תקציר סביר כרך ע' חוברת 2

ע.א. 11909/04 + 11902/04 - מרים חסין ואח' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ

אימתי הדיבור "בן זוג" בסעיף 78 בפקודת הנזיקין כולל גם "ידוע בציבור". פיצויים בתאונת דרכים עבור הפסד השתכרות "בשנים האבודות"(מחוזי ת"א - ת.א. 2361/00 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בתאונת דרכים שארעה בפברואר 94 נהרג יעקב חסין (להלן: המנוח), בהיותו בן 39 שנים. המערערים הם עזבונו של המנוח, גרושתו (המערערת) ושתי בנותיהם. קיימת מחלוקת בשאלת מעמדה של המערערת. זו האחרונה נישאה למנוח בשנת 1975, וכעבור כשנה נולדה בתם הבכורה. בשנת 1986 התגרשו השניים, אולם בכך לא תמה מערכת היחסים ביניהם. בשנת 1990 נולדה בתם השנייה. המנוח חלק את זמנו בין הדירה שרכש לעצמו לבין הדירה שבה התגוררה המערערת. בנסיבות העניין, קבע ביהמ"ש המחוזי שהמערערת היא בבחינת תלויה במנוח, בהיותה "בת זוג" כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 78 לפקודת הנזיקין, שכן, התיבות "בן זוגו", חלות גם על האלמנה "הידועה בציבור". כן נקבעו שיעורי הפיצויים. ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אכן, הדיבור "בן-זוגו" בסעיף 78 משתרע גם על "ידועים בציבור". אולם, במקרה זה ספק רב אם המערערת והמנוח עשויים להיחשב כמי שהיו "ידועים בציבור". בנסיבות רגילות, הגירושין הם סימן לכך שבני-הזוג אינם חפצים עוד לקיים חיי משפחה משותפים. גם אם אפשר שבני זוג שהתגרשו ימצאו את הדרך חזרה, עד כי ייחשבו "ידועים בציבור", הרי שנדרשות ראיות משכנעות לכך. בענייננו, המנוח והמערערת היו גרושים שנים רבות לפני התאונה, ואף כי הם בחרו להביא לעולם ילדה נוספת, הם חתמו על נספח להסכם הגירושין, שמטרתו - לפי האמור בו - "להסדיר את הפרדת עניני חייהם המשותפים כולל עניני הרכוש המשותף". בנוסף, המנוח קיים יחסי אישות גם עם נשים אחרות. בנסיבות אלה, נראה כי על אף שהמערערת והמנוח נותרו בקשר, אין לומר כי קשר זה עלה כדי היותם "ידועים בציבור".
ג. לצד הקושי בסיווגה של המערערת כתלויה במנוח, עומד הצורך לפסוק לעיזבונו של המנוח פיצויים עבור הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות". הלכת אטינגר (ע"א 140/00 פ"ד נח(4) 486) היא בעלת תוקף רטרוספקטיבי. משכך, יש להחיל הלכה זו בענייננו. מסקנה זו יש בה, בנסיבות המקרה, כדי לבטל את הצורך בבירור תביעתן של המערערות כתלויות. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי אין לפסוק במקרה זה למערערות 1-3 פיצויים בראשי הנזק של אובדן שירותים, אובדן פנסיה ואובדן קצבת זקנה, אינה מקימה עילה להתערבות. בהתחשב בכל אלה, וכן בעובדה שהמערערות 2 ו- 3 הן יורשותיו של המנוח לפי צו ירושה, ובהלכה המורה כי אין לפסוק כפל-פיצוי הן עבור אובדן תמיכה הן עבור הפסד השתכרות בשנים האבודות, הוחלט כי תחת הפיצוי בגין הפסדי תמיכה, יש לפסוק לעיזבון פיצוי עבור הפסד השתכרותו של המנוח "בשנים האבודות". הדיון הוחזר לבימ"ש קמא, לצורך בירור עניין אחד: סכום הפיצוי המגיע לעיזבונו של המנוח בגין הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות".

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה א. ריבלין, נאור, ג'ובראן. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד ניסן גיצה ויואב רחוקה למערערים, עו"ד יעל אייפרמן למשיבה. 14.8.07).

עע"ם 9423/05 - רשות השידור נגד קטימורה בע"מ

*פיצויי קיום או פיצויי הסתמכות כאשר בוטל מכרז לאחר שהוגשו עתירות נגד זוכים אחרים במכרז(מחוזי ת"א - ת.מ. 102/03 - הערעור נתקבל).

א. בחודש נובמבר 2000 פרסמה המערערת מכרז לבחירת ספק של ציוד צילום ועריכה עבור מחלקת החדשות של הטלוויזיה (להלן - המכרז הראשון) והמשיבה השתתפה במכרז. המערערת החליטה כי הזוכה במכרז הינה חברת נטקום. בעקבות זאת הוגשו עתירות על ידי המשיבה ומשתתפת נוספת במכרז והעתירות נמחקו בהסכמה. בחודש פברואר
2002 החליטה ועדת המכרזים לבטל את המכרז הראשון ולהוציא מכרז חדש. בעקבות החלטה זו הגישו שלוש המשתתפות במכרז הראשון עתירות, בהן ביקשה כל אחת מהן כי יוכרז שהצעתה היא הזוכה במכרז. עתירות שתי המשתתפות הנוספות נמחקו בהסכמה. עתירתה של המשיבה הוסבה לתובענה מינהלית, בה תבעה את נזקיה. לטענתה, היא היתה אמורה לזכות במכרז הראשון ולפיכך זכאית היא לפיצויי קיום או לפיצויי הסתמכות. ביהמ"ש פסק כי המשיבה זכאית לפיצויי קיום, היינו לרווח שהיתה מפיקה בעקבות זכייה במכרז, בשיעור של כ-1,318 מליון ש"ח. הערעור נתקבל.
ב. לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפגמים שנפלו במהלכיה של המערערת לבין אי-זכייתה של המשיבה במכרז. כיוון שכך יקבל את הערעור כבר על בסיס זה. בנוסף, לא היה יסוד לפסיקת פיצויי קיום, מאחר שהמשיבה לא התמידה בטענתה המקורית להכיר בה כזוכה במכרז הראשון. לפני גוף הנוטל חלק במכרז ציבורי קיימות שתי אפשרויות בנקיטת הליך משפטי, כאשר הוא טוען כי אמור היה לזכות במכרז: להגיש עתירה לסעד לפיו הוא הינו הזוכה במכרז; להגיש תובענה לפיצויים שעילתה במכרז. אם בעל הדין נוקט בדרך השנייה, עלול להיווצר מצב לפיו קיים זוכה במכרז, שזכייתו הוכרזה על ידי מוציא המכרז, ובצידו של זה קיים זוכה וירטואלי, אשר ביהמ"ש קבע כי הוא אמור היה לזכות במכרז והוא זכאי לפיצויי קיום. במצב הדברים המתואר תמצא הרשות הציבורית את עצמה משלמת פעמיים, אם כי לא כפל כפליים. מכל מקום, על הטוען לפיצויי קיום להוכיח כי הוא אמור היה לזכות במכרז. מכרז "תפור", כנטען כאן, מכוון למצב בו מוציא המכרז קובע מראש תנאים שיביאו לזכייתו של פלוני. במצב דברים כזה יקשה מאד על אלמוני לטעון כי הוא היה אמור לזכות אילו המכרז היה מתנהל כהלכה, שהרי הפגם טבוע במכרז מרגע הולדתו.
ג. משהוחלט שאין המשיבה זכאית לפיצויי קיום ומשאין המערערת מתנגדת לזכותה בפיצויי הסתמכות, ראוי לפסוק פיצויים כאמור למשיבה. מדובר בסכום של עשרות אלפי שקלים ולעניין זה נראה לנכון לקבוע סכום גלובלי של 75,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, גרוניס, ארבל. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד אבי ליכט למערערת, עוה"ד שחר הררי ושמאי יעקובוביץ למשיבה. 13.8.07).

