ע.א. 3139/05 - כלפון... בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ואח'
*אחריות רשות מקומית בנזיקין עקב סחבת בפרסום תנאים למתן היתרי בניה. *מועדי התיישנות בנזק מתמשך הנגרם מדי יום ביומו(מחוזי ת"א - ת.א. 1656/99 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערערת רכשה ביום 5.1.1973, נכס מקרקעין בהרצליה (להלן: הנכס), באיזור שייעודו היה אז לבנייה מסחרית. ביום 17.8.1979 התקשרה המערערת בהסכם קומבינציה עם צד ג', לבנייה על הנכס. עם חתימת ההסכם, הגישו הצדדים לוועדה המקומית בקשה למתן היתר בניה (להלן: הבקשה הראשונה). פנייתם נענתה בשלילה, בטענה, כי האזור עובר תהליך תכנון מחדש ומוקפאת בו כל בנייה. התוצאה היתה ביטול הסכם הקומבינציה. ביום 27.5.1983 התקשרה המערערת עם חברה נוספת בהסכם קומבינציה, אולם גם הוא לא יצא אל הפועל בנסיבות דומות. מאז ועד היום טרם ניתן היתר בנייה בנכס. המערערת הגישה תביעה נזיקית נגד המשיבות בנימוק של רשלנות והפרת חובה חקוקה מצידן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה בחלקה. בנוגע לטענת ההתיישנות, קבע ביהמ"ש, כי תקופת ההתיישנות הינה שבע שנים. כן קבע את תחילת מועד מרוץ ההתיישנות, וממועד זה, כך קבע, טרם עבר מועד ההתיישנות. באשר לעוולת הרשלנות, קבע ביהמ"ש כי הוועדה המקומית חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המערערת, וכי במניעת מתן היתר בנייה באופן גורף, ללא הצבת ופרסום תנאים ספציפיים למתן היתר, כמצוות סעיף 78 לחוק, יש משום הפרת חובת הזהירות. ביהמ"ש בחן את הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק, אבחן בין שתי תקופות, ואמד את מידת הנזק. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. באשר לטענת ההתיישנות - עילת התובענה הינה נזק שנגרם מדי יום ביומו על-ידי מעשה או מחדל נמשכים, ועילת התובענה נולדת מדי יום מחדש. על-כן יש לבצע חלוקה ברכיבי הנזק: התובע יהא רשאי להיפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה שטרם התיישנה, ולא יוכל להיפרע על חלקי הנזק אשר אירעו במהלך התקופה שחלה לגביה התיישנות. במקרה שלפנינו, מרבית, אם לא כל הנזק, הינו נזק אשר ניתן לחלוקה. על-כן, בנוגע לחלקי הנזק הניתנים לחלוקה, התיישנה התביעה ביחס לנזק שהתרחש לפני 3.5.1992, שבע שנים טרם הגשת התביעה. באשר לחלקי הנזק אשר אינם ניתנים לחלוקה, לא התיישנה התביעה כלל.
ג. אשר להפרת חובת הזהירות - העיכוב במתן היתר הבניה לא נבע משיקול הדעת הענייני של הוועדה המקומית, אלא בשל כך שלא פורסמו התנאים למתן היתר בנייה כנדרש. יש בהקפאת הבניה באופן מוחלט בצירוף להתמשכות הארוכה של ההליכים, משום חריגה ממתחם שיקול הדעת שניתן לוועדה, והפרה של האיזון בין האינטרס הציבורי לאפשרות הפרט לעשות ברכושו כרצונו. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי, אשר יקבע, לאחר שמיעת הצדדים, את גובה הנזק בתקופת האחריות שנקבעה, בכל אחד מראשי הנזק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד תמיר יחיא ונועה נאות בילדר למערערת, עו"ד אילנה בראף-שניר למשיבות. 31.1.08).
ע.א. 5856/06 - אמנון לוי נגד נורקייט בע"מ ואח'
*פירוש חוזה והפרתו ע"י התנהגות שלא בתום לב(מחוזי ת"א - ת.א. 1262/00 - הערעור נתקבל).
א. המערער, מומחה לעיבוד ובישול בשר, התקשר ביום 15.3.98 עם המשיבות בהסכם שלפיו רכשו המשיבות מהמערער טכנולוגיה וידע בתחום של עיבוד בשר ובישולו, והתובע התחייב להעמיד לרשותן את הידע והניסיון שלו באמצעות שירותי ייעוץ ופיקוח במפעל לעיבוד בשר שהמשיבות התעתדו להקים. המערער אינו הממציא של הטכנולוגיה,
אלא אותה והכניס בה התאמות ושינויים לצרכי המשיבות. ביום 22.11.99 הודיעו המשיבות למערער, מכוח סעיף בהסכם הייעוץ, כי החליטו להפסיק את עיבוד הבשר בהתאם לשיטתו ותחת פיקוחו. המערער הגיש תביעה נגד המשיבות וביהמ"ש קמא דחה את תביעתו בקבעו כי המשיבות לא עושות עוד שימוש בטכנולוגיה שהתאים עבורן המערער. הערעור נתקבל.
ב. הבשר שרוכשות המשיבות לאחר סיום ההתקשרות עם המערער, מעובד בטכנולוגיה נשוא הסכם הייעוץ. בפועל, רכישת הבשר המעובד בטכנולוגיה נשוא הסכם הייעוץ, הגם שהוא נרכש כמוצר מדף, מעידה על כך שלא מתקיים החריג הקבוע בהסכם הייעוץ בדבר המעבר לעיבוד בטכנולוגיה שהיא שונה באופן מהותי. סיום ההתקשרות על ידי המשיבות, פחות משנתיים לאחר תחילתה, עולה כדי התנהלות חסרת תום לב של המשיבות וממילא מהווה הפרה של הסכם הייעוץ המזכה את המערער בתמורה שנתבעה על ידו, סכום של 1,405 מליון ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד ש. גבסי וי. סגל למערער, עו"ד ר. חייט למשיבים. 28.1.08).
בג"צ 9132/07 - גבר אלבסיוני אחמד נגד ראש הממשלה ואח'
*דחיית עתירה נגד המדיניות של הגבלת דלק וחשמל לרצועת עזה(העתירה נדחתה).
א. העתירה מופנית נגד החלטת המשיבים לצמצם או להגביל את אספקת הדלק והחשמל לרצועת עזה. בעתירתם פירטו העותרים, בעיקר, את הצורך בסוגי דלק שונים, בנזין וסולר, לשם הפעלתם התקינה של בתי החולים, משאבות מים וביוב, וכן את הצורך באספקת חשמל, בין באמצעות קווי החשמל מישראל ובין באמצעות אספקת סולר תעשייתי להפעלת תחנת הכוח של רצועת עזה. העתירה נדחתה.
ב. הרקע להגבלות הוא בפעולות הלחימה המתנהלות באזור רצועת עזה מזה תקופה ארוכה, ובמתקפת טרור מתמשכת המכוונת כנגד אזרחי ישראל. במסגרת הפעולות שמקיימת מדינת ישראל נגד הטרור המתמשך, התקבלה החלטת המשיבים להגביל את אספקת הדלק והחשמל לרצועת עזה. מדינת ישראל אינה חייבת לאפשר העברת כמות בלתי מוגבלת של חשמל ודלק לרצועת עזה, בנסיבות בהן חלק ממוצרים אלה משמש בפועל את ארגוני הטרור למטרת פגיעה באזרחי ישראל. על המשיבים למלא את החובות המוטלות עליהם מכוח דיני המשפט הבינלאומי ההומניטרי, ובמסגרת זו עליהם לאפשר לרצועת עזה אספקה רק של הטובין הדרושים לשם קיום הצרכים ההומניטריים החיוניים של האוכלוסייה האזרחית. כמות הסולר התעשייתי שהמדינה הודיעה כי יש בכוונתה לספק, כמו גם החשמל המסופק באופן שוטף באמצעות קווי החשמל מישראל, יש בהם כדי לענות על הצרכים ההומניטריים החיוניים של רצועת עזה לעת הזו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, חיות, אלון. החלטה - הנשיאה בייניש. 30.1.08).
