ע.פ. 407/07 - שאדי פארס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של שוד וחומרת העונש. *הפעלת מאסר על תנאי(מחוזי ת"א - ת.פ. 40088/06 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער הורשע בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, שביצע יחד עם אחר וכן בהסעה שלא כדין של שוהים בלתי חוקיים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 30 חודשי מאסר בפועל. המשיבה ביקשה להפעיל מאסר תנאי שנגזר בעבירות שונות שיוחסו למערער במספר תיקים שנדונו יחדיו. בין היתר הוא הורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין. ביהמ"ש שגזר את המאסר על תנאי הורה כי יופעל באותו סוג עבירות בהן הורשע המערער. השאלה עליה השיב בימ"ש קמא בחיוב היתה - האם ההרשעה במקרה הנוכחי, יש בה משום הפרה של התנאי האמור, ולכן הפעיל מאסר על תנאי של 18 חדשים במצטבר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. המבחן להפעלתו של תנאי שהושת איננו מבחן טכני-פורמאלי אלא מבחן מהותי-ענייני. די בכך שההתנהגות הפלילית במקרה המאוחר מקיימת את היסודות של עבירת התנאי. דרישה זו נתקיימה כבר בשלב הראשון של אירוע השוד, שכן שעה שהמערער נמצא במקום יחד עם שותפו, פעלו שני אלה יחדיו ובמהלך הדברים דחף חסונה את המתלונן. די בכך על מנת לקיים את הדרישה באשר לתנאי.
ג. באשר לערעור על חומרת העונש - אין בעונש שנגזר יסוד של חומרה מיוחדת. ברם, מסתבר, כי השותף העיקרי שפעל עם המערער, הוא חסונה, לא הועמד כלל לדין. לא הובהר מדוע לא נעשתה פעולה לאיתורו ולהבאתו לדין. במצב דברים זה, נראה מן הראוי להפעיל את מחציתו של המאסר המותנה במצטבר והיתרה בחופף.
(בפני השופטים: גרוניס, חיות, פוגלמן. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד יונס אחמד חמזה למערער, עו"ד דפנה פינקלשטיין למשיבה. 3.2.08).
ע.פ. 5079/04 + 5067/04 + 7894/03 - נסרין מסראווה וג'האד ג'באר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח. *מאסר עולם חובה בהרשעה בעבירת רצח עקב "שידול לרצח"(מחוזי ת"א - ת.פ. 1208/01 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו וערעור המדינה על מידת העונש של נסרין נתקבל).
א. הייתם מסראווה (להלן - הייתם או המנוח) נרצח בידי אחיו, (להלן - אסעד). הרצח אירע על רקע מערכת יחסים אינטימיים בין אשתו של המנוח, (להלן - נסרין או המערערת), לבין אסעד. כתב אישום הוגש נגד שלושה: אסעד, המערער ג'יהאד ג'אבר (להלן - ג'יהאד) ונסרין. אסעד וג'יהאד הואשמו בעבירה של רצח בכוונה תחילה, נסרין הואשמה בנסיון לרצח, ובשידול לרצח. משבחר אסעד שלא להעיד, הועבר משפטו למותב אחר, בו הורשע ברצח ונדון למאסר עולם. במהלך המשפט דנא הורשע ג'יהאד בהסדר טיעון בסיוע לרצח, עונשו נגזר לשתים-עשרה שנות מאסר בפועל ושנתיים נוספות על-תנאי. נסרין הורשעה בשתי העבירות שיוחסו לה והושתו עליה שש-עשרה שנות מאסר בפועל. הערעורים נדחו וערעור המדינה על מידת ענשה של נסרין נתקבל והיא נדונה למאסר עולם חובה.
ב. נסרין והייתם היו נשואים במשך 12 שנה, ולהם שלושה ילדים. בתקופה שקדמה לרצח החלה להתפתח מערכת יחסית קרובה, בין נסרין לבין גיסה אסעד. בחודש נובמבר 2001, או בסמוך לכך, פנה אסעד לג'יהאד, חברו, וסיפר לו על כוונתו לרצוח את אחיו. יום לאחר מכן, בשעה 00:20 נסע הייתם לרכוש תרופה לבנו. אסעד וג'יהאד עקבו אחריו ברכב של אסעד, כשג'יהאד הוא שנוהג, ובהמשך ניגש אסעד לרכבו של
אחיו, וירה בו ששה כדורים שגרמו למותו. בכתב האישום נטען כי מערכת היחסים שנרקמה בין נסרין לבין אסעד היתה "אינטימית"; נסרין הפצירה באסעד למצוא דרך "להיפטר" מאחיו, והבטיחה לו כי תינשא לו וכי יוכל לבנות את ביתו בכספי ביטוח החיים של המנוח. אסעד, שסירב תחילה להעיד להגנתו, כאמור, העיד בסופו של דבר מטעם התביעה. ביהמ"ש קבע כי אפשר היה להעידו, חרף טענת ההגנה בדבר תחולתה של הלכת קינזי. ביהמ"ש קבע כי נסרין עונה על ההגדרה של "משדלת", הן מבחינת "היסוד הפיזי" והן מבחינת היסוד הנפשי. באשר לעבירה של נסיון לרצח, שגם בה הורשעה נסרין, התבסס ביהמ"ש על דבריה לפיהם היתה שותפה עם אסעד באירוע קודם במהילת כדורי שינה בתוך קנקן תה שממנו שתה המנוח, כדי שיירדם בעת נהיגה וייהרג.
ג. העובדה שאסעד העיד בטרם הסתיים משפטו, אין בה כדי לשלול מניה וביה את מהימנות עדותו, המפלילה את נסרין. זאת, בין היתר, לאור הרציונאלים שדחקו לביטולה של הלכת קינזי, ובשים לב במיוחד לנסיבות המקרה שלפנינו. עדותו של אסעד היוותה, כאמור, את הנדבך המרכזי לקביעה כי נסרין שידלה אותו לרצוח את אחיו. כדי להרשיע על סמך עדות זו, נדרשה תוספת ראייתית של חיזוק. ואכן לעדותו של אסעד נוספו ראיות חיזוק לא מבוטלות.
ד. אשר לטענת המערערת, כי לכל היותר עברה עבירה של קשירת קשר, ולא שידול לרצח - השאלה בעניין זה היא, האם התנהגותו של המשדל הביאה לכך שהמשודל גיבש את החלטתו וניגש לביצוע. טענת המערערת, כי לא היתה מעורה בפרטי הביצוע העיקרי, שנעשה בידי אסעד וחברו ג'יהאד, מבלי שהתייעצו בה, אין בה כדי לסייע לה. "אין זה הכרחי שהשידול יתייחס לכל פרטי הביצוע, ובמיוחד לפרטים שאין בהם כדי לספק דרישות רלוונטיות מבחינת הגדרת העבירה". השידול לדבר עבירה דורש יסוד נפשי של מחשבה פלילית. במקרה שלפנינו, נסרין היתה מודעת להתנהגותה, שתכליתה היתה להביא את אסעד לרצוח את אחיו, ולא עוד, אלא שפעלה במטרה להביאו לכך.
ה. בעקבות הרשעתה של נסרין בשידול לרצח, נחלקו הדעות בביהמ"ש קמא בשאלה, האם דינה למאסר עולם חובה - ועונש זה בלבד - כדינו של המבצע עבירת רצח. דעת הרוב היתה כי העונש על שידול לרצח הינו אמנם מאסר עולם, אך לא כעונש חובה, ומשמעות הדבר היא, תקופת מאסר שלא תעלה על עשרים שנה. דעת המיעוט היתה שעונש החובה המוטל על מבצע רצח חל גם על המשדל לרצח. ואכן, פרשנותו המילולית והתכליתית של החוק מובילה למסקנה כי דינו של המשדל לביצועה של עבירת הרצח (שהושלמה) הוא מאסר עולם - ועונש זה בלבד. התוצאה היא, כי יש להטיל על נסרין עונש של מאסר עולם כעונש חובה.