ע.פ. 5360/07 + 4173/07 - פלונים נגד מדינת ישראל

*החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה תוך תקיפה אלימה ללא סיבה נראית לעין(ערעורים על מידת העונש - הערעור של המערערים נדחה וערעור המדינה נתקבל חלקית).

א. שני המערערים ואדם נוסף (להלן: ענאן), תושבי הכפר ריינה, הגיעו למגרש כדורגל, שם שהו אותה עת שני המתלוננים. ענאן התגרה באחד מהמתלוננים ללא כל סיבה, קילל אותו, משך בחולצתו ודחף אותו, ובתגובה הדף אותו המתלונן מעליו. הנאשמים וענאן החלו לתקוף את המתלוננים. במהלך הקטטה שלף הנאשם 2 סכין והחל לדקור בה את אחד המתלוננים. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, על-פיו הודו בעבירות המיוחסות להם, ונקבע כי המדינה תבקש לגזור מאסר בפועל בן 24 חודשים, מאסר על תנאי, קנס ופיצויים למתלוננים, בעוד שבאי כוח הנאשמים יוכלו לטעון באופן חופשי לעונש. באשר לנאשם 1, יליד 1987, ביהמ"ש קיבל את המלצת שירות המבחן וגזר לו מאסר בפועל למשך 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות; מאסר על תנאי למשך 9 חודשים, פיקוח של שירות מבחן ופיצוי למתלוננים. לנאשם 2 גזר ביהמ"ש מאסר בפועל לתקופה של 11 חודשים, מאסר על תנאי לתקופה של שנה למתלוננים. ערעור המערערים על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל באשר למערער 1.
ב. כל אחד מהצדדים טען כי השני מנוע מלערער, בעטיו של הסדר הטיעון שהוסכם ביניהם. כאשר מביאים לביהמ"ש המלצה לעונש בטווח ענישה לו יוכלו הצדדים לטעון, הרי ששני הצדדים רשאים להשיג בערכאת הערעור על קביעתו של עונש נמוך או גבוה לטעמם במסגרת טווח הענישה המוסכם. ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בגזר דין שנקבע בטווח הענישה המוסכם בהסדר הטיעון, אלא במקרים המצדיקים זאת.
ג. לגופו של עניין - נסיבות העבירה חמורות במיוחד. הנאשמים החלו בהתקפה אלימה על המתלוננים ללא סיבה נראית לעין. האינטרס הציבורי באירוע חמור מעין זה מצדיק ענישה מחמירה וגובר על נסיבותיהם האישיות של הנאשמים. באשר לנאשם 1, ניסיון העבר הוכיח כי הגישה השיקומית אינה מצליחה להרתיע אותו משימוש באלימות. לפיכך, מששב נאשם 1 ומעד בעבירות של אלימות יש לנקוט בגישה מחמירה יותר בתקווה שהמאסר ירתיעו מלנקוט באלימות בעתיד. עם זאת, יש להקל במעט בעונשו בהשוואה לעונש שנגזר על נאשם 2, מאחר שנאשם זה לא עשה בפועל שימוש בסכין, ולכן, נאשם 1 ירצה תשעה חודשי מאסר בפועל. שאר רכיבי עונשו יוותרו בעינם. באשר לנאשם 2, האיזון שערך ביהמ"ש לצורך גזירת דינו הוא ראוי ויש להותירו על כנו.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד ארווא חליחל למערער 1, עו"ד עלאא סלימאן למערערים, עו"ד בת עמי ברוט למשיבה. 16.8.07).

רע"ב 2416/05 - פלוני נגד שרות בתי הסוהר

*נוהל "התייחדות" אסירים חולי איידס עם בנות זוגם(הבקשה בוטלה עם מות המבקש).

א. המבקש (המנוח) היה אסיר עולם אשר נדון בשל עבירות רצח ועבירות אחרות לעונש מאסר עולם בתוספת 7 שנות מאסר במצטבר. במהלך מאסרו התברר כי הוא נשא איידס. הוא ביקש כי יאפשרו לו להתייחד עם בת זוגו, כנהוג לגבי אסירים אחרים, ובקשה זו סורבה נוכח החשש כי הדבר עלול לסכן את שלומה ובריאותה של בת הזוג. המבקש פנה בעתירת אסיר לביהמ"ש המחוזי ובמהלך ההליך גיבשה המדינה את עמדתה בסוגיה העקרונית של התייחדות אסירים נשאי איידס עם בנות זוגם. נקבע כי אסיר נשא איידס לא יהיה מנוע מלהתייחד עם בת זוגו, בכפוף לשיקולים מיוחדים שיש לשקול לצורך הגנה על שלומה של בת הזוג ובריאותה. ביהמ"ש קמא דחה את עתירת המבקש, בקבעו כי שירות בתי הסוהר פעל באורח סביר. לאחר הגשת הערעור, נפטר המבקש והתייתר הצורך בהחלטה אופרטיבית בהליך זה. יחד עם זאת, יש מקום והצדקה להתייחס לגופה של הבקשהו. נוהל השב"ס אושר בפסה"ד כסביר.
ב. שירות בתי הסוהר הכיר בצרכי ההתייחדות של אסירים, ועיגן הסדר לגביהם בנהליו. בגדרו של נוהל זה, לא נשלל על הסף מתן היתר לנשא איידס להתייחד עם בת זוגו. בין השיקולים הרלבנטיים נשקל גם הפרופיל האישיותי של האסיר ביחס לשאלה האם ניתן לבטוח בהתנהגותו במהלך ההתייחדות כי ינקוט באמצעי הזהירות הנדרשים כדי למנוע הדבקה וסיכון חיים מבת הזוג. המבקש לא תקף בבקשתו את נוהל השב"ס, אלא את יישומו של הנוהל בעניינו. הנסיבות כפי שתוארו בביהמ"ש הצביעו על כך שבמתן רשות למבקש להתייחד, היה עלול להיווצר סיכון כבד לשלומה ובריאותה של בת הזוג; זאת, נוכח קווי אישיותו של המבקש, שעל-פי עמדת הגורמים המקצועיים, לא ניתן היה לבטוח בו כי ינקוט אמצעי הגנה להבטיח את בת זוגו מפני הידבקות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד סמדר בן נתן למבקש, עו"ד הרן רייכמן למשיב. 16.8.07).

רע"א 5273/07 - אמקור בע"מ נגד א. ארנסון בע"מ ואח'

*מתן צו מניעה זמני נגד מימוש ערבויות בנקאיות, כאשר נטען כי הדרישה למימוש הערבויות נעשתה מתוך "מניע זר" לתכלית מתן הערבויות(הבקשה נדחתה).

