במסגרת דין ודברים ביניהם, איים המשיב על המתלונן כי ישחט אותו ויחסל אותו, ואת העדר שלו, ובהמשך תקף אותו, ואיים על אחד הפועלים של המתלונן כי אם יעיד נגדו יהרוג אותו. זמן קצר לאחר מכן, התייצב המשיב בתחנת משטרה ומסר גירסה כוזבת כי המתלונן סטר לו וכיוון מולו אקדח. כן הואשם עוד בשורה של אישומים של גניבת פרה מעדרו של המתלונן, איום על פקח רשות שמורות הטבע, סחיטה באיומים כנגד אדם אשר בשדהו רעו פרות של המשיב ותקיפה. בימ"ש השלום הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. המשיב ערר לביהמ"ש המחוזי, שהורה על שחרורו בתנאים, חרף המלצה שלילית של שירות המבחן. הערר נתקבל.
מדובר באדם שמסוכנותו ניבטת מאליה מפרטי האישום, מאופי האישומים, עיתויים, ומסמיכותם זה לזה. מדובר במעשי עבירה שיש בהם אלימות, איומים, מעשה גניבה ומעשי הדחה בחקירה. העבירות חוזרות על עצמן בזו אחר זו, חרף העובדה כי, בין לבין, המשיב נעצר ונחקר במשטרה ולאחר מכן שוחרר. מעצרו וחקירתו לא הרתיעו אותו, כהוא זה, וגם עונש מאסר על תנאי התלוי נגדו לא הרתיעו. בנסיבות אלה צדק בימ"ש השלום כאשר הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה, עו"ד אוהד גורדון למבקשת, עו"ד דוד בן אשר למשיב. 6.1.08).
בג"צ 281/08 - אלמגור ארגון נפגעי הטרור נגד ניצב אהרון פרנקו ואח'
*דחיית עתירה נגד הגבלות בהצבת משמרות מחאה ליד מקום שהותו של נשיא ארה"ב בישראל ובית ראש הממשלה (העתירה נדחתה).
העותרת ביקשה להורות למשיבים להתיר לה להציב משמרות מחאה בסמוך למלון המלך דוד בירושלים, בו אמור היה להתאכסן נשיא ארה"ב בביקורו בישראל, וכן במתחם התקשורת בסמוך לבית ראש הממשלה. העתירה הוגשה לבג"צ יום לפני הדיון, כאשר ביקור הנשיא מתוכנן להיפתח ביום הדיון. המשטרה אישרה בעיקרון את קיומן של משמרות המחאה, אך סרבה להתיר את קיומן במיתחמים האמורים, והציעה מיקומים מרוחקים יותר מזירת ההתרחשות. העתירה נדחתה על הסף.
העתירה הוגשה באיחור רב ביותר, בסמוך ממש להגעתו של נשיא ארה"ב לישראל, כאשר ההיערכות לביקור וסידורי האבטחה המורכבים כבר הוכנו וגובשו מבעוד יום. שיהוי זה לא רק פוגם בעתירה בהיבט המשפטי, אלא יש בו גם כדי להכביד הכבדה ניכרת על המערך המבצעי הנדרש להתייחס לנושא, לגבש את עמדתו, ולשקול חלופות ראויות במישור המעשי, וכל זאת במטרה לאפשר לעותרת מימוש חופש הביטוי וההפגנה הנתון לה, זכויות שאינן נתונות במחלוקת. לגופה של העתירה, החלטת המשיב ביחס למיקומן האפשרי של משמרות המחאה של העותרת עומדת במבחן הביקורת השיפוטית, ואין מקום להתערב בה ולשנותה. הרשויות התירו לעותרת לקיים את אספותיה באתרים הסמוכים, יחסית, למקום הימצאו המתוכנן של נשיא ארה"ב בזמנים שונים בעת ביקורו בירושלים. בעמדת הרשות המוסמכת נעשה איזון ראוי בין זכויותיה של העותרת לבין אינטרסים בטחוניים מן המעלה הראשונה.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד נ. ורצברגר לעותרת, עו"ד תדמור עציון למשיב. 9.1.08).
ע.פ. 5513/07 ואח' - מדינת ישראל נגד ראדי אגבריה ואח'
*החמרה בעונש בעבירות אלימות מתוכננות כנקמה במתלונן שהביא למעצרו של חשוד בהצתת שדהו של המתלונן (ערעורים וערעורים שכנגד על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל לגבי שניים מן הנאשמים).
