תקציר סביר כרך ע' חוברת 19

רע"פ 849/07 - זוהר בן אשר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מרמה וזיוף. *התיישנות בעבירות מרמה מתמשכות, של קבלת משכורות חדשיות במשך שנים רבות, על יסוד תעודות מזוייפות של השכלה גבוהה(מחוזי ת"א - ע.פ. 70281/05 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בראשית שנות השמונים זייף המערער טופס תעודת מאסטר שקיבל מאוניברסיטת שיקאגו, בכך ששינה בה את המילים -strA fo retsaM- ל- -yhposolihP fo rotcoD-. במקביל זייף "יש מאין", תעודה נוספת, לפיה הוסמך לתואר דוקטור באוניברסיטת לונדון (להלן: התעודות המזוייפות). בכתב אישום שהוגש נגדו לבימ"ש השלום נכללו ארבעה אישומים בעבירות מירמה, זיוף וכיוצא באלה. הוא הורשע בכל העבירות והאישומים, ודינו נגזר לשלוש שנים מאסר בפועל, שני עונשי מאסר על תנאי וקנס כספי. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי, בו נתקבל ערעורו לעניין הרשעתו באישום אחד, ונותרה על כנה הרשעתו בשלושת האישומים האחרים. לאור זאת, הופחתה תקופת המאסר והועמדה על 31 חודשים. המערער הגיש בקשה לרשות לערער על הרשעתו, ובקשתו נעתרה "בשאלת הרשעתו באישום השני שהוגש נגדו". באישום זה נאמר כי ביום 18.7.81 הגיש המערער את מועמדותו למשרת הוראה בסמינר הקיבוצים בתל אביב המתוקצב על ידי משרד החינוך, ובמסמכי המועמדות הציג את עצמו כבעל תוארי דוקטור וצירף העתקי התעודות שזוייפו על ידו. בעקבות מצגי השווא אישר משרד החינוך את העסקת המערער בסמינר וקבע לו דרגת שכר של בעל תואר דוקטור. המערער התמיד בעבודתו בסמינר ובקבלת שכר בדרגת דוקטור, עד שנחשפה פרשת המירמה בראשית שנת 2001. לטענתו, העבירות שיוחסו לו באישום השני התיישנו זמן רב בטרם הוגש כתב האישום ביוני 2002. טענת התיישנות נדחתה ע"י ערכאות קמא. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. ביחס לכל אחד ואחד מהתשלומים העתיים שקיבל המערער, המרכיב ההתנהגותי הראשון של העבירה - דהיינו, מצג המירמה - הינו אותו מעשה ראשון ויחיד שעשה מלכתחילה. קבלת כל תשלום חודשי מתקבולי מעשה המירמה מהווה עבירה נפרדת ברכיבי ההתנהגות והתוצאה כאחד. לא היה מקום לכרוך את עבירות המירמה המרובות ל"עבירה" אחת לעניין תחילת תקופת ההתישנות. פועל יוצא מכך הינו, כי העבירות שנעברו עד למועד ההתיישנות (ובהן קבלת המשרה, וקבלת משכורות הדוקטור עד למועד ההתיישנות) - התיישנו. לעומת זאת, העבירות שעבר בקבלת התשלומים מאותו מועד ואילך טרם התיישנו. על כן הרשעתו באישום השני תצומצם, ותתייחס לקבלת המשכורות לפי דרגת דוקטור ביחס לתקופת עשר השנים הקודמות למועד הגשת כתב האישום. הרשעתו בקבלת המישרה (בשנת 1981) וקבלת "משכורות הדוקטור" במהלך תקופת ההתישנות - תבוטל. בעקבות זיכוי חלקי זה יועמד המאסר על 25 חודשים.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד י. רזניק למבקש, עו"ד א. וינשל למשיבה. 21.1.08).

בג"צ 7395/07 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ואח'

סמכות בי"ד רבני לדון בחינוך ילדי בני זוג שהתגרשו, כאשר בהסכם הגירושין נמסרה סמכות הדיון לביה"ד. ביטול החלטת בי"ד רבני על מתן חינוך ממלכתי דתי לקטינים, כאשר הדבר נוגד את טובת הילדים(העתירה נתקבלה).

א. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו בשנת 1998. במהלך נישואיהם נולדו לזוג שתי בנות, ילידות 2001 ו-2003 (להלן: הקטינות). העותרת גדלה בבית חילוני-מסורתי ואילו המשיב גדל במשפחה המנהלת אורח חיים דתי. הקטינות שולבו במסגרות חינוך חילוניות. בחודש יולי 2006 ערכו בני הזוג הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש לענייני משפחה. במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי הקטינות תשארנה באפוטרופסות משותפת של שני ההורים וכי המשמורת עליהן תינתן לאמן,
העותרת. כן הסכימו כי שאלת חינוכן, תידון ותקבע על ידי בית הדין הרבני. בדיון שהתקיים בפני בית הדין האזורי, הביעה העותרת את רצונה כי הקטינות תשולבנה במוסדות החינוך הממלכתי. האב ביקש כי הן תשולבנה במסגרת החינוך הממלכתי-דתי. פקידת הסעד המליצה כי הקטינות ישולבו במסגרות החינוך הממלכתי. בית הדין האזורי פסק, כי יש לרשום את הקטינות למסגרות החינוך הממלכתי-דתי. ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הגדול נדחה. העתירה נתקבלה.
ב. באשר לשאלת סמעותו של ביה"ד הרבני לדון בסוגיית החינוך - העותרת הסכימה מפורשות בהסכם הגירושין כי בית הדין הרבני יהיה מוסמך לדון בשאלה זו. אם בכך לא די, הרי שלאורכו של ההליך כולו אשר התנהל בבית הדין האזורי לא העלתה העותרת ולו טענה אחת באשר להיעדר סמכותו לדון בנושא זה ומכאן נלמדת אף הסכמתה מכללא. העותרת טוענת כי הקטינות אינן מחוייבות להסכמה זו, אולם הסכמת העותרת מחייבת אף את הקטינות.
ג. יחד עם זאת, לא ניתן להותיר על כנה את קביעתו של ביה"ד, וזאת משיקולים של עיקרון טובת הילד. מבחינת הנסיבות בענייננו עולה כי טובת הקטינות מחייבת את שילובן במסגרת החינוך הממלכתי, תוך שבמקביל הן תיקחנה חלק בשיעורי יהדות, והסדרי הראייה של האב יורחבו.

(בפני השופטים: ארבל, חיות, דנציגר. החלטה - השופטת ארבל. עוה"ד ש. מורן, ש. עצמון-פלג וע. דרור לעותרת, עו"ד ש. יעקובי לביה"ד, המשיב 3 לעצמו. 21.1.08).