ו. באשר לערעורו של ג'יהאד על גזר דינו - בנסיבות המקרה ערעורו של ג'יהאד דינו להידחות.
(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ירון דוד לג'יאד, עוה"ד חגית לרנאו ואיילת עוז לנסרין, עוה"ד דפנה ברלינר ודפנה פינקלשטיין למשיבה. 18.2.08).
ע.פ. 674/06 + 412/06 - ולדמיר אליאגוויב ודמיטרי עבדוב נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה בעבירה של אינוס כ"מסייע" או כ"משדל"(מחוזי ב"ש - ת.פ. 984/04 - ערעורו של ולדמיר נתקבל ברוב דעות וערעורו של דמיטרי נדחה).
א. סמוך לחודש מרץ 2004 פגש המערער 1 את המתלוננת ברחוב בשדרות, ובין השניים התפתח קשר רומנטי ואינטימי. (המתלוננת היתה נשואה לאדם אחר שהיה אותה שעה במעצר בית). במהלך מאי 2004 אמרה המתלוננת למערער 1 כי נכנסה להריון ממנו.
כעבור מספר ימים סיפר המערער 1 למתלוננת כי שמע מאשה מבוגרת מבני עדתו, כי ניתן לגרום להפלה טבעית של ההריון אם האשה ההרה תקיים יחסי מין עם אדם אחר (לא זה שממנו התעברה), והציע לה לשם כך לשכב עם חברו. על פי הנטען, המתלוננת סרבה להצעה. על אף זאת לקחה המערער 1 עמו לדירה בשדרות, שם היה אותה שעה חברו, המערער 2. המערער 1 והמתלוננת נכנסו לאחד החדרים וקיימו שם יחסי מין בהסכמה. לאחר שסיימו, פנה המערער 1 למערער 2, בנוכחות המתלוננת, וביקש ממנו שגם הוא יקיים עימה עכשיו יחסי מין, בתקווה כי הדבר יגרום להפלת העובר. המתלוננת סרבה ודרשה מהמערער 1 שלא יותיר אותה עם המערער 2 בדירה. המערער 1 הורה לה לשתוק, יצא את הדירה ונעל את הדלת. או אז אנס המערער 2 את המתלוננת. המערער 2 הואשם בעבירת אינוסה של המתלוננת, כאשר עבירה זו יוחסה גם למערער 1 מכח הוראות סעיף 350 לחוק העונשין. בדעת הרוב נקבע כי מעשיו של מערער 1 עלו כדי גרימת מעשה האינוס של המתלוננת על ידי המערער. דעת המיעוט היתה כי שני המערערים הגיעו מלכתחילה לדירה בידיעת ובהסכמת המתלוננת לקיים יחסי מין עם שניהם מתוך אמונת ההבל של שלושתם כי הדבר יגרום להפלה. המתלוננת חזרה בה מהסכמה מקורית זו רק לאחר שהמערער 1 עזב את הדירה והיא נותרה לבד עם המערער 2. על כן, כך לדעת שופט המיעוט, אין לייחס למערער 1 אלא עבירה של כליאת שוא. בסיכומו של דבר הורשעו השניים באינוסה של המתלוננת, ונדונו לעונשי מאסר של שבע שנים ופיתוי כספי למתלוננת. ערעורו של מערער 1 נתקבל ברוב דעות וערעורו של מערער 2 נדחה.
ב. השופט אלון: גירסת המערער 2 היתה כאמור כי לא קיים כלל יחסי מין עם המתלוננת בדירה. דא עקא, גירסתו זו נסתרה לא רק בעדות המתלוננת אלא גם בעדותו של המערער 1. טענתו החלופית של המערער 2 כי אמנם קיים יחסי מין עם המתלוננת אך אלה נעשו בהסכמתה - נסתרת בראש וראשונה מתוך גירסתו העקבית, בחקירתו ובעדותו, כי כלל לא שכב עם המתלוננת במהלך אותו אירוע. לעדות המתלוננת בדבר אי הסכמתה לקיום היחסים עם המערער 2 נמצאו חיזוקים כנדרש.
ג. אשר להרשעת המערער 1 באונס - מעשה אינוסה של המתלוננת על ידי המערער 2 נעשה לאחר שהמערער 1 עזב את הדירה. הפרשנות המוצעת בדעת הרוב של ביהמ"ש קמא, ולפיה מכוח סעיף 350 בעבירות מין גם "מסייע" או "משדל" דינו כדין מבצע עיקרי - הינה מרחיקת לכת. צדק שופט המיעוט בקביעתו כי: "אין... ראיה ישירה כלשהי המצביעה כי בעילת המתלוננת בכוח על ידי הנאשם 2 היתה מתוכננת מראש...". זו מסקנה אפשרית וסבירה המתבקשת מתוך מכלול הראיות, והיא מקימה ספק סביר ביחס למערער 1. נותרה בעינה הרשעתו של המערער 1 בעבירת הפגיעה בפרטיות שיוחסה לו, כמו כן, יש להרשיעו בעבירת כליאת שווא. עונש המאסר בפועל שירצה בשל כך יועמד על תקופה של 30 חודשים.
ד. השופט לוי (דעת מיעוט): מדבריה של המתלוננת עולה כי מערער 1 היה מודע היטב לסירובה לקיים יחסי מין עם חברו, והדברים מקבלים משנה חיזוק בדבריהם של המערערים עצמם והתנהלותם במשפטם. חרף זאת, הוא ביקש ממערער 2 לבעול את המתלוננת, תוך שהוא עוזב את הדירה ומתעלם מתחינותיה שלא להותיר אותה לבד, ואף טרח לנעול את הדלת מבחוץ כדי למנוע מהמתלוננת אפשרות להימלט. בנסיבות אלה יש להגדיר את מערער 1 כמבצע בצוותא של האונס, ואין לכך דבר וחצי דבר עם הוראת סעיף 350 לחוק העונשין.
(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, אלון. עוה"ד שלומציון גבאי מנדלמן למערער 1, עו"ד אדוה אליאב למערער 2, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 20.2.08).
ע.א. 7162/06 - צבי שטרן נגד אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ
*אי התערבות ביהמ"ש בפסקי דין של טריבונלים שיפוטיים פנימיים של גופים שונים(מחוזי חיפה - ת.א. 624/01 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא חבר המשיבה מיום 1.6.1974, ומרבית שנות עבודתו עבד כנהג אוטובוס. בביקורות סמויות שנערכו בחודשים ינואר-מרץ 1998, נמצא שהמערער מכר מספר פעמים כרטיסי נסיעה משומשים לנוסעים או שלא מסר להם כרטיסים, ואת הכספים שקיבל שלשל לכיסו. הוא הושעה מעבודתו עד גמר ההליכים המשמעתיים נגדו בפני משפט החברים. בפסה"ד במשפט החברים, נמצא המערער אשם בשמונה אישומים. עניינו הועבר לדיון בפני הנהלת המשיבה, וזו החליטה, להמליץ בפני אסיפת המורשים להרחיקו מהאגודה. המערער פנה בתביעה לביהמ"ש, במסגרתה עתר לסעדים הצהרתיים נגד ההליכים שנוהלו נגדו. ביהמ"ש קמא דחה את תביעתו של המערער. הערעור נדחה.
ב. כבר נפסק בעבר כי אך במקרים חריגים יתערבו בתי המשפט בהחלטות טריבונלים פנימיים. אין טעם לפגם בעצם ההשעיה של המערער במהלך תקופת הדיונים המשמעתיים, בייחוד כשמדובר בעבירות משמעת שעניינן חוסר יושר כלפי האגודה. אין ספק שמשכה של ההשעיהו צריך להיות סביר. במקרה דנן, התארכותם של ההליכים נבעה - לא רק, אולם באופן בלתי מבוטל - מאופן התנהגותו והתנהלותו של המערער בהליכים אלה. אכן יתכן שישנם פגמים במוסד משפט החברים של המשיבה. יחד עם זאת, לא נפל בהליכים דנן, פגם מסוג הפגמים אשר עשוי להביא להתערבות בימ"ש בפסקי דינם של טריבונלים שיפוטיים מעין משפט החברים של המשיבה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ע. בן ארי למערער, עו"ד ש. טיקוצקי-גרינשפן למשיבה. 17.2.08).
