תקציר סביר כרך ע' חוברת 20

ע.א. 8593/05 - בית עדה עידן נגד עיריית קרית אונו ואח'

*דחיית תביעת תלמיד שנפגע ע"י תלמיד אחר בביה"ס, נגד ביה"ס, כאשר אין קשר סיבתי בין המחדל הנטען לבין הפגיעה(מחוזי ת"א - ת.א. 1225/00 - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד שנת 1981, נפגע בידו על ידי תלמיד אחר, בביה"ס בו למד, ונותרה לו נכות בידו. האירוע התרחש בזמן הפסקה בין השיעורים בבית הספר. הוא הגיש תביעת פיצויים נגד בית הספר ועיריית קריית אונו (המשיבה). התלמיד שפגע בידו של המערער, (להלן - מני), לא צורף בתחילה כנתבע ובקשה לצרפו כנתבע, שהוגשה בשלב מתקדם של ההליך, נדחתה. בית הספר נמחק מהתביעה משנתברר כי אינו בעל אישיות משפטית נפרדת, כך שהמשיבה נותרת כנתבעת בהיותה בעלת בית הספר. הערעור מופנה נגד פסה"ד ונגד שתי החלטות ביניים שניתנו במהלך המשפט, האחת שלא לאפשר את צירופו של מני כנתבע והשנייה שלא לאפשר למערער צירוף ראיה. בסופו של יום דחה ביהמ"ש את תביעתו של המערער. נקבע, כי בהתחשב בגיל המעורבים, באופי הפעילות ומקום התרחשותה, לא נדרש פיקוח הדוק של מורים על התלמידים ואף אין הדבר רצוי. למעלה מזאת נקבע, לנוכח אופי האירוע הפתאומי, לא היתה למורה משגיח אפשרות למנוע את התרחשות האירוע, ומכאן שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין המחדל הנטען לבין הפגיעה. הערעור נדחה.
ב. אין בעצם העובדה שהמערער נפגע בידו בעת ששהה בבית הספר כתלמיד כדי להטיל אחריות על בעלת בית הספר. מדובר באירוע שארך שניות מספר ושנבע ממשובה נערית של הנער הפוגע. האירוע היה בלתי צפוי ותולדה של פעולה פתאומית. בנסיבות אלו, לא נראה כי היתה דרך למנוע את התרחשות התאונה אפילו היה פיקוח הדוק יותר. כך שלא קיים קשר סיבתי בין רמת הפיקוח לבין אפשרות מניעתו של האירוע.
ג. אין להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי, כי השלב הדיוני בו התבקש צירוף הפוגע כנתבע היה מאוחר מדי. אילו נעתרה הבקשה היה הדבר מחייב פתיחה מחדש של התובענה כמעט מתחילתה. מכל מקום, לאחר דחייתה של הבקשה לצירופו של מני לא היתה כל מניעה מבחינת המערער להגיש תובענה חדשה בה יהא מני הנתבע היחיד. באשר לצירוף הראיה החדשה - הטענה אותה העלה המערער בכתב התביעה היא הטענה בדבר היעדר פיקוח הולם והניסיון לשנות כיוון ולדון בבטיחות המבנה, נשוא הראיה החדשה, מהווה שינוי חזית אסור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, אלון. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד כרמי בוסתנאי למערער, עוה"ד עידית פלך לעיריה, עו"ד יעקב עוזיאל למדינה. 20.1.08).

ע.פ. 10145/04 - וארדה בכראווי נגד מדינת ישראל

* ע.פ. 10145/04 - הרשעה בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, כאשר המגעים החלו בקשר אישי ובהמשך נתגלה לאשה שמדובר במפגש עם חבר בחמאס והסכימה לעזור לו. *הרשעה בעבירה של "חיפוי" כאשר הנאשמת לא פנתה לרשויות למנוע פיגוע התאבדות, למרות שהפיגוע לא בוצע לבסוף עקב "תקלה". (מחוזי חיפה - ת.פ. 477/02 - הערעור נדחה).
א. החל בשנת 2000 עמדה המערערת בקשר רומנטי עם אדם בשם ראפת מוקדי (להלן: ראפת). במהלך הקשר החל ראפת לשוחח עם המערערת אודות הצורך לבצע פיגועי התאבדות בתוך מדינת ישראל, וסיפר לה כי הוא משתייך לארגון החמאס וכי הוא עתיד לבצע בעצמו פיגוע התאבדות בתוך מדינת ישראל. לפי הנטען, סיכמה המערערת עם ראפת לגבי הדרכים בהם תוכל לסייע לארגון החמאס לאחר הפיגוע אותו יבצע. ראפת צוייד על ידי החמאס בחגורת נפץ והגיע לאזור הטיילת בתל אביב, אולם לבסוף לא הוציא לפועל את הפיגוע. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירה של מגע עם סוכן חוץ ובעבירה של חיפוי. בעקבות הרשעתה נדונה המערערת לשמונה שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לעבירה של מגע עם סוכן חוץ - ראפת היה סוכן חוץ, כהגדרתו בסעיף 114 לחוק העונשין, והחל בחודש ספטמבר 2002 ידעה המערערת כי הוא משתייך לארגון מחבלים. המערערת טוענת להתקיימותו של, לפחות, אחד משני הסייגים המנויים בחוק - האחד לגבי קיומו של הסבר סביר למגעה עם ראפת, והשני, בהתאם לסעיף 114(ד) לחוק, כי לא התכוונה לעשות דבר שיש בו כדי להביא לידי פגיעה בביטחון המדינה. אין לקבל טענות אלו. במהלך הזמן לבש הקשר בין השניים גם מאפיינים "ביטחוניים" של מגע עם סוכן חוץ, אשר הגיעו לשיאם בהבעת נכונותה של המערערת לסייע לחמאס. כך שאין היא יכולה לטעון לקיומו של הסבר סביר למגעים אלו. בדומה, לא ניתן גם לקבל את טענתה לפיה לא היה במעשיה דבר שיש בו כדי להביא לפגיעה בביטחון המדינה.
ג. אשר לעבירת החיפוי - המערערת ידעה על כוונתו של ראפת לבצע פיגוע התאבדות בשטח ישראל, לכל הפחות יום לפני יציאתו לביצוע המעשה. היא לא דיווחה על כך ובכך עברה עבירה של חיפוי. לעניין זה, אין נפקות לעובדה שראפת לא הוציא לפועל את תוכניתו. גם אם תתקבל טענתה כי ניסתה לשכנע את ראפת להימנע מלהוציא לפועל את תוכניתו, הרי שאין די בכך. ברי היה לה כי ניסיונה לשכנעו שלא לבצוע את הפיגוע כשל, ומוטלת היתה עליה חובה לעשות כל שביכולתה כדי למנוע את התרחשות המעשה - ובראש ובראשונה חובה לפנות לרשויות החוק.
ד. לא ניתן לקבל את טענתה של המערערת לפיה יש להחיל עליה את הסייג הקבוע בסעיף 95(ג) לחוק העונשין. סייג זה חל על רשימה סגורה ומצומצמת של קרובי משפחה מדרגה ראשונה, והמערערת לא נמנתה על קבוצה זו. אין מקום לדון בשאלה אם יש להתייחס למונח "בני זוג", לעניין סעיף זה, ככוללת רק בני זוג נשואים, שכן ממילא לא היה בקשר שהתקיים בין המערערת וראפת כדי להיכנס אף לגדרה של הגדרה מרחיבה של המונח. לטענת המערערת, יחסיה עם ראפת התגבשו עד כדי תכנון נישואין וחיים משותפים, שכוונתו המוצהרת של ראפת היתה לבצע פיגוע התאבדות, מעשה שמעצם טבעו עתיד היה לסיים את יחסיו עם המערערת.
ה. אשר לערעור על חומרת העונש - העונש שגזר ביהמ"ש המחוזי על המערערת הינו עונש ראוי, ואין מקום להתערב בו.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד מואנס ח'ורי למערערת, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 14.2.08).