רע"א 9060/04 - טפת נבו נגד אליעזר ויוסף כאשי

*בקשה לאישור פסק בוררות כפופה לכללי השיהוי, אך אינה מוגבלת בזמן ואינה מהווה תביעה שיש להחיל לגביה את תקופת ההתיישנות הרגילה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1562/00 ו-11605/99 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בהסכם שנחתם בין המבקשת ובעלה לשעבר, לבין המשיבים, נכלל סעיף בוררות. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת וזו הועברה לבורר המוסכם. ביום 2.8.94 נתן הבורר פסק בוררות. המבקשת לא ביקשה לאשר את פסק הבוררות משך כחמש שנים וחצי. ביום 22.12.99 הגישה המבקשת בקשה לאישור הפסק. ביום 14.11.00 הגישו המשיבים בקשה לביטול הפסק, בטענה שהבורר שמע את המבקשת בהיעדרם. ביהמ"ש דחה את בקשת הביטול. ביחס לבקשת האישור, קבע ביהמ"ש כי אמנם חוק הבוררות, אינו קובע מועד להגשת פסק בוררות לאישור ביהמ"ש, אולם, "שיהוי יכול לחסום גם בקשה לאישור פסק בורר", ולפיכך אין להיעתר לבקשת האישור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בקשה לאישור פסק בוררות אינה מוגבלת בזמן והיא אף אינה מהווה תביעה שיש להחיל לגביה את תקופת ההתיישנות הרגילה. יחד עם זאת, בקשה לאישור פסק בוררות כפופה לכללי השיהוי, בדומה לכל תובענה המוגשת לערכאות, אך רצוי להימנע ככל הניתן מדחייתן של בקשות לאישור פסק בוררות, שלא במסגרת אחת העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אלא במקרים חריגים בלבד. בענייננו, שגה ביהמ"ש כאשר ביסס את החלטתו לדחות את בקשת האישור על סמך שיהוי בהגשתה, מבלי שהמשיבים כלל העלו טענה של שיהוי, וממילא מבלי שהוכיחו את יסודותיה. ספק אם ביהמ"ש מוסמך להעלות טענת שיהוי מבלי שהועלתה על ידי החייב, אולם לאור העובדה כי במקרה דנן ממילא לא הוכחו יסודות השיהוי, אין הכרח להכריע בשאלה זו.

(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ואתורי צבי למבקשת. 23.1.08).

ע.פ. 5636/05 + 5115/05 - שלום (צ'ארלי) אסייג והאני זגייר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של סחר בנשים ואינוס והקלה בעונש של אחד הנאשמים עקב פער בענישה לעומת הנאשם השני(מחוזי ב"ש - ת.פ. 966/02 - הערעורים על ההרשעה נדחו והערעור של המערער 1 על חומרת העונש נתקבל).

א. המערערים הורשעו בסדרת עבירות שבמרכזה סחר בנשים והעסקתן בזנות ב"מכון ליווי" באילת. המערער 1 הורשע גם באינוסה של אחת הנשים שסחר בהן. בגזר הדין נדון המערער 1 ל-18 שנות מאסר, והמערער 2 ל-10 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור של מערער 1 על חומרת העונש נתקבל.
ב. המערער 1 מייחד פרק מרכזי בערעורו לכשלים שנפלו, לטענתו, בייצוגו בפני ביהמ"ש קמא, וזאת ברמה המצדיקה לטענתו התערבות ערכאת הערעור. בסמוך לסיום פרשת התביעה, בה נשמעה עדותן של המתלוננות ושל מרבית עדי התביעה, החליף המערער 1 את יצוגו. הטענה לעניין הכשל בייצוג מתייחסת לשלב זה של המשפט ואילך. המבחן העיקרי לעניין טענת כשל בייצוג הינו בראש וראשונה מבחן תוצאתי, לאמור, כשל העולה כדי עיוות דין. בענייננו, גם אם התנהלותו של הסניגור השני חרגה בנושאים אלה ואחרים מהתנהגות אתית נאותה, אין הדברים מתקרבים למבחני הכשל המהותי בייצוג שתוצאתם בעיוות דין.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - שני המערערים הורשעו בעבירות קשות וחמורות ביותר של סחר בנשים למטרות זנות, והתעללות בלתי פוסקת בגופן, בנפשן ובכבודן. העונש שהוטל על המערער 2, רחוק מלמצות את חומרת הדין. עניינו של המערער 1 חמור מעניינו של המערער 2. על אף זאת, פער הענישה שבין השניים מצדיק התערבות מסויימת ויש להעמיד את עונשו על 15 שנים מאסר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד נחמן בטיטו וענת שוורץ למערער 1, עו"ד יניב בוקר למערער 2, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 24.1.08).

ע.א. 10275/05 - משה דדש ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין ירושלים

*דחיית תובענה לשינוי הסכם פשרה של שומת מס הכנסה, בשאלת הכרה ברוכש נכס כ"דייר מוגן הזכאי לדמי פינוי עצמיים"(מחוזי י-ם - עמ"ש 123/99 - הערעור נדחה).

א. המערער היה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר בבניין קולנוע אדיסון בירושלים, ורכש את זכויות הבעלות תמורת 2 מיליון דולר. בהמשך מכר המערער את זכויותיו במקרקעין למערערת 2 (להלן: המערערת) תמורת סך של 5,825 מליון דולר. במסגרת שומה עצמית למס שבח שהגישו המערערים, נתבקש על ידם ניכוי הוצאות בסך של 3 מליון -, בגין "הוצאות פינוי עצמי" של המערער מהמקרקעין. המשיב סירב להתיר ניכוי זה והמערערים הגישו השגה על החלטתו וההשגה נדחתה. במסגרת ההחלטה על דחייתה של ההשגה, ציין המשיב כי אין תחולה להוראת ביצוע 24/85 העומדת בלב טענות המערערים. המשיב הבהיר כי דמי השכירות ששולמו הם דמי שכירות כלכליים (לא מוגנים) ולכן אין מקום להתייחס אליו כדייר מוגן הזכאי לדמי פינוי עצמיים עפ"י הוראת הביצוע. לאחר דחיית ההשגה, הגיעו המערערים והמשיב להסכם פשרה, במסגרתו הוסף לשווי הרכישה של הנכס סכום בשקלים השווה לסך של 566,000 דולר. כשלוש שנים לאחר הסכם הפשרה, פנו המערערים למשיב בבקשה לתיקון השומה המוסכמת, ומשנדחתה בקשתם ערערו לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש דחה את טענתם המרכזית של המערערים, לפיה טעות משפטית בהוראת הביצוע היא שהביאה אותם לחתום על הסכם הפשרה עם המשיב. הערעור נדחה.
ב. המערערים לא הרימו את נטל ההוכחה כי קביעת השומה נסמכה על הוראת הביצוע. הוכחת ההסתמכות על הוראת הביצוע היא תנאי הכרחי להוכחת הרלבנטיות של זו לענייננו.
נטל הוכחת ההסתמכות על הטעות הנטענת רובץ על הטוען לאותה טעות. החלטתו של המשיב בדבר דחיית ההשגה מסייגת במפורש את תחולתה של הוראת הביצוע בענייננו. ראיה נוספת להיעדר תחולה של ההוראה מצויה בהסכם הפשרה עצמו, שבו נקבע שווי הרכישה של הנכס כפנוי, ולא יושם המנגנון הקבוע בהוראת הביצוע.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד א. בן עטר, ש. בנדל וא. אלוין בן סימון למערערים, עו"ד קמיל עטילה למשיב. 21.1.08).

ע.פ. 953/07 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס על יסוד עדות המתלוננת וראיות חיזוק וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 7005/06 - הערעור נדחה).

א. המתלוננת והמערער יצאו מירושלים במכוניתו של המערער, לבלות במועדון בתל אביב. בדרכם חזרה, לפנות בוקר, נסע המערער בכביש צדדי, סטה לחורשה בצד הדרך ושם עצר את המכונית, לאחר שאמר לה כי מנוע המכונית התחמם. בשלב זה אנס אותה. בעדותה פרטה המתלוננת את המעשים, שביצע המערער. השותפה לדירה של המתלוננת העידה, כי המתלוננת נכנסה לדירה ב-00:05, כשהיא כולה רועדת ובוכה וסיפרה לה כי נאנסה ותיארה את פרטי המעשה. החבר ללימודים של המתלוננת מסר בהודעתו, שהוגשה בהסכמה, כי בשיחת הטלפון עמה (יום לאחר האירוע) היא נשמעה מיואשת וכאילו מנותקת מהעולם. השניים נפגשו באותו לילה (מוצ"ש) בביתה, היא היתה רועדת כולה, בוכה ומפוחדת, וסיפרה לו את אירועי הלילה בו נאנסה והוא שיכנע אותה להתלונן במשטרה. ביהמ"ש קמא העדיף את גירסת המתלוננת על פני גירסת המערער, שהכחיש את סיפור האונס. עם הרשתו נגזרו למערער 4 שנים מאסר בפועל ופיצוי המתלוננת בסכום של 80 אלף -. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אין בטענותיו של ב"כ המערער נימוק או טעם שיצדיקו סטיה מהכלל ולפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי העובדה ובהערכת מהימנותם של העדים כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. העובדה שהמתלוננת הגישה תלונתה למשטרה במוצאי שבת, שעה שמעשה האונס אירע ביום שישי לפנות בוקר, אין בה כדי לגרוע מתוקף עדותה ומהימנותה. היא חשפה את מלוא סיפור הדברים בפני שותפתה לדירה מיד כשנכנסה לדירה שעה קלה לאחר המעשים, בשיחה טלפונית עם דודתה זמן קצר אחר כך, ובשיחה הארוכה למחרת היום עם החבר ללימודים.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - עונש המאסר שהושת על המערער נוטה במובהק לקולא. בהודעת הערעור הפנה ב"כ המערער את ערעורו גם לעניין חיוב המערער בפיצוי המתלוננת. ברם המתלוננת לא צורפה כלל כצד לערעור ובמהלך הדיון הודיע הסניגור כי הוא חוזר בו ממרכיב זה של הערעור.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד יעקב קמר למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 21.1.08).