ע.א. 11371/05 - המועצה האזורית באר טוביה נגד ישפרו... בע"מ ואח'
*פרשנות הסכם לפי כוונת הצדדים(מחוזי ת"א - ת.א. 1009/00 - הערעור נדחה).
א. המשיבות מחזיקות מבנים ושטחי קרקע (להלן: המקרקעין) באזור התעשייה באר-טוביה בתחום שיפוטה של המערערת. ביום 29.12.1993 נחתם בין המשיבות לבין המערערת וחברת המושבים, שהינה החברה הכלכלית של המערערת, "הסכם פיתוח", במסגרתו התחייבו המשיבות לשלם לחברת המושבים הוצאות בסך 46,336 ש"ח לדונם, תמורת עבודות פיתוח אזור התעשייה, על ידי המערערת וחברת המושבים. סעיף 9 להסכם הפיתוח קובע: "המועצה האזורית באר טוביה והחברה לא יגבו אגרות ו/או היטלים... בגין פיתוח המקרקעין, לרבות אי גביית תשלומים עבור סלילת כביש...". בחודש אפריל 1994 ביצעה המערערת עבודות סלילת כבישים באזור בו מצויים המקרקעין. בחודש אוגוסט 1999 שלחה המערערת למשיבות דרישת תשלום עבור סלילת הכבישים, וזאת מכוח הוראות חוק עזר לבאר טוביה. המשיבות טענו כי על פי סעיף 9 להסכם הפיתוח אין לחייב אותן בהיטל זה. המערערת הגישה נגד המשיבות תביעה לתשלום היטל סלילת הכבישים וביהמ"ש דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. אין ספק שקיימת זהות בין עבודות הסלילה נשוא הסכם הפיתוח ובין עבודות הסלילה בגינם הוטל ההיטל. לשון סעיף 9 להסכם הפיתוח ברורה וקובעת במפורש כי המשיבות לא יחוייבו בהיטלים נוספים בגין פיתוח המקרקעין. גם בחינת מכלול הוראותיו של הסכם הפיתוח מלמדת שאכן כוונת הצדדים היתה להסדיר את עבודות התשתית ואת התשלום בגינן באופן סופי ומלא.
ג. לטענת המערערת, באם ייקבע כי הסכם הפיתוח מעניק למשיבות פטור גורף מתשלום בעתיד של הוצאות והיטלי פיתוח בגין המקרקעין, אזי יש לקבוע כי הסכם הפיתוח
כולו ו/או סעיף הפטור שבו, בטלים או ניתנים לביטול מחמת היותם בניגוד לדין, ומחמת שהמערערת לא היתה מוסמכת לחתום על הסכם הפיתוח בנוסח שנחתם. אין לקבל טענה זו. כאשר נחתם הסכם הפיתוח, לא היה קיים כל חוק עזר עירוני שאיפשר לחייב את המשיבות בהוצאות פיתוח המקרקעין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, חשין. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד אלון בל, שלומית שלון למערערת, עוה"ד יעקב שפיגלמן ומעיין רוסמן למשיבות. 20.2.08).
בר"ם 1966/06 - המשביר הישן בע"מ (בפירוק) נגד עיריית כרמיאל
*העלאת שיעורי הארנונה בניגוד לחוקי ההקפאה(מחוזי חיפה - עמ"נ 304/03 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת החזיקה, החל באפריל 1996, בחנות כל בו גדולה בשטח 3,279 מ"ר (להלן: הנכס) בקניון לב כרמיאל, שבתחום שיפוטה של המשיבה. שיעור הארנונה שבו חייבה העיריה את המערערת עבור השנים 2002-2000, נקבע לפי "סופרמרקטים, מרכולים, חנויות כל בו, רשתות שיווק לשרות עצמי וכיוצא בזה...", (להלן: סיווג 301). לטענת המערערת "מרכולים" ו"חנויות כל-בו" אינם בגדר "סופרמרקט" ועל כן, תיקון הסיווג כפי שנעשה ב-1993 מנוגד לחוקי ההקפאה והוא מחוסר תוקף. הסיווג הנכון, לטענתה, ל"כל-בו", הינו זה שבסיווג "בנינים שהם בתי עסק, חנויות, מחסנים- מעל 40 מ"ר". מנהל הארנונה של המשיבה דחה את ההשגה. המערערת ערערה לוועדת ערר ועררה נדחה על ידי הוועדה, שסברה כי חוק העזר אינו מסמיך אותה להכריע בשאלות שעניינן חוקיות צווי הארנונה. המערערת ערערה לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה וערעורה נדחה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. הנכס נשוא הערעור הינו "חנות כל-בו". בלשון המדוברת קיימת הבחנה ברורה בין "סופרמרקט" לבין "חנות כל-בו". הפרשנות הלשונית והמילולית עולה בקנה אחד גם עם הפרשנות התכליתית המתבקשת לענייננו. התיקון שעשתה המשיבה בסיווג 301 בצו המיסים 1993 היווה שינוי סיווג האסור על פי דיני ההקפאה, אלא אם ניתן לשינוי זה אישור כדין על ידי שרי הפנים והאוצר. שינוי הסיווג לשנת 2000 לא נתאשר כדין על ידי השרים, ועל כן חיוב המערערת על פי אותו סיווג אותה שנה נעשה שלא כדין ודינו להתבטל. בשנים 2001 ו-2002 ניתן אישור השרים כדין לשינוי הסיווג - ועל כן חיוב המערערת באותן השנים ובאותו סיווג נעשה כדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופט אלון. עוה"ד ש. סלע ואלכס כץ למבקשת, עו"ד אילנה בראף - שניר למשיבה. 17.2.08).
ע.א. 4566/06 - ס.ר. יהלומים (ישראל) בע"מ נגד מדינת ישראל
*ניכוי תשומות מע"מ. *מעשה בי"ד(מחוזי ת"א - ע"ש 1283/99 - הערעור נדחה).
א. המערערת היתה הנישום המייצג ב"איחוד עוסקים" לפי סעיף 56 לחוק מס ערך מוסף, כאשר האיחוד כלל שלוש חברות נוספות, ובכללן חברת ליאו-בל. המשיב דחה, בעיקרה, את השגתה של המערערת בעניין ניכוי מס תשומות בסכום של כ-700 אלף ש"ח. דחיית השגתה של המערערת ופסילת התשומות שנוכו על ידה, נומקו בכך שלפחות חלק מהחברות ב"איחוד העוסקים" עוסקות בייבוא ושיווק יהלומים, עסקאות הפטורות ממע"מ, ולכן לא ניתן לנכות מס תשומות בגינן. לדעת המערערת אין יסוד לטענה זו. בנוסף העלתה המערערת טענה של מעשה בית-דין. לדבריה, במסגרת ערעור על פסילת מס תשומות לניכוי של ליאו-בל לשנים 1994-1993 נקבע בהסכמה כי המס נוכה כדין. לדבריה, תחומי העיסוק של ליאו-בל ושלה הינם זהים ומדובר בעסקאות זהות,
ולכן לא היה מקום לשינוי בעמדת המשיב בעניין התשומות המותרות לניכוי. ביהמ"ש אישר את עמדת המשיבה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 38 לחוק מתיר לנכות מס תשומות רק אם המס כלול בחשבונית מס ושהחשבונית הוצאה לעוסק כדין. בענייננו עלו, למעשה, שתי שאלות, והן - האם התשומות בגינן ניכתה המערערת מס שימשו בעיסקה החייבת במס, כנדרש בסעיף 41 לחוק; האם המס נכלל בחשבונית שהוצאה כדין. התשובה לכך היא שלא ניתן לומר כי החשבוניות הנדונות הינן חשבוניות מס שהוצאו כדין, כדרישת סעיף 38 לחוק מע"מ; ממילא, לא ניתן לייחס לעסקאות של המערערת, את התשומות שהמערערת מבקשת לנכות, קרי, לעסקאות החייבות במס, כדרישת סעיף 41 לחוק מע"מ.