ע.א. 11118/05 - א.ד. חברה קבלנית בע"מ ואח' נגד נחה האן ואח'

*התייחסות ביהמ"ש לחוות דעת של שמאי שמינה, בסכסוך בהסכם קומבינציה, כמסמך מחייב, לאחר שהצדדים פעלו לפי מסמך זה בשנים שלאחר הגשת חוות הדעת(מחוזי ת"א - ת.א. 2057/00 - הערעור נדחה).

א. המשיבים היו בעלים של מגרש בנתניה. בין הצדדים נערך הסכם קומבינציה לפיו התחייבו המשיבים למכור למערערות %62 מזכויות הבעלות במגרש, ולקבל 9.8 דירות מתוך הדירות שהמערערות התחייבו לבנות על המגרש. בין הצדדים התעוררה מחלוקת וזו הגיעה לביהמ"ש, בו מונה שמאי למתן חוות דעת. השמאי הוציא מכתב בו התייחס לחלוקת היטל השבחה בין הצדדים, לקבלת זכויות המערערות בגין אישור הקלה ולסידור התשלום עבור 0.2 של דירה שקיבלו המשיבים מעבר למוסכם. המערערות טוענות כי שגה ביהמ"ש כשראה בחוות דעתו של השמאי מסמך אשר מעגן את הסכמת הצדדים לעניין הסדר חובות הדדיות ואשר סותם את הגולל על דרישותיהם לתשלומי מע"מ, היטל השבחה ותשלום עבור 0.2 חלקי דירה. הערעור נדחה.
ב. המערערות משליכות את יהבן על כך שהשמאי לא מונה לבורר, ואולם, לאור קביעותיו של ביהמ"ש בנוגע להתנהגות הצדדים בשנים שלאחר חוות דעתו של השמאי, אין כל
ספק כי מסקנותיו נתפסו הן על ידי המערערות והן על ידי המשיבים כמסקנות אשר מגלמות את ההסכמות בעניינים שטופלו בחוות דעתו. לפיכך, אף אם נקבע כי השמאי לא היה בורר רשמי, אין לכך חשיבות, שכן בהתנהגות המערערות במהלך שלוש השנים שלאחר מכתבו של השמאי, יש כדי להעיד כי הן קיבלו על עצמן את קביעותיו.

(בפני השופטים: גרוניס, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ש. אריאלי למערערים, עוה"ד י. האן, י. בן איתמר ור. יגנס למשיבים. 11.2.08).

בג"צ 3450/06 - סאלם דויב ואחמד דיריה נגד המפקד הצבאי באיו"ש ואח'

*העמדתם לדין של מחבלים תושבי יו"ש בפני בימ"ש צבאי ולא בבימ"ש ישראלי בו רמת הענישה נמוכה יותר(העתירה נדחתה).

א. העותרים הורשעו בעבירות בטחוניות בבימ"ש צבאי באזור יו"ש ודינם נגזר למאסר עולם. בגדר עתירתם מבקשים הם - בין היתר - להורות על שפיטתם מחדש, כך ש"הכרעת דינם וגזר דינם יהיו כנהוג בבתי המשפט בישראל". טרונייתם של העותרים מכוונת בעיקרה להבדל בין רמת הענישה באזור ע"י בתי המשפט הצבאיים לרמת הענישה בישראל, שבאה לידי ביטוי בענישה מחמירה שהושתה עליהם בהשוואה לאחר שהיה מעורב בפרשה והועמד לדין בישראל. העתירה נדחתה.
ב. הפרשה הנדונה נסבה על ניסיון פיגוע בבית קפה "קפית" ברחוב עמק רפאים בירושלים. מחבל מתאבד (להלן: משעל) נכנס לבית הקפה, כשעל גופו מטען חבלה. הוא ניסה להפעיל את מטען החבלה, אולם כתוצאה מ"תקלה" לא התפוצץ המטען, ומשעל נעצר במקום. משעל, תושב ירושלים, הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בירושלים, הורשע, ונגזרו עליו עשרים ושתיים שנים מאסר בפועל. העותרים הורשעו בביהמ"ש הצבאי ונדונו, כאמור, למאסר עולם. לטענת העותרים, מתחייבת אחידות בענישה לא רק בין נאשם העומד לדין עם שותפיו, אלא גם בין נאשם העומד לדין לפני בימ"ש צבאי באזור לנאשם העומד לדין בבימ"ש בישראל, בין אם הוא פלשתיני, בין אם הוא יהודי.
ג. הלכה היא, כי התערבותו של בג"צ בפסקי דין של ביהמ"ש הצבאי, מוגבלת למקרים של פגמים ממשיים של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק, או מקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק. ההחלטה להעמיד את משעל לדין בישראל, התקבלה בהתאם להנחיות פרקליטת המדינה, נוכח היותו של משעל תושב ישראל, ומכיוון שבמועד בו הועמד לדין טרם אותרו שאר חברי החוליה. החלטה זו - אשר לא הועמדה לביקורת שיפוטית של בג"צ - הינה החלטה המצויה במתחם הסבירות, להבדיל מכך, כאמור, העותרים הועמדו לדין לפני בימ"ש צבאי באזור, בשל היותם תושבי האזור.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד יוסף שוורץ לעותרים, עו"ד אבינעם סגל-אלעד למשיבים. 12.2.08).

על"ע 2379/07 + 8718/06 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד עו"ד יהושע רוזנצוויג

*הרשעה בעבירות משמעתיות של התנהגות לא חברית כלפי חבר למקצוע תוך שימוש בביטויים מעליבים חריפים(הערעורים נתקבלו).

א. נגד המשיב ורעייתו ניתן פסק דין כספי במספר תיקים מאוחדים בבימ"ש השלום ברחובות,ובו חוייבו בתשלומים שונים. במסגרת הליכי ההוצל"פ התבטא המשיב כלפי המתלונן 1 בביטויים בוטים, כאשר מלת המפתח הנשנית בכל האמור היא מרמה המיוחסת למתלונן זה. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המשיב בעבירות התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע ומעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, והטיל עליו
עונש של נזיפה והוצאות לטובת הלשכה בסך 1,000 -. ביה"ד המשמעתי הארצי קיבל את ערעורו של המשיב וציין, כי ניתן להבין את תרעומתו של המשיב כלפי המתלונן ודבריו היו בגדר טענות משפטיות לגיטימיות. בקובלנה אחרת נטען כי המשיב ייצג תובע בתביעה נגד עורך דין (המתלונן 2), בה כתב כי "התובע... [ש]נפל ברשתו של נוכל עם רישיון עורך דין". המשיב הורשע בביה"ד המשמעתי המחוזי בעבירות של התנהגות בחוסר דרך ארץ כלפי הצד שכנגד ועבירות נוספות באותו הקשר ונגזרו עליו נזיפה וקנס בסך 1,000 -. בערעור לביה"ד המשמעתי הארצי, זוכה המשיב, בהתחשב במערכת הנסיבות שהובילו להתבטאותו האמורה. הערעורים נתקבלו.
ב. אמנם, לא כל התבטאות סרת טעם תיעשה באופן אוטומטי עבירה אתית, ואולם התבטאויותיו של המשיב חורגות מכל אמת מידה של דרך ארץ ורחוקות מרחק רב מלשון פרקליטים סבירה, מנומסת ומאופקת. לעיתים, התבטאות חריפה מסויימת מצד עורך הדין תידרש לטובת העניין ולטובת הלקוח. ואולם, התבטאות כזו מותנית, בין היתר, ברלבנטיות של הדברים ובניסוחם באופן הולם.
ג. אין לקבל את הגישה שבהיעדר אחריות על פי דיני לשון הרע אין מקום להאשים בעבירה אתית. בשני מישורים שונים עסקינן, אשר בבסיסם תכליות נפרדות. עניינה של המערכת המשמעתית, בשמירה על התדמית הראויה של המקצוע ועל התיפקוד הראוי של העוסקים במקצוע, ואילו דיני לשון הרע עניינם בהטלת אחריות אזרחית ופלילית שגדריה שונים.
ד. באשר לעונש - משאין ערכאת ערעור ממצה את הדין, ניתן להסתפק בעונש שהושת בבית הדין המשמעתי המחוזי.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ע. ויצמן למערער, המשיב לעצמו. 12.2.08).