ע.פ. 2347/07 - יצחק פחימה נגד מדינת ישראל

*הקלהבעונש בעבירות של תקופת נהגי מוניות ושוד(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. המערער ונאשם נוסף, שרון פרטוש ועימם עוד שניים, ביקשו מנהג מונית כי יסיע אותם, אך הציעו לשלם לו כעבור מספר ימים. הנהג סירב, ובתגובה החלו הארבעה לתקוף אותו, תוך שהמערער אף מנסה להכותו במוט ברזל. נהג מונית שני, שחש
לעזרתו של הנהג הראשון, הוכה בידי המערער במוט הברזל ונגרמו לו פגיעות בראשו ובידו. כל הארבעה חשו לעבר מונית שלישית, התיישבו בה, והחלו לתקוף את הנהג. לסיום פרק זה גנבו הארבעה כסף מהנהג. לאחר שנעצר, ניסה המערער לתאם עדויות עם שרון ועם יוסף לסרי. ביהמ"ש גזר על המערער 45 חדשים מאסר בפועל ושנה על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. אמנם גזר דינו של ביהמ"ש היה ראוי לשעתו והביא לידי ביטוי הולם את רצף המעשים החמורים שביצע המערער ועברו המכביד. עם זאת, יש מקום לתת עתה משקל להליך שיקומו של המערער, שנראה כי הצליח. בתסקיר שירות המבחן שהוגש לקראת מתן גזר הדין בביהמ"ש קמא, צוין כי המערער, שהיה מכור לסמים מזה כ-20 שנים ועבר מספר ניסיונות גמילה כושלים, השתלב במסגרת הכלא בפרוייקט "רעות" לגמילה מסמים. התסקיר היה 'פושר' ושגרתי למדי. בתסקיר עדכני שהוגש בערעור צויין כי הליך השיקום במסגרת פרוייקט "רעות" הסתיים בהצלחה - בחלוף כ-15 חודשים מתחילתו. שיקול השיקום והוצאת העבריין ממעגל העבריינות יכול בנסיבות מיוחדות להוות שיקול בגזירת העונש, גם כאשר מדובר במי שביצע עבירות חמורות ובעבריין שלו עבר פלילי מכביד. לשיקול האמור מתלווה במקרה שלפנינו גם פן מסוים של עיקרון אחידות הענישה, זאת בהתחשב בפער הקיים בין העונש שהושת על המערער לבין זה שהושת על שותפיו(24 חדשי מאסר). לאור האמור עונשו של המערער יועמד על 39 חודשי מאסר בפועל, בלא שיחול שינוי ביתר רכיבי העונש.

(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד סרוגוביץ משה למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 23.1.08).

ע.פ. 7702/04 - אסעד מסארווה נגד מדינת ישראל

*דחייה טענה שיש להשית עונש מופחת לפי סעיף 300א' לחוק העונשין בעבירת רצח של אח בעקבות יחסים אינטימיים עם הגיסה. *משהועבר משפט למותב אחר, רשאי הוא להמשיך את המשפט מהמקום בו הופסק ובלבד שלא ייגרם עקב כך עיוות דין(מחוזי ת"א - ת.פ. 1220/02 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא אחיו של הייתם מסארווה (להלן: המנוח), שהיה נשוי לנסרין מסארווה. במהלך שנת 2001 נרקמה מערכת יחסים אינטימית בין המערער לגיסתו נסרין, והשניים קשרו קשר להמית את המנוח. המערער פנה לעזרה לחברו ג'יהאד גאבר, השניים עקבו אחר רכב בו נסע המנוח, ובהמשך ניגש המערער לרכבו של המנוח, ומטווח קצר ירה בו והרגו. בתחילה הוגש כתב אישום משותף נגד המערער, נסרין וגיהאד. המערער לא הכחיש את מעורבותו בהמתת המנוח, אך טען שיש להחיל עליו את סעיף 300(א), ולגזור לו עונש מופחת. נוכח הודאת המערער ביסוד העובדתי של העבירה, הועבר משפטו למותב אחר. בהכרעת דינו קיבל ביהמ"ש את אשר המערער טוען לו, לאמור: "שנסרין שידלה אותו להרוג את אחיו", אך דחה את הבקשה להחיל על המערער את הוראותיו של סעיף 300א לחוק העונשין, וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי נפל פגם מהותי בניהול משפטו, שמקורו בהחלטה לפצל את הדיון ולהמשיך במשפטו בפני מותב אחר. ברם, ביהמ"ש המחוזי פעל בגדר סמכותו כאשר החליט על הפרדת הדיון. היתה זו באת-כוחו של המערער שהגישה בקשה להעברת הדיון למותב אחר. משהועבר הדיון למותב האחר, היתה נתונה בידו הסמכות להמשיך במשפט מן השלב אליו הגיע, ובלבד שהיה סבור כי לא ייגרם עקב כך עיוות-דין. הגנתו של המערער הצטמצמה רק לכך שהיה שבוי בקסמיה של נסרין ופעל לפי הוראותיה, משל היה נעדר רצון משלו. החלטתו של המותב השני שלא להתיר העדתם בשנית של אחדים מעדי התביעה, לא פגעה בהגנת המערער, הואיל והמרב שניתן להפיק מהם היה להאמין לגירסתו, ונקודת מוצא זו היתה מקובלת על הכל. העובדות שהוכחו מלמדות
על המערער כמי שבמחשבה תחילה ובתכנון מדוקדק, החליט להמית את אחיו כדי לסלקו מדרכו. מקרה זה רחוק מלהיכנס לגדרו של סעיף 300א לחוק העונשין.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, א. לוי, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד עורקבי-דנציגר מיכל למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 9.1.08).

ע.פ. 2617/05 - פרץ דהאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של אי מניעת פשע וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 40032/04 - הערעור נדחה).