ע.א. 5963/06 + 5175/06 - שמעון אסרף נגד צמרת רפי אסרף בע"מ ואח'
*היקף חובת השיפוי של חברת ביטוח בתאונת עבודה בה נפגע עובד המפעל המבוטח. *אשם תורם של ניזוק בתאונת עבודה. *שיעור הפיצויים בתאונת עבודה, הפחתה בפיצוי בפריט כאב וסבל והתאמה בין הנכות התפקודית והנכות הרפואית(מחוזי ת"א - ת.א. 1146/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערער הועסק כמנהל מוסך הפחחות בחברת צמרת (להלן: המוסך). הוא נתבקש לעלות לגג המוסך, יחד עם שני פועלים נוספים, כדי לתקן פגמים שנוצרו בעקבות שריפה במוסך. תוך כדי טיפוס על הגג נפל ונפגע. בעקבות התאונה הגיש המערער תביעה נגד חברת צמרת וזו הגישה הודעת צד ג' נגד המשיבה 2, חברת הביטוח כלל.
ביהמ"ש המחוזי חייב את צמרת וחברת הביטוח בפיצוי המערער, בקבעו כי צמרת לא קיימה את תקנות ארגון הפיקוח על העבודה ועל כן יש לראות בה כאחראית ברשלנותה לנזקיו של המערער. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי בהתחשב בכך שהמערער היה אחד המנהלים בחברה, היה עליו להיות ער לסיכונים וליזום אמצעי זהירות, ועל כן ייחס לו רשלנות תורמת בשיעור של עשרה אחוזים. בכל הנוגע לנזקים שנגרמו למערער, הוצגו בפני ביהמ"ש שלוש חוות דעת רפואיות - אחת מהן היא זו של מומחה מטעם ביהמ"ש, אותה אימץ ביהמ"ש וקבע כי למערער נגרמה נכות רפואית בשיעור של 35.4 אחוזים. את הנכות התפקודית קבע בשיעור של 50 אחוזים. בסיכום קבע ביהמ"ש כי יש לפרש את חוזה הביטוח באופן שיכלול גם חובת שיפוי בגין אירועים דוגמת התאונה, שאינם נוגעים באופן ישיר לעבודת המוסך. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. היקף התפרשותה של חובת השיפוי המוטלת על חברת הביטוח בהתאם לחוזה הביטוח הינה שאלה פרשנית. בעת פרשנותו של חוזה ביטוח יש להיעזר בכלל בדבר הפרשנות כנגד המנסח. לשם עיסוקו של המוסך בתחום פחחות וצביעת הרכב נדרשים העובדים בו לבצע גם פעולות משניות לעיסוק זה - החל מההכנות המקדמיות הנדרשות לפעולות הפחחות והצביעה, דרך תחזוקה שוטפת, וכלה בתיקונם של תקלות ומפגעים המתרחשים במוסך, והמונעים את העבודה הסדירה בו. משנתגלה בגג המוסך פגם, אשר מנע את המשך העבודה התקינה, נדרשו עובדי המוסך, ובהם המערער, לתקנו. בנסיבות אלו, מדובר בפעילות החוסה תחת התחייבותה של חברת הביטוח לשפות את צמרת.
ג. המערער טוען נגד האשם התורם בשיעור של 10 אחוזים אותו ייחס לו ביהמ"ש המחוזי. ברם, המערער עצמו טוען כי תיקון הגג הינו עבודת עזר שאינה חורגת ממהות העבודה במוסך. הוא היה מנהל "הפחחיה" במוסך. בנסיבות אלו, מנוע המערער מלהרחיק עצמו מאחריותו לביצוע העבודות ולטעון כי מדובר בעבודות שאין לו כל ידיעה לגבי הדרך שעליהן להתבצע.
ד. באשר לשיעור הפיצויים - יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית שנגרמה למערער על שיעור הזהה לנכות הרפואית 35.4 אחוזים. באשר לפיצוי בגין פריט כאב וסבל - את הפיצויים בגין נזקים לא ממוניים בתביעות בשל נזקי גוף, שלא לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יש לקבוע בהתאם לנסיבותיו של המקרה הפרטני, ולא על פי הסכומים הקבועים בדין ביחס לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על הסכום שנפסק לשקף באופן ממשי את הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע בשל הפגיעה וכתוצאה ממנה. הפיצוי שנפסק למערער בגין הכאב והסבל שנגרמו לו, בסך 400,000 ש"ח, חורג מהראוי, ויש להעמידו על הסכום של 300,000 ש"ח.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד ורד נעים-לוי וגדעון פנר למערער, עוה"ד עופר קרינסקי ואסנת לויטה ל"כלל", עוה"ד ציון בר אל וחגי אסולין לצמרת. 30.1.08).
רע"א 9419/06 - עזבון המנוח מחמוד אסעיד שנאן ואח' נגד כמאל אבו חסן ואח'
*המונח "רשאי" בחוק הבוררות בדבר מינוי מומחה ע"י הבורר, משמעו "אינו חייב למנות. *פגמים בהליכי בוררות שאינם פוסלים את פסק הבורר(הבקשה נדחתה).
א. בין המבקשים והמשיבים נתגלע סכסוך בקשר לזכויות הבעלות, החזקה והשימוש במקרקעין מסויימים שבכפר ירכא (להלן: המקרקעין). בשנת 1985 הגישו המשיבים לבימ"ש השלום בעכו תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, ובמהלך הדיון הוסכם בין הצדדים על קיום בוררות זבל"א והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. באותו מועד, המבקשים הודיעו על זהות הבורר מטעמם, והמשיבים התחייבו למסור בתוך 10 ימים
את שם הבורר מטעמם. במשך כשמונה שנים לא העבירו המשיבים למבקשים את שם הבורר. בשנת 2000 הורה ביהמ"ש על מינויו של בורר והלה מינה מודד מוסמך שיציע לו הצעות לחלוקת המקרקעין בעין ופירוק השיתוף בהם לפי חלקם היחסי של הצדדים. בפסק דינו אימץ הבורר את חוות דעתו של המודד כתכנית חלוקה המחייבת את הצדדים. המשיבים הגישו בקשה לאישור פסק הבורר ואילו המבקשים הגישו בקשה לביטולו. ביהמ"ש דחה את הבקשה לביטול פסק הבורר ובמקביל אישר את הפסק. טענתם העיקרית של המבקשים היא כי המשיב 2 לא היה צד להליך הבוררות ושמו שורבב לכותרת פסק הבוררות בטעות, רק משום שהוא שותף במקרקעין נשוא המחלוקת. בנסיבות אלה, כך הטענה, כלל לא היה הסכם בוררות בר-תוקף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אשר לטענה שהועלתה בדבר הימנעות הבורר מלמנות שמאי מוסמך כמומחה מטעמו - סעיף יב' לתוספת לחוק הבוררות קובע כי בורר "רשאי", להורות על מסירת העניין לחוות דעתו של מומחה שימנה. לעתים "רשאי" משמע "חייב", במקרים אחרים נקבע כי "רשאי" משמעו - לא חייב. בענייננו, "רשאי" משמעו "אינו חייב", כלומר, לא בכל מקרה שבו ההכרעה בסכסוך כרוכה בעניין הטעון מומחיות, חייב הבורר למנות מומחה מטעמו. לכן, הבורר רשאי היה להסתפק בחוות דעתו של המודד.