ג. אשר לטענה בדבר תחולתו של מעשה בית-דין לאור ההסכמה אליה הגיעו המשיב וליאו-בל כאמור - הכלל בדבר השתק עילה לא חל כאן, שהרי המערערת כלל לא היתה צד להליכים שהתנהלו בין ליאו-בל לבין המשיב. גם הכלל בדבר השתק פלוגתא לא חל כאן, ולו משום שבערעור בעניין ליאו-בל לא התקיימה התדיינות שהסתיימה בהכרעתו של בית המשפט. במסגרת הליכי הערעור בין ליאו-בל למשיב, הגיעו הצדדים להסכמה שהערעור יתקבל, הסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ג. עמיר למערערת, עו"ד ע. לינדר למשיבה. 21.2.08).
ע.א. 527/07 - מזל נחום ואח' נגד קרן אהרונסון בע"מ
*תביעת פינוי בסדר דין מקוצר ודחיית בקשה לרשות להתגונן(מחוזי חיפה - 1799/05 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערערים התגוררו מאז שלהי 1977 בבית נשוא המחלוקת. המשיבה עתרה לסילוק ידם מן הבית, בנימוק שהמערער 4 הועסק על-ידיה בין 1978 ל-2002 כמנהל החווה, הבית הועמד לרשותו על-ידיה כדירת שירות, ובהסכמים עמה חתם על התחייבות לפינוי ככל שיפוטר. משגילתה ב-2001 שמעל בתפקידו, כך הטענה, הודיעה לו על פיטוריו ודרשה פינוי הבית. תביעת הפינוי הוגשה בסדר דין מקוצר, ובבקשת הרשות להתגונן נטען, כי ניתנה למשפחת המערער 4 רשות בלתי הדירה להתגורר בבית לכל ימי חייהם של המערערת 1 והמערער 4 (אז בעל ואשה), וכי קיבלו הבטחה כזו מגב' אהרונסון. בית משפט השלום קבע כי "הטענות בדבר קבלת 'רשות בלתי הדירה' מגב' אהרונסון הינן טענות בעלמא, שאינן מגובות בראיה כלשהי להוכחתן", והורה על פינוי הדירה. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע, כי המערער 4 "יתקשה... להוכיח את טענותיו, כי קיבל רשות בלתי הדירה מרבקה אהרונסון... ". אולם, כיוון שההלכה היא שאין נבחנת בשלב הבקשה לרשות להתגונן מהימנות הגירסאות, והמצהירים לא נחקרו,יש לתת למערערים רשות להתגונן, תוך חיובם בהפקדת כספים. על החיוב בהפקדה ערערו המערערים ועל הענקת הרשות להתגונן ערערה המשיבה. הערעור שכנגד נתקבל.
ב. במהות אין מקום לרשות להתגונן במקרה דנא. ההגנה אינה אלא טענת הבטחה שאין דרך שבעולם להפריכה נוכח פטירת הגב' אהרונסון. ואין היא מסתייעת בכל ראיה נוספת. אך אפילו ייאמנו דבריו של המערער 4, אין הם יכולים להועיל כיוון שאין טענה כי לגב' אהרונסון היו סמכות וזכות להבטיח לאדם כלשהו הבטחות כאלה. התוצאה היא כי יש להשיב על כנו את פסה"ד של הרשמת בבית משפט השלום.
(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, חיות. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד אדגאר דכואר למערערים, עו"ד יוסף ישורון למשיבה. 18.2.08).
ע.פ. 5972/07 - פלוני נגד מדינת ישראל ופלונית
*ביטול הרשעה כאשר ביהמ"ש נחשף לעברו הפלילי של הנאשם וקיים ספק אם ביהמ"ש היה מרשיע אותו אלמלא נחשף לעברו הפלילי(מחוזי י-ם - ת.פ. 859/05 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער והמתלוננת נישאו בשנת 1980 ולהם 9 ילדים. במרוצת השנים עלו יחסיהם על שרטון. בחודש מרץ 2002 עזבה המתלוננת את בית המשפחה עם חמישהאנס את המתלוננת מספר פעמים וחבל בה. עדותה של המתלוננת היתה הראייה הישירה היחידה להוכחת האישומים בעבירת האינוס. במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי הועלה נושא הרשעותיו הקודמות של המערער במספר הזדמנויות. ראשונה להעלות את העניין במפורש, היתה המתלוננת במסגרת חקירתה הנגדית; המערער התייחס לעברו הפלילי במסגרת עדותו הראשית ובמסגרת חקירתו הנגדית. בית המשפט עמד בהרחבה בהכרעת הדין על עברו הפלילי של המערער. בית המשפט הדגיש שהמערער הוא שבחר להעיד על הרשעותיו הקודמות בעדותו ובכך פתח פתח לחקור אותו על הרשעות אלו בהתאם לסעיף 163 לחסד"פ. בגזר הדין הטיל בית המשפט על המערער עונש של 7 שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, תשלום פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח ותשלום קנס בסך 7,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. הכלל הוא כי אין התביעה רשאית להוכיח עבר פלילי של נאשם בטרם ניתנה הכרעת הדין בעניינו. דבריה של המתלוננת בעדותה בעניין עברו הפלילי של המערער, כמו גם אזכור הרשעותיו הקודמות בידי עדים נוספים, אינם עולים בקנה אחד עם הכלל האמור. לפי סעיף 163 לחוק העונשין: "נאשם שבחר להעיד, לא יישאל בחקירה שכנגד שאלות בענין הנוגע להרשעותיו הקודמות, מלבד אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך, בין בראיותיו ובין בחקירה שכנגד של עדי התביעה". בית המשפט המחוזי התיר, כאמור, את חקירתו של המערער באשר לעברו הפלילי על פי חריג זה. השימוש שנעשה במידע בדבר עברו הפלילי של המערער, לשם חיזוק עדות המתלוננת והוכחת נטייתו האלימה לגבי שניים מן האישומים היה נרחב ומהותי, גם נוכח השימוש שנעשה בו לתכלית הראוייה של סתירת עדותו של המערער בדבר אופיו הטוב. יש חשש שמא תרמה עובדה זו תרומה כלשהי ליצירת דעתו הסופית של בית המשפט.
ג. ההרשעה באישום השלישי, קרי ניסיון לאונס בתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, בוססה היטב בחומר הראיות אף מבלי להידרש לעברו הפלילי של המערער. באשר לשני האישומים באונס - ספק אם בית המשפט היה מרשיע את המערער בשני האישומים אילולא נעזר בעברו הפלילי של המערער. התוצאה היא ביטול הרשעתו של המערער בשני אישומי האונס והחזרת התיק לדיון בעניינם לבית המשפט המחוזי, בפני הרכב אחר.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, פוגלמן. החלטה - השופטת נאור. עוה"ד משה ושירה מרוז למערער, עו"ד אלעד וינשיל למשיבים. 21.2.08).