ע.א. 8782/05 - אבירם נבון נגד פקיד שומה אשקלון

*פסילת פנקסים ושומת מס לפי מיטב השפיטה(מחוזי ב"ש - עמ"ה 514/04 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער הוא מורה לנהיגה. ספריו לשנות המס 1998-2000 נפסלו, כיוון שלא כללו ספר תלמידים, כנדרש בהוראות מס הכנסה. המערער הגיש ערר לוועדה לקבילות פנקסים, בו טען כי כרטסות התלמידים נגנבו במהלך פריצה שנעשתה בביתו. הוועדה דחתה את הערר, אולם המליצה למשיב "שלא להכביד ידו בבואו לקבוע את השומה של העורר". המשיב קבע את שומתו של המערער על פי מיטב השפיטה. השגה שהגיש המערער על השומה נדחתה, וכך גם ערעורו לביהמ"ש המחוזי. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. משאישרה ועדת הערר את פסילת פנקסיו של המערער, יימנע ביהמ"ש מלהתערב בשומות שהוציא פקיד השומה על פי מיטב השפיטה, באשר הוא הגורם המוסמך ובעל המומחיות לביצוע השומה. שיקול דעתו של פקיד השומה הוא רחב, והתערבות ביהמ"ש בהערכותיו הינה מצומצמת.
ג. עם זאת, ראוי להתערב, בענייננו, בכל הנוגע לשאלת המחיר לשיעור ששימש בסיס לתשתית השומא. מחירי השיעורים שנקבעו למערער, על-פי הערכת המשיב, נעו בין 75 ש"ח לשיעור בשנת 1998, ל-85 ש"ח לשיעור בשנת 2000. בשומה אותה הוציא המשיב למערער לשנת המס 2001, על פי ספרי המערער, שנתקבלו לבסוף, נקצב מחיר של 82.5 ש"ח לשיעור לגבי אותה שנה. מחיר זה מלמד על כך שהשומות שנקבעו למערער לגבי השנים הקודמות היו מוגזמות מעט ביחס למרכיב זה. כך שקיימת תשתית עובדתית היכולה לשפוך אור בנקודה זו על מידת הדיוק, או אי הדיוק, בהערכותיו של פקיד
השומה, ולבסס את הצהרותיו של המערער בדבר מחירי השיעורים. במצב דברים זה, יש בנתונים המוסכמים לגבי שנת 2001 כדי להצדיק את הפחתת מחירי השיעורים ביחס לשנים שבמחלוקת, לשיעור שבין 72.5 ש"ח לשנת 1998, ל-81 ש"ח לשנת 2000.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד היבל משה למערער, עו"ד קמיל עטילה למשיב. 14.2.08).

ע.א. 5658/06 - אולמי נפטון בת ים בע"מ נגד ויקטור אביזדה ואבינור... בע"מ

*חוזה עם תנאי מתלה שלא נתקיים והחוזה לא נכנס לתקפו(מחוזי ת"א - ת.א. 1124/95 - הערעור נדחה).

א. חברת "מגדל נחום" הינה הבעלים של בניין בבת-ים אשר נרשם בשנת 1977 כבית משותף. ביום 21.9.77 רכשה המערערת מאת "מגדל נחום" את החלק הצפוני של תת חלקה. במוקד המחלוקת בין הצדדים ניצבת יתרת תת חלקה, המכונה על ידי הצדדים "הסאונה". ביום 15.3.78 נכרת הסכם בין "מגדל נחום" לבין המשיב 1 (להלן: המשיב) למכירת הסאונה "בנאמנות ועבור" המשיבה 2 (להלן: המשיבה), אשר היתה באותה עת חברה בייסוד. המערערת מחזיקה בפועל בסאונה ועושה בה שימוש מזה שנים רבות. רישום הבעלות על שטח הסאונה בלשכת רישום המקרקעין נותר על שם "מגדל נחום". בתביעתה טענה המערערת כי הסאונה נמכרה לה על ידי המשיבים או מי מהם. המשיבים טענו כי לא ניתן לתבוע את המשיב, משום שהמשיבה, והיא בלבד, בעלת הזכויות בסאונה, ואת המשיבה לא ניתן לתבוע באשר הינה "חברה מחוקה". ביהמ"ש קמא קבע שהמשיבה היא בעלת הסאונה, וכי במסמכים שונים בהם הציג המשיב עצמו כבעלים אין כדי להקנות לו זכויות שאינן שלו. ביהמ"ש הוסיף והתייחס למעמדה של המשיבה, וקבע, כי בהיותה חברה מחוקה, היא אינה כשירה לזכויות וחובות, וממילא לא יכולה היתה להתקשר בהסכם למכירת הסאונה, ומלכתחילה לא היה מקום להגיש את התביעה נגדה. הערעור נדחה.
ב. ההסכם מכוחו ביקשו הצדדים למכור למערערת את הזכויות בסאונה, הוא חוזה על תנאי מתלה. הצדדים קבעו מספר תנאים מתלים אשר מימושם נדרש בזה אחר זה, אך התנאים לא קויימו עד מועד זה. במצב דברים זה התבטל החוזה. בנוסף, המערערת היתה מודעת בפועל לכך שהזכויות בסאונה הן של המשיבה ולא של המשיב.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד ישראל רוזובסקי למערערת, עו"ד אלי בן חיים למשיבים. 12.2.08).

ע.א. 8138/06 - סלון מרכזי... בע"מ נגד מנהל מיסוי מקרקעין... תל אביב

*הוצאות הניתנות לניכוי לפי פקודת מס הכנסה ואינן מותרות בניכוי כהוצאות לצרכי שומת מס שבח מקרקעין(מחוזי ת"א - ו"ע 1256/03 - הערעור נתקבל).

א. המערערת היתה בעלת חניון. במסגרת הליך הוצאה לפועל, מכר כונס נכסים את זכויות המערערת בחניון, ופרע את חובה למס רכוש בגין הנכס (727,928 -), כדי לאפשר את העברת הזכויות לשם הקונה. בין המערערת לבין המשיב נתגלעה מחלוקת בשאלה אם יש להתיר למערערת לנכות מהשבח את הוצאות מס הרכוש. בלב המחלוקת עומדת פרשנותו של סעיף 39 רישא לחוק, הקובע כי: "לשם קביעת סכום השבח יותרו בניכוי הוצאות שהוצאו... אם אינן כלולות בשווי הרכישה ואינן מותרות בניכוי לפי הפקודה...". הוצאות מס רכוש מותרות, ככלל, בניכוי לפי פקודת מס הכנסה. הוועדה סברה כי אין לאפשר ניכוי הוצאות בחישוב השבח אם הן מותרות בניכוי לפי הפקודה, גם אם ההוצאות לא נוכו בפועל. המערערת טענה כי היא כלל לא היתה זכאית לנכות הוצאה זו, משום שהכנסותיה והוצאותיה דווחו על בסיס מזומן. מועד
התשלום למס רכוש היה כשנה לאחר מכירת הנכס. במצב דברים זה, לטענת המערערת, ההוצאה אינה מותרת בניכוי לצרכי מס הכנסה, ויש להתירה בניכוי בחישוב השבח. הוועדה דחתה טענה זו, כיוון שלמערערת היתה נתונה האפשרות לבחור בצורת דיווח אחרת שבה היתה יכולה לנכות את הוצאת מס הרכוש. הערעור נתקבל.
ב. המבחן לקביעת קיומה של הוצאה המותרת בניכוי לפי הפקודה הוא מבחן קונקרטי, ולא מושגי-כללי. כך, אם נישום בוחר לדווח בשיטת דיווח המוכרת בדיני המס, ובמסגרת אותה שיטת דיווח הוצאה פלונית אינה מותרת בניכוי, בנסיבות הקונקרטיות, התוצאה האחת היא שיש לקבוע כי הוצאה זו אינה מותרת בניכוי. בענייננו, במסגרת שיטת דיווח על בסיס מזומן, לא ניתן היה לנכות את ההוצאה, שכן היא שולמה לאחר מכירת הנכס. המשיב טען כי במצב זה, תחת ניכוי ההוצאה, יוכר למערערת "הפסד". פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף המתייחס להוצאות ש"אינן מותרות בניכוי", ולא להוצאות ש"לא הוכר בגינן הפסד".