ג. אשר להחלטה להעביר שאלות הבהרה למומחה ולא לקיים חקירה נגדית - סעיף יב' הנ"ל קובע כי הצדדים רשאים לדרוש את חקירת המומחה כאילו היה עד מטעם הבורר. בנסיבות המקרה דנן, הבורר קבע כי לצדדים תינתן האפשרות לשלוח למודד שאלות הבהרה, במקום עריכת חקירה נגדית. המבקשים ניצלו אפשרות זו, וכלל לא דרשו לחקור את המודד בחקירה נגדית. בנסיבות אלה, ובייחוד מאחר שהבורר לא היה כפוף לדיני הראיות וסדרי הדין, אין לומר כי נפל בהחלטת הבורר פגם.
ד. אשר לטענת המבקשים כי המשיב 2 לא היה צד להסכם הבוררות ושמו שורבב בטעות לפסק הבוררות - טענה זו מצופה היה כי תישמע מפי המשיב 2 או עזבונו, ולא מפי המבקשים, שהרי ברור כי אלו הסכימו להעביר את הסכסוך הנוגע למקרקעין - בכללותו - להכרעת בורר. זאת ועוד, במהלך הבוררות לא העלו המבקשים כל טענה על כך שהסכם הבוררות אינו בר תוקף. בהתנהגות המבקשים, היתה משום הסכמה שבשתיקה למסירת הסכסוך להכרעת הבורר ביחס לכל הצדדים להליך.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ר. תומא למבקשים. 28.1.08).
רע"א 2397/07 - .cnI tenitroF ודוד ממן נגד אבנט תקשורת בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור בהחלטה שלא לעכב הליכים לפי חוק הבוררות. *זכרון דברים שאינו מהווה הסכם שיש בו סעיף בוררות(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הינה חברה העוסקת בתחום אבטחת מידע המאוגדת באיי קיימן ומנהלת משרדים בארצות הברית, אירופה וישראל (להלן - פורטינט). המבקש (להלן: ממן) מועסק אצל פורטינט כאחראי על מכירות והפצה בארצות שונות, לרבות ישראל. המשיבה, (להלן - אבנט) הינה חברה ישראלית, העוסקת בתחום התקשורת והמחשבים. החל בסוף שנת 2003 שימשה אבנט כמפיצה בישראל של מוצרי פורטינט. ביום 5.3.05 הודיעה פורטינט לאבנט, כי עבודתן המשותפת הגיעה לקיצה, ואבנט הגישה תביעה נגד המבקשים בטענה, כי הם הפרו את ההסכם ביניהם, תוך הפרת זכויותיה הקנייניות וגזילת סודותיה המסחריים. המבקשים הגישו בקשה לעיכוב הליכים עקב קיומן של תניית שיפוט זר ותניית בוררות בהסכם שנכרת בין הצדדים. אבנט טענה כי הגם שחתמה על טיוטת ההסכם שהעבירה אליה פורטינט, זו האחרונה מעולם לא חתמה על הטיוטה
ולפיכך אין בין הצדדים הסכם חתום. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב הליכים, מן הטעם שההסכם אינו חתום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. כלל ידוע הוא כי רשות ערעור על החלטת בימ"ש לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשיגרה. יתר על כן, עיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות הינו עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. רק במקרים נדירים, בהם נפלה טעות של ממש בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, תתערב ערכאת הערעור בעניין זה. המקרה דנא אינו נופל בגדרם של המקרים החריגים.
ג. גם לגופו של עניין אין מקום להיענות לבקשה. המבקשים טוענים כי נכרת בין הצדדים הסכם מחייב לכל דבר ועניין. טענה זו אין לקבל, בפרט נוכח הכחשתה המפורשת של פורטינט את דבר קיומו של ההסכם, במסגרת מכתב ששלחה לאבנט. הואיל ולא קיים הסכם תקף בין פורטינט ואבנט, הרי שממילא אין תוקף גם לתניית השיפוט הזרה שהיתה כלולה בטיוטת ההסכם.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד חי בר אל למבקשים. 28.1.08).
רע"א 5112/07 - אלברט סיבוני נגד דידי יזרעאלי
*הדרכים לאכיפת פסק דין שניתן לפי הסכמת הצדדים(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הינו בעל זכויות החכירה לדורות של בית דו משפחתי במבשרת ציון (להלן - הבית). באחת מהדירות מתגוררת המשיבה. בשנת 1996 הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה נגד המבקש, בה ביקשה להצהיר כי היא בעלת זכויות החכירה בדירה בה היא מתגוררת וכן ביקשה להורות למבקש לרשום את הדירה על שמה. ביהמ"ש המחוזי נתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, שעיקריו הם הצהרה כי המשיבה היא בעלת הזכויות בדירה בה היא מתגוררת וכי הזכויות בה יירשמו על שמה במינהל מקרקעי ישראל. קרוב לעשר שנים לאחר מתן פסק הדין, הגישה המשיבה לביהמ"ש בקשה למינוי כונס נכסים לביצוע פסק הדין. ביהמ"ש נעתר לבקשה, בקבעו כי פסק הדין שאימץ את הסכם הפשרה הינו פסק דין אופרטיבי, שכן הוא קובע שיש לרשום את הזכויות על שם המשיבה ואינו מסתפק בהצהרה על זכויותיה. עוד נקבע, כי את הטענה לפיה זכאי המבקש לבטל את הסכם הפשרה שביסוד פסק הדין, יש להשמיע על דרך הגשת תביעה נפרדת לביטול פסק דין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בפני בעל דין המבקש לאכוף פסק דין מוסכם פתוחים שני מסלולי פעולה: האחד, הנשען על הפן ההסכמי של פסק הדין, הינו הגשת תביעה חדשה בה יתבקש סעד של אכיפת פסק הדין; השני, הנשען על הפן השיפוטי של פסק הדין, הינו אכיפה של פסק הדין באופן ישיר, כפסק דין רגיל. כאשר מדובר באי בהירות הניתנת להסרה באמצעות המנגנונים המיועדים לכך בהליכי האכיפה, כגון בקשה להבהרת פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, אין הדבר מונע אכיפה ישירה של פסק הדין שניתן בהסכמה.
ג. באשר לטענת המבקש כי פסק הדין הופר על ידי המשיבה ועל כן פטור הוא מלקיים את חלקו - תרופתו לא תימצא בהודעת ביטול, אלא עליו להגיש תביעה לביטול ההסכם וביטול פסק הדין. אשר לטענתו כי לא ניתן לאכוף את פסק הדין בלא לקיים בירור נוסף בשאלות של פרשנות פסק הדין כמו גם בהכרעה במחלוקות עובדתיות מסוימות - בימ"ש קמא היה ער לצורך בהכרעה שיפוטית בנקודות שונות, אולם סבר שניתן יהיה לענות על צורך זה בגדר פעולתו של כונס הנכסים, על ידי הגשת בקשה למתן הוראות לביהמ"ש. אין מקום להתערב בהחלטה זו.
(בפני: השופט גרוניס. עו"ד דוד דרעי למבקש. 28.1.08).
בג"צ 7078/05 - פלוני נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ופלונית
*אי התערבות בפס"ד של ביה"ד הרבני(העתירה נדחתה).