רע"ב 8571/07 - מדינת ישראל נגד עופר גמליאל
*ביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי להרשות לאסיר לצאת לחופשה, כאשר שירות בתי הסהר התנגד לכך(מחוזי ת"א - עע"א 1533/07 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע בעבירות בנשק וניסיון לרצח, לאחר שניסה, יחד עם אחרים, לבצע פיגוע באמצעות "עגלת תופת" אשר הוצבה בסמוך לבית-ספר לבנות של בני מיעוטים בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים. על המשיב נגזר עונש מאסר בפועל של חמש-עשרה שנה. לאחר שסיים לרצות רבע מעונשו, ביקש המשיב לצאת לחופשות, ושירות בתי הסהר דחה את הבקשה. נגד החלטה זו עתר המשיב לבית המשפט המחוזי, שפסק כי הגם
שהמסוכנות הנשקפת מן המשיב לא פגה, יש לבחון "בזהירות" יציאתו לחופשה תחת תנאים מגבילים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הערכת המסוכנות הנשקפת מן המשיב נשענה על העבירה החמורה בה הורשע, אשר בוצעה מתוך אידיאולוגיה קיצונית, אשר המשיב עדיין אוחז בה; על קשריו לגורמים קיצוניים שעלולים להוות סכנה לשלום הציבור; ועל המיומנות שרכש בטיפול בחומר נפץ. בכך פעל שירות בתי הסוהר בגדרי סמכותו. ביהמ"ש קמא סבר כי בהיעדר "מידע קונקרטי המעיד על כוונה או רצון של [המשיב] לפעול ולסכן שלומם של בני אדם, לא יכולה היתה הרשות לבסס החלטתה שלא להתיר את יציאתו לחופשות". אין לומר, כי נדרש מידע "קונקרטי", כקביעת ביהמ"ש. הונחה בפני הרשות תשתית ראייתית מספקת להחלטה שנתקבלה. באשר לטענת ההפליה שהציג המשיב, נוכח העובדה כי לשותפו לעבירה, הותר לצאת לחופשות - קיים שוני רלבנטי בין השניים, שכן להערכת שירות הביטחון הכללי אין הסיכון שנשקף מהשותף כסיכון שנשקף מהמשיב.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, דנציגר, פוגלמן. החלטה - השופט פוגלמן. עו"ד גלעד שירמן למבקשת, עו"ד עדי קידר למשיב. 21.2.08).
ע.א. 5148/05 - ליאור קוגלמס נגד אביתר לוי ואח'
*שומת הפסדי השתכרות בעתיד, כאשר התובעת שנפגעה בתאונת דרכים הינה קטינה(מחוזי ת"א - ת.א. 1189/01 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים בהיותה כבת 15. בתביעת פיצויים שהגישה מינה ביהמ"ש המחוזי מומחים לקביעת שיעור נכותה. בפסה"ד הועמדה הנכות הרפואית על שיעור של %23.5. אשר לשיעור נכותה התפקודית של המערערת, נקבע כי הוא "נמוך ביותר". לאור קביעה זו, החליט ביהמ"ש לשום את הפיצוי באופן גלובאלי, בכל אחד מראשי הנזק. עבור ראש הנזק של הפסדי השתכרות בעתיד נקבע פיצוי של 300,000 ש"ח. עוד פסק ביהמ"ש פיצויים בפריטי נזק אחרים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. במקרים בהם קיימת עמימות ראייתית - ובהם מקרהו של ניזוק-קטין - קיים קושי בביצוע הערכה אינדיבידואלית של הפסד ההשתכרות. כלי מרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים הוא שיעור הנכות הרפואית. על הפרשה נשוא הדיון חולשת עמימות ראייתית באשר למידת הפגיעה התפקודית ממנה סובלת המערערת - הן בשל היותה קטינה והן בשל אופייה של הנכות הרפואית גופה, וזאת בעיקר ככל שהדבר נוגע לאלמנטים הנויורופסיכולוגיים של נכותה. בנסיבות המקרה, לא נמצא טעם המצדיק פסיקת פיצויים המשקפים נכות תפקודית אשר סוטה באופן משמעותי משיעור הנכות הרפואית שנקבע; ולחילופין או בנוסף - שימוש בבסיס שכר נמוך מהשכר הממוצע במשק. בנסיבותיו של מקרה זה, ראוי כי הפיצוי הגלובאלי יימצא במתחם קרוב הרבה יותר לזה שלעברו מצביע "המצפן האקטוארי" שבבסיסו השכר הממוצע במשק ונכות תפקודית הקרובה בשיעורה לנכות הרפואית. לסכום הפיצוי יתווסף סך של 100,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, רובינשטיין, אלון. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אילן קנר למערער, עו"ד יורם דביר למשיבים. 20.2.08).
ע.פ. 10185/07 - מדינת ישראל נגד יובל רימונים
*החמרה בעונש בעבירה של גרימת חבלה חמורה בתגרה בין שתי קבוצות צעירים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
בגדרי קבוצה קבועה הנפגשת לשם כך מדי יום שישי, נוצרו חיכוכים בין המשיב למתלונן, תוך קללות הדדיות. במהלך משחק התקוטטו השניים וחברי הקבוצה הפרידו ביניהם והכל פנו לעזוב את המקום.
המתלונן התיישב על קטנועו ואז שלף המשיב מתיקו פטיש, רץ לעבר המתלונן וחבט בו מאחוריו בעוצמה בגבו ובראשו. המתלונן שהה יומיים בבית החולים. המשיב הורשע בגדרי הסדר טיעון בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואיומים. בתסקיר שירות המבחן הומלץ על תכנית של"צ של 140 שעות וכן צו מבחן לשנה. בגזר הדין הוטלו על המשיב 140 שעות שירות לתועלת הציבור, 9 חודשי מאסר על תנאי, מבחן לתקופה של 18 חודשים ופיצוי למתלונן בסך 10,000 -. הערעור על קולת העונש נתקבל.
אין להסכים כי עבירה מעין זו, בנסיבות הללו, תיענש בשירות לתועלת הציבור, אף אילו היה מדובר במאות רבות של שעות ולא רק 140 שעות. אכן, המקרה אינו אופייני למשיב, שחייו היו עד כה נורמטיביים. הוא הביע חרטה מיידית, השתתף בקבוצות טיפוליות ושירות המבחן נותן בו אמון. אך יש להביא בחשבון את חובת ביהמ"ש להרתעה ולמלחמה באלימות לגילוייה השונים, וגם למתן ביטוי לסבלו של הקרבן. כיוון שאין דרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין, יועמד ענשו של המשיב על שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: רובינשטיין, ג'ובראן, מלצר. החלטה - רובינשטיין. עו"ד מאיה חדד למערערת, עו"ד משה סוחמי למשיב. 18.2.08).
ע.א. 10303/07 - קמור רכב בע"מ נגד מסינגר יהושע... בע"מ ואח'
*היענות חלקית לבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
בין המבקשת, יבואנית רכבי ,BMWוהמשיבה 2 (להלן: אדרת), לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה), נקשר הסכם לפיו אמורה היתה המשיבה לבנות על מגרש שבבעלותה מבנה לשימושה של אדרת. המבקשת התחייבה לערוב לכל התחייבויות אדרת כלפי המשיבה. לימים, הורתה המבקשת למשיבה לעכב את המשך בניית המבנה. המשיבה הגישה תביעה לאכיפת חוזה ולפיצויים כנגד המבקשת ואדרת. בית המשפט פסק סעד כספי למשיבה על נזקיה בגין הפרת החוזה. בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, קבע בית משפט קמא כי יעוכב שליש מסכם פסק הדין אם המשיבה תפקיד ערבות בנקאית להבטחת סכום זה. בבקשה דנא, לעיכוב ביצוע יתרת פסק הדין, טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור גבוהים, ומכל מקום, כי הערעור אינו משולל יסוד, שכן הוא נוגע בשאלות משפטיות. כמו כן, נטען כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין נוכח מצבה הכלכלי של המשיבה. הבקשה נתקבלה בחלקה.