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד נפתלי וויס, אליהו זוין, אהרון נמדר ושולה בנדל למערערת, עו"ד שלומי הייזלר למשיב. 11.2.08).

ע.פ. 7164/07 - מוחמד אלהוושלה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונהיגה מסוכנת וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8198/06 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. סמוך לגבול ישראל מצרים, באיזור אילת, התנהל מרדף אחר טרקטורון שנהגו נחשד בפעולות הברחה. נהג הטרקטורון חמק מג'יפ צבאי, סרב לציית להוראות לעצור את הרכב ונהג בצורה פראית ומסוכנת, נהג בנתיב הנגדי תוך אילוץ נהגים לסטות לשולי הרכב, ונגח בחלקו האחורי של הג'יפ. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער היה זה שנהג בטרקטורון, הרשיע את המערער וגזר לו ארבע שנות מאסר מהן שלוש שנים לריצוי בפועל. בנוסף הפעיל ביהמ"ש מאסר על תנאי, שהיה תלוי ועומד נגד המערער, חלקו באופן חופף וחלקו באופן מצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת עומדת על 48 חודשים, בנוסף למאסר עקב ביטול שחרור על תנאי ברשיון. כן נפסל המערער מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה למשך ארבע שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. נקודת המחלוקת המרכזית היתה שאלת זהותו של נהג הטרקטורון. ביהמ"ש המחוזי קיבל כמהימנות את עדויות התביעה. הסניגור, שלא ייצג את המערער בערכאה הראשונה, מהעלה בערעור טענה בדבר "מחדלי חקירה". טענה כבדת משקל נוגעת לאי בדיקת טביעות אצבעות. אכן, עדיף היה שתילקחנה טביעות אצבע מהטרקטורון ומהחפצים שנמצאו בו, אולם "מחדל" זה וגם המחדל הנוסף הנטען בדבר אי בדיקה על ידי גשש, אינם צריכים, להביא לזיכוי. מעטות הן החקירות המושלמות. השאלה היא בסופו של יום אם התביעה הציגה ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר. על כך השיבה הערכאה הראשונה בחיוב, ובכך אין להתערב.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - המערער הוא בעל עבר פלילי עשיר. בזמן ביצוע העבירה היה אסיר ברשיון. סניגורו מצביע על כך שתקופת המאסר הכוללת שהוא מרצה - תקופה של שבע שנים היא תקופה ארוכה מאוד. ואולם מתוך תקופה זו רק שלוש שנות מאסר הן בגין העבירות נשוא תיק זה. שאר התקופה נובעת מהפקעת רשיון וממאסר על תנאי שהופעל. אין מקום להקל בעונש שהוטל בתיק הנוכחי בשל כך שהופקע רישיונו של המערער בגין תיק קודם.

(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופטת נאור. עו"ד יניב בוקר למערער, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 11.2.08).

בג"צ 2802/06 - אירית אורון נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*אי התערבות בג"צ בפסקי דין של ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).

העותרת עובדת בעיריית גבעתיים (להלן: העירייה) מאז שנת 1972, ומאז שנת 1975 היא מכהנת בתפקיד היועצת המשפטית של העירייה. שכרה שולם לה על פי דירוג המשפטנים (דרגה א7), ובנוסף שולמו לה תוספת מאמץ בשיעור %45 משכרה, תוספת שעות נוספות גלובליות של 70 שעות והחזר הוצאות רכב של 1500 ק"מ. בשנת 1999 קבע הממונה על השכר במשרד האוצר כי תנאי השכר של העותרת ושני בכירים נוספים היו בניגוד להוראות החוק והורה כי שכרה של העותרת ייקבע לפי דרגה א6 בדירוג משפטנים; תוספת המאמץ תופחת ל-%20; השעות הנוספות הגלובליות שישולמו לה יופחתו ל-50 שעות; והחזר הוצאות רכב יינתן לפי דיווח ולא כתשלום גלובלי. בנוסף הורה הממונה לעיריה לתבוע מהעותרת את ההפרשים הנובעים מההפחתות הנ"ל לתקופה שבין מרץ 1999 ועד לדצמבר 1999. שלושת הבכירים פנו לבית הדין האזורי לעבודה נגד החלטת הממונה. בית הדין האזורי דחה את התביעות ככל שהן נוגעות לבקשה לביטול החלטות הממונה על הפחתת שכרם, ומאידך, החליט לבטל את החלטת הממונה להשבת הסכומים העודפים. בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעור הבכירים, וקיבל את ערעור הממונה, וקבע שעל העובדים להשיב את הכספים שקיבלו ביתר. העתירה נדחתה.
הלכה היא משכבר כי ההתערבות בהחלטות בית הדין הארצי לעבודה תיעשה רק מקום בו נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית, שהצדק מחייב את תיקונה. לגופם של דברים לא נמצא כי נפלה טעות משפטית בפסק הדין של בית הדין הארצי, ובוודאי שלא טעות משפטית מהותית.

(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. העותרת לעצמה, עוה"ד דניאל גולדברג ותמר גולן למשיבים. 12.2.08).

בש"פ 8009/07 - מ.ג.ש. מיכאל עבודות בטון ופיתוח בע"מ נגד מדינת ישראל

*קביעת ערבויות כספיות גבוהות בבקשה להחזרת "תפוסים" שלפי החשד בוצעו בהם עבירות (הבקשה נדחתה).

במסגרת חקירה נגד המבקשת ובעליה בקשר לחשד לביצוע עבירות כרייה בלתי חוקית, נתפסו שופל, משאית ועגלה הרשומים על שם המבקשת (להלן: התפוסים). המבקשת הגישה בקשה להחזרת התפוסים, ובימ"ש השלום באשקלון דחה את הבקשה. ביום 25.6.2007 דחה ביהמ"ש את הבקשה לעיון חוזר, בנושא החזרת התפוסים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המבקשת באופן חלקי, והורה להשיב את התפוסים לידיה בתנאים של הפקדת ערבויות כספיות. עוד קבע ביהמ"ש כי אין לאפשר למבקשת להעביר לעיונו, חוות דעת במעמד צד אחד בלבד, וכי חוות דעת המתיימרת לנתח את עדויות התביעה ולמצוא בהן סתירות, אינה מסוג הדברים שראוי להגישם לביהמ"ש במעמד צד אחד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
קיימות שלוש תכליות עיקריות העשויות להצמיח מקור לתפיסת חפץ, תפיסה למטרת חילוט, תפיסת חפץ לצורך הצגתו כראיה במשפט, ותפיסה למניעת ביצוע עבירות. המשיבה הצהירה כי התכליות על פיהן היא פועלת הן תפיסה למטרת מניעה עתידית של ביצוע עבירות וכן תפיסה למטרת חילוט. כאשר תכלית התפיסה היא גם חילוט, יש טעם בהצבת תנאי של ערובה כספית התואם את ערכו של החפץ. בשלב הנוכחי של ההליכים, החלטתו של ביהמ"ש המחוזי לשחרר את התפוסים בתנאים מגבילים מביאה בחשבון את האיזון הנכון של השיקולים הרלבנטיים.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד אריק נצר למבקשת, עו"ד גלי פילובסקי למשיבה. 14.2.08).