א. העותר והמשיבה 2 (להלן: המשיבה) נישאו בשנת 1987. בשנת 1997 הגישה המשיבה תביעת גירושין, ומאז מתדיינים הצדדים בסוגיית הרכוש. ביום 20.2.00 הכריע ביה"ד הרבני האזורי בזכויות הצדדים לפי דין תורה. המשיבה הגישה ערעור לביה"ד הרבני הגדול, בו נטען כי לפי סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, צריך היה ביה"ד להחיל את הוראות חוק יחסי ממון. ביה"ד הגדול דחה את הערעור ברוב דעות. דעת המיעוט (הדיין הרב דיכובסקי) נקטה, כי ביה"ד צריך היה לדון לפי הוראות חוק יחסי ממון. חוות דעתו של הרב דיכובסקי כללה גם מתווה חלוקה לפי הוראות חוק יחסי ממון. כלפי פס"ד זה הגישה המשיבה עתירה לבג"צ ועתירתה נתקבלה. הדיון הוחזר לביה"ד הגדול ובפסה"ד החדש, ניתן, בהסכמה, "תוקף אופרטיבי מלא" להסדר שנקבע בחוות דעתו של הרב דיכובסקי. בהמשך הגיש העותר בקשה לביה"ד להבהיר כי סך 60,000 ש"ח שחוייבה המשיבה להשיב לעותר, ישא ריבית והצמדה החל באוקטובר 1996. ביה"ד דחה את הבקשה. כלפי החלטה זו הוגשה העתירה הנוכחית. העתירה נדחתה.
ב. ביה"ד הגדול נתן החלטת הבהרה, בה הוסבר מדוע נדחתה בקשת העותר לפסוק הפרשי הצמדה. לשיטת ביה"ד הרבני לא היתה הצדקה עניינית לפסיקת הפרשי הצמדה, ואין מדובר באמירה גורפת לגבי האפשרות לפסוק הפרשי הצמדה. ואכן, מדובר במתווה כולל של הרב דיכובסקי שאין מקום להתערב באחד ממרכיביו. המתווה הכללי נעשה מבלי לברר זכויות וחבויות עד תום. אין ספק שמתווה זה כולל ויתורים הדדיים. המשיבה הסכימה למתווה האמור - גם במחיר של אי מיצוי זכויותיה.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד רובין רמי לעותר, עוה"ד הרב יעקבי שמעון לביה"ד, עו"ד הרשקוביץ יוסף למשיבה 2. 3.2.08).
ע.פ. 10669/05 - אברהם מטטוב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה ברצח אשה ע"י בעלה. *דחיית בקשה לעונש מופחת בעבירת רצח(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1005/02 - הערעור נדחה).
א. אינה מטטוב (להלן: "המנוחה") נרצחה בדקירות סכין על ידי בעלה, הוא המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח וגזר לו עונש של מאסר עולם. הגנתו של המערער נסבה, בעיקרה, על הטענה לפיה יסוד "הכוונה תחילה" אינו מתקיים בו, הואיל ולא יכול היה לגבש כוונה להמית את המנוחה נוכח מצבו הנפשי עובר לביצוע הרצח ושכרותו באותו זמן; הואיל ולמעשה הרצח קדם קנטור אשר בא לידי ביטוי בכך שהוא מצא את המנוחה עם גבר אחר בסיטואציה אינטימית; ובשל כך שלא הכין את עצמו להמית את המנוחה ואף לא הכין מכשיר להמתתה. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המערער רצח את המתלוננת מתוך מודעות למעשיו ולחומרתם, וכי הן מחלתו, הן טענתו כי היה שיכור בזמן הרצח אינן מקימות סייג לאחריותו הפלילית. הטיעונים לעונש נסבו בעיקרם על בקשתו של בא-כוח המערער להשית על שולחו ענישה מופחתת מכוחו של סעיף 300א לחוק. בגזר דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי תנאיו של סעיף 300א לחוק העונשין אינם מתקיימים בנסיבות המקרה. הערעור נדחה.
ב. נסיבות המקרה מעידות כי המערער הבין היטב את אשר הוא עושה, ואת ההשלכות האפשריות של מעשיו. המערער הרחיק את המנוחה ממקום בו יוכלו לשמוע את זעקותיה, חזר לזירת הרצח על מנת ליטול משם את הסכין אשר שימש אותו להמית את המנוחה, ואף הסגיר עצמו לידי המשטרה והדריך את אחותו כיצד לדאוג לילדיו. הצטברותם
של נתונים אלה מובילים, למסקנה, כי המערער לא הוכיח - ברמה של מאזן הסתברויות - כי יכולתו להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה, נפגמה במידה ניכרת.
ג. בא-כוחו של המערער מבקש להורות על שינוי ההלכה בדבר נטל ההוכחה המוטל על כתפי נאשם הטוען לתחולתו של סעיף 300א לחוק. להשקפתו יש לקבוע כי לצורך תחולתו של הסעיף, די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בלבד. אין עילה לקביעת הלכה חדשה בנושא זה. בפרק הזמן שחלף מאז נפסקה ההלכה בסוגייה לא חלו תמורות משפטיות או חברתיות המצדיקות את שינוייה.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד איתי הרמלין למערער, עו"ד אבי וסטרמן למשיבה. 7.2.08).
ע.פ. 465/06 - דוד אביבי נגד מדינת ישראל
*יסודות המרמה בעבירות אינוס ומעשה מגונה ע"י מצג מרמה. *הרשעה בעבירה שונה מזו הנקובה בכתב האישום. *חומרת העונש בעבירות אינוס ומעשים מגונים(מחוזי ת"א - ת.פ. 1133/03 - הערעור נדחה).
א. בין החודשים יולי לאוגוסט של שנת 2003 פרסם המערער - צייר במקצועו - מודעה בעיתון מקומי, בה הזמין נשים לדגמן עבורו לצורך ציוריו תמורת תשלום. חמש נשים שנענו למודעה זו והגיעו לביתו של המערער, (להלן:"המתלוננות"), נפלו קורבן למעשים מגונים ומעשי אונס אשר בוצעו, בחלקם ללא הסכמתן של המתלוננות ובחלקם תוך שהמערער מציג בפני המתלוננות מצג מרמה לפיו נגיעותיו בהן הן חלק אינטגרלי של עבודתו האמנותית. בהכרעת דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי המערער לא פעל ממניעים אמנותיים אלא מתוך מניעים מיניים גרידא, הרשיע את המערער וגזר עליו עונש של 6 שנים מאסר בפועל, שנתיים על-תנאי ופיצוי בסכום כולל של 25,000 - למתלוננות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בהקשר של עבירות אינוס ומעשה מגונה כוללת המרמה רכיב עובדתי, המשקף את הטענה הכוזבת שבאמצעותה הושגה ההסכמה למעשה האינוס או המעשה המגונה וכן רכיב נפשי, המשקף את המודעות לטיבה הכוזב של הטענה. בנוסף נדרש, כי האדם שכלפיו כוונה המרמה אכן רומה, ורמייה זו היא שהובילה אותו להסכים למעשה המיני. בענייננו, קבע ביהמ"ש המחוזי כי המתלוננות 5-2 הסכימו לביצוע מעשי המערער בגופן, רק משום שסברו כי אלה מבוצעים לשם עבודתו כצייר, בעוד שמעשיו כוונו, למעשה, לתכלית מינית. מסקנה זו די בה כדי לדחות את השגותיו של המערער ביחס להתקיימותו של יסוד המרמה ביחס למתלוננות האמורות.
ג. המערער מלין על השימוש שעשה בימ"ש קמא בסעיף 184 לחסד"פ לצורך הרשעתו בעבירות שלא יוחסו לו בכתב האישום ביחס למתלוננות הראשונה והרביעית. לטענתו, ביהמ"ש לא הזהיר אותו מראש אודות כוונתו לעשות שימוש בסעיף זה, לא נתן לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירות בהן הורשע ואף מבלי שהתביעה עתרה לכך. עמידה בתנאי ה"הזדמנות הסבירה להתגונן" אינה חייבת להתבטא באזהרה מפורשת של הנאשם במהלך הדיון. השאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן נבחנת בכל מקרה לפי נסיבותיו. למערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירות בהן הורשע, והגנתו לא קופחה כלל ועיקר.
