ע.פ. 9734/04 - חמדאן אמג'ד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח תוך ביצוע שוד(מחוזי י-ם - ת.פ. 5032/02 - הערעור נדחה).
א. המערער ואחד כמאל פואקה, (להלן: כמאל), קשרו קשר לשדוד את המנוח, חיים סלומון. השניים טלפנו לקורבנם ונדברו להיפגש עמו. זמן מה לאחר מכן אסף המנוח את השניים ברכבו, והם נסעו לביתו בירושלים. שם התנפלו עליו, הכוהו, חנקו אותו, הצמידו בכוח רב כרית לפניו וקשרו את ידיו ואת רגליו. לאחר מכן גנבו השניים מהדירה מספר פריטים ובכללם רובה -16M ושלוש מחסניות שהיו שייכים לבנו של המנוח ששרת בצה"ל. לטענת המשיבה, נחנק המנוח ונפטר כתוצאה מהתקיפה. המערער הורשע בעבירה של רצח ונגזר לו עונש של מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. בעקבות הפערים שנתגלו בין עדותו של כמאל במשפטו של המערער לאמרותיו במשטרה, הכריז עליו ביהמ"ש כעד עוין, ובהכרעת הדין הוחלט להעדיף את גרסתו בחקירתו מכח סעיף 10א לפקודת הראיות. בהסתמך על אותן אמרות קבע ביהמ"ש את ממצאיו באשר לחלקו של המערער בפרשה, לאמור, המערער נכח בחדר בו החל כמאל לחנוק את המנוח; הוא עצמו הצמיד את הכרית לפיו של המנוח כדי להשתיקו; המערער קרע את חוט הטלפון, וביחד עם כמאל הם קשרו את ידיו ורגליו של הקרבן.
ג. אכן, אין לשלול את האפשרות כי המערער ושותפו הגיעו לדירה כדי לבצע שוד בלבד. עם זאת, מעשיהם בעקבות התנגדות המנוח, מלמדים על כך שלפחות באותו שלב גמלה בלבם החלטה להמיתו. סתימת דרכי הנשימה של הקורבן, והנחת כרית על פניו וקשירת ידיו ורגליו, כרוכות בסכנה מוחשית וקרובה לוודאי לגרימת מותו של אדם.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופט לוי. עו"ד מוצארוה אסיל למערער, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 7.2.08).
ע.פ. 10496/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס קטינה כשיחסי מין עם קטינה בגיל פחות מ-14 התקיימו בהסכמתה והקלה בעונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 103/02 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום, היה המערער בן 25 שנים והמתלוננת היתה קטינה, בת 12 שנים וחודשיים. ביום האירוע בסמוך לשעה 00:20, פגשה המתלוננת מכרה שלה (להלן: שמרית) שהיתה באותה עת בת 18. בהמשך לכך, פגשו השתיים במערער ובשנים מחבריו, והחבורה נסעה ברכבו של המערער, לחורשה הנמצאת מחוץ לעיר מגוריהם. בהגיעם לחורשה, הוציא המערער מהרכב בקבוק וודקה, שידל את המתלוננת לשתות מהמשקה והיא נענתה לו, ולאחר מכן בעל אותה. המערער טען כי סבר שהמתלוננת היתה בת 18-17 בעת המקרה; כי המתלוננת, כמו גם משתתפים אחרים באירוע, שתו מן המשקה האלכוהולי מרצונם החופשי וללא כל שידול מצידו; כי יחסי המין בינו לבין המתלוננת היו בהסכמתה המלאה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על פי המראה החיצוני של המתלוננת, המערער ידע או לכל הפחות צריך היה לחשוד, כי היא בת פחות מ-14 שנים, אלא שהוא עצם עיניו מלראות את גילה האמיתי. כן קבע ביהמ"ש כי המערער ניצל את מצבה של המתלוננת, שהיתה שתוייה כדי לקיים עימה יחסי מין. עקב ההרשעה גזר ביהמ"ש למערער 7 שנים מאסר בפועל, שנתיים על תנאי, ופיצוי המתלוננת בסכום של 50,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. במסגרת הערעור הובא לידיעת ביהמ"ש כי במהלך הכנות הפרקליטות לקראת הערעור נמצאה אינדיקציה לכך שהמתלוננת סיפרה לחברתה כי היא קיימה יחסי מין עם המערער בהסכמה, אך חששה לספר זאת להוריה. לאור האמור הודיעה המדינה כי היא מצמצמת את יריעת המחלוקת, וממקדת את הדיון רק בסעיף המגדיר "אינוס" כבעילת אישה
"כשהאישה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה". לפיכך יש לקבל את הערעור בנקודה זו בלבד. בכל היתר יש לדחות את הערעור.
ג. אשר לעונש - יש להביא בחשבון את העובדה שהמדינה ביקשה, במסגרת הערעור, שלא לקיים את ההרשעה במתכונתה המלאה. על כן יופחת עונש המאסר בפועל משבע שנים לשש שנים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד ששי גז וקובי בן שעיה למערער, עו"ד רחל מטר למשיבה. 31.1.08).
ע.א. 813/06 - גיא פאול ג'ונס נגד בית הספר האזורי עמק החולה
*דחיית תביעת נזיקין של תלמיד בית ספר שנפצע תוך תחרות בקפיצה לרוחק שנערכה בביה"ס, ודחיית טענה שיש להחיל על המקרה את נטל ההוכחה "ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו"(מחוזי חיפה - 103/99 - הערעור נדחה).
א. בשעת 1991 היה המערער (יליד 1976) תלמיד בכיתה ט' בבית הספר האזורי עמק החולה בכפר בלום. ביום 17.3.91 נערך בבית הספר "יום ספורט היתולי", כולל תחרות קפיצה לרוחק. באחת מקפיצותיו נחבל המערער קשות ברגלו השמאלית ונותרה לו נכות צמיתה של %36. המערער תבע לדין את בית הספר לפיצוי על נזקיו. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את התביעה בציינו כי לא הוכחה טענת המערער שכמות החול בבור הקפיצה לא היתה מספקת, וגם לא הטענה כי במקום האירוע לא נכחו מורים מפקחים מטעם בית הספר. התובעים טענו, כי בנסיבות העניין יש להחיל את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, באשר ל"חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", והעברת נטל השכנוע מכתפי התובעים לכתפי הנתבעת. ביהמ"ש דחה את הטענה, שכן לא הוכחו שניים מהתנאים המצטברים הנדרשים לחלותו של הכלל שבסעיף 41 לפקודה: לא הוכח כי התובע "לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה"; לא הוכח כי אירוע התאונה "מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה". הערעור נדחה.
ב. בנסיבות המקרה ועל פני הדברים, התובע לא עמד בנטל הנדרש להוכיח כי עצם קרות התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. האפשרות כי התאונה ארעה כתוצאה מהתנהלות לא נכונה של הקופץ בעת הקפיצה, של אובדן שיווי משקל ושל נחיתה לא טובה ובלתי מוצלחת בבור הקפיצה - סבירה לא פחות מהאפשרות האחרת. כמו כן, חוסר ידיעת התובע את הנסיבות הממשיות אשר גרמו לתאונה, אינו מתקיים במקרה שלפנינו. הסיבה לכך שנסיבות התאונה וגורמיה לא נתבהרו במלואן, רובצת בעיקרה לפתחו של המערער, מאחר ובחר להגיש את תביעתו למעלה מארבע שנים לאחר התאונה, ומשנמנע מהבאת ראיות ספציפיות למצב בור הקפיצה ביום התאונה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד אלי סעדון ואריאל הר שושנים למערער, עוה"ד אפרת ארנון, דב לוין ועמיר אלמגור למשיבים. 7.2.08).