על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין, הנטל להוכיח שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור, ומאזן הנוחות. בהיבט מאזן הנוחות בפסק דין כספי, שיקול מרכזי נסב על יכולתו של המשיב להחזיר את המצב לקדמותו באם יתקבל הערעור. בענייננו, שאלת יכולתה העצמאית של המשיבה להחזיר את הכסף במידת הצורך, מטה את הכף בהיבט מאזן הנוחות לזכותה של המבקשת. מנגד, נראה כי סיכויי הערעור אינם מן הגבוהים. האיזון ההולם בנסיבות העניין, מחד גיסא, לאפשר למשיבה ליהנות כבר עתה מפירות פסק הדין המחוזי, ומנגד, להבטיח את יכולתה להחזיר את המצב לקדמותו, הוא שעבוד המקרקעין נשוא הסכסוך בשעבוד מדרגה ראשונה לטובת המבקשת או במתן ערבות בנקאית על מלוא הסכום נשוא הבקשה.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד ו. פרימוב-וינראוך למערערת, עו"ד א. שחם למשיבה. 18.2.08).
רע"א 521/08 - ישראל ורבקה אייזנשטיין נגד דוד אמינוף ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לבטל סעד מן הצדק שהוענק בתביעה לפינוי מושכר המשמש כחנות (הבקשה נדחתה).
המבקשים שכרו מהמשיבים, בשכירות מוגנת, חנות ברחוב יפו בירושלים למטרת ניהול עסק של אופטיקה. המשיבים התירו למבקשים להשכיר את החנות בשכירות
משנה משך עשר שנים מ-1988 עד 1998, וסירבו להאריך את ההיתר להשכרת המשנה לאחר שנה זו. על אף זאת המשיכו המבקשים להשכיר את המושכר בשכירות משנה. נוכח זאת פנו המשיבים בתביעה לבית משפט השלום לפינוי המבקשים מהמושכר ולחיוב בתשלום דמי שימוש ראויים. בית משפט השלום קבע כי קמה עילת פינוי והעניק למבקשים סעד מן הצדק לפי סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר, בכפוף לפיצוי המשיבים בסכום של 15,000 ש"ח. המשיבים ערערו לבית המשפט המחוזי שביטל את הענקת הסעד מן הצדק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין הבקשה מעלה שאלה משפטית או עקרונית החורגת מד' אמותיו של הסכסוך הפרטני שבין הצדדים, ועל כן אין היא באה בשערי המקרים שבמשורה, בהם תינתן רשות לערעור נוסף לבית המשפט העליון. גם לגופם של דברים לא נפלה שגגה באמות המידה שהחיל בית המשפט המחוזי לעניין הצמצום והמשורה בהם יש לאחוז בהחלת הסעד החריג מן הצדק שבסעיף 132(א) לחוק. המושכר נשוא ההליכים הינו חנות מסחרית ולא דירת מגורים. השוכרים עשו בחנות כבשלהם, נהגו במושכר מנהג בעלים והרשו בו השימוש לאחרים לתקופה ממושכת מאוד. במהלך כל אותה תקופה החזיקו השוכרים בנכס מסחרי אחר שבו ניהלו את עסקם שלהם. לא זהו המקרה בו ראוי השוכר לסעד מן הצדק.
(בפני: השופט אלון. עוה"ד יוסף פרינס ומשה טמבור למבקשים. 17.2.08).
ע.פ. 4278/07 - חבקה עלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של נהג בגרימת מוות בתאונת דרכים, כאשר לנהג לא היה רשיון נהיגה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נטל את רכבו של אביו, ללא רשות, ונהג בו ללא רשיון נהיגה. במהלך הנסיעה בכביש הגישה לכפר ג'ת, אחרי עקומה, סטה שמאלה מנתיבו, עלה על שולי האספלט, חזר וסטה ימינה, נפל לתוך תעלה והתנגש בצלע הר. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו של נוסע שישב במכונית ושלושה אחרים נפצעו. המערער הורשע בעבירת הריגה ועבירות תעבורה שונות ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 30 אלף ש"ח ופסילה מלקבל רישיון נהיגה במשך 15 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
התאונה הקשה בה היה מעורב המערער, היא ראייה מוחשית ביותר לתרומתו של "הגורם האנושי" לקטל בדרכים. לא די ברשלנותם של נהגים שהורשו לנהוג ברכב מנועי לאחר שעברו הכשרה מתאימה, וכבר אנו נתקלים בתאונות רבות בהן היו מעורבים נהגים לא מורשים ונעדרי יכולת להתמודד עם מצבים המזדמנים בדרכו של נהג כמעשה של יום יום. אין מנוס מלהשתמש בגורם ההרתעה, היינו רמת הענישה, כדי לגרום לנהגים מסוגו של המערער להרהר הרהור נוסף בטרם יאחזו שנית בהגה.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, אלון. החלטה - השופט לוי. עו"ד עאמר יוסף למערער, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל למשיבה. 28.1.08).
בג"צ 7995/04 - אמילי סייג סקראן ואח' נגד שר התשתיות הלאומיות ואח'
*אי מימוש מטרת ההפקעה של מקרקעין, במשך שנים רבות, כאשר מדובר בהפקעה של כ-1200 דונם והשטח שלגביו מטרת ההפקעה עדיין לא מומשה הוא של 22 דונם (העתירה נדחתה).
ביוני 1954 הופקעו מקרקעין בשטח של כ-1200 דונם מזרחית לנצרת. מטרת ההפקעה היתה פיתוח העיר נצרת. נותרו 22 דונם ממלוא השטח המופקע, שטרם מומשה בהם מטרת ההפקעה, ולגבי שטח זה טוענים שני העותרים כי משחלפו כחמישים שנה מאז ההפקעה, ומטרתה לא מומשה - דין הוא שתבוטל ההפקעה. העתירה נדחתה.
אין לראות באי המימוש של יתרת 22 הדונם הנ"ל משום זניחתה של מטרת ההפקעה, אלא מימוש אותה מטרה לשיעורין. ההפקעה שבוצעה בשנת 1954 התייחסה לשטח רב מימדים כאשר מטרת ההפקעה היתה להקים שכונות, תשתיות, מבני מגורים, מבני ציבור וכבישים. בהפקעות רבות היקף שכאלה, הבחינה העתית והמתמדת אם נזנחה מטרתן אם לאו, דורשת התייחסות ופרספקטיבה שמעבר לחלקת קרקע זו או אחרת במתחם ההפקעה. בענייננו, נוכח האילוצים הנובעים מתוואי השטח ההררי נקבעו סדרי קדימה ועדיפויות לשלבי הביצוע והפיתוח של תואי השטח השונים במתחם הכולל שהופקע.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, א. לוי, אלון. החלטה - השופט אלון. עו"ד אליהו כהן לעותרים, עו"ד חני אופק למשיבים. 17.2.08).
על"ע 1970/06 - עו"ד עאדל שואהנה נגד לשכת עורכי הדין
*הרשעה בעבירה משמעתית שעניינה אי השבת סכום כסף מסויים שקיבל עוה"ד מהמתלונן וצריך היה להחזיר לו סכום זה (הערעור נדחה).
המערער הואשם בביה"ד המשמעתי של המשיבה כי קיבל מהמתלונן 2,800 ש"ח במזומן על מנת לשלם בעבורו מס רכוש; למחרת היום התקשר למתלונן והודיע לו כי החוב כבר סולק על-ידי עיקול יתרת זכות שעמדה לזכות המתלונן במס הכנסה; הבטיח להשיב למתלונן את הסכום ששולם לו במזומן אך לא השיבו. בית הדין הרשיע את המערער בעבירה זו ובעבירות נוספות שהיו בכתב האישום, וגזר לו, ברוב דעות, עונש השעיה לתקופה של תשעה חודשים. בערעור לבית הדין הארצי זוכה המערער מחמת הספק בחלקו ובאשר לאישום הנדון קבע בית הדין כי בדין הורשע בו המערער, והותיר על כנו את העונש שנפסק. בפתח ערעורו טוען המערער כי בתביעה אזרחית נגדו פסק ביהמ"ש כי הוא זכאי להחזיק בסכום של 2,800 ש"ח בגין השירותים שהעניק למתלונן. משכך נקבע, מוסיף המערער, הרי שאין בסיס לאישום לפיו היה עליו להשיב סכום זה למתלונן ואין לומר כי נתמלאו יסודות העבירה. הערעור נדחה.