א. אמקור וארנסון התקשרו בחוזה לפיו התחייבה ארנסון לבצע עבור אמקור עבודות בניה במסגרת פרוייקט מסויים. בהתאם לתנאי החוזה מסרה ארנסון לאמקור שתי ערבויות בנקאיות אוטונומיות בסכום כולל של כ-5,000,000 ש"ח. אמקור טוענת כי מדובר בערבויות שנועדו להבטחת כל חיוביה החוזיים של ארנסון, לרבות ההתחשבנות הסופית. ארנסון טוענת כי מדובר בערבויות ביצוע בלבד שנועדו להבטיח את ביצוע הבנייה. על פי תחשיביה של אמקור חייבת לה ארנסון כ-8,000,000 ש"ח. ארנסון טוענת שדרישות שדרישות אמקור התעוררו רק לאחר השלמת הפרוייקט הלכה למעשה ובמטרה ללחוץ עליה לוותר על יתרת הסכום שחייבת לה אמקור, המסתכם לטענתה בכ-16,000,000 ש"ח. לטענת ארנסון, מנהלה של אמקור הודה בכך במהלך המגעים בין החברות. ביום 13.2.07 הגישה ארנסון תביעה נגד אמקור על סך של כ-25,000,000 ש"ח. ביום 11.3.07 הגישה אמקור לבנק דרישה למימוש שתי הערבויות הבנקאיות. בתגובה הגישה ארנסון בקשה לצו מניעה זמני נגד המימוש, וביהמ"ש קיבל את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. גם אם המבנה נשוא ההסכם נמסר והעבודות הושלמו, אין בכך כדי להצדיק הוצאת צו מניעה שימנע מימוש של הערבויות הבנקאיות האוטונומיות, כפי שקבע בימ"ש קמא. אלא שהבקשה למתן סעד זמני נתמכה בתצהיר של מנכ"ל ארנסון, בו סיפר על פגישה שקיים עם מנכ"ל אמקור, בה אמר לו מנכ"ל אמקור, כי זו קיבלה הלוואה גדולה שהובטחה בשעבוד על הפרוייקט בו מדובר ועל הכנסותיו, כי חלק מכספי ההלוואה שימשו לצורך תשלום פיצויים לעובדים, כי נוצר הפסד ניכר בפרוייקט וכי אמקור זקוקה לכספים אותם תנסה להשיג באמצעות חילוט הערבויות. לתצהיר צורף מכתב שנשלח על ידי מנכ"ל ארנסון למנכ"ל אמקור יום אחד לאחר הפגישה. התצהיר הנגדי של אמקור בבימ"ש קמא נעשה על ידי המהנדס הראשי של החברה שניהלה את הפרויקט ופיקחה על ביצועו.
ג. טענה כי דרישה לחילוט ערבות אוטונומית נעשתה מתוך מניע זר יכולה לקיים את החריג של "נסיבות מיוחדות", באופן שיוביל למתן צו מניעה זמני כנגד מימוש הערבות. בעל דין הטוען לתחולתו של החריג חייב לבסס את הדברים על פי הנדרש בגדר בקשה לסעד זמני. מבחינה זו עמדה ארנסון בדרישה, כאשר תמכה את בקשתה בתצהירו של המנכ"ל וכאשר בתצהיר סופרו הדברים הנזכרים שהשמיע מנכ"ל אמקור. ניתן היה לצפות כי מנכ"ל אמקור עצמו ייתן תצהיר לגבי העניין המסויים, במיוחד כאשר התצהיר מטעם ארנסון ניתן על ידי אדם שהיה צד לשיחה הרלוונטית. משלא הוגש תצהיר על ידי מנכ"ל אמקור, יש לקבוע כי ברמה הלכאורית הוכח החריג של "נסיבות מיוחדות".

(בפני: השופט גרוניס. עו"ד זאב שרף למבקשת, עו"ד ר. הלפרין גולד למשיבה. 12.8.07).

בג"צ 7067/07 - חיים נתנאל בע"מ ואח' נגד שר המשפטים ואח'

חוקיות צו בתי המשפט שהקים את ביהמ"ש המחוזי מחוז מרכז וצמצם את סמכותו העניינית. הסמכות להורות על העברת תיקים מבימ"ש אחד למשנהו(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. ביום 2.5.07 חתם שר המשפטים על צו בתי המשפט (הקמת בימ"ש מחוזי מרכז), אשר מכוחו הוקם בימ"ש מחוזי נוסף, שמקום מושבו בפתח-תקווה. תחילת פעולתו של ביהמ"ש נקבעה ליום 2.9.07. בסעיף 2 לצו ההקמה, תוקן צו בתי המשפט (הוראות מעבר) (אזורי השיפוט של בתי המשפט המחוזיים), באופן שקבע לא רק את סמכותו המקומית של ביהמ"ש החדש - שיפוט במחוז המרכז, אלא גם ס-ייג את סמכותו העניינית.
נקבע, כי בפלילים לא יישב אותו בימ"ש כערכאה ראשונה, והוא יוסמך לדון אך בערעורים. בתאריך 9.7.07 תיקן השר את הצו לגבי בימ"ש זה ומגדריה של סמכות ביהמ"ש הוצאו, עד להחלטה אחרת, עניינים שונים אשר הטיפול בהם הושאר בידיו של ביהמ"ש בתל-אביב. את הצווים כולם, כמפורט בראשיתם, התקין שר המשפטים מכוח סמכות אשר, להבנתו, נמצאת בסעיף 33 לחוק בתי המשפט לאמור: "שר המשפטים רשאי, בצו, להקים בתי משפט מחוזיים ולקבוע מקום מושבם ואזור שיפוטם". ביהמ"ש החדש נערך לפעילות. מספר רב של תיקים כבר הועברו אליו מביהמ"ש המחוזי בת"א. בעלי-דין הוזמנו לדיונים שנקבעו בפניו, וביום 12.8.07 פרסם מנהל בתי-המשפט, את רשימת התיקים האזרחייםאשר יועברו לערכאה החדשה.
ב. העותרים, שערעור אזרחי שלהם הועבר לטיפולו של ביהמ"ש המחוזי מרכז, טוענים כי השר לא הוסמך לקבוע את גדרי סמכותה העניינית של ערכאה שיפוטית, באשר זו נקבעה בחקיקה ראשית - היא הוראתו של סעיף 40 לחוק בתי-המשפט, ואין לשנותה בנורמה תחיקתית בת מעלה נמוכה יותר. גם העברתם של תיקים תלויים ועומדים מביהמ"ש המחוזי בתל-אביב לערכאה שהוקמה נעשתה, כנטען, בחוסר סמכות, באשר הכוח לעשות זאת נמסר, כמצוותו של סעיף 78 לחוק בתי המשפט, לנשיא ביהמ"ש העליון או למשנה לנשיא בלבד. העתירה נתקבלה בחלקה.
ג. על פני הדברים ברור, כי הקמתם של בתי-משפט מחוזיים חדשים היא בסמכותו של שר המשפטים, וכך גם קביעת המקום הפיזי בו יישבו ערכאות אלו וממנו יממשו את אחריותן השיפוטית. מאידך, הכוח לקבוע הוראות, הנוגעות במישרין או בעקיפין לסמכותו העניינית של ביהמ"ש המחוזי, לא ניתנה לשר המשפטים. באשר להעברת תיקים מבימ"ש למשנהו - סעיף 78 לחוק בתי-המשפט האחרון מסמיך את נשיא ביהמ"ש העליון ואת המשנה לנשיא להורות על העברתם של תיקים מערכאה אחת לרעותה. מכוח סעיף 33 לחוק בתי-המשפט מוסמך השר, לקבוע את תחומי השיפוט הגיאוגרפיים של הערכאות השונות. אפשר כי בעקבות שינוי בתחומיו של אזור שיפוט פלוני, שלאחריו תשתנה גם סמכותה המקומית של הערכאה הנוגעת בדבר, יועברו תיקים לערכאה לה מסורה סמכות השיפוט המקומית על-פי הכללים החדשים. ברם, בשל עקרון ההסתמכות, כמו גם מטעמים נוספים, יהיו אלה אך תיקים שהדיון בהם טרם החל. מכל מקום, ברור הדבר שתיקים שאינם מושפעים מן השינוי בסמכות הגיאוגרפית, אין השר מוסמך להעביר.
ד. בהיעדר הסמכה בחוק לקביעתם של נושאים אשר יונחו לפתחם של בתי-המשפט המחוזיים הנוגעים בדבר, או שייגרעו מטיפולם, כמו גם להעברתם של תיקים בין ערכאות, ברור הדבר שההוראה להעברת התיקים ניתנה בחוסר סמכות. במרוצת השנים התפתח במשפטנו הרעיון של בטלות "יחסית". במקרה שבפנינו ננקטו פעולות רבות בעקבות הצווים שהוצאו בחוסר סמכות. לפיכך, לביהמ"ש המחוזי מרכז לא יועברו תיקים נוספים, מעבר לאלו שכבר הועברו על-פי הרשימה שגיבש מנהל בתי-המשפט.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, רובינשטיין. החלטה - השופט לוי. עו"ד חיים שטנגר לעותרים, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 30.8.07).