רע"ב 11160/07 - מדינת ישראל נגד מרדכי ביטון

*החלטה שלא להפסיק "עבודות שירות", למרות שהנאשם הורשע בעבירה חדשה שעבר תוך תקופת עבודת השירות (הבקשה נדחתה).

המשיב היה מעורב בדצמבר 1999 בתאונה קטלנית בה נהרגה הולכת רגל. הוא הורשע בגרם מוות ברשלנות ונדון לשישה חודשי מאסר לריצוי במסגרת עבודות שירות, 18 חודשי מאסר על תנאי ופסילת רישיון. ביום 15.10.06 החל המשיב בריצוי עונשו בעבודות שירות. לא חלפו תשעה ימים והוא נתפס כשהוא נוהג בזמן פסילה, ללא רישיון וללא פוליסת ביטוח בת תוקף והורשע. בעקבות הגשת כתב האישום פנתה המדינה לממונה על עבודות השירות בבקשה להפסקתן, וביום 8.1.07 הוחלט על הפסקת עבודות השירות. ביום 15.7.07 ניתן גזר דין בעבירה החדשה, בו הוחלט כי נוכח הפער בין העונש המותנה שהיה בן 18 חודש לבין העונש שהוטל כאמור בגין התאונה הקטלנית, ונוכח התסקיר החיובי שהמליץ לא להפעיל את עונש המאסר המותנה, לא ייגזר עונש מאסר בפועל בעבירה החדשה אלא קנס של 1,500 -, פסילה למשך 12 חודש והארכת 18 חודשי המאסר על תנאי לשנתיים, וכן ריצוי 600 שעות שירות לתועלת הציבור. ביום 10.12.07 הוגשה עתירת אסיר, בה ביקש המשיב כי ביהמ"ש יאמץ את המלצות התסקיר גם לעניין הפסקת עבודות השירות. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי החלטתו של נציב שירות בתי הסוהר על הפסקת עבודות השירות היתה סבירה בעת שהתקבלה על ידיו, בהתחשב בנתונים שהיו בפניו באותה עת. עם זאת, יתכן שהיה מגיע להחלטה אחרת אילו היו מונחים בפניו גזר הדין בביהמ"ש לתעבורה וממצאי תסקיר שירות המבחן, שהתקבלו מאוחר יותר. על כן נעתר ביהמ"ש לבקשת המשיב שימשיך בעבודות השירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה היא כיצד היה על ביהמ"ש לשקלל את הגורם ה"חדש" של גזר הדין בביהמ"ש לתעבורה. נראה כי דרך המלך היתה החזרת התיק לנציב שירות בתי הסוהר על מנת שישקול ויחליט מחדש. כך היה ראוי, מטעמים מערכתיים ומוסדיים מובנים, וכך על בתי המשפט לנהוג גם במבט צופה פני עתיד. ואולם, עוצמת ה"סטיה" אינה מצדיקה במקרה הספציפי החזרת הדיון לנציב. בשקלול כל הנסיבות הספציפיות, נסיבותיו האישיות של המשיב כפי שתיאר ביהמ"ש לתעבורה, וגם תקופה של מעצר ומעצר בית מלא וחלקי בעקבות ההפרה - יש מקום שלא להיעתר במקרה דנא לבקשה.

(בפני: השופט רובינשטיין. 11.2.08).

בש"פ 663/08 - סדיק ובכר סרחאן נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים של נאשם אחד ועל תנאי שחרור בערובה של נאשם שני בעבירות של יריות שלא פגעו במתלוננים (ערר על מעצר עד תום ההליכים ותנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

בין העוררים, אב ובנו, לבין המתלונן, קיים סכסוך ולאחר שהתנהלו בין המתלונן לבין הבן, עורר 2, חילופי דברים, קשרו העוררים קשר לפגוע במתלונן. הם הגיעו לאזור מגוריו כשהם מצוידים באקדח וכן בסכינים ובאגרופן. המתלונן ובניו עמדו אותה עת מחוץ לביתם יחד עם אנשים נוספים. עורר 1 עצר את רכבו בסמוך לבית המתלונן והתנהל דין ודברים בין המתלונן ובניו לבין העוררים. בנו של המתלונן בעט ברכבו של עורר 1. על-פי הנטען, ירו העוררים כשבע יריות לעבר המתלונן ולעברם של בניו ושל יתר הנוכחים במקום, אך אלו נמלטו ולא נפגעו. עם הגשת כתב אישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר 1 עד תום ההליכים. מכיוון שהעורר 2 שוחרר עוד קודם לכן לחלופת מעצר, לא התבקש מעצרו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי קיימת עילה למעצרם של העוררים בשל החשש למסוכנות, והורה כי עורר 1 יישאר במעצר עד לתום ההליכים, ועורר 2 ישאר במעצר בית. הערר נתקבל.
העבירות בהן הואשמו העוררים, מעצם טבען קיימת בהן מסוכנות, ויש בהן כדי לסכן את שלום הציבור ואת בטחונו. יחד עם זאת, אין כיום סכסוך "פעיל" בין המתלוננים לבין העוררים. גם אם קיים סיכון מהעורר 1, הסיכון הוא כזה שניתן להפיגו בחלופת מעצר. בנוסף, עורר 2, היה יחד עם העורר 1 באירוע, ושוחרר לחלופת מעצר. אין סיבה לאבחנה ביניהם. אשר על כן, התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לבחינת חלופת המעצר שהוצעה על-ידי עורר 1. אשר לעורר 2 - במסגרת התסקיר שיוגש, שירות המבחן יבחן ויביע עמדתו באשר לאפשרות חזרתו לעבודה, למשך מספר שעות בכל יום ותחת פיקוח צמוד.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. סגל לעוררים, עו"ד ז. אריאלי למשיבה. 12.2.08).

ע.א. 3862/04 - עיריית פתח תקווה נגד אורה נקר ואח'

*חיוב עירייה בפיצויים, כאשר בדף מידע שהוציאה למי שעמד לרכוש מקרקעין, לא צויין כי קיימת מגבלת בנייה במקרקעין(מחוזי ת"א - ת.א. 3862/04 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

ביום 2.5.1996 רכשו המשיבים חלקת אדמה בשטח של כחצי דונם בפתח תקווה, ושילמו בתמורה סך בשקלים השווה ל-250,000 דולר, וכן היטל השבחה בסך השווה ל-50,000 דולר. טרם הרכישה הוצג בפני המשיבים דף מידע אשר הוצא על ידי מינהל ההנדסה בעירייה, ועל פי האמור בו חלות על החלקה תוכניות המיתאר לפיהן מצויה החלקה באזור שניתן לבנות בו. זמן מה אחר הרכישה, התברר כי בהיעדר פיתוח ובהיעדר תשתיות באזור בו מצוייה החלקה, אין אפשרות לקבל בה היתר בניה בעתיד הנראה לעין (להלן - מגבלת הבניה). המשיבים תבעו את העירייה, בטענה כי הציגה להם מצג שווא רשלני בדף המידע. מנגד, טענה העיריה כי דף המידע כלל את כל המידע אותה מחוייבת הוועדה למסור למבקש, על פי סעיף 119א לחוק התכנון והבניה, ועל פי תקנות התכנון והבניה (מסירת מידע). בפסק דינו קבע בימ"ש קמא כי פרטי המידע הנזכרים בתקנה 2 (א) אינם ממצים את המידע שהרשות מחוייבת למסור על פי סעיף 119א לחוק. כן קבע, כי המידע שהרשות מחוייבת למסור למעוניין בקרקע היא חובה כללית, שתכליתה להעמיד לרשותו מידע מהותי בנוגע לאותה קרקע המצוי בידי הרשות, כך שהיה על העירייה למסור למשיבים את המידע אודות קיום המגבלה. אשר לשיעורו של הנזק שנגרם למשיבים, קבע ביהמ"ש כי הם זכאים לפיצוי בגין ההפרש בין המחיר אותו שילמו עבור החלקה לבין שוויה הריאלי באותה עת, וקבע כי על העירייה לפצות את המשיבים בגובה ההפרש, היינו 245,000 דולר. לעומת זאת, קבע ביהמ"ש, כי אין לחייב את העירייה בפיצוי על תשלומי מס רכישה ומס רכוש, משום שהמשיבים לא ביטלו את העיסקה ובחרו להתמיד בה. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד י. ריינהרץ למערערת, עוה"ד ד. שהרבני ומ. שהרבני למשיבים. 13.2.08).