א. ביום 14.1.04 הוצתה הכיתה לאומנות בבית הספר "המאירי" בלוד. המערער שימש עובר להצתה אב הבית בבית הספר ובתוקף תפקידו היה אחראי לניהול, לשמירה, ולהגנה על הרכוש המצוי בבית הספר. בביצוע מעשה ההצתה הוחשדו המערער וחברו, (להלן: סלימאן), בעל מכולת המצויה בסמיכות לבית הספר. בחקירתו שהוקלטה אמר המערער כי סיפר לסלימאן על סכסוך בינו לבין המורה לאמנות, וכי הצביע בפניו על הקרוואן המשמש את כתת האמנות, ותגובתו של סלימאן היתה כי בכוונתו לשרוף את הכתה בין בעצמו ובין באמצעות אחרים. נגד השניים הוגש כתב אישום בגין הצתה. בשלב כלשהו חזרה בה התביעה מכתב האישום נגד סלימאן, ואילו כתב האישום נגד המערער תוקן והוא הואשם באי מניעת פשע. ביהמ"ש קבע כי הוכח רכיב הידיעה הנדרש להרשעה בעבירה של אי מניעת פשע, כמו גם יתר רכיבי העבירה, לרבות אי נקיטה בכל האמצעים הסבירים למנוע את המעשה. לפיכך הרשיע את המערער וגזר לו שנה מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. העובדה שאין ראיה פוזיטיבית שסלימאן הצית או שלח אחרים להצית את הכיתה, ושכתב האישום נגדו בוטל, אינה משמיטה את הבסיס מכך שסלימאן אמר למערער שהוא ישרוף את הקרוואן או ישלח מישהו אחר לשרוף אותו, ומכך שהמערער לא ניסה בשום דרך להניא אותו מהמעשה או למנעו מעשייתו. העבירה של אי מניעת פשע היא עבירה של התנהגות שאינה דורשת יסוד של תוצאה ומטרתה לחייב או לעודד אדם לצאת לפעולה, לעתים פעולה דחופה, במטרה למנוע סכנה שאחר זומם לגרום. עובדה רבת משמעות הינה הימנעותו של המערער מלעלות על דוכן העדים ולהעיד במשפטו. פרט זה מהווה חיזוק משמעותי למכלול הראיות נגד המערער.
ג. גזר הדין נוטה לקולא, שכן לא ניתן להתעלם מכך שהמערער, כאב הבית של בית הספר, לא מנע מחברו, שאת אוזנו גלה באשר לכעסו על המורה לאומנות, לבצע את הצתת הכיתה. לכן אין לקבל את הבקשה להמיר את ההרשעה בצו מבחן ללא הרשעה.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, אלון. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד י. קמר למערער, עו"ד ש. כהן למשיבה. 7.1.08).

ע.פ. 6923/07 - יוסי גרואג נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס של קטינה בת 14 ע"י נער בן 16 במשך 7 חדשים, על יסוד עדות המתלוננת וחיזוקים בדברים שכתבה ביומנה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 105/02 - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בשורה של עבירות אינוס; איומים; עשה סדום ותקיפה, במתלוננת. על פי כתב האישום, המערער, אשר במועד ביצוע העבירות היה כבן 16, והמתלוננת, אשר במועד ביצוע העבירות היתה כבת 14, למדו יחד בבית ספר תיכון והיו חברים מחודש דצמבר 1998, במשך תקופה בת כשבעה חודשים, בה בוצעו המעשים. שופטות הרוב בביהמ"ש קמא, סברו, בניגוד לדעתו החולקת של אב ביה"ד, כי גירסתה של המתלוננת הינה עקבית ומהימנה וכי דבריו של המערער, כי "ישחיר את פניה ברבים"
הפחידו אותה עד כדי כך שביכרה להיכנע לדרישותיו המיניות. דעת הרוב מצאה חיזוקים לגירסתה של המתלוננת בדברים שכתבה ביומנה. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-6 חדשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 18 חדשים מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסכום של 15,000 -. הערעור נדחה.
ב. ראשית, ביהמ"ש רשאי להרשיע פלוני בעבירת מין, על סמך עדותו היחידה של הנפגע, ובלבד שיפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות היחידה. בענייננו, ההסתמכות על עדותה של המתלוננת נומקה היטב. ביהמ"ש מצא גם חיזוקים לגירסתה של המתלוננת, בדמות יומנה האישי העשוי להוות תיעוד באשר למה שהתחולל בנפשו של הקרבן ותחליף לעדותו של אדם אחר בעניין זה, המכתב שכתבה ליועצת בית הספר, עדותה של יועצת בית הספר ועדויותיהם של חבריה. הסכמתה של המתלוננת לקיים יחסי מין עם חבר קודם שלה, ככל שניתנה, אינה מעידה על "אישיותה הבעייתית" של המתלוננת, וודאי שאינה מעלה או מורידה לעניין מוטיב ההסכמה ביחסי המין שקיימה עם המערער.

(בפני השופטים: ארבל, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד אוהד גורדון למשיבה. 10.1.08).

רע"א 2766/06 - ננסי ואריה מנטין נגד רחמים חדד

*דחיית בקשה לרשות ערעור על אישום פסק בוררות ודחיית טענה שפסיקת הפיצויים המוסכמים ונוגדת את תקנת הציבור (הבקשה נדחתה).

בין המבקשים למשיב נחתם הסכם, במסגרתו מכר המשיב למבקשים מחצית ממניותיו בחברת "נתיב אור בע"מ" (להלן - החברה) ובתמורה שילמו לו המבקשים 100,000 דולר והתחייבו לשחררו מכל הערבויות האישיות שנתן לנושים שונים של החברה, כבטוחות לחובותיה של החברה (להלן - ההסכם). לאחר תשלום התמורה, התעוררה מחלוקת בין הצדדים בקשר עם ההסכם, והצדדים פנו להליך בוררות. בפסק הבוררות, נקבע כי המבקשים לא עשו די כדי לשחרר את המשיב מערבויותיו לחובות החברה, ובכך הפרו את ההסכם, וכי לא הוכיחו כי המשיב הפר את ההסכם. על-כן חוייבו המבקשים לשלם למשיב את הפיצוי המוסכם בסך 100,000 דולר. טענתם העיקרית של המבקשים במסגרת בקשת הביטול היתה כי פסק הבוררות ניתן כארבע שנים לאחר שהונחו בפני הבורר סיכומי הצדדים. המבקשים הודו כי לא שמרו על זכותם לבטל את פסק הבוררות עקב המועד המאוחר בו ניתן, בהתאם לדרישת סעיף 26(ג) לחוק הבוררות, אולם טענו כי לאחר שחלפה תקופה בת מספר שנים ממועד הגשת הסיכומים לבורר, סבר בא כוחם כי הבוררות ננטשה. בנוסף, טענו כי יש לבטל את פסק הבוררות, הואיל ותוכנו של הפסק, המאשר תשלום פיצוי מוסכם של 100,000 דולר, שהוא זהה לסך העסקה הכולל, מנוגד לתקנת הציבור. ביהמ"ש דחה את טענות המבקשים ואת בקשת הביטול. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כידוע, רשות ערעור על החלטת בימ"ש בעניינים של בוררות, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. העניין שבפנינו אינו חורג מעניינם הפרטי של הצדדים ואינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. צדק ביהמ"ש קמא בקובעו כי המבקשים מנועים מלהעלות טענה לפיה פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור עקב פסיקתו של פיצוי מוסכם הזהה לסך העסקה נשוא הבוררות, בשעה שהם עצמם הגישו תביעה שכנגד, במסגרתה תבעו את השבת התמורה ששילמו ובנוסף פיצוי בסך של 100,000 דולר. מכל מקום גובה הפיצוי המוסכם ממילא אינו עולה על סך נזקו של המשיב, שהוכח במסגרת הליכי הבוררות. בנוסף, בצדק דחה ביהמ"ש את טענת המבקשים בדבר המועד בו ניתן פסק הבוררות, מן הטעם שלא שמרו לעצמם את הזכות לבקש את ביטול הפסק עקב האיחור בנתינתו.

(בפני: השופט דצינגר. עו"ד ד. עמיר למבקשים. 21.1.08).

בש"פ 475/08 - מדינת ישראל נגד יהושע בן מיור

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים בעבירות מרמה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נדחתה למעשה).