ע.א. 4978/05 + 4842/05 - סלובר בע"מ ואח' נגד בנק לאומי... ואח'

*דחיית תביעה נגד בנק בעילות של מצג שווא רשלני ותרמית. *דחיית "הודעה לצד ג'" על יסוד פוליסה לביטוח אחריות מקצועית לשיפוי בגין הוצאות משפט, כאשר התביעה העיקרית נדחתה וההודעה לצד ג' לא התייחסה להוצאות משפט(מחוזי י-ם - ת.א. 3218/01 - הערעורים נדחו).
א. המערערות הן חברות שעסקו בייזום, ניהול וביצוע פרוייקטים בתחום הבנייה. במועדים הרלוונטיים שכרו המערערות את שירותיה של חברת ארליך, (להלן: החברה), שהיתה לקוחה של המשיב (להלן - הבנק), כדי שזו תבצע עבורן פרוייקטים ביפו
ואילת. להבטחת חיוביה, הפקידה החברה בידי המערערות ערבויות בנקאיות - ערבות נפרדת עבור כל פרוייקט. בסוף שנת 1993 נקלעה החברה לקשיים. בתחילת חודש ספטמבר 1994, מינה הבנק את חברת גרניט, על מנת שזו תמליץ לו האם לפעול להבראת החברה או לפירוקה. המשיבים 2 ו-3 הם מנהליה של חברת גרניט (להלן - הבקרים). לאחר שהבקרים הגישו דו"ח כמבוקש, החליט הבנק, ביום 9.9.1994, להגיע עם החברה להסכם הבראה. ביום 6.10.1994 הגיש מנהל המערערות (להלן: ברוש) דרישה לחילוט הערבויות הבנקאיות, ולאחר כארבעה ימים הסכים לעכב את דרישתו. בימים 16.10.1994 ו-25.10.1994 נחתם הסכם ההבראה בין הבנק והחברה (להלן - הסכם ההבראה). ביום 23.10.1994, הודיע ברוש פעם נוספת על חילוט הערבויות. לאחר שיחה עם מנהלי החברה, עיכב ברוש את חילוט הערבויות בשנית, ואף הסכים להקטנת הערבות של ביצוע פרוייקט יפו מ-400,000 שקלים ל-100,000 שקלים. עיקרו של ההליך בבימ"ש קמא נסב על ניסיונן של המערערות להוכיח כי הבנק והבקרים חבים חובות שונות כלפיהן, למרות שלא נתקיים ביניהן קשר חוזי ישיר, וכי חובות אלו הופרו. ביהמ"ש דחה את כל טענות המערערות. הערעור נדחה.
ב. עיקר טענותיהן של המערערות סובב על שתי עילות: האחת, מצג שווא רשלני שיצר הבנק כלפיהן, כאילו בכוונתו לתמוך בחברה, כשבפועל לא התכוון לעשות כן. בכך, לטענתן, גרם להן לחתימת הסכם הביניים; השנייה היא התרמית, העולה, לטענת המערערות, מהשתלשלות האירועים שהובילה להפחתת הערבות לביצוע פרוייקט יפו. לשם הטלת אחריות בגין עוולת הרשלנות נדרש התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, כי ניתן לייחס לנתבע אשם, וכי קיים קשר סיבתי בין האשם לנזק. במקרה שלפנינו, יסוד ההתרשלות הנטען מבוסס על מצג שווא רשלני. בהקשר זה קבע בימ"ש קמא קביעות עובדתיות, לפיהן לא עלה בידי המערערות להוכיח כי התקיים מצג שווא מצד הבנק כלפיהן. כאמור, המערערות טוענות גם כי יש להטיל על הבנק אחריות מכוח עוולת התרמית, עקב דרישתו להפחתת הערבויות שבידיהן, והתחייבותו הכוזבת, לטענתן, שבתמורה יזרים כסף לפרוייקט אילת. גם טענה זו לא הוכחה.
ג. בערעור השני שהוגש על ידי הבקרים, המשיבה היא כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן - כלל), שהוציאה לבקרים פוליסה לביטוח אחריותם המקצועית. משתבעו המערערות את הבקרים, שלחו האחרונים לכלל הודעה לצד שלישי (להלן - ההודעה). ביהמ"ש הורה כי נושא ההודעה יידון רק לאחר הדיון בתובענת המערערות. משדחה את התובענה, דחה ביהמ"ש גם את ההודעה, ללא דיון בה. הבקרים טוענים כי ביהמ"ש שגה בעשותו כן, משום שההודעה ניתנה לכלל לא רק בשל חששם כי תוטל עליהם אחריות, אלא גם משום שעל פי הפוליסה מחוייבת כלל לכסות את הוצאות הגנתם. לפיכך, היה טעם לדון בהודעה על אף שהתובענה נדחתה. בטענתם זו צודקים הבקרים. אעפ"כ אין לקבל את הערעור. מתוך ההודעה ששלחו הבקרים לכלל אין עולה כי ביקשו ממנה לשפותם בגין הוצאות הגנתם על בסיס התחייבותה בפוליסת הביטוח. משכך, ולאור עמדתה של כלל, לפיה על הבקרים לתבוע את כיסוי הוצאות הגנתם בהליך נפרד, יש לקבוע כי לעניין כיסוי הוצאות הגנתם, דחיית ההודעה לא תמנע מהם מלתבוע את כלל, בהליך נפרד, לשפותם בגין הוצאות הגנתם מפני תביעת המערערות.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ארבל, חשין. החלטה - השופט חשין. 12.8.07).

עע"ם 3536/07 - לויס אבו חנא ואח' נגד זהבית צרפתי ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שעניינו צו הפסקה מינהלי לעסקים העוסקים בגידולי חזיר ללא רשיון וגורמים למטרד סביבתי (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

ביום 11.3.07 הורה ביהמ"ש המחוזי בחיפה למשיבים 6, 7 ו-8 (ראש מועצה מקומית מעיליא ואח') לעשות שימוש בסמכות
המוקנית להם על פי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים וליתן צו הפסקה מינהלי של גידול חזירים בעסקים מסויימים. בפסה"ד נקבע כי עסקים אלה פועלים ללא רשיון עסק, והפעלתם גורמת מטרדים סביבתיים כבדים. ביהמ"ש לעניינים מינהליים קבע, כי מדובר בפגיעה קשה באיכות הסביבה הנגרמת מדירי החזירים במעיליא, בעוד הגורמים המוסמכים לא הפעילו את סמכותם למנוע זאת. בעלי הדירים ביקשו לעכב את ביצוע פסה"ד עד לערעור. הבקשה נדחתה.
יש להניח כי השיקולים המקובלים לענין עיכוב ביצוע פסקי דין, המקובלים בסדר הדין האזרחי, חלים בשינויים המחוייבים, גם בעתירות מינהליות. בהקשר זה, נקודת המוצא הינה כי אין מעכבים פסק דין שניתן גם אם הוגש לגביו ערעור. בענייננו, מדובר בניהול דירי חזירים במשך תקופה ארוכה בלא רשיונות עסק ובניגוד לחוק. לכך מצטרפת קביעה עובדתית לפיה אופן ניהול דירי החזירים ומיקומם מהווים פגיעה ממשית באיכות הסביבה, ויוצרים מטרד של ממש לבני אדם ולעסקים המצויים בסמוך למקום, ופוגעים קשות באיכות חייהם. טענת בעלי הדירים בדבר הפגיעה בחופש העיסוק לא תשמש טענה טובה, כאשר ניהול העסק שלא כדין פוגע פגיעה ממשית באיכות הסביבה ובזכותם של בני הציבור לאיכות חיים ברמה נאותה.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. 1.8.07).