בש"פ 10798/07 - מדינת ישראל נגד חאלד חמד

*קבלת ערר על סירוב לבטל שחרור בערובה למרות הפרת תנאי השחרור (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם כי ניסה לחטוף בשעות הלילה תיק מהמתלוננת שטיילה באיזור צומת רוקפלר בירושלים עם בעלה ובנותיה. אגב פעולה זו גרם לפציעתה. בהסכמת הצדדים, שוחרר המשיב למעצר בית מלא בבית הוריו. המשיב הודה בעובדות כתב האישום והורשע בעבירה של ניסיון שוד. ביהמ"ש דחה את מועד הטיעונים לעונש לשם קבלת תסקיר. יומיים לאחר הרשעתו, נעצר המשיב, מחוץ לביתו. לטענת המשטרה, הוא נראה יושב ברכב, אשר היו סימנים חיצוניים לכך שהמשיב פרץ לתוכו, וכאשר הבחין בכך ששוטרים סמויים חושדים בו, הוא נמלט
מהרכב ואז החל מרדף אחריו. בתום המרדף, התנגד המשיב למעצר, השתולל ואף נגח באפו של שוטר. לבסוף נעצר, ואז הוא התחזה לאחיו. המדינה ביקשה לעיין מחדש בהחלטה על שחרורו של המשיב למעצר בית ובקשתה נדחתה. הערר נתקבל.
הכלל הוא כי הפרה של תנאי חלופת המעצר גוררת אחריה מעצר. בענייננו אין נסיבות המצדיקות סטייה מן הכלל: המשיב הפר בצורה בוטה את תנאי חלופת המעצר ויצא מביתו; המשיב פעל באלימות כלפי השוטר שניסה לעצור אותו; המשיב הודה בחקירתו כי התחזה לאחיו על מנת לנסות ולטשטש את זהותו. הפרת תנאי השחרור בערובה נעשתה רק יומיים לאחר שהמשיב הורשע בעבירה בה הודה. אין לתת במשיב אמון כי חלופת מעצר תאיין את מסוכנתו ולכן השארתו במעצר מתחייבת.

(בפני: השופט מלצר. עו"ד בת עמי ברוט לעוררת, עו"ד ר. עותמן למשיב. 24.1.08).

בש"פ 370/08 - מדינת ישראל נגד יוסף צצואשווילי ואח'

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של סחיטה ואיומים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיבים ונאשם נוסף הואשמו בכך כי על רקע סכסוך כספי, סחטו את המתלונן, איימו על חייו וחיי קרוביו, ותקפו אותו בנסיבות מחמירות. התסקירים הצביעו כולם על מסוכנות המשיבים, ושללו חלופות מעצר שהוצעו. חרף זאת, הורה בימ"ש השלום על שחרורם של המשיבים לחלופות מעצר, ועררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נתקבל.
מדובר באישומים חמורים, ועיקרם במעשי סחיטה אלימים כלפי המתלונן, תוך שימוש באמצעי תקיפה שונים, באיומים ובאמצעי הפחדה. שירות המבחן מצא כי לא ניתן לבטוח בחלופות שהוצעו, ונמנע מלהמליץ על שחרור המשיבים בחלופה. בנוסף, למשיבים עבר פלילי משמעותי, ומאחוריהם עונשי מאסר שריצו. כל אלה מובילים למסקנה כי לא ניתן לתת בהם אמון ויש לעצרם עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד זיו אריאלי וענת קרוננברג לעוררת, עוה"ד יעקב שקלאר ושירה אנטין למשיבים. 23.1.08).

ע.פ. 388/08 - איזבלה בלפר נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירה של חטיפת קטין מישראל לרוסיה, ע"י הסבתא של הקטין, בניגוד להסדרים משפטיים בהליכי גירושין (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).

המבקשת הורשעה בשיתוף פעולה עם בתה בתכנון וביצוע של חטיפת ילדתה של הבת, נכדתה של המבקשת, והעברתה מישראל למוסקבה. החטיפה נועדה לנתק את הילדה מאביה, ישראלי החי בישראל, בניגוד להסדרים משפטיים וצווים משפטיים שניתנו בהליכי גירושין בין הורי הילדה. מאז החטיפה ב-9.8.01. שהתה המבקשת מספר שנים במוסקבה ובתה ונכדתה שוהות שם עד היום. המבקשת חזרה לישראל בשנת 2006, ואז הועמדה לדין, הורשעה ונגזר עליה עונש מאסר של 6 שנים. המבקשת ערערה והיא מבקשת לעכב את תחילת ביצועו של עונש המאסר עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
גם אם יראה בימ"ש שלערעור להתערב בענישה, הרי מדובר בעונש מאסר של 6 שנים שאין חשש כי תחילת ריצויו ייתר את הערעור על העונש, גם אם בסופו של יום יוקל העונש באופן חלקי. בצד שיקול זה, עומדת חומרתן המופלגת של העבירות, ותוצאתן הקשה וההרסנית לילדה ולאביה, שמעשי החטיפה ניתקו אותם זה מזו לחלוטין. לצד חומרתם הרבה של המעשים, אין להקל ראש בחשש הקיים מפני הימלטות המבקשת מן הארץ באם יעוכב ביצוע המאסר.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד מיכאל עירוני ולורה בר אלון למבקשת, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 23.1.08).

ע.פ. 437/08 - חסון נסר אלדין נגד מדינת ישראל

*היענות לבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והתנגשות מכוונת בניידת משטרה (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).

המבקש נהג ברכב בלא ביטוח ובלא רישיון רכב תקף. שוטרים שישבו בניידת משטרה הורו למבקש, באמצעות מערכת כריזה, לעצור את הרכב. המבקש נמלט והניידת החלה לרדוף אחריו תוך הפעלת אורות, סירנה ומערכת כריזה. בשלב מסויים הסיט המבקש את רכבו באופן נמהר שהיה בו כדי לסכן את חיי השוטרים. בהמשך התנגש בניידת. המבקש הודה בעבירות שיוחסו לו ונוכח גילו הצעיר, הורה ביהמ"ש על הגשת תסקיר מבחן, בו הומלץ להטיל על המבקש מאסר בעבודות שירות. בגזר הדין, עמד ביהמ"ש המחוזי על חומרתם של המקרים בהם נאלצים שוטרים לרדוף אחרי נהגים עבריינים, המסכנים בנהיגתם הפרועה הן את השוטרים, הן את עצמם והן את הציבור, וקבע כי בסוג עבירות זה קיים צורך בענישה מחמירה, גם לגבי צעירים שעברם נקי. נוכח זאת, גזר ביהמ"ש למבקש 18 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי; פסילת רשיון נהיגה וקנס כספי. המבקש הגיש ערעור על חומרת העונש, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור. הבקשה נתקבלה.
מדובר בבחור צעיר שזו לו היתקלות ראשונה עם החוק, גם אם היתקלות חמורה עד מאד. שירות המבחן המליץ להקל בעונש של המבקש ולגזור עליו מאסר בעבודות שירות. מצבו הנפשי נפגע בעקבות הארועים. תקופת המאסר שהוטלה עליו אינה ארוכה במיוחד; נוכח שיקולים מצטברים אלה נראה ראוי לעכב את בצוע המאסר תוך הותרת מלוא שיקול הדעת השיפוטי לערכאת הערעור להחליט בדבר העונש הראוי, בלא להגביל שיקול דעת זה על ידי ריצוי חלק מעונש המאסר עד לערעור.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד עראף וסאם למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 23.1.08).