ביום 13.5.06, בשעות הלילה, הוצת שטח המרעה של המתלונן, אמיר אנגל, בעין דור. המתלונן ואדם נוסף הבחינו במערער עבד אל עזיז זועבי, חשדו בו כי הוא הצית את השדה, ובמהלך המרדף חבלו בו והביאו למעצרו. בתגובה
פנה עבד אל עזיז למערער מרואן על-מנת שזה יגייס אנשים לפגוע במתלונן. מרואן פנה למערער ראדי וסיכם עימו לפגוע במתלונן בתמורה לקבלת סכום של 30,000 ש"ח מידיו של עבד אל עזיז. ביום 6.10.06 יצא ראדי, יחד עם שניים אחרים, לביצוע התקיפה. משהבחינו במתלונן, היושב ברכבו, תקפו אותו באלה וירו בו שתי יריות שפצעו אותו. ביהמ"ש המחוזי גזר על ראדי ומרואן מאסר בפועל למשך 36 חודשים, ולגבי מרואן הופעל גם עונש מאסר מותנה בן 24 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו, באופן שמחציתו הופעלה באורח חופף, ומחציתו במצטבר. מותב אחר של ביהמ"ש המחוזי גזר על עבד אל עזיז מאסר לתקופה של 45 חודשים בפועל. המדינה מערערת כנגד קולת העונש שנגזר על שלושת הנאשמים, ואילו הנאשמים משיגים על חומרת העונש. ערעורה של המדינה נתקבל לגבי שניים מהנאשמים.
העבירות בהן הורשעו ראדי ומרואן הן עבירות של אלימות חמורה מאין כמוה. השניים נטלו חלק, בתמורה לבצע כסף, במסע נקמה של אחר. על כן יש להחמיר בענשם שיועמד על 45 חודשים מאסר בפועל. יתר הוראות גזר-הדין של ביהמ"ש המחוזי, לגבי שניהם, יוותרו בעינן. אשר לעניינו של עבד אל עזיז - אכן, עבד אל עזיז היה מי שיזם את ביצוע מעשי העבירה כולם, והוא זה שהציע תשלום לתוקפים, ואף ביצע את התשלום. שחומרת המעשים של האחרים אינה פחותה בהרבה, ובנסיבות העניין אין להתערב בעונשו כבקשת המדינה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד שאול כהן למערערת, עוה"ד עאדל בויראת ושמעון קוקוש למשיבים. 27.12.07).
ע.א. 2990/04 ואח' - שאול זמר ואח' נגד חנה שולמן ואח'
*פיצויים בגין ניצול אחוזי בנייה בנכס ע"י חלק מהבעלים באופן שלתובע לא נותרו כל זכויות בנכס (הערעורים נדחו בעיקרם).
ארבעת הערעורים מופנים נגד פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בו נקבע כי על המערערים לפצות את המשיבות בסך מיליון ש"ח. פסק הדין הוסיף וקבע את חלוקת האחריות בין המערערים, כדלהלן: אחד מבעלי הדין, דולינגר %50; המוכרים %30; הוועדה המקומית גבעתיים והמינהל %10 כל אחד. הערעורים נדחו בעיקרם.
היתר בנייה שניתן על ידי הוועדה המקומית גבעתיים ביום 18.10.1990 מיצה את זכויות הבנייה על החלקה שבמוקד המחלוקת. אין חולק, כי זכויות החכירה של מורישתן של המשיבות, (להלן - ענני), נוצלו על ידי דולינגר והמוכרים וכי הוועדה המקומית לא היתה מודעת לזכויות אלו. ההיתר ניתן על פי בקשה להיתר בנייה שהגישו דולינגר והמוכרים, שלא ציינו בבקשתם כי לענני זכויות בחלקה. גם בחוזה הפיתוח שחתמו דולינגר והמוכרים עם המינהל, אשר היה מונח בפני הוועדה המקומית ותרם לטעותה, לא הוזכרו זכויותיה של ענני. בדין קבע בימ"ש קמא, כי המערערים כולם עוולו כלפי ענני, מי מחמת רשלנות ומי ביודעין. עם זאת, בנקודה מסויימת טעון פסק דינו של בימ"ש קמא תיקון. ביהמ"ש פסק את הפיצוי על סך מיליון ש"ח, בלא להורות כי תמורת סכום זה יתבטלו זכויות החכירה של המשיבות. לא ניתן להשלים עם תוצאה לפיה יפוצו המשיבות עבור ריקון זכויות החכירה שלהן מתוכן, אולם יוסיפו ויחזיקו בזכויות אלו. משנתאיינו זכויות החכירה של המשיבות יש למוחקן ממרשם המקרקעין ומהמרשם אצל המינהל, ככל שהן רשומות שם.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופט גרוניס. עוה"ד ד. קוגן, ש. ורשה, א. גרוסבוים, ש. זילברמן ות. ברנדס למערערים, עו"ד ר. כהן למשיבות. 9.1.08).