ע.פ. 3543/07 - דויד שוסטר נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור על חומרת העונש בעבירה של יבוא סמים למרות "פער בענישה" לעומת עבריין אחר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של יבוא קוקאין. בכתב אישום מתוקן, שבו הודה המערער, היו שלושה נאשמים. כל אחד מהם בנפרד הגיע להסדר טיעון, וכך פוצל הדיון בין המערער לשני הנאשמים האחרים. בהסדר טיעון עם המערער הוסכם כי המדינה תעתור למאסר בפועל של 48 חודשים, כאשר המערער יהיה חופשי בטיעוניו לעונש. כחודש לפני שנערך הסדר הטיעון עם המערער, הושג הסדר טיעון עם הנאשם 2, בגדרו תוקן כתב האישום ל"סיוע ליבוא סם מסוכן", והוסכם כי "המאשימה תבקש להטיל על הנאשם עשרה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 10,000 -". הנאשם 2 נדון למאסר בפועל של שישה חדשים, למאסר על תנאי של שנה ולקנס בסך 10,000 ש"ח. ביהמ"ש גזר למערער עונש של 45 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
טענות הערעור לעניין גזה"ד בפער הגדול מאוד שבין מידת עונשו של המערער לבין מידת עונשו של הנאשם 2. אולם, אין ספק כי חלקו של המערער בפרשת המעשים והסמים משמעותי וחמור בהרבה מחלקו של הנאשם 2, ברמה המצדיקה פער ענישה משמעותי בין שניהם. המערער ערך את הסדר הטיעון, תוך ידיעה כי חודש קודם לכן נערך הסדר הטיעון עם הנאשם 2 ולפיו הגבילה המדינה את עתירתה לעונש מאסר של 10 חודשים בלבד, אעפ"כ הסכים לכך שהמדינה תבקש מאסר של 48 חדשים. מכל מקום,
משהגיע נאשם להסדר טיעון הכולל את תקופת המאסר שתעתור לה המאשימה, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגזר הדין שנקבע בטווח הענישה המוסכם.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד דינה ילוז למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 7.8.07).

בש"פ 6829/07 - מדינת ישראל נגד גד פרנקל

*שחרור בערובה למרות הצהרת תובע שיוגש כתב אישום בעבירה של מעילה בכספים ע"י כונס נכסים (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב נעצר בחשד למעילה בכספים שבוצעה על פי החשד במסגרת מינויו מטעם ביהמ"ש ככונס נכסים בתיקים שונים וכן בחשד
למעילה בכספי חברת אמדוקס שהעורר שימש כבא כוחה. בימ"ש השלום האריך את מעצרו של המשיב תוך שקבע כי בתום תקופת המעצר ישוחרר ממעצר בתנאים, כאשר הוסכם בין הצדדים כי העוררת תוכל לפנות בתום התקופה בבקשה להארכת המעצר אם יחול מפנה של ממש בחקירה. לאחר מכן הוארך מעצרו של המשיב פעמיים נוספות. ביום 7.8.07 פנתה העוררת לבימ"ש השלום בראשון לציון בבקשה להאריך את מעצרו של המשיב לצורך הגשת כתב אישום בשל חשש ממשי להימלטותו מן הדין, ובמקביל הגישה הצהרת תובע. ביהמ"ש לא נעתר לבקשת העוררת והורה על שחרורו של המשיב. ערר שהגישה העוררת נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערר נדחה.
חוק המעצרים קובע הסדרים שונים להחזקת אדם במעצר, בשלב החקירה המשטרתית, אז מוחזק הוא כ"חשוד", ולהחזקתו במעצר בשלב שלאחר הגשת כתב אישום, שאז הוא בחזקת "נאשם". ענייננו אנו בתקופת הביניים שבין תום החקירה המשטרתית להגשת כתב האישום. מכוח סעיף 17(ד) לחוק ובכפוף לתנאים הנקובים בו, מוסמך ביהמ"ש "לגשר" בין תקופת המעצר לצרכי חקירה למועד הגשת כתב האישום. בקשת המדינה נבחנה על ידי שתי ערכאות שמצאו כי התמונה כפי שהוצגה בפניהן אינה מגלה חשש מבוסס להימלטותו של המשיב מן הדין, היא עילת המעצר מכוחה טענה העוררת למעצר הביניים. אין בטיעוני העוררת טעמים שדי בהם כדי להפוך את החלטת הערכאות הקודמות.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד י. קורצברג לעוררת, עוה"ד ד. ליבאי וא. רט למשיב. 9.8.07).

בע"מ 3458/07 - פלונית נגד פלוני ואח'

*היענות לבקשת הורים לעיכוב יציאה מהארץ של בתם בת ה-39 שהוגדה כ"חסויה" (הבקשה נדחתה).

המבקשת, כבת 39, רואת חשבון ומשפטנית, התגוררה בניו-זילנד במשך תקופה של כ-3 שנים, עד לחודש מרץ 2006. בשובה ארצה פנתה המבקשת לפסיכיאטר, ד"ר גור, לקבלת טיפול, בשל מצוקה נפשית אליה נקלעה. ביום 10.8.06 נודע להוריה של המבקשת, המשיבים 2-1, כי היא מתעתדת לצאת את הארץ לרוסיה למחרת היום, והגישו בקשה דחופה לביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא לעכב את יציאתה ולמנות לה אפוטרופוס. הבקשה נתמכה בחוות דעתו של ד"ר גור (להלן: חוות הדעת), לפיה, המבקשת אינה מסוגלת לטפל בעניינה בעצמה, אך מסוגלת להביע את דעתה בשאלת מינוי האפוטרופוס. ביהמ"ש נענה לבקשת המשיבים, ונתן צו עיכוב יציאה. הדיון בנושא נקבע ליום המחרת במעמד הצדדים והמבקשת לא התייצבה לדיון. לאחר הליכים מספר הורה ביהמ"ש למנות למערערת אפוטרופוסית זמנית, המשיבה 3, לתקופה של שישה חודשים, בהתאם להמלצת ד"ר גור. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
משהוגדר אדם כחסוי, רשאי ביהמ"ש לפעול לשמירת ענייניו, ובכלל זה לעכב יציאתו מן הארץ. ויוטעם: אין בדבר כדי להקל כהוא זה בחשיבות חופש התנועה של אדם בין אם חסוי ובין אם לאו, שהוכרה כזכות חוקתית ראשונה במעלה. נסיבות המקרה מצדיקות את עיכוב יציאתה של המבקשת מן הארץ. כל זה בכפיפות לדיונים הקבועים בביהמ"ש, ועל בסיס הדאגה לשלומה של המבקשת.

(בפני: השופטת ארבל. 7.8.07).

רע"א 6524/07 - חברת לווים הצפון בע"מ ואח' נגד יעיש פטיטו

*דחיית בקשה להקדמת מועד דיון בבקשה לביטול צו עיקול זמני על נכסי המבקשים ודחיית טענה שתקופת הפגרה אינה מפסיקה את המועד של 7 ימים לדיון בבקשה לביטול צו עיקול זמני (הבקשה נדחתה).

המבקשת 2 היא בעלת המניות במבקשת 1, והמבקשים 3 ו-4 הם בעלי מניות במבקשת 2. המשיב הגיש תביעה ממונית נגד המבקשים ונתבעים נוספים, ולבקשתו
הוטל צו עיקול זמני על נכסי המבקשים. ביום 10.7.07 ביקשו המבקשים את ביטולו של הצו, וביום 18.7.07 נקבע כי הבקשה תידון במעמד שני הצדדים ביום 19.8.07. ביום 22.7.07 עתרו המבקשים להקדמת מועד הדיון, בטענה כי העיקול מונע מהם מכירת נכסי מקרקעין שבבעלותם וגורמת להם נזקים. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם, בקבעו כי הוראת תקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה ייקבע דיון בבקשה לביטול צו עיקול בתוך לא יאוחר משבעה ימים מיום הגשת הבקשה - מתפרשת כך שימי הפגרה אינם באים במניין שבעת הימים. המבקשים עתרו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקיים דיון בערעור על ההחלטה במהלך הפגרה. ביהמ"ש דחה את בקשתם בהתייחסו אף לגופם של דברים ובקבעו כי ההחלטה ניתנה כדין, וכי אין בעובדה שהדיון ייערך ביום 19.8.07 כדי לסכל את קידום מטרתם של המבקשים למכירת הבית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "תקופת פגרה של ביהמ"ש לא תובא במנין הימים שנקבעו...". גם לעניין קביעת דיון בבקשה לביטול צו עיקול זמני לא יבואו במניין, במישור המשפטי, ימי פגרת בתי המשפט. אכן, יתכנו מקרים, דווקא באשר לסעדים זמניים, של צורך בדיון דחוף. במקרים כאלה יורה ביהמ"ש או הרשם כי לא יבואו ימי פגרה במניין, בהתאם לסיפה של תקנה 529. אף במקרה דנן קבע הרשם מועד דיון החל בתוך תקופת הפגרה, אולם לא ראה צורך מיוחד להקדימו למועד סמוך עוד יותר, ואף ביהמ"ש המחוזי התייחס למאזן הנוחות ולא מצא מקום להתערבותו.