על"ע 2383/07 - הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א נגד עו"ד לוינגר חנניה
*אמירות של עו"ד המהוות אמירות לא ראויות המקימות עבירה על האתיקה ומידת העונש המשמעתי(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב ייצג תלמידים במכללת חשן במספר תביעות נגד המכללה. המתלוננים היו בעלי תפקידים במכללה. בקובלנה נטען כי המשיב השתמש בביטויים לא ראויים נגד המתלוננים, איים עליהם ואף עשה שימוש בביטויים העולים לכדי הטרדה של ממש. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המשיב בחלק מהסעיפים בקובלנה לגביהם הודה, תוך שטענתו להגנת צורך נדחתה באופן גורף. מיתר העבירות שיוחסו לו זוכה, בנימוק
כי הכחישן והן לא הוכחו. משהורשע נגזרו למשיב 3 חודשי השעיה בפועל, שנה השעייה על תנאי וחיוב בהוצאות. המשיב ערער לבית הדין המשמעתי הארצי וערעורו נתקבל. נקבע כי מעשיו של המשיב "חמורים ביותר וראויים לכל גינוי", אולם, בסופו של יום, יש לזכותו נוכח נסיבות המקרה, בו מדובר בטענות הדדיות הן של המשיב והן של המתלוננים בגין הטרדה. בית הדין המשמעתי הארצי לא חלק על החומרה במעשיו של המשיב ועל היותם ראויים לגינוי, אולם סבר כי כיוון שהמשיב ביקש להתגונן מפני הטרדות כלפיו, כמו גם בהתחשב בגילו המבוגר, יש לזכותו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אמירותיו של המשיב ביחס לאישומים שבעובדותיהם הודה, חמורות הן וחורגות מכל אמת מידה של התנהגות ראויה ושל דרך ארץ מינימלית, גם כלפי מי שמאס בשיח עמו. חומרה יתירה מתווספת נוכח העובדה כי אין מדובר באירוע חד פעמי. היבט זה של הדברים שולל גם את הנימוק שניתן לזיכוי - גילו המתקדם של המשיב ועיסוקו רב השנים במקצוע עריכת הדין כמקור פרנסה, גם אם אלה יכולים להישקל במידה מסויימת בעת גזירת הדין. על כן יש לקבל את הערעור לעניין הכרעת הדין בחלקו.
ג. אשר לעונש - מחד גיסא יש לבחון את מהות העבירות בהן הורשע המשיב; את דרגת החומרה שלהן; ואת רמת הענישה במקרים אחרים שדרגת החומרה שלהם דומה או גבוהה יותר. למשיב גם שלוש הרשעות קודמות בעבירות משמעת, שבאחת מהן נכללה עבירה של ביטוי שפתיים, ויש להביא זאת בחשבון; מאידך גיסא, יש מקום להביא בחשבון גם את התנהגות המתלוננים, וכן את גילו המתקדם של המשיב. באיזון בין האמור יש להטיל על המשיב, שנת השעיה על תנאי, נזיפה וקנס של 3,000 ש"ח.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד עמוס ויצמן למערער, המשיב לעצמו. 29.1.08).
על"ע 4307/07 - עו"ד דוד רויטמן נגד לשכת עוה"ד ועד מחוז חיפה
*זיכוי מהרשעה בעבירה של מתן שירות משפטי ללקוח בשכר, כאשר הלקוח משלם שכ"ט לחברת גבייה המעסיקה את עוה"ד(הערעור נתקבל).
א. בקובלנה שהגיש המשיב לבית הדין המשמעתי במחוז חיפה נגד המערער נטען כי "במהלך שנת 2000 קיבל הנאשם מחברת פרפקט פלוס בע"מ ("המתלוננת") שיקים לשם גבייתם באמצעות ההוצאה לפועל... הנאשם נתן למתלוננת שירות משפטי... בעודו עובד בחברה המכונה "כפפות משי"...". בשל המעשים הנטענים יוחס למערער, אישום של "הפרת הכלל בדבר איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים", והוא הורשע בעבירה זו. בערעורו טען המערער כי לא נתקיימו התנאים המצטברים להוכחת עבירת המשמעת האמורה. ראשית, הוא מעולם לא "הועסק" על ידי המעסיק הנטען בקובלנה "החברה המכונה כפפות משי"; שנית, הוא לא ייצג כלל את המתלוננת (פרפקט פלוס בע"מ) בהליכי הגבייה בהוצאה לפועל הנטענים בקובלנה. הערעור נתקבל.
ב. ס"ק 11ב(ב) לכללים נשוא האישום, עוסק בסיטואציה בה עורך הדין "מועסק" על ידי חברת גבייה. במקרה שכזה נאסר עליו ליתן שירות משפטי ללקוח באשר הוא (למעט "חברת הגבייה" המעסיקה אותו), כל אימת שהלקוח משלם תמורה לחברת הגביה בעד אותו שירות. בענייננו, לא נקבע ממצא עובדתי לעניין הבריח התיכון של מרכיבי העבירה המשמעתית הנ"ל, כי השרות המשפטי שנתן המערער ללקוח (המתלוננת) הוא אכן אותו שרות עבורו גבה המעסיק (כפפות משי) את התמורה מהלקוח. אדרבא, העדויות והמוצגים שבחומר הראיות שוללים לכאורה נתון זה.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד חוה קלמפרר-מרצקי למשיבה. 3.2.08).
ע.פ. 10340/07 - מדינת ישראל נגד משה חובלשוילי
*החמרה בעונש בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה תוך הימלטות מהמשטרה(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. המשיב נהג ברכב בעיר אשדוד ללא חגורת בטיחות וביצע פניה לא נכונה. שוטרת סימנה לו לעצור והוא האיץ את מהירותו. השוטרת ושוטר נוסף רדפו אחריו בניידת כשהם כורזים לו לעצור, אך הוא שב והאיץ מהירות. בפניה בצומת לא נתן זכות קדימה לרכב אחר, והלה נאלץ לבלום בחירום ולסטות כדי לא להתנגש. לצומת אחר נכנס במהירות באור אדום, כלי רכב נאלץ לבלום בלימת חרום ולעצור באמצע הצומת למניעת התנגשות, וכיוצא באלה. ביהמ"ש קמא ציין את חומרת העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ואת היותה "מכת איזור", אך ראה כאן חריג המצדיק סטייה מן הענישה המחמירה, וגזר למשיב שישה חודשי מאסר בפועל, שנים עשר חודשי מאסר על תנאי ופסילה מהחזקת רשיון נהיגה למשך שלוש שנים מיום השחרור. הערעור על קולת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט רובינשטיין: המדובר בעבירה שהעונש הקבוע בצדה הוא 20 שנות מאסר. מדובר, בלא ספק, ב"מכת איזור", הנוטה לכיוון של "מכת מדינה". קשה להלום את פער הענישה הגדול בין המקרה דנא לבין אמות המידה שנקבעו. בהתחשב בכך שאין ערכאת ערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש, יועמד המאסר בפועל על שנה אחת. לאחר שנחתם פסק דין זה ובטרם שומע, נתקבלה הודעת המשיב, כי שוחרר מהכלא ב- 4.2.08. בכל אי הנחת הנובע מהחזרת נאשם לכלא, אין מקום לשנות מפסק הדין.
ג. השופט דנציגר (דעת מיעוט): לאור נסיבותיו האישיות של המשיב, ובפרט נוכח המלצתו של שירות המבחן לריצוי העונש בעבודות לתועלת הציבור, אין זה המקרה שבו יש להעדיף את אינטרס הענישה הציבורי על פניו של אינטרס הענישה האישי. המשיב הינו בחור צעיר מאוד, אשר ניהל אורח חיים נורמטיבי ושאיפתו היא לחזור למסלול חיים נורמטיבי. המשיב סיים את לימודיו התיכוניים, ואף עתיד היה להתגייס ליחידה מיוחדת בצה"ל. אין מקום להתערב בגזה"ד, גם מן הטעם שערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם הערכאה הדיונית טעתה טעות של ממש או שהעונש שנגזר חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. העונש המוצע על ידי השופט רובינשטיין מצוי גם הוא הרחק מתחתיו של אותו רף ענישה.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, דנציגר. עו"ד נעמי גרנות למערערת, עו"ד אבי חימי למשיב. 6.2.08).