המשיב שכר בית מאפה מבעליו, (להלן: המתלוננים), ולבקשתו, המשיך לנהל את בית המאפה תוך שימוש במסמכי הנהלת החשבונות ובחשבונות הבנק בהם נעשה שימוש בבית המאפה עד לאותו מועד. על-פי כתב האישום, גנב באותה תקופה מהמתלוננים לפחות עשרה שיקים ורכש באמצעותם מוצרים שונים למטרותיו האישיות, תוך שנתן לספקים חשבוניות של בית המאפה. כמו כן, נטען כי המשיב קיבל שלושה שיקים חתומים מהמתלונן לצורך רכישת סחורות לעסק, אך עשה בהם שימוש למטרותיו. במעשים נטענים אלו הסב המשיב למתלוננים נזק של כ-100,000 -. לפי אישום נוסף, פתח המשיב עסק פיקטיבי במטרה לאפשר לו להתחמק מתשלום חובות כספיים בגינם נוהלו נגדו עשרות תיקי הוצאה לפועל. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. עתה מתבקשת הארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נדחתה למעשה.
יש להורות על המשך מעצרו של המשיב, תוך בחינת חלופת מעצר קונקרטית. בעבירות רכוש ומרמה קמה עילה למעצרו של נאשם בשל מסוכנות במקרים בהם המעשים מבוצעים "באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים". בנסיבות המקרה דנן מתקיימים מאפיינים אלו. יתר על כן, קיים חשש לשיבוש הליכי משפט לאחר שהמשיב פנה למספר עדים בפרשה ואף לא התייצב לחקירה, ואף הפר בעבר תנאי מעצר בית שהוטל עליו. עם זאת, אין לומר כי המסוכנות הנשקפת מן המשיב אינה ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר הולמת. ככל שלמשיב תהא הצעה קונקרטית לחלופת מעצר, יוכל לפנות לבימ"ש השלום והוא שיבחן האם מדובר בחלופה הולמת, ויקבע את תנאי השחרור.

(בפני: השופט ארבל. עו"ד ד. כהן-ויליאמס למבקשת, עו"ד ס. עפרוני למשיב. 22.1.08).

בג"צ 6827/07 - ד"ר מוטי בריל ראש עיריית ערד נגד שר הפנים ואח'

*דחיית עתירה נגד מינוי ועדה קרואה, עקב אי אישור תקציב הרשות המקומית במועדו (העתירה נדחתה).

העותר כיהן החל בחודש דצמבר 2003 בתפקיד ראש עיריית ערד. לדבריו, החל מהשנה השנייה לכהונתו, הפכה מועצת העירייה למועצה "לעומתית", תוך שהאופוזיציה פועלת ללא הרף במגמה להכשיל את פעולותיו. ביום 3.1.07 אושר תקציב המדינה לשנת 2007, ונוכח הוראת סעיף 206(ב1) לפקודת העיריות היה על מועצת עיריית ערד לאשר את תקציב העירייה לשנת 2007 עד ליום 3.4.07. משחלף המועד לאישור התקציב, והתקציב לא אושר, זימן הממונה על מחוז דרום במשרד הפנים את העותר ואת נציגי הקואליציה והאופוזיציה במועצת העירייה לדיון בנושא. מנכ"ל משרד הפנים דאז, האריך את המועד לאישור תקציב העירייה עד ליום 25.6.07, אך גם מועד זה עבר ללא שהתקציב אושר. משכך, הודיע מנכ"ל משרד הפנים, כי תמה כהונת חברי המועצה. לאחר שנערך לעותר שימוע, מינה מנכ"ל משרד הפנים את המשיב 3 כיו"רהועדה הממונה. תוקף מינויו היה מיום 6.8.07 ועד ליום 20.9.07. העתירה נדחתה.
אכן, העותר התמודד עם מועצה "לעומתית" ודרכו להעברת התקציב לא היתה קלה. עם זאת, התרשמות הגורמים המקצועיים היתה כי ניתן היה להביא לאישור התקציב, וכי העותר נמנע מלנקוט בצעדים הנדרשים על מנת שיוכל להגיע עם חברי המועצה לעמק השווה, הן בחוסר נכונותו לערוך שינויים בתקציב, הן בכך שנמנע מלהיפגש עם אנשי האופוזיציה, לאחר שהוארך המועד לאישור התקציב. סעיף 206(ב1) לפקודה קובע כי "השר ימנה, בתוך 14 ימים מתום התקופה כאמור, ועדה למילוי תפקידי
המועצה וראש העיריה או תפקידי המועצה". העותר טען כי משלא מונתה הוועדה הממונה בתוך 14 יום מן המועד בו הסתיימה כהונתם של חברי מועצת העירייה, אין שר הפנים מוסמך עוד למנותה. טענה כגון דא כבר נדונה בעבר ונדחתה. אין גם לקבל את הטענה כי לא ניתן היה למנות יושב-ראש לוועדה הממונה, בטרם מונו שאר חבריה.

(בפני השופטים: גרוניס, נאור, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד יואב נרי וליטל בבג'ני לעותר, עו"ד מיכל צוק למשיבים. 2.1.08).

רע"א 8630/07 - לייב הירש בייגל ואח' נגד יעקב צפריר ואח'

*הענקת סעד זמני של עיכוב ביצוע פסק בורר לאכיפת עיסקה במקרקעין (הבקשה נתקבלה).

מחציתו של מגרש בתל אביב רשומה על שם משיבה 9 (להלן - גור); המחצית האחרת רשומה על שם דירום... בע"מ, וכן רשומה הערת אזהרה לטובת משיבה 6 (להלן - שוחן). גור ושוחן - רכשו את החלקים במקרקעין עבור נהנים שונים. משיבים 1 עד 5, (להלן: "צפריר"), הגישו תביעה נגד כל יתר בעלי הדין לאכיפת הסכם מכר ביחס למקרקעין, כאשר על-פי הטענה, ביום 29.3.07 נחתם ביניהם כקונים, לבין האחרים, הסכם לרכישת המגרש. במסגרת תביעה זו הוצא צו מניעה זמני האוסר על כל דיספוזיציה בנכס עד להכרעה בתביעה. ביום 14.8.07 הועברה המחלוקת בהסכמה לבוררות. בפסק הבוררות נקבע כי אמנם לא נחתם בין הצדדים הסכם מכר ביום 29.3.07, אך המהלכים בין הצדדים לאחר מועד זה מצביעים על כך כי למעשה נכרת הסכם מכר מחייב, וכי חובת תום הלב מונעת את התכחשות הצדדים לקיומו של הסכם כזה. פסק הבורר כלל צו אכיפה של עיסקת המכר. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק הבורר, וכן נתבקש צו מניעה זמני למנוע את ביצוע צו האכיפה בפסק הבורר עד להכרעה בבקשה העיקרית לביטולו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני. בהנמקותיו, הוא נכנס לגוף הטענה בדבר סיכויי בקשת ביטול הפסק להתקבל, ומצא כי הסיכויים אינם טובים. אשר למאזן הנוחות, הוא פסק כי יש לייחס משקל מיוחד לפגיעה הפוטנציאלית שסעד זמני עלול לגרום לאחרים. הערעור נתקבל.
הכלל בתחום הסעדים הזמניים בהליכים שיפוטיים - השריר ויפה בעיקרו גם להליך שיפוטי הנוגע לפסק בורר - הוא כי, דרך כלל, לצורך מתן צו זמני תיבחנה השאלות - מהם סיכויי ההליך להצליח, ומהו מאזן הנוחות בין הצדדים. לצורך בחינת בקשה לעיכוב ביצוע פסק בורר במהלך הליך שיפוטי לביטול הפסק, ייבחנו בראש וראשונה סיכויי ההליך להצליח. לענין זה די בכך שבקשת הביטול אינה מופרכת על פניה ואינה חסרת סיכוי. לענין מאזן הנוחות, יש הבדל משמעותי בין פסק בוררות כספי לבין פסק בוררות האוכף עיסקת מקרקעי. בענייננו, המבקשים ובעלי זכות קנין בקרקע, טענו כי לא ניתנה להם הזדמנות להביא את מלוא העדויות להפרכת הטענה של קיום הסכם מכר. טענות אלה אינן יכולות ואינן צריכות להתברר במסגרת הליך הביניים למתן צו עיכוב ביצוע של פסק הבורר. באשר לשיקולי מאזן הנוחות - אין ספק כי ביצועה של העיסקה בטרם הוכרע ההליך בבקשת ביטול פסק הבורר יקשה ביותר על החזרת המצב לקדמותו. לפיכך ניתן צו מניעה זמני עד להכרעה בבקשת המבקשים לביטול הפסק.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ע. נשר וא. דינוביצקי למבקשים, עוה"ד ז. לנדה, ר. קסלר, צ. אגמון, ט. מישר וי. פנדר למשיבים. 8.1.08).