(בפני: השופט רובינשטיין. עוה"ד אריאל פלביאן ויואב רזין למבקשים. 29.7.07).

בש"פ 6539/07 - בן מיור יהושוע נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות מרמה וגניבת שיקים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בשני אישומים, שעניינם עבירות מרמה וגניבת שיקים שעשה בהם שימוש לצרכיו האישיים. ביום 1.7.07 הורה בימ"ש השלום בנצרת - לבקשת המדינה - על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נתקבל.
מרבית הראיות נגד העורר הינן נסיבתיות. בעוד המדינה מסיקה מראיות אלה את כוונת המרמה, מבקש העורר ללמוד מהן על התנהלות עסקית כושלת, אך "לגיטימית". העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות מרמה ורכוש, אשר אינן מקימות חזקת מסוכנות מכוח הדין. המסוכנות הנשקפת מן העורר, בשים לב לעוצמתה ולטיבה, אינה כזו שניתן לשלול על הסף אפשרות לאיינה בדרך של חלופת מעצר מתאימה.

(בפני: השופט פוגלמן. עו"ד הנא מאהר לעורר, עו"ד אליעד וינשל למשיבה. 9.8.07).

בג"צ 2640/06 - התאחדות המלונות בים המלח נגד מדינת ישראל ואח'

*קביעת מועדים לטיפול בהצפת שטח בתי המלון בדרום ים המלח עקב פעילות מפעלי ים-המלח (העתירה נתקבלה בחלקה).

נושא העתירה החשש להצפת בתי המלון בדרום ים המלח בשל עליית מפלס המים נוכח פעילות מפעלי ים המלח. בעקבות דיון מיום 23.11.06 נמסרו לוחות זמנים משוערים לבדיקת חלופות הפתרון לנושאי ההצפה, וכן נמסר כי יועבר בתוך שבוע על ידי הממשלה (ואכן הועבר) לוח זמנים לעניין פתרונות ביניים. המדינה ביקשה בהודעתה לדחות את העתירות. לדעת המדינה, מעורבותה אינה מובנת מאליה, והבסיס לבעיה הוא "סכסוך בין שני עסקים שונים", קרי, בין מפעלי ים המלח הגורמים לפגיעה סביבתית לבין המלונות המושפעים הימנה, שהמדינה אינה צריכה להיות צד לו העתירה נתקבלה בחלקה.
ים המלח הינו אחת מאבני היסוד של הארץ הזאת, ואין להעלות על הדעת כי ממשלת ישראל תיתן יד במעשה או במחדל לפגיעה אנושה בה. על פני הדברים נראה, שהצדדים השונים לעתירה כולם צריך שיהיו שותפים בצורה מתאימה במאמץ התיאומי והביצועי לפתרון ביניים ופתרון הקבע. במישור האופרטיבי: נחוץ לקבוע לוח זמנים ריאלי לטיפול בנושא. הלוח שהוגש בשעתו לא קויים, יש צורך בלוח זמנים חדש, עדכני ורציני שיוגש על-ידי המדינה בתוך 60 יום

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יגאל קווה לעותרת, עו"ד דינה זילבר, עדי קפלן, אילן בלומנפלד, אייל טלמון, ורד שאלתיאל ונועם פורר למשיבים. 13.8.07).

ע.פ. 2585/07 - עיסאם זחאלקה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת הריגה תוך כדי ביצוע ירי ע"י בעל חנות בשודד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

דמיטרי יאלנסקי, (להלן: המנוח), נכנס בשעת בוקר לחנות תכשיטים בכפר קרע, הוציא אקדח מתיקו, הודיע "זה שוד", והוביל את המערער, בעל החנות, לכסא בקצה החנות, שם כבל את ידיו באזיקון. לאחר מכן אסף תכשיטים ופנה לעבר הדלת לצאת מהחנות. לחנות דלת אחת מזכוכית המובילה ממנה אל לובי, ודלת שנייה המובילה מהלובי אל הרחוב. המנוח פנה למערער ודרש ממנו את המפתח לדלת הפנימית, ובהמשך הורה לו לשכב על בטנו. לאחר שהמנוח עבר אותה דלת, הוא לא הצליח לפתוח את הדלת החיצונית, וכך נותר לכוד במרחב שבין שתי הדלתות. בשלב זה הצליח המערער להשתחרר מהאזיקון, נטל אקדח שהחזיק ללא רישיון, והחל יורה לעבר המנוח מבעד לזכוכית המשוריינת, מאחת היריות נפצע המנוח בידו. המנוח התקרב לדלת הפנימית, קירב אליה את ראשו ואז ירה המערער בראשו והרגו. הוא הורשע בעבירות הריגה, עבירות בנשק ושיבוש מהלכי משפט, ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הנסיבות אליהן נקלע המערער היו קשות מאין כמותן. המנוח היה חמוש באקדח, וזיכרונות שוד קודם משנת 2003, בחנות, כל אלה יחדיו נטעו בלבו של המערער את התחושה כי חייו נתונים בסכנה. אולם, חומרתה של סכנה זו פחתה במידה ניכרת משהצליח המערער להשתחרר מהאזיקון ואחז באקדח שהיה עמו. המערער לא הסתפק בכך, ופתח באש לעבר יריבו מבעד לזכוכית. המנוח הצמיד ראשו לחלון הזכוכית שבדלת הכניסה הפנימית, ובמקביל הצמיד המערער את אקדחו לחלון זה וירה בראשו של המנוח. ירי זה רחוק מלהיות "הגנה עצמית", באשר יריבו היה כבר פצוע. בנסיבות אלו איזן ביהמ"ש המחוזי נכונה את כל השיקולים הצריכים לעניין.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט לוי. עו"ד אבנון צבי למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 8.8.07).

עש"ם 5493/07 - טליה ויינשטיין נגד מדינת ישראל שירות התעסוקה

*חומרת העונש המשמעתי של מנהלת לשכת תעסוקה בשרון שקיבלה לטיפול את בני משפחתה בלשכתה למרות שלא התגוררו בתחום הטיפול של הלשכה והזינה במחשב כתובות מגורים לא נכונות (ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה). המערערת ניהלה את לשכת התעסוקה בשרון והואשמה בכך כי בשנים 2002-2003 קיבלה לטיפול ארבעה דורשי עבודה, לרבות שני קרובי-משפחתה מדרגה ראשונה, אף שלא התגוררו בתחום הטיפול של הלשכה (להלן האישום הראשון). לצורך כך הזינה כתובות מגורים בניגוד לדין (להלן האישום השני); וכן רשמה התייצבויות של דורשי העבודה בדיעבד (להלן האישום השלישי). דורשי העבודה הנזכרים הם: בעלה של המערערת, ב-תה, אשה נוספת וגבר נוסף, עתונאי במקומון בשרון. בית הדין התייחס לטענת ההגנה של המערערת, לפיה התופעה
של חריגה מנהלים נפוצה בשירות התעסוקה, וציין כי אין בכך כדי להקל בחומרת העבירה. בית הדין הטיל על המערערת את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, העברה מתפקיד של מנהלת לשכת שירות תעסוקה ומכל תפקיד ניהולי למשך חמש שנים, והורדה בדרגה לפרק זמן של שנה. בית הדין לא קיבל את בקשת התביעה להטיל על המערערת עונש פיטורין או להורות על העברתה מעבודה בשירות, לנוכח שירותה רב-השנים בו והניסיון שצברה בו. הערעור על חומרת העונש נדחה.
נושא מרכזי שבו חטאה המערערת היה הטיפול בבני משפחתה, בבעלה ובבתה. המניעו-ת האישית הנוגעת לכגון דא, שצריכה היתה להיות פשוטה וברורה כשמש בצהרי היום, לא היתה בחינת מובן מאליו אצל המערערת. מעשה אסור גורר שכמותו, ופירצה קוראת לשכמותה, והתוצאה היתה שכדי לאפשר את הטיפול שלא על פי הנהלים בקרובי המשפחה, נרשמו על ידי המערערת כתובות לא אמיתיות במחשב, והנה עבירה נוספת, וכך באשר לרישום ההתייצבות בדיעבד. ככל שהמדובר בשירות הציבורי, שהגנה עליו היא עיקר תכליתו של הדין המשמעתי, פוחת המשקל הניתן לנסיבות האישיות.