ע.פ. 5367/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין שביצע אב בבתו הקטינה ושלוש מחברותיה הקטינות וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 1184/03 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער הורשע בשורה של עבירות מין שביצע בבתו הקטינה ובשלוש מחברותיה ועבירות אלימות שנעשו כלפי אשתו וכלפי שני בניו. על המערער הושת עונש של 25 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, וכן חוייב בפיצוי כספי בסך 50,000 ש"ח לבת ו- 25,000 ש"ח לזכות אחת מחברותיה. בערעור משיג המערער רק נגד הרשעתו בעבירה של מעשה סדום כלפי אחת החברות, היא המתלוננת באישום הרביעי, בטענה כי העבירה התיישנה. כן מלין המערער על חומרת גזר הדין. הערעור נתקבל בהסכמה באשר למעשה הסדום ובעקבותיו הופחת העונש והועמד על 23 שנים מאסר בפועל.
ב. העבירות בהן הורשע המערער לגבי בתו בוצעו מאז שהיתה בגיל 7 ועד הגיעה לגיל 14. התלונה הוגשה בהגיע הבת לגיל 18. המערער ביצע בבתו מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים. באישומים אחרים יוחסו למערער עבירות מין כלפי שלוש חברות של בתו. אין ספק שעונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל על המערער הינו חמור ביותר, אך, כך גם המעשים אותם ביצע המערער, קשים וחמורים במיוחד. ביהמ"ש פעל, כפי שנהוג במרבית ההליכים הפליליים כאשר ההרשעה היא במספר עבירות, והטיל עונש כולל. במקרה כזה רשאי ביהמ"ש שלערעור, אף שזיכה מעבירה או מעבירות מסויימות, להותיר את העונש על כנו. ברם, העבירה של מעשה סדום בקטין, שההרשעה לגביה בוטלה, הינה אף היא מן העבירות החמורות שבספר החוקים. הדרך שיש ללכת בה במקרה זה, הינה להקטין באופן מינורי את העונש, כאמור.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, מלצר. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד א. שמחוני למערער, עו"ד מ. חדד למשיבה. 4.2.08).
ע.פ. 1423/07 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס על יסוד עדות המתלוננת וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 7030/06 - הערעור נדחה).
א. קרוב לחצות לילה פגש המערער את המתלוננת שהיתה בעבר חברתו לחיים, כאשר היתה בדרכה לביתה. הוא ביקש לשוחח עמה ומשסירבה אחז בעורפה והובילה לביתו הנמצא לא הרחק משם, תוך שהוא מאיים להכותה. כאשר נכנסה לביתו של המערער לא אמרה המתלוננת דבר על מצוקתה, לאמו של המערער ואחיו אותם פגשה בדירה. לטענת המתלוננת, איים עליה המערער בסכין והיא נאלצה לציית לו מחשש שיפגע בה, ובעקבות כך הוא בעל אותה פעמיים. היא שוחררה לביתה בסמוך לשעה 00:04, ובהגיעה לביתה פגשה את אמה, ולשאלתה היכן היתה, פטרה אותה המתלוננת בתשובה סתמית. רק ביום המחרת חשפה המתלוננת בפני אמה את אשר עולל לה המערער והתלוננה במשטרה. לטענת המערער נעשה הכל בהסכמת המתלוננת. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות אינוס ודן אותו ל-24 חודשים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על-תנאי, ופיצוי המתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ההלכה הנוהגת היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שהתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית. אכן, המתלוננת לא צעקה ולא ניסתה להימלט מביתו של המערער, אולם בהתנהגות זו אין דבר מפתיע, הואיל ומדובר באשה שנקלעה לבית זר, בו אויימה עם סכין על צווארה כדי שלא להתנגד ליחסי המין. גם בשובה לביתה, לא מיהרה המתלוננת לחשוף בפני אמה את אשר ארע לה, אולם, זהו אחד הסימנים המובהקים לטראומה ולבלבול אליהם נקלע קורבן עבירת מין, שבעטיים נדרש לו זמן כדי לעכל את אשר קרה, ולכלכל את המשך צעדיו. על כן יש לדחות את הערעור על ההרשעה. כן יש לדחות את הערעור על חומרת העונש.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד ראובן המבורגר למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 6.2.08).
רע"א 3178/07 - שאכר וסאלח סלימאן נגד סולל בונה בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור על ביטול פסק בורר ע"י ביהמ"ש המחוזי(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים הגישו בשנת 94 תובענה נגד המשיבה בבימ"ש השלום בנצרת. בשנת 98 העביר בימ"ש השלום את הסכסוך, בהסכמת הצדדים, להכרעת בורר. בשנת 2003 התנהלו
מספר ישיבות בוררות וביום 2.4.03 הוחלט כי המבקשים יגישו את סיכומיהם תוך עשרה ימים, וכי המשיבה תגיש סיכומיה תוך עשרים ימים מקבלת סיכומי המבקשים. המבקשים התעכבו בהגשת סיכומיהם ובהתאם לבקשותיהם ניתנו להם על ידי הבורר מספר דחיות. ביום 18.8.03 פנה הבורר לצדדים והודיעם כי אם לא יוגשו סיכומי המבקשים עד ליום 24.8.03 יתחיל לכתוב את פסק הבוררות מבלי לקבל סיכומים. עוד ציין הבורר כי אם יומצאו סיכומי המבקשים יינתן למשיבה הזמן הנדרש להגשת סיכומיה. ביום 24.8.03 הגישו המבקשים את סיכומיהם. ביום 2.9.03, נתן הבורר את פסק הבוררות מבלי שהמתין לקבלת סיכומי המשיבה. בהתייחסו לעניין זה כתב הבורר, ביום 24.8.03, כי עשה מאמצים להשיג את ב"כ המשיבה במשך היום והדבר לא עלה בידו, ועל כן "הפסק נכתב ללא קבלת סיכומים של סולל בונה". בפסק הבוררות נקבע כי על המשיבה לשלם למבקשים סך של כ-219 אלף -. בימ"ש השלום בנצרת דן בבקשת המבקשים לאישור פסק הבורר ובבקשת המשיבה לביטולו, וקבע כי יש לדחות את בקשת המשיבה. נשיא ביהמ"ש המחוזי בנצרת, שהתבקש ליתן רשות ערעור קבע כי "בנסיבות העניין ניתנת רשות ערעור והבקשה תידון בפני מותב תלתא". המבקשים הגישו עיקרי טיעון לערעור המשיבה, בה לא טענו כי נפל פגם בהחלטת הנשיא בכך שנתן רשות לערער מבלי שביקש את תגובתם. בהמשך טענו כי לא ניתן היה לתת רשות לערער מבלי שניתנה להם הזדמנות להעלות טענותיהם בהקשר זה. טענות המבקשים נדחו. בפסק הדין ציין ביהמ"ש המחוזי כי בעוד שהבורר המתין חודשים רבים לקבלת סיכומיהם בכתב של המבקשים, אשר הוגשו רק לאחר התראה שניתנה להם, הרי ביחס למשיבה נהג הבורר בקוצר רוח. משלא עלה בידי הבורר ליצור קשר עם ב"כ המשיבה, היה עליו להותיר על כנה את החלטתו המקורית, לפיה הוענקה למשיבה הזכות להגיש את סיכומיה תוך עשרים ימים מיום הגשת סיכומי המבקשים. על כן הורה ביהמ"ש על ביטול פסק הבוררות והחזרת התיק לבימ"ש השלום לשם מינוי בורר אחר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. משקבע הבורר פרק זמן מוגדר להגשת סיכומים, היה עליו לדבוק בהחלטה זו ולאפשר למשיבה להעלות טיעוניה בפניו במסגרת סיכומיה, ובמיוחד נוכח העובדה שסיכומי המבקשים היו מונחים בפניו, לאחר שניתנו להם מספר רב של ארכות לשם כך. מתן פסק הבוררות לאחר שהוגשו סיכומי המבקשים ומבלי שהוגשו סיכומי המשיבים מהווה, במצב הדברים, עילה לביטול הפסק על פי סעיף 24(4) לחוק הבוררות.