המערער לא טען בבית הדין המחוזי שקיבל את הסכום של 2800 ש"ח וקיזז אותו כנגד שכר טרחה. אין הקביעה המאוחרת של ביהמ"ש האזרחי גורעת בדיעבד מאשמתו של המערער. עצם זכאותו להחזיק בסכום האמור אינה מלמדת כי הקיזוז נעשה כדין. אם אכן ביקש המערער לנכות שכר טרחתו מסכום זה, וככל שהיה רשאי לעשות כן, היה עליו להודיע על כך למתלונן בתוך זמן סביר. מכל מקום, יש לדחות טענה זו נוכח העובדה שהמערער כפר בכלל בקבלת הסכום. גם בעניין העונש שהוטל על המערער אין מקום להתערבות.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אליהו פיכמן למערער, עו"ד חוה קלמפרר-מרצקי למשיבה. 18.2.08).
על"ע 1971/06 - עו"ד עאדל שואהנה נגד לשכת עורכי הדין
*הרשעה בעבירה משמעתית, כאשר עוה"ד לא העביר ללקוח, את מלוא הסכום שקיבל עבורו כפיצויים בתאונת דרכים וחומרת עונש ההשעייה (הערעור נדחה).
בשנת 1998 מסרו המתלונן ובנו למערער טיפול בתביעת נזקי גוף שנגרמו להם בתאונת דרכים. המערער הגיע להסדר עם חברת הביטוח וקיבל ממנה 10,000 ש"ח בגין תביעת המתלונן ו-7,000 ש"ח בגין תביעת בנו של המתלונן. בקובלנה שהוגשה נגד המערער נטען כי המערער משך לפקודת המתלונן 4 שיקים מחשבונו ואלה הוחזרו על-ידי הבנק. המחלוקת נסבה סביב השאלה האם שילם המערער למתלונן, על חשבון הפיצויים ששולמו עבורו, 7,400 ש"ח כנטען על-ידי המערער או רק סך של 1,400 ש"ח כנטען על ידי המתלונן. באשר לשיקים שלא כובדו ע"י הבנק - המערער טען כי השיקים ניתנו על ידו כהלוואה למתלונן, אולם לא הביא כל ראיה לתמוך
בגירסתו זו. בית הדין הרשיע את המערער, והטיל עליו עונש השעיה לתקופה של 6 חודשים וכן תשלום פיצוי למתלונן בסך של 6,000 ש"ח. בית הדין הארצי קיבל את ערעורה של המשיבה על קולת העונש והטיל על המערער עונש השעיה לתקופה של עשרה חודשים, וקבע כי יתר חלקי גזר הדין יוותרו על כנם. הערעור נדחה.
כלל הוא כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים אלא במקרים חריגים ביותר. טענותיו של המערער אינן מצדיקות סטיה מן הכלל האמור. יש לדחות את טענת המערער לפיה פסק הדין של בית הדין הארצי נטול הנמקה. מקום בו ערכאת הערעור מסכימה עם ממצאי הערכאה הדיונית ומאמצת את מסקנותיה, אין לצפות כי תעמוד בשנית על כל נימוקיה של הערכאה הדיונית. אשר למידת העונש - העונש שהוטל על המערער הוא עונש קל וגם בשים לב לנסיבות האישיות שלו, אין הצדקה להתערב בו.
(בפני השופטים: נאור, רובינשטיין, אלון. החלטה - השופטת נאור. עו"ד אליהו פיכמן למערער, עו"ד חוה קלמפרר-מרצקי למשיבה. 18.2.08).
בר"ם 3903/07 - אברהם ג'יאן נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה ואח'
*דחיית תביעה לפיצוי בעל דירה בגין "תכנית פוגעת" שלא בדרך הפקעה, כאשר הפגיעה הנטענת, היא בדירה שנבנתה ללא היתר בניה
כדין (הבקשה נדחתה).
המבקש הינו הבעלים של דירת גג בבית משותף בן 7 קומות. הבנין בו מצוייה הדירה נבנה על ידי חברה שהמערער הוא הבעלים שלה. בשנת 1975 הגישה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בנתניה כתב אישום נגד החברה בשל בניית הקומות השישית והשביעית בסטייה מההיתר המקורי. החברה הורשעה ונגזר עליה קנס ללא צו הריסה. המערער רכש את הזכויות בדירה. ביום 25.10.1999 פורסם אישורה של תכנית נקודתית (להלן "התכנית הפוגעת") שחלה על החלקה הגובלת בבנין. המבקש הגיש תביעה נגד הרשויות בגין "התוכנית הפוגעת", מאחר, ולטענתו, התכנית פגעה שלא בדרך של הפקעה בשוויה הכספי של דירתו, ומשכך זכאי הוא לפיצוי מכוח סעיף 197(א) לחוק התכנון והבנייה. תביעתו נדחתה בנימוק שהדירה של המבקש נבנתה ללא היתר תוך חריגה מהמותר. על החלטה זו הגיש המבקש ערר שנדחה ע"י ועדת הערר. ביהמ"ש לעניינים מנהליים קבע כי בעליו של מבנה שהוקם שלא כדין וללא היתר אינו זכאי לפיצויים בגינו או בגין פגיעה בערכו. המבקש טוען כי לא הוכח שהדירה נבנתה ללא היתר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש לא הוכיח כי ניתן לדירתו היתר בנייה כדין. יש להעניק משקל לעובדה שהמבקש הוא הבעלים של חברת הבנייה שבנתה את הבניין ועל כן היה מעורה בכל הקשור לעניין היתרי הבנייה. בנוסף, המבקש עצמו היה זה שהודה בפני ביהמ"ש, בהליך הפלילי שנוהל נגד החברה, כי הקומות המדוברות נבנו ללא היתר. הלכה היא כי בעליו של מבנה שנבנה שלא כדין או ללא היתר לא יזכה את בעליו בפיצויים בגינו או בפגיעה בערכו.
(בפני: השופטת נאור. עו"ד ירדני רונן למבקש, עוה"ד שרה גת ונתן רסקין למשיבים. 21.2.08).
ע.פ. 7876/07 - מדינת ישראל נגד פלונים
*קולת העונש בעבירה של שוד פרוצות (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב 1, אשר במועד ביצוע העבירה היה כבן 20, והמשיב 2, שהיה קטין כבן 18, שדדו, בשני מקרים, מפרוצות שנכנסו לרכבו של המשיב 1, את כספן תוך שהכו אותן. בשעת ביצוע המעשים האמורים היו המשיבים תחת השפעת אלכוהול. השניים הועמדו לדין בעבירות שוד והורשעו. באשר לעונש ציין ביהמ"ש קמא כי קיימים שיקולים רבים להקל בעונשם של המשיבים: העובדה
ששהו מספר שבועות במעצר ולאחר מכן שהו במעצר בית ממושך בן כשנה וחודשיים; גילם הצעיר של המשיבים ועברם "הנקי"; שתיית המשקאות האלכוהוליים אשר גרמה למשיבים לאבד את ההבחנה בין מותר לאסור וכיו"ב. לאור כל האמור לעיל, הגיע ביהמ"ש קמא לכלל מסקנה כי יש להעדיף את האינטרס השיקומי של המשיבים, וגזר להם עונש של 6 חדשי מאסר בפועל, 24 חדשים על תנאי פיצוי המתלוננות וקנס. הערעור על קולת העונשים נדחה.
ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם התגלתה טעות של הערכאה הדיונית או במקרים בהם העונש שגזרה חורג באופן קיצוני מרף הענישה המקובל בנסיבות דומות. בענייננו, התחשבותו של ביהמ"ש בנסיבותיהם האישיות המיוחדות של המשיבים בבואו לגזור את עונשם, לא היתה בלתי ראוייה והעונש שגזר על המשיבים אינו מופרז לקולא. בשולי הדברים יצויין כי אין לקבל את קביעתו של ביהמ"ש קמא לפיה שתיית משקאות אלכוהוליים ואובדן כושרם של המשיבים להבחין בין מותר לאסור מהווים שיקול לקולא. מצב של שכרות מהווה דווקא נסיבה לחומרה, אך אין בכך כדי לשנות את המסקנה הנ"ל. באשר למשיב 1, אין להתעלם מעובדת שחרורו מן הכלא, לאחר שסיים לרצות את עונש המאסר בפועל שהושת עליו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, נאור, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד תמר פרוש למערערת, עוה"ד מחאמיד גמאל ובויראת עאדל למשיבים. 21.2.08).
רע"א 8631/07 - יצחק וחנה דוגמא נגד עזריאל מושב עובדים... בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת משקם לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי, שחלים עליו דיני חוק הבוררות (הבקשה נדחתה).
המשיבה הינה אגודה שיתופית חקלאית שהמבקשים הינם חברים בה. בין הצדדים מתנהלים מזה שנים הליכים בעניין כרטיס החשבון שניהלה המשיבה עבור המבקשים. המשיבה הגישה נגד המבקשים דרישת חוב למשקם שמונה על פי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, והמשקם מינה רו"ח כמומחה מטעמו, על מנת שיבדוק את חשבון המבקשים. רוה"ח הציע למשקם לפעול על פי אחת משתי דרכים אפשריות, המשקם העדיף אחת מהן וקבע כי חובם של המבקשים כלפי האגודה עומד על סך של כ-99 אלף ש"ח. המבקשים פנו לביהמ"ש קמא בבקשה לביטול החלטת המשקם "מכוח כל אחד מסעיפי המשנה של סעיף 28(א) לחוק ההסדרים", ובקשתם נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 13(א) לחוק ההסדרים קובע: "על דיון בפני משקם יחולו הוראות פרק ד' לחוק הבוררות והתוספת...". סעיף 29 לחוק ההסדרים קובע כי ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, יהיה בהתאם לחוק הבוררות, קרי, ערעור ברשות בלבד. כלל הוא כי בבחינת בקשות רשות ערעור הנוגעות לביטול או אישור פסקי בוררות לא תינתן רשות הערעור על דרך השגרה. העניין דנא אינו בעל השלכות משפטיות וציבוריות המצדיקות מתן רשות ערעור, חרף האצטלה ה"ציבורית" שניסו המבקשים לעטות על בקשתם.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד א. בר לב למבקשים. 21.2.08).
בש"פ 837/08 - עראוף עבד מריסאת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, יריות בסכסוך עם המתלוננים ואיום של שוטרים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושני נאשמים נוספים, שריף ומוניר מריסאת, הואשמו בהחזקת שני רובים מסוג 16-M, אקדח ורימון, ובכך שבעקבות סכסוך בין העורר לג'ומעה וחמד מריסאת, באו העורר, שריף, מוניר ואחרים שזהותם אינה ידועה, בשעת לילה מאוחרת בסמוך לביתו של חמד, ירו לעבר ביתו ולעבר בתים
נוספים בסמוך לו. מאוחר יותר אותו לילה הבחינה ניידת משטרה ברכב בו נסעו הנאשמים והאחרים. כאשר הבחינו אלה האחרונים בניידת, נמלטו במהירות מהמקום, כאשר הניידת דולקת אחריהם. אירועי אותו לילה נמשכו, הנאשמים והאחרים זרקו רימון לעבר ביתו של ג'ומעה, שתי ניידות משטרה הגיעו למקום, והנאשמים נמלטו תוך שהם יורים באוויר. הם הגיעו עד סמוך לביתו של חמד, יצאו מן הרכב כששניים מהם נושאים רובים ויורים באוויר ולאחר מכן איימו על השוטרים על ידי שכיוונו לעברם את הרובים. ביהמ"ש המחוזי בחיפה נעתר לבקשת המשיבה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. בהמשך, בעקבות הסכם סולחה בין הצדדים הניצים, הוגשה בקשה לעיון חוזר. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורם של שריף ומוניר, אך לא שינה מן ההחלטה לעצור את העורר. הערר נדחה.
מבחינות שונות אכן נבדל עניינו של העורר מעניינם של מוניר ושריף. העורר מבוגר ממוניר ושריף והוא בעל עבר פלילי. יחד עם זאת, שני שיקולים אלה, כשלעצמם, אינם ראויים לקבל, בנסיבות המקרה, משקל נכבד. גם לעברו הפלילי של העורר אין ליתן בנסיבות המקרה משקל משמעותי, שכן עברו הפלילי המשמעותי של העורר הוא מלפני שנים רבות. אף על פי כן, אין לקבל את הערר. האירוע הנדון הינו חמור ביותר. אכן, שחרורם של מוניר ושריף, אינו בהכרח תוצאה מתבקשת בנסיבות העניין, והדברים אף נלמדים מהתלבטותו של ביהמ"ש העליון בדונו בערר המדינה על שחרורם. אולם העורר הוא מי שהמריבה עמו הובילה לאירוע האלים המתואר בכתב האישום. בנקודה זו שונה עניינו של העורר מעניינם של שריף ומוניר.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד מ. גלעד לעורר, עו"ד מ. בוכמן שינדל למשיבה. 20.2.08).
רע"א 9120/06 - שלום כהן ובניו... ואח' נגד הבנק הבינלאומי... בע"מ
*רשות להתגונן בהליכי מימוש הוצל"פ של דירת מגורים ועיכוב הליכי המימוש (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב הגיש נגד המבקשים בביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה בסדר דין מקוצר על סכום של כ-7 מליון ש"ח. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן, אשר טרם נשמעה. בד בבד, פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל למימוש משכונות הרשומים על זכויות המבקשים בשלוש דירות. המבקשים, מצידם, הגישו תביעה לסעד הצהרתי לפיו אין הם חבים דבר לבנק וכי הבנק אינו רשאי לממש את המשכונות. במסגרת התביעה הוגשה גם בקשה לסעד זמני לעיכוב הליכי המימוש בהוצל"פ עד למתן פסק דין בתביעה. ביהמ"ש דחה את הבקשה, לאחר שקבע כי סיכויי התביעה קלושים וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, מאחר שהדירות אינן משמשות למגוריהם. ענייננו מצומצם לשתי דירות בלבד. הערעור נתקבל בחלקו.
בשלב זה, טרם שנשמעה הבקשה למתן רשות להתגונן בתביעת הבנק - חצו המבקשים את הרף המינימלי שמתחתיו לא ינתן סעד זמני. בניגוד להנחתה של הערכאה הראשונה, הדירות משמשות למגורי המבקשים. היותו של נכס דירת מגורים מהווה נתון בעל משקל העשוי להטות את הכף לטובת מתן סעד זמני. עם זאת, אין הצדקה לעיכוב מלא של הליכי המימוש. זאת, מאחר ואחת הדירות הינה גדולה ומפוארת, מעבר לצרכי המגורים של המבקשים 3-4. הבנק הסכים לממן עבור מבקשים אלה שכר דירה למשך שנתיים. האיזון הראוי מביא לתוצאה לפיה תמומש הדירה לטובת הבנק, אך זאת תמורת התחייבות של הבנק לדאוג לדיור חלופי הולם עבור המבקשים 3-4 עד למתן פסק דין בתביעת המבקשים. הליכי מימוש הדירה השניה יעוכבו עד למתן פסק דין בתובענה שהגישו המבקשים..
(בפני: השופט מלצר. עו"ד אילן מוריאנו למבקשים, עוה"ד אליעד שרגא, גילי שפירא וכרמל ברום למשיב. 20.2.08).