בש"פ 472/08 - יצחק דרורי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות של קשירת קשר לפריצה לחנות תכשיטים, בהתחשב בנסיבות האישיות של החשוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם יחד עם ארבעה אחרים (להלן: הנאשמים) בקשירת קשר לפרוץ לחנות תכשיטים בירושלים, בה היו שתי כספות ופריטים בערך של כחצי מיליון -. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. אחד הנאשמים הודה במעורבות באירוע, שוחרר לחלופת מעצר והמשיבה לא עררה על ההחלטה לשחררו. באשר ליתר הנאשמים הוחלט לשחררם למעצר בית מלא. המשיבה עררה על ההחלטה וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר בציינו כי מכיוון שבהחלטת בימ"ש השלום לא פורטו נימוקי החלטתו, אין מניעה להתערבותו בהחלטה זו. ביהמ"ש נדרש לכך שהנאשם הנוסף בפרשה שוחרר והתביעה בחרה שלא לערער על ההחלטה ומצא כי אין מדובר ביחס מפלה, כיוון שלנאשם ששוחרר אין עבר פלילי והוא גם שיתף ככל הנראה פעולה עם החוקרים. לבסוף הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר והנאשמים האחרים עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
לכתחילה מצא בימ"ש השלום - גם אם ללא הנמקה מספקת - לשחרר את הנאשמים כולם לחלופת מעצר. אחד הנאשמים שוחרר ממעצר וספק עד כמה קיימת הבחנה מהותית בינו לבין יתר הנאשמים. נאשם נוסף ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו חרף שני כתבי אישום תלויים ועומדים נגדו. בשנים האחרונות לא היתה לעורר כל הסתבכות בפלילים. אכן, לעורר גיליון הרשעות עשיר והוא ריצה בעבר עונשי מאסר ממושכים, אך בשנים האחרונות, לאחר שחרורו מן הכלא, לא נפתחו נגדו תיקים חדשים. העורר הינו אדם מבוגר שהלך בדרך העבריינות כל ימיו, ויש לקוות כי העובדה שלא נפתחו לחובתו תיקים חדשים בשנים שחלפו
מאז שחרורו, מלמדת כי בערוב ימיו הוא מבקש לשנות מדרכיו. לפיכך, יכין שירות המבחן תסקיר מעצר שיבחן חלופה למעצר.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ד. הלוי לעורר, עו"ד ד. כהן-ויליאמס למשיבה. 23.1.08).

רע"ב 541/08 - סאלח עבדאללה נגד ועדת השחרורים בית הסוהר כרמל

*דחיית בקשה לשחרור מוקדם בתום שני שליש מהמאסר, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נסיון להשמדת ראיה והצתה (הבקשה נדחתה).

המבקש הינו אסיר המרצה עונש של 13 חודשי מאסר בפועל בגין עבירות של נהיגה ברכב בזמן פסילת רישיון, נהיגה ללא רישיון בר-תוקף, נסיון להשמדת ראיה והצתה. המבקש הגיש לוועדת השחרורים בקשה לשחרור מוקדם וזו דחתה את הבקשה. הוועדה קבעה כי נסיבות המקרה מעידות על כך שמדובר בעבירה חמורה הנמנית על סוג העבירות המוזכר בסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר (להלן: החוק). הוועדה הוסיפה כי היא רשאית לשקול שיקולים בעלי אופי ציבורי - בענייננו האינטרס הציבורי במאבק בקטל בדרכים - ולדחות מטעם זה בקשה לשחרור מוקדם למאסר. המבקש עתר לביהמ"ש לעניינים מנהליים בחיפה נגד ההחלטה ועתירתו נדחתה. ביהמ"ש קמא נתן משקל לכך שלחובתו של המבקש 85 הרשעות בעבירות תעבורה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
רשות ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי, הדן בעתירת אסיר, אינה ניתנת כעניין שבשגרה, אלא בנסיבות בהן מגלה הבקשה שאלה משפטית או שאלה אחרת בעלת חשיבות עקרונית. המקרה דנן אינו מעורר שאלה מסוג זה, ואינו נופל לגדר החריגים המצדיקים התערבות זו. לגופם של דברים, המבקש הורשע בעבירות חמורות, אשר לצד העבירות בהן הורשע בעבר, משקפים את המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור הרחב.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. גוטמן למבקש. 20.1.08).

בש"פ 684/08 - מדינת ישראל נגד מרדכי אורן אוחנה

*ביטול שחרור בערובה בעבירות של יבוא וסחר בסמים (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בשתי עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, מספר מקרים של יבוא סמים ומספר מקרים של הספקת סמים מסוכנים. כתב אישום נפרד הוגש נגד שותפו של המשיב לבצוע העבירות (להלן: קלוגמן). עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, וביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו למעצר בית מלא. הערר נתקבל.
עבירת הסחר בסמים היא מהחמורות שבעבירות. רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ניתן יהיה להפיג את מסוכנותם של העוסקים בו בחלופת מעצר. נסיבות המקרה שבפנינו, ובמיוחד התסקיר שהוגש, מציירים תמונה לפיה המשיב ניהל במשך שנים מערכות חיים כפולות. משפחתו הקרובה (אשתו ואחותו) הופתעה מהסתבכותו בעבירות נשוא כתב האישום, שכן כלפיהן וכלפי הסביבה הקרובה, ניהל אורח חיים תקין וחיובי. קשה לומר שזה האיש שניתן לתת בו אמון שלא ינסה, ולו ברגע של חולשה, לפעול מהבית וליצור קשר עם ספקי סם כפי שעשה בעבר. אין ממש בטענות המשיב בדבר חלקו המשני בביצוע העבירות וגם לא בטענה כי שחרורו של קלוגמן - שהודה, שחלקו קטן מזה של המשיב והוא נעדר הרשעות קודמות - מצדיק את שחרורו של המשיב.

(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ת. פרוש לעוררת, עו"ד צ. אבנון למשיב. 24.1.08).

רע"א 4764/07 - דוד נשיא נגד שבתאי נשיא ואח'

*אי התערבות ביהמ"ש שלערעור בהחלטות ביניים של בימ"ש קמא, בתביעה לביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).