ג. גם אם בהתאם לתקנות היה על נשיא ביהמ"ש המחוזי בנצרת לבקש את תשובתם של המבקשים בטרם יחליט על מתן רשות ערעור, הרי לאחר שהסכימו המבקשים לכך שביהמ"ש קמא ידון בערעור לגופו, ולאור העובדה שאף עיקרי הטיעון של המבקשים מנוסחים באופן המעיד על כך שגם לגישתם עסק ההליך בביהמ"ש קמא בערעורה של המשיבה, נרפא הפגם של אי בקשת התשובה לבקשת רשות הערעור.
(בפני: השופט דנציגר. 4.2.08).
בג"צ 3213/07 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול ופלוני
*דחיית עתירה נגד פס"ד ביה"ד הרבני, כאשר העותרת לא טענה נגד סמכות ביה"ד האיזורי שפסק לטובתה, והעלתה טענת חוסר סמכות לאחר שביה"ד הגדול קיבל ערעור על פסה"ד(העתירה נדחתה).
א. העותרת והמשיב 2 (להלן הצדדים) נישאו בשנת 1979. בשנת 1991 החליטו להתגרש, ובטרם סידור הגט נחתם "הסכם גירושין", לו נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין. בסעיף 5 להסכם נקבע, כי נכס מסויים, שהיה בבעלות הצדדים יימכר, והתמורה תשמש לרכישת דירה לעותרת. עוד נקבע בהסכם, כי עד למועד בו תקבל העותרת חזקה בדירתה - ישא המשיב בעלות שכר דירה והוצאות החזקתה. לאחר חתימת ההסכם התגרשו
הצדדים. בהתאם לאמור בהסכם נמכר הנכס המשותף, אך לא נרכשה דירה לעותרת. במשך מספר שנים שילם המשיב את שכר הדירה והוצאותיה - עד שביום 31.1.05 (לאחר שביום 23.3.04 מלאו לבנם הצעיר של הצדדים שמונה עשרה), הגיש תביעה ל"ביטול חיוב מזונות", בה ביקש להפסיק לשאת בהוצאות שכר הדירה והחזקתה. בית הדין הרבני האזורי דחה את תביעת המשיב. ערעור שהגיש המשיב לבית הדין הרבני הגדול נתקבל. נקבע כי לא ניתן לקבל את הפרשנות לפיה תקבל העותרת את התמורה ממכירת המבנה, ותוכל לחייב את המשיב לממן בעבורה שכירת דירה "לכל חייה". בעתירתה טענה העותרת כי ביה"ד הרבני לא היה מוסמך לדון בתביעה בענייני רכוש לאחר שהצדדים כבר התגרשו - לרבות בפרשנות ההסכם. העתירה נדחתה.
ב. טענת חוסר הסמכות לא הועלתה בפני בתי הדין הרבניים. כמו כן, השאלה האם חיובי העותר הם חיובי מזונות היא היא השאלה שהובאה בפני בתי הדין. בתי הדין קבעו - בשתי ערכאות, וללא קשר לעניין הסמכות - כי מדובר במידה זו או אחרת בחיוב מזונות. אף לגופו של עניין לא נמצא פגם - מהותי או דיוני - המביא מקרה זה בגדרם של המקרים החריגים בהם תישקל התערבות בג"צ. קשה להלום מצב בו השלימה העותרת עם פסק דינו של בית הדין האזורי שאימץ את עמדתה, אך משהתקבל ערעור המשיב, מעוררת היא טענת חוסר סמכות.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, פוגלמן. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד אשורי שלמה ורזיאל מלי לעותרת, עוה"ד הרב יעקבי שמעון לביה"ד, עו"ד טובי שלום למשיב 2. 6.2.08).
ע.א. 5086/07 - נורית ענבר ושירית פולק נגד מני בן מאור ואח'
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בטענה של הבעת עמדה בהליך קודם באותו נושא. *דחיית בקשה לפסלות המפקח על רישום מקרקעין בהליכים משפטיים בין בעלי דירות בבית משותף, ניתנת לערעור כמו על החלטה דומה של שופט ביהמ"ש(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בין הצדדים התנהלו ומתנהלים הליכים בפני המפקחת על רישום מקרקעין, הקשורים בהפעלת בית קפה על ידי המערערת 2 (להלן: המערערת) בבית משותף בו מתגוררים המשיבים. הליכים אלו כללו תביעה שהגישה המשיבה 8 נגד המערערות, בפני המפקחת, בה דרשה להסיר מתקנים שהתקינה, לטענתה, המערערת, ברכוש המשותף (להלן: התביעה הראשונה). במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה ציינה המפקחת כי במהלך ניהול התיק הובא בפניה תיק הבית המשותף, ומעיון בתשריט הבית היא למדה כי למעשה סללה העיריה מדרכה בחלק מהחצר המהווה רכוש משותף של הבית. לאחר מתן פסק הדין בתביעה הראשונה הוגשו שתי תביעות נוספות, בהן עתרו המשיבים, בין היתר, לסילוק השולחנות והכיסאות המוצבים במדרכה שהיא חלק מהרכוש המשותף. המערערות ביקשו מהמפקחת לפסול עצמה, בנימוק שקביעתה, לפיה חלק המדרכה נשוא המחלוקת מהווה חלק מהרכוש המשותף, היתה בגדר "ייעוץ" למשיבים כיצד לשדרג את תביעתם. המערערות סברו, כי משהוכרעה סוגיית הבעלות במדרכה על ידי המפקחת במסגרת התביעה הראשונה, המפקחת לא תוכל לדון בטענות הגנה אפשריות של המערערות בנושא. המפקחת דחתה את בקשת הפסלות. הערעור נדחה.
ב. בחוק המקרקעין, הקובע את סמכויותיו של המפקח על רישום מקרקעין ומעמדו, אין הוראה מפורשת שעניינה טענת פסלות, המחילה במפורש על הליך בפני המפקח את ההסדר הקבוע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט. אולם, העובדה כי המפקח על רישום המקרקעין כשיר להיות שופט בימ"ש שלום; העובדה כי ההליך דנא עניינו יישוב סכסוך בין בעלי דירות, במסגרתו מוקנות למפקח הסמכויות שיש לשופט בימ"ש שלום הדן בתביעה אזרחית; כמו גם העובדה שערכאת הערעור על החלטותיו של המפקח בסכסוך היא ביהמ"ש המחוזי, מצביעות על האופי השיפוטי של התפקיד אותו ממלא המפקח ולפיכך, מקימות סמכות לביהמ"ש העליון לדון בערעור על החלטתו שלא לפסול עצמו.
ג. הלכה היא כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם אינה מקימה, כשלעצמה, חשש ממשי למשוא פנים. הדברים שנאמרו בעניין המדרכה נאמרו באופן אגבי, על בסיס תשריט הבית המשותף בלבד ומבלי לשמוע טענות הצדדים בנושא, שכן דובר בנושא אשר חרג מהמחלוקת שעמדה להכרעה במסגרת אותה תביעה. גם הביקורת על המערערות הבאה לידי ביטוי בהתבטאויות המיוחסות למפקחת אינה מגלה עילת פסילה. הזכות לביקורת כלפי בעל דין או פרקליטו גם היא חלק מן היכולת לנהל את הדיון ולנווטו. לא כל אימת ששופט מעיר לבעל דין, צריך השופט לפסול את עצמו.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד אורי דניאל למערערות, עו"ד מני בן מאור למשיבים. 7.2.08).