רע"א 7867/06 - פקיד שומה חיפה נגד משה לוסקי ואח'

*דחיית בקשה לגילוי מסמך פנימי שהוא דו"ח סיכום חקירה של רשויות המס, כאשר אין במסמך מידע העשוי לסייע לנישום (הערעור נתקבל).

בשנת 2004 נחקר המשיב אצל המבקש והודה כי השמיט הכנסות והכליל הוצאות פרטיות, בדוח"ות שהגיש לשנים 2000-2002. בסופו של דבר שילם
המשיב כופר בסך 50,000 - והתיק הפלילי נסגר. בעקבות הממצאים שנמצאו בתיק הפלילי, ובעקבות גידול הון בלתי מוסבר, נערכה למשיב שומה על פי מיטב השפיטה, ולפיה הוספה להכנסות המשיב לשנים 1996-2002 הכנסה חייבת בסך של כ-1,5 מליון ש"ח. ביחס לשומות אלה הגיש המשיב ערעור לביהמ"ש המחוזי. במסגרתו ביקש צו עיון וגילוי במסמכי המבקש, ולענייננו דו"ח סיכום החקירה שנערכה בעניינו בשנת 2004. נטען כי מסמכים אלה נדרשים למשיב כדי להוכיח, שבמסגרת החקירה סוכם כי לאחר תשלום כופר לא ינוהל הליך אזרחי נגד המשיב. המבקש התנגד בטענה כי מדובר בתרשומת פנימית חסויה. ביהמ"ש המחוזי הורה על גילויו של המסמך. הערעור נתקבל.
מעיון במסמך הנדון, ניתן ללמוד, כי אינו כולל כל מידע שיכול להעיד על נסיבות הודאתו של המשיב במסגרת ההליך הפלילי, או לבסס טענה בדבר הסכם שהושג. אין במסמך כל מידע העשוי לסייע למשיב. הוא אף אינו כולל מידע שאינו ידוע למשיב. לפיכך אין לגלות את המסמך.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד יהודה ליבליין למבקש, עוה"ד יואב ביין ואורי ריבש למשיבים. 6.1.08).

רע"א 6395/04 - בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נגד יצחק ויפה קבסא

*הענקת סידור חלוף במימוש משכנתא (הבקשה נדחתה).

ביום 1.11.1990 חתמו הצדדים על הסכם לפיו יעניק המבקש למשיבים הלוואה על סך 95,000 ש"ח. כבטוחה להשבת ההלוואה משכנו המשיבים את זכויותיהם החוזיות בדירת מגוריהם (להלן: הנכס) הנמצאת ברמת ישי. בסעיף 10 להסכם הצהירו המשיבים כי הם מוותרים על ההגנות המוענקות להם מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיפים 38-39 לחוק ההוצאה לפועל, הכוללות, בין היתר, את הזכות לסידור חלוף. המבקש טען כי המשיבים הפרו את הסכם ההלוואה, ופתח נגדם תיק הוצאה לפועל למימוש המשכון. ביום 18.3.01 הורה ראש ההוצאה לפועל בתל אביב על פינוי המשיבים מביתם, תוך שקבע כי אין הם זכאים לסידור חלוף, הואיל והמשכון נרשם עובר לחקיקת חוק הערבות. (להלן: החלטת הפינוי הראשונה). לאחר הליכים שונים הגיע הנושא לדיון בביהמ"ש העליון בפני השופטת דורנר, ונקבע שסכום הערבות, לצורך מתן סעד זמני, יועמד על סך של 50,000 ש"ח. בהחלטה נקבע גם כי במידה ולא יופקד סכום זה יפקע הצו הארעי שניתן, תוך שפינוי המשיבים מהנכס יתבצע בכפוף לקביעת סידור חלוף עבורם. המבקש הגיש בקשה לתיקון טעות סופר בהחלטה, באופן שתושמט ההערה בדבר זכותם של המשיבים לסידור חלוף. ביהמ"ש מצא כי הטעות הנטענת הינה טעות מהותית, אשר תיקונה אינו מתאפשר במסגרת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, ולכן דחה את הבקשה. המשיבים לא הפקידו את העירבון הנדרש, וצו העיכוב הארעי פקע. לאחר הליכים נוספים החליט ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ כי הפינוי יבוצע תוך הבטחת דיור חלופי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההלכות בדבר הזכות לסידור חלוף, והוויתור עליה, ברורות וידועות. לא נמצא כי עניינם של הצדדים מעורר שאלה חדשה בעניין זה שטרם זכתה להכרעה..
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, חשין. עוה"ד א. שקד-שנקמן ונ. ברינט למבקש, עו"ד א. פרידמן למשיבים. 8.1.08).

רע"א 10487/07 - עמידר... בע"מ נגד זוהר חי

*עיכוב ביצוע עד לערעור על החלטה שלא לבטל פסק בוררות שפסק פיצויים בשיעור של למעלה מ-10 מליון ש"ח עקב הפרת הסכם (בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

בין המבקשת לבין המשיב, התקיים הליך בוררות, וביום 30.5.00 נתנה הבוררת את חלקו הראשון של פסק הבוררות,
במסגרתו קבעה כי המבקשת נהגה בחוסר תום לב בביצוע הסכם שכירות בינה לבין המשיב והיא חייבת בתשלום פיצוי. ביום 4.1.06, נתנה הבוררת את חלקו השני של פסק הבוררות, במסגרתו קבעה את סכום הפיצוי בשיעור של 11 מליון -, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.97 ועד למועד התשלום בפועל. המבקשת פנתה לביהמ"ש קמא בבקשה לביטול שני חלקיו של פסק הבוררות או חלקים שלהם. ביהמ"ש קבע כי לא התקיימה עילה לביטול פסק הבוררות. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש קמא ובמקביל הגישה לביהמ"ש קמא בקשה דחופה לעיכוב ביצועו של פסק הדין ובקשתו נדחתה. הערעור נתקבל והוחלט על עיכוב ביצוע פסה"ד.
ככלל, בימ"ש שלערעור אינו נוהג לעכב את ביצועו של פס"ד כאשר מדובר בחיוב כספי. עם זאת, במקרה בו משכנע המערער את ביהמ"ש כי במידה שיזכה בערעור יקשה עליו לגבות את סכומי הכסף ששילם, יש מקום לאפשר את עיכוב הביצוע. זה המצב בענייננו. ראשית, הסכום שחוייבה המבקשת לשלם במסגרת פסק הבוררות הינו סכום גבוה ביותר; שנית, מן הנספחים שאותם צירפה המבקשת לבקשה, לרבות תצהירו של חוקר פרטי אשר בחן את חובותיו של המשיב, עולה כי למשיב נושים רבים ותיקים פתוחים בלשכת ההוצל"פ, והוא חב סכומים העולים על 3,000,000 -. לפיכך, קיים חשש ממשי כי עם קבלת הסכום שנקבע לזכותו בפסק הבוררות, יעשה בו המשיב שימוש כדי לשלם את חובותיו. על כן, בקשת המבקשת מתקבלת. המבקשת תפקיד את מלוא הסכום שנקבע בחשבון בנק אשר ינוהל בנאמנות על ידי באי כוח הצדדים במשותף.