המבקש והמשיבים הינם אחים, אשר ניהלו יחד עסקים משותפים משך שנים רבות. נתגלע סכסוך בין שלושת האחים, והם הגישו מספר תביעות זה כנגד
זה, ולבסוף הסכימו לפנות לבוררות. פסק הבוררות ניתן כעבור כחמש שנים ממינוי הבורר. לאחר מתן פסק הבוררות, הגיש המשיב 2 לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה לאישורו, ואילו המבקש והמשיב 1 הגישו בקשות לביטולו. התיק הועבר לביהמ"ש המחוזי מחוסר סמכות עניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה. במהלך הדיון התברר כי מסמכים רבים חסרים בתיק. בעקבות זאת, הורה ביהמ"ש המחוזי לצדדים להגיש את כל הבקשות החסרות בתיק, "כולל בקשות חדשות". המבקש הגיש בקשה מתוקנת לביטול פסק הבורר וכן "בקשה להגיש ראיות שלא היו בפני הבורר". ביהמ"ש קבע כי יש להוציא מתיק ביהמ"ש את הבקשה המתוקנת שהוגשה למעלה משנתיים לאחר שניתן פסק הבורר, מבלי שהתבקשה רשות ביהמ"ש לתיקון הבקשה. בנוסף, דחה ביהמ"ש את הבקשה להגשת ראיות שלא היו בפני הבורר, משום שזו הוגשה בשיהוי ניכר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ערכאת ערעור אינה מתערבת, דרך כלל, בהחלטות ביניים אשר ניתנו על ידי הערכאה הדיונית. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר בהחלטות ביניים שעניינן אופן ניהול ההליך. על אחת כמה וכמה, ככל שעסקינן בבקשות הנוגעות להליכי בוררות. די באמור כדי לדחות את בקשת רשות הערעור. דין הבקשה להידחות גם לגופה. בקשה לביטול פסק בורר מוגשת בדרך של המרצה. משכך, על הבקשה להיות מלווה בתצהיר, לאימות העובדות הכלולות בה, ותצהיר כזה לא הוגש. ביהמ"ש קמא רשאי היה לדחות את הבקשה לצירוף הראיות מחמת השיהוי. אמנם צדק המשיב כי רשאי הוא להגיש ראיות להוכחת עילות הביטול להן הוא טעון, גם אם אלה לא היו בפני הבורר. אולם אין פירוש הדבר כי ראיות אלה יכולות להיות מוגשות בכל שלב שהוא במהלך הדיון, מבלי שניתן כל הסבר לשיהוי בהגשתן וללא אישור ביהמ"ש.

(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ש. סתר למבקש. 20.1.08).

רע"פ 10284/07 - רועי קדוש נגד מדינת ישראל

*דרכי הוכחה של נהיגה בזמן שכרות (הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בבימ"ש השלום לתעבורה בתל-אביב, כי נהג במהירות של 122 קמ"ש, כאשר המהירות המותרת היתה 70 קמ"ש. כן הואשם כי נהג כשהוא שיכור ותחת השפעת משקאות משכרים, מפיו נדף ריח חריף של אלכוהול, הוא התנהג בצורה פרועה, והתנגד למעצר. כן נטען, כי המבקש נדרש כדין להיבדק בדיקת נשיפה לצורך בדיקת שכרות וסירב. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש וגזר עליו פסילת לתקופה של 3 שנים; פסילה על תנאי לשנה; מאסר של 8 חודשים על תנאי וקנס בסכום של 3,000 ש"ח. בערעורו השיג המבקש על הרשעתו בעבירת השכרות בלבד, בטענה, כי בנסיבות המצב המשפטי שהיה קיים בעת ביצוע העבירה, כלומר עובר לתיקון 72 לפקודת התעבורה, לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות, מכוח החזקה שבפקודת התעבורה, בשל סירובו לבדיקה. עוד ערער המבקש על חומרת העונש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש לא הורשע מכוח החזקה שבפקודת התעבורה בשל סירובו לבדיקה, אלא על-פי מאפייני שכרות שניכרו בו. סירובו של המבקש להיבדק שימש ראייה, אשר חיזקה את כלל הראיות נגדו, אולם הוא הורשע מכוח כלל הראיות. ניתן להוכיח נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית. אשר לעונש - טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. אין זה המצב בענייננו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד רות עזריאלנט למבקש, עו"ד ג'ויה שפירא למשיבה. 22.1.08).

בג"צ 10736/07 - פלוני נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח'

*אי התערבות בג"צ בפסקי דין של בתי הדין הרבניים (העתירה נדחתה).

המשיבה 3 הגישה תביעת גירושין נגד העותר בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה. מטעמים שונים, לרבות הסכמתו של העותר, החליט בית הדין לחייב את העותר לגרש את אשתו ונקבע מועד לסידור הגט. במועד שנועד לכך הודיע העותר כי הוא מתנה את מתן הגט בהסדרת זכויות בני הזוג בדירת מגוריהם. נוכח דרישה זו קבע בית הדין כי העותר הינו סרבן גט, וחייבו במזונות בסך 1,700 ש"ח בגין היות האישה "מעוכבת מחמתו להינשא". משעמד הבעל בסירובו ליתן גט, החליט בית הדין להטיל על העותר צו הגבלה המונע ממנו להחזיק ברישיון נהיגה או לחדשו. העותר ערער לבית הדין הרבני הגדול וערעורו נדחה. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני, ואין הוא מתערב בהחלטות בתי דין דתיים, אלא במקרים קיצוניים וחריגים. הדין שעל פיו פוסק בית הדין הרבני בענייני גירושין הוא דין תורה, ומשמצא בית הדין הדן לפי דין זה כי העותר הינו סרבן גט, אין בג"צ מהרהר אחר קביעתו. יתירה מכך: בניגוד לטענת העותר, בית הדין לא שלל ממנו זכויות כלשהן בדירה, אלא לא נעתר לבקשתו להסדיר את הזכויות בדירה במסגרת תביעת הגירושין, ואין בפסק-דינו כל קביעה שיפוטית ביחס לקיומן או היעדרן של זכויות אלו. ככל שיש בידי העותר זכויות בדירה הרי שפתוחה בפניו הדרך לתבוע אותן במסגרת ההליך המתאים.

(בפני השופטים: גרוניס, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט מלצר. 21.1.08).

בש"פ 594/08 + 588/08 - און ניימן, עו"ד נגד מדינת ישראל

*ביטול הקלות בתנאי שחרור בערובה (ערר וערר נגדי - עררה של המדינה נתקבל).

העורר ניהל בביתו עסק שסיפק שירותי אירוח ובכלל זה עיסויים (להלן: הספא). נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום בנסיבות של אינוס במטופלת. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ונוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר ועברו הפלילי, הכולל עבירה של התחזות לאדם אחר וקבלת דבר במרמה במסגרת אירוע שיש לו הקשר מיני, קמה עילת מסוכנות נגדו. יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר בית מלא ובמקביל להורות על קבלת תסקיר. בהמשך ביקש העורר להקל בתנאי שחרורו והמדינה התנגדה. ביהמ"ש הקל בתנאי המעצר וקבע כי העורר יהא נתון במעצר הבית בין השעות 00:19 עד 00:08, תחת הפיקוח שהוטל עליו, ואילו בשאר שעות היום לא יהיה העורר במעצר וממילא גם לא תחת פיקוח. הוגשו ערר וערר נגדי ועררה של המדינה נתקבל.
כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירות מין חמורות ומשפילות. לכאורה, המתלוננת היוותה עבורו "טרף קל" ומפוחד בהיותה צעירה שנתנה בו את אמונה כשהגיעה אליו לקבלת עיסוי, ונותרה "משותקת" נוכח מעשיו של העורר בסיטואציה הקשה והמביכה אליה נקלעה. המעשים המיוחסים לעורר מלמדים לא רק על מסוכנות הקשר הטיפולי כלפי המתלוננת, כי אם על מסוכנות כלפי נשים אחרות בסיטואציות דומות, גם אם לא זהות. לכך יש להוסיף את העובדה כי לעורר קיימת הרשעה פלילית, אשר הוגש עליה ערעור, בהקשר המיני. לפיכך, סגירת הספא בביתו בכפר סבא היא לבדה אינה מאיינת את מסוכנותו. גם העובדה שמאז פרסום הפרשה בתקשורת לא נתקבלו תלונות נוספות אין בה להבטיח איון המסוכנות והיעדר סכנה למתלוננות פוטנציאליות אחרות. על כן העורר יישאר במעצר בית מלא.