ע.א. 1804/05 - אהוד אלוני נגד פקיד שומה כפר סבא
*הסכם בין רשויות המס לבין נישום שאין לסגת ממנו גם בשינוי נסיבות (מחוזי ת"א - עמ"ה 1237/01 - הערעור נדחה).
בתקופה הרלוונטית לדיון - בינתיים שונה החוק וההכרעות בנושאים אלו מתייחסות לתקופה שטרם נכנסו התיקונים לתוקפם - היה המערער בעל מניות ומנכ"ל בחברה הפרטית טלגייט. ביום 14.10.1999 התקשרו בעלי המניות בטלגייט בהסכם עם חברה זרה אשר מניותיה נסחרות בבורסה בארה"ב (להלן: טריון), למכירת מניות טלגייט בהן החזיקו. תמורת המכירה שולמה במניות טריון. בטרם ביצוע העיסקה פנו רואי החשבון מטעם טלגייט במכתב לנציבות מס הכנסה בבקשה כי החלפת המניות לא תחשב, במועד ההחלפה, כמכירתן, שכן מחיר המניה משתנה באופן תדיר, ולמעשה במועד החלפת המניות לא יהיה מימוש בפועל. לאחר מו"מ העביר סגן נציב מס הכנסה (להלן: אגרון) מכתב, בו קבע כי אירוע המס יהיה במועד העיסקה. אולם עקב העובדה שהמניות המונפקות בטריון חסומות, ועקב הקושי בקביעת שווין, נקבע במכתב אגרון הסדר מסויים בנושא הנדון. בעקבות הסדר זה, הגיש המערער את דו"ח המס נשוא הערעור לשנת 1999. הדו"ח לא כלל דיווח על ההכנסה הנובעת מעיסקת החלפת המניות. הדו"ח התקבל על ידי המשיב כשומה עצמית לפי סעיף 145(א)(1) לפקודת מס הכנסה. כחמישה חודשים לאחר מכן, הגיש המערער דו"ח מתוקן לשנת 1999, בו נסוג מהסדר המס וביקש לשלם את המס המגיע בגין מכירת המניות במועד המכירה ולפי שווי מניות התמורה במועד זה. המשיב דחה את הדו"ח המתוקן והמערער ערער לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור. במסגרת הכרעתו קבע ביהמ"ש כי המכתבים שהוחלפו בין באי כוח המערער ונציבות מס הכנסה, ויתר נסיבות העניין, מלמדות בבירור כי נכרת הסכם בין המערער לנציבות מס הכנסה, וכי שני הצדדים להסכם מחוייבים לביצועו בתום לב, מבלי יכולת נסיגה ממנו גם בשינוי נסיבות, כל עוד לא התגבשו אלה כדי עילת ביטול לפי חוק החוזים. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, חיות. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד פנחס רובין, דניאל פסרמן, הראל שחם, דני בן דרור ורחלי גוז למערער, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 31.1.08).
בג"צ 1166/07 - פאר וייסנר, יו"ר מפלגת הירוקים ואח' נגד הועדה לתכנון ובניה... ואח'
*בסוגייה של תכנון ובנייה (פרוייקט תחבורתי מערכתי במרכז הארץ) שעברה את כל תהליכי התכנון אין בג"צ מתערב (העתירה נדחתה).
ביום 4.12.06 החליטה המשיבה (להלן: ות"ל) להעביר לאישור הממשלה תוכנית תשתית לאומית שעניינה פרוייקט תחבורתי מערכתי באזור המטרופולין של מרכז הארץ. במרכז התוכנית, מסילות ברזל וכביש רוחב רב נתיבי שיחבר בין כבישי האורך הארציים. ליבת טענותיהם של העותרים הינה כי התוכנית מגלמת בתוכה מפגע אקולוגי, סביבתי, אנושי ונופי שלא תהיה לו תקנה. העתירה נדחתה.
מדובר בסוגיות שעל סדר יומה של מדינה וחברה, בנושא התכנון הבנייה והפיתוח. סוגיות אלה עניין הן לקביעתו של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. המחוקק הסדיר נושא רב חשיבות זה בגדרם של חוקי התכנון השונים, וראש וראשון להם חוק התכנון והבנייה. התוכנית דנן, כמפורט בתגובות המשיבים, עברה את כל הליכי התכנון הקבועים בחוק. העותרים עצמם הביאו גם הם את התנגדויותיהם לתוכנית בפני המשיבה, וההתנגדויות נדונו ונדחו לגופן מחמת נימוקים שכל כולם תכנוניים. בג"צ איננו ערכאת ערעור תכנונית, ואינו מחליף את שיקול הדעת התכנוני של רשויות התכנון בשיקול דעתו התכנונית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד אריאל יונגר לעותרים, עוה"ד יובל רויטמן ואייל בליזובסקי למשיבים. 4.2.08).
בג"צ 9642/07 - פלוני נגד פלונית ואח'
*דחיית עתירה נגד פס"ד ביה"ד הרבני האזורי, כאשר העותר לא הגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול (העתירה נדחתה).
העותר היה נשוי למשיבה משנת 1996. לבני הזוג שלושה ילדים. בשנת 2002 החליטו הצדדים להתגרש והגיעו להסכם גירושין (להלן: ההסכם) בו הוסדרו כל העניינים הכרוכים בגירושין לרבות משמורת, מזונות וענייני רכוש. ביום 22.1.2003 נתן בית הדין הרבני האזורי תוקף של פסק דין להסכם. ענייננו, בסעיף בו נקבע כי: "עם סידור הגט תעבורנה זכויות הבעל בדירה לאישה ללא תמורה" וכן סעיף בו נקבע כי: "לצורך כך יחתום הבעל במעמד אישור הסכם זה על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויותיו בדירה לאישה...". משלא חתם העותר על ייפוי כוח בלתי חוזר לאחר מתן הגט, הגישה המשיבה תובענה לביה"ד בקשה לאכוף על העותר במאסר או בקנס לחתום על ייפוי הכוח וזאת על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיה וציות וצרכי דיון), בצירוף סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש. עוד ביקשה המשיבה כי בית הדין יחייב את העותר בהוצאות מדור הקטינים עד ליום חתימתו על המסמכים הנדרשים לשם העברת הזכויות בדירה. בית הדין נעתר לבקשת המשיבה. העתירה נדחתה.
העותר לא הגיש ערעור על החלטותיו של ביה"ד האזורי לביה"ד הרבני הגדול. כלל ידוע הוא כי בג"צ לא יושיט סעד מקום בו עתירה לוקה באי מיצוי הליכים. כלל זה חל אף כאשר הטענה הנטענת היא לעניין חוסר סמכות. על כן דין העתירה להדחות.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, רובינשטיין, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עו"ד רוני גורסקי לעותר. 13.2.08).
רע"פ 1001/08 - טוביה שועלי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי להרשיע ולגזור עונש מאסר בעבירת שוחד, תוך ביטול פס"ד של בימ"ש השלום שגזר עבודות שירות ללא הרשעה (הבקשה נדחתה).