(בפני: השופט דנציגר. עוה"ד ג. וקסלמן וי. דינוביץ למבקשת. 3.1.08).

בש"פ 10839/07 - מדינת ישראל נגד ג'יאד חמיאסה

*ביטול שחרור בערובה של תקיפה וגרימת חבלה חמורה בריב בין משפחות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

בין משפחת המשיב למשפחת מובארק, קיים סכסוך מתמשך. בתאריך 9.11.2007, תקפו שניים מבני משפחת מובארק אדם ממשפחתו של המשיב וגרמו לו לפציעה קשה. לפי כתב האישום, החליט המשיב, ביחד עם אחרים מבני משפחתו, לנקום במשפחת מובארק. בתאריך 10.11.2007 הגיעו המשיב והאחרים לבית משפחת מובארק כשהם מצויידים בכלי נשק וסכינים, החלו לירות, ליידות אבנים ולנפץ שמשות כלי רכב. אחת האבנים פגעה בראשו של אחד מבני משפחת מובארק. למקום הגיע רכב ובו בני משפחת מובארק, ואז ירה לתוכו אחד מבני משפחתו של המשיב ופגע בשניים מהיושבים ברכב. כמו כן, נאשם המשיב כי הוא או אחר מבני משפחתו שהיו עימו, דקר אדם נוסף ממשפחת מובארק ברגלו. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. ביהמ"ש, החליט לשחרר את המשיב בקבעו כי למרות נסיבות העבירה הקשות - לאור גילו הצעיר של המשיב, המסוכנות שנשקפת ממנו אינה גבוהה מאוד. הערר נתקבל.
חומרת האירוע והיותו חלק מסכסוך מתמשך בין שני פלגים באותה משפחה, מצביעים על כך שקיים עדיין פוטנציאל להמשך היריבות בין המשפחות, בפרט לאור ההערכות הקונקרטיות של המשטרה, כי הסכסוך עלול לגבות קורבנות בנפש וכי אין כל אפשרות כרגע להידברות בין הניצים, או לסולחה.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד עמית אופק לעוררת, עו"ד אלוג' עבד אל סאלם למשיב. 3.1.08).

רע"פ 10622/07 - דניס סמורגנסקי נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביה"ד הצבאי לערעורים (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בביה"ד הצבאי המחוזי בעבירה של היעדר מן השירות, למשך תקופה של למעלה משש שנים. בתקופה שבה התנהלו ההליכים נגדו, שוחרר המבקש
למעצר בית חלקי בתנאים מגבילים. ביה"ד הצבאי המחוזי התיר למבקש לצאת מביתו מדי יום בשעות העבודה בלבד. ביום 16.8.2007 גזר ביה"ד המחוזי על המבקש שישה חודשי מאסר בפועל, שמהם ירוצו חודשיים בכליאה ממשית וארבעה חודשים בדרך של עבודה צבאית. כמו כן, נגזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי. המבקש הגיש ערעור לביה"ד הצבאי לערעורים. עם הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. ביה"ד נעתר לבקשה ועם זאת קבע, כי תנאי מעצר הבית יעמדו בתוקפם עד למתן פסק הדין בערעור. הוגשה בקשת רשות ערעור, אשר לפי האמור בה, הוגשה לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי. הבקשה נדחתה.
שאלת האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי על החלטת מעצר שניתנה בביה"ד הצבאי לערעורים, כבר התעוררה בעבר, ונקבע כי אין זכות לערער בפני ביהמ"ש העליון על החלטת מעצר של ביה"ד הצבאי לערעורים. אולם שאלת קיומה של רשות לערער על החלטות מעצר נותרה בצריך עיון. נראה כי רשות ערעור עשויה להינתן בבקשה לערער על פסקי דינו של ביה"ד הצבאי בלבד, ולא בבקשה לערער על החלטותיו. אין ספק שהחלטת מעצר אינה יכולה להיכלל בגדרו של המונח "פסק דין", שכן אינה חותמת את ההליך.

(בפני: הנשיאה בייניש. 10.1.08).

בש"פ 10927/07 - מיכאל מור ואח' נגד מדינת ישראל ופלונים

*אי פרסום שמות של שוטרים הנאשמים בהטמנת מטעני חבלה ברכבם של העוררים (הערר נדחה).

משיבים 2 - ארבעה שוטרים ואזרח (להלן הנאשמים) - הואשמו בהנחת שני מטעני חבלה, האחד - שלא התפוצץ - מתחת לרכב הנמצא בחזקתו של עורר 1; השני - שהתפוצץ - במרפסת ביתה של העוררת 4. ביהמ"ש הוציא צו האוסר פרסום שמות הנאשמים. העוררים הגישו בקשה להסרת איסור הפרסום. בין היתר נטען כי שמות הנאשמים ידועים למבקשים ולרבים אחרים, וכי חשיפתם תאפשר לאזרחים נוספים לברר האם בוצעו עבירות כלפיהם. כן נטען למעמד לפי חוק זכויות נפגעי עבירה. ביהמ"ש דחה את הבקשה, בציינו כי החומר המודיעיני החסוי מגבש חשש ממשי לבטחון הנאשמים ובני משפחותיהם - ולפיכך, פרסום פרטי הפרשה ללא זהות הנאשמים יש בו משום איזון מידתי וראוי. נוכח החלטתו לא נדרש ביהמ"ש לטיעונים לפי חוק זכויות נפגעי עבירה. הערר נדחה.
החומר שהוצג לעיון ביהמ"ש מעלה חשש משמעותי לבטחון הנאשמים - ואין מקום להקל ראש בכך. מאידך גיסא, מצב זה של איסור פרסום לא יוכל להימשך לעד. הטעם לכך הוא שבעתיד יש לצפות לשינוי הנסיבות. כלל יסוד של שיטתנו המשפטית הוא כי "בימ"ש ידון בפומבי" (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה). לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט "בימ"ש רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני ביהמ"ש, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין... ". הטענה כי העוררים מודעים לזהות הנאשמים, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק הסרת צו איסור פרסום. אינו דומה מידע לא מוסמך, למידע המקבל גושפנקה רשמית. באשר לשיקול השני, החשש שמא פעלו הנאשמים שלא כדין גם ביחס ל"עבריינים" נוספים - הדעת נותנת, שבעלי התעניינות בכגון דא ששמעו על הפרשה, אשר זכתה בסיקור נרחב, כבר נדרשו לכך אם חפצו בזה. באשר לחוק זכויות נפגעי עבירה - לכאורה, על פי נוסחו, אין חוק זה כשלעצמו מעניק זכות לדרוש את פרסומם של שמות הנאשמים ברבים.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד מיכאל כרמל לעוררים, עוה"ד עמית אופק, אביטל בן נון, ראובן בר חיים, אהוד כספי ואילן גרטנר למשיבים. 6.1.08).

בש"פ 10937/07 - עו"ד ליאורה ברקו נגד מדינת ישראל

*מגבלות מעצר בית שהוטלו על עורכת דין החשודה בהחדרת סמים לאסירים בכלא (הערר נדחה).