(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד א. שילוני למערערת, עו"ד מ. אומיד למשיבה. 13.8.07).

ע.פ. 5796/07 - חן יום טוב נגד מדינת ישראל

*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו שנומקה ב"מראית פני הצדק", למרות שאין חשש למשוא פנים (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. במקביל נפסל רישיונו פסילה מנהלית למשך 30 ימים. המשיבה הגישה בקשה להארכת פסילת רישיונו של המערער עד תום ההליכים, וביום 19.6.2007 ניתנה החלטתו של השופט נהרי בבקשה האמורה. השופט ציין כי רמת המסוכנות הנשקפת מן המערער אינה מן הגבוהות, וזאת נוכח עברו התעבורתי, אשר הינו נקי כמעט לחלוטין. בנסיבות אלה, קבע כי יש להאריך את פסילת רישיונו של המערער לתקופה קצובה בלבד, עד ליום 29.8.2007. ההליך העיקרי נגד המערער נקבע אף הוא לדיון בפני השופט נהרי. עם פתיחתו של הדיון, ביקשה התביעה את פסילתו של השופט, מהטעם שבמסגרת הדיון בבקשה לפסילת הרישיון, נחשף השופט לכל חומר הראיות והביע את עמדתו לגביו. בהחלטתו בבקשת הפסלות ציין השופט כי אכן נחשף לחומר הראיות, כי הוא חש שיוכל לדון בתיק באופן מקצועי, אך למען מראית פני הצדק בלבד, ראוי שיפסול עצמו מלדון בתיק. הערעור נתקבל.
החלטתו של השופט בבקשה להארכת פסילת הרישיון הינה החלטה מאוזנת, אשר אין בה כדי להעיד על קיומו של משוא פנים כלפי מי מהצדדים. גם בעובדה שהשופט נחשף לגיליון ההרשעות של המערער אין בה, כשלעצמה, כדי להוות עילה לפסילתו. אמנם, במקרה של פסילה עצמית יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי שידון בתיק, ולא הרי צו המורה לשופט להימנע מלהמשיך לדון במשפט כהרי צו לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. עם זאת, הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן, ואין שופט רשאי לפסול עצמו מלדון בתיק בהיעדרה של עילת פסלות. בענייננו, אין למצוא כל עילה לפסילתו של השופט מלשבת לדין.

(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד חמיד גאלם למערער, עו"ד תמר פרוש למשיבה. 13.8.07).

בש"פ 6843/07 - מדינת ישראל נגד פלוני

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של בעילת קטינה ותקיפתה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב, יליד 1980, הואשם כי ניהל מערכת יחסים רומנטית עם המתלוננת, ילידת 1991, החל בשנת 2004, עת היתה המתלוננת כבת 14, והמשיב כבן 24. על פי הנטען, נהג המשיב לבעול את המתלוננת באופן
תדיר לאורך כל שנות חברותם, תוך שהוא מודע לגילה, נהג במתלוננת בשתלטנות, וביקש להשית את מרותו עליה ולשלוט בחייה. באחד המקרים מצא המשיב את המתלוננת כשהיא בחברתו של גבר אחר, ומשכשל ניסיונו לפגוע באותו גבר, תפס את המתלוננת בחוזקה, הכניסה בכוח למכוניתו והיכה אותה, תוך שהוא מקלל אותה ומאיים על חייה. עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים ובקשתה נדחתה. הערר נתקבל.
עילת המעצר לה טוענת המדינה היא מסוכנותו של המשיב, המסרב להשלים עם רצונה של המתלוננת להיפרד ממנו, ומשכך מוכן הוא לעשות כל שלאל ידו למנוע זאת. דפוסי הפעולה של המשיב נושאים אופי אלים, ועל כן יש בהם לסכן את שלומה של המתלוננת. מבלי להקל ראש בנסיבות הקשות של המשיב, וביניהן מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, ובעובדה כי זה לו מעצרו הראשון, על הקשיים הנובעים מכך, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. ככל שהדברים נוגעים למתלוננת ולמערכת היחסים עמה, קשה ליתן בו אמון כי יעמוד בתנאי השחרור שייקבעו. המשיב יוותר במעצר עד להחלטה אחרת. יחד עם זאת, לכשתתאפשר הגשת תסקיר, יוכל לחזור המשיב אל ביהמ"ש המחוזי לבחינה מחודשת של הדברים לאורו של התסקיר.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ע. אופק לעוררת, עו"ד ש. נהרי למשיב. 13.8.07).

בש"פ 6402/07 - רפאל דהן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

במוקד כתב אישום שהוגש נגד העורר שלושה אירועים שהתרחשו ביום 1.6.07. האירוע הראשון התרחש בשעה 14.30 לערך. לפי הנטען, באותה שעה עצר שוטר בשם רוקח, שהיה בדרכו מתחנת המשטרה לביתו, בסמוך לקיוסק, ובהכנסו למקום פנה אליו העורר וצעק עליו כי הוא (רוקח) ובן-סבו (מפקד תחנת המשטרה) רוצים להרוג אותו ואת ילדיו. האירוע השני התרחש בשעה 17.00, עת הגיע העורר לבית הוריו של רוקח, החל לקלל ולאיים כי הוא ירצח את רוקח ואת בני משפחתו ויתאבד. האירוע השלישי התרחש בשעה 19.00. העורר רץ בשכונת אליהו בעיר, כשהוא אוחז סכין בידו, בדרכו לפגוע בבן-סבו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. נקבע כי מתקיימת עילת מעצר בשל המסוכנות הנשקפת מן העורר, וכי בחלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר, מעצר בית בבית אמו, אין כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. הערר נתקבל.
עיקר המחלוקת בין הצדדים נסב על שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים. נראה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, אך עוצמתן היא כזו, המחייבת בחינתה של חלופת המעצר, עליה המליץ שירות המבחן.

(בפני: השופט פוגלמן. העורר לעצמו, עו"ד ישראל מרקוביץ למשיבה. 16.8.07).

ע.פ. 6778/04 + 6747/04 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש בעבירות מין בקטין (ערעורים על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש התקבל).

המשיב הורשע על יסוד הודייתו בעבירה של מעשה סדום, בארבע עבירות של מעשים מגונים ובהדחה בחקירה. קרבן העבירות הוא קטין יליד 1994. ביהמ"ש גזר לו 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי על תנאי. שני הצדדים מערערים על מידת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
המשיב כבר הורשע בעבר בשל מעשים מיניים שעשה בקטין אחר קרוב משפחה, ונדון לארבע שנות מאסר. בפברואר 2001 השתחרר המשיב ממאסרו בשחרור מוקדם. חלפה כשנה
והוא החל בסדרת מעשים מיניים מעוררי סלידה בקרוב משפחה אחר, שהיה כבן 10. על כך שהוא מהווה סכנה לציבור - דומה שאין חולק. יש לשים את הדגש על ההכרח להגן על קטינים מפני מעשיו החוזרים ונשנים של המשיב. בהתחשב בכך שאין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין, בערעור על קולת העונש, תועמד תקופת המאסר בפועל על שתים-עשרה שנים. המאסר על תנאי יעמוד בעינו.