המבקש ואדם נוסף הואשמו בבימ"ש השלום ברחובות בעבירה של הצעת שוחד. לפי הנטען, המבקש היה חוקר פרטי והאדם הנוסף היה מלווה בעל תפקיד בהוצאה לפועל ובעל חברה לשירותים משפטיים "דולפין". במועד הרלוואנטי, הציע האדם הנוסף ל"עובדת הציבור", פקידה בלשכת ההוצל"פ באשקלון הצעת שוחד, עבור כל ידיעה שתספק לו מתוך המסוף הממוחשב של לשכת ההוצאה לפועל. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו, וגזר עליו 250 שעות שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי בת"א, שקיבל את ערעורה, הרשיע את המבקש בעבירת הצעת שוחד וגזר עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 7 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 2,500 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הוכחת אשמתו של אדם גוררת עמה את הרשעתו בדין וגזירת דינו בהתאם, ואילו הימנעות מהרשעה תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם לא יהיה יחס סביר
בין הנזק הצפוי לנאשם אם יורשע לבין חומרת העבירה. עבירת הצעת השוחד אינה נמנית על העבירות בגינן ניתן להימנע מהרשעה וזאת בשל חומרת העבירה, המשחיתה ומכרסמת במוסדות שלטון החוק והמינהל ופוגעת בציבור כולו. לנוכח נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות.
(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד ישראל כלוף למבקש. 11.2.08).
בש"פ 621/08 - רומן סימונדייב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של שוד קשישות באירועים שונים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ב-4 אישומים של שוד קשישות באירועים שונים, ברחוב ובדירות המתלוננות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בניגוד להמלצת שירות המבחן. הערר נדחה. רצונו של העורר להתחיל בהליך גמילה, כטענתו, הוא כנה ואמיתי ואינו נובע משיקולים שעניינם התחמקות ממעצר. עם זאת, העורר שהה בעבר במסגרת טיפולית לגמילה מסמים, אך הטיפול נכשל, ולא עלה בידו לספק הסבר מדוע הפעם צפוי הליך הגמילה להסתיים בתוצאה שונה. לא זו אף זו. מסוכנותו של העורר, וזה העיקר, אינה מאפשרת בשלב זה שיחרורו למוסד גמילה. על פי המיוחס לו, שדד העורר נשים קשישות וחסרות ישע תוך שהוא מפעיל כלפיהן אלימות. גם אם פעל בהשפעת הסם, הרי ההתנהגות המיוחסת לעורר היא חמורה ומכוערת ויש בה כדי ללמד עליו כי הוא אינו בוחל באמצעים על מנת לספק את תאוותו לסם. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עברו הפלילי של העורר, ובהתחשב בכך שהמעשים המיוחסים לעורר בוצעו זמן קצר יחסית (חודשיים וחצי) לאחר ששוחרר ממאסר.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. מסטרמן לעורר, עו"ד ת. פרוש למשיבה. 24.1.08).
עע"ם 4639/07 - א.ג. ייזום ונכסים בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*דחיית בקשה לצו זמני בערעור נגד פרסום מכרז חדש כאשר המינהל סירב להכריז על העותרת כזוכה במכרז קודם ועתירתו של המבקש לבימ"ש קמא נגד החלטת המינהל נדחתה (הבקשה נדחתה).
המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי בת"א להכריז עליה כזוכה במכרז של המינהל לחכירת מקרקעין, לאחר שהזוכה המקורית במכרז נמנעה מלממש את זכייתה והצעתה של המערערת היתה השנייה בגובהה. ביהמ"ש דחה את העתירה בקבעו כי החלטת המשיב שלא לקבל את הצעתה, הינה החלטה סבירה, לנוכח החשד של תיאום פסול בין המערערת, שהיתה במקום השני של הזוכים, ובין החברה שזכתה במכרז, וכן לאור העובדה שנוצר כשל שוק, אשר מנע מן המינהל להשיג מחיר הוגן עבור המקרקעין, עקב ההפרש שהתגלה בין ההצעה שזכתה במקור במכרז ובין הצעת המערערת, שהיתה נמוכה משומת שמאי המינהל לגבי המקרקעין. המערערת ערערה על החלטת ביהמ"ש ומבקשת צו זמני נגדי פרסום מכרז חדש. הבקשה נדחתה.
הלכה פסוקה היא כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי, ככלל, ליהנות מפירות זכייתו זו. על כן סעד זמני בתקופת הערעור יינתן במקרים חריגים בלבד. עקרונות אלו החלים בהליך האזרחי, יפים גם לעניין מתן סעד זמני במסגרת ערעור על עתירה מנהלית. במקרה דנא סיכויי הערעור לכאורה אינם גבוהים באופן המצדיק מתן סעד זמני לתקופת הערעור. כאשר ההצעות שהוגשו במכרז המקורי לוקות בחוסר סבירות מבחינת האינטרס של עורך המכרז, או הציבור - על הרשות לפתוח במכרז חדש. זאת ועוד, לא הוכח שמאזן הנוחות נוטה לטובת המערערת. כאשר הוגשה הבקשה לצו זמני, כששה חודשים לאחר הגשת הערעור, לא ניתן לקבל את טענתה של המערערת בנושא מאזן הנוחות, כמו גם את סברתה לגבי פגיעה מינימאלית וזניחה במשיב.
(בפני: השופט מלצר. עו"ד מ. פלדמן למערערת, עו"ד אבי ליכט למשיב. 4.2.08).
רע"א 1006/07 - עומרי... חברה לבניין בע"מ ואח' נגד קרקעות עמק... בע"מ
*דחיית בקשה לביטול פסק בוררות (הבקשה נדחתה).
המשיבה הינה בעלת זכויות בנכס בעפולה. בדצמבר 2002 התקשרה המשיבה בהסכם עם המבקשת, חברה קבלנית לעבודות בניין, לצורך הקמת מיזם בנייה בנכס. ההסכם לא קויים והסכסוך הגיע לביהמ"ש בתביעות הדדיות והוסכם על העברת המחלוקות לבוררות. שני הצדדים הגישו תביעות לבורר, שקבע כי שני הצדדים גם יחד לא מילאו אחר התחייבויותיהם על פי ההסכמים ואין מי מהצדדים זכאי לפיצוי כלשהו. המבקשים הגישו לביהמ"ש קמא בקשה לביטול פסק הבוררות ובקשתם נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבורר קבע כי "שני הצדדים גם יחד לא קיימו במלואן את הוראות ההסכמים השונים". העובדה שהבורר ציין כי "קשה לקבוע מה קדם למה" אין פירושה, כי לא הכריע במחלוקות בין הצדדים, אלא יש לקראה כפשוטה - לא ניתן לקבוע איזו הפרה קדמה לחברתה. כמו כן אין פגם בכך שהבורר נמנע ממינוי מומחה. בורר איננו חייב למנות מומחה ולכפותו על הצדדים, אף שהדבר מצוי בגדרי סמכותו.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד מ. לאליאן למבקשים. 7.2.08).
בג"צ 212/08 - מוקד סיוע לעובדים זרים ואח' נגד שירות בתי הסוהר ואח'
*דחיית עתירה נגד דרך החזקתם של קטינים במסגרת מעצר מסתננים תושבי מדינות אפריקה לישראל דרך גבול מצרים (העתירה נדחתה).
בשנת 2006 נתפסו בישראל למעלה מ-700 אנשים שנכנסו לישראל שלא כחוק דרך גבול מצרים. בשנת 2007 נתפסו כבר למעלה מ-4,900 אנשים שנכנסו בדרך זו. מרביתם - תושבי מדינות אפריקה השונות. בשבועות האחרונים קצב הכניסה עמד על כ-200 אנשים לשבוע. המשרד לבטחון פנים ושירות בתי הסוהר נערכו לאפשר הגדלה ניכרת של מתקני הכליאה בישראל. העותרים טוענים שבעוד בעבר הוחזקו ילדים ואמהותיהם בקרוואנים, שם היו הילדים פחות חשופים לפיגעי מזג האויר, הרי לפני כחודשיים נסגר אגף הקרוואנים ובמקומו נפתחו שני אגפי אוהלים ב"סהרונים" בהם מוחזקים נשים וילדים. העותרים עומדים גם על הצפיפות הרבה ובעיקר על היעדר אמצעי חימום מספיקים. המשיבים בתגובתם מסכימים כי טענות העותרים טענות שראוי לבחון אותן, והם, המשיבים, בחנו אותן ומוסיפים לבחון אותן כל העת, והכל במטרה לשפר את התנאים השוררים במיתקן. העתירה נדחתה.