ד. אף בהשגותיו של המערער לעניין חומרת העונש אין ממש. המערער לא בחל בכל אמצעי על מנת ליצור את מצג המרמה שהציג בפני אותן נשים, ועשה ככל שביכולתו על מנת להסוות את מניעיו המיניים באצטלה כוזבת של צורך אומנותי. לכך יש להוסיף את העובדה שמעשיו של המערער בוצעו באופן שיטתי ומתוכנן ובמספר רב של מתלוננות
שאת רצונן החופשי ואת האוטונומיה שלהן ביטל למען סיפוק יצריו. בנסיבות אלה, העונש שהוטל על המערער אינו חורג לחומרה מרמת הענישה הראויה.
(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עוה"ד יורם חכם ודוד סולמא למערער, עו"ד נעמי גרנות למשיבה. 6.2.08).
ע.פ. 487/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין והתעללות בקטינה במשפחה על יסוד עדות של המתלוננת וחומרת העונש(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1032/05 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא אביה החורג של קטינה ילידת 1990 (להלן המתלוננת); הוא וגם אשתו, אם המתלוננת, הם חירשים-אילמים. המערער הואשם כי ביצע במתלוננת בין השנים 1997-2005, לאחר שנישא לאמה, עבירות מין במשפחה, התעללות בקטין ותקיפת קטין חסר ישע. למערער ולאם שלושה ילדים משותפים, אחיה של המתלוננת, שהיו בני 5 עד 9 עם הגשת כתב האישום. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותה של המתלוננת, הרשיע את המערער בכל העבירות בהן הואשם, וגזר לו 16 שנים מאסר בפועל ופיצויים למתלוננת בסך 30,000 -. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אין לקבל את טענתו של המערער כי היה על התביעה להעיד את אחיה הקטנים של המתלוננת, וכי בהיעדרן של עדויות אלה נפגעה יכולתו להגן על עצמו. מעת שסברה התביעה כי אין צורך בעדותם של האחים, על מנת לאשש את אמינותה של המתלוננת, לא חלה עליה חובה להעידם, ואילו רצה בכך המערער יכול היה לזמנם לעדות ביוזמתו.
ג. באשר לעבירת ההתעללות לפי סעיף 368(ג) לחוק העונשין - המחוקק לא הגדיר התעללות מהי, הפסיקה מגדירה התעללות כהתנהגות הטומנת בחובה אכזריות, הטלת אימה או השפלה ומקנה לה תוית בלתי מוסרית. מעשיו של המערער, שחזרו ונשנו וכללו על פי הראיות איומים, תקיפות גופניות, נפשיות ומיניות, הם בחינת התעללות ובה מימד ברור של אכזריות, הטלת אימה והשפלה.
ד. לסיום טען המערער כי עדותה של המתלוננת היא עדות כבושה שאינה מספיקה להרשעה. אין יסוד לטענה זו. המתלוננת חשפה פרטים על המקרה בפני חברתה ואף פנתה למשטרה עוד בשנת 2004, וכן גוללה את כל סיפור הפרשה בפני חוקרי המשטרה לאחר שהמערער נעצר בשנת 2005. די באלה על מנת לדחות את הטענה כי זוהי עדות כבושה, לא כל שכן במקרי עבירות מין בהן המתלונן או המתלוננת נמנעים פעמים רבות מחשיפת המעשה במשך שנים רבות.
ה. אשר לערעור על חומרת העונש - העונש שהוטל על המערער נמצא ברף גבוה יחסית של הענישה, אך אין הוא חורג מן העונשים המוטלים במקרים כגון זה ואף מצינו חמורים ממנו.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אבי כהן והרצל יוספי למערער, עו"ד אלעד פרסקי למשיבה. 4.2.08).
ע.א. 3088/06 - אליעזר ניר נגד יאיר רבינוביץ, יו"ר הרשות לבקרה תקציבית ואח'
*פסיקת הוצאות משפט לאחר שהמערער מחק את ערעורו (בקשת המשיבים לפסיקת הוצאות משפט - הבקשה נתקבלה).
המערער שימש מנהל ובעל מניות בחברת "מועדון הכדורגל הפועל רמת גן". הוא העביר לידי המשיב המחאות על סך של מיליון - כבטוחות לקיומו של כתב התחייבות עליו חתם לעונת המשחקים 04/05. המשיב, שסבר כי תנאי כתב ההתחייבות הופרו, הגיש את ההמחאות לביצוע בהוצאה לפועל. בעקבות זאת הגיש המערער תובענה לביהמ"ש המחוזי, למתן הוראות
למשיב בתוקף תפקידו כנאמן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי נאמן-נהנה. ביום 9.4.2006 הוגש ערעור ע"י המערער וביום 8.1.2008 הגיש המערער בקשה למחיקת הערעור ללא צו להוצאות. על פי הנטען בבקשה, עקב קשיים כלכליים ובריאותיים אליהם נקלע המערער, אין ביכולתו לעמוד בהוצאות של ניהול הליך הערעור. בקשת המשיבים לפסיקת הוצאות נתקבלה.
קיים לכאורה טעם המבהיר את מניעיו של המערער למחיקת ההליך. הסבריו של המערער אף עולים בקנה אחד עם הנטען על ידו בבקשה לפטור מהפקדת ערבון. מבקשת המערער לפטור מערבון עולה כי מזה זמן הוא נתון בקשיים כלכליים, משפחתיים ובריאותיים. אעפ"כ הוא החליט לנקוט בהליך הערעור תוך גרימת הוצאות למשיבים. המערער עמד על קיום ההליך גם לאחר שנדחתה בקשתו לפטור מערבון ולאחר שהוצא צו לסיכומים. בנסיבות אלה, עליו לשאת בחסרון הכיס שנגרם למשיבים עקב פתיחת ההליך המשפטי, תוך גרירתם להוצאות.
(בפני: הרשמת לוין. 24.1.08).
על"ע 486/07 - עו"ד דן שפריר נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד
*הרשעה בעבירה של אי דיווח ללקוח על הפעולות שנעשו בכספים שמסר לעוה"ד במסגרת הייצוג המשפטי וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בין השנים 1996-1997 ייפתה חברת עמיר בע"מ את כוחו של המערער להגיש בשם החברה תביעות וכן לפעול במסגרת הליכי הוצאה לפועל בתיקים נגד חייבים שונים החייבים לחברה כספים. החברה העבירה למערער כ- 100 אלף -, כערבויות בגין התיקים השונים. ביום 12.1.2001, פנתה החברה למערער ודרשה ממנו להפסיק לאלתר את טיפולו בתיקים אשר הועברו אליו ולהעבירם לטיפולו של עו"ד דן שריזלי (להלן המתלונן). בנוסף, דרשה החברה מהמערער דיווח על הכספים שהועברו לרשותו. פניות החברה לא נענו. בתאריך 20.6.2001 הגיש עו"ד שריזלי תלונה לקובל נגד המערער. בעקבותיה הואשם המערער בחוסר נאמנות ומסירות ללקוח. בית הדין המשמעתי הרשיע את המערער וגזר לו עונש השעיה על תנאי למשך 3 חודשים והוצאות. ערעורו של המערער לביה"ד הדין המשמעתי הארצי, נתקבל בנימוק שהדיון התקיים בהרכב חסר. נקבע מותב חדש אשר קיים את הדיון בתיק מתחילתו. בית הדין הרשיע את המערער רק באי דיווח על הכספים שנמסרו לו וגזר לו השעיה בפועל למשך 3 חודשים והשעיה על תנאי למשך 6 חודשים. המערער ערער לבית הדין המשמעתי הארצי, שקבע כי העונש של השעיה על תנאי (שהוטל בהליך שבוטל) אינו חמור דיו. עוד קבע כי העובדה שבהליך הראשון נגזר על המערער עונש חמור פחות מההליך השני אינה מהווה סיבה מספקת להפחתה בעונש. הערעור נדחה.