(בפני השופטות: בייניש, נאור, חיות. החלטה - השופטת נאור. עו"ד ענת חולתא למערערת, עו"ד מראם יונס למשיב. 3.2.05).

בג"צ 6142/05 - אדם טבע ודין נגד המפקד הצבאי באיו"ש ואח'

*פסיקת הוצאות בעתירה לבג"צ שבוטלה לאחר שטענות העותרת נתקבלו ע"י הרשויות (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).

עניינה של העתירה בהחלטת משיבים 1-3 (להלן: המשיבים) ליתן תוקף לתוכנית להקמת אתר לסילוק פסולת בשטח מחצבה הממוקמת מעבר לקו הירוק (להלן: התכנית). אליבא דעותרת, לא היה הצדק בהפעלת התוכנית, והמשיבים חרגו מסמכותם. בתגובתם לעתירה ציינו המשיבים כי התוכנית להקמת האתר תיבחן בשנית, בין היתר לאור טענות העותרת. במסגרת אותה בחינה נקבע כי התוכנית אינה בת בצוע, בשל חשש כבד למפגעים סביבתיים חמורים. בהמשך לכך נמחקה העתירה. נותרה שאלת ההוצאות. טענת השיהוי שהעלו המשיבים 1-3 בתגובתם, העמידה קושי לא מבוטל לפני בקשת העותרת לפסיקת הוצאות לזכותה, שכן אחד התנאים לחיוב בהוצאות הינו היעדר שיהוי בפניה לבג"צ. עם זאת,לא הועלתה בכתבי הטענות טענת שיהוי. השאלה המרכזית היא אם הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד. התשובה היא בחיוב. אשר לשיעור ההוצאות ושכר הטרחה - מדובר בעתירה מורכבת, אך ההליך נסתיים בלא שהיה צורך בקיום דיון. במצב דברים זה, יעמוד החיוב בשכר טרחת עורך-דין על סך של 15,000 ש"ח.

(בפני: הרשם מרזל. 31.7.07).

רע"א 2759/07 - אליהו גרציאני (1988) בע"מ נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ

*דחיית תביעה על הסף עקב התיישנות (הבקשה נדחתה).

בסוף שנות השמונים ניהלה המבקשת חשבונות אצל המשיב. בשנת 1990 הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת, בגין יתרת חובה בחשבונה. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן, בטענה של הפרת חובת נאמנות והתניית שירות בשירות. בשנת 1996 קיבל ביהמ"ש המחוזי את עמדת המבקשת, וקבע כי על המשיב לפצותה בגין נזקיה. בעקבות קבלת חוות דעת מומחה קבע ביהמ"ש - בפסק דין משלים - כי "היתרה המתוקנת בחשבון... הינה 145,994 ש"ח בזכות. לאור ממצאי חוות הדעת נדחית התובענה". בדצמבר 2001 נפתח ההליך נשוא ענייננו, והוא תביעת המבקשת לקבלת יתרת הזכות שנקבעה על ידי המומחה בהליך הראשון. בימ"ש השלום נענה לבקשת המשיב לדחות את התביעה על הסף עקב התיישנות. בהכרעתו קבע כי עילת התביעה היתה התניית שירות בשירות, וזו היתה ידועה למבקשת למצער מסוף שנת 1990, עת הגישה בקשת רשות להתגונן, בה העלתה טענה זו. ביהמ"ש דחה את הטענה לפיה עילת התביעה התגבשה רק עם מתן פסק הדין (1996), בקבעו כי "פסק דין של בימ"ש אינו יוצר עילת תביעה אלא מגבש אותה ו/או מצהיר על הוכחתה". בערעור המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחתה עמדת המבקשת, לפיה פסק הדין - ולא עצם העוולה, שעילת התביעה ביחס אליה התגבשה כאמור למצער משנת 1990 - הם עילת תביעתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

(בפני: השופט רובינשטיין. 5.8.07).

ע.פ. 4266/07 - מדינת ישראל נגד מאיר כלפה

*החמרה בעונש בעבירה של גניבת בקר (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

ביום 9.5.06 בערב הגיע המשיב עם אחרים למושב לגנוב עגלים. שלושה אנשים גנבו שישה עגלים וכפתום. המשיב הגיע למקום אליו הועברו העגלים וניגש לאחד העגלים, ואז יצאו אנשי המושב שארבו במקום ורצו לעכבו. המשיב הניף סכין לעבר אחד מהם, הלה הכהו בידו ברובה, והתפתח מאבק. באירוע השני, הגיע המשיב לשטח והוא ואחר תפסו עגל לשם גניבתו, וקשרו את רגליו הקדמיות, אך בעל העדר הגיע ומנע זאת. בגזר הדין עמד ביהמ"ש על הצורך בענישה מרתיעה, הן בגלל חומרת התופעה של גניבת בקר והצורך להיאבק בה, הן בגלל עברו הפלילי של המשיב; מנגד הובאו בחשבון רקעו המשפחתי והאישי של המשיב, וכן העובדה שהמדובר במאסר ראשון לו, וגם כי ספג מכות מן המתלוננים במהלך האירוע באישום הראשון. המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירות של גניבת בקר, ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין וקשירת קשר לביצוע פשע, ודינו נגזר ל-13 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, ועונש מאסר מותנה שהוטל עליו, והוארך בעבר, הופעל בחופף. הוטל על המשיב לפצות את שני המתלוננים בסך 2,500 - כל אחד. הערעור על קולת העונש נתקבל.
עברו של המשיב, התעוזה שגילה בביצוע העבירות בשני מקרים בתוך 12 שעות, והחזקת הסכין, מטים את הכף להחמרה בעונש. בתי המשפט מחוייבים לעזור במאבק בתופעה של גניבת בקר. כיוון שאין ממצים את הדין בערעור על קולת העונש, הוחלט כי מתוך 12 חודשי המאסר המותנה שביהמ"ש קבע כי ירוצו בחופף למאסר בתיק זה, ירוצו 10 חודשים במצטבר לעונש בן 13 החודשים שנגזר בתיק זה, וחודשיים ירוצו בחופף.

(בפני השופטים: רובינשטיין, חיות, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד יעל שרף למערערת, עו"ד צבי אבנון למשיב. 29.7.07).

רע"א 2022/07 - הבנק הבינלאומי הראשון נגד אר-און השקעות בע"מ

*דחיית בקשה למחוק על הסף תובענה ייצוגית (הבקשה נדחתה).

ענייננו בבקשה שנייה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה נגד המבקש, בטענה כי גבה ממנה ריבית שלא כדין, בארבע הלוואות בריבית ליבור שנטלה ממנו בשנות התשעים של המאה שעברה. המבקש הגיש בקשה לסילוק על הסף של התביעה ושל הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף, אף כי מצא לנכון לקבל חלק מטענותיו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככלל אין לדון בבקשה לסילוק על הסף של תובענה ייצוגית בנפרד מהדיון בבקשה לאישור התובענה. אשר לבקשה לסילוק הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להבדיל מסילוק התובענה גופה) - סעד כזה יינתן במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מקרה זה הינו אחד המקרים בהם ראוי לבחון את טענות הסילוק על הסף של המבקש בנפרד מהדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית גופה. לאור המצב המשפטי הנוכחי אין לומר כי ראוי היה לעשות כן. יחד עם זאת, אין צורך לבחון את ההחלטה לגופה במסגרת בקשת רשות ערעור זו. טענותיו הערעוריות של המבקש לגופן יידונו אם וכאשר תתקבל בקשת האישור על ידי בימ"ש קמא ותוגש בקשת רשות ערעור על אותה החלטה.