העותרים מעלים בעייה הומניטארית חשובה וקשה. המדינה פעלה תוך תקופת התארגנות קצרה, וממשיכה לפעול לפתרון בעיות שונות שהתעוררו. כרגע אין הצדקה להתערבות שיפוטית. במידת הצורך בעתיד, שערי ביהמ"ש יהיו פתוחים.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, נאור, אלון. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד יונתן ברמן ולילה מרגלית לעותרים, עוה"ד שירמן גלעד ויוכי גנסין למשיבים. 6.2.08).
ע.פ. 8315/07 + 8295/07 - יוחנן מזרחי ואלירן מלכה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של תקיפת בן מיעוטים בגן ציבורי בירושלים ע"י המערערים שאחד מהם היה שוטר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים וחבר נוסף (להלן: האחר) שהו, באחד הימים בשעה 50:4 לפנות בוקר, בגן העצמאות בירושלים. מלכה שירת באותה תקופה כשוטר במשמר הגבול, אך שהותו בגן לא היתה במסגרת תפקידו. השלושה פגשו את המתלונן אשר חצה באותה שעה את הגן. מלכה הציג בפניו תעודת שוטר ודרש ממנו להזדהות תוך שהוא מודיע לו על כוונתו לערוך עליו חיפוש. במהלך החיפוש נטל מלכה את ארנקו של המתלונן מידו ומזרחי והאחר הוציאו את תכולת כיס מכנסיו והשליכו אותה לקרקע. לאחר מכן נטל מלכה שטר של 100 ש"ח מארנקו של המתלונן
והשליך את הארנק לקרקע. כשדרש המתלונן ממלכה כי ישיב לו את כספו, הכחיש האחרון כי נטל אותו והחל להימלט מהמקום. המתלונן רדף אחרי השלושה ובמהלך המרדף בעט מלכה במתלונן והכה בו באגרופיו. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את בקשת המערערים להימנע מהרשעתם. בעניין העונש קבע ביהמ"ש כי נוכח המעילה באמון שניתן במלכה כשוטר מג"ב וביזוי התפקיד באופן הפוגע בחברה הישראלית כולה יש לנקוט בתגובה עונשית "קשה וכואבת". יחד עם זאת ציין ביהמ"ש את הנסיבות לקולא וגזר על מלכה חמישה חודשי מאסר ועל מזרחי שני חודשי מאסר אשר ירצו בעבודות שירות. כן גזר על המערערים שלושה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הכלל הוא כי משמצא ביהמ"ש שהנאשם ביצע את העבירה שיוחסה לו עליו להרשיעו בדין ולגזור את עונשו ובכך להביא לידי מיצוי את ההליך הפלילי. ניתן להימנע מהרשעה "במקרים יוצאי דופן" ואין זה המקרה החריג ויוצא הדופן המצדיק הימנעות מהרשעה, כבקשת המערערים. הם פגעו ללא כל סיבה נראית לעין בכבודו, בגופו וברכושו של בן מיעוטים שהלך לתומו בגן המצוי בטבורה של עיר. הנזק הכספי אותו גרמו המערערים למתלונן אכן אינו גדול, אך חומרת המעשים נעוצה בהשפלתו של המתלונן וברמיסת כבודו. העונש שנגזר מתון ואינו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: א. לוי, חיות, מלצר. החלטה - השופטת חיות. עוה"ד דוד ברהום ושחר חזרוני למערערים, עו"ד מאיה חדד למשיבה. 3.2.08).
ע.א. 8987/07 - פלוני נגד פלונית
*דחיית ערעור על סירוב לבקשת פסילה שנומקה בטענה שהשופט נחשף לחומר ראיות לא קביל (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בין הצדדים מתנהלות תביעות הדדיות. לאחר ישיבת הוכחות ניתן צו לסיכומים. בטרם הגשת הסיכומים, נקראו הצדדים לדיון נוסף, במסגרתו העלה ביהמ"ש הצעת פשרה שנדחתה. לאחר דחיית ההצעה הציע ביהמ"ש לצדדים לנסות לפתור את הסכסוך באמצעות הליך גישור, ובמסגרת הליך זה נחתם בין הצדדים זכרון דברים, בו נוסחו הסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעניינים שבמחלוקת. ביום 15.8.2007 פנתה המשיבה לביהמ"ש בבקשה לאכוף את זכרון הדברים, בכל הקשור למזונות עליהם הוסכם. לבקשתה צירפה המשיבה העתק של זכרון הדברים. בעקבות הבקשה זומנו הצדדים לדיון ולאחר שהמשיבה סיימה לטעון, ביקש המערער מביהמ"ש לפסול עצמו בשל הגשת זכרון הדברים, שהינו מסמך חסוי שגובש בהליך של גישור, אשר לא התגבש להסכם. בקשת הפסלות נדחתה. נקבע כי אין בחשיפת זכרון הדברים כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. הערעור נדחה.
ככלל, אין פגם בעצם חשיפתו של ביהמ"ש לחומר ראיות לא קביל. בענייננו, אין לומר כי החומר הבלתי קביל שביהמ"ש נחשף אליו הוא בגדר "מסה קריטית" שביהמ"ש לא יוכל להתגבר עליה ולהתעלם ממנה בהכרעה בתביעות המונחות בפניו. לכך יש להוסיף את העובדה שההליכים מתנהלים כבר למעלה משלוש שנים, וזכרון הדברים נחשף בפני ביהמ"ש לאחר שהסתיים שלב ההוכחות, עובר למתן פסק דין; ואת העובדה שזכרון הדברים הוצא מהתיק ולא יהווה חלק מחומר הראיות עליו יתבסס פסק הדין.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד חגי פריד למערער, עו"ד נורית פסטינגר למשיבה. 7.2.08).
בש"פ 597/08 - פארס אל אטרש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה תוך הימלטות מהמשטרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי נהג ללא רשיון נהיגה ברכב שאמור היה להיות מורד מהכביש לצורך פירוק, וכאשר שוטרים ביקשו
ממנו לעצור לצורך בדיקה, פתח בנסיעה מהירה ופרועה, נסע בניגוד לרמזור אדום, התקדם במהירות לעברו של צומת למרות שהבחין כי שלושת נתיבי הנסיעה שלפניו חסומים בכלי רכב ולבסוף פגע בשני כלי רכב והנוסעים שהיו בהם נחבטו ונגרמו להם פגיעות גופניות שהצריכו את פינויים לבית חולים. העורר חלף את הצומת בניגוד לרמזור אדום ועצר רק לאחר כמה מאות מטרים. או אז, יצא העורר מן הרכב והחל להימלט עד שנתפס על-ידי שוטרים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
באשר לנושא הראיות לכאורה לביסוס האישום בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה - משך המרדף אחר נאשם, מהירות נסיעתו, תגובת נהגים אחרים, תוצאות האירוע וכן מאפיינים נוספים עשויים כולם להיות בעלי משקל במסגרת הערכת התנהגותו של הנאשם ובחינת ביסוס אשמתו בעבירה הנ"ל. בעובדה כי המרדף אחר העורר בענייננו היה קצר ונמשך על-פני מאות מטרים ספורים, כמו גם בעובדה כי המשתמשים האחרים בדרך לא נקטו בתגובה פוזיטיבית למניעת הסיכון שנוצר, אין בהכרח כדי להצביע על אי התקיימותה של העבירה האמורה, וזאת על רקע יתר נסיבות האירוע ובהתחשב בהן. במעשים המיוחסים לעורר יש כדי להצביע, ולו לצורך שלב זה של ההליכים, על ביצוע לכאורה של העבירה האמורה. אשר לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר - המעשים המיוחסים לעורר מלמדים כי מורא החוק אינו חל עליו ומטילים צל כבד על האפשרות ליתן בו את האמון הדרוש לשם שחרורו לחלופת מעצר. בנוסף יש להתריע מפני נגע הנהיגה הפראית והמסוכנת ומפני תופעת המרדפים המתנהלים בכבישים.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. ג'וליאן לעורר, עו"ד ז. אריאלי למשיבה. 4.2.08).