אף שלא עלה חשד לגניבת כספים, חוסר אפשרות של עורך דין להראות מה נעשה על ידו בכספים בסדרי גודל של אלפי שקלים הוא מצב בלתי תקין לחלוטין והוא עומד בניגוד לדרישה לקיים חובת נאמנות ומסירות ללקוח ומהווה התנהגות שאינה הולמת עורך דין. העונש שהוטל בסיבוב הראשון ובוטל איננו "תקרה", ואינו משקף די הצורך את חומרת העבירה.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופטת נאור. עו"ד רפאלה שפריר למערער, עו"ד חוה קלמפרר-מרצקי למשיב. 21.1.08).
רע"פ 8927/07 - סעד אבו עסב נגד מדינת ישראל
*אין אפשרות להאריך את המועד לביטול "הרשעה" בעבירת תעבורה של ברירת קנס הנובעת מעצם תשלום הקנס (הבקשה נדחתה).
רכבו של המבקש עבר עבירת תנועה בגינה הוטל קנס על שמו. ביום 13.2.07 הופקה דרישה לתשלום הקנס אשר נשלחה אל מען המבקש. תשלום זה שולם
ביום 7.3.07. ביום 3.4.07 נשלחה אל המבקש הודעת פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה, בנימוק כי על-פי שיטת הניקוד, צבר המבקש לחובתו 40 נקודות ורישיונו נפסל לשלושה חודשים. המבקש פנה למשטרה וטען כי העבירה מיום 10.4.06 אשר נרשמה לחובתו, בוצעה על-ידי בנו אשר השתמש ברכבו וכן שולמה על-ידי הבן, ללא ידיעתו. לפיכך, ביקש להסב את העבירה הנ"ל ואת הנקודות בגינה לחובת בנו. משנדחתה בקשתו הגיש המבקש לבימ"ש השלום לתעבורה בירושלים בקשה להארכת מועד להישפט בעבירה של ברירת הקנס. ביהמ"ש קבע כי אין אפשרות להארכת מועד שכן קיימת הודאה והרשעה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 229(ח) לחסד"פ קובע: "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני ביהמ"ש, הורשע ונשא את עונשו...". כך שעם תשלום הקנס, השתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה בה הואשם. יתירה מכך, עם חלוף המועד להגשת ערעור על ההרשעה לביהמ"ש המחוזי, הפך פסק הדין של בימ"ש השלום לתעבורה לחלוט. בנסיבות אלה, הבקשה להארכת מועד להישפט שהגיש המבקש לבימ"ש השלום לתעבורה, הוגשה שלא כדין.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מוחמד עווידה למבקש, עו"ד אושרה פטל למשיבה. 29.1.08).
רע"א 10376/07 - ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נגד בנק הפועלים בע"מ
*היענות לבקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון, בערעור על גודל סכום הערבון שנדרש המערער להפקיד בבימ"ש קמא להבטיח הוצאות הנתבע בתביעה שהגיש (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון בהליך הערעור - הבקשה נתקבלה).
הערעור נסוב על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בת"א לחייב את המבקשות בהפקדת ערובה בסך 400,000 - להבטיח את תשלום הוצאותיו של המשיב בגין תביעה כספית שהגישו המבקשות נגדו, על סך של 8 מיליון -. לא היתה מחלוקת כי המבקשות הן מחוסרות אמצעים, ועל רקע זה הן אף הופטרו מתשלום אגרה בגין התביעה. את החיוב בהפקדת ערובה השתית ביהמ"ש המחוזי על סעיף 353א לחוק החברות, בציינו כי כשמדובר בחברה בע"מ, מרכז הכובד בשאלה האם לחייב בערובה הוא חוסר יכולתה של המבקשת לשלם הוצאות, אם תחוייב בהן. המבקשות הגישו ערעור על החלטה זו וביקשו פטור מאגרה והפקדת ערבון בערעור. הבקשה נתקבלה.
אין מחלוקת כי מצבן הכלכלי של המבקשות בכי רע, ויש להיענות לבקשה לפטור מאגרה. באשר לבקשה לפטור מהפקדת ערבון - אין חולק על מצבן הכלכלי הקשה של המבקשות. באשר לסיכויי ההליך - בעוד שבעניין האגרה די בסיכוי כלשהו להצליח בהליך כדי להצדיק פטור, לעניין פטור מערבון נדרש סיכוי בעל ממשות גדולה יותר. יחד עם זאת, כאשר ההליך הערעורי העיקרי קשור קשר הדוק לעצם יכולתו הכלכלית של בעל הדין, הנטייה היא לבחון בגמישות את בקשת הפטור - לרבות התנאי בדבר סיכויי ההליך. מאחר שהבקשה לרשות ערעור מעוררת שאלות משפטיות בדבר פרשנותו של סעיף 353א לחוק החברות, אין לשלול את סיכויי ההליך. במצב דברים זה, ובהתחשב בעובדה כי החלטת ביהמ"ש קמא עשויה לחסום בפני המבקשות את הגישה לביהמ"ש, (בשים לב לגובה הערובה שנקבעה), יש לפטור את המבקשות מהפקדת ערבון.
(בפני: הרשמת לוין. 29.1.08).
ע.א. 11117/07 - יהודית אריכא ואח' נגד עו"ד ארז חבר ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד של מכירת דירה במסגרת הוצל"פ (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
המשיבים 6-3 הגישו תביעות חוב נגד המבקשים במסגרת הליכי פשיטת רגל. המשיב 1, הנאמן לנכסי המבקשים, החל
בהליכי מכירת נכס מקרקעין שבבעלותם, במטרה לגייס כספים לשם פירעון חובותיהם. המשיב 7 הביע עניין בקניית הנכס, לאחר שהוצע לו הדבר מכוח זכות הראשונים שהוענקה לו בחוזה שכירות בינו למבקשים. במקביל פרע חתנם של המבקשים את חובם כלפי המשיבים 6-3 ללא תיווך קופת פשיטת הרגל. למרות פירעון החובות, קיבל ביהמ"ש המחוזי את בקשתו של הנאמן לאישור מכירת הנכס למשיב . בהחלטה נקבע, כי פירעון החובות היה צריך להתבצע תוך שיתוף פעולה מלא עם הנאמן, וביהמ"ש הורה על העברת כל הכספים שהתקבלו בידי הנושים, לקופת פשיטת הרגל. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה.
נושיהם של המבקשים בתיק הפש"ר אינם מביעים התנגדות לעיכוב הביצוע. הדבר מעיד הן על מאזן הנוחות הנוטה במידה מסויימת לטובתם של המבקשים, והן על טענה שיהא צורך להידרש אליה בערעור, לפיה לא היתה העדפת נושים פסולה. גם הנזק שייגרם למשיב 7 אם הביצוע יעוכב לא יהא חמור מהנזק שייגרם למבקשים אם יימכר הנכס אך יתקבל הערעור, שכן ניתן יהיה לקיים את חוזה המכר שנחתם בין המשיב 7 לנאמן גם בתום תקופת הערעור.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ארז חבר ואח' למבקש. 29.1.08).
בג"צ 638/08 - תנועת נאמני הר הבית בארץ ישראל נגד היועהמ"ש ואח'
*דחיית עתירה נגד ראש הממשלה בעקבות הפרסומים שהוא מתכוון לפעול לחלוקת ירושלים בין ישראל והפלסטינים (העתירה נדחתה).