העוררת הואשמה כי ביום 14.11.07 הגיעה לכלא השרון לצורך פגישה עם האסירים יצחק בר מוחא ואלירן דריי, והיא נשאה עמה שפתון שהכיל כ-3 גרם קוקאין, עשרים כדורי קלונקס ושני כדורי ויאגרה וכן מיכל דבק פלסטי. במהלך הפגישה עם בר מוחא ודריי מסרה העוררת את השפתון ואת מיכל הדבק לדריי. בהסכמת הצדדים החליט ביהמ"ש המחוזי בירושלים לשחרר את העוררת למעצר בית מלא בביתה. על פי נוסח ההסכמה, תימנע העוררת מלעסוק במקצוע עריכת הדין עד למתן החלטה אחרת בעניינה. כעבור שבועות מספר עתרה לביהמ"ש לבטל את מעצר הבית המלא ולאפשר לה לחזור לעיסוקיה. בקשתה נדחתה תוך דחיית הטענה לגבי דלות חומר הראיות. ביהמ"ש ציין את הודעתה של העוררת, כי אינה מוכנה להתייחס לשיחותיה עם דריי ובר מוחא - השומרים מצדם על זכות השתיקה - ושהיא מכחישה את הכנסת הסמים לבית הסוהר. לעניין טענת חיסיון שהעלתה העוררת, קבע ביהמ"ש כי המדובר בחסיון הלקוח ולא בחיסיון של עורך הדין, וכי ממילא אין החיסיון חל על שיחות בין עורך דין ללקוחו המיועדות להשתתפות בביצוע עבירות פלילית. הערר נדחה.
חיסיון חל אך ורק על נושאים "שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך הדין ללקוח". ברור כי מעשי עבירה שהלקוח ועורך הדין נאשמים בהם אינם חלק מן השירות המקצועי. העוררת טוענת כי על המדינה לפנות לבימ"ש השלום כדי להסיר את החיסיון הנטען. ואולם, במקרה דנא אין התביעה זקוקה לדבר כלשהו מן העוררת; היא סבורה, כי בידיה ראיות לכאורה כנגד העוררת, והנטל לעניין זה הוא עתה על העוררת, להפרכת הראיות לכאורה. לגופם של דברים אין מקום לעת הזו להקלה בתנאי מעצר הבית של העוררת או באשר לעיסוקה כעורכת דין. המדובר במצב שיש בו חומרה ברמה גבוהה בשל מקצועה של העוררת, דבר הנוסף לעצם עבירת הסמים.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אבי חימי, אבי קדרי ורצון דרחי לעוררת, עו"ד ענת חולתא למשיבה. 9.1.08).

ע.א. 4835/07 - קן טק ונ'צרס בע"מ ואח' נגד שפרה-חנה אברבנאל ואח'

*דחיית ערעור שכנגד על הסף באשר הוגש נגד מי שלא הגיש ערעור ואינו עוסק בנשוא שעליו הוגש הערעור (בקשה לדחיית הערעור שכנגד על הסף - הבקשה נתקבלה).

בהחלטת ביהמ"ש המחוזי נשוא הערעור, בתביעה שהגישו המערערים ומשיבה 1, נדונה בקשה מטעם משיבה 1 למחיקה ולדחייה של תובענת המערערים על הסף בטענה שלא קיימת יריבות בינה לבין המערערים, ובטענה שמשיבה 6 לא הגישה יפוי כוח ערוך כדין ולא קיבלה החלטה להגשת התביעה על ידי האורגנים המוסמכים לכך בחברה. ביהמ"ש קיבל את הטענה בדבר היעדר יריבות בין המערערים לבין הנתבעים (משיבים 1-5) וקבע כי המערערים אינם צד ראוי להליך. יחד עם זאת, נדחה הרכיב השני של הבקשה, שעניינו הסמכות להגשת תביעה על ידי משיבה 6. המערערים - מייסדיה ובעלי מניותיה של משיבה 6 - הגישו ערעור כנגד מחיקתם מכתב התביעה בשל היעדר יריבות. משיבה 6 צורפה להודעת הערעור כמשיבה פורמלית. משיבה 1 הגישה ערעור שכנגד בו מתבקש ביטול של קביעת ביהמ"ש קמא לפיה מנכ"ל משיבה 6 היה מוסמך להגיש את כתב התביעה בשם משיבה 6. המערערים, טענו כי יש לדחות את הערעור-שכנגד על הסף, שכן, משיבה 6 כלל אינה בעלת דין בערעור הראשי שהוגש על ידי המערערים והערעור שכנגד אינו עוסק בנשוא שהוגש עליו הערעור הראשי. הבקשה למחיקת הערעור שכנגד נתקבלה.
הלכה מושרשת היא כי לא ניתן להגיש ערעור-שכנגד כלפי בעל דין שלא הגיש ערעור. הערעור העיקרי הוגש על ימי המערערים בלבד. משיבה 6 אינה נמנית עליהם, לא מבחינה צורנית ולא מבחינה מהותית. המסקנה היא כי הערעור שכנגד הוגש שלא כדין ודינו להימחק.

(בפני: הרשמת לוין. 1.1.08).

בש"פ 10307/07 - מדינת ישראל נגד אסף לוזון וברק שבו

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של תקיפה וחבלה בדקירות סכין ובקבוק שבור (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיבים הואשמו בעבירות של תקיפה וחבלה בסכין ובבקבוק שבור, במסגרת תגרה שפרצה בחתונה בין משפחות החתן והכלה. עם הגשת כתב האישום, נתבקש ביהמ"ש המחוזי להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט כי עסקינן בראיות בעוצמה נמוכה יחסית, והורה על שחרור המשיבים לחלופת מעצר. הערר נתקבל.
בבוא בית המשפט לברר אם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אין הוא נדרש, אלא לבחון האם די בראיות הלכאוריות, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוות בסיס להרשעה. בית המשפט, אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת דיותן לביסוס ההרשעה. בענייננו, קיימת תשתית ראייתית, ולו- ברמה הלכאורית. אשר למסוכנותם של המשיבים - בהסתמך על חומרת העבירות המיוחסות להם, עברם הפלילי בדגש על הפרת הוראה חוקית של תנאי שחרור מצד משיב 1 וביצוע עבירות דומות במתכונתן על ידי משיב 2, קשה ליתן במשיבים את האמון הנדרש כבסיס להשתת חלופה למעצר.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד ג'ויה שפירא לעוררת, עוה"ד מוטי איוס וורד בירגר למשיבים. 2.1.08).

בג"צ 1439/07 + 5550/05 + 5539/05 - גדיר עטאללה ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*דחיית עתירות של תושבי האיזור השוהים בישראל כדין לאפשר להם לקבל היתרי נהיגה בישראל (העתירות נדחו).

לפנינו שלוש עתירות שעניינן בקשות של תושבי האזור, השוהים בישראל בהיתרי שהייה זמניים הידועים כהיתרי מת"ק (מינהלת תיאום וקישור), כי המשיבים יעניקו להם היתר לנהוג ברכב בתחומי מדינת ישראל. במסגרת העתירות משיגים העותרים על הוראות שונות שנקבעו על ידי המפקד הצבאי באזור, על תקנות מסויימות שהותקנו על ידי שר התחבורה ולחלופין על הסירוב הפרטני ליתן רישיון נהיגה. העתירות נדחו.
לפחות שלוש עתירות קודמות שעניינן מתן רישיון נהיגה בישראל לתושבי האזור נדחו בעבר. נטען, כי אם ניתנים היתרי כניסה לישראל, הרי מסתבר שהסיכון מצד המחזיקים בהיתרים אינו גדול ולכן אין סיבה למנוע מהם קבלת רישיונות נהיגה. התשובה לכך היא כי נטילת סיכון מסויים במתן היתרי כניסה לישראל אינה מחייבת ליטול סיכון מוגבר הנובע ממתן רישיון נהיגה. במספר מקרים התגלתה מעורבות בפעילות טרור של תושבי האזור, אשר קיבלו היתרי שהייה בישראל. כלומר, בבקשה לאיחוד משפחות לא נמצא מידע ביטחוני שלילי בנוגע אליהם, אך עם חלוף הזמן, לאחר השגת ההיתרים, לקחו הם חלק בפעילות טרור. בנוסף, מתן "תיעוד ישראלי" לתושבי האזור על ידי המדינה עלול ליצור סיכון מוגבר. אין לקבל את טענותיהם של העותרים לגבי היותה של מדיניות המשיבים בלתי מידתית.