בש"פ 674/08 - אילן עינב נגד מדינת ישראל
*ביטול דרישה "לאיזוק אלקטרוני" בתנאי שחרור בערובה, כאשר הנאשם שוחרר לצורך טיפול בקהילה טיפולית ומנהל המקום הודיע כי לא ניתן לשהות בקהילה באיזוק אלקטרוני (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר ואדם נוסף הואשמו כי במהלך החודשים מאי עד ספטמבר 2007 פרצו במועדים שונים למכוניותיהם של המבקרים בחניונים הסמוכים לאתרי הקייקים בצפון הארץ, בשעה שאלו היו בעיצומו של השייט, וגנבו מתוכן כרטיסי אשראי שהושארו בהן. באמצעות כרטיסי האשראי הצליחו הנאשמים למשוך סכומי כסף גבוהים ממכשירי כספומט שונים. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש השלום בנצרת על הגשת תסקיר מעצר. שירות המבחן המליץ לבחון את התאמתו של העורר לקהילה הטיפולית "הדרך", הערוכה לטפל במהמרים כפייתים והיא כוללת טיפול סגור למשך 8 חודשים בפיקוח מלא של צוות הקהילה. לאור האמור, הורה בימ"ש השלום על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בקהילה הטיפולית "הדרך". ביהמ"ש המחוזי דחה את עררה של המדינה והורה להגביר את הפיקוח על העורר באמצעות שני תנאים נוספים ובכללם איזוק אלקטרוני. בתגובה לכך הודיע מנהל הקהילה הטיפולית "הדרך", כי העורר לא יוכל לשהות בקהילה עם איזוק אלקטרוני. בקשה לביהמ"ש המחוזי לבטל את האיזוק האלקטרוני נדחתה. הערר נתקבל.
יש טעם בטענת העורר כי התניית השחרור באיזוק אלקטרוני מסכלת מניה וביה את שחרורו. ההנחה שניצבה בבסיס קביעותיהם של בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי, כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית, היא שאפשר ליתן בו אמון. בנסיבות אלו, התנאים המגבילים שהוטלו על העורר בהחלטת בימ"ש השלום, מאפשרים להסיר את המגבלה בדבר האיזוק האלקטרוני. יחד עם זאת, ימציא העורר לביהמ"ש השלום בנצרת ערבות צד ג' על סך 10,000 ש"ח.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. מוסקוביץ לעורר, עו"ד ז. אריאלי למשיבה. 4.2.08).
בש"פ 675/08 - שי וארמנד אברגיל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של חטיפה וסחיטה (הערר נדחה).
נגד העוררים, אב ובנו בעלי מסגרייה בדימונה, הוגש כתב אישום, שלפיו, נוכח חשדם כי המתלונן, שעבד אצלם במסגרייה, גנב כסף מביתו של העורר 2, קשרו הם קשר לחטוף אותו ולגרום לכך כי יחזיר להם את הכסף. בהתאם לתכנון זה, יצר העורר 1 קשר עם המתלונן, בשעת ערב, ובאמתלת שוא אסף אותו למכוניתו בעיר ירוחם והשלושה נסעו יחד לדימונה. במהלך הנסיעה איימו עליו והיכו אותו. המתלונן אמר להם כי אינו יודע על מה מדובר והם המשיכו להכותו. בסביבות השעה 30:10 בבוקר חולץ המתלונן על-ידי המשטרה. כתוצאה מהמכות שספג נגרמו למתלונן חבלות של ממש. ביהמ"ש הורה על מעצרם של העוררים למשך שלושה חודשים או עד לתום ההליכים המשפטיים, לפי המוקדם מבין השניים. הערר נדחה.
המעשים המיוחסים לעוררים חמורים ביותר. הדרך בה בחרו לפעול לאימות החשד נגד המתלונן שקינן בהם, מצביעה על מסוכנות ממשית הנשקפת מהם ומלמדת על היעדר כל רתיעה מצידם מלקיחת החוק לידיהם. עבירות של סחיטה באיומים מקימות מסוכנות שיש קושי רב לאיינה בחלופת מעצר, וזאת נוכח החשש הטבוע מפני שיבוש הליכים והשפעה על עדים שטרם העידו - חשש שלא ניתן להפיג גם כשהנאשמים נתונים במעצר בית. כמו כן לשני העוררים עבר פלילי, לרבות בעבירות אלימות.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. בר נתן לעוררים, עו"ד מ. אומיד למשיבה. 4.2.08).
בש"פ 941/08 - משה וייספיש נגד מדינת ישראל
*מעצר נאשם בשלב שבין סיום החקירה לבין הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
העורר נעצר בשובו ארצה מבלגיה, כשבמזוודתו 2 ק"ג של סם מסוג ,MDMAכמות ממנה ניתן להפיק, לטענת המשיבה, כ- 20,000 כדורי אקסטזי. מעצרו הוארך מספר פעמים בהסכמת בא כוחו ובהיעדר מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה בשלב זה. בדיון האחרון שהתקיים בבימ"ש השלום ביקשה המשיבה כי מעצרו של העורר יוארך בחמישה ימים נוספים לפי סעיף 17(ד) לחוק, לצורך הגשת כתב אישום והגשת בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בימ"ש השלום סבר כי יש להורות על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים. בערר לביהמ"ש המחוזי ציין ביהמ"ש כי בשלב זה של הדיון במעצר ש"יגשר" בין תקופת המעצר לצרכי חקירה לבין מועד הגשת כתב האישום, אין מתעוררת שאלת קיומן של ראיות לכאורה ועל כן יש לדון בקיומה הלכאורי של עילת מעצר. עילת מעצר, כך נקבע, מתקיימת ללא ספק, ועל כן הורה על המשך מעצרו של העורר עד ליום 1.2.08. הערר נדחה.
החוק מבחין בין החזקת אדם במעצר בשלב החקירה, שאז הוא מצוי בסטטוס של חשוד, לבין החזקתו במעצר בשלב שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, שאז הוא מצוי בסטטוס של נאשם. העניין דנא נוגע ב"תקופת הביניים" - לאחר שמסתיימת החקירה המשטרתית, אך בטרם הגשת כתב אישום. ביהמ"ש מוסמך בתקופה זו, מכוח סעיף 17(ד) לחוק, להורות על המשך המעצר. שאלה היא אם במסגרת הדיון לפי סעיף 17(ד) לחוק יש לבחון אם ניתן לאיין את מסוכנותו של החשוד בחלופת מעצר. סעיף 17(ד) לחוק אינו מתייחס אמנם לצורך לבחון חלופת מעצר, אולם נראה כי ביהמ"ש ייתן דעתו גם לשאלת המסוכנות. הבחינה בשלב זה היא לכאורית. אין היא זהה בעוצמתה לבחינה הנעשית בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, עדיין על ביהמ"ש לבחון האם אין דרך פוגענית פחות באמצעותה ניתן להשיג את מטרות המעצר. בענייננו אין השאלה מתעוררת במלוא עוצמתה. על קיומן של ראיות לכאורה אין מחלוקת בין הצדדים ודומה כי גם על קיומה של עילת מעצר יקשה לחלוק.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד א. לביא לעורר, עו"ד ד. כהן-ויליאמס למשיבה.4.2.08).