העותרת פנתה אל המשיב בדרישה להורות על פתיחתה של חקירה פלילית נגד ראש הממשלה, נוכח פרסומן בתקשורת של ידיעות לפיהן בכוונת ראש הממשלה לפעול לחלוקת ירושלים ולמסירת חלקים ממנה לידי הרשות הפלסטינית. בפנייתה, טענה העותרת כי כוונת ראש הממשלה למסור שטחים מירושלים לידי הרשות הפלסטינית מהווה לכאורה עבירה של בגידה, בפרט לאור הוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. הפנייה נדחתה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. העתירה נדחתה.
בג"צ לא יתערב בשיקול-דעתן של רשויות התביעה ואכיפת החוק בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ניכר כי ההחלטה הנבחנת לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי. ענייננו אנו אינו נכנס, ולו בקירוב, בגדרם של מקרים חריגים אלו. סעיף 17 לחוק יסוד: הממשלה, מתנה את פתיחתה של חקירה פלילית נגד ראש הממשלה, כמו גם את העמדתו לדין, בהסכמתו של היועהמ"ש לממשלה. בכך, העניק המחוקק ליועץ המשפטי, סמכות חשובה, רגישה ומורכבת. בהיעדר הוכחה אחרת, חזקה היא כי היועץ המשפטי עושה מלאכתו כראוי. זאת ועוד, עתירה שעניינה המובהק הוא אופן ניהול מדיניות החוץ של מדינת ישראל על-ידי הרשות המופקדת על כך, היא ממשלת ישראל, ככלל אין לה מקום בבג"צ.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, גרוניס, ארבל. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד נ. ורצברגר לעותרת. 24.1.08).
בש"פ 686/08 - מרדכי ואליצור לוינשטיין נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לשחרור בערבות לאחר שהעוררים, שהיו משוחררים בערבות, כבר הורשעו בדין, וטרם ניתן גזר הדין (הערר נדחתה).
המבקשים הורשעו בעבירות של ניסיון לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; שיבוש מהלכי משפט והדחה בעדות בנסיבות מחמירות. בנוסף, הורשע העורר 1 בעבירה של שינוי זהות רכב. המעשים בהם הורשעו נעשו על רקע התנגדותם לתוכנית ההתנתקות. לאחר שהוגש כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, ובערר לביהמ"ש העליון הוחלט על שחרורם למעצר בית. לאחר מתן
הכרעת הדין הורה ביהמ"ש קמא על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, בקבעו כי משהורשעו העוררים אין עומדת להם עוד חזקת החפות וכי לנוכח חומרת העבירות והעונש הצפוי, צומח מניה וביה חשש מובנה מהימלטותם מן הדין. עררם של העוררים לביהמ"ש העליון נדחה. ביום 8.1.08 הגישו העוררים לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיון חוזר, לאחר גיוס סכום של כ-800,000 - לשם שחרורם בערבות. ביהמ"ש דחה את הבקשה. הערר נדחה.
מאז ניתנה ההחלטה הקודמת לא חל בעניינם של העוררים שינוי נסיבות המצדיק את שחרורם ממעצר. טענת העוררים היא אך כי יש לראות בגיוס סכום הכסף לצורך שחרורם בערבות משום נסיבה חדשה המצדיקה עיון חוזר בהחלטה על מעצרם. טענה זו אין לקבל. בהחלטת הערר הקודמת, שניתנה אך לפני כחודש, נקבע באופן ברור ומפורש כי קיים חשש ממשי להימלטות העוררים מהדין. הדברים שנאמרו לעניין החשש מהימלטות העוררים אף מקבלים משנה תוקף בנקודת הזמן הנוכחית, לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים לעונש ומשהתברר לעוררים כי המדינה מבקשת להטיל עליהם עונשי מאסר ממושכים.
(בפני: השופטת ארבל. עוה"ד נבות תל צור, אריאל כפרי ואשר אוחיון לעוררים, עו"ד מלי אומיד למשיבה. 28.1.08).
בש"פ 720/08 - ארז אוחנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של תקיפה ואיומים על אשה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשלושה אישומים, שעניינם עבירות שונות של תקיפה ואיומים שבוצעו לכאורה כלפי אשתו (להלן: המתלוננת). נטען גם כי העורר הפר צו הגנה שניתן נגדו על-ידי ביהמ"ש לענייני משפחה ושלפיו נאסר עליו להיכנס לבית בו מתגוררת המתלוננת וכן להטריד את המתלוננת או את ילדיה בכל דרך. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום דחה את הבקשה והורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה וקבע כי בחלופת המעצר שהוצעה אין כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. הערר נדחה.
כתב האישום מתאר מסכת ממושכת של התנהגות תוקפנית ומאיימת מצד העורר כלפי המתלוננת. אמת, על-פי הנטען רק במקרה אחד הפעיל העורר אלימות פיזית, ואולם, נראה כי במשך תקופה ארוכה סבלה המתלוננת מהתפרצויות זעם מצדו של העורר, אשר באו לידי ביטוי, בין היתר, בשבירת חפצים שונים בבית וביריקות עליה, וכן איומים על חייה, אשר נמשכו אף לאחר שהוצא נגדו צו הגנה על-ידי ביהמ"ש. אין בכוחה של חלופת המעצר שהוצעה ונבחנה כדי לאיין במידה הנדרשת את מסוכנותו.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. שלו לעורר, עו"ד י. שגב למשיבה. 29.1.08).
בג"צ 2704/07 - התנועה להגינות שלטונית ואח' נגד ועדת הכנסת ואח'
*דחיית עתירה נגד ועדת הכספים של הכנסת שלא להעביר מתפקידו את יו"ר הוועדה ומינוי יו"ר אחר תחתיו (העתירה נדחתה).
ועדת הכספים של הכנסת החליטה להורות על סיום תפקידו של המשיב 4, חבר הכנסת יעקב ליצמן, כיו"ר ועדת הכספים ולבחור במקומו את המשיב 8, חבר הכנסת מיסז'ניקוב. החלטה זו נתקבלה בעקבות החלטת ועדת הכנסת להמליץ לוועדת הכספים להעביר את חבר הכנסת ליצמן מתפקידו. העתירה נדחתה.
נקודת המוצא בבחינת סוגיה זו היא בהלכה המבוססת במשפטנו החוקתי, לפיה לא ייטה בג"צ להתערב בהליכים הפנימיים בכנסת ובהחלטותיה הפנים-פרלמנטריות, אלא אם הם מביאים לפגיעה ניכרת במרקם החיים הפרלמנטריים או ביסודות המבנה של
משטרנו החוקתי. במקרה דנן אין חולק כי השיקול עליו התבססו החלטות ועדת הכנסת וועדת הכספים, הוא השיקול הפוליטי-קואליציוני, היינו העובדה שסיעת "יהדות התורה" אליה משתייך חבר הכנסת ליצמן אינה נמנית עם סיעות הקואליציה. אף לשיטת העותרים שיקולים פוליטיים וקואליציוניים אינם שיקולים זרים בבחירת יושבי הראש של ועדות הכנסת השונות.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, ג'ובראן, אלון. החלטה - הנשיאה בייניש. עו"ד יצחק בם לעותרים, עו"ד רוקסנה שרמן-למדן למשיבות. 28.1.08).
בג"צ 8614/07 - רבקה וסיני תור נגד אלוף פיקוד מרכז - גד שמני ואח'
*עריכת שימוע לפני ביצוע צו הריסה של מבנה ליד קרית ארבע (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה בצריף עץ הממוקם בסמוך לקרית ארבע (להלן: המבנה), הממוקם במקרקעין שנתפסו בעבר מכוח צו תפיסת מקרקעין. צו התפיסה מייעד את המקרקעין לצרכים צבאיים, ולשימוש כשטח בטחוני מיוחד (שב"מ) אליו תותר כניסת אנשי כוחות הביטחון ומי שקיבל היתר מאת המפקד הצבאי, והם בלבד. בשנת 2004 עתרו בעלי הקרקע הפלשתינים לבג"צ להורות על ביטול השב"מ. בתגובה, הדגישו המשיבים את מחוייבותם לפעול למניעת עבודות בנייה בלתי מאושרות ולאכיפת דיני התכנון והבנייה בתחום השב"מ. ברוח מדיניות מוצהרת זו, הוחלט על הוצאת צו להפסקת עבודה במבנה ולהריסת המבנה. טענתם היא כי כי לא נערך להם שימוע. העתירה נדחתה.
אין מחלוקת כי עובר למתן צו הריסה יש לערוך שימוע למחזיק המבנה. כך אכן פעלו המשיבים, אשר זימנו את המחזיקים בנכס לשימוע עוד בשנת 2003, וערכו שימוע נוסף בכתב במהלך שנת 2007. לעיתים, שינוי נסיבות שארע לאחר עריכת שימוע והוצאת צו הריסה יכול ויחייב עריכת שימוע נוסף. לא זה המקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: הנשיאה בייניש, המשנה לנשיאה ריבלין, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד אשר אוחיון לעותרים, עו"ד אביטל סומפולינסקי למשיבים. 30.1.08).
רע"ב 11159/07 - מדינת ישראל נגד יוסף אלעמראני
*יציאה לחופשה מבית הסהר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב מרצה עונש מאסר בפועל בן ארבע שנים, בגין עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ואיומים כלפי בת זוגו לשעבר. למשיב עבר פלילי בעבירות רכוש. המשיב נפרד מבת זוגו בחודש יוני 2005. בארבעת החודשים שלאחר מכן, בעודו נתון במעצר, התקשר לביתה של בת הזוג פעמים רבות ואיים על חייה ועל חיי אמה. המשיב הודה במסגרת הסדר הטיעון בעבירות המיוחסות לו. הוא סווג לצורך יציאה לחופשות בקטגוריה א', כך שיציאתו לחופשה אפשרית רק לאחר המלצה של ועדת אלימות במשפחה (להלן ועדת אלמ"ב או הוועדה). ביום 16.4.07 דנה הוועדה בעניינו של המשיב והחליטה שלא להמליץ על חופשות, בציינה את התרשמותה מרמת הסיכון הגבוהה של המשיב. ביום 3.12.07 התקיים דיון נוסף, שבסופו נמנעה הוועדה מהמלצה על יציאת המשיב לחופשות. ביום 13.12.07 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש קמא בעתירת המשיב, ונקבע, כי אמנם נשקפת ממנו מסוכנות, אך ניתן להתגבר עליה באמצעות יציאה לחופשה בתנאים מגבילים. על כן קבע ביהמ"ש, כי על המשטרה לחוות דעתה בדבר תנאי חופשה בהם יובטח שלום הציבור או שלום הגורמים שעליהם יש להגן, לדעת ועדת אלמ"ב, ובכפוף לכך - נתקבלה עתירת המשיב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
רכיב הסיכון האינדיבידואלי למתלוננת ולמשפחתה, לא נבדק עד תום. אכן, ביהמ"ש קמא הטיל בפסק דינו על המשטרה לבדוק כיצד ניתן לנטרל את הסיכון מן המשיב, ואולם ביהמ"ש לא החזיר את הדיון לועדת האלמ"ב כדי שהגורמים המוסמכים יביאו בפניה את תוצאות בדיקתם. די בכך כדי להשיב את הדיון לוועדה. למעלה מן הצורך, יצויין, כי משסבר ביהמ"ש שיש מקום ליציאת המשיב לחופשה, היה מן הדין שיקבע בעצמו את התנאים לאחר בדיקה ולא יותירם לשיקול דעת המשטרה, כיוון שיש בכך פתח לאי הבנות. במקרה דנא הדרך הנכונה היא להחזיר את התיק לוועדת האלמ"ב. הוועדה תשוב ותשקול את המלצתה, בשוותה לנגד עיניה את מכלול הנתונים, לרבות עדכון שתקבל מגורמי המקצוע.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד דניאל מארקס ויוכי גנסין למבקשת, עו"ד לימור רוט-חזן למשיב. 24.1.08).
רע"א 874/08 - אל על... בע"מ נגד L.L.C riA lanoitanretnI dnegeL ואח'
*היתר המצאה לחו"ל ובקשה לסעדים זמניים (הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקשת הגישה תובענה נגד המשיבות, לאכיפתו של הסכם שנכרת, לטענתה, עם המשיבות, באופן שהמשיבה 1 התחייבה, באמצעות המשיבה 2, למכור למבקשת מטוס נוסעים ולמוסרו למבקשת בחודש אפריל 2008, מועד סיום החכרתו לחברת תעופה אחרת. במסגרת התובענה, הגישה המבקשת שתי בקשות, שהוגדרו כדחופות: האחת - בקשה במעמד צד אחד למתן צו מניעה זמני וצו הגבלת שימוש במטוס, ולחלופין, למתן צווים ארעיים עד לדיון בבקשה במעמד הצדדים (להלן: הבקשה לסעדים זמניים); השניה - בקשה "מטעמי זהירות" להיתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט לשתי המשיבות שמקום מושבן בחו"ל (להלן: הבקשה להיתר המצאה). זאת, אף שלטענת המבקשת, יש למשיבות נציג מוסמך לקבלת כתבי בי-דין בישראל, (להלן: בבקוק ישראל). ביהמ"ש המחוזי החליטה להעביר את שתי הבקשות למשיבות ולבקש את תגובתן. הערעור נתקבל בחלקו.
יש לקבל את הערעור על ההחלטה בבקשה להיתר המצאה, באופן שההחלטה לפיה בקשה זו תועבר לתגובת המשיבות מתבטלת, וביהמ"ש יכריע בבקשה לגופה. מאידך, באשר לבקשת רשות המתייחסת להחלטה בבקשה לסעדים זמניים, שהוחלט להעבירה לתגובת המשיבות, יש לדחות את בקשת רשות הערעור.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד דרור ויגדור למבקשת. 29.1.08).
בג"צ 4957/07 ואח' - אחיעוז...חברות כח אדם ואח' נגד משרד התעשיה... ואח'
*דחיית עתירה נגד הנהגת נוהל חדש בנושא הבאת עובדים זרים (העתירות נדחו).
חמש עתירות, שהדיון בהן אוחד, תוקפות את "נוהל לשכות פרטיות להבאה, לתיווך ולטיפול בעובדים זרים בענף הסיעוד" (להלן - הנוהל), שהוצא ביום 8.5.07, וכן את החוזרים שהוצאו בעקבותיו. הנוהל, אמור להביא לשינוי יסודי בכל הנושא של העסקת עובדים זרים בענף הסיעוד. העתירה נדחתה.
הנושא של הבאת עובדים זרים והעסקתם בישראל הינו מורכב וסבוך. הממשלה היתה ערה לפגמים במצב הקודם ואימצה המלצות שהובאו בפניה על ידי צוות בין-משרדי שהוקם לטפל בנושא. תמיד ניתן יהיה למצוא חסרונות ופגמים בהסדר חדש שטרם נבחן במציאות. המבחן האמיתי של הנוהל יהא עם יישומו ומימושו. רק משיופעל ההסדר החדש ניתן יהיה לבוחנו הלכה למעשה. השלב בו אנו נמצאים הינו מוקדם מכדי שביהמ"ש יאמר כי ההסדר החדש פסול הוא.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, אלון. החלטה - השופט גרוניס. 27.1.08).